These sources examine the Table of Showbread in the Mishkan and Beis HaMikdash—its construction, the lechem panim placed upon it, its role in the Temple's ordered worship, and its spiritual significance as a vessel of divine blessing and presence.
עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר לִפְנֵי יְהֹוָה
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The Torah's own description of the shulchan begins with the arrangement of the showbread upon it and its designation as the pure table before God, as set out in Vayikra 24:6 and carried through in the instructions for its transport in Bamidbar 4:7-8, and its continuity into the permanent Temple is confirmed by Melachim I 7:48-50 and codified by Mishneh Torah, The Chosen Temple 1:5-6 and Mishneh Torah, The Chosen Temple 1:1 among the vessels required for the Sanctuary.
Chazal understood the table as the site of continual miracle, teaching that the showbread remained warm from the moment of its placement until its removal, a point drawn from the word 'pure' in Vayikra 24:6 and developed in Yoma 21a and Menachot 96b-99a, with the further practice of raising the table before the pilgrims to show them their beloved status before God, a reading also engaged by Rashi on Vayikra 24:6, Rashi on Shemot 25:29-30, Mishnah Menachot 11:7, and Malbim on Vayikra, Emor 223.
Rabbi Yochanan's teaching that three crowns rested on the sacred vessels — the altar, the ark, and the table — identifies the crown of the table with the abundance and blessing of the crown of kingship, which David took for himself and his descendants, as taught in Yoma 72b, and this same symbolism of royal sustenance is developed at length by the Ramban (Shemot 25:24), the Sforno (Shemot 25:23), the Kli Yakar (Shemot 25:23), and the Abarbanel (Shemot 25:23) and the Abarbanel, who all read the table's crown and dimensions as pointing to royal plenty flowing from the Divine Presence to the world.
Later mystical and philosophical readings pair the table with the menorah as complementary symbols of sustenance and wisdom, so that Kad HaKemach, Groom 2:3 explains that the menorah facing the table teaches that the world's blessing depends on wisdom yet wisdom itself cannot endure without sustenance, a pairing echoed by Malbim on Shemot 25:8, Shem MiShmuel, Terumah 4:8, and applied to the structure of the Heikhal by Rav Eliezer Melamed (Peninei Halakhah, Days of Awe 10:1).
Further esoteric treatments extend the table's symbolism to cosmic and bodily correspondences, as in the Or HaChaim (Shemot 25:23), who reads its dimensions as alluding to a threefold heavenly influence, in the Zohar (Terumah 45:491-46:499), which situates the table's sustenance within the three channels of divine flow, and in Sefer HaTashbetz, Part III 20 and the Sulam on Zohar, Terumah 525, who stress that the table of the Mikdash must never stand empty, since blessing does not rest on a place of lack.
The requirement that the table be among the vessels of the sacred house is likewise grounded in the general purpose of the Mikdash and its service as articulated by Sefer HaChinukh 95 and in the broader theme of divine giving discussed in Sefer HaChinukh 430, while the specific halachic detail of the two tables in the Ulam and their function in receiving and elevating the showbread is preserved in Mishnah Menachot 11:7 and clarified by Teshuvot HaRadbaz Volume 6 2178.
Responsa on this question
Tzitz Eliezer (Tzitz Eliezer 10:32) — Tzitz Eliezer (10:32) explains that benefiting from a meal where Torah scholars are present is considered as if one enjoys the radiance of the Divine Presence because the table of such a meal corresponds to the altar, the words of Torah purify and sanctify the food consumed, and the scholars impart holiness to those dining with them through their righteous intentions and their embodiment of Torah.
B'tzel HaChochma (B'tzel HaChochma 2:50) — B'tzel HaChochma addresses the proper placement of a Hanukkah menorah in synagogues located in different geographic orientations, and does not state a position on the meaning and symbolism of the table (shulchan) in the Mishkan and Beis HaMikdash.
ויקרא כ״ד
Leviticus 24:6
The Torah describes the twelve loaves arranged on the pure table each Shabbat and calls them lechem panim, a covenantal presence before God and an eternal statute.
וְשַׂמְתָּ֥ אוֹתָ֛ם שְׁתַּ֥יִם מַֽעֲרָכ֖וֹת שֵׁ֣שׁ הַֽמַּעֲרָ֑כֶת עַ֛ל הַשֻּׁלְחָ֥ן הַטָּהֹ֖ר לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃
במדבר ד׳
Numbers 4:7-8
During the Mishkan’s journeys, the table and its implements are covered with a cloth of blue and carried by the Kohathites, emphasizing the Shulchan as a holy vessel even in transit.
וְעַ֣ל ׀ שֻׁלְחַ֣ן הַפָּנִ֗ים יִפְרְשׂוּ֮ בֶּ֣גֶד תְּכֵ֒לֶת֒ וְנָתְנ֣וּ עָ֠לָ֠יו אֶת־הַקְּעָרֹ֤ת וְאֶת־הַכַּפֹּת֙ וְאֶת־הַמְּנַקִּיֹּ֔ת וְאֵ֖ת קְשׂ֣וֹת הַנָּ֑סֶךְ וְלֶ֥חֶם הַתָּמִ֖יד עָלָ֥יו יִהְיֶֽה׃ וּפָרְשׂ֣וּ עֲלֵיהֶ֗ם בֶּ֚גֶד תּוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י וְכִסּ֣וּ אֹת֔וֹ בְּמִכְסֵ֖ה ע֣וֹר תָּ֑חַשׁ וְשָׂמ֖וּ אֶת־בַּדָּֽיו׃
מלכים א ז׳:מ״ח-נ׳
I Kings 7:48-50
The description of Solomon’s Temple lists the golden altar, tables, menorot, bowls, and other vessels, showing the Shulchan’s place within the ordered sacred furnishings of the Mikdash.
וַיַּ֣עַשׂ שְׁלֹמֹ֔ה אֵ֚ת כׇּל־הַכֵּלִ֔ים אֲשֶׁ֖ר בֵּ֣ית יְהֹוָ֑ה אֵ֚ת מִזְבַּ֣ח הַזָּהָ֔ב וְאֶת־הַשֻּׁלְחָ֗ן אֲשֶׁ֥ר עָלָ֛יו לֶ֥חֶם הַפָּנִ֖ים זָהָֽב׃
And Solomon made all the furnishings that were in the House of GOD: the altar, of gold; the table for the bread of display, of gold;
יומא כ״א א — ד"ה פְּסוּלֵי תְּלָתָא הָווּ
Yoma 21a:7
The Gemara lists the miracles of the First Temple, including the continued presence and freshness of the lechem panim, connecting the Shulchan with manifest divine blessing in the Mikdash.
פְּסוּלֵי תְּלָתָא הָווּ? חַשְׁבִינְהוּ בְּחַד, אַפֵּיק תְּרֵי וְעַיֵּיל תְּרֵי. אִי הָכִי, בְּלוּעִין נָמֵי תְּרֵי הָווּ? חַשְּׁבִינְהוּ בְּחַד. חָסְרוּ לְהוּ! אִיכָּא נָמֵי אַחֲרִיתִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נֵס גָּדוֹל הָיָה נַעֲשָׂה בְּלֶחֶם הַפָּנִים, סִלּוּקוֹ כְּסִדּוּרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָשׂוּם לֶחֶם חוֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ״. נִיסֵּי דְבָרַאי — קָא חָשֵׁיב, נִיסֵּי דְגַוַּאי — לָא קָא חָשֵׁיב. אִי הָכִי, לֶחֶם הַפָּנִים נָמֵי נִיסֵּי דְגַוַּאי הוּא! לֶחֶם הַפָּנִים נִיסֵּי דְבָרַאי הוּא, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר״, טָהוֹר — מִכְּלָל שֶׁהוּא טָמֵא,
The Gemara answers: The disqualifications mentioned that never occurred in the Temple, in the omer, the two loaves, or the shewbread, were three; consider them as one miracle. Eliminate two from the total and introduce these two to complete the list of ten miracles. The Gemara asks: If similar miracles are combined and considered as one, the swallowing of the earthenware, crops, feathers, and ashes are also two similar miracles that should be considered as one, the result being that they are lacking one miracle to complete the total of ten. The Gemara responds: There is also another miracle, as Rabbi Yehoshua ben Levi said: A great miracle was performed with regard to the shewbread in the Temple, that the bread was as hot at its removal on Shabbat, after a week on the table, as it was at its arrangement, as it is stated: “To put out hot bread on the day it was taken away” (I Samuel 21:7). The Gemara responds: The tanna counts miracles that were performed outside the Sanctuary and were visible to all, but he does not count miracles that were performed inside the Sanctuary and were not visible to all. The Gemara asks: If so, the shewbread is also a miracle performed on the table inside the Sanctuary and is not visible to all, yet the miracle that the bread’s heat did not dissipate was listed among the miracles. The Gemara answers: The shewbread was a miracle performed outside, as Reish Lakish said: What is the meaning of that which is written: “Place them on the pure table before the Lord in two rows, six to a row” (Leviticus 24:6)? From the emphasis that the Torah places on the fact that the table was ritually pure, it can be learned by inference that it indicates that it could become impure as well.
מנחות צ״ו ב-צ״ט א
Menachot 96b-99a
The sugya discusses the construction, placement, handling, and miracle of the lechem panim, including the principle that the table and its bread remain before God continually.
שֻׁלְחָן נָמֵי מִטַּלְטֵל מָלֵא וְרֵיקָן, כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר״? ״טָהוֹר״ – מִכְּלָל דְּאִיכָּא טָמֵא! אֶלָּא, מְלַמֵּד שֶׁמַּגְבִּיהִין אוֹתוֹ לְעוֹלֵי רְגָלִים, וּמַרְאִין בּוֹ לֶחֶם, וְאוֹמְרִים לָהֶם: רְאוּ חִיבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם! כְּדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בְּלֶחֶם הַפָּנִים, סִילּוּקוֹ כְּסִידּוּרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ״.
The Gemara answers: The Table is also carried both full and empty, i.e., even when the shewbread is upon it, in accordance with the statement of Reish Lakish. This is as Reish Lakish said: What is the meaning of that which is written: “And you shall set them in two arrangements, six in an arrangement, upon the pure Table before the Lord” (Leviticus 24:6)? The term “the pure Table” teaches by inference that there is a case where the Table becomes impure, and therefore the Torah states that the Table must be pure when the shewbread is set upon it. This conclusion is difficult, as the principle that a wooden vessel designated to rest in a fixed place is not susceptible to impurity indicates that the Table should not be susceptible to impurity. Rather, the verse teaches that the priests would lift the Table with its shewbread to display the shewbread to the pilgrims standing in the Temple courtyard, and a priest would say to them: See how beloved you are before, i.e., in the eyes of, the Omnipresent, Who constantly performs a miracle with regard to the shewbread. For this reason, the Table is susceptible to ritual impurity. This is in accordance with the statement of Rabbi Yehoshua ben Levi, as Rabbi Yehoshua ben Levi said: A great miracle was performed with the shewbread: Its condition at the time of its removal from the Table, after having been left there for a week, was like its condition at the time of its arrangement on the Table; as it is stated: “To place hot bread on the day when it was taken away” (I Samuel 21:7), indicating that it was as hot on the day of its removal as it was on the day when it was placed on the Table.
משנה מנחות י״א:ז׳
Mishnah Menachot 11:7
The passage describes two tables in the Ulam—one of marble and one of gold—used for placing the lechem hapanim when it enters and exits, along with a gold table inside on which the lechem hapanim rests continually.
שְׁנֵי שֻׁלְחָנוֹת הָיוּ בָאוּלָם מִבִּפְנִים עַל פֶּתַח הַבַּיִת, אֶחָד שֶׁל שַׁיִשׁ וְאֶחָד שֶׁל זָהָב. עַל שֶׁל שַׁיִשׁ נוֹתְנִים לֶחֶם הַפָּנִים בִּכְנִיסָתוֹ, וְעַל שֶׁל זָהָב בִּיצִיאָתוֹ, שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וְאֶחָד שֶׁל זָהָב מִבִּפְנִים, שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים תָּמִיד. אֵלּוּ מוֹשְׁכִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין, וְטִפְחוֹ שֶׁל זֶה כְנֶגֶד טִפְחוֹ שֶׁל זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה), לְפָנַי תָּמִיד.
יומא ע״ב ב — ד"ה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן
Yoma 72b:6
Chachmei Bavel describe three crowns on the sacred vessels: the altar’s crown, taken by Aaron and symbolizing priesthood; the table’s crown, taken by David and symbolizing kingship; and the Ark’s crown, symbolizing Torah and remaining available to anyone who seeks it, with the verse “Through me kings will reign” indicating its superiority.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁלֹשָׁה זֵירִים הֵן: שֶׁל מִזְבֵּחַ, וְשֶׁל אָרוֹן, וְשֶׁל שֻׁלְחָן. שֶׁל מִזְבֵּחַ — זָכָה אַהֲרֹן וּנְטָלוֹ. שֶׁל שֻׁלְחָן — זָכָה דָּוִד וּנְטָלוֹ. שֶׁל אָרוֹן — עֲדַיִין מוּנָּח הוּא, כָּל הָרוֹצֶה לִיקַּח — יָבֹא וְיִקַּח. שְׁמָּא תֹּאמַר פָּחוּת הוּא, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בִּי מְלָכִים יִמְלוֹכוּ״.
Rabbi Yoḥanan said: There were three crowns on the sacred vessels in the Temple: The crown of the altar, and of the Ark, and of the table. The regal appearance they provided symbolized power and authority: The crown of the altar symbolized the crown of priesthood; Aaron was deserving and took it, and the priesthood continues exclusively through his descendants. The crown of the table symbolized the abundance and blessing associated with the crown of kingship; David was deserving and took it for himself and his descendants after him. The crown of the Ark symbolized the crown of Torah; it is still sitting and waiting to be acquired, and anyone who wishes to take it may come and take it and be crowned with the crown of Torah. Perhaps you will say it is inferior to the other two crowns and that is why nobody has taken it; therefore, the verse states about the wisdom of Torah: “Through me kings will reign” (Proverbs 8:15), indicating that the strength of the other crowns is derived from the crown of Torah, which is greater than them all.
מנחות ק״י א
Menachot 110a:19-20
Chachmei Bavel state that God does not require sacrifices for nourishment, since all animals and creatures already belong to Him; rather, people offer sacrifices for their own benefit, as indicated by “לרצנכם תזבחוהו.
וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: לַאֲכִילָה הוּא צָרִיךְ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ״, וְנֶאֱמַר: ״כִּי לִי כׇל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף, יָדַעְתִּי כׇּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי״, ״הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה״. לֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם זִבְחוּ, כְּדֵי שֶׁתֹּאמַר ״אֶעֱשֶׂה רְצוֹנוֹ וְיַעֲשֶׂה רְצוֹנִי״. לֹא לִרְצוֹנִי אַתֶּם זוֹבְחִים, אֶלָּא לִרְצוֹנְכֶם אַתֶּם זוֹבְחִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ״.
recovered from “Ramban on Exodus 25:23”
רמב"ן על שמות כ״ה — ד"ה זֵר זָהָב סָבִיב סִימָן לְכֶתֶר מַלְכוּת
Ramban on Exodus 25:24
Ramban interprets the Shulchan and its bread as expressing the continuation of material blessing through the divine service, with the table corresponding to royal abundance and sustenance.
זֵר זָהָב סָבִיב סִימָן לְכֶתֶר מַלְכוּת, שֶׁהַשֻּׁלְחָן שֵׁם עֹשֶׁר וּגְדֻלָּה הוּא, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים שֻׁלְחַן מְלָכִים, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על שמות כ"ה:כ"ד). וְכֵן הַדָּבָר, שֶׁזֶּה סוֹד הַשֻּׁלְחָן, כִּי בִּרְכַּת הַשֵּׁם מֵעֵת הֱיוֹת הָעוֹלָם לֹא נִבְרָא יֵשׁ מֵאַיִן, אֲבָל עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג, דִּכְתִיב (בראשית א לא) "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". אֲבָל כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁם שֹׁרֶשׁ דָּבָר תָּחוּל עָלָיו הַבְּרָכָה וְתוֹסִיף בּוֹ, כַּאֲשֶׁר אָמַר אֱלִישָׁע "הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת" (מלכים ב ד':ב'), וְחָלָה הַבְּרָכָה עַל אָסוּךְ שֶׁמֶן וּמִלְּאָה כָּל הַכֵּלִים, וּבְאֵלִיָּהוּ "כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר" (מלכים א י"ז:ט"ז). וְכֵן הַשֻּׁלְחָן בְּלֶחֶם הַפָּנִים, בּוֹ תָּחוּל הַבְּרָכָה, וּמִמֶּנּוּ יָבֹא הַשֹּׂבַע לְכָל יִשְׂרָאֵל. וּלְכָךְ אָמְרוּ, כָּל כֹּהֵן שֶׁמַּגִּיעוֹ כְּפוֹל אוֹכֵל וְשָׂבֵעַ (יומא לט.): לֶחֶם פָּנִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ פָּנִים רוֹאִים לְכָאן וּלְכָאן לְצִדֵּי הַבַּיִת מִזֶּה וּמִזֶּה וְנוֹתֵן אָרְכּוֹ לְרָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן וְכוֹתָלָיו זְקוּפִין כְּנֶגֶד שְׂפַת הַשֻּׁלְחָן, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על שמות כ"ה:כ"ט). וּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה (במנחות צו.) בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר לֶחֶם פָּנִים, שֶׁהָיוּ לוֹ פָּנִים. אֲבָל כָּל זֶה יִהְיֶה לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר (שם צד:) כֵּיצַד עוֹשִׂין אוֹתוֹ כְּמִין תֵּבָה פְּרוּצָה, אֲבָל לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר (שם) כְּמִין סְפִינָה רוֹקֶדֶת, אֵינוֹ כֵן. וְר"א אָמַר (אבן עזרא על שמות כ"ה:ל') שֶׁנִּקְרָא לֶחֶם פָּנִים בַּעֲבוּר "לְפָנַי תָּמִיד": וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת כִּי תָּבִין מִלַּת "לְפָנַי" (כאן), תָּבִין שְׁמוֹ וְסוֹדוֹ, כִּי בַּעֲבוּר הֱיוֹתוֹ כֵן הָיָה מֻנָּח בַּצָּפוֹן, כִּי בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר (משלי י כב), כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ':כ"א) "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ", וּכְבָר רָמַזְתִּי בּוֹ (שם ג): חָכְמַת הַמְּנוֹרָה בִּגְבִיעֶיהָ וְכַפְתּוֹרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מֵאַיִן תִּמָּצֵא, וְנֶעֶלְמָה מְאֹד (ע"פ איוב כח כ-כא), אֲבָל הֱיוֹתָהּ מִקְשָׁה בְּשִׁשָּׁה קָנִים יוֹצְאִין מִן הַשְּׁבִיעִי וַעֲלֵיהֶם נֵר אֱלֹהִים, וּמְאִירִים כֻּלָּם אֶל עֵבֶר פָּנֶיהָ (שמות כ"ה:ל"ז), כָּל זֶה תּוּכַל לְהָבִין מִדְּבָרֵינוּ שֶׁכָּתַבְנוּ בְּמָקוֹם אַחֵר, וְזֶה מַאֲמָרָם (במנחות כט.) שֶׁנִּתְקַשָּׁה מֹשֶׁה בַּמְּנוֹרָה:
A CROWN OF GOLD ROUND ABOUT. “This is a symbol of the crown of royalty, for the table represents wealth and prominence, just as the Rabbis say ‘the royal table.’” This is Rashi’s language. And this explanation is indeed the truth, for in this lies the secret of the table [in the Tabernacle]. For since the time that the world came into existence, G-d’s blessing did not create something from nothing; instead, the world follows its natural course, for it is written, and G-d saw every thing that He had made, and behold, it was very good. But when the root of the matter already exists, the blessing descends upon it and increases it, just as Elisha said, tell me; what hast thou in the house? and then the blessing came upon the pot of oil that she already had, and she filled all the vessels from it. And in the case of Elijah it is said, The jar of meal was not spent, neither did the cruse of oil fail. And so also was the case with the showbread on the table; upon it rested the blessing, and from it came abundance to all Israel. That is why the Rabbis have said: “Every priest who received even only as much as the size of a bean [of the showbread] ate it and was satisfied.” LECHEM PANIM’ (SHOWBREAD). “It is called lechem panim [which literally means ‘bread of faces’] because it had ‘faces’ [surfaces] looking in both directions towards the sides of the House [Tabernacle or Sanctuary]. The loaf was set lengthwise across the breadth of the table with its sides standing up exactly in a line with the edge of the table.” This is the language of Rashi. This conforms with the language of the Mishnah: “Ben Zoma says: lechem panim — [it is so called] because it is to have surfaces” [looking in both directions]. But all this is in accordance with the opinion of the Sage who says: “How did they make the showbread? Like a case broken open.” But according to the Sage who says that it was shaped “like a rocking boat,” then it could not have been [called lechem panim because of the parallel surfaces looking in both directions, as it had none]! And Rabbi Abraham ibn Ezra wrote that it is called lechem panim because it is before Me always. By way of the Truth, [the mystic lore of the Cabala], when you will understand the word l’phanai (before Me) you will understand its name [i.e., why it is called “the bread of panim”] and its secret, for because of that [the table] was placed on the north side [of the Tabernacle], seeing that the blessing of the Eternal maketh rich, similar to what is said, in every place where I cause My name to be mentioned I will come unto thee and bless thee. I have already alluded to this. Where shall be found the wisdom embodied in the candelabrum, its cups and knops and flowers, seeing that it is so hidden from the eyes of all living! But as to the reason for its being of beaten work, with the six branches coming out of the seventh, and upon them the lamp of G-d and all [six lamps] to give light over against it — all this you can understand from our words that we have written in another place. This is the intent of the saying of the Sages that Moses found difficulty with the candelabrum.
ספורנו על שמות כ״ה:כ״ג
Sforno on Exodus 25:23
Sforno presents the Shulchan as a vessel through which blessing is prepared and made available, linking its service to the sustenance of the nation and the honor of the Divine Presence.
אַחַר מַעֲשֵׂה הָאָרוֹן שֶׁהָיָה כִּדְמוּת כִּסֵּא לַשְּׁכִינָה, כְּאָמְרוֹ וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, צִוָּה עַל שֻׁלְחָן וּמְנוֹרָה כְּמִנְהָגָם לִפְנֵי הַשָּׂרִים, כְּעִנְיַן הַשּׁוּנַמִּית בְּאָמְרָהּ "וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה" (מלכים ב ד:י), וּבִהְיוֹת זֵר הַשֻּׁלְחָן מוֹרֶה עַל כֶּתֶר מַלְכוּת, כְּדִבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. וְעִנְיַן הַמֶּלֶךְ בְּהַנְהָגַת הַמְּדִינָה הוּא עַל שְׁנֵי פָנִים: הָאֶחָד בְּעִנְיַן הַמִּשְׁפָּט וְזוּלָתוֹ מִסִּדּוּרֵי הַמְּדִינָה, וְהַשֵּׁנִי לְהָגֵן עַל הַמְּדִינָה מִכָּל צַר וְאוֹיֵב, כְּאָמְרוֹ "וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְגוֹ' וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמוֹתֵנוּ" (שמואל א ח:כ). הוּשְׁמוּ בַשֻּׁלְחָן שְׁנֵי כְתָרִים, אֶחָד מֵהֶם לַשֻּׁלְחָן עַצְמוֹ, הַמּוֹרֶה עַל פַּרְנָסַת הַמְּדִינָה וְסִדּוּר עֲנָיֶנֶיהָ, וְהַשֵּׁנִי לַמִּסְגֶּרֶת, הַמּוֹרֶה הֱיוֹת סוֹגֵר בַּעֲדָהּ מִכָּל מַזִּיק וְהִשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם.
משנה תורה, הלכות בית הבחירה א׳:ה׳-ו׳
Mishneh Torah, The Chosen Temple 1:5-6
Rambam describes the placement of the Shulchan and other vessels in the Sanctuary, establishing its architectural and ritual location within the Mikdash.
וְעוֹשִׂין בַּמִּקְדָּשׁ כֵּלִים. מִזְבֵּחַ לָעוֹלָה וְלִשְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת. וְכֶבֶשׁ שֶׁעוֹלִים בּוֹ לַמִּזְבֵּחַ. וּמְקוֹמוֹ לִפְנֵי הָאוּלָם מָשׁוּךְ לְדָרוֹם. וְכִיּוֹר וְכַנּוֹ לְקַדֵּשׁ מִמֶּנּוּ הַכֹּהֲנִים יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם לָעֲבוֹדָה. וּמְקוֹמוֹ בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ מָשׁוּךְ לְדָרוֹם שֶׁהוּא שְׂמֹאל הַנִּכְנָס לַמִּקְדָּשׁ. וּמִזְבֵּחַ לַקְּטֹרֶת וּמְנוֹרָה וְשֻׁלְחָן וּשְׁלָשְׁתָּן בְּתוֹךְ הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים:
The following utensils are required for the Sanctuary: a) an altar for the burnt offering and other sacrifices; b) a ramp to ascend to the altar. It was positioned before the Entrance Hall to the south. c) a wash basin with a pedestal where the priests would sanctify their hands and feet for the (Temple) service. It was positioned between the Entrance Hall and the altar, to the left when entering the Sanctuary. d) the altar for the incense offering, e) the Menorah, and f) the table [for the showbread]. The [latter] three were placed within the Sanctuary, before the Holy of Holies.
רבינו בחיי, כד הקמח חתן על השולחן, וראה שם עוד
Kad HaKemach, Groom 2:3
Rabbenu Bachya explains that the Menorah in the south symbolized wisdom, the soul’s nourishment, while the Shulchan in the north symbolized royal authority and wealth, the body’s nourishment; their facing positions teach that worldly merit and blessings depend on wisdom, while wisdom among humanity depends on food and drink.
וכן מצינו במקדש שהיו המנורה והשולחן זה נכח זה מנורה בדרום ושולחן בצפון, המנורה היתה רמז וסימן החכמה שהיא מזון הנפש והשלחן סימן לכתר מלכות ורמז לעושר שהוא מזון הגוף והשולחן המונח בצפון היה מסתכל למול המנורה שבדרום להורות שאי אפשר שתתקיים זכות העולם וברכותיו כי אם ע"י החכמה גם החכמה אינה יכולה להתקיים במין האנושי כי אם ע"י מאכל ומשתה ולכך הוצרכו להיות שני כלים אלו המנורה והשולחן בשתי רוחות נגדיים זה נוכח זה.
recovered from “Abarbanel on Exodus 25:23”
אברבנאל על תורה, שמות כ״ה:כ״ג
Abarbanel on Torah, Exodus 25:23
The passage explains the table's dimensions, materials, symbolism as a royal table representing God's kingship, its construction with wooden frame and gold overlay, and its practical design for holding the showbread and enabling transportation through golden rings.
לפי שנעש' המשכן בדמיון מקדש מלך רב ובית מלכות. לכן יחד הדבור שהוא קדש הקדשים כדמיון הבית הפנימי החדר המיוחד למלך אשר לו שם ארגז ממונו וארון חפציו שלא נמסרו מפתחותיו לשליח ואחרי הדבי' הקדוש ומקוד' ההוא המיוחד למלך לבדו שלא יכנס בו אדם היה ההיכל והוא בית מושבו אש' שם שלחן המלך וכסא והמנור' ושם יכנסו משרתיו ועבדיו לעובדו כי היה השולחן כשולחן המלך בעושר ובמעל' רמה והמנור' נגדו ומזבח הקטרת היה במקום כסא מלכותו. והוא המוכיח שלא היה זה לצורך גבוה אלא לרמוז על מעשי ה' כי נורא הוא שהיה השולחן רמז לגלגל המזלות כמו שביארתי בדרך רמז לחכמה. או היה הערה ורמז שהטובות הגשמיות העושר והכבוד הם מלפני ה' לאוהביו ולשומרי מצותיו.
אברבנאל, שמות כה כה
Abarbanel
The passage likens the Mishkan to the royal Temple and explains that the shulchan’s dimensions and six loaves in each arrangement correspond to human dining and the six days on which the man fell; its height indicates eating at a table rather than on the ground, while its surrounding rims and frame kept the lechem ha-panim in place.
לפי שהמשכן דוגמת מקדש מלך, השולחן למדת אדם אחד, שרחבו אמה וחצי אמה מהצדדים ללחם, ובכל מערכת ו' לחם נגד ו' ימים שירד המן, ומגובהו תדע שאין דרך כבני קדר לאכול על הארץ, כי אם על שולחן כמנהגנו, שהוא המשובח והמכובד, ובעליון השולחן מצד חוץ הזר, לפנים ממנו המסגרת, ואחריה עוד זר, ואלו כדי שלא יזוז לחם הפנים ממקומו...
recovered from “Zohar 2:153a-154a”
ספר הזהר, תרומה מ״ה:תצ״א-מ״ו:תצ״ט
Zohar, Terumah 45:491-46:499
The Zohar relates the Shulchan and its bread to the channels of divine sustenance, emphasizing that blessing in the worlds is drawn through the ordered Temple service.
פָּתַח וְאָמַר (תהילים קל״ו:כ״ה) נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. מַאי קָא חָמָא דָּוִד דְּסִיוּם הַלֵּלָא רַבָּא, סִיֵּים הָכִי בְּהַאי קְרָא. אֶלָּא תְּלַת שַׁלִּיטִין אִינּוּן לְעֵילָּא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתְּמוֹדְעָא בְּהוּ, וְאִינּוּן רָזָא יַקִּירָא דִּילֵיהּ, וְאִלֵּין אִינּוּן: מוֹחָא, וְלִבָּא, וְכַבְדָּא. וְאִינּוּן בְּהִפּוּכָא דְּהַאי עָלְמָא. לְעֵילָּא, מוֹחָא נָטִיל בְּרֵישָׁא, וּבָתַר יָהִיב לְלִבָּא, וְלִבָּא נָטִיל וְיָהִיב לְכַבְדָּא, וּלְבָתַר כַּבְדָא יָהִיב חוּלָק לְכָל אִינּוּן מְקוֹרִין דִּלְתַתָּא, כָּל חַד וְחַד כַּדְקָא חֲזִי לֵיהּ. לְתַתָּא, כַּבְדָא נָטִיל בְּרֵישָׁא, וּלְבָתַר אִיהוּ מְקָרַב כֹּלָּא לְלִבָּא, וְנָטִיל לִבָּא שְׁפִירוּ דְּמֵיכְלָא. כֵּיוָן דְּנָטִיל, וְאִתְתָּקַף מֵהַהוּא תֻּקְפָּא וּרְעוּ דְּקָא נָטִיל, יָהִיב וְאִתְּעַר לְגַבֵּי מוֹחָא. וּלְבָתַר אַהְדָּר כַּבְדָא, וּפָלִיג מְזוֹנָא לְכָל מְקוֹרִין דְּגוּפָא. (ביומא דבר נש אתער בתעניתא, אתער לעילא כגוונא ההוא ממש, וביומא דשבעא, לאו הכי) בְּיוֹמָא דְּתַעֲנִיתָא, בַּר נָשׁ מְקָרַב מֵיכְלָא וּמִשְׁתְּיָּא לְגַבֵּי כַּבְדָא עִלָּאָה, וּמַאי אִיהוּ מְקָרַב. חֶלְבֵּיהּ וְדָמֵיהּ וּרְעוּתֵיהּ. הַהוּא כַּבְדָא נָטִיל כֹּלָּא בִּרְעוּתָא. כֵּיוָן דְּכֹלָּא אִיהוּ לְגַבֵּיהּ, נָטִיל וּמְקָרַב כֹּלָּא לְקָמֵי לִבָּא, דְּאִיהוּ רַב וְשָׁלִיט עָלֵיהּ. כֵּיוָן דְּלִבָּא נָטִיל וְאִתְתָּקַף בְּרַעֲוָא, מְקָרֵב כֹּלָּא לְגַבֵּי מוֹחָא, דְּאִיהוּ שַׁלִּיטָא עִלָּאָה עַל כָּל גּוּפָא, לְבָתַר אַהְדָּר כַּבְדָא וּמְפַלֵג חוּלָקִין לְכָל אִינּוּן מְקוֹרִין וְשַׁיְיפִין דִּלְתַתָּא. בְּזִמְנָא אָחֲרָא, כַּד (ד"א כלא) מוֹחָא נָטִיל בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר יָהִיב לְלִבָּא, וְלִבָּא יָהִיב לְכַבְדָּא, וְכַבְדָּא יָהִיב לְכֻלְּהוּ מְקוֹרִין וְשַׁיְיפִין דִּלְתַתָּא, וּלְבָתַר כַּד בָּעֵי לְפַלְּגָא מְזוֹנָא לְהַאי עָלְמָא, בְּרֵישָׁא יָהִיב לְלִבָּא, דְּאִיהוּ מַלְכָּא דִּי בְּאַרְעָא. וּפָתוֹרָא דְּמַלְכָּא, אִתְּעַר בְּקַדְמִיתָא מִכָּל שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא. זַכָּאָה אִיהוּ, מַאן דַּהֲוֵי בְּחוּשְׁבָּנָא דְּפָתוֹרָא דְּמַלְכָּא, דְּהָא אִשְׁתְּמוֹדְעָא לְאוֹטָבָא לֵיהּ בְּהַהוּא טִיבוּ דִּלְעֵילָּא.
He then began by quoting the verse: “Who giveth good to all flesh: for his mercy endureth for ever” (Ps. 136, 25). ‘Why’, said he, ‘did David choose to end this great hymn of praise with this verse? Now there are three great channels above by which the Holy One, blessed be He, manifests Himself, which are His precious mystery: the brain, the heart, and the liver. These organs act above in the opposite manner from those below. Above it is the head which first receives nourishment, which it sends on to the heart, which eventually passes it on to the liver, which again gives sustenance to the lower members in due proportion. Here below it is the liver which comes first, which transfers the nourishment to the heart, in such a manner that it is that organ which receives the finest portions; then, when the heart is strengthened, it passes the nourishment on to the brain; while to the other parts of the body the liver apportions the amounts necessary. On a fastday, man sacrifices his food and drink to the supernal “Liver”, and what is it that he thus sacrifices? His fatness, nourishing food, his blood, heart and soul; that “Liver” accepts it gladly, and in turn offers it to the “Heart” that reigns over it; in turn the “Heart” offers it to the “Brain”, which rules over the whole body; then the “Liver” apportions to all the lower parts their share. At another time it is the Brain which receives first and gives to the Heart, which, again, gives to the Liver and the Liver to all the lower members; and when it distributes nourishment to this world it gives first to the heart, which on earth is the king; for the king must naturally be fed first. Blessed is he who is found worthy to eat at the King’s table, for thus does he come first in the enjoyment of the bounty from above!
ספר התשב"ץ, חלק שלישי כ׳ — ד"ה דרש הדורש שהתיב' היתה תחתיים שניים
Sefer HaTashbetz, Part III 20:2
Shimon ben Tzemach Duran interprets the Mishkan as symbolizing three realms and their corresponding parts of the human body: the courtyard and altar represent the physical world and liver, the Temple with its shulchan and menorah represents the celestial realm and heart, and the innermost chamber with the ark and cherubim represents the angelic world and brain.
דרש הדורש שהתיב' היתה תחתיים שניים ושלישים רמז לגוף האדם שהוא נחלק לשלש' משכנים המוח והטרפש המפסיק בין הלב והמעים והוא רמז לשלש' עולמו'. זו תינוקו' של בית המטבחי' יודעי' אותה שהבהמות כך הם נחלקות ומה גלתה התור' ברמז זם שצורך הי' לעשו' התיבה כן שיהיו עליונים לאדם האמצעיים למדור ותחתיים לזבל ובמשכן הוא שיש לומר שהוא רמז לעולם גדול ולעולם קטן בשלשה חלוקו' ולזה נעשה ע"י בצלאל שהי' חכם בחכמה ובתבונה ובדעת שבשלשה אלה נברא העולם ה' בחכמ' יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומו' נבקעו ויש בכל אחד מהחלקים דמיון ודוגמא לזה. החצר הוא מקום המזבח רמז לעולם השפל שהוא מקום ההויה וההפסד וכן הוא הכבד באדם מושך ומחזיק ומעכל ודוחה. בית המקדש רמז לעולם האמצעי שבו י"ב מזלו' ושבעה כוכבי לכת וכן יש בו השלחן בשתים מערכות שש המערכת כנגד י"ב מזלו' ששה צפוניים וששה דרומי' ויש בו מנורה בז' נרותיה ונר מערבי כנגד השמש הי' האמצעי אם היתה המנור' מונחת צפון ודרום או השני אם היתה מונחת מזרח ומערב ודומה למחלוקת הזה נחלקו חכמי התכונ' השמש אם הוא האמצעי לשבע' כוכבי לכת או הוא השני בין כוכב ולבנה ובאדם הוא הלב אשר בתנועתו חיי האדם כתנועת הגלגלים. ולפני לפנים ששם הארון והכרובים סוככים בכנפיהם רמז לעולם המלאכים ומקרא מלא הוא בד"ה ולתבנית המרכבה הכרובים וכו' ובאדם הוא המוח שהוא מרכבת הנשמ' המשכלת אלו הם דברי חכמ' והמקרא הזה אומר דורשני כך שאי אפשר לחלוק על רמזים אלו אלא בעל מוח מזוהם אבל שתהי' התיבה רמז לזה. והנה המדור התחתון שהוא לזבל איך הוא רמז לזה העולם התחתון שהוא מורה חכמת הבורא ית' במה שברא בו ממחצב וצמח וחי מדבר והתמדת ההוי' בו תורה על השגחת המשגיח ית' ולפי הדורש הזה תהי' השגחת הי"ת במדור התחתון שהוא זבל והמדור האמצעי שהוא כולו אפלה ובעלי חיים אוכלין ומתריזין איך הוא רמז לעולם אמצעי שהוא כולו ספירה מספרים כבוד אל ומכירים אותו צבא השמים ולו משתחוים והמדור העליון שהוא לאדם אפשר שיש בו קצת רמז שהם נח ובניו ארבעה כנגד ארבע' החיות או ארבע מלאכים סובבים כסא הכבוד אבל חם המקולל לאיזו מהחיות הוא רומז אם לשור אם לנשר או לשאר ולאיזה מהמלאכים הוא רומז אם למיכאל או לגבריאל או לשאר ולפי דרכו הי' אפשר לו לומר כי נח ובניו הם רמז לארבעה כוחו' האדם שהם במוח חם הוא החוש המשותף שהוא המוקדם במוח שהוא מקבל המוחשים מהחושי' הגשמי' ולרוב תנועת המוחשי' וכל תנועה מחממת נקרא חם כי כן נברא המוח קר כדי' (לקומם) [לקיים] חמימות התנועו' שהם חוזרות אליו מהעצבים היוצאים ממנו. ויפת הוא הכח המדמה שהוה באמצעו' המוח ונקרא יפת לשון הרחב' כי הוא מתרחב הרבה אחר שקבל המוחשים מהחוש העשות והוא מוסכם אל הכח הזוכר שהוא אחורני' המוח וגם הוא מתרחב להרכיב המוחשים כי אחר שקבל מהחוש המשותף צורת הספינ' והתעופפו' הנשר הוא מרכיב ומדמה הספינ' מעופפת ובכאן טעו המדברים שאמרו כל מדומה אפשר וכן נקרא יפת לשון יפוי כי שם כח המחשב שהוא מייפה דמיון המדמה ובורר הצודק מהבלתי צודק וזאת היא פעולתו. ושם בן נח הוא הכח הזוכר שהוא היותר רוחני' שבכחו' ע"כ נאמ' וישכון באהלי שם ונקרא שם כי הזכר סבת השם ושם וזכר הם שמות נרדפים נאמרים בלשונינו זה תחת זה ונח הו' כח השכלי אשר מצא חן בעיני השם כי הוא לבדו נשאר משאר כחות הנפש והוא הצדיק התמים המתהלך את האלהים ונקרא נח כי נחה עליו רוח ה' והיתה מנוחתו כבוד וזה ע"פ דרכו אם רצה להוציא רמז דברי חכמה על דרך אסמכתא וכיוצא בזה נמצא בספר הזוהר להרשב"י זלה"ה וח"ו שיהיו דרשות אלו דומות לדרש אברהם ושרה חומר וצור' (עי' שו"ת הרשב"א סי' תי"ז תי"ח) כי הדורש ההוא לא פי' זה על אברהם ושרה הנזכרים בתור' וחלילה. אלא על אותה הגדה של רבי בנאה ולא היו בדבריו דברים רעים רק אשמת הגלוי ברבים אבל אלו הדברים שיאמרו בפי' התורה קרוב הוא להביא השומעים להבין שלא היתה תיבה ולא הי' מבול והכל משל ואתה הידיד מליך יקימון כושל ונכשל. כי אתה צדיק יראת ה' מושל. ברוב ממשלו שופט ולא נשפט מושל ולא נמשל. ואם איש יערים ערום לקרוע בגד האמת ולפרום. ידך עליו תרום. להכות דבריו על השל. משפט כמים יגל. ובקציר זורעי עמל תשלח מגל. כי כשל ואם קם למטה רשע. איש חמס ולבו כלב האריה כהמס דונג מפניך המס ימס ואחריך יהי' נחשל. ואם מקדשו יבן כמו רעים תרדפהו עד אבל כרמי' וזיתו ישל. ואשר נטה אל אל ידו. יראו עינו כידו. וקיקלון על כבודו. יהי' לפניך מוכשל. כה דברי אחיך הלא לאמונה להפיק רצונך נתחזק ולא נתרשל. בשעשוע דבריך עלץ לבו ושמח. מעתיר לאל צמחך יעשה קמח. שמעון כהה"ר צמח זלה"ה:
רש"י על ויקרא כ״ד:ו׳
Rashi on Leviticus 24:6
Rashi comments on the arrangement of the loaves in two stacks, with the frankincense placed alongside them, clarifying the ritual form of the lechem panim.
השלחן הטהר. שֶׁל זָהָב טָהוֹר; דָּ"אַ: עַל טָהֳרוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַסְּנִיפִין מַגְבִּיהִין אֶת הַלֶּחֶם מֵעַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן (שם; מנחות צ"ז):
השלחן הטהר THE PURE TABLE — i. e. the table of pure gold (cf. Rashi on v. 4). Another explanation is that על השלחן הטהר means: immediately upon the טהר of the table (i. e. its top and they must not rest upon something else that is placed on the table-top) — i. e. that the supporting pillars (cf. Rashi on Exodus 25:29) must not raise the bread (i. e. the lowest loaves) above the top of the table (Sifra, Emor, Chapter 18 4; Menachot 97a).
רש"י על שמות כ״ה:כ״ט-ל׳
Rashi on Exodus 25:29-30
Rashi explains that the shulchan’s קערות were golden moulds shaped for the לחם הפנים, which was formed like an open-sided box, baked in an iron mould, and placed in the golden mould until being arranged on the table on Shabbat; its כפתים were two vessels holding the frankincense placed on the two piles of bread.
ועשית קערתיו וכפתיו. קְעָרוֹתָיו זֶה דְּפוּס שֶׁהָיָה עָשׂוּי כִּדְפוּס הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם הָיָה עָשׂוּי כְּמִין תֵּבָה פְּרוּצָה מִשְׁתֵּי רוּחוֹתֶיהָ, שׁוּלַיִם לוֹ לְמַטָּה, וְקוֹפֵל מִכָּאן וּמִכָּאן כְּלַפֵּי מַעְלָה כְּמִין כְּתָלִים, וּלְכָךְ קָרוּי לֶחֶם הַפָּנִים, שֶׁיֵּשׁ לוֹ פָנִים רוֹאִין לְכָאן וּלְכָאן לְצִדֵּי הַבַּיִת מִזֶּה וּמִזֶּה, וְנוֹתֵן אָרְכּוֹ לְרָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, וְכָתְלָיו זְקוּפִים כְּנֶגֶד שְׂפַת הַשֻּׁלְחָן; וְהָיָה עָשׂוּי לוֹ דְּפוּס זָהָב וּדְפוּס בַּרְזֶל, בְּשֶׁל בַּרְזֶל הוּא נֶאֱפֶה, וּכְשֶׁמּוֹצִיאוֹ מִן הַתַּנּוּר נוֹתְנוֹ בְשֶׁל זָהָב עַד לְמָחָר בְּשַׁבָּת שֶׁמְּסַדְּרוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, וְאוֹתוֹ דְּפוּס קָרוּי קְעָרָה: וכפתיו. בָּזִיכִין שֶׁנּוֹתְנִין בָּהֶם לְבוֹנָה שְׁתַּיִם הָיוּ לִשְׁנֵי קֻמְצֵי לְבוֹנָה שֶׁנּוֹתְנִין עַל שְׁתֵּי הַמַּעֲרָכוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה (ויקרא כ"ד):
ועשית קערתיו וכפתיו AND THOU SHALT MAKE THE DISHES THEREOF AND THE SPOONS THEREOF — קערתיו are the forms (moulds) that were made to fit the shape of the bread (Menachot 97a). The bread was shaped like a case broken open as regards two of its sides (two opposite sides of which have been removed; these are what we would call the front and the back). It had a bottom underneath, but no top, and this bottom was turned up on both ends to form, as it were, walls. On this account it was called לחם הפנים, “bread with faces” — because it had faces (surfaces) looking in both directions towards the sides of the House (the Sanctuary). The bread was placed lengthwise across the breadth of the table with its sides standing up exactly in a line with the edge of the table. There were made for it a golden mould and an iron mould: in the iron one it was baked, and when it was taken out from the oven it was put on the golden one until the next day, the Sabbath, when it was arranged on the table (the mould then being removed). This golden mould is here called קערה (Menachot 94a; cf. also Berliner’s Rashi 2nd ed. p. 426). וכפתיו AND ITS SPOONS — ladles (or rather, cups with flat bottoms) in which the incense was put. There were two such vessels for the two handfuls of incense which was put upon the piles in which the loaves were arranged, as it is said, (Leviticus 24:7) “And thou shalt put pure frankincense upon each pile”.
ספר החינוך צ״ה — ד"ה מִצְוַת בִּנְיַן בֵּית הַבְּחִירָה – לִבְנוֹת
Sefer HaChinukh 95:1
Chinuch states that the commandment to build the Choice House includes its service vessels, such as the menorah, shulchan, and altar, and explains that the Temple, sacrifices, workers, and vessels purify a sinner through concrete actions that impress the sin’s evil upon the soul and help prevent its recurrence.
מִצְוַת בִּנְיַן בֵּית הַבְּחִירָה – לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְיָ, כְּלוֹמַר שֶׁנִּהְיֶה מַקְרִיבִים שָׁם קָרְבְּנוֹתֵינוּ אֵלָיו, וְשָׁם תִּהְיֶה הָעֲלִיָּה לָרֶגֶל וְקִבּוּץ כָּל יִשְׂרָאֵל בְּכָל שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ. וְזֹאת הַמִּצְוָה כּוֹלֶלֶת עִמָּהּ הַכֵּלִים הַצְּרִיכִים בַּבַּיִת אֶל הָעֲבוֹדָה, כְּגוֹן הַמְּנוֹרָה וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמִּזְבֵּחַ וְכָל שְׁאָר הַכֵּלִים כֻּלָּם. וְהַנָּחַת הַטַּעַם הַזֶּה בְּעִנְיַן הַבַּיִת תְּחַיֵּב אוֹתָנוּ גַּם כֵּן לִסְמֹךְ אֶל הַטַּעַם הַזֶּה בְּעַצְמוֹ לְפִי הַפְּשָׁט עִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת וְשֵׁבֶט עוֹבֵד וְכֵלִים יְקָרִים יְדוּעִים. הֲלֹא אָמַרְנוּ כִּי עִקְּרֵי הַלְּבָבוֹת תְּלוּיִין אַחַר הַפְּעֻלּוֹת, וְעַל כֵּן כִּי יֶחֱטָא אִישׁ, לֹא יִטְהַר לִבּוֹ יָפֶה בִּדְבַר שְׂפָתַיִם לְבַד, שֶׁיֹּאמַר בֵּינוֹ וְלַכֹּתֶל חָטָאתִי לֹא אוֹסִיף עוֹד, אֲבָל בַּעֲשׂוֹתוֹ מַעֲשֶׂה גָּדוֹל עַל דְּבַר חֶטְאוֹ, לָקַחַת מִמִּכְלְאוֹתָיו עַתּוּדִים וְלִטְרֹחַ לַהֲבִיאָם אֶל הַבַּיִת הַנָּכוֹן אֶל הַכֹּהֵן וְכָל הַמַּעֲשֶׂה הַכָּתוּב בְּקָרְבְּנֵי הַחוֹטְאִים, מִתּוֹךְ כָּל הַמַּעֲשֶׂה הַגָּדוֹל הַהוּא יִקָּבַע בְּנַפְשׁוֹ רֹעַ הַחֵטְא וְיִמָּנַע מִמֶּנּוּ פַּעַם אַחֶרֶת.
The commandment of building the Choice House: To build a house for the sake of God, meaning to say that we would bring Him sacrifices there and that pilgrimage and yearly gathering of all of Israel be there, as it is stated (Exodus 25:8), “And let them make Me a sanctuary.” And with it, this commandment includes the vessels needed for the service of the House of God — such as the menorah, the table, the altar, and all of the other vessels. And the laying down of this reason in the matter of the Temple obligates us also to make the matter of the sacrifices and the tribe of its workers and the precious well-known vessels rely on the very same reason, according to the simple understanding. Did we not say that the main [inclinations] of the heart follow after the actions? And, if so, the heart of a person will not be properly purified only with the word of the lips, that he say between himself and the wall, “I have sinned, I will not [do it] again.” But when he does a great act for his sin, to take “he-goats from his pens” and to exert himself to bring them to the prepared house to the priest, and [do] all of the procedure that is written about the sacrifices of the sinners — from all of this great action — he will fix the badness of sin in his soul, and it will be avoided by him the [next] time.
ספר החינוך ת״ל — ד"ה יָדוּעַ הַדָּבָר וּמְפֻרְסָם
Sefer HaChinukh 430:3
Chinuch explains that blessings awaken recognition that all goodness is contained in God and comes from Him, after which one requests specific needs such as knowledge, forgiveness, healing, or wealth and then acknowledges that the requested good comes from Him.
יָדוּעַ הַדָּבָר וּמְפֻרְסָם, כִּי הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא, פּוֹעֵל כָּל הַנִּמְצָא וּבָרָא הָאָדָם וְהִשְׁלִיטוֹ עַל הָאָרֶץ וְעַל כָּל אֲשֶׁר בָּהּ, וּמִמִּדּוֹתָיו בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא רַב חֶסֶד וְהוּא חָפֵץ בְּטוֹבַת בְּרִיּוֹתָיו, וְרוֹצֶה לִהְיוֹתָן רְאוּיִין וְזַכָּאִין לְקַבֵּל טוֹבָה מֵאִתּוֹ, וְזֶה בֶּאֱמֶת מִשְּׁלֵמוּתוֹ בָּרוּךְ הוּא, כִּי לֹא יִקָּרֵא שָׁלֵם בְּטוֹבָה, רַק מִי שֶׁהוּא מֵיטִיב לַאֲחֵרִים זוּלָתוֹ, אֵין סָפֵק בָּזֶה לְכָל בֶּן דַּעַת. וְאַחַר הַסְכָּמָה זוֹ שֶׁיָּדַעְנוּ בְּחִיּוּב מֵרֹב שְׁלֵמוּת טוּבוֹ שֶׁחֶפְצוֹ לְהָרִיק עָלֵינוּ מִבִּרְכָתוֹ, נֹאמַר שֶׁעִנְיַן הַבְּרָכָה שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים לְפָנָיו אֵינֶנּוּ, רַק הַזְכָּרָה לְעוֹרֵר נַפְשֵׁנוּ בְּדִבְרֵי פִּינוּ כִּי הוּא הַמְבֹרָךְ, וּמְבֹרָךְ יִכְלֹל כָּל הַטּוֹבוֹת, וּמִתּוֹךְ הַהִתְעוֹרְרוּת הַטּוֹב הַזֶּה בְּנַפְשֵׁנוּ וְיִחוּד מַחְשַׁבְתֵּנוּ לְהוֹדוֹת אֵלָיו שֶׁכָּל הַטּוֹבוֹת כְּלוּלוֹת בּוֹ וְהוּא הַמֶּלֶךְ עֲלֵיהֶם לְשַׁלְּחָם עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ, אָנוּ זוֹכִים בַּמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב הַזֶּה לְהַמְשִׁיךְ עָלֵינוּ מִבִּרְכוֹתָיו, וְאַחַר הַזְכָּרָה וְהוֹדָאָה זוֹ לְפָנָיו, אָנוּ מְבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ מַה שֶׁאָנוּ צְרִיכִים דַּעַת, אוֹ סְלִיחָה לַעֲוֹנֹתֵינוּ, אוֹ רְפוּאָה, אוֹ עֹשֶׁר וְכָל דָּבָר. וְכֵן אַחַר הַבַּקָּשָׁה מִמֶּנּוּ, אָנוּ חוֹזְרִין וּמוֹדִים אֵלָיו בָּזֶה לוֹמַר, כִּי מִמֶּנּוּ יָבוֹא אֵלֵינוּ, וְזֶהוּ פְּתִיחָה וַחֲתִימָה שֶׁל הַבְּרָכוֹת, פֶּן נֵחָשֵׁב כְּעֶבֶד שֶׁנָּטַל פְּרָס מֵרַבּוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ בְּלֹא רְשׁוּת כְּמִתְגַּנֵּב. וְנִמְצָא לְפִי הַנָּחַת טַעַם זֶה, שֶׁיִּהְיֶה בָּרוּךְ תֹּאַר, כְּלוֹמַר, הוֹדָאָה עָלָיו כִּי הוּא כּוֹלֵל כָּל הַבְּרָכוֹת. וּבִלְשׁוֹן יִתְבָּרַךְ שֶׁאָנוּ מַזְכִּירִין תָּמִיד שֶׁהוּא מֵהִתְפַּעֵל נֶאֱמַר, שֶׁהַכַּוָּנָה בּוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ מִתְחַנְּנִים אֵלָיו שֶׁיִּהְיֶה רָצוֹן מִלְּפָנָיו לְסַבֵּב לֵב בְּרִיּוֹתָיו לִהְיוֹת נָכוֹן לְפָנָיו שֶׁיּוֹדוּ הַכֹּל אֵלָיו וּבוֹ יִתְהַלְּלוּ, וְזֶהוּ פֵּרוּשׁ יִתְבָּרַךְ כְּלוֹמַר, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם יִהְיוּ מְיַחֲסִים הַבְּרָכָה אֵלֶיךָ, וּמוֹדִים כִּי מִמְּךָ תִּתְפַּשֵּׁט בַּכֹּל, וְעִם הוֹדָאַת הַכֹּל בָּזֶה תָּנוּחַ בִּרְכָתוֹ בָּעוֹלָם, וְיִשְׁלַם חֶפְצוֹ, שֶׁהוּא חָפֵץ לְהֵטִיב, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, וְתַשְׁלוּם הַחֵפֶץ תַּכְלִית כָּל הַמְבֻקָּשׁ. וְהִנֵּה מָצָאנוּ קְצָת טַעַם אַף בִּלְשׁוֹן יִתְבָּרַךְ הַמַּתְמִיהַּ. וּמִן הַפֵּרוּשׁ (נ"א הַשֹּׁרֶשׁ) הַזֶּה, מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חולין ס ב) שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים, לוֹמַר, שֶׁחֶפְצוֹ שֶׁיַּעֲשׂוּ פְּעֻלָּה שֶׁיִּזְכּוּ בָּהּ לְפָנָיו וְיַמְשִׁיכוּ עֲלֵיהֶם מִטּוּבוֹ, כִּי חָפֵץ לַעֲשׂוֹת חֶסֶד הוּא, וְלָתֵת עֲלֵיהֶם מִבִּרְכָתוֹ מִטּוּב שְׁלֵמוּתוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וְזֶהוּ הַשֹּׁרֶשׁ הַגָּדוֹל לְכָל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם טוֹב בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁזֶּה שְׂכָרוֹ מֵאֵת הַשֵּׁם שֶׁמַּשְׁלִים חֶפְצוֹ, בַּאֲשֶׁר הוּא רוֹצֶה בְּטוֹבָתָן שֶׁל בְּרִיּוֹת.
The matter is known and famous that God, may He be blessed, moves all that exists and created man and put him in control over the earth and over every thing that is in it. And it is from His traits, blessed be He, that He is of much kindness and that He desires the good of His creatures, and [so] He wants them to be fitting and meriting to receive goodness from Him. And this is really from His perfection, may He be blessed. As only one who gives to others besides himself can be called perfect in the good — there is no doubt about this to any intelligent person. And since [we are in] agreement [about] this, that we know that it is obligatory from the perfection of His goodness, that His desire is to pour down His blessing upon us, we shall say that the matter of the blessing that we say in front of Him is only a mention to arouse ourselves through the words of our mouths that He is the blessed One, and the blessed One that contains all of the goodnesses. And through this good arousal of ourselves and the designation of our thoughts to admit to Him that all of the goodnesses are included in Him and He is the King over them, to send them to all that He desires, we merit through this good action to bring from His blessings upon us. And after this mention and this admission in front of Him, we request from Him that which we need [of] knowledge, or the pardon of our iniquities, or healing, or wealth or anything. And so [too,] after the request from Him, we repeat and admit to Him about this, to say that it comes to us from Him. And this is the opening and the conclusion of the blessings. [The reason for the latter is that we not] be considered like a slave who took a reward from his master and goes away without permission, like a thief. And it comes out according to the premise [created by] this reason that “blessed” is an adjective, meaning to say it is an admission to Him that He contains all of the blessings. And [about] the expression, “may He be blessed,” that we always mention — which is [in] the reflexive case — we can say that the intention of it is that we are supplicating to Him that it be His will in front of Him to cause the hearts of His creatures to be prepared in front of Him that all should admit to Him and praise Him. And this is the explanation of “may He be blessed,” meaning to say, “It should be Your will in front of You, that all people of the world will relate all blessing to You and admit that everything in the world emanates from You,” and that His will be completed — as He wants to do good, as we have said. And the fulfillment of the Will is the purpose of all that ask. And behold, we have found an explanation even for the puzzling expression of “may He be blessed.” And from this understanding (other versions: root), that which they, may their memory be blessed, said (Chullin 60b) that the Holy One, blessed be He, craves the prayers of the righteous [is] to say that His desire is that they do an act through which they will merit in front of Him and bring down from His goodness upon them; as He is One Who desires to do kindness and to give from His blessing upon them, from the good of His perfection, as is written. And this is the great root to all the good that a man does in this world — that his reward from God [is because] he fulfills His desire, in that He wants the good of the creatures.
משנה תורה, בית הבחירה פרק א א והלאה, וראה עוד כלי מקדש
Mishneh Torah, The Chosen Temple 1:1
Rambam states that it is a positive mitzvah to build a house for Hashem where sacrifices are offered and to which people make pilgrimage three times a year, as commanded, while the Mishkan made by Moshe was a temporary arrangement.
מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת בַּיִת לַה' מוּכָן לִהְיוֹת מַקְרִיבִים בּוֹ הַקָּרְבָּנוֹת. וְחוֹגְגִין אֵלָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה ח) "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ". וּכְבָר נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה מִשְׁכָּן שֶׁעָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ. וְהָיָה לְפִי שָׁעָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב ט) "כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה" וְגוֹ':
See also
רבינו בחיי, שמות לז א, ועיין שם עוד
Rabbeinu Bahya, Devarim 10:21
Rabbenu Bachya explains that “I will restrain My anger” signifies accepting the fragrance of sacrifices, while rejecting their scent symbolizes distance; he adds that Israel’s preservation is for the sake of God's name, lest it be profaned.
והתבונן בדבר הנביא שאמר (ישעיהו מ״ח:ט׳) למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך, באור הכתוב אראה לך החוטם שהוא סימן הרצוי, והוא כאילו אמר אקבל ריח הקרבנות, וכענין שנאמר (דברים ל״ג:י׳) ישימו קטורה באפך, כי הקטרת למדת הדין הנקראת תהלה, והזכיר הלשון הזה בהפך מן הקץ בריח שהוא דוחק חוטמו בידו, והוא סימן הרחוק כענין (ויקרא כ״ו:ל״א) ולא אריח בריח ניחוחכם. וכתיב אחריו (ישעיהו מ״ח:י׳-י״א) למעני למעני אעשה כי איך יחל, כלומר אם אכריתך יחל שמי, והוא כענין שאמר יהושע (יהושע ז׳:ט׳) והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול.
כלי יקר על שמות כ״ה:כ״ג
Kli Yakar on Exodus 25:23
Kli Yakar develops the Shulchan’s connection to sustenance and blessing, explaining the symbolic significance of its form and the continual presence of bread before God.
וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים. הִסְכִּימוּ רֹב הַמְפָרְשִׁים לֵאמֹר שֶׁהַשֻּׁלְחָן כְּנֶגֶד כֶּתֶר מַלְכוּת, וְשֻׁלְחָן שֶׁל מְלָכִים רֶמֶז לַדָּבָר. שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים, רָאשֵׁי תֵּבוֹת עוֹלֶה לְמִסְפַּר שְׁלֹשִׁים, כִּי יוּ״ד נִבְלַעַת, אוֹ תְּצָרֵף גַּם וָי״ו שֶׁל ״וְעָשִׂיתָ״. וְאַרְבַּע תֵּיבוֹת אֵלּוּ רֶמֶז לַמַּלְכוּת שֶׁנִּקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְזֶה כּוֹלֵל כָּל הַהַצְלָחָה הָאֱנוֹשִׁית לַאֲשֶׁר חָנַן אוֹתוֹ אֱלֹהִים בָּהּ, כִּי מִשֻּׁלְחָן גָּבֹהַּ זֶה יוֹצֵא הַשֶּׁפַע וְשֹׂבַע רָצוֹן לְכָל הָעוֹלָם. וְהֱיוֹתוֹ אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ, שְׁלֵמוֹת וְלֹא שְׁבוּרוֹת, כִּי ״יִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל הִיא״ (קהלת ה ח), וְכָל טוֹבוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה יֵשׁ לָהֶם סוֹף וְקִצְבָּה בְּאֹרֶךְ וְרֹחַב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית יג יז) ״קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ״. וּלְמַעְלָה כָּתַבְנוּ שֶׁזֶּה רֶמֶז לְמִדַּת הַצַּדִּיקִים הַשְּׂמֵחִים בְּחֶלְקָם וְאֵינָן חֲסֵרִים לְנַפְשָׁם מְאוּמָה, וּבְכָל מַה שֶּׁהֶאֱכִילָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשֻּׁלְחָנוֹ, בֵּין רַב בֵּין מְעַט, דּוֹמֶה לָהֶם כִּי יֵשׁ לָהֶם כֹּל, כַּמְבֹאָר לְמַעְלָה פָּרָשַׁת וַיִּשְׁלַח בְּפָסוּק ״יֶשׁ לִי כֹל״ (בראשית לג יא). עַל כֵּן הָיוּ אַמּוֹת הַשֻּׁלְחָן שְׁלֵמוֹת לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ, אַךְ בְּמִדַּת הַקּוֹמָה כְּתִיב ״וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ״, רֶמֶז שֶׁלֹּא יִגְבַּהּ לְבָבוֹ וְלֹא יָרוּם לְבָבוֹ לְמַעְלָה בַּעֲבוּר עָשְׁרוֹ, כִּי הָאַמָּה הַשְּׁבוּרָה בַּקּוֹמָה רֶמֶז שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לֵב נִשְׁבָּר עַל כָּל פָּנִים, וְלֹא יִתְקוֹמֵם בַּעֲבוּר כִּי רַב חֵילוֹ. וְרָמַז עוֹד שֶׁהָאוֹכֵל מִשֻּׁלְחָן גָּבוֹהַּ, לֹא יְמַלֵּא רֶסֶן בִּטְנוֹ וְתַאֲוָתוֹ, אֶלָּא יִשְׁבּוֹר תַּאֲוָתוֹ וְלֹא יַשְׁלִים אֶל הַחוֹמֶר כָּל מַאֲוָיו, כִּי הַצַּדִּיק אֵינוֹ אוֹכֵל כִּי אִם לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ, וְהַמּוֹתָר יַחֲרִים. וּמִטַּעַם זֶה נִזְכָּר לְשׁוֹן שְׁבִירָה אֵצֶל הַלֶּחֶם: ״שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל״ (בראשית מג, ב), ״בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם״ (ויקרא כו, כו). וְזֶה טוֹב לָאָדָם, הֵן מִצַּד הָרְפוּאָה, שֶׁלֹּא יְמַלֵּא הָאִצְטוֹמְכָא מַאֲכָל כַּאֲשֶׁר יוּכַל שְׂאֵת, כִּי דָבָר זֶה מַזִּיק אֶל הָעִכּוּל, אֶלָּא יְחַסֵּר כְּמוֹ שְׁלִישׁ מִכְּדֵי שְׂבִיעָה, וְזֶה יְסוֹד לְכָל בְּרִיאוּת הָאָדָם. הֵן מִצַּד מִצְוֹת ה׳, כִּי אֵין טוֹב לָאָדָם כִּי אִם לְמַעֵט בְּכָל הַיְכֹלֶת בְּתַעֲנוּגוֹת בְּנֵי הָאָדָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּשֵׁךְ אַחֲרֵיהֶם וְיִתְבַּטֵּל מֵעֵסֶק הַתּוֹרָה, כִּי כָּךְ דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה: ״פַּת בְּמֶלַח תֹּאכֵל״ (אבות ו, ד).
“And you shall make a table of acacia wood.” Most commentators agree that the Table corresponds to the crown of kingship, and the table of kings alludes to this. Table of acacia wood [shulchan atzei shitim] — the initials add up to the number 30, because the letter yud is absorbed, or you can also add the vav of And you shall make [ve’asita], and these four words allude to kingship that is acquired through 30 virtues. This encompasses all human success for whoever God has graced with it, because from this high table flows abundance and satisfaction to the entire world. Its being two cubits in length and one cubit in width — complete [measurements] and not broken, because the advantage of the land is in all (Ecclesiastes 5:8), and all the good things of this world have an end and limit in length and width, as it is written Arise, walk through the land in its length and in its width (Genesis 13:17). And above we wrote that this alludes to the quality of the righteous who are happy with their portion and lack nothing for themselves. Whether the Holy One, blessed be He, feeds them much or little from His table, it seems to them that they have everything, as explained above in the portion of Vayishlach in the verse I have everything (Genesis 33:11). Therefore, the cubits of the table were complete in its length and width, but regarding the measure of height it is written and a cubit and a half its height alluding that one should not become haughty or lift their heart up because of their wealth. The broken [half] cubit in height alludes that one should always have a broken heart and not become arrogant because of their great wealth. And he further hinted that one who eats from the table of the Divine, should not fill his belly and desires to the brim, but rather should break his desires and not fulfill all of his material cravings. For the righteous person eats only to satisfy his soul, and dedicates the excess [to God]. For this reason, the language of “breaking” [shevirah] is mentioned in relation to bread, [as in the verses] buy [shivru] us a little food (Genesis 43:2), when I break your staff of bread (Leviticus 26:26). This is beneficial for a person both from a medicinal perspective — that one should not fill his stomach with as much food as it can hold, as this harms digestion, but rather should leave about a third less than fullness, which is the foundation of all human health — and from the perspective of God’s commandments, as there is nothing better for a person than to minimize as much as possible the pleasures of mankind, so that he will not be drawn after them and neglect the study of Torah. For such is the way of Torah: Eat bread with salt (Avot 6:4).
מלבי"ם, שמות כה א, רמזי המשכן
Malbim on Exodus 25:8
Malbim explains that the shulchan corresponded to nourishment and the heart’s life-giving function, with the lechem ha-panim symbolizing the blessing and sustenance flowing from the Mikdash to the world. Its twelve loaves, two arrangements, supports, frankincense, and weekly replacement reflected cosmic divisions, the hands, the spirituality of vegetation, and the provision of food for the coming week.
ועתה נבאר הכלים שהיו בהיכל, שלפי מה שבארנו היו כנגד חלק הגויה שמן הצואר עד החזה ששם משכן רוח החיים, והיה שם השלחן והמנורה, השלחן היה נגד המזון, שהלב הוא הזן ונותן חיות וכח לכל הגויה ע"י הדם שהיא הנפש החיונית כנודע. ובאשר רצה ה' שהמזון והפרנסה יצא לכל העולם ע"י הברכה שבמקדש, צוה להניח שם לחם הפנים שהיה בו ברכה, ומלחם ה' הושפע ברכה ושובע לכל העולם כי אין הברכה שורה על דבר ריקם, ויען שבעולם הגדול החיות בא ע"י המלאכים מניעי הגלגלים כמ"ש (יחזקאל א׳:כ׳) כי רוח החיה באופנים, והם המסבבים את המזלות בי"ב חדשי השנה להכין את הלחם והמזון, צוה להניח י"ב לחמים להכין את הלחם ממקום נעלה יותר שיש בו ברכה וצוה שיהיו שתים מערכות כי גם י"ב מזלות נחלקים לשש שש, וכן למעלה כנודע, ובאשר זה נקרא לחם פנים שבא מלפני ולפנים מה' בעצמו שהוא פותח ידיו ומשביע לכל חי, היה שם סימן לידים הטהורים במה שהיו שתי סניפים וי"ד קנים בכל מערכה, שהקנים היו כנגד פרקי הידים שהם י"ד כמנין יד, והיו ארבע לחמים נסמכים כ"א מג' קנים והלחם העליון נסמך משתי קנים כמו שבארבע אצבעות יש ג' פרקים בכל אצבע ובהגודל אין שם רק שתי פרקים והסניפין היו כנגד זרועות עולם, וכבר בארנו בספר שירי הנפש שהלבונה מרמז על הרוחניות שבהצומח כי הוא חלק הנותן ריח בהצומח ולכן היה נקפד לה' שהלחם ניתן לכהנים ורוחניות הצמחים העלו לה' קומץ לכל סדר, וע"ז היו שני בזיכים, וצוה ביום השבת יערכנו כי בשבת יושפע המזון לכל השבוע, ומפעם זה ששת ימים תלקטוהו ע"י שביום השבת לא יהיה כמ"ש בפי' פ' ויכולו, ולכן בשבת נסתלק מעל השלחן ונסדר אחר תחתיו
אור החיים על שמות כ״ה:כ״ג
Or HaChaim on Exodus 25:23
Ohr HaChaim discusses the Shulchan’s spiritual significance and its relation to blessing, the bread of the Presence, and the continual sustenance represented in the Sanctuary.
הִנֵּה כְּשֶׁתְּרַבֵּעַ כָּל אַמּוֹת הַשֻּׁלְחָן אַמָּה עַל אַמָּה בְּרוּם אַמָּה, יִהְיוּ בֵּין אֹרֶךְ וְרֹחַב וְגֹבַהּ שָׁלֹשׁ אַמּוֹת מְרֻבָּעוֹת בְּאֹרֶךְ וְרֹחַב וְגֹבַהּ, וְהוּא סוֹד הַשְׁפָּעַת שֻׁלְחָן הָעֶלְיוֹן מִשָּׁלֹשׁ הַדְרָגוֹת בְּנֶצַח הוֹד יְסוֹד הָעוֹלָם.
תשובות הרדב"ז חלק ו ב׳קע״ח — ד"ה שאלת ממני ידיד נפשי עלה דהא
Teshuvot HaRadbaz Volume 6 2178:1
David ben Solomon ibn (Abi) Zimra explains that the shulchan was drawn slightly toward the Heichal entrance so pilgrims could see the old Lechem HaPanim still hot after eight days, demonstrating their חיבה לפני המקום, while the new bread was arranged and the old bread removed; it could not be taken outside because it had to remain תמיד לפני ה'.
שאלת ממני ידיד נפשי עלה דהא דאמרינן בפ' חומר בקדש מלמד שמגביהין את השלחן ומראין בו לעולי רגלים ואומר להם ראו חבתכם לפני המקום סילוקו כסידורו דאמר רבי יהושע בן לוי נס גדול נעשה בלחם הפנים כסלוקו סדורו שנאמר לשום לחם חום ביום הלקחו וכתבה הרמב"ם פי"א מהל' מטמאי משכב ומושב. וקשיא לך הרי ישראל לא היו נכנסין אפי' בין האולם ולמזבח ואיך יראו אם הוא חם או צונן ואפי' לפי מה שפירשו התוס' שהיה רך ולאו דוקא חם מ"מ איך יכירו אם רך או יבש והם עומדים מרחוק: תשובה אמרו משמו של הריטב"א ז"ל שהיה עולה הבל מהלחם ובזה היו מכירים שהוא חם ועדיין לא ידענו אם זה הנס היה תדירי או דילמא בזמן עולי רגלים ובשלמא שיהיה חם היה קצת צורך כדי שיתהנו האוכלים בלחם חם אבל שיעלה הבל למה ועוד שלא ראיתי מימי עולה הבל מהלחם אפי' כשהוא חם אלא בזמן שחותכים אותו וצריך הוא ז"ל לומר שהכל היה בכלל הנס. אבל לדעתי אין צורך אלא כך היא הצעתן שלדברים כי בשבת שבתוך המועד סמוך לסדור לחם הפנים היו מגביהין את השלחן ומושכין אותו מעט לצד פתח ההיכל כדי שיראו אותו מרחוק שהרי היה נותן לצד צפון ועדיין הוא לפניהם אבל לא היו מניחין אותו לחוץ ומיד היו הכהנים מסדרין הלחם החדש ומוציאין הישן ומראין אותו לעולי רגלים ראו חיבתכם לפני המקום שעברו עליו ח' ימים ועדיין הוא חם והוא עושה נס זה שאתם חביבין לפניו ואפילו בעצרת אם לא חל בשבת אפשר היו מתעכבים לראות הנס ואם לא התעכבו כבר הכירו הנס מהרגלים שעברו. ולא היו יכולים להוציאו משם להטבילו משום דכתיב לחם פנים לפני תמיד ולפיכך היו אומרים הזהרו שלא תגעו בשלחן ופירש"י ז"ל והתוס' לכהנים עמי הארץ שהיו נכנסים להשתחוות היו מזהירים. וא"ת למה לא עשו ב' שלחנות שאם יטמא האחד יביאו השני כשאר כל הכלים דתנן כל הכלים שהיו במקדש יש להם שניים ושלישים שאם נטמאו הראשונים יביאו שניים וי"ל דבשעה שהיו מגביהים הלחם מעל הראשון להניחו על השני אינו על השלחן לפני תמיד וטומאת אחרת בהיכל לא שכיחא אלא טומאת ע"ה וכבר היו מזהירים אותם שלא יגעו. וא"ת אכתי אם נטמא ממש מה תקנה יש להם וכ"ת שאינו מקבל טומאה מן התורה הא ודאי ליתא דהא כתיב שלחן הטהור מכלל דמקבל טומאה וי"ל שהיו מקדשים אחד משלחנות הזהב אשר היו בפתח ההיכל ומכניסין אותו בהיכל ונותנים עליו הלחם ולהך פורתא לא חיישינן כיון דלא אפשר בלאו הכי ומטבילין את השלחן הטהור ומחזירין אותו למקומו ושלמה עשה עשרה שלחנות ומ"מ פשטא דמתני' דכל הכלים שהיו במקדש יש להם שניים וכו' משמע אפי' שלחן ואפ"ה היו מזהירין שלא יגעו בו משום דבעינן לפני תמיד וכדכתיבנא וליכא לפרושי שהיו מגביהים אותו ומוציאין לחוץ. חדא דא"כ לא היה צריך רש"י והתוס' לימא לכהנים עמי הארץ היו מזהירין הנכנסים להשתחוות בהיכל וכ"ת שלא היו מוציאים אותו אלא חוץ לפתח ההיכל עדיין הקושיא במקומה עומדת איך היו מכירים ישראל מרחוק אם הלחם חם או לא. ותו מפני שיראו ישראל את השלחן היו עוברים אקרא דכתיב לחם פנים לפני תמיד. ותו אם היה אפשר להוציאו למה היו מזהירים שלא יגעו בו יטבלו אותו כשאר כל הכלים דאין סברא לחלק בין זמן מעט לזמן מרובה. ותו אם היו מוציאים אותו למה היו צריכים להגביהו הרי רואים אותו כל העומדים בעזרה ובשלמא לפי מאי דפרישינן שהיו ממשיכין אותו מן הצפון לפתח ההיכל היינו שהיו צריכין להגביהו כדי שיראו אותו. ותו דאפי' תימא שהיו מוציאים אותו עד עזרת ישראל עדיין לא תירצנו הקושיא שהרי היו מזהירים אותם שלא יגעו בשלחן ואיך יכירו אם הלחם חם או לא אלא הנכון מה שכתבתי שלא היו מוציאין אותו מן ההיכל. [אלא משכו את השלחן לצד הפתח] ומראים אותו לעם ואומרים להם ראו כמה חבתכם לפני הקב"ה שעושה לכם נס זה שעדיין הלחם חם ומיד מסדרים המערכה ומוציא הלחם ורואים שעדיין הוא חם כיום סדורו והיינו דאמרינן ביומא פ"ק לחם הפנים ניסי דבראי הוא שהכל היו רואים את הלחם חם ומכירין הנם והוא מכלל הנסים הידועים לכל. ומה שכתב רש"י ומגביהים אותו ומוציאים אותו לחוץ לא שהיו מוציאים אותו חוץ להיכל אלא מוציאים אותו חוץ למקומו שהיה נתון בצפון ומוציאים לצד הפתח כדי שיראו אותו. א"נ מוציאים אותו לחוץ לא קאי אשלחן אלא אלחם שהיו מוציאים אותו מיד כדי שיראו הנס שעדיין הוא חם דאי לא תימא הכי קשיא לרש"י מדידיה אדידיה שכתב לכהני ע"ה היו מזהירים:
מלבי"ם על מלכים א ז׳:מ״ח
Malbim on I Kings 7:48
Malbim explains that the Temple’s vessels included items needed for the building itself rather than for ritual service, and that although Divrei Hayamim describes ten tables, it uses the singular because one was the obligatory table; Chazal disputed whether the lechem ha-panim was placed on all the tables.
אשר בית ה' הכלים הצריכים לבית עצמו, לא לצורך תשמיש עבודה, ואת השולחן מבואר בד"ה שהיו עשרה שולחנות ומפני שעקר היה האחד שהוא מחויב המצוה, תפס לשון יחיד, וחז"ל (במנחות דף צ"ו) נחלקו אם הונח לה"פ על כל השולחנות:
מלבי"ם, ויקרא כד ו
Malbim on Leviticus, Emor 223
Malbim explains that “placing” denotes arranging something precisely and skillfully, and that Chazal therefore understood the term to include the מלאכת of the lechem ha-panim from baking through arranging it in two מערכות on the shulchan.
וכן בארנו (צו סימן יב) שיש הבדל בין לשון "שימה" ובין לשון "נתינה", שה"שימה" מציין לשמכוין הדבר בצמצום ובאומנות כפי הראוי. ומזה הוציאו חז"ל שבא לכלול כל האומנות של לחם הפנים מעת האפיה עד העריכה והעריכה בכלל. ועל זה אמר לשון "שימה" שכולל שיכוין אותם בדפוסים שלהם עד שיהיו בשולחן שתים מערכות.
הכתב והקבלה, שמות כ״ה:י״ב
HaKtav VeHaKabalah, Exodus 25:12
Q — The rings of the Aron use the verb 'ויצקת' (cast); the rings of the Shulchan and the Mizbe'ach use 'ועשית' (make). Why the distinction in metalworking verbs?
A — HaKtav VeHaKabbalah's chiddush rests on the weight load. The Aron was actually *three* nested arks (gold-wood-gold per Rashi/Yoma 72b), housing the luchot (40 se'ah by tradition), topped by the solid-gold kaporet (a tefach thick across 2.5 × 1.5 amot) and the two kruvim (10 tefachim tall). The combined mass made the rings load-bearing structural elements unlike any other vessel's rings. The verb 'יציקה' specifically connotes *cast*-metal — molecularly bonded, dense, strong ('שרש יצק ישמש על הקושי והחוזק,' as in 'והיית מצק,' Iyov 11:15). Hammered or shaped rings ('עשייה') would have failed under the load. The verb is engineering precision, not stylistic variation.
לגודל משאת הארון שהיו כפול שלשה, והלוחות שבתוכם שהיה משאם ארבעים סאה... והכפורת שהיה עביו טפח באמתים וחצי אורך ואמה וחצי רוחב, והכרובים ממעל לכפורת שגבהן עשרה טפחים, הנה בצירוף כולם היה משא כבד מאד, ולזה היו הטבעות צריכים להיות חזקים מאד, לכן אמר בהם לשון 'ויצקת', כי מתכות הנתך הוא חזק ואמיץ בעבור דבוק חלקיו, כי שרש יצק ישמש על הקושי והחוזק כמו 'והיית מצק'.
שם משמואל, שמות תרומה תרע"א תרע"ד
Shem MiShmuel, Terumah 4:8
Shem Mishmuel explains that the Mishkan embodies three divine benefits: protection, sustenance and life, and ultimate attachment to the heavenly Father, represented respectively by the courtyard and altar, the Heichal with the incense altar, menorah, and shulchan, and the Kodesh HaKodashim with the Tablets, Ark, kaporet, and keruvim.
כן הקב"ה שומר ישראל שלא יזדווגו להם כחות חיצונים בגשמיות וברוחניות יותר מכפי הרשות, וגם זן ומפרנס ונותן חיים לישראל בגשמיות וברוחניות, וכל אלה עוד איננו התכלית והתכלית הוא דיבוק באביהן שבשמים הן בהאי עלמא והן בעוה"ב לאשתאבא בגופא דמלכא, והמשכן יש בו ג' תועליות אלה, ונראה שהן ג' מקומות שבצירוף שלשתן הוא משכן ושלשתן מעכבין בו, והם חצר והיכל וקה"ק, כברמב"ם הלכות בית הבחירה בהחצר הוא מזבח העולה והוא בחי' שומר כמ"ש תוס' מגילה (ג'.) דקרבנות מגינות עלינו מצרינו, ההיכל בו שלחן ומנורה שמהם שובע יוצא לעולם ואורה יוצא לעולם, ונראה דשלשה כלים שהם בהיכל על ידם בא לישראל השפעות בני חיי ומזוני, מזבח הקטורת בני, מנורה חיי, שולחן מזוני, וכבר דברנו בו, והוא בחי' רועה, קה"ק שם הלוחות ארון וכפורת וכרובים הוא תכלית הדיבוק ישראל לאביהן שבשמים הוא בחינת אב:
תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים ז׳ — ד"ה וְלָכֵן
Tanya, Part I; Likkutei Amarim 7:3
Tanya explains how permitted physical activities can be elevated when directed toward divine service; this provides a conceptual framework for the Shulchan’s symbolism as sanctified material sustenance.
וְלָכֵן, פְּעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת בְּשָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט רֵישׁ פֶּרֶק ד׳ בְּשֵׁם הַזֹּהַר], וּפְעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת וְעוֹלָה בִּבְחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדוּשָּׁה, דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁהַטּוֹב הַמְעוֹרָב בָּהּ נִתְבָּרֵר מֵהָרָע וְגוֹבֵר וְעוֹלֶה וְנִכְלָל בִּקְדוּשָּׁה. כְּגוֹן דֶּרֶךְ מָשָׁל: הָאוֹכֵל בִּשְׂרָא שְׁמֵינָא דְּתוֹרָא וְשׁוֹתֶה יַיִן מְבוּשָּׂם לְהַרְחִיב דַּעְתּוֹ לַה׳ וּלְתוֹרָתוֹ, כִּדְאָמַר רָבָא: ״חַמְרָא וְרֵיחָא כוּ׳״, אוֹ בִּשְׁבִיל כְּדֵי לְקַיֵּים מִצְוַת עֹנֶג שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, אֲזַי, נִתְבָּרֵר חַיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁהָיָה נִשְׁפָּע מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, וְעוֹלֶה לַה׳ כְּעוֹלָה וּכְקָרְבָּן.
Hence it is sometimes absorbed within the three unclean kelipot [as is explained in Etz Chaim, Portal 49, beginning of ch. 4, on the authority of the Zohar], and sometimes it is absorbed and elevated to the category and level of holiness, as when the good that is intermingled in it is extracted from the bad, and prevails and ascends until it is absorbed in holiness. Such is the case, for example, of he who eats fat beef and drinks spiced wine in order to broaden his mind for the service of G–d and His Torah; as Rava said, “Wine and fragrance [make a man’s mind more receptive],” or in order to fulfill the command concerning enjoyment of Shabbat and the Festivals. In such a case the vitality of the meat and wine, originating in the kelipat nogah, is distilled and ascends to G–d like a burnt offering and sacrifice.
recovered from “Shem MiShmuel, Terumah 1912”
שם משמואל, תרומה י׳ — ד"ה במדרש הה"ד כי לקח טוב נתתי
Shem MiShmuel, Terumah 10:12
Shem Mishmuel interprets “כִּי לֶקַח טוֹב” as an exhortation not to abandon the elevation of Torah through heartfelt study, thereby raising its worldly legal teachings toward their divine roots; he compares this wholehearted intention to the heartfelt donations for the Mishkan, through which its thirteen components corresponded to the thirteen attributes of mercy and became animated enough to carry themselves.
במדרש הה"ד כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם, ואינו מובן מה הוסיף מפשטא דקרא, ונראה דהא דתורה נקראת לקח כבר דברנו בו, ויש עוד לפרש לשון הגבהה כמו שדייק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דלעולם לשון לקיחה היא הגבהה, וכבר הזכרנו זה פעמים רבות, והבאנו כמה מדרשים ראי' לזה, וכאן הפירוש להרים את דברי התורה, וכמ"ש הרב דענין תורה לשמה היא לתועלת התורה ולא לתועלת עצמו לבד, ובפשיטות יש לפרש הדברים דהנה שרשי התורה הם אלקית וניתנה למטה בדברים דהאי עלמא דיני מלוה ולוה וכל סדר נזיקין וכה"ג, אך במה דאדם לומד ברעותא דלבא זהו אמצעי להרימה לשרשה, וע"כ נקראת לקח, וזהו הפירוש אל תעזבו את המקח היינו ענין הרמה שהיא ע"י רעותא דלבא, וזה עצמו הענין בנדבת המשכן י"ג דברים לעומת י"ג מכילין דרחמי, והי' בהן חיות ממש עד שנשאו א"ע, וכל זה מפאת רעותא דלבא דומה לתורה כנ"ל:
פניני הלכה, ימים נוראים י׳:א׳
Peninei Halakhah, Days of Awe 10:1
The passage describes the Temple as the source of divine values, with the Kodesh containing the menora, shulḥan, and incense altar symbolizing wisdom, sustenance, and prayer, while the Kodesh Ha-kodashim reveals the foundations of faith and Torah and houses the Ark, kaporet, and cherubs. It explains that the parokhet separated differing levels of holiness so the divine light of the Kodesh Ha-kodashim could illuminate the Kodesh and, through it, the entire world.
המקדש הוא המקום שבו מתגלים כל הערכים האלוקיים, וממנו הם שופעים לכל העולם. בהיכל שנקרא 'קודש' מונחת המנורה שמבטאת את החכמה, השולחן שמבטא את הפרנסה, מזבח הקטורת שמבטא את התפילה והכיסופים לקרבת אלוהים. למעלה מזה, ב'קודש הקודשים' מתגלה יסוד האמונה והתורה. כלומר, שם מאיר היסוד האלוקי שבתורה ובו מאירה קדושת כנסת ישראל, שעל ידי אורות אלו מחייה ה' את העולם כולו. ולכן 'קודש הקודשים' הוא מקומו של ארון הברית שבו הונחו לוחות האבן והתורה שנתנו למשה מסיני, ומעל הארון הונחה כפורת הזהב, ועליה שני הכרובים שמבטאים את קשר הברית והאהבה שבין הקב"ה לישראל. מקום 'קודש הקודשים' בירושלים היה על אבן השתייה, שאמרו חכמים שהיא האבן שממנה הושתת העולם בעת בריאתו (יומא נד, ב). ומחיצה היתה בין 'קודש הקודשים' ל'קודש', כדי להבדיל בין המדרגות, שכל קדושתו של ה'קודש' נובעת מ'קודש הקודשים', ובלא המחיצה, אורו של 'קודש הקודשים' היה מתעלה לגנזי מרומים ולא היה יכול להשפיע אור וברכה ל'קודש' ומתוך כך לכל העולם.
The Temple in Jerusalem was where all divine values were revealed, and from it they flowed forth to the rest of the world. The Sanctuary (heikhal) was comprised of an entrance hall (ulam) and two chambers. The outer chamber, called the Holy (Kodesh), contained the menora (candelabrum), symbolizing wisdom; the shulḥan (table), symbolizing material sustenance and wealth; and the mizbaḥ ha-ketoret (incense altar), symbolizing prayer and the yearning to be close to God. The inner chamber, called the Holy of Holies (Kodesh Ha-kodashim), is where the basis of faith and Torah are revealed. In other words, it is there that the divine foundation of the Torah and the holiness of the congregation of Israel illuminate, and through their light, God animates the entire world. For this reason, the Kodesh Ha-kodashim housed the Ark of the Covenant, which contained the stone tablets (luḥot) that Moshe received at Mount Sinai and the Torah scroll he wrote. Atop the Ark was the kaporet (golden cover), with two cherubs rising from it, symbolizing the covenantal relationship and love between God and Israel. The location of the Kodesh Ha-kodashim within Jerusalem was atop the Foundation Stone (Even Ha-shetiya), which, our Sages tell us, was the rock from which the world was created (Yoma 54b). A parokhet (curtain) separated the Kodesh from the Kodesh Ha-kodashim, to demarcate different levels of holiness. For the sanctity of the Kodesh derives from that of the Kodesh Ha-kodashim. Without a separation, the light emanating from the Kodesh Ha-kodashim would have ascended directly to heaven, preventing it from radiating light and blessing to the Kodesh, and from there to the entire world.
ציץ אליעזר, ח״י סי׳ ל״ב
Tzitz Eliezer 10:32
The passage teaches that while the Beis HaMikdash stood, the altar atoned for Israel, whereas afterward a person’s table serves in the altar’s place and provides atonement.
On this pageThe passage teaches that while the Beis HaMikdash stood, the altar atoned for Israel, whereas afterward a person’s table serves in the altar’s place and provides atonement.
Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
בצל החכמה, ח״ב סי׳ נ׳
B'tzel HaChochma 2:50
The passage states that in the Beit HaMikdash, the menorah, shulchan, and incense altar were all positioned in the inner third of the Heikhal, facing the curtain.
On this pageThe passage states that in the Beit HaMikdash, the menorah, shulchan, and incense altar were all positioned in the inner third of the Heikhal, facing the curtain.
B'tzel HaChochma is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
זהר, תרומה תקכה, ועיין שם עוד
Sulam on Zohar, Terumah 525
Sulam states that the Temple table, from which sustenance is found and distributed, must never be empty, since blessing does not rest in a deficient or degraded place; the table of the Sitra Achra, by contrast, is a table of emptiness and has no place in a holy setting.
שלחן זה העומד בבית המקדש, שהוא כדי שימצא בו מזון ולהוציא ממנו מזון, ע"כ אפילו רגע אחד אינו צריך להמצא ריקם. שלחן האחר, של הס"א, הוא שלחן של ריקנות, ולא צריך לתת לו מקום במקום קדוש. וע"כ שלחן של בית המקדש, אפילו רגע אחד לא יעמוד בלי מזון. וצריך שלא ימצא מקום גרוע, כי הברכה שלמעלה אינה נמצאת במקום גרוע וחסרון זהו השלחן לפני הקב"ה.
וְעָשִׂ֥יתָ שֻׁלְחָ֖ן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֤יִם אׇרְכּוֹ֙ וְאַמָּ֣ה רׇחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ׃
Same passage as Kli Yakar on Exodus 25:23
וַיַּ֣עַשׂ שְׁלֹמֹ֔ה אֵ֚ת כׇּל־הַכֵּלִ֔ים אֲשֶׁ֖ר בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֑ים וְאֵת֙ מִזְבַּ֣ח הַזָּהָ֔ב וְאֶ֨ת־הַשֻּׁלְחָנ֔וֹת וַעֲלֵיהֶ֖ם לֶ֥חֶם הַפָּנִֽים׃
Same passage as I Kings 7:48-50
וְאַמַּאי? כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת הוּא, וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה! אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁמַּגְבִּיהִין אוֹתוֹ וּמַרְאִין בּוֹ לְעוֹלֵי רְגָלִים לֶחֶם הַפָּנִים, וְאוֹמְרִים לָהֶם: רְאוּ חִיבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם, סִילּוּקוֹ כְּסִידּוּרוֹ. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בְּלֶחֶם הַפָּנִים, כְּסִידּוּרוֹ כָּךְ סִילּוּקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָשׂוּם לֶחֶם חוֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ״.
Same passage as Teshuvot HaRadbaz Volume 6 2178:1
לחם פנים - על דרך הפשט נקרא לחם הפנים בעבור הפירוש שהוא אחריו, (שיהיה לפני תמיד), ומה שאמרו קדמונינו אמת, כי הקערות כמו דפוס.
from our library copy — not yet checked against the original
לחם הפנים הוא מאכל של אלו הפנים (שבמלכות, דהיינו שנמשך ממזון שלה, המקבלת מי"ב פנים דז"א כנ"ל), המזון והכלכלה היוצא לעולם באים מהם ושורים על שלחן ההוא (שבבית המקדש), ומשום ששולחן הזה מקבל מזון וכלכלה מאלו פנים העליונים, והיא מוציאה מזון וכלכלה מאלו פנים הפנימיים (דז"א), וזה המזון שמוציאה הוא לחם ההוא, הנזכר (שבבית המקדש, על כן נקרא לחם ההוא לחם הפנים. לחם) חם היה נקרב על השלחן, וחם היה נלקח משם, וכבר העמדנו, שכתוב ביום הלקחו, ומשום שלחן הזה יש לאדם לשמור סודות שולחנו בכל אלו האופנים שאמרנו.
from our library copy — not yet checked against the original
יש להזהר כשבא לברך שלא ישאר השולחן בלא לחם, שכן אמרו בסנהדרין כל שאינו משייר פת על שלחנו עליו הכתוב אומר אין שריד לאכלו, על כן לא יחול טובו, וטעם הדבר, כדי שתחול הברכה על מה שנשאר, ואם לא נשאר כלום על מה תחול הברכה, שאין הברכה חלה על האין אלא על היש, והעד על זה שלחן שבמקדש, שלא היה שלחן בלא לחם, והיה הלחם ההוא נאכל לכהנים משרתי המקדש, והיה מספיק לרבים מהם מועט ממנו... ומתוך אותו לחם שבשלחן היתה ברכה משתלשלת ומתפשטת במזונות העולם מלחם הפנים בדרך יש מיש... ותדע לך כי סבת הברכה המשתלשלת במזונות בעולם ולחם הפנים מפורש בפסוק והיתה ללחם לאזכרה, בשכבר ידעת שהיו נותנין על לחם לבונה, הוא שכתוב ונתת על המערכת לבונה זכה, והיו לחם הפנים ולבונה מעכבים זה לזה... כי מתוך שמקטירין הלבונה שעל הלחם הנזכר למעלה והברכה תחול בו, וממנו למזונות העולם...
from our library copy — not yet checked against the original
וידוע גם כן כי השלחן כנגד המזבח, כי כן דרשו בברכות "והמזבח עץ שלש אמות וגו' וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'", פתח במזבח וסיים בשלחן, לומר לך כשם שמזבח מכפר כך שלחן מכפר, כי הלחם אשר על השלחן ממנו מאכיל העניים, וכשהוא נותן מלחמו לדל הוא חשוב כקרבן על גבי המזבח, וכשם שהיה במזבח הקטרת שהוא מכפר יותר מן הקרבנות שעל מזבח הנחשת, שמונה מיני בשמים, ארבעה בשמן המשחה והן מור קנה קדה וקנמון, וארבע בקטורת נטף ושחלת וחלבנה ולבונה, וכלן היו מכפרין, כנגדן נצטינו שמנה ברכות על השלחן.
from our library copy — not yet checked against the original
זר זהב - סימן לכתר מלכות, שהשולחן שם עושר וגדולה, כמו שאומרים שלחן מלכים.
from our library copy — not yet checked against the original
Jewish sources establish the household table as a continuation of the Mishkan's table of showbread, linking domestic meals to Temple service through laws of respect, blessing, and the presence of bread. The table thus becomes a venue where divine blessing can rest and where ordinary eating is elevated to sacred practice.
The Torah requires the Menorah, Kapores, and Chatzotzros to be crafted from a single piece of metal rather than assembled from separate parts. Jewish sources interpret this unified construction as symbolizing the interconnectedness of Israel's divine service, spiritual wholeness, and the centrality of Torah in collective worship.
Jewish sources explore how the rhythms of the agricultural year—planting, growth, harvest, and rest—serve as mirrors for spiritual practice and devotion to God. From the Torah's festival cycles to rabbinic and mystical teachings, these sources illustrate how natural processes embody and reinforce principles of divine worship.
Sources across Jewish tradition emphasize that joyful engagement is essential to proper Torah learning and worship of God. The teachings range from biblical and rabbinic foundations to medieval philosophical and Hasidic perspectives, presenting joy as both a spiritual prerequisite and a transformative force in religious practice.
Sources across Jewish tradition explore joy as a central spiritual principle in serving God. The texts examine joy during Temple worship, its role in repentance and mitzvah observance, its healing properties, and the consequences of serving God without genuine joy.
Chassidic sources explore why the divine purpose of creating a dwelling in the lowest realm requires the soul to descend into physical embodiment. Through Torah study, mitzvot, and sanctified action in the material world, the soul transforms physical existence and realizes the goal of revealing divine presence below.