The Sacred Table: From Mishkan to Home

וְעָשִׂ֥יתָ שֻׁלְחָ֖ן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֤יִם אׇרְכּוֹ֙ וְאַמָּ֣ה רׇחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ׃ וְנָתַתָּ֧ עַֽל־הַשֻּׁלְחָ֛ן לֶ֥חֶם פָּנִ֖ים לְפָנַ֥י תָּמִֽיד׃ {פ}

You shall make a table of acacia wood, two cubits long, one cubit wide, and a cubit and a half high. And on the table you shall set the bread of display, to be before Me always.

וְשַׂמְתָּ֥ אוֹתָ֛ם שְׁתַּ֥יִם מַֽעֲרָכ֖וֹת שֵׁ֣שׁ הַֽמַּעֲרָ֑כֶת עַ֛ל הַשֻּׁלְחָ֥ן הַטָּהֹ֖ר לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃ בְּי֨וֹם הַשַּׁבָּ֜ת בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֗ת יַֽעַרְכֶ֛נּוּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה תָּמִ֑יד מֵאֵ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּרִ֥ית עוֹלָֽם׃ וְהָֽיְתָה֙ לְאַהֲרֹ֣ן וּלְבָנָ֔יו וַאֲכָלֻ֖הוּ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֑שׁ כִּ֡י קֹ֩דֶשׁ֩ קׇֽדָשִׁ֨ים ה֥וּא ל֛וֹ מֵאִשֵּׁ֥י יְהֹוָ֖ה חׇק־עוֹלָֽם׃ {ס}

Place them on the pure table before GOD in two rows, six to a row. He shall arrange them before GOD regularly every sabbath day—it is a commitment for all time on the part of the Israelites. They shall belong to Aaron and his sons, who shall eat them in the sacred precinct; for they are his as most holy things from GOD’s offerings by fire, a due for all time.

וְעַ֣ל ׀ שֻׁלְחַ֣ן הַפָּנִ֗ים יִפְרְשׂוּ֮ בֶּ֣גֶד תְּכֵ֒לֶת֒ וְנָתְנ֣וּ עָ֠לָ֠יו אֶת־הַקְּעָרֹ֤ת וְאֶת־הַכַּפֹּת֙ וְאֶת־הַמְּנַקִּיֹּ֔ת וְאֵ֖ת קְשׂ֣וֹת הַנָּ֑סֶךְ וְלֶ֥חֶם הַתָּמִ֖יד עָלָ֥יו יִהְיֶֽה׃ וּפָרְשׂ֣וּ עֲלֵיהֶ֗ם בֶּ֚גֶד תּוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י וְכִסּ֣וּ אֹת֔וֹ בְּמִכְסֵ֖ה ע֣וֹר תָּ֑חַשׁ וְשָׂמ֖וּ אֶת־בַּדָּֽיו׃

Over the table of display they shall spread a blue cloth; they shall place upon it the bowls, the ladles, the jars, and the libation jugs; and the regular bread shall rest upon it. They shall spread over these a crimson cloth that they shall cover with a covering of dolphin skin; and they shall put the poles in place.

וַיַּ֣עַשׂ שְׁלֹמֹ֔ה אֵ֚ת כׇּל־הַכֵּלִ֔ים אֲשֶׁ֖ר בֵּ֣ית יְהֹוָ֑ה אֵ֚ת מִזְבַּ֣ח הַזָּהָ֔ב וְאֶת־הַשֻּׁלְחָ֗ן אֲשֶׁ֥ר עָלָ֛יו לֶ֥חֶם הַפָּנִ֖ים זָהָֽב׃

And Solomon made all the furnishings that were in the House of GOD: the altar, of gold; the table for the bread of display, of gold;

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כח) כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם. אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מא) וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה':

וְהַמַּאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ: דִּלְמָא אָתֵי עַנְיָא וְיָהֵיב לֵיהּ. דִּכְתִיב: ״הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת גָּבֹהַּ״, וּכְתִיב: ״וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה׳״, פָּתַח בְּמִזְבֵּחַ וְסִיֵּים בְּשֻׁלְחָן! רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כׇּל זְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים — מִזְבֵּחַ מְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל, וְעַכְשָׁיו, שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר עָלָיו.

As for the virtue of prolonging one’s mealtime at the table, which Rav Yehuda mentioned, the Gemara explains: Perhaps a poor person will come during the meal and the host will be in a position to give him food immediately, without forcing the poor person to wait. The Sages elsewhere praised a person who acts appropriately at a meal, as it is written: “The altar, three cubits high and the length thereof, two cubits, was of wood, and so the corners thereof; the length thereof, and the walls thereof, were also of wood” (Ezekiel 41:22), and it is written in the continuation of that verse: “And he said unto me: This is the table that is before the Lord.” The language of this verse is difficult, as it begins with the altar and concludes with the table. Rather, Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar both say: As long as the Temple stood, the altar atoned for Israel’s transgressions. Now that it is destroyed, a person’s table atones for his transgressions.

וְאַמַּאי? כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת הוּא, וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה! אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁמַּגְבִּיהִין אוֹתוֹ וּמַרְאִין בּוֹ לְעוֹלֵי רְגָלִים לֶחֶם הַפָּנִים, וְאוֹמְרִים לָהֶם: רְאוּ חִיבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם, סִילּוּקוֹ כְּסִידּוּרוֹ. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בְּלֶחֶם הַפָּנִים, כְּסִידּוּרוֹ כָּךְ סִילּוּקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָשׂוּם לֶחֶם חוֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ״.

And why indeed is the table susceptible to ritual impurity, being that it is a wooden vessel designated to rest in a fixed place and should therefore not be susceptible to impurity? Rather, this verse teaches that they would lift the table with the shewbread on it to display the shewbread to the pilgrims standing in the Temple courtyard, as it was prohibited for Israelites to enter the Sanctuary, where the table stood, and they would say to them: Behold your affection before God, Who performs a perpetual miracle with the bread, for when it is removed from the table on Shabbat it is just as fresh as when it was arranged on the previous Shabbat. As Rabbi Yehoshua ben Levi said: A great miracle was performed with the shewbread: As its condition during its arrangement, so was its condition during its removal, as it is stated: “To place hot bread on the day when it was taken away” (I Samuel 21:7), indicating that it was as hot on the day of its removal as it was on the day when it was placed.

שְׁנַיִם בַּמַּעֲרָב שֶׁל כֶּבֶשׁ, אֶחָד שֶׁל שַׁיִשׁ וְאֶחָד שֶׁל כֶּסֶף. עַל שֶׁל שַׁיִשׁ נוֹתְנִין אֶת הָאֵבָרִים, וְעַל שֶׁל כֶּסֶף כְּלֵי שָׁרֵת.

[י] "והיתה לאהרן ולבניו ואכלהו במקום קדוש" – מלמד שאכילתה במקום קדוש. אין לי אלא אכילתה במקום קדוש. מנין אף לישתה ועריכתה במקום קדוש? תלמוד לומר "והיתה". [מנין שאף שתי הלחם] לישתן ועריכתן במקום קדוש? תלמוד לומר "כי קדש קדשים". ר' יהודה אומר כל מעשיהם בפנים. ר' שמעון אומר לעולם הוי רגיל לומר שתי הלחם ולחם הפנים כשרות בעזרה וכשרות בבית פגי.

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל שֶׁאֵינוֹ מְשַׁיֵּיר פַּת עַל שֻׁלְחָנוֹ, אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵין שָׂרִיד לְאׇכְלוֹ עַל כֵּן לֹא יָחִיל טוּבוֹ״. וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַמְשַׁיַּיר פְּתִיתִים עַל שֻׁלְחָנוֹ כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי מִמְסָךְ״! לָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִיכָּא שְׁלֵימָה בַּהֲדֵיהּ, הָא דְּלֵיכָּא שְׁלֵימָה בַּהֲדֵיהּ.

And Rabbi Elazar says: Anyone who does not leave bread on his table at the end of his meal indicating his gratitude to God for providing him more than enough never sees a sign of blessing, as it is stated: “None of his food shall remain; therefore his prosperity shall not endure.” The Gemara asks: But doesn’t Rabbi Elazar say: With regard to anyone who leaves pieces of bread on his table, it is as if he worships idols, as it is stated: “Who prepare a table for Fortune [Gad] and offer blended wine for Destiny” (Isaiah 65:11). The people would leave pieces of bread on the table as an offering to the constellation Gad, which they believed influences the fortune of the home. This practice was a form of idol worship. The Gemara answers: This apparent contradiction is not difficult: This case, where leaving pieces of bread is a form of idol worship, applies when there is a whole loaf together with the pieces, as the addition of the pieces is clearly for idol worship; that case, where failure to leave bread on the table is criticized, applies when there is no whole loaf together with the pieces.

וְאָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הַמַּאֲרִיךְ בָּהֶן מַאֲרִיכִין יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם. הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, וְהַמַּאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְהַמַּאֲרִיךְ בְּבֵית הַכִּסֵּא.

And Rav Yehuda said: There are three matters which, when one who prolongs their duration, they extend a person’s days and years. They are: One who prolongs his prayer, one who prolongs his mealtime at the table, and one who prolongs his time in the bathroom.

זֵר זָהָב סָבִיב סִימָן לְכֶתֶר מַלְכוּת, שֶׁהַשֻּׁלְחָן שֵׁם עֹשֶׁר וּגְדֻלָּה הוּא, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים שֻׁלְחַן מְלָכִים, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על שמות כ"ה:כ"ד). וְכֵן הַדָּבָר, שֶׁזֶּה סוֹד הַשֻּׁלְחָן, כִּי בִּרְכַּת הַשֵּׁם מֵעֵת הֱיוֹת הָעוֹלָם לֹא נִבְרָא יֵשׁ מֵאַיִן, אֲבָל עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג, דִּכְתִיב (בראשית א לא) "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". אֲבָל כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁם שֹׁרֶשׁ דָּבָר תָּחוּל עָלָיו הַבְּרָכָה וְתוֹסִיף בּוֹ, כַּאֲשֶׁר אָמַר אֱלִישָׁע "הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת" (מלכים ב ד':ב'), וְחָלָה הַבְּרָכָה עַל אָסוּךְ שֶׁמֶן וּמִלְּאָה כָּל הַכֵּלִים, וּבְאֵלִיָּהוּ "כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר" (מלכים א י"ז:ט"ז). וְכֵן הַשֻּׁלְחָן בְּלֶחֶם הַפָּנִים, בּוֹ תָּחוּל הַבְּרָכָה, וּמִמֶּנּוּ יָבֹא הַשֹּׂבַע לְכָל יִשְׂרָאֵל. וּלְכָךְ אָמְרוּ, כָּל כֹּהֵן שֶׁמַּגִּיעוֹ כְּפוֹל אוֹכֵל וְשָׂבֵעַ (יומא לט.):

A CROWN OF GOLD ROUND ABOUT. “This is a symbol of the crown of royalty, for the table represents wealth and prominence, just as the Rabbis say ‘the royal table.’” This is Rashi’s language. And this explanation is indeed the truth, for in this lies the secret of the table [in the Tabernacle]. For since the time that the world came into existence, G-d’s blessing did not create something from nothing; instead, the world follows its natural course, for it is written, and G-d saw every thing that He had made, and behold, it was very good. But when the root of the matter already exists, the blessing descends upon it and increases it, just as Elisha said, tell me; what hast thou in the house? and then the blessing came upon the pot of oil that she already had, and she filled all the vessels from it. And in the case of Elijah it is said, The jar of meal was not spent, neither did the cruse of oil fail. And so also was the case with the showbread on the table; upon it rested the blessing, and from it came abundance to all Israel. That is why the Rabbis have said: “Every priest who received even only as much as the size of a bean [of the showbread] ate it and was satisfied.”

מִצְוַת בִּנְיַן בֵּית הַבְּחִירָה – לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְיָ, כְּלוֹמַר שֶׁנִּהְיֶה מַקְרִיבִים שָׁם קָרְבְּנוֹתֵינוּ אֵלָיו, וְשָׁם תִּהְיֶה הָעֲלִיָּה לָרֶגֶל וְקִבּוּץ כָּל יִשְׂרָאֵל בְּכָל שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ. וְזֹאת הַמִּצְוָה כּוֹלֶלֶת עִמָּהּ הַכֵּלִים הַצְּרִיכִים בַּבַּיִת אֶל הָעֲבוֹדָה, כְּגוֹן הַמְּנוֹרָה וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמִּזְבֵּחַ וְכָל שְׁאָר הַכֵּלִים כֻּלָּם.

The commandment of building the Choice House: To build a house for the sake of God, meaning to say that we would bring Him sacrifices there and that pilgrimage and yearly gathering of all of Israel be there, as it is stated (Exodus 25:8), “And let them make Me a sanctuary.” And with it, this commandment includes the vessels needed for the service of the House of God — such as the menorah, the table, the altar, and all of the other vessels.

לפי שהמשכן דוגמת מקדש מלך, השולחן למדת אדם אחד, שרחבו אמה וחצי אמה מהצדדים ללחם, ובכל מערכת ו' לחם נגד ו' ימים שירד המן, ומגובהו תדע שאין דרך כבני קדר לאכול על הארץ, כי אם על שולחן כמנהגנו, שהוא המשובח והמכובד, ובעליון השולחן מצד חוץ הזר, לפנים ממנו המסגרת, ואחריה עוד זר, ואלו כדי שלא יזוז לחם הפנים ממקומו...

...והמשכן כמו כן נעשה על דרך העולם העליון, בנין קדש הקדשים ששם השכינה שורה בין שני הכרובים, כנגד עולם התיכון, שהמשרתים שם אשר משטרם בארץ היה אהל מועד אשר שם השולחן והמנורה ומזבח הזהב, אשר הם כלים פנימיים רוחניים, מזבח הזהב לא לעולה ולא לזבח, כי אם לקטורת הסמים שהוא דבר דק ורוחני, וכנגדו המנורה והאור בששה קנים היו היוצאים מקשה מן הקנה האמצעי, ומפני ששה הקנים מאירים אל עבר פניו, ונגד העולם התחתון מזבח העולה המושם בחצר אוהל מועד להקריב עליו כל הקרבנות כולם...

וכן מצינו במקדש שהיו המנורה והשולחן זה נכח זה מנורה בדרום ושולחן בצפון, המנורה היתה רמז וסימן החכמה שהיא מזון הנפש והשלחן סימן לכתר מלכות ורמז לעושר שהוא מזון הגוף והשולחן המונח בצפון היה מסתכל למול המנורה שבדרום להורות שאי אפשר שתתקיים זכות העולם וברכותיו כי אם ע"י החכמה גם החכמה אינה יכולה להתקיים במין האנושי כי אם ע"י מאכל ומשתה ולכך הוצרכו להיות שני כלים אלו המנורה והשולחן בשתי רוחות נגדיים זה נוכח זה. וכיון שכן יתחייב האדם לדבר דברי תורה במקום סעודה לטעמים רבים, האחד להורות שאין הסיפוק והברכה והשובע בעולם אלא בשביל התורה, והשני שכל שולחן שמדברים עליו דברי תורה הוא השלחן המעולה והחביב לפני הקב"ה, שכן דרשו ז"ל (אבות פ"ג) שלשה שאכלו על שלחן אחד ויש ביניהן דברי תורה כאלו אכלו משלחנו של מקום שנאמר (יחזקאל מ׳:מ״ה) וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'.

אֲבָל הַמְּנוֹרָה – לְהִדָּבֵק בָּהּ אוֹר הַחָכְמָה וְהַדַּעַת, וְהַשֻּׁלְחָן – לְהִדָּבֵק בּוֹ הַשֶּׁפַע וְהַטּוֹבוֹת הַגּוּפִיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: "הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים יַדְרִים, וְשֶׁיַּעֲשִׁיר יַצְפִּין".

והתבונן בדבר הנביא שאמר (ישעיהו מ״ח:ט׳) למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך, באור הכתוב אראה לך החוטם שהוא סימן הרצוי, והוא כאילו אמר אקבל ריח הקרבנות, וכענין שנאמר (דברים ל״ג:י׳) ישימו קטורה באפך, כי הקטרת למדת הדין הנקראת תהלה, והזכיר הלשון הזה בהפך מן הקץ בריח שהוא דוחק חוטמו בידו, והוא סימן הרחוק כענין (ויקרא כ״ו:ל״א) ולא אריח בריח ניחוחכם. וכתיב אחריו (ישעיהו מ״ח:י׳-י״א) למעני למעני אעשה כי איך יחל, כלומר אם אכריתך יחל שמי, והוא כענין שאמר יהושע (יהושע ז׳:ט׳) והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול.

גמר מלאכול צריך שיאריך על שלחנו, וכן אמרו רזי"ל (ברכות דף כה) כל המאריך על שלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו, וטעם הדבר לפי שהשלחן בבית כמזבח בבית המקדש מה מזבח מכפר אף שלחן מכפר כשהוא מאכיל שם את העניים, ומתוך שהוא מאריך על שלחנו יבא עני ויתן לו פרוסה ומתפרנס ממנה. ואמרו בברכות (יחזקאל מ״א:כ״ב) המזבח עץ שלוש אמות גבוה וארכו שתים אמות ומקצועותיו לו וארכו וקירותיו עץ וידבר אלי זה השלחן וגו'. פתח במזבח וסיים בשלחן, אלא מה מזבח מכפר אף שלחן מכפר. והנה באזנינו שמענו ורבים ספרו לנו בגדולים שבספרד והפרנסים בעלי אכסניא שנהגו מנהג נכבד מאד נתפשט בעיניהם מימים קדמונים שהשלחן שלהם שהאכילו עליו את העניים בלכתם לבית עולמים שעושין ממנו ארון ולוחות שנקברים בהם

יש להזהר כשבא לברך שלא ישאר השלחן בלא לחם שכן אמרו בסנהדרין (דף צב) כל שאינו משייר פת על שלחנו עליו הכתוב אומר (איוב כא) אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו. וטעם הדבר כדי שתחול הברכה על מה שנשאר ואם לא נשאר כלום על מה תחול הברכה שאין הברכה חלה על האין אלא על היש, והעד על זה שלחן שבמקדש שלא היה שלחן בלא לחם והיה הלחם ההוא נאכל לכהנים משרתי המקדש והיה מספיק לרבים מהם מועט ממנו, וכן אמרו רז"ל כל כהן שמגיעו כפול היה שמח ומתוך אותו לחם שבשלחן היתה ברכה משתלשלת ומתפשטת במזונות העולם מלחם הפנים בדרך יש מיש לא יש מאין ולפיכך יצטרך האדם כשבא לברך ברכת המזון שישאיר פת לחם על השלחן ואפי' מעט ממנו כדי שתחול הברכה בו ויתפשט כח הרבוי במעוט כדרך הנסים הנסתרים הנעשים לנו כל היום ואין אנו יודעים ומכירים בהם וכמ"ש רז"ל אין בעל הנם מכיר בנסו, ותדע לך כי סבת הברכה המשתלשלת במזונות העולם ולחם הפנים מפורש בפסוק (ויקרא כ״ד:ז׳) והיתה ללחם לאזכרה, בשכבר ידעת שהיו נותנין על הלחם לבונה הוא שכתוב (שם) ונתת על המערכת לבונה זכה

כיוצא בו בנוהג שבעולם מלך בשר ודם עושה לו מנורה ושולחן הוא נותן המנורה בשמאלו, אבל בבית המקדש אינו כן אלא המנורה היתה נתונה מימינו של שולחן להודיעך שאינו צריך אורה אלא הקב"ה אורו של ישראל שנאמר כי אתה נרי ה', א"ר יוחנן העין הזו לבנה והשחור באמצע מהיכן היה צריך לראות לא מתוך הלבן, ואינו כן אלא רואה מתוך השחור ועל אור עיניך אי אתה יכול לעמוד ואתה מבקש לעמוד על דרכו הי אינו צריך אורה.

מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת בַּיִת לַה' מוּכָן לִהְיוֹת מַקְרִיבִים בּוֹ הַקָּרְבָּנוֹת. וְחוֹגְגִין אֵלָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה ח) "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ". וּכְבָר נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה מִשְׁכָּן שֶׁעָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ. וְהָיָה לְפִי שָׁעָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב ט) "כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה" וְגוֹ':

לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן (פירש"י כל דבר הנאכל עם הפת) ללפת בו פרוסת הבציעה ואם היא נקייה או שהיא מתובל בתבלין או במלח כעין שלנו או שנתכוין לאכול פת חריבה אינו צריך להמתין: הגה ומ"מ מצוה להביא על כל שלחן מלח קודם שיבצוע כי השלחן דומה למזבח והאכיל' לקרבן ונא' על כל קרבנך תקריב מלח (ב"י בשם שבולי הלקט) והוא מגין מן הפורענות (תו' והגהת אשיר"י פ' כיצד מברכין וע"ל ס"ס ק"ע):

דיני פרורי הפת. ובו ה סעיפים: אין להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון: כל מי שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם אבל לא יביא פת שלימה ויתננה על השלחן ואם עשה כן מחזי דלשם ע"א עביד שנאמר העורכים לגד שלחן:

(א) אין להסיר - כדי שיהא ניכר לכל שמברכין להשי"ת על חסדו וטובו הגדול שהכין מזון לכל בריותיו וגם דהברכה אינה שורה על דבר ריק אלא כשיש שם דבר כענין פך שמן של אלישע: (ב) כל מי שאינו וכו' - דצריך לשייר כדי שיהא מזומן לעני שיבוא וכעין שאמרו חז"ל המאריך בשלחנו מאריכין לו ימיו דלמא אתא עניא ויהיב לו וגם כדי שיודה להשי"ת על חסדו שהשפיע לנו מטובו ששבענו והותרנו כדכתיב אכול והותר: (ג) אינו רואה סימן ברכה - כדכתיב אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו וכתב של"ה דראוי ונכון שיתן להעני הטוב שבשלחן ובפרט אם הוא עני חשוב שמזה יראה לו שמקבלו בסבר פנים יפות. ומשבח אני את הקהלות שמחזיקין לומדים בחורים על שלחנם כל השנה כאחד מבניהם ובזה יוצא הבעה"ב בשני דברים מצות חלק עניים וגם מצות דברי תורה על השלחן דסתם בחור כזה עני הוא וגם ידבר בדברי תורה על השלחן ובודאי מה שנאכל על השלחן שחרית וערבית נחשב כשני תמידין וכו' עכ"ל והובא בא"ר:

דִּין פֵּרוּרֵי הַפַּת, וּבוֹ ו' סְעִיפִים: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁיֵּר פַּת עַל שֻׁלְחָנוֹ — אֵין רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר "אֵין שָׂרִיד לְאָכְלוֹ, עַל כֵּן לֹא יָחִיל טוּבוֹ", אֲבָל בִּבְרָכָה מַהוּ אוֹמֵר? "אָכֹל וְהוֹתֵר": וְנָכוֹן שֶׁלֹּא לְהָסִיר הַמַּפָּה וְהַלֶּחֶם עַד אַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִכָּר שֶׁמְּבָרֵךְ ה' עַל חַסְדּוֹ וְטוּבוֹ הַגָּדוֹל, שֶׁהֵכִין מָזוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתָיו: אִם לֹא נִשְׁאַר לוֹ לֶחֶם עַל הַשֻּׁלְחָן — לֹא יָבִיא פַּת שְׁלֵמָה וְיִתְּנֶנָּה עַל הַשֻּׁלְחָן, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּעוֹרֵךְ שֻׁלְחָן לַעֲבוֹדָה זָרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן וְגוֹ'". אֲבָל אִם הָיְתָה שְׁלֵמָה מֻנַּחַת כְּבָר עַל הַשֻּׁלְחָן, כְּמוֹ שֶׁבְּשַׁבָּת בּוֹצְעִים עַל לֶחֶם מִשְׁנֶה — טוֹב שֶׁלֹּא לַהֲסִירָהּ עַד אַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן:

לֹא יֹאכַל אָדָם וְלֹא יִשְׁתֶּה דֶּרֶךְ רַעַבְתָנוּת. לֹא יֹאכַל מְעֻמָּד וְלֹא יִשְׁתֶּה מְעֻמָּד. וִיהֵא שֻׁלְחָנוֹ נָקִי וּמְכֻסֶּה יָפֶה, אֲפִלּוּ אֵין לוֹ לֶאֱכוֹל רַק דָּבָר שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב. לֹא יֶֹאֱחוֹז פְּרוּסָה גְּדוֹלָה כַּבֵּיצָה וְיֹאכַל מִמֶּנָּהּ. וְלֹא יֶאֱחוֹז הַמַּאֲכָל בְּיָדוֹ אַחַת וְיִתְלושׁ מִמֶּנּוּ בְּיָדוֹ הַשֵּׁנִית. לֹא יִשְׁתֶּה כּוֹס יַיִן בְּפַעַם אֶחָת. וְאִם שָׁתָה, הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן. בִּשְׁתֵּי פְּעָמִים, זֶהוּ דֶּרֶךְ אֶרֶץ. וּבְּשָׁלֹשׁ פְּעָמִים, הֲרֵי זֶה מִגַּסֵּי הָרוּחַ, אִם לֹא כְּשֶׁהוּא כּוֹס גָּדוֹל בְּיוֹתֵר, יָכוֹל לִשְׁתּוֹתוֹ אֲפִלּוּ בְּכַמָּה פְּעָמִים. וְכֵן כּוֹס קָטָן מְאֹד, יָכוֹל לִשְׁתּוֹתוֹ בְּפַעַם אֶחָת (סִימָן ק"ע ובטור סִימָן קס"א). אֵין מְשִׂיחִין בַּסְּעוּדָּה אֲפִלּוּ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה, שֶׁמָּא יַקְדִּים קָנֶה לְוֶשֶׁט, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁנִּתְעַטֵּשׁ, אָסוּר לוֹמַר לוֹ אָסוּתָא. אֲבָל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת אֲכִילָה, מִצְוָה לוֹמַר עַל הַשֻּׁלְחָן דִּבְרֵי תּוֹרָה. וְיֵשׁ לִזָּהֵר בָּזֶה מְאֹד. וּמִנְהָג טוֹב לוֹמַר אַחַר אֲכִילַת פְּרוּסַת הַמּוֹצִיא, מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רוֹעִי לֹא אֶחְסַר, שֶׁהוּא תּוֹרָה וְגַם תְּפִלָּה עַל מְזוֹנוֹתָיו. וּלְאַחַר גְּמַר הַסְּעוּדָּה נוֹהֲגִין לוֹמַר בַּחֹל, עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל וְגוֹ'. וּבַשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב וְכָל הַיָּמִים שֶׁאֵין אוֹמְרִים בָּהֶם תַּחֲנוּן, אוֹמְרִים שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' וְגוֹ'. וּכְשֶׁלּוֹמֵד עַל הַשֻּׁלְחָן מִתּוֹךְ הַסֵּפֶר, צָרִיךְ לְהַשְׁגִּיחַ מְאֹד, כִּי שָׁכִיחַ לִהְיוֹת בַּסְּפָרִים תּוֹלָעִים קְטַנִּים וְיוּכַל לָבֹא לִידֵי אִסּוּר, חַס וְשָׁלוֹם.

Do not eat or drink in a gluttonous way. Do not eat while standing and do not drink while standing; and your table should be clean and nicely covered, even if you are only going to eat something insignificant. Do not take a portion as large as a kebeitzah and eat from it; and do not hold the food in one hand and break off pieces from it with the other hand. Do not drink a cup of wine in one gulp, and one who does so is a glutton. Drinking it in two gulps, is considered proper; but drinking it in three gulps is considered haughtiness, unless, it is a very large cup, for then you can drink from it many times. Similarly, if it is a very small cup [containing less than a revi'is], you can drink it in one gulp. Do not talk while eating, even about matters of Torah, because there is a danger of choking, should the food enter the windpipe instead of the gullet. Even if someone sneezes, you should not say gezuntheit to him. But when you are not actually eating, it is a mitzvah to discuss Torah matters at the table, and you should be very careful to observe this rule. It is also a good custom to say, after eating the piece of bread of the motzi, [Psalm 23 which begins]:"A Psalm to David Hashem is my shepherd I shall lack nothing," for these are considered [words of] Torah, as well as a prayer for food. At the conclusion of the meal, if it is a weekday, it is customary to say (Psalm 137): "By the rivers of Babylon." On Shabbos and Yom Tov and on all days when tachanun is not said, it is customary to say (Psalm 126): "A song of Ascents, when Hashem brings about the return to Zion." When learning at the table from a book, be very careful, because it is very common [particularly with the old type of paper] for the books to harbor small worms, and you might transgress the prohibition against eating them, God forbid.

לכן האוכל ועוסק בתורה הרי מראה באכילתו שמכוון בה לטובה, שהחלק הטוב יוסיף קדושה בנפשו, והעסק בתורה ישרוף את הרע, כי התורה טבעה כאש, ולזה השולחן כמזבח, ומשולחן גבוה קא זכי. והנה האוכל בכוונה אמיתית לקיים גופו ונפשו לעבודת ה', ויברך ברכה הראויה, ויעסוק בתורה באכלו, כי זה כל פרי תכלית אכילתו, הוא ממש כמו המקריב קרבן, שמקריב לגבוה הרוחניות שבה מעת הבריאה, וגם גשמותה נתקדשה, וכן חוברו כל הדומם צומח, חי ומדבר בקרבן... וגם הגשמיות שבה נתקדשה, וכן הצדיק האוכל לשובע נפשו להחיותה לעבודת ה'. ולהיפך חלילה האוכל לרעבתנות, לא לבד שאינו מתקן הגשמיות, אך הרוחניות שבה גם כן מקלקל ומכניס לקליפה... והוא ממש זבחי מתים, כי הטוב הוא המחיה את הדבר, והרע הוא היפוכו.

ובשלת ואכלת - רק אם אתה מבין גם לבשל ולאכול בקדושה, אתה יכול לחזור לאוהליך, כי אז הטבת ללמוד בקרבת ה', ותקח אתך את הקדושה גם לתוך ביתך...

ושלשה דברים נזכרים כאן, טלית תלמיד חכם, שלחן תלמיד חכם, מטת תלמיד חכם. והטלית יותר מיוחד לתלמיד חכם כמו שאמרו בכל מקום המתגאה בטלית של תלמיד חכם כי הטלית הוא כבוד האדם... והכבוד שייך לתלמיד חכם. והשלחן אשר אוכל עליו, והוא קיום הנפש, והמטה היא לגוף, כי האדם כאשר ישן לא נשאר רק הגוף כאשר בארנו במקומות הרבה.

ספר תורת כהנים מסיים בשני קדשים, מעשר שני ומעשר בהמה. הללו הופכים את ההנאה ואת שמחת החיים למעשים המקרבים את האדם לה', ובלבד שהם שמורים במשמרת המוסר. מעתה כל בית הופך למקדש ה' וכל שולחן נעשה מזבח, וכל איש ואשה בישראל זוכים בעצמם לאכול מקדשי ה', בלא להתקדש בקדושת כהונה על ידי תיווך של כהנים. וזו כל תכלית המקדש והכונה על פי תורת הכהנים של ישראל, להחדיר בכל העם ובכל חייו את רוח הקדושה ואת אופי הכהונה. מקורם של אלה הוא בתורת ה', המונחת בקדש הקדשים, היא ההופכת את המקדש למכון ה', והגשמתה היא המשמעות של קדושת הכהונה.

ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם כו' ולדרכינו י״ל ג״כ שר״ל אל תחשבו שתכלית כוונתי הוא עשיית המקדש החיצוני. אלא תדעו שכל תכלית רצוני בתבנית המשכן וכל כליו. רק לרמז לכם שממנו תראו וכן תעשו אתם את עצמיכם שתהיו אתם במעשיכם הרצויים כתבנית המשכן וכליו. כולם קדושים ראוים ומוכנים להשרות שכינתי בתוככם ממש.

לזאת הרי כי ודאי עיקר ענין הקדש והמקדש ושריית שכינתו ית' הוא האדם שאם יתקדש עצמו כראוי בקיום המצות כולן שהם תלויין ג״כ בשורשן העליון בפרקי אברי השיעור קומה כביכול של כלל כל העולמות כולם. (וע' זוהר תרומה קס״ב ב' ואת המשכן תעשה גו'. הא הכא רזא דיחודא כו' עש״ה) אז הוא עצמו המקדש ממש ובתוכו ה' ית״ש. כמ״ש (ירמיה ז') היכל ה' היכל ה' המה. וכמאמרם ז״ל. ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם כו'

מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ. פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ, וְאֵיזֶהוּ – בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד. וּמִכָּל מָקוֹם ״בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ״ מְיֻתָּר, גַּם ״תֵּאָכֵל״ ״יֹאכְלוּהָ״ אֶחָד מֵהֶם מְיֻתָּר, וּמַשְׁמָעוּת הַלָּשׁוֹן הוּא שֶׁיֵּשׁ כָּאן בְּחִינַת הָאוֹכֵל וְהַנֶּאֱכָל. בְּחִינַת הָאוֹכֵל, הַיְינוּ שֶׁהַכֹּהֵן הָאוֹכֵל אוֹתָהּ צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע שֶׁאֲכִילָתוֹ מִשֻּׁלְחַן גָּבוֹהַּ הִיא, וּמִן הַדִּין שֶׁתִּהְיֶה הַמִּנְחָה כָּלִיל לַגָּבוֹהַּ זוּלַת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לוֹ חֶלְקוֹ מֵאִשָּׁיו, וְאִם כֵּן צָרִיךְ הַכֹּהֵן לֶאֱכוֹל חֶלְקוֹ בַּמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱכָל חֵלֶק גָּבוֹהַּ, דְּהַיְינוּ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁם מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁבֶּאֱמֶת הַמָּקוֹם הַהוּא קָדוֹשׁ, מִכָּל מָקוֹם אֵין קְפֵידָא עַל הָאוֹכֵל מִצַּד קְדֻשַּׁת הַמָּקוֹם כִּי אִם מִצַּד שֶׁצָּרִיךְ לְהַסְמִיךְ אֲכִילָתוֹ אֶל אֲכִילַת הַמִּזְבֵּחַ, לְהוֹרוֹת שֶׁכְּמוֹ שֶׁאֲכִילַת הַמִּזְבֵּחַ מְכַפֶּרֶת כָּךְ אֲכִילַת הַכֹּהֲנִים, הַבְּעָלִים מִתְכַפְּרִין בָּהֶם. אָמְנָם בְּחִינַת הַנֶּאֱכֶלֶת הִיא הַמַּצָּה, מִצַּד הֱיוֹתָהּ נְקִיָּה מִן הַשְּׂאוֹר יֵשׁ בַּמַּצָּה צַד קְדֻשָּׁה, עַל כֵּן נֶאֱמַר ״מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ״, כִּי מִצַּד בְּחִינַת הַמַּצָּה יֵשׁ קְפֵידָא שֶׁיִּהְיֶה הַמָּקוֹם קָדוֹשׁ. וְאַחַר כָּךְ נָתַן טַעַם עַל שְׁנֵיהֶם, כִּי עַל מַה שֶּׁכָּתַב ״בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ״, זֶהוּ לְפִי שֶׁ״חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי״, עַל כֵּן צְרִיכִין שְׁנֵיהֶם לִהְיוֹת בִּמְחִצָּה אַחַת. וְעַל מַה שֶּׁכָּתַב ״מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ״, נָתַן טַעַם וְאָמַר ״קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִיא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם״, כִּי הַחַטָּאת וְהָאָשָׁם הַבָּאִים עַל כַּפָּרַת הַחֵטְא נִקְרְאוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, כִּי הַצַּדִּיק גָּמוּר שֶׁלֹּא חָטָא כְּלָל קָדוֹשׁ הוּא לַה׳, אֲבָל הַחוֹטֵא וְשָׁב בִּתְשׁוּבָה הוּא קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, כִּי בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִים יְכוֹלִים לַעֲמוֹד בּוֹ (ברכות לד:), וְרז״ל אָמְרוּ (יומא פו:) שֶׁהָעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה הַזְּדוֹנוֹת נַעֲשִׂין לוֹ כִּזְכֻיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעֶזְרַת ה׳ לְקַמָּן פָּרָשַׁת וַיֵּלֶךְ. וְזֶה מַדְרֵגָה גְּדוֹלָה שֶׁאֵינָהּ בְּצַדִּיק גָּמוּר, מִלְּבַד שְׁאָר מַעֲלוֹת שֶׁזָּכְרוּ רז״ל שָׁם, עַל כֵּן דִּין הוּא שֶׁתִּהְיֶה הַחַטָּאת קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. וְכֵן הַמַּצָּה צְרִיכָה מָקוֹם קָדוֹשׁ מִזֶּה הַטַּעַם, כִּי גַּם הִיא קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מִצַּד הַרְחָקַת הַשְּׂאוֹר שֶׁבָּעִסָּה הַמְחַלֵּל קְדֻשַּׁת הָאָדָם.

It shall be eaten unleavened in a holy place, in the court of the Tent of Meeting they shall eat it. Rashi explains it as, in a holy place — and what is it? In the court of the Tent of Meeting.“ Nevertheless, in a holy place is redundant, and also shall be eaten and they shall eat it — one of them is redundant. The meaning of the language suggests that there are two aspects here: the eater and what is eaten. The aspect of the eater means that the priest who eats it needs to know that his eating is from the Divine table, and by law, the meal offering should be entirely consumed by the altar, except that the Holy One, blessed be He, gave him his portion from His offerings. Therefore, the priest needs to eat his portion in the place where the Divine portion is consumed, namely in the court of the Tent of Meeting, because that is where the altar is located. And even though that place is indeed holy, the requirement for the eater is not because of the holiness of the place, but rather because he needs to connect his eating to the consumption by the altar, to indicate that just as the consumption by the altar atones, so too does the eating by the priests — the owners receive atonement through them. However, the aspect that is eaten is the matzah. Due to its being clean from leaven, there is an aspect of holiness in matzah. Therefore, it says unleavened bread shall be eaten in a holy place, because from the perspective of the matzah’s quality, there is a requirement that the place be holy. And afterward, it gave a reason for both: Regarding what it said in the courtyard of the Tent of Meeting they shall eat it, this is because I have given it as their portion from My fire-offerings. Therefore, both need to be within the same partition. And regarding what it said, unleavened bread shall be eaten in a holy place, it gave the reason saying it is most holy, like the sin offering and like the guilt offering. For the sin offering and guilt offering that come for atonement of sin are called most holy, because the completely righteous person who has not sinned at all is holy to the Lord, but the sinner who returns in repentance is most holy, for in the place where penitents stand, even the completely righteous cannot stand (Berakhot 34b). And our Sages said (Yoma 86b) that one who repents out of love, his intentional sins are transformed into merits, as will be explained, God willing, later in the portion of Vayelech. And this is a great level that is not found in the completely righteous person, besides the other virtues that our Sages mentioned there. Therefore, it is proper that the sin offering be most holy, and similarly, the matzah requires a holy place for this reason, because it too is most holy due to the removal of the leaven in the dough which profanes a person’s holiness.

אשר בית ה' הכלים הצריכים לבית עצמו, לא לצורך תשמיש עבודה, ואת השולחן מבואר בד"ה שהיו עשרה שולחנות ומפני שעקר היה האחד שהוא מחויב המצוה, תפס לשון יחיד, וחז"ל (במנחות דף צ"ו) נחלקו אם הונח לה"פ על כל השולחנות:

הכנת הסעודה לשבת. ובו ב סעיפים: ישכים בבוקר ביום הששי להכין צרכי שבת ואפי' יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו כי רב חסדא היה מחתך הירק דק דק ורבה ורב יוסף היו מבקעים עצים ורבי זירא היה מדליק האש ורב נחמן היה מתקן הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול ומהם ילמוד כל אדם ולא יאמר לא אפגום כבודי כי זה הוא כבודו שמכבד השבת: הגה ויש להשחיז הסכין בערב שבת כי זהו מכבוד השבת שמכין עצמו לאכילה (כל בו וב"י בשם ספר חיי עולם):

הפיכת הענינים הגשמיים לדירה לה' יתברך, על ידי "בכל דרכיך דעהו"

בהחצר הוא מזבח העולה והוא בחי' שומר כמ"ש תוס' מגילה (ג'.) דקרבנות מגינות עלינו מצרינו, ההיכל בו שלחן ומנורה שמהם שובע יוצא לעולם ואורה יוצא לעולם, ונראה דשלשה כלים שהם בהיכל על ידם בא לישראל השפעות בני חיי ומזוני, מזבח הקטורת בני, מנורה חיי, שולחן מזוני, וכבר דברנו בו, והוא בחי' רועה, קה"ק שם הלוחות ארון וכפורת וכרובים הוא תכלית הדיבוק ישראל לאביהן שבשמים הוא בחינת אב:

וכיון שכן הרי באמת כל עניני עולם הזה יש בהם קדושה, שהרי מוכנים המה למען הרבות קדושה והמה כלים לקדושה... ומה נפלא הוא מה שאמרו ז"ל כי שולחנו של תלמיד חכם דומה למזבח ואכילתו כקרבן, והיינו משום שכל ענין הסעודה היא באמת דבר קדוש עליון... וכשנתעמק עוד בדבר נראה ברור דבר נורא ונפלא, הן כמו שכלי בית המקדש אם ישתמש בהם חול חייב במעילה, הרי באמת אותו הענין ואותו השורש שייך גם בנהנה מהעולם הזה שלא לצורך הקדושה שבה, שלא לתכלית קיום מצות אלא להנאת גופו...

ועשרה דברים צריך וכו': ועשרה דברים צריך אדם לעשות בסעודה. א) נטילת ידים. ב) לערוך ב' חלות לשבת. ג) לאכול שלש סעודות. ולהוסיף מחול על הקודש. ד) להאיר נר על השלחן, כמו שהעמידוהו, שלחן בצפון ומנורה בדרום. וצריך הסבה, כמו שהעמידו, הסבו אחד מברך לכולם.

שלחן זה העומד בבית המקדש, שהוא כדי שימצא בו מזון ולהוציא ממנו מזון, ע"כ אפילו רגע אחד אינו צריך להמצא ריקם. שלחן האחר, של הס"א, הוא שלחן של ריקנות, ולא צריך לתת לו מקום במקום קדוש. וע"כ שלחן של בית המקדש, אפילו רגע אחד לא יעמוד בלי מזון. וצריך שלא ימצא מקום גרוע, כי הברכה שלמעלה אינה נמצאת במקום גרוע וחסרון זהו השלחן לפני הקב"ה.

נכון לכבד הבית במטאטא וכדומה לכבוד שבת ויום טוב. ויציע מפה על השולחן שאוכלים עליו מכניסת השבת עד אחר ההבדלה. וראוי להציע מפה נקיה על כל השולחנות שבבית ובבית הכנסת. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד יב] .

"כתוב בפרקי אבות (ג', ג') הלכה מפורשת, שאדם חייב לומר דברי תורה על השולחן, ואם לא – נחשב שאוכל מזבחי מתים. אך אם אמר דברי תורה על השולחן – כאילו אכל משולחנו של מקום, שנאמר (יחזקאל מא, כב): 'וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה". דבר הפלא ופלא, אדם יושב ליד שולחן של עץ, בבית פרטי שלו ואוכל לחם וחמאה, או לחם ובשר ואומר דברי תורה, "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'" – האוכל הזה נהפך לקרבן.

כתב גאון עוזנו בעל בן איש חי: "כאשר תסדר האשה הפת על השולחן תזהר להניח מפה תחתונה ומפה עליונה, ויש בזה כמה טעמים ע"פ הפשט. ואחר שתניח מפה העליונה תניח שתי ידיה על השולחן ותאמר פסוק: 'וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה", וע"י אמירה זו תשרה הקדושה על השולחן".