The Mishkan and Its Hidden Divine Source

וַיַּ֖עַשׂ מֹשֶׁ֑ה כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה אֹת֖וֹ כֵּ֥ן עָשָֽׂה׃ {ס} וַיְהִ֞י בַּחֹ֧דֶשׁ הָרִאשׁ֛וֹן בַּשָּׁנָ֥ה הַשֵּׁנִ֖ית בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ הוּקַ֖ם הַמִּשְׁכָּֽן׃ וַיָּ֨קֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־הַמִּשְׁכָּ֗ן וַיִּתֵּן֙ אֶת־אֲדָנָ֔יו וַיָּ֙שֶׂם֙ אֶת־קְרָשָׁ֔יו וַיִּתֵּ֖ן אֶת־בְּרִיחָ֑יו וַיָּ֖קֶם אֶת־עַמּוּדָֽיו׃

This Moses did; just as GOD had commanded him, so he did. In the first month of the second year, on the first of the month, the Tabernacle was set up. Moses set up the Tabernacle, placing its sockets, setting up its planks, inserting its bars, and erecting its posts.

וַתֵּ֕כֶל כׇּל־עֲבֹדַ֕ת מִשְׁכַּ֖ן אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַֽיַּעֲשׂוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ {פ} כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־מֹשֶׁ֑ה כֵּ֤ן עָשׂוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת כׇּל־הָעֲבֹדָֽה׃ וַיַּ֨רְא מֹשֶׁ֜ה אֶת־כׇּל־הַמְּלָאכָ֗ה וְהִנֵּה֙ עָשׂ֣וּ אֹתָ֔הּ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה כֵּ֣ן עָשׂ֑וּ וַיְבָ֥רֶךְ אֹתָ֖ם מֹשֶֽׁה׃ {פ}

Thus was completed all the work of the Tabernacle of the Tent of Meeting. The Israelites did so; just as GOD had commanded Moses, so they did. Just as GOD had commanded Moses, so the Israelites had done all the work. And when Moses saw that they had performed all the tasks—as GOD had commanded, so they had done—Moses blessed them.

אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה עֲבֹדַת֙ הַלְוִיִּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃ כׇּל־הַזָּהָ֗ב הֶֽעָשׂוּי֙ לַמְּלָאכָ֔ה בְּכֹ֖ל מְלֶ֣אכֶת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיְהִ֣י ׀ זְהַ֣ב הַתְּנוּפָ֗ה תֵּ֤שַׁע וְעֶשְׂרִים֙ כִּכָּ֔ר וּשְׁבַ֨ע מֵא֧וֹת וּשְׁלֹשִׁ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃ וְכֶ֛סֶף פְּקוּדֵ֥י הָעֵדָ֖ה מְאַ֣ת כִּכָּ֑ר וְאֶ֩לֶף֩ וּשְׁבַ֨ע מֵא֜וֹת וַחֲמִשָּׁ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃

These are the records of the Tabernacle, the Tabernacle of the Pact, that were drawn up at Moses’ bidding—the work of the Levites under the direction of Ithamar son of Aaron the priest. All the gold that was used for the work, in all the work of the sanctuary—the elevation offering of gold—came to 29 talents and 730 shekels by the sanctuary weight. The silver of those of the community who were recorded came to 100 talents and 1,775 shekels by the sanctuary weight:

גַּל־עֵינַ֥י וְאַבִּ֑יטָה נִ֝פְלָא֗וֹת מִתּוֹרָתֶֽךָ׃

Open my eyes, that I may perceive the wonders of Your teaching.

וְהָי֞וּ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל־לְבָבֶֽךָ׃ וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשׇׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃

Take to heart these instructions with which I charge you this day. Impress them upon your children. Recite them when you stay at home and when you are away, when you lie down and when you get up.

לֹ֣א כַבְּרִ֗ית אֲשֶׁ֤ר כָּרַ֙תִּי֙ אֶת־אֲבוֹתָ֔ם בְּיוֹם֙ הֶחֱזִיקִ֣י בְיָדָ֔ם לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁר־הֵ֜מָּה הֵפֵ֣רוּ אֶת־בְּרִיתִ֗י וְאָנֹכִ֛י בָּעַ֥לְתִּי בָ֖ם נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ כִּ֣י זֹ֣את הַבְּרִ֡ית אֲשֶׁ֣ר אֶכְרֹת֩ אֶת־בֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל אַחֲרֵ֨י הַיָּמִ֤ים הָהֵם֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה נָתַ֤תִּי אֶת־תּֽוֹרָתִי֙ בְּקִרְבָּ֔ם וְעַל־לִבָּ֖ם אֶכְתְּבֶ֑נָּה וְהָיִ֤יתִי לָהֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְהֵ֖מָּה יִֽהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃

It will not be like the covenant I made with their ancestors, when I took them by the hand to lead them out of the land of Egypt, a covenant that they broke, though I espoused them—declares GOD. But such is the covenant I will make with the House of Israel after these days—declares GOD: I will put My Teaching into their inmost being and inscribe it upon their hearts. Then I will be their God, and they shall be My people.

זֶ֤בַח וּמִנְחָ֨ה ׀ לֹֽא־חָפַ֗צְתָּ אׇ֭זְנַיִם כָּרִ֣יתָ לִּ֑י עוֹלָ֥ה וַ֝חֲטָאָ֗ה לֹ֣א שָׁאָֽלְתָּ׃ אָ֣ז אָ֭מַרְתִּי הִנֵּה־בָ֑אתִי בִּמְגִלַּת־סֵ֝֗פֶר כָּת֥וּב עָלָֽי׃ לַ֥עֲשׂוֹת־רְצוֹנְךָ֣ אֱלֹהַ֣י חָפָ֑צְתִּי וְ֝ת֥וֹרָתְךָ֗ בְּת֣וֹךְ מֵעָֽי׃

You gave me to understand that You do not desire sacrifice and grain offering; You do not ask for burnt offering and purgation offering. Then I said, “See, I will bring a scroll recounting what befell me.” To do what pleases You, my God, is my desire; Your teaching is in my inmost parts.

וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָ֠ה אֶת־יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכׇל־דְּרָכָיו֙ וּלְאַהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכׇל־לְבָבְךָ֖ וּבְכׇל־נַפְשֶֽׁךָ׃ לִשְׁמֹ֞ר אֶת־מִצְוֺ֤ת יְהֹוָה֙ וְאֶת־חֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לְט֖וֹב לָֽךְ׃

And now, O Israel, what does the ETERNAL your God demand of you? Only this: to revere the ETERNAL your God, to walk only in divine paths, to love and to serve the ETERNAL your God with all your heart and soul, keeping GOD’s commandments and laws, which I enjoin upon you today, for your good.

אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָם הֲרֵינִי מְפֻיָּס שֶׁמָּחַלְתָּ לְיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא הוֹדִיעַ לְעֵינֵי כָל הָאֻמּוֹת שֶׁאֵין בְּלִבְּךָ עֲלֵיהֶם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ הֲרֵינִי מַשְׁרֶה שְׁכִינָתִי בְּתוֹכָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה, ח): וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וּמַכִּירִין שֶׁמָּחַלְתִּי לָהֶם, לְכָךְ נֶאֱמַר: מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, שֶׁעֵדוּת הִיא לְיִשְׂרָאֵל שֶׁמָּחַל לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

ואם עושה כן יהא חביב לפני המקום וכך אמר להם הקב"ה לישראל כמה וכמה פעמים כמו כן עתיד אני לקרוא עליכם אלף אלפים לטובה מפני שסלסלתם את התורה וחבקתם אותה על זרועכם ועל ידכם שנאמר סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה וגו' (משלי ד) ואומר בני תורתי אל תשכח וגו' כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך וגו' (משלי ג) וכן הוא אומר בענין המשכן שנאמר (שמות לח) אלה פקודי המשכן משכן העדות וגו' ומאהבה שהקב"ה אוהב אותם את ישראל ומשמחה שהוא שמח עמהם הוא בעצמו משבח אותם שנאמר (שה"ש ג) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו במלך שלמה במלך מלכי המלכים הקב"ה שהשלום שלו:

מַאי ״לִמְכַסֶּה עָתִיק״ — זֶה הַמְכַסֶּה דְּבָרִים שֶׁכִּיסָּה עַתִּיק יוֹמִין, וּמַאי נִינְהוּ? סִתְרֵי תוֹרָה. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: זֶה הַמְגַלֶּה דְּבָרִים שֶׁכִּיסָּה עַתִּיק יוֹמִין, מַאי נִינְהוּ? טַעֲמֵי תוֹרָה.

The Gemara asks: What is the meaning of the continuation of this verse: “For stately clothing [limekhaseh atik]” This is one who conceals [mekhaseh] matters that the Ancient of Days [atik yomin], i.e., God, concealed. And what are these? These are the secrets of the Torah, the esoteric Act of Creation and the Act of the Divine Chariot, which should remain hidden. And some say: This verse is referring to one who reveals matters that the Ancient of Days concealed. And what are these? These are the reasons for different mitzvot in the Torah, which should be kept secret.

וְלָמָּה כָתַב כָּאן כַּמָּה פְעָמִים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. לְפִי שֶׁהִרְהֲרוּ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי מֹשֶׁה בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ מַעֲמִידִין הַמִּשְׁכָּן וְלֹא הָיָה עוֹמֵד, אָמְרוּ, שֶׁמָּא דָבָר קַל אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה לַעֲשׂוֹת לוֹ בַּמִּשְׁכָּן, וּמֹשֶׁה מֵעַצְמוֹ הִכְנִיסָנוּ בְּכָל הַטֹּרַח הַזֶה. לְפִיכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְהִרְהַרְתֶּם אַחֲרָיו, הֲרֵינִי כוֹתֵב שְׁמִי עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁאֲנִי צִוִּיתִי אוֹתוֹ. כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בְּכָל פַּעַם וָפָעַם.

וְלָמָּה כָתַב כָּאן כַּמָּה פְעָמִים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. לְפִי שֶׁהִרְהֲרוּ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי מֹשֶׁה בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ מַעֲמִידִין הַמִּשְׁכָּן וְלֹא הָיָה עוֹמֵד, אָמְרוּ, שֶׁמָּא דָבָר קַל אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה לַעֲשׂוֹת לוֹ בַּמִּשְׁכָּן, וּמֹשֶׁה מֵעַצְמוֹ הִכְנִיסָנוּ בְּכָל הַטֹּרַח הַזֶה. לְפִיכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְהִרְהַרְתֶּם אַחֲרָיו, הֲרֵינִי כוֹתֵב שְׁמִי עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁאֲנִי צִוִּיתִי אוֹתוֹ. כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בְּכָל פַּעַם וָפָעַם.

אֶלָּא, לְהַלֵּךְ אַחַר מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה הוּא מַלְבִּישׁ עֲרוּמִּים, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ ה׳ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם״ — אַף אַתָּה הַלְבֵּשׁ עֲרוּמִּים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּיקֵּר חוֹלִים, דִּכְתִיב:

מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרָבָא: תַּכְלִית חָכְמָה — תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּבוֹעֵט בְּאָבִיו וּבְאִמּוֹ וּבְרַבּוֹ וּבְמִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה׳ שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עוֹשֵׂיהֶם״. ״לָעוֹשִׂים״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לְעוֹשֵׂיהֶם״ — לָעוֹשִׂים לִשְׁמָהּ וְלֹא לָעוֹשִׂים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְכָל הָעוֹשֶׂה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא. מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרַב: לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּהּ וְלֹא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וְלֹא מַשָּׂא וּמַתָּן וְלֹא קִנְאָה וְלֹא שִׂנְאָה וְלֹא תַּחֲרוּת, אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ״.

Rava was wont to say: The objective of Torah wisdom is to achieve repentance and good deeds; that one should not read the Torah and study mishna and become arrogant and spurn his father and his mother and his teacher and one who is greater than he in wisdom or in the number of students who study before him, as it is stated: “The beginning of wisdom is fear of the Lord, a good understanding have all who fulfill them” (Psalms 111:10). It is not stated simply: All who fulfill, but rather: All who fulfill them, those who perform these actions as they ought to be performed, meaning those who do such deeds for their own sake, for the sake of the deeds themselves, not those who do them not for their own sake. Rava continued: One who does them not for their own sake, it would have been preferable for him had he not been created. Rav was wont to say: The World-to-Come is not like this world. In the World-to-Come there is no eating, no drinking, no procreation, no business negotiations, no jealousy, no hatred, and no competition. Rather, the righteous sit with their crowns upon their heads, enjoying the splendor of the Divine Presence, as it is stated: “And they beheld God, and they ate and drank” (Exodus 24:11), meaning that beholding God’s countenance is tantamount to eating and drinking.

אָמַר רַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם אַל יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו לֹא בְּשָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת, וְלֹא בְּשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת, אֶלָּא בְּאֶמְצָעִיּוֹת. דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: רִאשׁוֹנוֹת — דּוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁמְּסַדֵּר שֶׁבַח לִפְנֵי רַבּוֹ. אֶמְצָעִיּוֹת — דּוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁמְבַקֵּשׁ פְּרָס מֵרַבּוֹ. אַחֲרוֹנוֹת — דּוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁקִּבֵּל פְּרָס מֵרַבּוֹ, וְנִפְטָר וְהוֹלֵךְ לוֹ.

Rav Yehuda said: There is an additional distinction between the various sections of the Amida prayer: One must never request his own needs in the first three or in the last three blessings; rather, he should do so in the middle blessings. As Rabbi Ḥanina said: During the first three blessings, he is like a servant who arranges praise before his master; during the middle blessings, he is like a servant who requests a reward from his master; during the final three blessings, one is like a servant who already received a reward from his master and is taking his leave and departing.

לֹא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שְׁנַיִם טַעַם אֶחָד מִשְּׁנֵי מִקְרָאוֹת. כְּדִבְעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אַסִּי מֵרַבִּי יוֹחָנָן: אָמְרוּ שְׁנַיִם טַעַם אֶחָד מִשְּׁנֵי מִקְרָאוֹת, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֵין מוֹנִין לָהֶן אֶלָּא אֶחָד. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר אַבָּיֵי: דְּאָמַר קְרָא ״אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹהִים״. מִקְרָא אֶחָד יוֹצֵא לְכַמָּה טְעָמִים, וְאֵין טַעַם אֶחָד יוֹצֵא מִכַּמָּה מִקְרָאוֹת. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע״ – מָה פַּטִּישׁ זֶה מִתְחַלֵּק לְכַמָּה נִיצוֹצוֹת, אַף מִקְרָא אֶחָד יוֹצֵא לְכַמָּה טְעָמִים.

The Gemara answers: No, the reason they write their statements is so that two of the judges should not say one explanation to acquit from two different verses. If two judges each say the same reason to acquit, but derive their reason from different verses, they are not counted as two votes. As Rabbi Asi asked of Rabbi Yoḥanan: If two of the judges say one explanation to acquit from two different verses, what is the halakha? Rabbi Yoḥanan said to him: We count them only as one, as it is clear that one of the derivations is in error. § The Gemara discusses the ruling of Rabbi Yoḥanan: From where is this matter derived? Abaye says: As the verse states: “God has spoken once, twice I have heard this; that strength belongs to God” (Psalms 62:12). Abaye explains: One verse is stated by God and from it emerge several explanations, but one explanation does not emerge from several verses. Alternatively, the school of Rabbi Yishmael taught that the verse states: “Is not My word like as fire? says the Lord; and like a hammer that breaks the rock in pieces” (Jeremiah 23:29). Just as this hammer breaks a stone into several fragments, so too, one verse is stated by God and from it emerge several explanations.

המשכן משכן. שְׁנֵי פְעָמִים, רֶמֶז לַמִּקְדָשׁ שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן בִּשְׁנֵי חֻרְבָּנִין עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל (תנחומא): משכן העדת. עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל שֶׁוִּתֵּר לָהֶם הַקָּבָּ"ה עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, שֶׁהֲרֵי הִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵיהֶם:

המשכן משכן OF THE TABERNACLE, EVEN OF THE TABERNACLE — The word משכן is mentioned here twice in allusion to the Temple that was taken in pledge (משכן) — as it were — (as a security for Israel’s repentance) by being twice destroyed for Israel’s iniquities (Midrash Tanchuma, Pekudei 5). משכן העדת THE TABERNACLE OF THE TESTIMONY — The Tabernacle was a testimony to Israel that God had shown Himself indulgent to them in respect to the incident of the golden calf, for through the Temple He made His Shechinah dwell amongst them (Midrash Tanchuma, Pekudei 6).

אָמַר הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדוּת בַּעֲבוּר כִּי יְרִיעוֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר הֵם שֶׁיִּקָּרְאוּ מִשְׁכָּן בַּמִּצְוָה (שמות כ"ו:א') וּבַמַּעֲשֶׂה (שמות ל"ו:ח'), אֲבָל מִשְׁכַּן הָעֵדוּת כּוֹלֵל הַבַּיִת בִּכְלָלוֹ שֶׁהוּא הַמִּשְׁכָּן הַנַּעֲשֶׂה לְלוּחוֹת הָעֵדוּת: אָמַר הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדוּת בַּעֲבוּר כִּי יְרִיעוֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר הֵם שֶׁיִּקָּרְאוּ מִשְׁכָּן בַּמִּצְוָה (שמות כ"ו:א') וּבַמַּעֲשֶׂה (שמות ל"ו:ח'), אֲבָל מִשְׁכַּן הָעֵדוּת כּוֹלֵל הַבַּיִת בִּכְלָלוֹ שֶׁהוּא הַמִּשְׁכָּן הַנַּעֲשֶׂה לְלוּחוֹת הָעֵדוּת:

אלה פקודי. הטעם פקודי הכלים כי מלת משכן כוללת הכל, ופירש למה נקרא משכן, בעבור הארון ששם לוחות העדות, והנה אחז דרך קצרה וזה האמת בעבור מכתב אלהים:

THESE ARE THE ACCOUNTS OF THE TABERNACLE. Its meaning is: these are the accounts of the vessels of the tabernacle, for the word tabernacle includes everything. Scripture goes on to explain why the structure was referred to as a mishkan (tabernacle). It was so called because the tablets of testimony were placed in it. Now Scripture was brief. The tablets were truly a testimony, because God’s writing was inscribed upon them.

אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן. ע"ד הפשט אלה פקודי המשכן יחזור אל הנזכרים למעלה, יאמר כי המשכן וכליו שהוא הבית והחצר וכל הנעשה להם פקודי עבודת הלוים אשר פקד משה ביד איתמר, אבל כלי הקדש שהם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות אינם בכלל המשכן והם פקודת אלעזר.

...תדע לך, כשם שהמשכן עשוי חתיכות חתיכות, שנאמר קרסיו קרשיו בריחיו ועמודיו ואדניו (שמות ל"ט), וכולן נחברין ונעשין אחד, דכתיב לחבר את האהל להיות אחד, ואומר והיה המשכן אחד (שם כ"ו), כך תורה נביאים וכתובים ומשנה כולן אחד, שכן את מוצא ואת המשכן תעשה עשר יריעות (שם כ"ו), אלו עשרת הדברות, וכתיב וחברת את חמש היריעות אלו חמשה חומשי תורה, ואת שש היריעות אלו ששה סדרי משנה, וכפלת את היריעה הששית, זה תלמוד, שהוא כפול ומדוקדק בתורה, וכולם נתנו מרועה אחד.

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִכְלֹל "כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, כִּי כֻלָּם הִתְנַדְּבוּ בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן. וְהִנֵּה מֹשֶׁה אַחַר שֶׁצִּוָּה לְאַהֲרֹן וְהַנְּשִׂיאִים וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָאֲנָשִׁים כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אִתּוֹ בְּהַר סִינָי אַחֲרֵי שְׁבוֹר הַלּוּחוֹת (שמות ל"ד:ל"ב), וְנָתַן עַל פָּנָיו הַמַּסְוֶה (שם פסוק לג), חָזַר וְצִוָּה וְהִקְהִילוּ אֵלָיו כָּל הָעֵדָה אֲנָשִׁים וְנָשִׁים. וְיִתָּכֵן שֶׁהָיָה זֶה בְּיוֹם מָחֳרַת רִדְתּוֹ. וְאָמַר לְכֻלָּם עִנְיַן הַמִּשְׁכָּן אֲשֶׁר נִצְטַוָּה בּוֹ מִתְּחִלָּה קֹדֶם שְׁבוֹר הַלּוּחוֹת, כִּי כֵּיוָן שֶׁנִּתְרַצָּה לָהֶם הקב"ה וְנָתַן לוֹ הַלּוּחוֹת שְׁנִיּוֹת וְכָרַת עִמּוֹ בְּרִית חֲדָשָׁה שֶׁיֵּלֵךְ הַשֵּׁם בְּקִרְבָּם, הִנֵּה חָזְרוּ לְקַדְמוּתָם וּלְאַהֲבַת כְּלוּלוֹתָם, וּבְיָדוּעַ שֶׁתִּהְיֶה שְׁכִינָתוֹ בְּתוֹכָם כָּעִנְיָן שֶׁצִּוָּהוּ תְּחִלָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (שמות כ"ה:ח') "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", וְלָכֵן צִוָּה אוֹתָם מֹשֶׁה עַתָּה בְּכָל מַה שֶׁנִּצְטַוָּה מִתְּחִלָּה:

AND MOSES ASSEMBLED ALL THE CONGREGATION OF THE CHILDREN OF ISRAEL. The expression all the congregation of the children of Israel includes the men and women, for all donated to the work of the Tabernacle. Thus Moses, after having commanded Aaron, and the rulers and all the children of Israel — the men — all that the Eternal had spoken with him in Mount Sinai, following the breaking of the Tablets, and after he had put the veil on his face [as all this is narrated in the preceding section], again commanded that the people be assembled, whereupon the whole congregation gathered to him — men, women, and children. It is possible that this occurred on the day following his descent from the mountain, and he told all of them the subject of the Tabernacle which he had been previously commanded, before the breaking of the Tablets. For since the Holy One, blessed be He, became reconciled with them and gave Moses the second Tablets, and also made a new covenant that G-d would go in their midst, He thereby returned to His previous relationship with them, and to the love of their “wedding,” and it was obvious that His Presence would be in their midst just as He had commanded him at first, even as He said, And let them make Me a Sanctuary, that I may dwell amongst them. Therefore Moses now commanded them all that he had been told at first.

ויברך אתם משה. אָמַר לָהֶם יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם, וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וְגוֹ', וְהוּא אֶחָד מִי"א מִזְמוֹרִים שֶׁבִּתְפִלָּה לְמֹשֶׁה (ספרא):

כֵּן עָשׂוּ. לֹא פָחוֹת וְלֹא יוֹתֵר:

כן עשו. They did exactly as instructed, neither adding nor subtracting from the instructions.

וְטַעַם כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה כָּל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, וְיִקְרָאֶנָּה עֲבוֹדָה לוֹמַר כִּי עָשׂוּ אוֹתָהּ לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד, כְּעִנְיַן "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם" (שמות כ"ג:כ"ה), "וְאוֹתוֹ תַעֲבֹדוּ" (דברים יג ה). וְיִתָּכֵן שֶׁיֹּאמַר בְּכָאן כָּל הָעֲבוֹדָה עַל הַכֵּלִים, כַּלָּשׁוֹן שֶׁאָמַר (שמות ל"ט:מ') "אֵת כָּל כְּלֵי עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן", וְהִזְכִּיר תְּחִלָּה הַכֵּלִים לֵאמֹר כִּי אֲפִלּוּ בַּכֵּלִים נִזְהֲרוּ וְעָשׂוּ כַּמְּצֻוֶּה בָּהֶם, וְאַחֲרֵי כֵן הִזְכִּיר "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה":

ACCORDING TO ALL THAT THE ETERNAL COMMANDED MOSES, SO THE CHILDREN OF ISRAEL DID ALL ‘HA’AVODAH’ (THE WORK) — all the work of the Tabernacle. Scripture calls it avodah [a term which means also “the Service” to G-d], in order to indicate that they did it for the service of the Glorious Name, it being similar to that which is said, ‘v’avad’tem’ (and ye shall serve) the Eternal your G-d; and Him ‘ta’avodu’ (shall ye serve). It is possible that the phrase all the ‘avodah’ refers here also to all the vessels, similar to the expression, “all the vessels of the ‘avodah’ (service) of the Tabernacle.” Thus Scripture first mentioned the vessels, in order to say that even in making the vessels they were careful to do them exactly as they were commanded, and afterwards it states, And Moses saw all the work…

וברוך אל עליון בעוז עמו נהל ביד ציר מראהו באור שמש יהל לצוהו בהר להכין לו אהל לשבתו ככתוב בסדר ויקהל ויקהל. טעם ויקהל שישמעו הכל מפיו דבר המשכן שיתנדבו, ופירוש אלה הדברים המשכן וכליו לעשות, ע"כ כתוב לעשות אותם, והנה הטעם שהשם צוני שתעשו מה שאומר לכם, והוא הזהיר אתכם, אעפ"י שמעשה שמים אתם חייבים לעשות, השמרו לכם שלא תעשו מעשה בשבת והעובר בפני עדים ימיתוהו בית דין, ובמקום אחר יפרש שהוא בסקילה:

Blessed is the most high God Who led his people with might; Through his messenger Whose face shined as the light of the sun. He commanded Moses on the mountain To prepare a tent for his dwelling, as stated in The Torah portion Va-Yakhel. AND MOSES ASSEMBLED. Moses assembled the people so that all of them would hear, from him, the report about the tabernacle and would donate to its construction. Elleh ha-devarim (these are the words) is to be interpreted as referring to the making of the tabernacle and its vessels. Scripture therefore reads, that ye should do them. This is its meaning: God commanded me that you make what I will tell you. Now even though you are obligated to do heaven’s work, the Lord commanded you to be careful and not do any work on the Sabbath. One who violates this law before witnesses will be put to death by a court of law. Scripture explains elsewhere that he will be stoned.

הָעוֹבֵד מֵאַהֲבָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת וְהוֹלֵךְ בִּנְתִיבוֹת הַחָכְמָה לֹא מִפְּנֵי דָּבָר בָּעוֹלָם וְלֹא מִפְּנֵי יִרְאַת הָרָעָה וְלֹא כְּדֵי לִירַשׁ הַטּוֹבָה אֶלָּא עוֹשֶׂה הָאֱמֶת מִפְּנֵי שֶׁהוּא אֱמֶת וְסוֹף הַטּוֹבָה לָבוֹא בִּגְלָלָהּ. וּמַעֲלָה זוֹ הִיא מַעֲלָה גְּדוֹלָה מְאֹד וְאֵין כָּל חָכָם זוֹכֶה לָהּ. וְהִיא מַעֲלַת אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁקְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבוֹ לְפִי שֶׁלֹּא עָבַד אֶלָּא מֵאַהֲבָה. וְהִיא הַמַּעֲלָה שֶׁצִּוָּנוּ בָּהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יְדֵי משֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו ה) "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ". וּבִזְמַן שֶׁיֶּאֱהֹב אָדָם אֶת ה' אַהֲבָה הָרְאוּיָה מִיָּד יַעֲשֶׂה כָּל הַמִּצְוֹת מֵאַהֲבָה: דָּבָר יָדוּעַ וּבָרוּר שֶׁאֵין אַהֲבַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְשֶׁרֶת בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם עַד שֶׁיִּשְׁגֶּה בָּהּ תָּמִיד כָּרָאוּי וְיַעֲזֹב כָּל מַה שֶּׁבָּעוֹלָם חוּץ מִמֶּנָּה. כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה וְאָמַר בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ. אֵינוֹ אוֹהֵב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא בְּדַעַת שֶׁיְּדָעֵהוּ. וְעַל פִּי הַדֵּעָה תִּהְיֶה הָאַהֲבָה אִם מְעַט מְעַט וְאִם הַרְבֵּה הַרְבֵּה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ הָאָדָם לְיַחֵד עַצְמוֹ לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל בְּחָכְמוֹת וּתְבוּנוֹת הַמּוֹדִיעִים לוֹ אֶת קוֹנוֹ כְּפִי כֹּחַ שֶׁיֵּשׁ בָּאָדָם לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה:

One who serves [God] out of love occupies himself in the Torah and the mitzvot and walks in the paths of wisdom for no ulterior motive: not because of fear that evil will occur, nor in order to acquire benefit. Rather, he does what is true because it is true, and ultimately, good will come because of it. This is a very high level which is not merited by every wise man. It is the level of our Patriarch, Abraham, whom God described as, "he who loved Me," for his service was only motivated by love. God commanded us [to seek] this rung [of service] as conveyed by Moses as [Deuteronomy 6:5] states: "Love God, your Lord.'' When a man will love God in the proper manner, he will immediately perform all of the mitzvot motivated by love. It is a well-known and clear matter that the love of God will not become attached within a person's heart until he becomes obsessed with it at all times as is fitting, leaving all things in the world except for this. This was implied by the command [Deuteronomy 6:5: "Love God, your Lord,] with all your heart and all your soul. One can only love God [as an outgrowth] of the knowledge with which he knows Him. The nature of one's love depends on the nature of one's knowledge! A small [amount of knowledge arouses] a lesser love. A greater amount of knowledge arouses a greater love. Therefore, it is necessary for a person to seclude himself in order to understand and conceive wisdom and concepts which make his creator known to him according to the potential which man possesses to understand and comprehend as we explained in Hilchot Yesodei HaTorah.

(מח) אָמַר הֶחָבֵר: אֵלֶּה וְהַדּוֹמֶה לָהֶם הֵם הַחֻקִּים הַשִּׂכְלִיִּים, וְהֵם הַקְדָּמוֹת וְהַצָּעוֹת לָתּוֹרָה הָאֱלֹהִית, קוֹדְמוֹת לָהּ בְּטֶבַע וּבִזְמָן, אִי אֶפְשָׁר בִּלְעֲדֵיהֶם בְּהַנְהָגַת אֵיזוֹ קְהִלָּה שֶׁתִּהְיֶה מִבְּנֵי אָדָם, עַד שֶׁקְּהַל הַלִּסְטִים אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ הַצֶּדֶק בֵּינֵיהֶם, וְאִם לֹא, לֹא הָיְתָה מַתְמֶדֶת חֶבְרָתָם. וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעַ הַמְּרִי מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל עִנְיָן, שֶׁהֵקֵלּוּ בַּתּוֹרוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת וְהַמִּנְהֲגִיּוֹת, אֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר מִבַּלְעֲדֵיהֶם לְכָל קְהִלָּה, כַּאֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לְכָל יָחִיד מִבַּלְעֲדֵי הַדְּבָרִים הַטִּבְעִיִּים מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּתְנוּעָה וּמְנוּחָה וְשֵׁנָה וִיקִיצָה, וְהֶחֱזִיקוּ עִם זֶה בַעֲבוֹדוֹת מִקָּרְבָּנוֹת וְזוּלָתָם מִן הַתּוֹרוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת הַשִּׁמְעִיּוֹת, הִסְתַּפֵּק מֵהֶם בְּפָחוֹת, וְאָמַר: וּלְוַאי שֶׁתִּשְׁמְרוּ הַתּוֹרוֹת שֶׁשּׁוֹמְרִים אוֹתָם הַפּחָוּת שֶׁבַּקְּהִלּוֹת, וְהַקַּל שֶׁבָּהֶם – מֵהַצֶּדֶק וְהַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַהוֹדָאָה בְטוּב הַבּוֹרֵא. כִּי הַתּוֹרוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת לֹא תֻשְׁלַמְנָה אֶלָּא אַחַר הַשְׁלָמַת הַתּוֹרוֹת הַמִּנְהֲגִיּוֹת וְהַשִּׂכְלִיּוֹת, וּבַתּוֹרוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת קַבָּלַת הַצֶּדֶק וְהַהוֹדָאָה בְטוּב הַבּוֹרֵא, וּמִי שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק בָּאֵלֶּה, אֵיךְ מַחֲזִיק בַּקָּרְבָּנוֹת וּבַשַּׁבָּת וְהַמִּילָה וְזוּלָתָם, מִמַּה שֶּׁאֵין הַשֵּׂכֶל מְחַיְּבוֹ וְלֹא מַרְחִיקוֹ, וְהֵם הַתּוֹרוֹת אֲשֶׁר בָּהֶם הִתְיַחֲדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל תּוֹסֶפֶת עַל הַשִּׂכְלִיּוֹת, וּבָהֶם הָיְתָה לָהֶם יִתְרוֹן הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי. וְלֹא יָדְעוּ אֵיךְ יִתְחַיְּבוּ אֵלּוּ הַתּוֹרוֹת, כַּאֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ, אֵיךְ יָרַד כְּבוֹד ה' בֵּינֵיהֶם וְאֵשׁ ה' עַל קָרְבְּנוֹתָם, וְאֵיךְ שָׁמְעוּ דִבּוּר הָאֵל, וְאֵיךְ אֵרַע לָהֶם כָּל מַה שֶּׁאֵרַע, מִמַּה שֶּׁאֵין הַדֵּעוֹת מְקַבְּלוֹת אוֹתוֹ לוּלֵא הַמַּעֲמָדוֹת וּרְאוּת הָעַיִן אֲשֶׁר אֵין בּוֹ מִדְחֶה. וְעַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה נֶאֱמַר לָהֶם: "וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ", וְ"עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל־זִבְחֵיכֶם", וְזוּלַת זֶה מִמַּה שֶּׁדּוֹמֶה לוֹ. הֲיִתָּכֵן שֶׁיַּחֲזִיק הַיִּשְׂרְאֵלִי בַּעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְיַעֲזֹב הַמִּילָה וְהַשַּׁבָּת וְתוֹרוֹת הַפֶּסַח וּשְׁאָר הַתּוֹרוֹת וְיַצְלִיחַ? (מט) אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא, כְּפִי אֲשֶׁר הִקְדַּמְתָּ, אֲבָל עַל דַּעַת הַפִּילוֹסוֹפִים יִהְיֶה אָדָם חָסִיד וְלֹא יַרְגִּישׁ בְּאֵיזוֹ דָת שֶׁיִּתְקָרֵב, אִם בְּהִתְיַהֵד אוֹ בְהִתְנַצֵּר אוֹ בְזוּלַת זֶה, אוֹ בְדָבָר שֶׁיִּבְדֶּה לְעַצְמוֹ. וּכְבָר שַׁבְנוּ אֶל הַהַקָּשָׁה וְהַסְּבָרָה הַשִּׂכְלִית וְהַהִתְחַכְּמוּת, וְיִהְיוּ כָל בְּנֵי אָדָם מִשְׁתַּדְּלִים לִקְבֹּע תּוֹרָה בְמַה שֶּׁמְּבִיאָה אֵלָיו הַקָּשָׁתָם וְזֶה בָטֵל.

48. The Rabbi: These are the rational laws, being the basis and preamble of the divine law, preceding it in character and time, and being indispensable in the administration of every human society. Even a gang of robbers must have a kind of justice among them if their confederacy is to last. When Israel's disloyalty had come to such a pass that they disregarded rational and social principles (which are as absolutely necessary for a society as are the natural functions of eating, drinking, exercise, rest, sleeping, and waking for the individual), but held fast to the sacrificial worship and other divine laws, He was satisfied with even less. It was told to them: 'Haply you might observe those laws which rule the smallest and meanest community, such as refer to justice, good actions, and recognition of God's bounty.' For the divine law cannot become complete till the social and rational laws are perfected. The rational law demands justice and recognition of God's bounty. What has he, who fails in this respect, to do with offerings, Sabbath, circumcision, etc., which reason neither demands, nor forbids? These are, however, the ordinations especially given to Israel as a corollary to the rational laws. Through this they received the advantage of the Divine Influence, without knowing how it came to pass that the 'Glory of God' descended upon them, and that 'the fire of God' consumed their offerings; how they heard the allocution of the Lord; and how their history developed. These are matters which reason would refuse to believe if they were not guaranteed by irrefutable evidence. In a similar sense it was said to them: 'What doth the Lord thy God require of thee?' (Deuteronomy 10:12) and 'Add your burnt offerings' (Jeremiah 7:21), and similar verses. Can it be imagined that the Israelites observe 'the doing of justice and the love of mercy;' but neglect circumcision, Sabbath, and the other laws, and felt happy withal? 49. Al Khazari: After what thou hast said I should not think so. In the opinion of philosophers, however, he becomes a pious man who does not mind in which way he approaches God, whether as a Jew or a Christian, or anything else he chooses. Now we have returned to reasoning, speculating and dialectics. According of this everyone might endeavour to belong to a creed dictated by his own speculating, a thing which would be absurd.

הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה הִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה מִכָּל הַדֵּעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם. וְהִיא הַדֵּעָה שֶׁהִיא רְחוֹקָה מִשְּׁתֵּי הַקְּצָווֹת רִחוּק שָׁוֶה וְאֵינָהּ קְרוֹבָה לֹא לָזוֹ וְלֹא לָזוֹ. לְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁיְּהֵא אָדָם שָׁם דֵּעוֹתָיו תָּמִיד וּמְשַׁעֵר אוֹתָם וּמְכַוִּן אוֹתָם בַּדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית כְּדֵי שֶׁיְּהֵא שָׁלֵם בְּגוּפוֹ.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. לִזְכֹּר נִסֵּי מִצְרַיִם כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ בָּאֲחֵרוֹת. וְגַם זֶה גֶּזַע מִן הַשֹּׁרֶשׁ הַנִּזְכָּר, שֶׁאֵין כָּבוֹד לִבְנֵי מְלָכִים וְיוֹעֲצֵי אָרֶץ לִגְרֹר הָעֲצָמוֹת וּלְשַׁבְּרָם כִּכְלָבִים, לֹא יָאוּת לַעֲשׂוֹת כָּכָה, כִּי אִם לַעֲנִיֵּי הָעָם הָרְעֵבִים. וְעַל כֵּן בִּתְחִלַּת בּוֹאֵנוּ לִהְיוֹת סְגֻלַּת כָּל הָעַמִּים מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ (שם יט ו), וּבְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן, רָאוּי לָנוּ לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים הַמַּרְאִים בָּנוּ הַמַּעֲלָה הַגְּדוֹלָה שֶׁעָלִינוּ בָּהּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. וּמִתּוֹךְ הַמַּעֲשֶׂה וְהַדִּמְיוֹן שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹשִׂין, נִקְבַּע בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ הַדָּבָר לְעוֹלָם. וְאַל תַּחְשֹׁב בְּנִי לִתְפֹּשׂ עַל דְּבָרַי וְלוֹמַר וְלָמָּה יְצַוֶּה אוֹתָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לַעֲשׂוֹת כָּל אֵלֶּה לְזִכְרוֹן אוֹתוֹ הַנֵּס, וַהֲלֹא בְּזִכְרוֹן אֶחָד יַעֲלֶה הַדָּבָר בְּמַחְשַׁבְתֵּנוּ וְלֹא יִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעֵנוּ? דַּע, כִּי לֹא מֵחָכְמָה תִּתְפְּשֵׂנִי עַל זֶה, וּמַחְשֶׁבֶת הַנַּעַר יַשִּׁיאֲךָ לְדַבֵּר כֵּן. וְעַתָּה בְּנִי, אִם בִּינָה שִׁמְעָה זֹּאת, וְהַטֵּה אָזְנְךָ וּשְׁמַע (משלי כב יז), אֲלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת. דַּע, כִּי הָאָדָם נִפְעָל כְּפִי פְּעֻלּוֹתָיו, וְלִבּוֹ וְכָל מַחְשְׁבֹתָיו תָּמִיד אַחַר מַעֲשָׂיו שֶׁהוּא עוֹסֵק בָּהֶם אִם טוֹב וְאִם רָע, וַאֲפִלּוּ רָשָׁע גָּמוּר בִּלְבָבוֹ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם, אִם יַעֲרֶה רוּחוֹ וְיָשִׂים הִשְׁתַּדְּלוּתוֹ וְעִסְקוֹ בְּהַתְמָדָה בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת, וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, מִיָּד יִנָּטֶה אֶל הַטּוֹב, וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ, וּבְכֹחַ מַעֲשָׂיו יָמִית הַיֵּצֶר הָרַע, כִּי אַחֲרֵי הַפְּעֻלּוֹת נִמְשָׁכִים הַלְּבָבוֹת. וַאֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה אָדָם צַדִּיק גָּמוּר וּלְבָבוֹ יָשָׁר וְתָמִים, חָפֵץ בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת, אִם יַעֲסֹק תָּמִיד בִּדְבָרִים שֶׁל דֹּפִי, כְּאִלּוּ תֹּאמַר דֶּרֶךְ מָשָׁל שֶׁהִכְרִיחוֹ הַמֶּלֶךְ וּמִנָּהוּ בְּאֻמָּנוּת רָעָה, בֶּאֱמֶת אִם כָּל עִסְקוֹ תָּמִיד כָּל הַיּוֹם בְּאוֹתוֹ אֻמָּנוּת, יָשׁוּב לִזְמַן מִן הַזְּמַנִּים מִצִּדְקַת לִבּוֹ לִהְיוֹת רָשָׁע גָּמוּר, כִּי יָדוּעַ הַדָּבָר וֶאֱמֶת שֶׁכָּל הָאָדָם נִפְעָל כְּפִי פְּעֻלּוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וְעַל כֵּן אָמְרוּ חֲכָמִים זַ"ל (מכות כג, ב) רָצָה הקב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, כְּדֵי לְהַתְפִּיס בָּהֶן כָּל מַחְשְׁבוֹתֵינוּ וְלִהְיוֹת בָּהֶן כָּל עֲסָקֵינוּ לְהֵטִיב לָנוּ בְּאַחֲרִיתֵנוּ. כִּי מִתּוֹךְ הַפְּעֻלּוֹת הַטּוֹבוֹת אֲנַחְנוּ נִפְעָלִים לִהְיוֹת טוֹבִים וְזוֹכִים לְחַיֵּי עַד. וְרָמְזוּ ז"ל עַל זֶה (מנחות מג, ב), בְּאָמְרָם כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְזוּזָה בְּפִתְחוֹ וְצִיצִית בְּבִגְדוֹ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, מֻבְטָח לוֹ שֶׁלֹּא יֶחֱטָא, לְפִי שֶׁאֵלּוּ מִצְוֹת תְּמִידִיּוֹת, וְנִפְעָל בָּהֶן תָּמִיד. לָכֵן אַתָּה רְאֵה גַּם רְאֵה, מָה מְלַאכְתְּךָ וְעִסְקְךָ, כִּי אַחֲרֵיהֶם תִּמָּשֵׁךְ וְאַתָּה לֹא תִּמְשְׁכֵם. וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרְךָ לוֹמַר, אַחֲרֵי הֱיוֹת לִבִּי שָׁלֵם וְתָמִים בֶּאֱמוּנַת אֱלֹהִים, מָה הֶפְסֵד יֵשׁ כִּי אֶתְעַנֵּג לִפְעָמִים בְּתַעֲנוּגֵי אֲנָשִׁים, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחוֹבוֹת, לְהִתְלוֹצֵץ עִם הַלֵּצִים, וּלְדַבֵּר צָחוֹת, וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁאֵין מְבִיאִין עֲלֵיהֶן אֲשָׁמוֹת וְחַטָּאוֹת, הֲלֹא גַּם לִי לֵבָב כְּמוֹ הֵם, קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵיהֶם, וּמַדּוּעַ יִמְשְׁכוּנִי הֵם אַחֲרֵיהֶם? אַל בְּנִי, הִשָּׁמֵר מִפְּנֵיהֶם, פֶּן תִּלָּכֵד בְּרִשְׁתָּם. רַבִּים שָׁתוּ מִתּוֹךְ כָּךְ כּוֹס תַּרְעֵלָתָם, וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ תַּצִּיל. וְאַחַר דַּעְתְּךָ זֶה, אַל יִקְשֶׁה עָלֶיךָ מֵעַתָּה רִבּוּי הַמִּצְוֹת בְּעִנְיַן זְכִירַת נִסֵּי מִצְרַיִם, שֶׁהֵם עַמּוּד גָּדוֹל בְּתוֹרָתֵנוּ, כִּי בִּרְבוֹת עִסְקֵנוּ בָּהֶם, נִתְפַּעֵל אֶל הַדָּבָר, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ.

From the roots of the commandment is to remember the miracles of Egypt, as we have written in the other [related commandments]. And this is also a trunk from the root mentioned: For it is not honorable for the sons of kings and the advisers of the land to drag the bones and break them like dogs. Except for the impoverished among the people and the starving, it is not a proper thing to do this. And therefore, as we began to become the chosen of all nations, “a kingdom of priests and a holy nation” — and in each and every year at that time — it is fitting for us to do acts that show within us the great stature which we achieved at that time. And in the act and reenactment that we do, this thing is placed in our souls for eternity. My son, do not think to pounce upon my words and say, “Why would God, may He be blessed, command us to do all of these commandments to commemorate that miracle; would we not remember it with one commemoration, [such that] it not be forgotten from the mouth of our offspring?” You must know that it is not from wisdom that you would [question] me about this, and it is your youthful thoughts that lead you to this. And now, my son, “If you have understanding,” “incline your ear and hear,” and I will teach you to benefit from Torah and the commandments: You must know, that a man is acted upon according to his actions; and his heart and all his thoughts always follow after the actions that he does — whether good or bad. And even he who in his heart is a complete sinner and all the desires of his heart are only for evil; if his spirit shall be enlightened and he will put his efforts and actions to persist in Torah and commandments — even if not for the sake of Heaven — he shall immediately incline towards the good. And from that which is not for its own sake comes that which is for its own sake [as opposed to being for personal gain]; for the hearts are drawn after the actions. And even if a man is perfectly righteous and his heart is straight and innocent, desiring of Torah and the commandments; if he shall constantly deal with improper things, you could compare it to someone who was forced by the king to work a wicked craft — if he constantly works in that wicked craft — eventually, from his righteousness, he shall have become completely evil. For it is known and true that every man is acted upon according to his actions, as we have said. And the Sages, may their memory be blessed, said about this (Makkot 23b), “God wanted to grant merits to Israel, therefore he gave them many laws and commandments,” to occupy all of our thoughts and all our deeds, to benefit us at our end [i.e. in the world to come]. Because from the good actions we are acted upon to be good and merit eternal life. And the Sages hinted at this (Menachot 43b) with their statement that anyone who has a mezuzah on his door, tsitsit on his garment and tefillin on his head is promised that he shall not sin — for these are constant commandments, and [so] he is constantly acted upon by them. Therefore, surely observe what [you choose] to be your craft and your dealings, since you will be pulled by them and you will not pull them. And do not let your [evil] impulse assure you by saying, “Since my heart is complete and pure in the faith of God, what loss is there if I periodically enjoy the pleasures of men in the markets and the plazas — to joke with the jokers and to speak finely, and similarly, [to perform] those things for which one needs not bring up guilt-offerings and sin-offerings — do I not have a heart like them, ‘my small finger is thicker than their loins,’ and how would they pull me in behind them?” Do not [say this], my son. Guard yourself from them, lest you be trapped in their snare. Many have drunk the cup of poison due to this, but you should save your soul. And once you know this, the multitude of commandments about the matter of remembering the miracles of Egypt will no longer be a challenge to you — as they are a great pillar in our Torah. Since by greatly engaging in them, we will be acted upon by the matter, as we have said.

שלוש משמעויות למונח תמונה 2 ואילו "תמונה" היא מונח מסופק בעל שלוש משמעויות: א) הוא משמש במובן של צורת הדבר המושגת בחושים מחוץ לדעת (=באופן אובייקטיבי), כלומר תבניתו ומתארו, והם דבריו: "וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל" (דברים ד,כה), "כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה [בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ]" (שם,טו). ב) הוא משמש במובן של הצורה המדומיינת של הפרט, הנמצאת בדמיון לאחר היעלמו מן החושים, והוא שנאמר: "בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה [בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים]" (איוב ד,יג), וסוף הדברים: "יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ, תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי" (שם,טז), כלומר דמיון אל מול עיניי בשנתי. ג) והוא משמש במובן של העניין האמיתי המושג בשכל, ולפי המובן השלישי הזה נאמר אצלו יתעלה "תמונה". נאמר: "וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר יב,ח), משמעותו וביאורו: ואת אמיתת ה' ישיג.

The term temunah, on the other hand, is used in the Bible in three different senses. It signifies, first, the outlines of things which are perceived by our bodily senses, i.e., their shape and form; as, e.g., “And ye make an image the form (temunat) of some likeness” (Deut. 4:16); “for ye saw no likeness” (temunah) (Deut. 4:15). Secondly, the forms of our imagination, i.e., the impressions retained in imagination when the objects have ceased to affect our senses. In this sense it is used in the passage which begins “In thoughts from the visions of the night” (Job 4:13), and which concludes “it remained but I could not recognize its sight, only an image—temunah—was before my eyes,” i.e., an image which presented itself to my sight during sleep. Thirdly, the true form of an object, which is perceived only by the intellect: and it is in this third signification that the term is applied to God. The words “And the similitude of the Lord shall he behold” (Num. 12:8) therefore mean “he shall comprehend the true essence of the Lord.”

מקצר רוח. כָּל מִי שֶׁהוּא מֵצֵר, רוּחוֹ וּנְשִׁימָתוֹ קְצָרָה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַאֲרִיךְ בִּנְשִׁימָתוֹ: קָרוֹב לְעִנְיָן זֶה שָׁמַעְתִּי בְּפָרָשָׁה זוֹ מֵרַבִּי בָּרוּךְ בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְהֵבִיא לִי רְאָיָה מִמִּקְרָא זֶה, "בַּפַּעַם הַזֹּאת אוֹדִיעֵם אֶת יָדִי וְאֶת גְּבוּרָתִי וְיָדְעוּ כִּי שְׁמִי ה'" (ירמיהו ט"ז) – לָמַדְנוּ כְּשֶׁהַקָּבָּ"ה מְאַמֵּן אֶת דְּבָרָיו אֲפִלּוּ לְפֻרְעָנוּת מוֹדִיעַ שֶׁשְּׁמוֹ ה', וְכָל שֶׁכֵּן הַאֲמָנָה לְטוֹבָה. וְרַבּוֹתֵינוּ דְרָשׁוּהוּ לְעִנְיָן שֶׁל מַעְלָה, שֶׁאָמַר מֹשֶׁה לָמָה הֲרֵעֹתָה, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה "חֲבַל עַל דְּאָבְדִין וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין" – יֵשׁ לִי לְהִתְאוֹנֵן עַל מִיתַת הָאָבוֹת, הַרְבֵּה פְּעָמִים נִגְלֵיתִי אֲלֵיהֶם בְּאֵל שַׁדַּי וְלֹא אָמְרוּ לִי מַה שִּׁמְךָ, וְאַתָּה אָמַרְתָּ מַה שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵיהֶם: וגם הקמתי וגו'. וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ אַבְרָהָם לִקְבֹּר אֶת שָׂרָה לֹא מָצָא קֶבֶר עַד שֶׁקָּנָה בְדָמִים מְרֻבִּים, וְכֵן בְּיִצְחָק עִרְעֲרוּ עָלָיו עַל הַבְּאֵרוֹת אֲשֶׁר חָפַר, וְכֵן יַעֲקֹב וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, לִנְטוֹת אָהֳלוֹ, וְלֹא הִרְהֲרוּ אַחַר מִדּוֹתַי, וְאַתָּה אָמַרְתָּ לָמָה הֲרֵעֹתָה? וְאֵין הַמִּדְרָשׁ מִתְיַשֵּׁב אַחַר הַמִּקְרָא מִפְּנֵי כַמָּה דְבָרִים, אַחַת, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר וּשְׁמִי ה' לֹא שָׁאֲלוּ לִי, וְאִם תֹּאמַר לֹא הוֹדִיעָם שֶׁכָּךְ שְׁמוֹ, הֲרֵי תְּחִלָּה כְּשֶׁנִּגְלָה לְאַבְרָהָם בֵּין הַבְּתָרִים נֶאֱמַר "אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִים" (בראשית ט"ו), וְעוֹד הֵיאַךְ הַסְּמִיכָה נִמְשֶׁכֶת בִּדְבָרִים שֶׁהוּא סוֹמֵךְ לְכָאן וגם אני שמעתי וגו' לכן אמר לבני ישראל? לְכָךְ אֲנִי אוֹמֵר יִתְיַשֵּׁב הַמִּקְרָא עַל פְּשׁוּטוֹ, דִּבּוּר דָּבוּר עַל אָפְנָיו, וְהַדְּרָשָׁה תִדָּרֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפוֹצֵץ סָלַע" (ירמיהו כ"ג) – מִתְחַלֵּק לְכַמָּה נִיצוֹצוֹת (סנהדרין ל"ד):

מקצר רוח THROUGH ANGUISH (lit. shortness) OF SPIRIT — If one is in anguish his breath comes in short gasps and he cannot draw long breaths. In a somewhat similar manner to this I heard this section expounded by Rabbi Baruch the son of Rabbi Eliezer, and he cited the following verse to me in proof of his explanation: (Jeremiah 16:21) “This once will I cause them to know My hand and My might, and they shall know that My Name is the Lord”. Rabbi Baruch said: we may learn from this text that when the Holy One, blessed be He, fulfils His words, even when it is a matter of punishment, He makes it known that His Name is the Lord; and, of course, this is all the more so, when He fulfils His words in a matter of bestowing reward. — Our Rabbis explained it (this section) as having reference to what precedes it — that Moses said (5:22): “Wherefore hast thou done so evil [to this people]”. Whereupon God said to him, “Alas, for those that are gone (i. e. the patriarchs) and are no more to be found! I really have reason to deplore the death of the patriarchs. Many a time did I reveal Myself to them by the name ‘God Almighty’, and not once did they ask Me, What is Thy Name? (i. e. what is the name that describes Thy true essence); but thou hast at once said (Exodus 3:13) “[If they ask] ‘what is His name’, what shall I say unto them?!” (Exodus Rabbah 6:4; Sanhedrin 111a). וגם הקמתי וגו׳ ALSO I SET UP [MY COVENANT WITH THEM TO GIVE THEM THE LAND OF CANAAN], and yet when Abraham wished to bury Sarah he could not obtain a grave until he purchased one at a high price. So, too, in the case of Isaac, people strove with him for possession of the wells which he had dug. Similarly, of Jacob it is stated, (Genesis 33:19) “He purchased a parcel of field,” in which to pitch his tent. Yet none of them criticised My dealings with them, whilst you say “Wherefore hast Thou done so evil [to this people!]” — But this Midrashic exposition does not fit in with the text for several reasons. Firstly, because Scripture does not state “And they did not ask of Me regarding my Name, the Lord”. And if you say in refutation of my objection that they did not mean that ושמי ה' לא נודעתי actually signifies that they did not ask what is My Name, but it means “He did not tell them that this was His Name and yet they did not ask Him what it was”, then I reply that these words cannot mean that He did not tell them His name, for at the very first when He revealed Himself to Abraham at the Covenant “between the pieces’’ it is said, (Genesis 15:7) “I am the Lord (אני ה׳) who brought thee out from Ur of the Chaldees”. Further (secondly), how does the context run on to the statements which Scripture places after the above verses, viz., “And I have also heard etc.” and “Wherefore say unto the children of Israel etc.”? Therefore I say: let Scripture be explained in its literal sense so that each statement fits into its proper setting, but the Midrashic exposition may also be given, if you like, as it is said (Jeremiah 23:29) “Is not my word like as fire, saith the Lord, and like a hammer which, by the force of its own blow, the rock at which it strikes shatters in pieces”.

וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ הֶחְמִיר הַכָּתוּב בָּעֲרָיוֹת, בַּעֲבוּר הָאָרֶץ שֶׁתִּטְמָא בָּהֶן וְתָקִיא הַנְּפָשׁוֹת הָעוֹשׂוֹת. וְהִנֵּה הָעֲרָיוֹת חוֹבַת הַגּוּף וְאֵינָן תְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ, אֲבָל סוֹד הַדָּבָר בַּכָּתוּב שֶׁאָמַר (דברים לב ח ט) "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים וְגוֹ' כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ" וְגוֹ'. וְהָעִנְיָן כִּי הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד בָּרָא הַכֹּל, וְשָׂם כֹּחַ הַתַּחְתּוֹנִים בָּעֶלְיוֹנִים, וְנָתַן עַל כָּל עַם וְעַם בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵיהֶם כּוֹכָב וּמַזָּל יָדוּעַ, כַּאֲשֶׁר נוֹדַע בָּאִצְטַגְנִינוּת. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד יט) "אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים", כִּי חִלֵּק לְכֻלָּם מַזָּלוֹת בַּשָּׁמַיִם, וּגְבוֹהִים עֲלֵיהֶם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן נְתָנָם לִהְיוֹתָם שָׂרִים עֲלֵיהֶם, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב (דניאל י יג) "וְשַׂר מַלְכוּת פָּרַס עֹמֵד לְנֶגְדִּי", וּכְתִיב (שם פסוק כ) "וְהִנֵּה שַׂר יָוָן בָּא", וְנִקְרָאִים "מְלָכִים"

וְעַתָּה שְׁמַע פֵּרוּשׁ הַמִּקְרָא עַל פְּשׁוּטוֹ נָכוֹן וּבָרוּר. הקב"ה בָּרָא כָּל הַנִּבְרָאִים מֵאֲפִיסָה מֻחְלֶטֶת. וְאֵין אֶצְלֵנוּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ בְּהוֹצָאַת הַיֵּשׁ מֵאַיִן אֶלָּא לְשׁוֹן "בָּרָא"; אֲבָל הוֹצִיא מִן הָאֶפֶס הַגָּמוּר הַמֻּחְלָט יְסוֹד דַּק מְאֹד, אֵין בּוֹ מַמָּשׁ, אֲבָל הוּא כֹּחַ מַמְצִיא, מוּכָן לְקַבֵּל הַצּוּרָה וְלָצֵאת מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל.

לזאת הרי כי ודאי עיקר ענין הקדש והמקדש ושריית שכינתו ית' הוא האדם שאם יתקדש עצמו כראוי בקיום המצות כולן שהם תלויין ג״כ בשורשן העליון בפרקי אברי השיעור קומה כביכול של כלל כל העולמות כולם. (וע' זוהר תרומה קס״ב ב' ואת המשכן תעשה גו'. הא הכא רזא דיחודא כו' עש״ה) אז הוא עצמו המקדש ממש ובתוכו ה' ית״ש. כמ״ש (ירמיה ז') היכל ה' היכל ה' המה. וכמאמרם ז״ל. ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם כו'

עוֹד יִרְצֶה עַל פִּי מַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (זוהר ח״ג רב.) כִּי הַתּוֹרָה יֵשׁ בָּהּ אַרְבַּע דְּרָכִים, וְהֵם: פְּשָׁט, רֶמֶז, דְּרוּשׁ, סוֹד, וּמֵאֵלּוּ נִפְרְדוּ שִׁבְעִים פָּנִים, וְכָל אוֹפֶן לְכַמָּה אוֹרְחִין וּשְׁבִילִין וּנְתִיבוֹת, וְהוּא מַה שֶׁאָמַר חֻקֹּתַי לְשׁוֹן רַבִּים, תֵּלֵכוּ פֵּרוּשׁ, בְּכָל אוֹרְחִין וּשְׁבִילִין יֵלֵךְ בָּהֶם בְּפֵרוּשׁ הַכְּתוּבִים, וְלֹא יֹאמַר שֶׁאֵין בַּתּוֹרָה אֶלָּא פְּשָׁט הַמּוּבָן לַכֹּל.

כי יש הרבה פירושים לזה הלשון, ובאמת התורה מתפרשת בדרכים רבים ויש פירושים לפי פשט הנראה ויש פירושים הרחוקים מן הפשט לגמרי עד שיראו זרים לפי הנראה מהפשט יש המה ממשיכין כוונת המלות לדרך אחר שונים מדרך הפשט הרבה עד שלפעמים מה שהוא לשבח יתפרש לגנאי ומה שהוא לגנאי יתפרש לשבח וכל הפירושים יהיו אמת. וזה נמשך מחמת צירוף התורה בסוד אז ראה ויספרה כו' כי הכל נברא בתורה ואורותי' מצטרפים לצירופים רבים להוציא הדברים הצריכים להוליד, וצירוף זה אשר לעינינו הוא היה השורש לכל הדברים ההם אשר ספוריהם בה ובהיות בדבר א' הרבה תכליות או הרבה דרכים הנה אעפ"כ יש שיצאו כולם משורש א' לבד וכן יצטרפו האורות בצירוף א' שבבחי' א' יעשה תולדה א' והיא נראית בפירוש הפסוק בדרך א' ובבחי' אחרת יעשה תולדה אחרת נראית בדרך אחר

אבל האמת כי ענין לשמה פירש לשם התורה. והענין כמו שפירש הרא"ש ז"ל על מאמר ר"א בר' צדוק (נדרים נ"א א') עשה דברים לשם פעלן ודבר בהן לשמן. ז"ל עשה דברים לשם פעלן. לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו. ודבר בהן לשמן. כל דבורך ומשאך בד"ת יהיה לשם התורה כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות עכ"ל. דקדק לבאר שינוי לשונו דר"א ב"צ שבעשיה אמר לשם פעלן. ובדבור אמר לשמן. לכן בענין העשיה פירש לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו. ובענין הלמוד פירש לשם התורה כו'. וכוונתו ז"ל מבואר היינו כי עשיית המצוה ודאי שצריכה להיות למצוה מן המובחר בדביקות ומחשבה טהורה שבטהורות כפי שכלו והשגתו. כדי שיתקלס עילאה לגרום תיקוני העולמות וכחות וסדרים העליונים. זהו לשם פעלן כי כל פעל ה' למענהו וארז"ל לקילוסו.

But the truth is that the matter of “for its own sake” means for the sake of the Torah. And the matter is as the Ro”sh (OBM) explained on the statement by Rabbee Elazar b’rebbee Tza-doke (N’darim 62a): “‘Do things for the sake of their Maker’—For the Holy One’s (blessed be He) name, who did all of it for His own sake. ‘And discuss them for their own sake’—All of your discussions and give and take about the words of Torah should be for the Torah’s sake, for example to know and to understand, to increase even more the lessons learned, and to make the effort to have an even deeper understanding, and not to provoke others, nor for egotistical reasons.” This concludes his words. He carefully explained Rabbee Elazar b’rebbee Tza-doke’s variation in language—that regarding action he said “for the sake of their Maker”, while for speech he said “for their own sake”. For that reason in the context of action he explained “for the sake of the Holy One’s (blessed be He) name, who did it all for His own sake”; while in the context of study he explained “for the sake of the Torah…”. And his (OBM) intention is clear, specifically, that the performance of the commandment must certainly be as fulfillment of the commandment to the highest possible degree of perfection, with attachment and the purest of the pure of thought, according to his intellect and ability, so that the praise ascends to cause the rectification of the worlds and the powers and the supernal structures. This is what “for the sake of their Maker” means, for “all of God’s-YHV”H actions are for His sake” (Mishlei 16:4). And the sages (OBM) stated: “as praise for Him”.

הִנֵּה לְמַה שֶׁקָּדַם לָנוּ כִּי עִקַּר הַגָּלוּת הוּא לְבָרֵר הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁנִּטְמְעוּ בַּחֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי טֻמְאָה, וּכְמוֹ שֶׁצִּיַּנְתִּי דָּבָר זֶה כַּמָּה פְּעָמִים (בראשית מט:ט), בָּזֶה יָנוּחַ דַּעַת בִּשְׁתֵּי הַשְּׁאֵלוֹת, כִּי אִם הָיָה מוֹצִיאָם קוֹדֶם זֶה הָיוּ מַפְסִידִים בֵּרוּר הַחֵלֶק הַהוּא. וְתֵדַע שֶׁעַם ה׳ הִשִּׂיגוּ בִּבְחִינַת כְּלָלוּתָם הַכָּלוּל בְּמֹשֶׁה שֶׁנִּתְיַחֵס בְּשֵׁם עַמּוֹ הַשָּׂגַת מ״ט שַׁעֲרֵי בִּינָה, וְטַעַם שֶׁלֹּא הִשִּׂיג שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים הוּא לְצַד שֶׁאֵין הַמּוּשָּׂג אֶלָּא בְּהִשְׁתַּדְּלוּת הַמַּשִּׂיג, וּלְצַד שֶׁיִּשְׂרָאֵל לֹא נִכְנְסוּ בַּחֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי טֻמְאָה לְבָרֵר אוֹתוֹ לֹא הִשִּׂיגוּ בְּחִינַת הַקֹּדֶשׁ שֶׁכְּנֶגְדּוֹ. וְהֻבְטַחְנוּ כִּי לֶעָתִיד לָבוֹא יַשְׁפִּיעַ בָּנוּ אֵל עֶלְיוֹן תּוֹרַת חַיִּים שֶׁבְּשַׁעַר הַחֲמִשִּׁים וְהַשָּׂגָתוֹ הוּא בְּאֶמְצָעוּת הַגָּלֻיּוֹת, וּבִפְרָט גָּלוּת הָאַחֲרוֹן אָנוּ מַשִּׂיגִים הַדָּבָר.

ומה שמדמה לב ראשונים לפתחו של אולם, ואחרונים לפתחו של היכל, והרי אדרבה*, ההיכל יותר במעלה מן האולם, ואם כן למה היה אולם פתחו עשרים, והיכל פתחו עשרה (מידות פ"ד מ"א). אין זה קשיא, כי גם בהיכל ואולם הוא כך. שכמו שאמרנו אצל האדם, כאשר הוא כולו שכל יאמר שכלו רחב הרבה, כך היה באולם, כי קדושת האולם אינו במעלה העליונה כמו קדושת ההיכל, שהוא יותר במעלה. ולפיכך היה פתח האולם יותר מעשרה, כי קדושה זאת נמצאת לגמרי בעולם ברוחב הזה, ולפיכך היה פתח האולם עשרים אמה.

ובאמת זה היה כל תיקון המשכן. וע"ז נאמר משכן העדות עדות הוא כו' שהמשיכו הברכה גם בדבר המנוי. והוצרכו בירור ועדות שהגם שנפלו עודם מקושרים ומושרשים בשורש האחדות בהסתר. וזה נתברר ע"י מעשה המשכן שהי' בו כל פרטי מלאכות שנמצאים בעולם והמשיכו והשרישו כל העשי' בשורשה.

אַךְ הַמַּחֲשָׁבָה וְהַהִרְהוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁבַּמּוֹחַ, וְכֹחַ הַדִּבּוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁבַּפֶּה, שֶׁהֵם לְבוּשִׁים הַפְּנִימִים שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וְכָל שֶׁכֵּן נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עַצְמָהּ הַמְלוּבֶּשֶׁת בָּהֶם, כּוּלָּם מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּיִחוּד גָּמוּר בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, וְלֹא מֶרְכָּבָה לְבַד, כִּי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הוּא הוּא הַדְּבַר הֲלָכָה עַצְמָהּ שֶׁמְּהַרְהֵר וּמְדַבֵּר בָּהּ, שֶׁכָּל הַהֲלָכוֹת הֵן פְּרָטֵי הַמְשָׁכוֹת פְּנִימִיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן עַצְמוֹ, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁדָּבָר זֶה מוּתָּר אוֹ כָּשֵׁר אוֹ פָּטוּר אוֹ זַכַּאי אוֹ לְהֵפֶךְ; וְכֵן כָּל צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת תּוֹרָה־נְבִיאִים־כְּתוּבִים הֵן הַמְשָׁכַת רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ הַמְיוּחָדוֹת בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, שֶׁהוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע כוּ׳. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב דְּ״אוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא – כּוּלָּא חַד״, וְלֹא ״אֵבָרִין דְּמַלְכָּא״ לְחוּד כְּפִיקּוּדִין. וּמֵאַחַר שֶׁרָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַמְיוּחָד בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, הוּא בְּגִילּוּי לְגַמְרֵי, וְלֹא בְּהֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל וּכְלָל, בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית וּלְבוּשֶׁיהָ הַפְּנִימִים, שֶׁהֵם מַחֲשַׁבְתָּהּ וְדִבּוּרָהּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהָאָדָם עוֹסֵק בְּדִבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי גַּם הַנֶּפֶשׁ וּלְבוּשֶׁיהָ אֵלּוּ – מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, כְּיִחוּד דִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, כִּי אֵין שׁוּם דָּבָר נִפְרָד, כִּי אִם בְּהֶסְתֵּר פָּנִים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

As for the thought and meditation—in the words of the Torah—that are in the brain, and the power of speech—engaged in the words of the Torah—that is in the mouth, these being the innermost garments of the divine soul, not to mention the divine soul itself which is clothed in them—all of them are completely merged in perfect unity with the Supernal Will and are not merely a vehicle. For the Supernal Will is identical with the very subject of the halachah wherein one thinks and speaks, inasmuch as all the laws are particular streams flowing from the innermost will of the Supreme One itself, for so it arose in His will, blessed be He, it that a particular act be permissible, or a food ritually fit for consumption, or this [person] inculpable and that entirely innocent, or the reverse. So also are the letter combinations of the Torah, Prophets, and Writings a promulgation of His will and wisdom which are united with the En Sof, blessed is He, in perfect unity, since He is the Knower and the Knowledge, and so forth. This, then, is the meaning of the abovementioned quotation that “the Torah and the Holy One, blessed is He, are altogether One,” and not merely “organs” of the King as are the commandments. Now, since at such time as a person occupies himself with the words of the Torah, the Supernal Will, united as it is in perfect unity with the En Sof, blessed is He, is completely manifest and in no way obscured in the divine soul and its innermost garments, i.e., its thought and speech—it follows that the soul and its garments are also at such time veritably united with the En Sof, blessed is He, in perfect unity, like the union of the “speech” and “thought” of the Holy One, blessed is He, with His essence and being, as mentioned above. For there is no separate thing except through “concealment of the Countenance” as explained there.

ובצווי משרע"ה לישראל דהיינו בפ' זו דויקהל משה הפך הסדר שאמר להם תחלה שמירת שבת. ואח"כ מלאכת המשכן ואח"כ הכלים. והענין דהנה כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. בתוכו לא נאמר אלא בתוכם דהיינו בתוך כללות נשמות ישראל ישכון כבוד הוי"ה ית' ע"י המשכן ועכשיו ג"כ הוא ע"י עסקם בתורה ומצות. שהתורה היא כמו בחי' כלי המשכן. והמצות הם בחי' יריעות המשכן כי ע"י המצות נעשה בחי' לבושים לנפש. כמ"ש והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. וזהו כמו בחי' יריעות שהן בחי' מקיפים והתורה היא בחי' מזון לנפש כמ"ש ותורתך בתוך מעי. וזהו בחי' כלי המשכן שהן בחי' פנימיים: והנה כמו שבכללות אור וחיות הנמשך מהא"ס ב"ה להחיות העולמות יש ב' בחינות סובב וממלא כנ"ל. כך ג"כ בענין המשכת גילוי אלהות ית' שאנו ממשיכים ע"י תורה ומצות יש ג"כ ב' בחינות אלו. כי ע"י המצות נמשך בחי' לבושים שהוא בחי' מקיף וע"י התורה נמשך בחי' מזון שהוא בחי' או"פ כנ"ל.

הִנֵּה עַל זֶה אָמְרוּ: ״בְּמָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ״, וְצִמְצֵם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ בְּתַרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה וּבְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת תּוֹרָה־נְבִיאִים־כְּתוּבִים, וּדְרָשׁוֹתֵיהֶן שֶׁבְּאַגָּדוֹת וּמִדְרְשֵׁי חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה. וְלָכֵן נִמְשְׁלָה הַתּוֹרָה לְמַיִם; מַה מַּיִם יוֹרְדִים מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ לְמָקוֹם נָמוּךְ, כָּךְ הַתּוֹרָה יָרְדָה מִמְּקוֹם כְּבוֹדָהּ, שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל. וּמִשָּׁם נָסְעָה וְיָרְדָה בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגוֹת, מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת, עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים גַּשְׁמִיִּים וְעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֵן רוֹב מִצְוֹת הַתּוֹרָה כְּכוּלָּם וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת גַּשְׁמִיּוֹת בִּדְיוֹ עַל הַסֵּפֶר, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים שֶׁבְּתוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. כְּדֵי שֶׁתְּהֵא כָּל מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּהֶן, וַאֲפִילוּ בְּחִינַת דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, שֶׁלְּמַטָּה מִמַּדְרֵגַת מַחֲשָׁבָה, תְּפִיסָא בָּהֶן וּמִתְלַבֶּשֶׁת בָּהֶן.

—nevertheless, it is in this connection that it has been said: “Where you find the greatness of the Holy One, blessed is He, there you also find His humility.” For the Holy One, blessed is He, has compressed His will and wisdom within the 613 commandments of the Torah and in their laws, as well as within the combination of the letters of the Torah, the books of the Prophets and the Writings, and in the exposition thereof which are to be found in the Aggadot and Midrashim of our Rabbis of blessed memory. Therefore has the Torah been compared to water, for just as water descends from a higher to a lower level, so has the Torah descended from its place of glory, which is His will and wisdom, blessed be He; [for] the Torah and the Holy One, blessed is He, are one and the same and no thought can apprehend Him at all. From there [the Torah] has progressively descended through hidden stages, stage after stage, with the descent of the worlds, until it clothed itself in corporeal substances and in things of this world, comprising almost all of the commandments of the Torah, their laws, and in the combinations of material letters, written with ink in a book, namely, the 24 volumes of the Torah, Prophets, and Writings; all this in order that every thought should be able to apprehend them, and even the faculties of speech and action, which are on a lower level than thought, should be able to apprehend them and be clothed in them.

ובמדרש פקודי איש אמונות רב ברכות כו'. בא ליישב כי במנין אין הברכה שולט. והתירוץ כתוב ג"כ בזוה"ק שכיון שהי' ע"פ משה הי' ברכה במנין ג"כ. והענין כי כל ריבוי הוא למטה כמ"ש בס' הישר כי כל המתקרב להקדושה נתמעט ונעשה אחד ע"ש שער י"א. אך ע"י אמונה כראוי שפי' אמונה להיות נמשך אחר השורש מקום האחדות אף שהוא במקום הפירוד ממילא נמשך ההארה העליונה גם בתוך המנין והרבוי כנ"ל. וזהו כל ענין המשכן כנ"ל להמשיך הארה עליונה גם תוך עבודה ועשי' כנ"ל. ולכך הוקם ג"כ בר"ח ניסן כנ"ל החודש הזה לכם וע"י משה אספקלריא דנהרא בחי' החודש הזה כנ"ל:

The Midrash (Shemos Rabbah 51:1) quotes the pasuk in Mishlei (28:20), “A dependable man (a man of emuna) will receive many blessings,” and questions why the items in the Mishkan were counted, given the principle that blessing rests on something hidden from sight. The answer, also brought in the Zohar, is that since the counting was done by Moshe, it merited blessing. The explanation is that while material abundance is associated with this world, true unity and oneness are closer to holiness. As explained in the Sefer Hayashar (11th sha’ar), the closer something is to holiness, the less divided it becomes. Through proper emuna, which means connecting everything to its source of unity, even material things in this world can draw divine light. This concept is embodied in the Mishkan, which draws divine light into physical actions. The Mishkan was established on Rosh Chodesh Nisan, symbolizing renewal and unity, achieved through Moshe, who represented the illuminating light of divine connection.

וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת. וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה׳ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וְגוֹ׳, כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְגוֹ׳״. וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי גִּילּוּי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ תּוֹרַת חַיִּים״. וְלָכֵן הָיוּ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״שֶׁעַל כָּל דִּבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, אֶלָּא שֶׁהֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָהֶן בְּטַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים״, וְהוּא טַל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא ״עוֹז״, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – טַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ כוּ׳״.

Clearly, the purpose of the hishtalshelut of the worlds and their descent, degree by degree, is not for the sake of the higher worlds, because for them this is a descent from the light of His Countenance, blessed be He. But the ultimate purpose [of creation] is this lowest world, for such was His will, blessed be He, that He shall have satisfaction when the sitra achara is subdued and the darkness is turned to light, so that the Divine light of the En Sof, blessed is He, shall shine forth in the place of the darkness and sitra achara throughout this world, all the more strongly and intensely, with the excellence of light emerging from darkness, than its effulgence in the higher worlds, where it shines through “garments” and in concealment of the Countenance, which screen and conceal the light of the En Sof, blessed is He, in order that they should not dissolve out of existence. For this purpose, the Holy One, blessed is He, gave to Israel the Torah which is called “might” and “strength,” as the Rabbis, of blessed memory, have said that the Almighty puts strength into the righteous in order that they may receive their reward in the hereafter, without being nullified in their very existence, in the Divine light that will be revealed to them in the hereafter without any cloak, as is written, “Your teacher shall no longer be concealed from you [literally: He will not conceal Himself from you with robe and garment]…but your eyes shall see your Teacher.” It is also written, “For they shall see eye to eye…” and “You shall no longer have the sun for light by day…for the Lord shall be to you for an everlasting light….” This was so because of the revelation of His will, blessed be He, in the Decalogue constituting the epitome of the whole Torah, which is His innermost will, blessed be He, and His wisdom, wherein there is no concealment of the Countenance at all, as is written, “For by the light of Your Countenance You gave us the Torah of life.” Therefore they [the Israelites at Sinai] repeatedly expired out of existence, as the Rabbis have taught that at each [Divine] utterance their souls took flight…but the Holy One, blessed is He, restored it to them with the dew with which He will revive the dead. This is the dew of the Torah which is called “might,” as the Rabbis have said, “Everyone who occupies himself with the Torah is revived by the dew of the Torah….”

ג אך כל זה הוא כפי שצריך להיות אבל כשאינו כן והמרירות הוא מעניני עולם הזה בהעדרו בבני חיי מזוני וכן השמחה היא משלימותו בהם זהו בחי׳ גלות הניצוץ אלהי בתוך נה״ב כרחל לפני גוזזיה כו׳ (ע׳ לעיל ע״פ אלה מסעי) וע״ז כתיב ציון במשפט תפדה ציון לשון סימן אנא סימנא כו׳ והיינו בחינת פנימית הלב ואהבה הטבעיות ואהבה פנימיות המסותרת בלב איש ישראל (וע׳ בד״ה כי תצא וע״פ רני ושמחי בת ציון כו׳). וגם היא בגלות ותפדה במשפט היינו הלכות כתרגומו ע״פ כמשפט הראשון כהלכתא קדמייתא והיינו כמשארז״ל אין הגליות מתכנשות אלא בזכות המשניות שנאמר גם כי יתנו בגוים כו׳ כי התורה אור (וע׳ ע״פ ואלה המשפטים כו׳ לפניהם לבחי׳ פנימיותם כו׳ ע״ש) ושביה ב׳ חללי הלב שהם שבוים ממש כי המרירות שהיתה ראויה להיות על ריחוקו מה׳ עתה נהפוך הוא על חסרוני העוה״ז וכן השמחה שהיתה ראויה להיות מן המצות היא מתאוות עוה״ז וה״ז כשבוים ממש משא״כ בחי׳ ציון שאין בחינה זו בלעומת זה (ועיין ע״פ חכלילי) והמה יפדו בצדקה רחמנות על העני ומדה כנגד מדה רחם עלינו ותן בלבנו בינה ובינה לבא כו׳ וע׳ באגה״ק ע״פ זורע צדקות וע״פ והי׳ מעשה הצדקה שלום. והנה בבחי׳ ציון כתיב כי שם צוה ה׳ את הברכה (בתלים סי׳ קל״ג) וכמ״ש באדר״ז (דרצ״ו ב׳ ודרצ״ג סע״ב) ובפ׳ צו (דל״א א׳) הרי שבחי׳ ומדרגת ברכה הנ״ל והוא פנימית הלב שלמעלה מבחי׳ אהבה זהו בחי׳ ציון. ועמ״ש מענין פנימית הלב בד״ה ביום השמיני שלח שע״ז נאמר וקדם צרתני ועמ״ש בביאור ע״פ אחת היא יונתי בענין בכל מאדך וכן פי׳ האריז״ל הובא בספר זהר הרקיע (דקכ״ב א׳) שבחי׳ ציון הוא בחי׳ ממעמקים קראתיך כו׳. והובא דבריו בסה״מ סי׳ קנ״ו ועמ״ש בד״ה לבבתני בפי׳ ברוך שיש בו שני פירושים כו׳ וב׳ פירושים ההם זהו ענין ברוך וענין ברכה והנה אורייתא מחכמה נפקת הוא בחי׳ ברוך לכן ציון שהוא בחי׳ ברכה במשפט תפדה דהיינו על ידי הלכות התורה כו׳ ועמ״ש בד״ה רני ושמחי בענין מ״ש גבי יוסף ויקראו לפניו אברך שהוא ג״כ בחי׳ ברוך וברכה מבואר בלק״ת פ׳ ויצא ציון גימטריא יוסף כו׳ וע׳ בפ׳ בשלח (דנ״ה ע״ב) ע״פ בשוב ה׳ ציון ובפי׳ הרמ״ז שם ובפרשה במדבר (דקי״ח א׳) ע״פ יברכך ה׳ מציון. וענין ושביה בצדקה י״ל עפמ״ש בד״ה ושמתי כדכד בענין וצדקה תרומם גוי ועפמ״ש סד״ה ועתה יגדל נא כח כו׳ גבי בחסד ואמת יכופר עון כו׳ ע״ש ועמ״ש סד״ה ויעש דוד שם באג״ה ועמ״ש סד״ה מי מנה בענין מעלת המשכה שע״י עסק התורה ומשם יובן ג״כ ענין ציון במ שפט דוקא תפדה שהוא עסק התורה. ושביה בצדקה יעו״ש. ועיין מה שכתוב בד״ה מה טובו גבי והתשובה השלישית והוא ע״י התורה כו׳: והיינו ג״כ ע״י עסק התורה שנק׳ משפט וזהו ציון במשפט תפדה שלהיות בחי׳ וני ציון יגילו וגילו ברעדה זהו ע״י בחינת משפט הנה״ל ועסק התורה כי אם אין חכמה אין יראה וכמ״ש בד״ה וידבר אלקים כו׳ אנכי כו׳ וגם כי המשפט לאלקים הוא להיות הללי אלקיך ציון וכנ״ל ועמ״ש בד״ה ה׳ לי בעוזרי שכדי להיות הקליטה בנפש האלקית הוא ע״י למען דעת עמי הארץ לשבור תאות נפש הבהמית והגוף המסתירים ומונעים הקליטה בנה״א שהיא בחינת ציון וכמ״ש בפ׳ צו סד״ה ענין שבעת ימי המלואים בענין פי׳ אמלאה החרבה וזהו ענין ציון במשפט דוקא תפדה וכמ״ש כמשפט הראשון ות״א כהלכתא קדמייתא דהיינו שהמשפט הוא להיות כל דבר על מכונו כמו שצריך להיות והיינו כמו שהיו העולמות על מכונן קודם חטא עץ הדעת כו׳ וכמ״ש בירמיה (סי׳ ל׳ י״ח) וארמון על משפטו י שב. ובחינת ושביה בצדקה היינו כללות המצות שנקראו צדקה כמ״ש וצדקה תהיה לנו כי נשמור כו׳ וגם כי מבחי׳ משפט נמשך להיות עושה צדקה וכמ״ש בד״ה אשירה לה׳ כי גאה גאה. וזהו ויהי דוד עושה משפט וצדקה שעי״ז נמשך בחי׳ שוש אשיש בהוי׳ ישמח ישראל בעושיו וע״ש בד״ה שוש אשיש:

וְאַף שֶׁהַתּוֹרָה נִתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים תַּחְתּוֹנִים גַּשְׁמִיִּים – הֲרֵי זֶה כִּמְחַבֵּק אֶת הַמֶּלֶךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בְּמַעֲלַת הִתְקָרְבוּתוֹ וּדְבֵיקוּתוֹ בַּמֶּלֶךְ, בֵּין מְחַבְּקוֹ כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ לְבוּשׁ אֶחָד בֵּין שֶׁהוּא לָבוּשׁ כַּמָּה לְבוּשִׁים, מֵאַחַר שֶׁגּוּף הַמֶּלֶךְ בְּתוֹכָם.

כִּי עַל יְדֵי כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבְּדִבּוּר וּמַעֲשֶׂה, הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַלְבִּישׁ אֶת הַנֶּפֶשׁ, וּמַקִּיפָהּ אוֹר ה׳ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, וּבִידִיעַת הַתּוֹרָה, מִלְּבַד שֶׁהַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בְּחָכְמַת ה׳, הִנֵּה גַּם חָכְמַת ה׳ בְּקִרְבּוֹ – מַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לִתְפּוֹס וּלְהַשִּׂיג מִידִיעַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ וְכֹחַ יְדִיעָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד. כִּי כְּמוֹ שֶׁהַלֶּחֶם הַגַּשְׁמִי זָן אֶת הַגּוּף כְּשֶׁמַּכְנִיסוֹ בְּתוֹכוֹ וְקִרְבּוֹ מַמָּשׁ, וְנֶהְפָּךְ שָׁם לִהְיוֹת דָּם וּבָשָׂר כִּבְשָׂרוֹ, וַאֲזַי יִחְיֶה וְיִתְקַיֵּם, כָּךְ בִּידִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁלּוֹמְדָהּ הֵיטֵב בְּעִיּוּן שִׂכְלוֹ עַד שֶׁנִּתְפֶּסֶת בְּשִׂכְלוֹ וּמִתְאַחֶדֶת עִמּוֹ וְהָיוּ לַאֲחָדִים – נַעֲשָׂה מָזוֹן לַנֶּפֶשׁ וְחַיִּים בְּקִרְבָּהּ, מֵחַיֵּי הַחַיִּים אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בְּחָכְמָתוֹ וְתוֹרָתוֹ שֶׁבְּקִרְבָּהּ. וְ״לִשְׁמָהּ״, הַיְינוּ כְּדֵי לְקַשֵּׁר נַפְשׁוֹ לַה׳ עַל יְדֵי הַשָּׂגַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּ״פְרִי עֵץ חַיִּים״.

For, through all the commandments involving speech or action, the Holy One, blessed is He, clothes the soul and envelops it from head to foot with the Divine light. However, with regard to knowledge of the Torah, apart from the fact that the intellect is clothed in Divine wisdom, this Divine wisdom is also contained in it, to the extent that his intellect comprehends, grasps, and encompasses, as much as it is able so to do, of the knowledge of the Torah, every man according to his intellect, his knowledgeable capacity, and his comprehension in Pardes. For just as physical bread nourishes the body as it is absorbed internally, in his very inner self, where it is transformed into blood and flesh of his flesh, whereby he lives and exists—so, too, it is with the knowledge of the Torah and its comprehension by the soul of the person who studies it well, with a concentration of his intellect, until the Torah is absorbed by his intellect and is united with it, and they become one. This becomes nourishment for the soul and its inner life from the Giver of life, the En Sof, blessed is He, Who is clothed in His wisdom and in His Torah that are [absorbed] in it [the soul]. As for the meaning of “for its own sake,” it is [study with the intent] to attach one’s soul to G–d through the comprehension of the Torah, each one according to his intellect, as explained in Pri Etz Chaim.

תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב אָנוּ מְקַבְּלִים עַל יְדֵי הַצִּיּוּר הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן וְיוֹתֵר מַקִּיף שֶׁבְּנִשְׁמָתֵנוּ. בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אָנוּ יוֹרְדִים כְּבָר אֶל הַחַיִּים. אָנוּ חָשִׁים שֶׁהִנְנוּ מְקַבְּלִים אֶת הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה בַּצִּנּוֹר הַשֵּׁנִי שֶׁבַּנְּשָׁמָה, בַּצִּנּוֹר הַמִּתְקָרֵב לְחַיֵּי הַמַּעֲשֶׂה. וּשְׁנֵי אוֹרִים הַלָּלוּ עוֹשִׂים עוֹלָם שָׁלֵם, שֶׁשָּׁמַיִם וָאָרֶץ יִשְּׁקוּ בְּתוֹכוֹ.