Misery and Suffering in Jewish Sources

לָ֤מָּה יִתֵּ֣ן לְעָמֵ֣ל א֑וֹר וְ֝חַיִּ֗ים לְמָ֣רֵי נָֽפֶשׁ׃ הַֽמְחַכִּ֣ים לַמָּ֣וֶת וְאֵינֶ֑נּוּ וַֽ֝יַּחְפְּרֻ֗הוּ מִמַּטְמוֹנִֽים׃ הַשְּׂמֵחִ֥ים אֱלֵי־גִ֑יל יָ֝שִׂ֗ישׂוּ כִּ֣י יִמְצְאוּ־קָֽבֶר׃

Why does [God] give light to the sufferer And life to the bitter in spirit; To those who wait for death but it does not come, Who search for it more than for treasure, Who rejoice to exultation, And are glad to reach the grave;

כִּֽי־שָׂבְעָ֣ה בְרָע֣וֹת נַפְשִׁ֑י וְ֝חַיַּ֗י לִשְׁא֥וֹל הִגִּֽיעוּ׃ שַׁ֭תַּנִי בְּב֣וֹר תַּחְתִּיּ֑וֹת בְּ֝מַחֲשַׁכִּ֗ים בִּמְצֹלֽוֹת׃ הִרְחַ֥קְתָּ מְיֻדָּעַ֗י מִ֫מֶּ֥נִּי שַׁתַּ֣נִי תוֹעֵב֣וֹת לָ֑מוֹ כָּ֝לֻ֗א וְלֹ֣א אֵצֵֽא׃

For I am sated with misfortune; I am at the brink of Sheol. You have put me at the bottom of the Pit, in the darkest places, in the depths. You make my companions shun me; You make me abhorrent to them; I am shut in and do not go out.

זְכׇר־עׇנְיִ֥י וּמְרוּדִ֖י לַעֲנָ֥ה וָרֹֽאשׁ׃ {ס} זָכ֣וֹר תִּזְכּ֔וֹר (ותשיח) [וְתָשׁ֥וֹחַ] עָלַ֖י נַפְשִֽׁי׃ {ס} זֹ֛את אָשִׁ֥יב אֶל־לִבִּ֖י עַל־כֵּ֥ן אוֹחִֽיל׃ {ס}

ז To recall my distress and my misery Was wormwood and poison; Whenever I thought of them, I was bowed low. But this do I call to mind, Therefore I have hope:

וְשָׂנֵ֙אתִי֙ אֶת־הַ֣חַיִּ֔ים כִּ֣י רַ֤ע עָלַי֙ הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה שֶׁנַּעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ כִּֽי־הַכֹּ֥ל הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃

And so I loathed life. For I was distressed by all that goes on under the sun, because everything is futile and pursuit of wind.

וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יַעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֔ם אֹתִ֖י שִׁכַּלְתֶּ֑ם יוֹסֵ֤ף אֵינֶ֙נּוּ֙ וְשִׁמְע֣וֹן אֵינֶ֔נּוּ וְאֶת־בִּנְיָמִ֣ן תִּקָּ֔חוּ עָלַ֖י הָי֥וּ כֻלָּֽנָה׃

Their father Jacob said to them, “It is always me that you bereave: Joseph is no more and Simeon is no more, and now you would take away Benjamin. These things always happen to me!”

אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב חִסְדָּא: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו — יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה׳״. פִּשְׁפֵּשׁ וְלֹא מָצָא — יִתְלֶה בְּבִטּוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״. וְאִם תָּלָה וְלֹא מָצָא — בְּיָדוּעַ שֶׁיִּסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה׳ יוֹכִיחַ״.

Previously, the Gemara discussed suffering that results from one’s transgressions. The Gemara shifts the focus and discusses suffering that does not result from one’s transgressions and the suffering of the righteous. Rava, and some say Rav Ḥisda, said: If a person sees that suffering has befallen him, he should examine his actions. Generally, suffering comes about as punishment for one’s transgressions, as it is stated: “We will search and examine our ways, and return to God” (Lamentations 3:40). If he examined his ways and found no transgression for which that suffering is appropriate, he may attribute his suffering to dereliction in the study of Torah. God punishes an individual for dereliction in the study of Torah in order to emphasize the gravity of the issue, as it is stated: “Happy is the man whom You punish, Lord, and teach out of Your law” (Psalms 94:12). This verse teaches us that his suffering will cause him to return to Your law. And if he did attribute his suffering to dereliction in the study of Torah, and did not find this to be so, he may be confident that these are afflictions of love, as it is stated: “For whom the Lord loves, He rebukes, as does a father the son in whom he delights” (Proverbs 3:12).

רבי שמעון אומר ג׳ כתרים הם אלו הן כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן. כתר כהונה כיצד אפילו נותן (לו) כל כסף וזהב שבעולם אין נותנין לו כתר כהונה שנא׳ (במדבר כה) והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. כתר מלכות אפילו נותן כל כסף וזהב שבעולם אין נותנין לו כתר מלכות שנאמר (יחזקאל לז) ודוד עבדי נשיא להם לעולם אבל כתר תורה אינו כן עמלה של תורה כל הרוצה ליטול יבא ויטול שנאמר (ישעיה נה) הוי כל צמא לכו למים הוי עמל בדברי תורה ואל תתעסק בדברי בטילה. מעשה בר״ש בן יוחאי שהיה מבקר את החולים ומצא אדם אחד שתפוח ומוטל בחולי מעיים ואומר גידופין לפני הקב״ה א״ל ריקה היה לך שתבקש רחמים על עצמך ואתה אומר גידופין. א״ל הקב״ה יסלקנו ממני ויניחנו עליך. אמר יפה עשה לי הקב׳׳ה שהנחתי דברי תורה והייתי מתעסק בדברים בטלים. מעשה בר״ש בן אלעזר שבא ממגדל עדר מבית רבו והיה רוכב על החמור ומטייל על שפת הים ראה אדם אחד שהיה מכוער ביותר א״ל ריקה כמה מכוער אתה שמא כל בני עירך מכוערים כמותך. א״ל מה אעשה לך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע ר״ש שחטא ירד מן החמור והיה משתטח לפניו א״ל נעניתי לך מחול לי א״ל איני מוחל לך עד שתאמר לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית רץ אחריו ג׳ מילין. יצאו אנשי העיר לקראתו אמרו לו שלום עליך רבי אמר להם למי אתם קוראים רבי אמרו למי שמטייל אחריך אמר להם אם רבי זה אל ירבו כמותו בישראל. אמרו לו ח״ו מה עשה לך אמר להם כך וכך עשה לי אמרו לו אעפ״כ מחול לו. אמר להם הריני מוחל [לו] ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. אותו היום נכנס ר״ש לבית המדרש גדול שלו ודרש לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהא קשה כארז מה קנה זה כל הרוחות באות ונושבות בו הולך ובא עמהם דממו הרוחות חוזר הקנה עומד במקומו לפיכך זכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב ספר תורה. אבל ארז אינו עומד במקומו אלא כיון שנשבה רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו. ומה סופו של ארז [באים עליו סתתין ומסתתין אותו ומסבבין ממנו בתים והשאר] משליכין אותו לאור מכאן אמרו יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז: הוא היה אומר אהוב (מן) השמים הדרוש של כל המצות. ואם עשית לחברך רע קימעא יהא בעיניך הרבה. ואם עשית לחברך טובה הרבה יהא בעיניך מעט. ואם עשה לך חברך טובה קימעא יהא בעיניך הרבה [אם עשה לך רעה רבה יהא בעיניך קימעא]. ספוג וקנקנה זפותה אלו ת״ח. משפך ושפופרת אלו הרשעים. הוי כנוד שאין בו פתח להכניס את הרוח. הוי למוד לקבל את הצער. והוי מוחל על עלבונך: רבי יוסי אומר צדיקים גמורים אין מצטרפין אותם רשעים גמורים אין מצטרפין אותם את מי הן מצטרפין בינונים. אנה ה׳ מלטה נפשי מדינה של גיהנם שמא אם יורדין לתוכה ומסתפסכין ועולין ממנו ומסתפסכין שנא׳ (זכריה י״ג:ט׳) והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב. בית הלל אומרים אין רואין אותה כל עיקר שנא׳ (תהילים ס״ג:ד׳) כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך ואומר (נחמיה י״ג:כ״ב) וחוסה עלי (הם) כרוב חסדיך (כדי שינצלו מדינה של גיהנם):

R. SIMEON SAID: THERE ARE THREE CROWNS: THE CROWN OF THE TORAH, THE CROWN OF THE PRIESTHOOD, AND THE CROWN OF ROYALTY; BUT THE CROWN OF A GOOD NAME EXCELS THEM ALL. As to the crown of the priesthood, how is it? If a man were to offer all the silver and gold in the world, he would not be given the crown of the priesthood; for it is stated, And it shall be unto him, and to his seed after him, the covenant of an everlasting priesthood. As to the crown of royalty, if a man were to offer all the silver and gold in the world he would not be given the crown of royalty, for it is stated, And David My servant shall be their prince for ever. But with the crown of the Torah it is not so, for labour in the Torah [is open to all]; whoever is minded to take it up may do so, as it is stated, Ho, every one that thirsteth, come ye for water. Toil in the study of the Torah, and do not occupy yourself with idle matters. It is related that R. Simeon b. Yoḥai was visiting the sick, and met a man who was swollen and afflicted with intestinal disease, uttering blasphemies against the Holy One, blessed be He. R. Simeon addressed him, ‘Worthless one! Pray rather for mercy for yourself; but instead you utter blasphemies!’ The other said to him, ‘May the Holy One, blessed be He, remove [these sufferings] from me and lay them on you!’ Thereupon R. Simeon said, ‘Justly has the Holy One, blessed be He, dealt with me, since I neglected the study of the Torah and occupied myself with idle matters’. It is related that R. Simeon b. Eleazar was returning from his master’s house in Migdal-eder riding on an ass along the sea-shore when he met a man who was extremely ugly. He said to him, ‘Worthless man! How ugly you are! Are all the men of your town as ugly as you?’ The other replied, ‘What can I do? Go to the Craftsman Who made me and say to Him, “How ugly is this vessel which Thou hast made!” ’ When R. Simeon realized that he had done wrong, he dismounted from the ass, prostrated himself before the man and said, ‘I apologize to you, forgive me’. But the man answered, ‘I will not forgive you until you say to the Craftsman Who made me, “How ugly is the vessel which Thou hast made!” ’ R. Simeon ran after him for three miles [until he reached his town]. When the people of the town came out to meet him, greeting him with the words, ‘Peace be unto you, Master’, the man asked them, ‘Whom do you address as Master?’ They replied, ‘Him who follows you’. He said to them, ‘If this man is a master, may there not be many like him in Israel!’ ‘Heaven forbid!’ they exclaimed; ‘what did he do to you?’ He answered, ‘This is how he behaved towards me’. They said to him, ‘Nevertheless, forgive him’. The man replied, ‘I will forgive him, but on condition that he will never again act in this manner’. That same day R. Simeon entered his great House of Study and lectured: At all times a man should be pliant as a reed and not hard like a cedar. Now what is the feature of the reed? Though all the winds come and blow upon it, it gives and bends with them; but when the winds are stilled it again stands upright in its place. And what happens to the reed in the end? It is privileged that of it a pen is made for writing a Torah scroll. The cedar, on the other hand, cannot stand in its place [against the winds], for when the south wind blows upon it, it uproots and overturns it. And what happens to the cedar in the end? Lumbermen come and cut it up, and it is used for roofing houses while the residue is cast into the fire. Hence [the Sages] said: A man should be pliant as a reed and not hard like a cedar. He used to say: Love God and fear God, trembling and rejoicing at all the commandments. If you have done a little wrong to your neighbour let it seem to you large; and if you have done him a big kindness let it seem to you small. If your neighbour has done you a little kindness let it seem to you large, and if he has done you a great wrong let it seem to you small. A sponge and a glazed vessel describe the scholars; a funnel and a hollow tube describe the wicked [disciples]. Be like a skin bottle which has no opening to let the wind in. Learn to receive suffering and forgive an offence against you. R. Jose said: The thoroughly righteous will have no refining, and the thoroughly wicked will also have no refining. Who, then, will be refined? The intermediate ones, [who cry:] I beseech Thee, O Lord, deliver my soul: i.e. from the judgment of Gehinnom. Beth Shammai say: They will go down to Gehinnom and be refined there, then they will burst forth and come up again, as it is stated, And I will bring the third part through the fire, and will refine them as silver is refined, and will try them as gold is tried. But Beth Hillel say: They will not see it at all, as it is stated, For Thy loving kindness is better than life; my lips shall praise Thee. And it further declares, And spare them according to the greatness of Thy mercy: that they may be saved from the judgment of Gehinnom.

אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ. כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אַתָּה, לֹא יְגֻרְךָ רָע. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ לְחַיֵּב בְּרִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: חַי אָנִי נְאֻם ה' אֱלֹהִים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע וְגוֹ' (יחזקאל לג, יא).

אַקִיפוּ יָתִי מְרָעֵי מוֹתָא וְעִיקְתִין דְשֵׁיוֹל אַשְׁכְּחוּנִי עִיקְתָא וְדָבוֹנָא אֶשְׁכָּח:

Sicknesses of death surrounded me, troubles of Sheol found me, stress and sorrow I found.

חַיָּיב אָדָם לְבָרֵךְ כּוּ׳: מַאי ״חַיָּיב לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה״? אִילֵּימָא כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״, כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הָרָעָה ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״, וְהָתְנַן עַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת אוֹמֵר ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״, עַל בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת אוֹמֵר ״בָּרוּךְ … דַּיַּין הָאֱמֶת״! אָמַר רָבָא: לֹא נִצְרְכָה, אֶלָּא לְקַבּוֹלִינְהוּ בְּשִׂמְחָה. אָמַר רַב אַחָא מִשּׁוּם רַבִּי לֵוִי: מַאי קְרָא — ״חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה לְךָ ה׳ אֲזַמֵּרָה״. אִם חֶסֶד — אָשִׁירָה, וְאִם מִשְׁפָּט — אָשִׁירָה. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר, מֵהָכָא: ״בַּה׳ אֲהַלֵּל דָּבָר בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר״. בַּה׳ אֲהַלֵּל דָּבָר — זוֹ מִדָּה טוֹבָה, בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר — זוֹ מִדַּת פּוּרְעָנוּת.

We learned in the mishna: One is obligated to recite a blessing for the bad that befalls him just as he recites a blessing for the good that befalls him. The Gemara asks: What does it mean: One is obligated to recite a blessing for the bad just as for the good? If we say this means that just as one recites a blessing for a positive event with the formula: Who is good and does good, so too one recites a blessing for a calamity with the formula: Who is good and does good, didn’t we learn in our mishna that over good tidings one recites: Who is good and does good, while over bad tidings one recites: Blessed…the true Judge? Rather, Rava said: The mishna’s statement was only necessary to instruct us to accept bad tidings with the same joy with which we accept good tidings, not to instruct with regard to which blessing to recite. Rav Aḥa said in the name of Rabbi Levi: What is the verse that alludes to this? “I will sing of loving-kindness and justice; unto You, O Lord, will I sing praises” (Psalms 101:1). Rav Aḥa explains: If it is loving-kindness, I will sing, and if it is justice, I will sing. I will thank God in song for the bad just as for the good. Rabbi Shmuel bar Naḥmani said: The proof is from here, as it is stated: “In God, I will praise His word; in the Lord, I will praise His word” (Psalms 56:11). The Gemara explains that In God, I will praise His word; that is the revelation of God’s attribute of benevolence, while: In the Lord, I will praise His word; that is the attribute of suffering; even if God brings suffering to bear upon me, I will still praise Him.

כבוד ועוז לצדיקים לעתיד לבוא ולעוה"ב כיצד הקב"ה יושב בבית המדרש שלו וצדיקי עולם יושבין לפניו ולכל אחד ואחד נותנין לו מאור פנים בתורה שיש בו ומלאכי השרת עומדין סביב לישראל ובוכין בלבם ואומרים אשריהם ישראל שכל הצער והעינוי והלחץ שהיה להם חלף והלך לו ועכשיו כל אותה הטובה והגדולה יש להם שנאמר (תהלים סח) מלכי צבאות ידודון אל תקרא ידודון אלא ידדון שהיו נושאים ונותנים עם משה אבי החכמה אבי הנביאים שעלה למרום והוריד תורה מן השמים לכך נאמר מלכי צבאות ידודון וכי מה ענין זה אצל זה אלא אמרו בשביל התורה שעשו באה כל אותה הטובה והגדולה להם ולפי שבעוה"ז היו העכו"ם מחרפין את ישראל ואומרים כסף וזהב לנו כסף וזהב לישראל שדות וכרמים לנו וכן לישראל וכי מה שכר יש להן על ד"ת שכך היו מצטערין עליה אבל לאחר השעה כשיגיע ימות בן דוד ויתבטל מלאך המות בעוה"ז מן ישראל יהיו כל העכו"ם אומרים אשרי העם שככה לו וגו' (תהלים קמד) שעלה גורל טוב בחלקו אשרי העם שה' אלקיו שנאמר (ישעיה כה) בלע המות לנצח וגו' אלו ימות בן דוד והעכו"ם יהיו צועקין מבחוץ על אשר לא שמעו לד"ת ומלאכי השרת צועקין מבפנים על אשר לא זכו באותה טובה של ישראל שנאמר (ישעיה לג) הן אראלם צעקו חוצה וגו' ואומר מקימי מעפר דל וגו' אם הבנים שמחה (תהלים קיג) להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו בעולם הבא כיצד אלו בני אדם שעברו עבירות ונקנסה עליהם מיתה עד ארבע דורות שנאמר (שמות כ) פוקד עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים חזרו ועשו תשובה וקראו את המקרא ושנו את המשנה ומתו מתוך אותו הצער אין לו נחמה להקב"ה עליהן אלא א"כ מעמידן על רגליהן מן העפר בין ברכיו ומגפפן ומחבקן ומנשקן ומביאן לחיי עוה"ב עם שאר הצדיקים לכך נאמר מקימי מעפר דל וגו' להושיבי עם נדיבים וגו' מושיבי עקרת הבית זה בית המקדש שעמד הקב"ה בתוכו וברא את כל העולם כלו מסוף העולם ועד סופו שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. ד"א מה ת"ל בן אדם וגו' כך אמר הקב"ה ליחזקאל אם אתה מוכיחן תוכיחן ואם אין אתה מוכיחן אני מוכיחן בתוכחה אבל אי אתה דומה להן אלא כשיר הזה מה שיר הזה עתים בני אדם שמחים בו עתים משמחין את בעליו שנאמר (יחזקאל לג) והנך להם כשיר עגבים וגו' ושמעו את דבריך ועושים אינם וגו' ומניין תדע לך שכן הוא כשבא נבוכדנאצר והגלה את ישראל והוריד אותן לבבל עשאן שרים על כל מלאכה וכשסרחו במעשיהן הוציאן לבקעה והרגן ובשעה שהיו נהרגין אמרו אוי לנו יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו (יחזקאל לז) מכאן אמרו יודע אדם בעצמו אם בן עוה"ב הוא אם לאו ואם עשה עבירות גדולות כאלו עוקר את עצמו מן העולם לפיכך הביא הקב"ה עליהם את יחזקאל והעביר אותו עליהם שנאמר (יחזקאל לז) היתה עלי יד ה' וגו' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות והעבירני עליהם והנה יבשות מאד ואין ניחה האמורה כאן אלא לשון מיתה שנא' (ישעיה נז ב) יבא שלום ינוחו על משכבותם והיא מלאה עצמות אל תקרי עצמות אלא עץ מות מן העץ שאמר הקב"ה לאדה"ר שלא יאכל ממנו ואכל ונקנסה עליו מיתה ועל תולדותיו

עִצְּבוֹנֵךְ, זֶה צַעַר הָעִבּוּר. וְהֵרֹנֵךְ, זֶה צַעַר הָעִדּוּי. בְּעֶצֶב, זֶה צַעַר הַנְּפָלִים. תֵּלְדִי, זֶה צַעַר הַלֵּדָה.

סיווג הרע ואחריות האדם המחשבה שהרע בעולם רב מן הטוב 1 רבות עולה בדמיון ההמון מחשבה נמהרת שהרעות בעולם רבות מן הטובות, עד שברבות מדרשותיהם ובשיריהם של כל האומות הם כוללים עניין זה ואומרים שלפלא הוא אם יימצא טוב בזמן (=בגורל, בעולם), ואילו רעותיו הן רבות ומתמידות. טעות זו אינה של ההמון בלבד, אלא גם של מי שחושב (או: טוען) שהוא יודע משהו. 2 ל(אבו בַּכְּר) אלראזי יש ספר מפורסם שקרא לו "(הדברים) האלוהיים", וכלל בו דברים חמורים מהזיותיו ומבורותו. ביניהם עניין שרקם, והוא שהרע במציאות רב מן הטוב, ושאם תשווה בין מנוחת האדם והנאתו במשך מנוחתו לבין הכאבים והייסורים הקשים והמחלות והנכויות והאומללויות והיגונות והאסונות הפוגעים בו – תמצא שמציאותו, כלומר מציאות האדם, היא עונש ורוע גדול המוטל עליו. הוא החל לאמת דעה זו על ידי התחקות אחר פגעים אלה כדי לצאת נגד כל מה שטוענים אנשי האמת באשר לחסדי האלוה ונדיבותו הברורה, והיותו יתעלה הטוב המוחלט, ושכל מה שיוצא ממנו טוב מוחלט בלי ספק. הטעות: אימוץ נקודת מבט של האדם הפרטי 3 הסיבה לכל הטעות הזאת היא שאותו בור ודומיו מן ההמון אינם מתבוננים במציאות אלא מנקודת מבט של פרט מבני האדם ותו לא. כל בור מדמיין שהמציאות כולה היא בשבילו אישית, וכאילו אין מציאות אלא הוא בלבד, ואם בא עליו דָבר בניגוד לרצונו הוא פוסק ואומר שהמציאות כולה רעה. אילו התבונן האדם במציאות ותפס אותה וידע עד כמה חלקו בה זעום, היתה מתבררת ומתבהרת לו האמת. כי הזיה ממושכת זו שהאנשים הוזים באשר לריבוי הרעות בעולם – אין הם אומרים שכך הוא לגבי המלאכים, ולא לגבי הגלגלים והכוכבים, ולא לגבי היסודות והמחצבים או הצמחים שהורכבו מהם, ואף לא לגבי מיני בעלי החיים, אלא כל מחשבתם נמשכת רק לאחד מפרטי מין האדם. והם מתפלאים על זה שאכל מזון רע עד שנצטרע – איך פגע בו פגע גדול זה, ואיך רעה זו באה למציאות. וכן הם מתפלאים על מי שהרבה ביחסי מין עד שלקה בעיוורון, וקשה בעיניהם צרת עיוורונו. ועוד כיוצא בזה. האמת: העולם טוב והאדם רע לעצמו 4 אך ההתבוננות האמיתית היא שכל פרטי מין האדם הנמצאים, כל שכן שאר מיני בעלי החיים, הם דבר שאין לו ערך כלל ביחס למציאות המתמשכת כולה, כמו שהתבאר ונאמר: א) "אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה, [יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר]" (תהילים קמד,ד), ב) "אַף כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה וּבֶן אָדָם תּוֹלֵעָה" (איוב כה,ו), ג) "אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר [אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם, יְדַכְּאוּם לִפְנֵי עָשׁ]" (שם ד,יט), ד) "הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי [וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ, הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל]" (ישעיהו מ,טו), וכל מה שבא בלשונות ספרי הנביאים בעניין זה, הנכבד וגדול התועלת לידיעת האדם את ערכו, כך שלא יטעה ויחשוב שהמציאות היא בגללו כפרט בלבד. אלא לדעתנו המציאות היא בגלל חפץ בוראהּ, שמין האדם הוא הפחות ביותר בה ביחס למציאות העליונה, כלומר הגלגלים והכוכבים. ואילו ביחס למלאכים, הרי אין יחס באמת בינו ובינם. האדם הוא אך הנכבד ביותר מבין הדברים המתהווים, וזאת בעולמנו התחתון; כוונתי שהוא (=האדם) הנכבד ביותר ממה שהורכב מן היסודות. ויחד עם זאת הרי מציאותו היא טוּב גדול לו וחסד מה' במה שייחד אותו והשלים אותו. 5 רוב הרעות המגיעות לפרטיו הן מהם, כלומר מפרטי בני האדם הפגומים, ומפגמינו אנו צועקים וקוראים לעזרה, ומן הרעות שאנחנו עושים בעצמנו בבחירתנו אנחנו מתייסרים, ומייחסים זאת לה'; אך חלילה לו מכך, כמו שביאר בספרו ואמר: "שִׁחֵת לוֹ? לֹא, בָּנָיו מוּמָם, [דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל]" (דברים לב,ה). וביאר זאת שלמה ואמר: "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ, וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ" (משלי יט,ג).

MEN frequently think that the evils in the world are more numerous than the good things; many sayings and songs of the nations dwell on this idea. They say that a good thing is found only exceptionally, whilst evil things are numerous and lasting. Not only common people make this mistake, but even many who believe that they are wise. Al-Razi wrote a well-known book On Metaphysics [or Theology]. Among other mad and foolish things, it contains also the idea, discovered by him, that there exists more evil than good. For if the happiness of man and his pleasure in the times of prosperity be compared with the mishaps that befall him,—such as grief, acute pain, defects, paralysis of the limbs, fears, anxieties, and troubles,—it would seem as if the existence of man is a punishment and a great evil for him. This author commenced to verify his opinion by counting all the evils one by one; by this means he opposed those who hold the correct view of the benefits bestowed by God and His evident kindness, viz., that God is perfect goodness, and that all that comes from Him is absolutely good. The origin of the error is to be found in the circumstance that this ignorant man, and his party among the common people, judge the whole universe by examining one single person. For an ignorant man believes that the whole universe only exists for him; as if nothing else required any consideration. If, therefore, anything happens to him contrary to his expectation, he at once concludes that the whole universe is evil. If, however, he would take into consideration the whole universe, form an idea of it, and comprehend what a small portion he is of the Universe, he will find the truth. For it is clear that persons who have fallen into this widespread error as regards the multitude of evils in the world, do not find the evils among the angels, the spheres and stars, the elements, and that which is formed of them, viz., minerals and plants, or in the various species of living beings, but only in some individual instances of mankind. They wonder that a person, who became leprous in consequence of bad food, should be afflicted with so great an illness and suffer such a misfortune; or that he who indulges so much in sensuality as to weaken his sight, should be struck With blindness! and the like. What we have, in truth, to consider is this:—The whole mankind at present in existence, and a fortiori, every other species of animals, form an infinitesimal portion of the permanent universe. Comp. “Man is like to vanity” (Ps. 144:4); “How much less man, that is a worm; and the son of man, which is a worm” (Job 25:6); “How much less in them who dwell in houses of clay” (ibid. 4:19); “Behold, the nations are as a drop of the bucket” (Isa. 40:15). There are many other passages in the books of the prophets expressing the same idea. It is of great advantage that man should know his station, and not erroneously imagine that the whole universe exists only for him. We hold that the universe exists because the Creator wills it so; that mankind is low in rank as compared with the uppermost portion of the universe, viz., with the spheres and the stars: but, as regards the angels, there cannot be any real comparison between man and angels, although man is the highest of all beings on earth; i.e., of all beings formed of the four elements. Man’s existence is nevertheless a great boon to him, and his distinction and perfection is a divine gift. The numerous evils to which individual persons are exposed are due to the defects existing in the persons themselves. We complain and seek relief from our own faults: we suffer from the evils which we, by our own free will, inflict on ourselves and ascribe them to God, who is far from being connected with them! Comp. “Is destruction his [work]? No. Ye [who call yourselves] wrongly his sons, you who are a perverse and crooked generation” (Deut. 32:5). This is explained by Solomon, who says, “The foolishness of man perverteth his way, and his heart fretteth against the Lord” (Prov. 19:3).

וְאֹמַר בְּפֵרוּשׁ הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן מֵהֶם וְהוּא בְּעִנְיְנֵי גּוּף הָאָדָם בִּלְבַד וְהֵם חַיָּיו וּמוֹתוֹ וְטֶרֶף מְזוֹנוֹ לְמִחְיָתוֹ וּמַלְבּוּשׁוֹ וְדִירָתוֹ וּבְרִיאוּתוֹ וְחָלְיוֹ וּמִדּוֹתָיו. וְאָפְנֵי הַיֹּשֶׁר בַּבִּטָּחוֹן עַל אֱלֹהִים בְּכָל עִנְיָן מֵהֶם שֶׁיַּשְׁלִיךְ אֶת נַפְשׁוֹ בָּהֶם לַהֲלִיכוֹת הַגֹּזֶר אֲשֶׁר גָּזַר לוֹ הַבּוֹרֵא מֵהֶם וְתִבְטַח נַפְשׁוֹ בֵּאלֹהִים יִתְבָּרַךְ וְיֵדַע כִּי לֹא יֻגְמַר לוֹ מֵהֶם אֶלָּא מָה שֶׁקָּדַם בְּדַעַת הַבּוֹרֵא שֶׁהוּא הַנָּכוֹן לְעִנְיָנָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא וְיוֹתֵר טוֹב לְאַחֲרִיתוֹ וְשֶׁהַנְהָגַת הַבּוֹרֵא לוֹ בְּכֻלָּם שָׁוָה אֵין לְשׁוּם בְּרִיָּה בָּהֶם עֵצָה וְלֹא הַנְהָגָה אֶלָּא בִּרְשׁוּתוֹ וּגְזֵרָתוֹ וְדִינוֹ. וּכְמוֹ שֶׁאֵין בְּיַד הַבְּרוּאִים חַיָּיו וּמוֹתוֹ וְחָלְיוֹ וּבְרִיאוּתוֹ כֵּן אֵין בְּיָדָם טֶרֶף מְזוֹנוֹ וְסִפּוּקוֹ וּלְבוּשׁוֹ וּשְׁאָר עִנְיְנֵי גּוּפוֹ.

For the first category, matters of the body alone, these are: his life and death, his income for obtaining food, clothing and shelter, his health and illness, his traits. The proper way of trust in the A-lmighty for all of these matters is to submit oneself to the course the Creator has decreed for him in these matters, and to place one's trust in G-d and to know that none of these matters can come to be unless it was previously determined by G-d that this would be the most proper situation for his matter in this world and in Olam Haba (the afterlife), and ultimately the greatest good for him (even if right now it appears to his eye to be not good, certainly, it is the best thing for him for his ultimate end - PL), and that the Creator has exclusive, total control over all of these matters. In none of them can any created being advise any plan, or exercise any control except through His permission, decree, and judgment. And just like one's life and death, health and sickness, are not in the hands of others, so too, one's livelihood, clothing and other bodily needs are also not in their control.

משפט צדק) וכן מכלל יסודי תורת משה רבינו שלא ייתכן מלפניו יתעלה עוול בשום אופן שהוא, ושכל אסון הבא על בני האדם או טובה המגיעה אליהם, יחיד או ציבור – כל זה הוא כפי הדין במשפט צודק שאין בו עוול כלל. אפילו נדקר האדם מקוץ בידו והוציאו מיד, הרי זה בא אליו בתור עונש לו; ואפילו קיבל הנאה מועטה הרי זה שכר עבורו. וכל זה בדין. והם דבריו יתעלה: "[הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ] כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט [אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא]" (דברים לב,ד), אלא שאיננו יודעים כיצד הוא הדין. דעת התורה לפי הרמב"ם – השגחה פרטית רק על מין האדם 20 מקורות) מה שאני מאמין לגבי היסוד הזה, כלומר ההשגחה האלוהית, הוא מה שאתאר לך. בהאמנה זו שאתאר איני מסתמך על הוכחה שהביאתני אליה, אלא על מה שהתברר לי שהוא כוונת ספר האל וספרי נביאינו. בדעה זו שבה אני מאמין יש זרויות מועטות יותר מן הדעות הנזכרות לעיל והיא קרובה יותר להיקש השכלי. 21 השגחה רק על האדם) אני מאמין שההשגחה האלוהית בעולם השפל הזה, כלומר למטה מגלגל הירח, היא רק בפרטי מין האדם בלבד, ורק במין זה כל מצבי פרטיו והטוב והרע הבאים עליהם נובעים מן הדין, כמו שנאמר: "כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט" (דברים לב,ד). כל השאר במקרה) ואילו שאר בעלי החיים, וכל שכן הצמחים וזולתם – דעתי לגביהם היא כדעת אריסטו: 1) איני מאמין כלל שהעלה נפל בגלל ההשגחה עליו; 2) ולא שהעכביש טרף את הזבוב מכוח גזירת האל ורצונו הפרטי כעת; 3) ולא שהרקיקה שירק ראובן נעה עד שנפלה על היתוש במקום מסוים והרגה אותו מכוח גזירה עליונה; 4) ולא שכאשר הדג הזה חטף את התולעת הזאת מעל פני המים היה הדבר בחפץ אלוהי פרטי. אלא כל אלה לדעתי במקרה גמור, כפי שסבור אריסטו. ההשגחה תלויה בדעת) אלא לדעתי ההשגחה האלוהית, כפי מה שאני רואה, נובעת מהשפע האלוהי. והמין שדבק בו אותו שפע שכלי עד שהפך לבעל שכל ונתגלה לו כל מה שגלוי לבעלי שכל – הוא שנלוותה אליו ההשגחה האלוהית, ושקלה את כל מעשיו על דרך השכר והעונש. דוגמה) אם היתה טביעתה של הספינה על יושביה, כאמור לעיל (פסקה 6), או נפילת הגג על יושבי הבית, במקרה גמור – הרי לדעתנו כניסתם של הללו לתוך אותה ספינה וישיבתם של האחרים בבית לא היתה במקרה, אלא ברצון אלוהי לפי הדין במשפטיו ששכלינו אינם מגיעים לידיעת חוקיהם. סיכום 27 הבן את דעתי עד תומה, כי איני מאמין שמשהו נעלם ממנו יתעלה ואיני מייחס לו אין אונים, אלא אני מאמין שההשגחה הולכת אחר השכל ודבֵקה בו. משום שההשגחה אינה אלא ממשכיל, וכזה שהוא שׂכל בתכלית השלמות שאין שלמות אחריה. ואם כן כל מי שיגיע אליו משהו מאותו שפע – לפי מידת השכל שהגיע אליו, תגיע אליו ההשגחה. זוהי הדעה התואמת לדעתי את המושכל ואת לשונות התורה. 28 ואילו באותן דעות הנזכרות לעיל יש הפרזה וגירעון. הפרזה) או הפרזה המביאה לבלבול גמור ולהכחשת המושכל ולהתעקשות נגד המוחש; גירעון) או גירעון גדול המחייב האמנות רעות מאוד לגבי האלוה, וקלקול סדר מציאות האדם, ומחיית כל מעלות האדם, המידותיות והשכליות. כוונתי לדעה של מי שהסיר את ההשגחה מפרטי האדם והשווה בינם ובין פרטי שאר מיני בעלי החיים.

Another fundamental principle taught by the Law of Moses is this: Wrong cannot be ascribed to God in any way whatever; all evils and afflictions as well as all kinds of happiness of man, whether they concern one individual person or a community, are distributed according to justice; they are the result of strict judgment that admits no wrong whatever. Even when a person suffers pain in consequence of a thorn having entered into his hand, although it is at once drawn out, it is a punishment that has been inflicted on him [for sin], and the least pleasure he enjoys is a reward [for some good action]; all this is meted out by strict justice; as is said in Scripture, “all his ways are judgment” (Deut. 32:4); we are only ignorant of the working of that judgment. My opinion on this principle of Divine Providence I will now explain to you. In the principle which I now proceed to expound I do not rely on demonstrative proof, but on my conception of the spirit of the Divine Law, and the writings of the Prophets. The principle which I accept is far less open to objections, and is more reasonable than the opinions mentioned before. It is this: In the lower or sublunary portion of the Universe Divine Providence does not extend to the individual members of species except in the case of mankind. It is only in this species that the incidents in the existence of the individual beings, their good and evil fortunes, are the result of justice, in accordance with the words, “For all His ways are judgment.” But I agree with Aristotle as regards all other living beings, and à fortiori as regards plants and all the rest of earthly creatures. For I do not believe that it is through the interference of Divine Providence that a certain leaf drops [from a tree], nor do I hold that when a certain spider catches a certain fly, that this is the direct result of a special decree and will of God in that moment; it is not by a particular Divine decree that the spittle of a certain person moved, fell on a certain gnat in a certain place, and killed it; nor is it by the direct will of God that a certain fish catches and swallows a certain worm on the surface of the water. In all these cases the action is, according to my opinion, entirely due to chance, as taught by Aristotle. Divine Providence is connected with Divine intellectual influence, and the same beings which are benefited by the latter so as to become intellectual, and to comprehend things comprehensible to rational beings, are also under the control of Divine Providence, which examines all their deeds in order to reward or punish them. It may be by mere chance that a ship goes down with all her contents, as in the above-mentioned instance, or the roof of a house falls upon those within; but it is not due to chance, according to our view, that in the one instance the men went into the ship, or remained in the house in the other instance: it is due to the will of God, and is in accordance with the justice of His judgments, the method of which our mind is incapable of understanding. Understand thoroughly my theory, that I do not ascribe to God ignorance of anything or any kind of weakness; I hold that Divine Providence is related and closely connected with the intellect, because Providence can only proceed from an intelligent being, from a being that is itself the most perfect Intellect. Those creatures, therefore, which receive part of that intellectual influence. will become subject to the action of Providence in the same proportion as they are acted upon by the Intellect. This theory is in accordance with reason and with the teaching of Scripture, whilst the other theories previously mentioned either exaggerate Divine Providence or detract from it. In the former case they lead to confusion and entire nonsense, and cause us to deny reason and to contradict that which is perceived with the senses. The latter case, viz., the theory that Divine Providence does not extend to man, and that there is no difference between man and other animals, implies very bad notions about God; it disturbs all social order, removes and destroys all the moral and intellectual virtues of man.

וְיֵאָנַח תָּמִיד בִּמְרִירוּת לִבּוֹ כְּמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ בַּשַּׁעַר הָרִאשׁוֹן מִן הַתְּשׁוּבָה. וְיָשִׂים רִבּוּי הַמְּרִירוּת בִּמְקוֹם הַיִּסּוּרִין. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י"ח:י"ד) רוּחַ אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ וְרוּחַ נְכֵאָה מִי יִשָּׂאֶנָּה. הִנֵּה כִּי הַדְּאָגָה וּמְרִירוּת הַלֵּב יִכְבְּדוּ מֵחֹלִי הַגּוּף.

והרביעית היא שלפעמים יגיעו אל הצדיק רעות לטוב לו, והן הנקראים יסורין של אהבה, ונקראין גם כן נסיון, וזה על שלשה פנים.

רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה. הַקּוֹנֶה תּוֹרָה עַל יְדֵי הַדְּחָק וְיִסּוּרֵי רְעָבוֹן, אוֹמֵר: אוֹי לִי עַל רָעָה זֹאת וְהַצָּרָה הַזֹּאת. וּכְשֶׁהוֹלֵךְ לוֹ מָלֵא חָכְמָה אָז יִתְהַלָּל עַל הַצַּעַר שֶׁנִּצְטַעֵר:

“It is bad, it is bad,” says the buyer If one acquires Torah through poverty and the pains of hunger, he says, “Woe is to me for this evil and for this trouble,” but when he goes away full of wisdom... then he boasts about the pain he suffered.

ביום ההוא תתעלפנה. ענין עייפות ויגיעת הנפש עד שלא יוכל האדם לעמוד על עצמו וכמעט תצא רוחו וכן ותך השמש על ראש יונה ויתעלף ובדברי רבותינו ז"ל שמא יתעלפה:

ולפיכך אמרו אחר כך אמר רבא א"ר סחורה אמר רב הונא כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין שנאמר וה' דכאו החלי וגו', ומה שאמר הקב"ה חפץ בו ר"ל שהקב"ה חפץ בו להביא אותו אליו ויהיה קרוב אל השם ית', ולכך השם ית' מדכאו ביסורין עד שהיסורין מסלקין וממרקין פחיתות שלו אשר הוא בו מצד החמרי עד שהוא ראוי אל זה. ואמר דוקא שקבלן מאהבה, וזה כי יסורין של אהבה הם להביא אותו אל המדריגה העליונה שיהיה קרוב אל השם יתב' כמו שאמר כל שהקב"ה חפץ בו הוא מדכאו ולפיכך צריך שיקבל אותם מאהבה, כי אם אין מקבל אותם מאהבה אין לו דביקות בו ואיך יהיו יסורין של אהבה. ואמר שאם קבלם מאהבה שכרו יראה זרע יאריך ימים, יש לאדם להבין השכר הזה מי שמקבל היסורין מאהבה, כי אלו שני דברים הם באים על ידי הדבוק בו ית' לגמרי, כי ע"י הדבוק בו ית' כאשר מקבל היסורין מאהבה, לכך מקבל מן השם יתב' הברכה ממקור העליון ודבק במדת יעקב שזכה לבנים וזכה לחיים, כי יעקב אבינו לא מת כי היסורין מסלקין אותו מן פחיתות החומר עד שהוא קדוש, ולכך זוכה לזרע קדוש ממקור העליון ולחיים והבן זה. ואמר פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי חמא בר חנינא וכו', וביאור זה כמו שאמרנו שהיסורין של אהבה הוא כדי לעשות לאדם דביקות בו יתב' ולצרף הנפש, ואם כן אין ראוי שיהיו היסורים מביאים הריחוק מן השם יתב' רק שיהיו מביאים הדביקות. וזהו שאמר כל יסורין שיש בהם ביטול תלמוד תורה אינם יסורים של אהבה, וידוע כי תלמוד תורה הוא הדביקות שיש לאדם אל בוראו ודבר זה אין צריך לבאר שהתבאר במקומות הרבה מאוד, ולפיכך אי אפשר שיהיו יסורין של אהבה כאשר יש ביטול תורה שאז יסורים גורמים לאדם הרחקה מן השם יתב'. וכן למ"ד כל שיש בו בטול תפלה אינם יסורים של אהבה, כי יש לאדם ג"כ דביקות עם בוראו על ידי התפלה שהוא מתדבק עם בוראו בתפלה. והבן המחלוקת כי בטול תלמוד תורה אף כי יש בזה בטול תפלה סוף סוף יש לו דביקות בו יתב' ע"י התורה ויש לכל הפחות דביקות לשכל שלו עם השם יתב', כי לנפש אין לו דביקות כ"כ מצד בטול תפלה כיון דיש אהבה וחבור מצד התורה השכלית די בזה ונקראים יסורין של אהבה, ולמאן דאמר שיש בו בטול תפלה אין זה יסורין של אהבה כי צריך שיהיה לאדם דביקות עם בוראו מצד הנפש, כי התפלה הוא לנפש האדם כי שופך נפשו לפני ה', וצריך שלא יהיה ביסוריו בטול תפלה ואז אפשר לומר שהם יסורין של אהבה, ולפי דעת שניהם אין ראוי שיהיה ביסורים של אהבה הריחוק והפירוד מן השם יתב'. ויש להבין מחלוקת זה בטול תלמוד תורה או בטול תפלה כי אלו שניהם הם הדביקות הגמור, וזה תבין ממה שאמרו יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך, כי בהמ"ק הוא לתפלה וזכר אלו שניהם ביחד כמו שבארנו זה במקום אחר: עוד שם אמר ליה ר' אבא בריה דרבי חייא בר אבא הכי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אלו ואלו יסורין של אהבה שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח ומה ת"ל מתורתך תלמדנו דבר זה למדנו מתורתך קל וחומר משן ועין שהוא אחד מאיבריו של אדם עבד יוצא בהן לחירות יסורין שממרקין כל גופו של אדם אינו דין שיוצא בהם האדם לחירות ע"כ. ור"ל כי מאחר שעיקר יסורין של אהבה הבאים על האדם כדי למרק ולזכך את האדם, אם כן אף שיש בהם ביטול ת"ת או ביטול תפלה סוף סוף היסורין ממעטין וממרקין את האדם, ולכך בין כך ובין כך הכל הוא יסורין של אהבה. וקאמר אם כן מה תלמוד לומר ומתורתך תלמדנו וכו', ומה מאוד נראה רחוק מדרש זה ללמוד קל וחומר משן ועין שהעבד יוצא לחירות שהיסורין ממרקין כל גופו של אדם. אבל הדברים הם ברורים ואמת, ממה שבארנו למעלה כי היסורין של אהבה מסלקין וממרקין הנשמה שיש לה דביקות אל הגוף, שכאשר חטא ונטה אחר הגוף שממנו החטא יש לה כפרה על ידי יסורין שממעטין הגוף, וראיה לזה כי העבד שהוא בעל חומר וכמו שאז"ל (יבמות ס"ב, א) על העבדים שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור, כי כל עבד הוא כמו בהמה נחשב שהיא חמרית, וכמו שאמרו במסכת נדה בפרק כל היד ואינהו מאי קא סברי שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור, ודברים אלו מבוארים ובארנו אותם בכמה מקומות שהעבד נחשב חמרי, וכאשר מפיל שן עבדו או מסמא האדון עינו ומחסר לו אבר מגופו וממעט אותו מגופנית ראוי שיהיה יוצא מן העבדות ויהיה בן חורין, כאשר האדון שהוא סבה לעבדות העבד מפיל שינו או מסמא את עינו וממעט את גופו שהוא עבד בשביל הגופנית שבו והרי ממעט אותו מן הגופנית ולכך יוצא בזה לחירות, ק"ו יסורין שהם ממרקין כל גופו של אדם שיהיה יוצא בהן לחירות, כלו' שכבר נתמעט הגוף שנטה אליו החטא הזה ובזה יוצא לחירות מה שנלכד במצודת החטא בשביל חטאו ויצא לחירות, וק"ו גדול מאוד זה למי שמבין דברי חכמה. ומה שאמרו שם אח"כ רבי יוחנן חלש על לגביה רבי חנינא א"ל חביבין עליך יסורין אמר ליה לא הן ולא שכרן, דשמעינן מזה שאין היסורין חביבין, דבר זה לא יקשה כך כי בודאי יש לצדיק לדאוג שלא יוכל לעמוד ביסורין ויעשה כמו שעשה איוב, ומפני כך אמר לא הן ולא שכרן אם אפשר שיהיה פטור מהן, אבל בודאי ובודאי חביבין וחביבין כאשר סובל אותם כי הם זכוך הנפש עד שהם מביאים לדבק האדם אליו יתב':

בַּגּוּף, שֶׁיִּהְיֶה מִשְׁתַּדֵּל לַעֲזֹר כָּל אָדָם בְּמָה שֶׁיּוּכַל וְיָקֵל מַשָּׂאָם מֵעֲלֵיהֶם, וְהוּא מָה שֶׁשָּׁנִינוּ (אבות פ"ו): וְנוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ, וְאִם מַגִּיעַ לַחֲבֵרוֹ אֵיזֶה נֶזֶק בְּגוּפוֹ, וְהוּא יוּכַל לִמְנֹעַ אוֹתוֹ אוֹ לַהֲסִירוֹ, יִטְרַח כְּדֵי לַעֲשׂוֹתוֹ. בַּנֶּפֶשׁ, שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת לַחֲבֵרוֹ כָּל קוֹרַת רוּחַ שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ, בֵּין בְּעִנְיְנֵי הַכָּבוֹד, בֵּין בְּכָל שְׁאָר הָעִנְיָנִים, כָּל מָה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאִם יַעֲשֵׂהוּ לַחֲבֵרוֹ הוּא מְקַבֵּל נַחַת רוּחַ מִמֶּנּוּ, מִצְוַת חֲסִידוּת הוּא לַעֲשׂוֹתוֹ, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יְצַעֲרֶנּוּ בְּשׁוּם מִינֵי צַעַר כְּלָל, יִהְיֶה בְּאֵיזֶה אֹפֶן שֶׁיִּהְיֶה. וּכְלָל כָּל זֶה הוּא גְּמִילוּת חֲסָדִים אֲשֶׁר הִפְלִיגוּ חֲזַ"ל בְּשִׁבְחָהּ וּבְחוֹבָתֵנוּ בָּהּ, וּבִכְלַל זֶה רְדִיפַת הַשָּׁלוֹם שֶׁהוּא הַהֲטָבָה הַכְּלָלִית בֵּין כָּל אָדָם לַחֲבֵרוֹ.

Body: that one strives to help all men however he can, and lighten the burden that is upon them. As we learned: "bearing the yoke with one's fellow" (Avot 6:6). If his fellow is about to be struck by some bodily harm and he can prevent it or remove it, he should exert himself to do so. Spirit: to strive to bring however much contentment to his fellow that he can. This applies to matters of honor or any other area. If he knows that he can do something to his fellow that will give him contentment, it is a mitzvah of Piety to do so. It goes without saying that he will not cause him any pain of any kind whatsoever. The general matter of all this is "acts of kindliness", which our sages, of blessed memory, greatly emphasized to us on its great worth and our obligation in it. Included in this is to "pursue peace", which is the general beneficence between every man and his fellow.

ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל. כשהאדם קובע בלבו לאמר הלא ה' הוא האלקים האמתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל והכל מלא רק אחדותו הפשוט ית"ש. ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם. ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ב"ה. כן יספיק הוא יתב' בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל. הגהה: וזהו ענין מאמרם ז"ל במשנ' ר"ה (כ"ט א') עשה לך שרף וכו' וכי נחש ממית או נחש מחיה. אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים וכו'. ר"ל כשהסתכלו כלפי מעלה להנח' השרף והתבוננו בכחו הרע ועכ"ז בטלוהו מלבם ולא השגיחו על כחו הנורא ושעבדו את לבם באמת רק לאביהם שבשמים לבד היו מתרפאין. והוא אמיתת ענין המתקת כחות הדינים בשרשם. והוא מבואר למבין:

And truthfully, this is a great matter and a wondrous treasure that takes him out of the realm of any other judgments and the desires of others, so that they can’t control him, nor make any impression at all. When a person fixes it in his heart/mind to state, that after all: • God-YHV”H is the true God-Elohi”m and there is no other power in the universe nor in all the worlds at all other than Him, and • Everything is filled only with His (blessed be His name) simple unity, and • He, in his heart/mind, completely nullifies all others, and does not attend to any power or will in the universe, and harnesses and adheres the purity of his thoughts only to the unique Lord (blessed is He), then He will make it happen for him, that in any case all of the powers and desires that are in the universe will be nullified from upon him, so that they are not able to affect him in any way at all. Annotation: And this is the context of what they (OBM) stated in Mishna Rosh Ha-shanna (29:1): “‘Make for yourself a fiery serpent…’ (B’midbar 21)—Does a serpent kill or a serpent cause to live? Rather, when Israel gazes upward and makes their hearts/minds subservient to their Father in Heaven...”, intending to convey that when they gazed upward to the fiery serpent, and contemplated his evil power, and even so they nullified it in their heart/minds and did not attend to his awesome power, and made their heart/ minds truly subservient only to their Father in Heaven alone, they were healed. This is the truth of the matter of how the powers of judgment can be sweetened at their root. This has now been clearly explained to one who understands.

האדם ראוי שיתדמה לקונו: הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י"ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ. תִּתֵּן אֱמֶת. אִם כֵּן רָאוּי שֶׁתִּמְצָאֶנָּה בוֹ י"ג מִדּוֹת אֵלּוּ. וְעַכְשָׁו נְפָרֵשׁ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת י"ג שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיֶינָה בוֹ:

Chapter 1 - That it is fitting for a person to resemble his Creator: It is fitting for a person to resemble his Creator and then he will be [configured] in the secret of the Highest Form, [both] in image and likeness. As if he is alike in his body but not in his actions, he betrays the Form; and they will say about him, "A lovely form, but ugly deeds." As behold, the essence of the Highest Image and Likeness is His actions. And what will it benefit him to have the structure of his limbs like the Highest Form, but not resemble his Creator in his actions? Therefore it is fitting that he should [make his actions] resemble the actions of the Crown (Keter), which are the thirteen highest traits of mercy. And they are hinted to in the secret of the verses (Michah 7:18-20), "Who is a power like You; He will again have mercy on us; You shall give truth." If so, it is fitting that these thirteen traits [also] be found in man. And now we will explain these thirteen actions that are fitting to be with him.

העצבות גורמת מניעת העבודה וקיום המצות ובטול עסק התורה וכונת התפילה ומבטל מחשבה טובה לעבוד את ה', והיא שער התחלת גרוי הסתת היצר הרע אפילו אם הוא צדיק, בהראותו כי אין לו תועלת בעבודה בהיות יסורים עליו וכו'.

‏[ס] כל מיני צער ויסורים שיש לאדם ע"י אדם אחר בין מדעתו בין שלא מדעתו רק בגרמא דילי' ‏נגרם צער לאחר וכן אפי' מוכיחו ועי"ז מצטער הוא הרצועה מרדות לו על עונו [כי גם הבושה והצער ‏שיש לאדם בעונו כשמוכיחין אותו גם זה הוא ליסורין על עונו] ולכן יש לאדם ליזהר שיהי' הוא נקי ‏בזה וכמ"ש ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא וכן נאמר גבי בעשא ע"ש ברש"י ולכן נא' ‏התקוששו וקושו קשוט כו' (כמ"ש ב"מ ק"ז:) דבלא"ה נענש על כך. ויסורין הבאים לאחר ע"י שלא ‏מדעתו אין הקב"ה מביאם אלא ע"י מי שנקי בדבר כי אין הקב"ה רוצה להביא תקלה לאיש מישראל ‏‏[אם לא שגם לו יש משפט בזה שיקבל העונש על מה שנענש זה על ידו. עד"ש במכות (י:) הקב"ה ‏מזמינם לפונדק זה כו' וזה כו'] ולכן אמרו בסוטה כשאין האיש מנוקה מעון אין המים בודקים אשתו:

ג' אין רע יורד מלמעלה, אף אם רע, הוא להצלה מהעונש רע יותר מזה אשר אדם מעותד בכל עת וראוי לו, (ועל דרך דאיתא ברבה לך לך (מד, כא) אברהם אבינו בחר בשיעבוד מלכיות לבניו, כדי שינצלו מגיהנם), אשר עכ"ז אמרו רז"ל (ברכות נד, ב) ד' צריכין להודות, ולא אמרו חייבין, ענין ההודאה על שלא אירע לו עונש יותר גדול מזה, ואמר צריכין מאחר שבכל עת מוכן לזה אם לא יודה יבוא לידי כך, וק"ל. אמר ליה הקב"ה, אם חיים אתה מבקש, צפה ליסורין, שנאמר (משלי ו, כג) ודרך חיים תוכחת מוסר. ובפ"ק דברכות (ה, א) ק"ו משן ועין שהוא אחד מאיבריו של אדם עבד יוצא בהן לחירות, יסורין הממרקין כל גופו של אדם כו' על אחת כמה וכמה:

קראם 'אחרות' לפי שנאמר 'השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך' וכד משלם שערי מכדא נקיש ואתי תיגרא, וכל אחד נעשה אחר לחבירו, חלק לבם ואינן לאחדים. ומטעם זה נאמר בשבלים הטובות 'עולות בקנה אחד', המורה על האחדות, וממילא נשמע שברעות אין אחדות.

וכאשר תבין עוד יש לך לדעת, כי העליונים שלא בצער, והתחתונים הם בצער תמיד. ואי אפשר לך לומר אלא כי הדברים העליונים אשר אין הצורה מוטבעת בחומר, אינם מתפעלים ומקבלים צער. והצדיקים בעבור שאינם נוטים אחר החומר, אשר בו החטא והיצר הרע, רק נוטים אל הצורה, לכך אינם מקבלים צער, וימשך* הנהגתם אחר הצורה, שאין בה צער כלל. ולפיכך כאשר הולידה יוכבד את משה, שבו שלימות הצורה יותר מכל אדם אשר על פני האדמה, לא היה לאמו צער לידה.

כאבי נצח - זמן רב אורבים לי אנשי ענתות, אנושה - המכה מכאיבה מאד, מאנה הרפא - אינם חוזרים מדעתם.

כוס התרעלה - היסורים שגזר עליהם מיצו אותם.

בְּרַם, כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי כְּלָל גָּדוֹל: כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן: שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה, אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – יְנוּצַּח בְּקַל וְיִפּוֹל גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵירוֹ, כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם, בִּזְרִיזוּת – הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב, וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם. וּמַה שֶּׁכָּתוּב: ״בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר״, פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּהְיֶה אֵיזֶה יִתְרוֹן וּמַעֲלָה מִזֶּה, הִנֵּה אַדְּרַבָּה, מִלָּשׁוֹן זֶה מַשְׁמַע, שֶׁהָעֶצֶב מִצַּד עַצְמוֹ אֵין בּוֹ מַעֲלָה, רַק, שֶׁיַּגִּיעַ וְיָבֹא מִמֶּנּוּ אֵיזֶה יִתְרוֹן, וְהַיְינוּ – הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה׳ אֱלֹהָיו, הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב הָאֲמִיתִּי לְעִתִּים מְזוּמָּנִים עַל עֲוֹנוֹתָיו בְּמַר נַפְשׁוֹ וְלֵב נִשְׁבָּר, שֶׁעַל יְדֵי זֶה, נִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, וַאֲזַי יְקוּיַּם בּוֹ רֵישֵׁיהּ דִּקְרָא: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳, הָשִׁיבָה לִי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ, וְרוּחַ נְדִיבָה וְגוֹ׳״. אַךְ הָעַצְבוּת מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא צָרִיךְ לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לִיפָּטֵר מִמֶּנָּה, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, שֶׁצָּרִיךְ לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, אֶלָּא אֲפִילוּ מִי שֶׁהוּא בַּעַל עֲסָקִים וְדֶרֶךְ אֶרֶץ, אִם נוֹפֵל לוֹ עֶצֶב וּדְאָגָה מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא בִּשְׁעַת עֲסָקָיו, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא תַּחְבּוּלַת הַיֵּצֶר – כְּדֵי לְהַפִּילוֹ אַחַר כָּךְ בְּתַאֲווֹת חַס וְשָׁלוֹם, כַּנּוֹדָע, שֶׁאִם לֹא כֵן, מֵאַיִן בָּאָה לוֹ עַצְבוּת אֲמִיתִּית מֵחֲמַת אַהֲבַת ה׳ אוֹ יִרְאָתוֹ, בְּאֶמְצַע עֲסָקָיו.

Truly this should be made known as a cardinal principle, that as with a victory over a physical obstacle, such as in the case of two individuals who are wrestling with each other, each striving to throw the other—if one is lazy and sluggish he will easily be defeated and thrown, even though he be stronger than the other, exactly so is it in the conquest of one’s evil nature; it is impossible to conquer it with laziness and heaviness, which originate in sadness and in a heart that is dulled like a stone, but rather with alacrity which derives from joy and from a heart that is free and cleansed from any trace of worry and sadness in the world. As for what is written, “In every sadness there is profit,” which means that some profit and advantage would be derived from it, the phrase, on the contrary, indicates that sadness in itself has no virtue, except that some profit is derived and experienced from it, namely, the true joy in the L–rd G–d which follows from genuine anguish over one’s sins at propitious moments with bitterness of soul and a broken heart. For thereby the spirit of impurity and of the sitra achara is broken, as also the iron wall that separates him from his Father in Heaven, as is commented in the Zohar on the verse, “A broken and a contrite heart, G–d, You will not disdain”; then will be fulfilled in him the preceding verses: “Let me hear joy and gladness…. Restore to me the joy of Your deliverance, and uphold me with a spirit of magnanimity.” As for the sadness which is connected with heavenly matters, one must seek ways and means of freeing oneself from it, to say nothing of the time of Divine service, when one must serve G–d with gladness and a joyful heart. But even if he is a man of commerce and worldly affairs, should there enter into him any melancholy or anxiety about heavenly matters during the time of his business affairs, it is clearly a machination of evil impulse in order to lure him afterward into lusts, G–d forbid, as is known. For were it not so, whence would a genuine sadness, which is one that is derived from love or fear of G–d, come to him in the midst of his business affairs?

דַּע, כִּי צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל־יְדֵי־זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה. וְכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לִמְצֹא גַּם בְּעַצְמוֹ. כִּי זֶה יָדוּעַ, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִזָּהֵר מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהַרְחִיק הָעַצְבוּת מְאֹד מְאֹד (כַּמְבֹאָר אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים), וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים, וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אַף־עַל־פִּי־כֵן אָסוּר לוֹ לִפֹּל מִזֶּה, רַק צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא עָשָׂה מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב, וְאַף שֶׁכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב, הוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּצָעִים וְאֵין בּוֹ מְתֹם, הַיְנוּ שֶׁרוֹאֶה שֶׁגַּם הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת, הוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּנִיּוֹת וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּפְגָמִים הַרְבֵּה, עִם כָּל זֶה אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּאוֹתָהּ הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי עַל כָּל פָּנִים אֵיךְ שֶׁהוּא, עַל־כָּל־פָּנִים הָיָה אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה בְּהַמִּצְוָה וְהַדָּבָר טוֹב שֶׁעָשָׂה,

Know, a person must judge everyone favorably (Avot 1:6). Even someone who is completely wicked, it is necessary to search and find in him some modicum of good; that in that little bit he is not wicked. And by finding in him a modicum of good and judging him favorably, one genuinely elevates him to the scale of merit and can bring him to repent. 2. Likewise, a person must find [some good point] within himself. It is known that a person must take care to be happy always and to keep very far away from depression {as has been explained in our works a number of times}. It may be that when he begins examining himself, he sees that he possesses no good whatsoever and is filled with sin, and that as a result the Evil One wants to push him into depression and sadness, God forbid. Even so, it is forbidden to fall on account of this. Rather, he must search until he finds in himself some little bit of good. For how is it possible that throughout his life he never once did some mitzvah or good deed? And even if when he begins examining this good thing he sees that it, too, is filled with flaws and contains no purity—i.e., he sees that the mitzvah or holy deed that he merited doing is itself comprised of impure motives, external thoughts and numerous faults—nevertheless, how is it possible that this mitzvah or holy deed contains not even a little bit of good? For in any case, despite this there must have been some good point in the mitzvah or good deed that he did.

אַךְ בֶּאֱמֶת, אֵין לֵב נִשְׁבָּר וּמְרִירוּת הַנֶּפֶשׁ – עַל רִיחוּקָהּ מֵאוֹר פְּנֵי ה׳ וְהִתְלַבְּשׁוּתָהּ בְּסִטְרָא אָחֳרָא – נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״עַצְבוּת״ כְּלָל בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ, כִּי עַצְבוּת – הִיא שֶׁלִּבּוֹ מְטוּמְטָם כָּאֶבֶן וְאֵין חַיּוּת בְּלִבּוֹ, אֲבָל מְרִירוּת וְלֵב נִשְׁבָּר, אַדְּרַבָּה, הֲרֵי יֵשׁ חַיּוּת בְּלִבּוֹ לְהִתְפָּעֵל וּלְהִתְמַרְמֵר, רַק שֶׁהִיא חַיּוּת מִבְּחִינַת גְּבוּרוֹת קְדוֹשׁוֹת, וְהַשִּׂמְחָה מִבְּחִינַת חֲסָדִים, כִּי הַלֵּב – כָּלוּל מִשְׁתֵּיהֶן. וְהִנֵּה, לְעִתִּים צָרִיךְ לְעוֹרֵר בְּחִינַת גְּבוּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת כְּדֵי לְהַמְתִּיק הַדִּינִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית וְיֵצֶר הָרָע כְּשֶׁשּׁוֹלֵט חַס וְשָׁלוֹם עַל הָאָדָם, כִּי אֵין הַדִּינִים נִמְתָּקִין אֶלָּא בְּשָׁרְשָׁן. וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר הַטּוֹב״, וְהַיְינוּ, בְּכָל עֵת שֶׁרוֹאֶה בְּנַפְשׁוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְכָךְ. אַךְ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, שֶׁהִיא שָׁעָה הַמְיוּחֶדֶת וּרְאוּיָה לְכָךְ לְרוֹב בְּנֵי אָדָם, הִיא בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עָצֵב בְּלָאו הָכֵי מִמִּילֵּי דְעָלְמָא, אוֹ כָּךְ בְּלִי שׁוּם סִבָּה, אֲזַי הִיא שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לְהַפֵּךְ הָעֶצֶב לִהְיוֹת מִ״מָּרֵי דְחוּשְׁבָּנָא״ הַנִּזְכָּר לְעֵיל, וּלְקַיֵּים מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״לְעוֹלָם יַרְגִּיז וְכוּ׳״, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וּבָזֶה יִפָּטֵר מֵהָעַצְבוּת שֶׁמִּמִּילֵּי דְעָלְמָא.

In truth, however, a contrite heart and the bitterness of the soul—because of its remoteness from the light of the Divine Countenance and its being clothed in the sitra achara—are not called atzvut (dejection) in the sacred tongue, for atzvut implies that the heart is dull like a stone and is devoid of vitality. But in the case of merirut (bitterness) and a broken heart, the contrary is surely true—there is vitality in the heart fermenting agitation and bitterness, except that this vitality stems from the attribute of the holy gevurot (severity), whereas joy comes from the attribute of chasadim (kindness), for the heart is comprised of them both. Thus it is sometimes necessary to awaken the attribute of the holy gevurot in order to ameliorate the stern judgments, arising from the animal soul and evil nature, when triumphing, Heaven forfend, over man. For the stern judgments can be sweetened only at their source. Therefore the Rabbis, of blessed memory, said that “a person should always rouse the good impulse,” that is, whenever he perceives in his soul that he is in need of it. But the propitious time, which is the time specifically fitting for the majority of people, is when one is in any case troubled by mundane worries, or, simply, without apparent cause. Then is the appropriate time to transform the sadness by becoming one of those “masters of account” mentioned earlier and to act on the counsel of the Rabbis that “[a person should] always rouse…,” as has been mentioned above. Thereby will he rid himself of the dejection occasioned by mundane affairs.

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים. הָעִנְיָן שֶׁהָיָה יוֹסֵף בְּבֵית הַסֹּהַר תְּחִילָּה עֶשֶׂר שָׁנִים וְאַחַר כָּךְ נִתּוֹסַף לוֹ עוֹד שְׁנַיִם, כִּי תְּחִלָּה נִגְזַר עָלָיו עֶשֶׂר יַעַן כִּי חָטָא נֶגֶד עֲשָׂרָה שְׁבָטִים וְאַחַר כָּךְ כַּאֲשֶׁר נִתְבָּרֵר בְּבֵית הַסֹּהַר אָז נִתּוֹסַף לוֹ עוֹד שְׁנַיִם נֶגֶד עַצְמוֹ וְנֶגֶד בִּנְיָמִין, כִּי כָּךְ הוּא הַמִּדָּה כַּאֲשֶׁר יֶחֱטָא הָאָדָם נֶגֶד הַש"י אָז יְבִיאֵהוּ ה' לְבֵרוּרִים אֲשֶׁר הָאָדָם יִסְבּוֹל מֵהֶם, וְאַחַר כָּךְ כַּאֲשֶׁר יִתְבָּרֵר לְטוֹב וְיִתְכַּפֵּר אָז צָרִיךְ לִסְבּוֹל מִזֶּה עַצְמוֹ כִּי לָמָּה הָיָה צָרִיךְ לְהַכְנִיס עַצְמוֹ בְּדָבָר הַצָּרִיךְ בֵּרוּר וְיֻצְרַךְ לִסְבּוֹל מִזֶּה כִּי מִמַּה שֶּׁהָאָדָם סוֹבֵל גַּם כִּבְיָכוֹל הַש"י סוֹבֵל עִמּוֹ כִּי "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר", וְלָכֵן כַּאֲשֶׁר יְבָרֵר הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ כְּפִי חֶטְאוֹ, אָז נוֹסָף לָזֶה הַבֵּרוּר צָרִיךְ לְבָרֵר אֶת עַצְמוֹ גַּם עַל צַעֲרוֹ, כִּי גַּם זֶה הוּא שֶׁמֶץ חֵטְא כְּמוֹ שֶׁמְּבוֹאָר בַּגְּמָרָא (תענית י"א.) אֲשֶׁר חָטָא שֶׁצִּיעֵר אֶת עַצְמוֹ, לָכֵן בַּתְּחִילָּה נִגְזַר עַל יוֹסֵף עֶשֶׂר שָׁנִים נֶגֶד עֲשָׂרָה אֶחָיו וְאַחַר כָּךְ כַּאֲשֶׁר נִתְבָּרֵר בְּבֵית הַסֹּהַר כְּכֶסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל, אָז הֻצְרַךְ לְהִתְבָּרֵר עַל צַעֲרוֹ וְעַל צַעַר בִּנְיָמִין אָחִיו וְאַחַר שֶׁבֵּרֵר גַּם אֶת זֶה בְּאֵלּוּ הַשְּׁתֵּי שָׁנִים אָז מִיָּד נִפְדָּה. וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְכוּ' וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר. הַיְינוּ שֶׁנִּתְרַצָּה עַל כָּל מַה שֶּׁעָבַר עָלָיו, כִּי הַש"י שָׁלַח שִׂמְחָה בְּלִבּוֹ לְבַל יִהְיֶה לוֹ שׁוּם תַּרְעוֹמוֹת עָלָיו.

“And it was, at the end of two years ….” (Bereshit, 41:1) At first Yosef was in prison for ten years, and afterwards another two years were added to his time. The first ten were decreed upon him since he had sinned against ten tribes; and then afterwards, when he had been refined from this in prison, another two years were added according to himself and Binyamin. Thus it is when a man sins against God, then God brings upon him a process of refinement from which he suffers. Then afterwards, when he is clarified for the good and makes atonement, then he must suffer from asking himself why he needed to enter himself into a state where he needed such a difficult refinement in the first place. He must necessarily suffer from this, for when a man suffers then God also suffers, so to speak, for “in all their suffering He suffers” (Yesahya, 63:9). Therefore after one refines himself corresponding to his sin, in addition to this refinement he must refine himself also concerning his suffering, for this also smacks of sin, as is explained in the Gemara (Ta’anit, 11a), “he sinned in that he disturbed himself.” So it was that at first, ten years of captivity were decreed upon Yosef corresponding to his ten brothers. Then after he was refined in prison like silver smelted in a crucible, he had to be refined for his own suffering and the suffering of his brother Binyamin. After this was clarified in the two additional years, then he was immediately redeemed. “Then Pharoah sent and called for Yosef … and brought him quickly out of the dungeon.” (Bereshit, 41:14) “Brought him quickly out” is unusually expressed with the word Reetsuhu, meaning that he was pleased (nitratza) with everything he had gone through, because God sent joy to his heart so he would not bear any anger against Him.

בפסוק ויהי בבית אדוניו המצרי. ויהי שם בבית הסהר. ויהי' בהויתו יהי'. הוא בחי' השתוות שלא קיבל שינוי מכל אלה המקומות. וכ"כ ויוסף הי' במצרים. הוא יוסף הרועה הוא המלך ולא נשתנה. וזהו בחי' צדיק יסוד עולם. ולכן הי' הוא המכין לגאולה. שזה עיקר נסיון הגלות שלא יקבל שינוי עי"ז. וכן צריך להיות איש ישראל לידע ולהאמין כי הכל בהשגחת הבורא ולא במקרה. וגם כשירד למצרים ולבית הסהר ידע שזהו שליחות הבורא ית' ובכ"מ שרצונו ית' לשלוח האדם צריך לעשות שליחותו ולעשות רצון המלך. ולפי שהי' גלוי לפניו ית"ש שלא יקבל שינוי נשתלח הוא ראשון למצרים להיות הכנה לכל בני ישראל. וכן דרשו חז"ל בזכות יוסף נגדרו כל בנ"י בעריות במצרים. וגם מה שדרשו בזכות שרה נגדרו כל הנשים גם בה כ' ויהיו חיי שרה כולן שוין שלא קיבלה שינוי כשנלקחה לפרעה וכן יוסף כמ"ש:

הערה מוסרית ראוי להסמיך, שבמזון הנפש יש ג"כ כח המרירות הנפרזה, שמביאה לחרטה גדולה עוברת כל גבול בהתעטף עליו רוחו ונפשו מרה לו בזכרו עונותיו. וזהו אורח אחר מאורח הדרך של יראת העונש ומעולה ממנה שהיא באה מצד טוהר הנפש שמר לו מר עזבו את ד', והמרירות היתרה הנפשית היא כערך החרדל שבמזון הגוף, אמנם הוא מטהר ומקדש את האדם ומונע חלאים נפשיים מביתו, אבל לא ישתמש בצד הגבורה שבזה בכל יומא דקשה לחולשא דליבא. שהמרירות היתירה תחליש את לב האדם הרבה ולא יוכל להיות שמח בעבודת ד', ולא יעצר כח ג"כ לגבורה במלחמתה של תורה והרבות פעלים במעשים טובים.

אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא, כי איכא צערא בעלמא שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי, אמר כעבדא קמיה מריה. דהיינו בהיות צערא בעלמא, הוא אות כי התכונות הנמשכות ממעמד הצערא דעלמא הנה חסרות אז בדור. ע"כ אז הוה פכר ידיה ושדי גלימיה ומצלי, למען הרבות קניני היראה ומושגיה, שהיות הצערא בעלמא מורה על חסרונם. ובהיות שלמא בעלמא, עת להרחיב כחות הטובים, אז לבש גיל והתעטף בכבוד והוד, כדי להרחיב לבבו ולהוסיף עז ועצמה לנטיות הטובות, כדי להרבות שלמות דעת ואור ד', הכון לקראת אלהיך ישראל.

יסורי הנפש הם גדולים ומעיקים יותר הרבה מיסורי הגוף. ע"כ חלום רע שפועל בעותי אלוה על הכח המדמה שבנפש הוא קשה ממכות ויסורי הגוף, ומכח זה עצמו תבוא התועלת של חלום רע, כי יראת העונש הצריכה לתקונו של עולם צריכה שתתקרב בציורה לאדם. ובאשר להשלים יראת העונש צריך ללמוד של השארת הנפש שכרה וענשה, ועונש רוחני אינו מצוייר יפה לאדם הטבוע בגשמות חושיו, ע"כ בא החלום הרע שהוא לפעמים מצער את האדם בצער נמרץ ופחד של בלהות שאול, כדי שיהי' לו מושג מיראת העונש הרוחני של הנפש ולא יתפתה לומר שהשאול בית מנוס לון כי יכיר איך גם באין גוף ויסורי גוף יש מקום רחב לנפש המופשטת וכוחותיה להוסר בפחד ובלהות שאול ובושת ויגון וכאלה דברים שנושאיהם המה רק הכוחות הנפשיים, ותתישב בנפש יראת האלהים מצד העונש.