Kriah and Mourning on Tisha B'Av

וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן וּלְאֶלְעָזָר֩ וּלְאִֽיתָמָ֨ר ׀ בָּנָ֜יו רָֽאשֵׁיכֶ֥ם אַל־תִּפְרָ֣עוּ ׀ וּבִגְדֵיכֶ֤ם לֹֽא־תִפְרֹ֙מוּ֙ וְלֹ֣א תָמֻ֔תוּ וְעַ֥ל כׇּל־הָעֵדָ֖ה יִקְצֹ֑ף וַאֲחֵיכֶם֙ כׇּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל יִבְכּוּ֙ אֶת־הַשְּׂרֵפָ֔ה אֲשֶׁ֖ר שָׂרַ֥ף יְהֹוָֽה׃

And Moses said to Aaron and to his sons Eleazar and Ithamar, “Do not bare your heads and do not rend your clothes, lest you die and anger strike the whole community. But your kin, all the house of Israel, shall bewail the burning that GOD has wrought.

כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כׇּל שֶׁהוּא מִשּׁוּם אֵבֶל — רֶגֶל מַפְסִיקוֹ.

אָבֵל חַיָּב לִקְרֹעַ עַל מֵתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י ו) "וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ" הָא אַחֵר חַיָּב לִפְרֹם. וְאֵין קְרִיעָה אֶלָּא מְעֻמָּד. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב יג לא) "וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו". וּמֵהֵיכָן קוֹרֵעַ. מִלְּפָנָיו. וְהַקּוֹרֵעַ מֵאַחֲרָיו אוֹ מִן הַצְּדָדִין אוֹ מִלְּמַטָּה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבַת קְרִיעָה. אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהוּא פּוֹרֵם מִלְּמַטָּה: כָּל שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵלוּת הַקֶּרַע לְפָנִים וְאִם בָּא לְהַחְלִיף מַחְלִיף וְאֵינוֹ קוֹרֵעַ קֶרַע אַחֵר. שֶׁכָּל קֶרַע שֶׁאֵינוֹ בִּשְׁעַת חִמּוּם אֵינוֹ קֶרַע. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר הַמֵּתִים חוּץ מֵאָבִיו וְאִמּוֹ. אֲבָל עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ קוֹרֵעַ עַד שֶׁמְּגַלֶּה אֶת לִבּוֹ. וּמַבְדִּיל שְׂפַת הַבֶּגֶד וְאֵינוֹ קוֹרֵעַ בִּכְלִי אֶלָּא בְּיָדוֹ מִבַּחוּץ בִּפְנֵי כָּל הָעָם וְקוֹרֵעַ כָּל הַבְּגָדִים שֶׁעָלָיו. וּבֶגֶד הַזֵּעָה הַדָּבוּק לִבְשָׂרוֹ אֵינוֹ מְעַכֵּב. וְאִם הֶחְלִיף בֶּגֶד אַחֵר חַיָּב לִקְרֹעַ כָּל שִׁבְעָה. וְכֵן עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ חוֹלֵץ כְּתֵפוֹ וּמוֹצִיא זְרוֹעוֹ מִן הֶחָלוּק עַד שֶׁיִּתְגַּלֶּה כְּתֵפוֹ וּזְרוֹעוֹ. וְהוֹלֵךְ כָּךְ לִפְנֵי הַמִּטָּה. וְאַחַר שֶׁיִּקָּבֵר אָבִיו וְאִמּוֹ אֵינוֹ חַיָּב לַחְלֹץ:

A mourner is obligated to rend his garments for his dead, as can be derived from Leviticus 10:6: "Do not rend your garments lest you die." Implied is that others must rend their garments. One must rend one's garments only while standing, as II Samuel 13:31 states: "And the king stood and rent his garments." Where does one rend his garment? In front. If one rends his garment from the back or from the sides or from the bottom, he does not fulfill the obligation to rend his garments, with the exception of a High Priest who must rend his garment from the bottom. For the entire seven days of mourning, he keeps the tear in front of him. If he desires to change his garments, he may. He is not required to rend the second garment, for any tear that is not made at the time of emotional excitement, is not a tear. When does the above apply? With regard to other deceased persons aside from his father and mother. For his father and mother, by contrast, he must rend his garment until he reveals his heart. He must rip apart the border of the garment; he may not tear it with a utensil, and must tear it outside, in the presence of people at large. He must tear all the garments he is wearing. His underwear - i.e., the garments worn next to his flesh - need not be ripped. If he changes his clothes, he is required to rend them for all seven days. Similarly, for his father and mother, he uncovers his shoulder and takes his forearm out from his garment, revealing his shoulder and his forearm. He passes before the bier in this manner. After his father and his mother are buried, however, he is not required to uncover his shoulder.

הלכות קריעה מי שמת לו מת והוא מהמתים שראוי להתאבל עליהם כאשר יתבאר חייב לקרוע עליו ועונשו מיתה בידי שמים אם אינו קורע וצריך שיקרע מעומד ואם קרע מיושב כתב הראב"ד שיצא וכן דעת רב אלפס והרי"ץ גיאת כתב שלא יצא וצריך לחזור ולקרוע וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ומקום הקריעה בכל מקום בית הצואר לפניו אבל אם קרע בשולי הבגד למטה או מצדדים תחת בתי הידים לא יצא והרמב"ם כתב שגם לאחוריו לא יצא והרמב"ן כתב ג"כ שאין מקום קריעה אלא שלפני בית הצואר אבל לא מן הצדדין של בית הצואר מכאן ומכאן ואם קרע שם לא יצא ושיעורה טפח בד"א בתחילת קריעה אבל אם קרע על מת ובא להוסיף באותו קריעה על מת אחר סגי בכל שהוא חוץ מעל אביו ואמו שחמורים יותר כאשר יתבאר וכשם שקורע על קרובו שמתאבל עליו כך קורע על מת שמת לקרובו וכתב הרמב"ן שאינו קורע אלא בפני קרובו כדרך שאומרים באבילות שאינו מתאבל עם קרובו אלא בפניו וא"א הרא"ש ז"ל כתב כיון דקריעה אינו אלא בשעת חימום קורע מיד אפי' שלא בפניו וכשם שקורע על הקרובים כך צריך לקרוע על הרחוקים כל אחד כפי מה שהוא דתניא מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו כל עונותיו בשביל כבוד שעשו לו ופירוש בוכה ומתאבל שבוכה וקורע עליו אבל א"צ לישב עליו באבלות אלא על רבו מובהק וכל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה גונזן בבית גנזיו ואם הוא חכם יעשה עליו כראוי לו דתניא חכם שמת הכל כקרוביו הכל קורעין הכל חולצין עליו והכל מברין עליו ברחובה של עיר לפיכך יעשה על כל אחד ואחד לפי הראוי כיצד כל העומד בשעת יציאת נשמה של כל אדם חייב לקרוע וכתב ה"ר יונה דוקא באדם שאינו רשע אבל אם הוא רשע וחשוד אין לקרוע עליו והר"מ מרוטנבורג כתב שעל הכל חייבין לקרוע חוץ מעל מומר ועובד אליל או עובר על כל אחת מכל מצות שבתורה להכעיס שאותו חשוב כמומר אבל אם אדם עושה לפעמים עבירה לתיאבון או שמניח מלעשות המצוה בשביל טורח כגון זה חייב לקרוע עליו כיון שאינו כופר בתורה ואינו עושה להכעיס והטעם שקורעין על כל אדם בשעת יציאת נשמה קאמר רבי שמעון בן אליעזר מפני שדומה לספר תורה שנשרף שהכל חייבין לקרוע עליו ופירש"י שעדיין היה זה יכול ללמוד ודומה לס"ת וכתב הרמב"ן ולפ"ז אין צריך לקרוע על אשה ופירש הוא שאינו אלא דמיון בעלמא שהוא הפסד גדול וחרדה רבה וחייב אדם לקרוע עליו כעל ס"ת שנשרף ועל כן כתב שקורעין גם על אשה ואם אינו עומד בשעת יציאת נשמה אם הוא אדם כשר שאינו חשוד על שום עבירה ולא על שום ביטול מצוה ולא סני שומעניה אלא שאינו גדול בתורה חייב לקרוע אם ידע בין מיתה לקבורה אבל אם לא ידע בין מיתה לקבורה אינו צריך לקרוע והרמב"ן כתב על אדם כשר צריך לקרוע בפניו יראה שאינו מחוייב אלא בפניו וא"א הרא"ש ז"ל כתב סתם בין מיתה לקבורה ולא אמר בפניו ועל חכם ות"ח ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר קורעין עליו אפי' לאחר קבורה ביום שמועה אם הוא תוך ל' יום ואם לא קרע בשעת שמועה יקרע בשעה שעוסקין בהספד ועל רבו שלמדו חכמה אפי' לא האיר עיניו אלא במשנה א' ועל חברים שלומדין שמועות זה מזה קורע ואינו מאחה כקרע של אביו ואמו והרמב"ן כתב שדומה לאביו ואמו שקורע לעולם כשישמע אבל הוא מתאחה ורמב"ם דימה אותו עוד לאביו ואמו שקורע עד שמגלה לבו ולא נהירא להרמב"ן וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל כהרמב"ן אלא שכתב שאינו מאחה לעולם על כל המתים קורע טפח בבגד העליון ודיו ועל אביו ואמו קורע כל בגדיו אפי' הוא לבוש עשרה עד שמגלה לבו ואם לא קרע כל בגדיו לא יצא ידי קריעה וגוערין בו כמי שעובר על מצות עשה מדברי חכמים וכל זמן שאותו בגד עליו אומרים לו קרע אפי' לאחר כמה ימים כמי שלא קרע בשעת חימום ואפרקסותו אינה מעכבת הקריעה פירוש שאם קרע כל בגדיו חוץ ממנה יצא אבל לכתחלה כתב הראב"ד שצריך לקורעה והרמב"ן כתב שאפי' לכתחלה א"צ לקורעה וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ואפרקסותו פירש"י שהוא סודר שעל ראשו ונופל על פניו ולפי שאינו מלבוש א"צ לקורעו ובעל הערוך פי' שהוא לבוש התחתון ופתוח בכתפיו וכשהוא לובשו קושרו ולפי שאין עושין אותו ללבוש אלא לקבל הזיעה אינו מעכב הקריעה אחד האיש ואחד האשה שוין לענין קריעה אלא שהאשה קורעת התחתון ומחזירתו לאחוריה וחוזרת וקורעת העליונה על כל המתים רצה מניח שפת הבגד שלימה וקורע מהשפה ולמטה ועל אביו ועל אמו צריך לקרוע כל השפה על כל המתים קורע מבפנים אם ירצה ועל אביו ועל אמו דוקא מבחוץ ופירש"י מבפנים בחדר מבחוץ בפני העם והרי"ץ גיאת פי' בפנים מכניס ידו תחת חלוקו וקורעו וכ"פ הרמב"ן ועיקר על כל המתים אם בא להחליף בגדיו תוך ז' מחליף ואינו קורע ועל אביו ואמו אם מחליף תוך ז' קורע כל הבגדים שהוא מחליף ואינו מאחה לעולם כמו בפעם הראשון ורבינו האי כתב שאינו קורע בבגדים שמחליף כל שבעה אלא העליון בלבד וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה על כל המתים שולל לאחר ז' ומאחה לאחר ל' ועל אביו ואמו שולל לאחר ל' ואינו מאחה לעולם והאשה שוללתו לאלתר משום כבודה על כל המתים רצה חולץ רצה אינו חולץ ועל אביו ואמו חולץ פי' חולץ זרועו ומוציא כתפו חוץ לקרע ונמצא זרועו עם כתפו מגולין ואם הבן גדול ואין כבודו שילך חלוץ כתף א"צ לחלוץ ונשיא דומה לאב שצריך לחלוץ עליו כתף ולקרוע מבחוץ ולא לשאר דבר ורבו שלמדו חכמה דומה לקרע אביו שאינו מאחה לעולם כדפרישית לעיל וכתב הרמב"ן אבל שולל מיד ביום השני ואינו דומה לו לשאר דברים ונוהג עליו אבלות מקצת היום והקורע על חכם שמת כיון שהחזיר פניו מהמטה שולל מיד וכתב הרמב"ם שמאחה ביום השני והרמב"ן כתב שמאחה מיד א"נ לאחר קבורה ת"ר על חכם חולץ מימין ועל אב ב"ד משמאל ועל נשיא מכאן ומכאן ומדלא פי' באב היכן חולץ ש"מ רצה מכאן או מכאן ואם רצה חולץ את שתיהן וכן רבו שלמדו חכמה רצה חולץ שתיהם על כל המתים אם לא שמע תוך ל' יום אינו קורע או מי שאין לו חלוק ונזדמן לו חלוק תוך ז' קורע לאחר ז' אינו קורע ועל אביו ואמו קורע והולך ופי' הגאונים עד י"ב חדש והרמב"ם כתב כל ל' יום ובעל הלכות כתב לעולם וכן עיקר וכשם שאסור לאחות קרע שקרע על אביו כך אסור להפוך צד העליון של הבגד למטה ולאחותו ואפי' הלוקח אותו אסור לאחותו לפיכך אם בא למוכרו צריך להודיעו ללוקח:

כל דיני קריעה • ובו ל"ח סעיפים מי שמת לו מת, והוא מהמתים שחייב להתאבל עליהם כמו שכתבתי בסימן שע"ד – חייב לקרוע עליו. וחיוב זה הוא מדרבנן, ואסמכוה אקרא. וכך אמרו חכמינו ז"ל במועד קטן (מועד קטן כד א): אבל שלא פירם – חייב מיתה, דכתיב: "ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו". הא אחר שלא פירם – חייב מיתה. וזהו כעניין שאמרו: העובר על דברי חכמים – חייב מיתה (בית יוסף). דאסמכתא בעלמא הוא, דפשטיה דקרא על בני אהרן קאי, דאם הם יפרומו – יתחייבו מיתה (תוספות שם). עיקר מצות קריעה הוא אחר יציאת נשמה, דאז הוי עיקר שעת חימום, לכל הפחות קודם שיסתום פני המת בקבר בעפר. אמנם אם לא קרע אז – קורע כל שבעה, דגם זהו שעת חימום. אבל כשעבר שבעה ולא קרע – אינו צריך לקרוע עוד, לבד על אביו ואמו שקורע לעולם מפני כבודם.

(ג) ובמנחה - שאז הציתו אש במקדש ותם עונך במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים [הגר"א] וי"א כדי להראות נחמה באבלינו בו ביום וכל זה הוא לכו"ע רק לענין תפילין משום דהוא מילתא דתליא במנהגא בעלמא אבל כל החמשה ענויים אין מבטלין כל היום: