Leaving Eretz Yisrael: Permissions and Restrictions

וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהֹוָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר אַל־תֵּרֵ֣ד מִצְרָ֑יְמָה שְׁכֹ֣ן בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ גּ֚וּר בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְאֶֽהְיֶ֥ה עִמְּךָ֖ וַאֲבָרְכֶ֑ךָּ כִּֽי־לְךָ֣ וּֽלְזַרְעֲךָ֗ אֶתֵּן֙ אֶת־כׇּל־הָֽאֲרָצֹ֣ת הָאֵ֔ל וַהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת־הַשְּׁבֻעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם אָבִֽיךָ׃

וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ שְׁפֹ֣ט הַשֹּׁפְטִ֔ים וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨לֶךְ אִ֜ישׁ מִבֵּ֧ית לֶ֣חֶם יְהוּדָ֗ה לָגוּר֙ בִּשְׂדֵ֣י מוֹאָ֔ב ה֥וּא וְאִשְׁתּ֖וֹ וּשְׁנֵ֥י בָנָֽיו׃ וְשֵׁ֣ם הָאִ֣ישׁ אֱֽלִימֶ֡לֶךְ וְשֵׁם֩ אִשְׁתּ֨וֹ נׇעֳמִ֜י וְשֵׁ֥ם שְׁנֵֽי־בָנָ֣יו ׀ מַחְל֤וֹן וְכִלְיוֹן֙ אֶפְרָתִ֔ים מִבֵּ֥ית לֶ֖חֶם יְהוּדָ֑ה וַיָּבֹ֥אוּ שְׂדֵֽי־מוֹאָ֖ב וַיִּֽהְיוּ־שָֽׁם׃

הִיא אוֹמֶרֶת לָצֵאת, וְהוּא אוֹמֵר שֶׁלֹּא לָצֵאת — כּוֹפִין אוֹתָהּ שֶׁלֹּא לָצֵאת, וְאִם לָאו — תֵּצֵא בְּלֹא כְּתוּבָּה. הוּא אוֹמֵר לָצֵאת, וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא לָצֵאת — כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא לָצֵאת, וְאִם לָאו — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם, וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכׇּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ, וְכׇל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים״. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ דָּר בָּאָרֶץ אֵין לוֹ אֱלוֹהַּ? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ״כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה׳ לֵאמֹר לֵךְ עֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, וְכִי מִי אָמַר לוֹ לְדָוִד לֵךְ עֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ — כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה.

If she says that she wishes to leave Eretz Yisrael, and he says that he does not wish to leave, one forces her not to leave. And if she does not wish to stay in Eretz Yisrael and resists all attempts to force her to stay, she is divorced without receiving her marriage contract. If he says that he wishes to leave Eretz Yisrael and she says that she does not wish to leave, one forces him not to leave. And if he does not wish to stay in Eretz Yisrael, he must divorce her and give her the marriage contract. § In relation to the basic point raised by the mishna concerning living in Eretz Yisrael, the Sages taught: A person should always reside in Eretz Yisrael, even in a city that is mostly populated by gentiles, and he should not reside outside of Eretz Yisrael, even in a city that is mostly populated by Jews. The reason is that anyone who resides in Eretz Yisrael is considered as one who has a God, and anyone who resides outside of Eretz Yisrael is considered as one who does not have a God. As it is stated: “To give to you the land of Canaan, to be your God” (Leviticus 25:38). The Gemara expresses surprise: And can it really be said that anyone who resides outside of Eretz Yisrael has no God? Rather, this comes to tell you that anyone who resides outside of Eretz Yisrael is considered as though he is engaged in idol worship. And so it says with regard to David: “For they have driven me out this day that I should not cleave to the inheritance of the Lord, saying: Go, serve other gods” (I Samuel 26:19). But who said to David: Go, serve other gods? Rather, this comes to tell you that anyone who resides outside of Eretz Yisrael is considered as though he is engaged in idol worship.

וְלָא פְּלִיגִי? וְהָא תַּנְיָא: הוֹלְכִין לְיָרִיד שֶׁל גּוֹיִם, וְלוֹקְחִין מֵהֶם בְּהֵמָה, עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, בָּתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים, וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם. וְאִם הָיָה כֹּהֵן — מִטַּמֵּא בְּחוּצָה לָאָרֶץ, לָדוּן וּלְעַרְעֵר עִמָּהֶם. וּכְשֵׁם שֶׁמִּטַּמֵּא בְּחוּצָה לָאָרֶץ, כָּךְ מִטַּמֵּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. וּמְטַמֵּא לִלְמוֹד תּוֹרָה וְלִישָּׂא אִשָּׁה, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁאֵין מוֹצֵא לִלְמוֹד, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁמּוֹצֵא לִלְמוֹד — אֵינוֹ מְטַמֵּא.

The Gemara asks: And is it so that they do not disagree? But isn’t it taught in a baraita: One may go to a fair of gentiles, whose purpose is to honor idol worship, and buy from the gentiles animals, and slaves, and maidservants, as the purchase raises the items to a more sanctified state; and he may buy houses, fields, and vineyards from them, due to the mitzva to settle Eretz Yisrael. And one may write the necessary deeds and confirm them in their gentile courts [be’arkaot], although this involves an acknowledgement of their authority, because it is as though he is rescuing his property from their hands, as the court’s confirmation and stamp of approval prevents the seller from denying the sale and claiming that the property still belongs to him. And if he is a priest, he may become ritually impure by going outside Eretz Yisrael, even though a priest is usually prohibited from leaving Eretz Yisrael to the impure land outside, in order to litigate with them and to contest their claims. And just as a priest may become ritually impure by going outside Eretz Yisrael, so may he become ritually impure for this purpose by entering a cemetery. The baraita continues: And a priest may likewise become ritually impure and leave Eretz Yisrael in order to study Torah or in order to marry a woman. Rabbi Yehuda says: When does this allowance apply? It applies when he cannot find a place to study in Eretz Yisrael. But when the priest can find a place to study in Eretz Yisrael, he may not become ritually impure by leaving the country.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין יוֹצְאִין מֵאָרֶץ לְחוּץ לָאָרֶץ, אֶלָּא אִם כֵּן עָמְדוּ סָאתַיִם בְּסֶלַע. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא לִיקַּח, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁמּוֹצֵא לִיקַּח – אֲפִילּוּ עָמְדָה סְאָה בְּסֶלַע, לֹא יֵצֵא. וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֱלִימֶלֶךְ, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, גְּדוֹלֵי הַדּוֹר הָיוּ, וּפַרְנְסֵי הַדּוֹר הָיוּ; וּמִפְּנֵי מָה נֶעְנְשׁוּ? מִפְּנֵי שֶׁיָּצְאוּ מֵאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֵּהֹם כׇּל הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נׇעֳמִי״. מַאי ״הֲזֹאת נָעֳמִי״? אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמְרוּ: חֲזִיתֶם נָעֳמִי שֶׁיָּצָאת מֵאָרֶץ לְחוּץ לָאָרֶץ – מָה עָלְתָה לָהּ? (סִימָן: מָלַךְ, אַבְרָהָם, עֶשֶׂר שָׁנִים, שֶׁנִּפְטַר, נִתְנַשֵּׂא לְבַדּוֹ.) אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: אֱלִימֶלֶךְ, וְשַׂלְמוֹן, וּפְלוֹנִי אַלְמוֹנִי, וַאֲבִי נָעֳמִי – כּוּלָּן בְּנֵי נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב הֵן. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? שֶׁאֲפִילּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְכוּת אָבוֹת, אֵינָהּ עוֹמֶדֶת לוֹ בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא מֵאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ.

The Sages taught: One may not leave Eretz Yisrael to live outside of Eretz Yisrael unless the price of two se’a of grain stood at a sela, which is double its usual price. Rabbi Shimon said: When does this exception, permitting one to leave Eretz Yisrael under certain circumstances, apply? It applies when one is unable to find produce to buy, as he has no money. But when one has money and is able to find produce to buy, even if the price of a se’a of grain stood at a sela, he may not leave. And Rabbi Shimon ben Yoḥai would likewise say: Elimelech and his sons Mahlon and Chilion were prominent members of their generation and were leaders of their generation. And for what reason were they punished? They were punished because they left Eretz Yisrael to go outside of Eretz Yisrael, as it is stated concerning Naomi and Ruth: “And all the city was astir concerning them, and the women said: Is this Naomi?” (Ruth 1:19). The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: “Is this Naomi”? How does this indicate that her husband and sons were punished for leaving Eretz Yisrael? Rabbi Yitzḥak says that the women said: Have you seen what befell Naomi, who left Eretz Yisrael for outside of Eretz Yisrael? Not only did she not escape tribulations there, but she lost her status entirely. The Gemara provides a mnemonic for the ensuing statements that Rav Ḥanan bar Rava said that Rav said: Melech; Abraham; ten years; when he died; and He alone was exalted. Rav Ḥanan bar Rava says that Rav says: With regard to Elimelech, and Boaz’s father, Salmon, and So-and-so, the unnamed relative who was a closer relative to Elimelech than Boaz (Ruth 4:1), and Naomi’s father, all of these are descendants of Nahshon, son of Amminadab, the head of the tribe of Judah (see Ruth 4:20–21 and Numbers 2:3). The Gemara asks: What is he teaching us by this statement? He is teaching that even in the case of one who has the merit of his ancestors to protect him, this merit does not stand for him when he leaves Eretz Yisrael to go outside of Eretz Yisrael, as Elimelech died on account of this sin.

הָהוּא גַּבְרָא דִּנְפַלָה לֵיהּ יְבָמָה בֵּי חוֹזָאָה, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, אֲמַר לֵיהּ: מַהוּ לְמֵיחַת וּלְיַבֹּמַהּ? אֲמַר לֵיהּ: אָחִיו נָשָׂא כּוּתִית וָמֵת — בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהֲרָגוֹ. וְהוּא יֵרֵד אַחֲרָיו?! אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לָצֵאת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל כָּךְ אָסוּר לָצֵאת מִבָּבֶל לִשְׁאָר אֲרָצוֹת. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֲפִילּוּ מִפּוּמְבְּדִיתָא לְבֵי כוּבֵּי. הָהוּא דִּנְפַק מִפּוּמְבְּדִיתָא לְבֵי כוּבֵּי, שַׁמְתֵּיהּ רַב יוֹסֵף. הָהוּא דִּנְפַק מִפּוּמְבְּדִיתָא לְאַסְתּוֹנְיָא, שְׁכֵיב. אֲמַר אַבָּיֵי: אִי בָּעֵי הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן, הֲוָה חָיֵי.

The Gemara relates with regard to a certain man from Eretz Yisrael that a yevama, i.e., a woman whose childless husband died and left a surviving brother, happened before him, the surviving brother, for levirate marriage. This yevama was living in the district of Bei Ḥoza’a, far away in southeast Babylonia. The man came before Rabbi Ḥanina and said to him: What is the halakha as to whether I may descend to Babylonia to enter into levirate marriage with this woman? Rabbi Ḥanina said to him: His brother married a Samaritan woman [kutit] and died. Rabbi Ḥanina described the man’s late brother in these terms because he had left Eretz Yisrael to marry, and for the same reason he called his wife a Samaritan. Blessed be the Omnipresent who killed him. And yet the brother wishes to follow in his footsteps and descend after him? Better that he stay in Eretz Yisrael. § Rav Yehuda said that Shmuel said: Just as it is prohibited to leave Eretz Yisrael and go to Babylonia, so too, is it prohibited to leave Babylonia for any of the other lands. Rabba and Rav Yosef both say: Even to go from Pumbedita to Bei Kuvei, which is located beyond the border of Babylonia proper, is not permitted. The Gemara relates: A certain man left Pumbedita to live in Bei Kuvei, and Rav Yosef excommunicated him. A certain man left Pumbedita to live in Astonia, which also lay beyond the borders of Babylonia proper, and he died. Abaye said: Had this Torah scholar wanted, he would still be alive, as he could have stayed in Babylonia.

רָעָב שֶׁבָּא בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי דוֹסָא אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם סְאוֹת הָיוּ וְנַעֲשׂוּ אַרְבָּעִים וְאַחַת, וְהָא תָּנֵי לֹא יֵצֵא אָדָם לְחוּצָה לָאָרֶץ אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ סָאתַיִם לְקוּחוֹת בְּשֶׁקֶל, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אֵימָתַי בִּזְּמַן שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא לִקַּח אֲבָל מוֹצֵא לִקַּח אֲפִלּוּ סְאָה בְּשֶׁקֶל לֹא יֵצֵא יִשְׂרָאֵל חוּצָה לָאָרֶץ. וְהָא תַנְיָא בִּשְׁעַת הַדֶּבֶר בִּשְׁעַת מִלְחָמָה כְּנֹס הָרֶגֶל, וּבִשְׁעַת רְעָבוֹן פַּזֵּר הָרֶגֶל, לָמָּה נֶעֱנַשׁ אֱלִימֶלֶךְ, עַל יְדֵי שֶׁהִפִּיל לִבָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם, לְבוּלְיָטִין שֶׁהָיָה שָׁרוּי בִּמְדִינָה, וְהָיוּ בְּנֵי הַמְדִינָה סְבוּרִין עָלָיו וְאוֹמְרִים שֶׁאִם יָבוֹאוּ שְׁנֵי בַּצֹּרֶת הוּא יָכוֹל לְסַפֵּק אֶת הַמְּדִינָה עֶשֶׂר שָׁנִים מָזוֹן כָּךְ אֱלִימֶלֶךְ הָיָה מִגְּדוֹלֵי הַמְּדִינָה וּמִפַּרְנָסֵי הַדּוֹר, וּכְשֶׁבָּאוּ שְׁנֵי רְעָבוֹן אָמַר עַכְשָׁיו כָּל יִשְׂרָאֵל מְסַבְּבִין פִּתְחִי, זֶה בְּקֻפָּתוֹ וְזֶה בְּקֻפָּתוֹ, עָמַד וּבָרַח לוֹ מִפְּנֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב:

וְיָרַשְׁתָּ אוֹתָם וְיָשַׁבְתָּ, מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה וְרַבִּי מַתְיָה בֶן חָרָשׁ וְרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי יוֹנָתָן שֶׁהָיוּ יוֹצְאִים חוּצָה לָאָרֶץ וְהִגִּיעוּ לִפְלַטְנוֹם, וְזָכְרוּ אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; זָקְפוּ עֵינֵיהֶם וְזָלְגוּ דִּמְעוֹתֵיהֶם וְקָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם, וְקָרְאוּ אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה (דברים יא לא): יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה! חָזְרוּ וּבָאוּ לָהֶם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

וְרַבִּי זֵירָא — הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר: שָׁלֹשׁ שְׁבוּעוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל בְּחוֹמָה, וְאַחַת שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִמְרְדוּ בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם, וְאַחַת שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַגּוֹיִם שֶׁלֹּא יִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִדַּאי.

רַב אַסִּי הֲוָה לֵיהּ הָהִיא אִמָּא זְקֵינָה. אֲמַרָה לֵיהּ: בָּעֲיָנָא תַּכְשִׁיטִין. עֲבַד לַהּ. בָּעֲיָנָא גַּבְרָא: נְיעַיֵּין לָךְ. בָּעֲיָנָא גַּבְרָא דְּשַׁפִּיר כְּוָתָךְ, שַׁבְקַהּ וַאֲזַל לְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. שְׁמַע דְּקָא אָזְלָה אַבָּתְרֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ: מַהוּ לָצֵאת מֵאֶרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ? אֲמַר לֵיהּ: אָסוּר. לִקְרַאת אִמָּא מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֵינִי יוֹדֵעַ. אִתָּרַח פּוּרְתָּא, הֲדַר אֲתָא. אֲמַר לֵיהּ: אַסִּי, נִתְרַצֵּיתָ לָצֵאת – הַמָּקוֹם יַחֲזִירְךָ לְשָׁלוֹם. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר. אֲמַר לֵיהּ: חַס וְשָׁלוֹם, דִּלְמָא מִירְתָּח רָתַח? אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֲמַר לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: הַמָּקוֹם יַחֲזִירְךָ לְשָׁלוֹם. אֲמַר לֵיהּ: וְאִם אִיתָא דְּרָתַח – לָא הֲוָה מְבָרֵךְ לֵךְ. אַדְּהָכִי וְהָכִי שְׁמַע לַאֲרוֹנַאּ דְּקָאָתֵי. אָמַר: אִי יְדַעִי לָא נְפַקִי.

Rav Asi had an elderly mother. She said to him: I want jewelry, and he made jewelry for her. She said to him: I want a man whom I can marry, and he said to her: I will seek one for you. She said to him: I want a husband who is as handsome as you. At this point, he realized that she was senile, and that he would be unable to fulfill all her requests. Therefore, he left her and went to Eretz Yisrael. Rav Asi heard that she was following him to Eretz Yisrael. He came before Rabbi Yoḥanan and said to him: What is the halakha with regard to leaving Eretz Yisrael to go outside of Eretz Yisrael? Rabbi Yoḥanan said to him: It is prohibited. Rav Asi further asked: If one is going to greet his mother, what is the halakha? Rabbi Yoḥanan said to him: I do not know. Rav Asi waited a little while, and then came back to him. Rabbi Yoḥanan said to him: Asi, you are evidently determined to leave. May the Omnipresent return you in peace, and he said no more. Rav Asi came before Rabbi Elazar, because he did not know how to interpret Rabbi Yoḥanan’s statement. He said to Rabbi Elazar: God forbid, perhaps he is angry with me that I wished to leave? Rabbi Elazar said to him: What exactly did he say to you? Rav Asi said to him: May the Omnipresent return you in peace. Rabbi Elazar said to him: If it is so that he was angry, he would not have blessed you. Rabbi Yoḥanan certainly gave you permission to leave. In the meantime, while he was traveling to meet her, Rav Asi heard that her coffin was coming, i.e., his mother had died and her coffin was being brought to Eretz Yisrael. He said: Had I known I would not have left, as after his mother’s death he was not obligated to leave Eretz Yisrael to honor her.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִרְקָם לַמִּזְרָח כּוּ׳: לְמֵימְרָא דְּעַכּוֹ לִצְפוֹנָהּ דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָיְימָא?! וּרְמִינְהוּ: הָיָה מְהַלֵּךְ מֵעַכּוֹ לִכְזִיב; מִימִינוֹ – לְמִזְרַח הַדֶּרֶךְ – טְמֵאָה מִשּׁוּם אֶרֶץ הָעַמִּים, וּפְטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וּמִן הַשְּׁבִיעִית, עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ שֶׁהִיא חַיֶּיבֶת. מִשְּׂמֹאלוֹ – לְמַעֲרַב הַדֶּרֶךְ – טְהוֹרָה מִשּׁוּם אֶרֶץ הָעַמִּים, וְחַיֶּיבֶת בְּמַעֲשֵׂר וּבִשְׁבִיעִית, עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ שֶׁהִיא פְּטוּרָה. עַד הֵיכָן? עַד כְּזִיב. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: עַד לַבְלָבוֹ. אָמַר אַבָּיֵי: רְצוּעָה נָפְקָא. וְיָהֵיב תַּנָּא סִימָנָא הָכִי?! אִין; קְרָא נָמֵי יָהֵיב סִימָנָא, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה׳ בְּשִׁילוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל, מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעוֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה, וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה״, וְאָמַר רַב פָּפָּא: לְמִזְרָחָהּ שֶׁל מְסִלָּה.

§ The mishna teaches that Rabbi Yehuda says: From Rekem and eastward is considered to be a country overseas, from Akko and northward is also outside of Eretz Yisrael, and Akko itself is like north of Eretz Yisrael. The Gemara asks: Is this to say that Akko is located to the north of Eretz Yisrael? And the Gemara raises a contradiction from a baraita (Tosefta, Oholot 18:14) that indicates that Akko is not on the northern border of Eretz Yisrael: If one was traveling from Akko to Keziv, the area on his right, to the east of the road, is impure due to the impurity of the land of the nations, and that area is exempt from the obligation to separate tithe from its produce and from the mitzvot of the Sabbatical Year, as it is assumed to be outside of Eretz Yisrael, until he arrives at a place where it is known to you that it is obligated. The baraita continues: Conversely, the territory on his left, to the west of the road, is pure with regard to the impurity of the land of the nations, as it is assumed to be within Eretz Yisrael, and obligated in the mitzva to separate tithe from its produce and in the mitzvot of the Sabbatical Year, until he arrives at a place where it is known to you that it is exempt. Until where does this halakha apply? Until Keziv. Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, said in the name of his father: Until the place known as Lavlevu. In any case, this indicates that Akko is not considered the northern border of Eretz Yisrael, as the description in the baraita indicates that Keziv is further north than Akko. Abaye said: A strip extends northward from Akko, which is still considered part of Eretz Yisrael, but the general border is at the latitude of Akko. The Gemara asks: But would the tanna of the baraita provide a sign in this manner for an area of a strip of land? The Gemara answers: Yes, and a verse also provides a sign in this manner, as it is written: “And they said: Behold, there is the feast of the Lord from year to year in Shiloh, which is on the north of Bethel, on the east side of the highway that goes up from Bethel to Shechem, and on the south of Lebonah” (Judges 21:19). And Rav Pappa said: The expression: “On the east side,” should be understood as meaning to the east of the highway. This verse demonstrates that an area as narrow as a road can be used as a sign.

אָסוּר לָצֵאת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ לְעוֹלָם. אֶלָּא לִלְמֹד תּוֹרָה אוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה אוֹ לְהַצִּיל מִן הָעַכּוּ"ם. וְיַחְזֹר לָאָרֶץ. וְכֵן יוֹצֵא הוּא לִסְחוֹרָה.

לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ עַכּוּ"ם וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל. שֶׁכָּל הַיּוֹצֵא לְחוּצָה לָאָרֶץ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כו יט) "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים". וּבַפֻּרְעָנֻיּוֹת הוּא אוֹמֵר (יחזקאל יג ט) "וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ". כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לָצֵאת מֵהָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ כָּךְ אָסוּר לָצֵאת מִבָּבֶל לִשְׁאָר הָאֲרָצוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כז כב) "בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ":

שלש ארצות בא"י חלוקות זו מזו לענין נישואין יהודה ועבר הירדן וגליל שמי שהוא מאחד מאלו הארצות ונשא שם אשה אינו יכול לכופה שתצא עמו לארץ אחרת אבל אם היא מאחד מאלו הארצו' והלך לארץ אחרת ונשא שם צריכ' לילך אחריו לארצו ונרא' דהוא הדין בכל ארץ וארץ כיוצ' בזה לפי מה שהיא חלוקה בגבולותיה וכתב ה"ר מאיר מרוטנבורק אם הוא מיהודה וקדשה בגליל אפי' לא נשאה בגליל אלא בעבר הירדן צריכה לילך אחריו ליהודה שהיה מקומו בשעה שקדשה ובנושא אשה ביהודה והוא מיהודה שאינו יכול להוציאה משם לגליל גם בזה כתב ר"מ מרוטנבורק שאינו יכול להוציאה מאותו הארץ להביאה לארצו כגון אם הוא מיהודה ונשאה שם אינו יכול להוציאה משם ולהביאה לגליל אפילו אם היתה מגליל ובאותה הארץ יכול להוציאה מעיר לעיר ומכפר לכפר אבל אינו יכול להוציאה מעיר לכפר ולא מכפר לעיר שיש דברים שישיבת העיירות טובה להם ויש דברים שישיבת הכפרים טובה להם וכשיוציאנה מעיר לעיר ומכפר לכפר לא יוציאנה מנוה היפה לנוה הרע ואף לא מנוה הרע לנוה היפה וכן לא יוציאנה ממקום שרובם ישראל למקום שרובם עכו"ם ובכ"מ מוציאין ממקום שרובם עכו"ם למקום שרובם ישראל בד"א מח"ל לח"ל או מא"י לא"י אבל מח"ל לא"י כופין לעלות אפילו מנוה היפה לנוה הרע ואפילו ממקום שרובן ישראל למקום שרובן עכו"ם ואין מוציאין מא"י לח"ל אפילו מנוה הרע שרובן עכו"ם למקום היפה שרובן ישראל אמר האיש לעלות לא"י והיא אינה רוצה או שהיא שם ומבקשת לצאת תצא בלא כתובה האשה שאומרת לעלות והוא אינו רוצה או שרוצה לצאת משם יוציא ויתן כתובה וה"ה נמי לכ"מ מא"י לירושלים שהכל מעלין מא"י לירושלים ואין מוציאין משם: ירושלמי הוא רוצה לעלות והיא אינה רוצה כופין אותה לעלות היא רוצה לעלות והוא אינו רוצה אין כופין אותו לעלות וכתב ה"ר מאיר דירוש' איירי בזמן הזה ומתני' דקתני שכופין אותו לעלות איירי בזמן הבית ואין תירוץ זה מספיק דאי איירי בזמן הזה למה כופין אותה אלא נראה שאין חילוק בין בזמן הזה לזמן הבית כסתמא דמתני' כתב ר"ת מי שהוא ביהודה והביא אשה מגליל ליהודה ונשאה שם אין כופין אותו לצאת ממקומו אחריה אבל אם הלך הוא לגליל ונשאה שם אז כופין אותו לעמוד שם עמה ואם האיש והאשה ממקום אחד ביהודה אף על פי שנשאה בגליל כופין אותו לצאת מגליל אפילו מעיר לכרך ומכרך לעיר ואם האיש מעיר והאשה מכרך או איפכא ושניהן מיהודה ונשאה בעירו אין האשה יכולה לכופו להניח מקומו כיון שאין המקומות שוין והוא נשאה בעירו וכל שכן אם נשאה בעירה שאין האיש יכול לכופה להניח מקומה כיון שאין שני המקומות שוין ונשאה בעירה אבל אם מקומותיהן שוין שתיהן או כרכין או עיירות כופין האיש לעזוב מקומו אע"פ שנשאה במקומו שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן שטוען כי קודם הנשואין התנה עם אשתו שישאנה במקומה על תנאי שאחר הנשואין תבא אליו לדור במקומו והיא מודה בזה התנאי אלא שאומרת אח"כ כשנשאה וכתב בכתובה שלא יוציאנה ממדינה זו למדינה זו בטל התנאי הראשון ואינה רוצה לצאת ממקומה תשובה לא נמחל תנאי הראשון כזה כי הכתוכה נכתבה כמו שרגילין לכתוב בכל הכתובות ולא כיון לעקור תנאי שהתנה בפירוש ועוד שהוצרכה לתנאי הכתובה שכתב שלא יוציאנה ממקומה דהיינו מדינה שקבלה לדור ואדעתא דהכי ניסת לו שתדור שמה ולא יוכל להוציאה משם נמצא שתנאי הכתובה אינו עוקר התנאי הראשון כלל ואם אינה רוצה לדור עמו במקומו אינו חייב במזונותיה:

אל תרד מצרימה. שֶׁהָיָה דַּעְתּוֹ לָרֶדֶת מִצְרַיְמָה, כְּמוֹ שֶׁיָּרַד אָבִיו בִּימֵי הָרָעָב; אָמַר לוֹ: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שֶׁאַתָּה עוֹלָה תְמִימָה, וְאֵין חוּצָה לָאָרֶץ כְּדַאי לְךָ:

לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים. הַיּוֹצֵא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּץ לָאָרֶץ בִּזְמַן הַבַּיִת, כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״אִיזִיל דָּוִד בֵּינֵי עַמְמַיָּא פָּלְחֵי טָעוּתָא״:

לעלות - מחוצה לארץ לארץ וכן משאר גבולין לירושלים: לצאת - מירושלים לגבולין או מארץ לחוצה לארץ:

ואומר אני כי המצוה שחכמים מפליגים בה והוא דירת ארץ ישראל עד שאמרו כתובות (דף ק':) כל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד ע"ז שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים, וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה הכל הוא ממצות עשה הוא שנצטוינו לרשת הארץ לשבת בה, א"כ היא מצות עשה לדורות מתחייב כל אחד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה. ולשון ספרי מעשה ברבי יהודה בן בתירא ורבי מתיא בן חרש ורבי חנניה בן אחי ר' יהושע ור' נתן שהיו יוצאין חוצה לארץ והגיעו לפלטיא וזכרו את ארץ ישראל וזקפו את עיניהם זלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות. ואמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות:

הכי גרסי' בכל הספרים דאמרינן ליה זבניה הכא וזיל משום ישוב ארץ ישראל - מפרש ה"ר יוסף בן ה"ר יום טוב אע"ג דגרסינן בהשולח (גיטין דף מה. ישם) ההוא עבדא דברח לא"י אתא מריה אבתריה אתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה ניכתוב לך שטרא אדמיה ואי לא מפקענא לך מדרבי אחי בר יאשיה דדריש אל תסגיר עבד אל אדוניו בעבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל והכא לא מפקענא ליה מיניה אלא אמרי' ליה זיל זבניה התם מיירי כשלא היה מוצא בארץ ישראל למי ימכור לכך קאמר נכתוב לך שטרא אדמיה דאל"כ כל העבדים יפקיעו עצמן מידי אדוניהם שיברחו לארץ ור"ת פירש דהאי זבניה דהכא לאו מכירה ממש לאחרים אלא לעצמו והיינו נכתוב שטרא אדמיה: הוא אומר לעלות כו' - אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם: היא אומרת לצאת כופין אותה - תימה מאי איריא בא"י אפי' בשאר ארצות נמי היאך תוכל לדוחקו לצאת ממקומו וי"ל דהכא אפי' מנוה הרע לנוה היפה:

ללמוד תורה ולישא אשה - פירוש ודעתו לחזור לא"י דאילו אין דעתו לחזור אמר בכתובות פ"ב (דף קיא.) אחיו של זה נשא (אשה) [עובדת כוכבים] ומת ברוך המקום שהרגו וזה ירד אחריו לחוצה לארץ ודוקא בהנך מצות שהן חשובות ללמוד תורה שגדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה ואשה נמי דכתיב (ישעיהו מ״ה:י״ח) לא תהו בראה אבל לשאר מצות לא והכי משמע פ"ד דמגילה (דף כז.) אבל בשאלתות דרב אחא מפורש הנך דקילי וכ"ש לשאר מצות שהם חשובות:

[כל הסוגיא עד סופה מהמיימוני פרק א׳ דהלכות תרומות וקצתם בירושלמי פרק ו׳ דשביעית] התרומות והמעשרות אינן נוהגות מה״ת אלא בא״י והנביאים התקינו שיהו נוהגין אף בארץ שנער מפני שהיא סמוכה לא״י ורוב ישראל הולכין ושבין שם וחכמים הראשונים התקינו שיהו נוהגין אף בארץ מצרי׳ ובארץ עמון ומואב מפני שהם סביבות ולא״י. א״י האמורה בכ״מ הן הארצות שכבש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים אבל יחיד מישראל או שבט או משפחה שהלכו וכבשו לעצמם מקום אפי׳ מן הארץ שנתנה לאברהם אינו נקרא א״י כדי שינהגו בו כל המצות ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א״י לשבטים ואע״פ שלא נכבשה כדי שלא תהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו. הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען כגון ארם נהרים וארם צובה וכיוצא בהן אע״פ שמלך ישראל הוא ועל פי בית דין הגדול היה עושה אינו כארץ ישראל לכל דבר ולא כח״ל לכל דבר אלא יצאו מכלל חוצה לארץ ולכלל א״י לא הגיעו ומפני מה ירדו ממעלת א״י מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל א״י אלא נשאר בה משבעה עממים ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה תחילה ואחר כך כבש ארצות אחרות הי׳ כיבושו כולו בא״י לכל דבר והארצות שכבש דוד הן הנקראין סוריא וכן תניא [בספרי פרשת עקב] שאמר לו הקב״ה לדוד סמוך לפלטיא שלך לא הורשתו ואתה ה

היוצאת. יוצאת מבית ה' כמו הראשונה או פי' יוצאת מארץ ישראל ות"י מאן דגלן אלין:

בד"א מח"ל לח"ל או מא"י לא"י אבל מח"ל לא"י כופין אותה לעלות אפילו מנוה יפה לנוה הרע ואפי' ממקום שרובו ישראל למקום שרובו כותים ואין מוציאין מא"י לח"ל ואפי' מנוה הרע לנוה הטוב ואפי' ממקום שרובו כותים למקום שרובו ישראל: אמר האיש לעלות לא"י והיא אינה רוצה תצא בלא כתובה: הגה אבל נכסי מלוג שלה ונצ"ב הקיימי' נוטלת ואם אינם קיימים אם הוא הפסידן נצ"ב א"צ לשלם ונ"מ צריך לשלם ואם נגנבו או נאבדו נ"מ לית לה ונצ"ב צריך לשלם (במרדכי סוף כתובות בשם מוהר"ם) והא דכתובה אין לה דוקא שנשאר בא"י אבל אם הוא חוזר לסוף כמה שנים להתיישב בח"ל צריך לשלם לה או ליורשיה אף הכתובה (ג"ז שם): אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן כתובה וה"ה לכל מקום מא"י לירושלים שהכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין משם הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין משם: יש מי שאומר דהא דכופין לעלות לא"י היינו בדאפשר בלא סכנה הילכך מסוף המערב עד נוא אמון אין כופין לעלות ומנוא אמון ולמעלה כופין לעלות דרך יבשה וגם דרך ים בימות החמה אם אין שם לסטים:

What is this talking about? When going from outside the land to outside the land, or from the land of Israel to the land of Israel. But from outside the land to the land of Israel, they force her to go up even if it is from a nice lodging to poor lodgings, even if it is to a place that has mostly Jews to a place that has mostly non-Jews. They do not take her from the land of Israel to outside the land even if it is from poor lodgings to nice lodgings and even if it is from a place that has mostly non-Jews to a place that has mostly Jews. If he proposes to ascend to Eretz Yisrael and she does not want to, he must divorce her without her dower. Rem"a: But she keeps her milog assets, and takes extant tzon barzel assets; if they are no longer extant, then if he ruined them, he need not repay the tzon barzel assets, but must pay the milog assets. If they were stolen or lost, she has no claim on the milog assets, but he must repay the tzon barzel assets (Mordechai at the end of Ketubot, citing Maharam). Her forfeiture of the dower applies only as long ashe remains in Eretz Yisrael. However, if he returns to settle in the Diaspora after a a few years, he must pay the dower to her or her inheritors (ibid.). If she proposes ascending [to Eretz Yisrael] and he does not want to, he must divorce her and give her dower. The same applies for anyplace in Eretz Yisrael to Jerusalem. Anyone may initiate ascent to Eretz Yisrael, and no one may compel departure; anyone may initiate ascent to Jerusalem, and no one may compel departure. There is one who says, that which we compel to go up to the land of Israel, that's when it's possible without danger. Therefore, from the end of the West until Noe Amon we don't compel to go up, and from Noe Amon and upwards, we compel to go up by the way of the dry land, and also the way of the sea during the "days of sun" (summer), if there are no robbers.

אפרתים מבית לחם יהודה. חזר לומר מבית לחם יהודה מגיד דאין יציאת ארץ ישראל מוטל גם על בניו שהיו גדולים ובידם למחות ולא מיחו. וז"ש אפרתים חשובים ולכן נלכדו גם הם בעון אביהם וקורא אני עליהם שיצאו מבית לחם יהודה:

ותקם האשה ותעש כדבר איש האלהים כי בעצמה לא היתה יוצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ בל תענש כמו שנענש אלימלך, בפרט שגם היא היתה אשה חשובה, רק אחר שהיה ע"פ נביא עשתה כן:

וכל זה שדעתו לחזור. וכל שאין דעתו לחזור אעפ"י שאשתו נשארת שם הוי כאין דעתו לחזור. והעוקר דירתו עם אשתו מא"י לח"ל אעפ"י שדעתו לחזור דינו כאין דעתו לחזור (שם במגן אברהם):

כתבו הפוסקים בני א"י שבאו לח"ל ודעתו לחזור וחל יו"ט ב' בע"ש א"צ לערב עירובי תבשילין מפני שהוא דבר שבצנעא ולכן אין צריך לנהוג בזה כחומרי המקום שהלך לשם כיון שדעתו לחזור ומטעם זה צריכים הם להתפלל תפלת י"ח בלחש ביו"ט שני. וכן להניח תפילין בצנעא כיון שדעתו לחזור נותנין עליהם חומרי המקום שיצאו משם כמ"ש בסי' תס"ח אבל צריכים ללבוש מלבושי יו"ט מפני שהוא דבר של פרהסיא. ובן חו"ל שבא לא"י אם דעתו לחזור למקומו צריך לעשות שני ימים יו"ט ומ"מ תפלת יו"ט צריך להתפלל בביתו בצנעא אכן אם דעתו שלא לחזור למקומו לעולם יתנהג כבני א"י וכמו שמבואר לעיל בסימן תס"ח עי"ש במ"ב ובה"ל. כתבו האחרונים דמי שעוקר דירתו עם אשתו ובניו ממקום למקום לישא וליתן ולהרויח אע"פ שבשעת עקירתו היה דעתו לחזור למקומו כמי שאין דעתו לחזור דמי דסתמא דמילתא כיון דעקרינהו לאינשי ביתיה כל שמוצא פרנסתו מרווחת באותו מקום שהלך לשם אינו זז משם.

ומ"ש בד"א מח"ל לח"ל וכו' אבל מח"ל לא"י כופין לעלות אפילו מנוה היפה לנוה וכו' עד למקום יפה שרובן ישראל הכל לשון הרמב"ם בפי"ג מה"א והם דברי המשנה והתוספתא שבסוף כתובות כתב הריב"ש בתשובה סימן פ"ח שמי שנשא אשה והביאה לו לעירו ואח"כ הוכרחו לצאת מן המקום ההיא ויקר מקרהו שבאו למקום מולדתה ועמדו שם ימים ולא איתדר ליה שהרשות בידו להוציא' משם למקום אחר וסיים בה וכתב וכ"ש שהמקום שדעתם לקבוע דירתם שם הוא מקום תורה וחכמה יותר ממקום שאתם דרים שם עתה וקהלה גדולה ממנה כפלי כפליים וקרוב להיות דומה למה שאמרו בתוספתא מוציאין מעיר שרובה עכו"ם לעיר שרובה ישראל עכ"ל: ובסימן קע"ז כתב על מי שקדש אשה במקום אחר והתנה עם אמה לשלוח בעדה למקומו לכנסה שם ואח"כ לא רצתה אמה שתצא ממקומה בעודה ארוסה אלא שיכניסנה במקומה ואח"כ יוליכנה למקומו והארוס אומר שאם לא תקיים תנאי לא יגרשנה ולא יתן לה מזונות והשיב שנינו בתוספתא בן יהודה שאירס בגליל כופין אותה לצאת שע"מ כן נשאה אמנם נראה דדוקא לאחר נישואין אבל קודם הנישואין אף ע"פ שכבר אירס אותה והיינו דמסיים בתוספתא שע"מ כן נשאה ודקדק גם מדברי הרמב"ם ולכן בנדון זה כיון שאין לבעל עדים שכך היו התנאים בפירוש קודם הקדושין אינו יכול לכופה אחריו למקומו לנשואין אלא ישאנה במקומה ויכתוב לה כתובה ואחר תלך ואם לא ירצה יפטור אותה בגט ומה שטוען שתשבע אמה שלא היו הדברים כן ולא התנאים עדיין אף אם אמה תודה לו יכולה היתומה לעכב ולומר אם אמי פסקה עלי מה לי או כנוס במקומי או פטור אמנם אם התנה עמה מדעת היתומה ומרנונה קודם הקידושין. והיא תודה בזה אז הדין עמו : כתב בת"ה סימן רט"ו על מי שנשא אשה במקום מולדתו והיה דעתו להשתקע שם ואחר קצת שנים ירד מנכסיו ואינו יכול להתפרנס שם ורוצה לילך לגור במקום אחר שכופין את אשתו ללכת אחריו ואע"פ שכתב שהוא דבר פשוט אין דבריו נראים בעיני כתב הר"ש בר צמח בתשובה שנשאל על ראובן שקדש אשה בתונים ע"מ שתדור עמו בברשך שהיה נשוי לשם אשה אחרת ונפל מחלוקת ביניהם על הנישואין באיזה מקום יהיה כל אחד אומר שהתנה על מקומו והשיב שהאיש נאמן שאפילו בעיקר הדירה אם לא היה מודה היה נאמן שמן הדין אפילו בסתם בלא תנאי היה יכול לכופה לברשך כיון שהיה לו שם אשה שאפילו בשתי ארצות היה יכול לכופה כדתניא בתוספתא שהביא הרי"ף בסוף כתובות בן יהודה שאירס בגליל כופין אותה לצאת שע"מ כן נשאה וכ"ש שהוא נאמן בארץ אחד שאפילו אין לו אשה אחרת באותו מקום כופין אותה לצאת וכדתנן במתני' ואע"פ שאין שני מקומות אלו שוין שהאחד כפר והאחד כרך וא"נ שהאחד נוה יפה והאחד נוה רע אפ"ה בנדון זה מסתמא כופין דכיון שיש לו אשה בברשך יש לנו לומר דע"ד כן נשאה עכ"ל: אמר האיש לעלות לא"י והיא אינה רוצה וכו' עד ואין מוציאין משם משנה וברייתא שם בסוף כתובות וכתב הר"ן בלא כתובה וה"ה לתוספת וי"א דאפילו נדוניא לית לה ומיהו מה שהוא קיים ממנה משמע דאית לה דלא גרעה מזינתה דאמרינן (כתובות קא:) דלא הפסידה בלאותיה הקיימין עכ"ל : שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן שטוען שקודם הנשואין התנה עם אשתו וכו' בכלל ל"ה סימן ב' כתב ה"ר שלמה בן הר"ש בר צמח דדבר פשוט דהא דכופין לעלות לא"י היינו בדאפשר בלא סכנה דאי איכא סכנה אסור לסכן עצמו הילכך בזמן הזה בארצות הללו כל שהוא מסוף המערב עד נוא אמון אין כופין לעלות ומנוא אמון למעלה כופין לעלות דרך יבשה וגם דרך ים בימות החמה אם אין שם לסטים כתב הרשב"א שאלת מי שעבר על גדר מהגדרים כגון שגירש אשתו שלא על דרך ההסכמות ושלח לה גיטה ע"י שליח עומד במלכות שאין להם גדר בדבר זה אם יש רשות לנכבדי הקהל ההוא להחרים המגרש ההיא מכח הגדר שלהם עד שיבוא אצלם במסורת הברית תשובה כל דברי הנישואין סתמן כפירושן ויש מהן שתקנו חכמים לכל והם תנאי כתובה הנזכרים בפרק נערה ויש שלא תקנו חכמים אלא שנהגו כן בקצת מקומות מדעת עצמן ולא שתקנו ביניהם בהסכמה אלא שנהגו כן דרך סתם וגם בזה סתמן כפירושן ואלו הם שקראו חכמים דרישת הדיוטות כדאיתא בפרק המקבל (בבא מציעא קד.) אנשי אלכסנדריא היו מקדשין וכו' אמר להן הלל הזקן הביאו לי כתובת אמנם וכו' כלומר ראה כתובת בני העיר כתוב בהם כך ואף על פי שבכתובות של חטופות אלו לא היה כתוב כך אפ"ה התיר הלל את בניהם לפי שהמקדש שם סתם על דרך הנהוג שם קדש וכל אותם שבפרק המקבל של דרישת הדיוטות הביאום בירושלמי פרק נערה עם אותם תנאי כתובה ללמד שאלו גם כן סתמן כפירושן ומכאן נלמוד לנדון שלפנינו שכל שנשא במקום שאין מגרשין אלא מדעת האשה סתמן כפירושן וע"ד כן נשאה שלא יגרשנה שהוא חייב במה שנהגו להיות חייב העובר על אותו מנהג בין בקנס בין בנדוי ואפילו הוציאה ממקום שנשאה והוליכה למקום אחר וכ' עוד סימן תרי"ב ושאלת אשה שנשאת לבעל והיא מעיר אחרת והוא מעיר אחרת ועשו הנשואין וכתבו הכתובה בעיר אחרת שהיא ממוצע בין עירו לעירה ולא נכתב בה שום תנאי תשובה אם ע"ד לדור במקום שנשאה כנסה ע"ת אותו מקום נשאה ואפי' דרכם לכתוב שם הכל לפי התנאי והמנהג שתקנו והנהיגו ביניהם קהל פלוני וזה לא כתב סתמו כפירושו וזהו דרישת לשון הדיוט שבפרק המקבל והם הנהגות שהנהיגו ההדיוטות מעצמם בלי שתקנו חכמים ואף שם לא תקנו בהסכמה אבל אם דעתם לדור במקום אחר במקום שדעתם לקבוע דירתם שם או מן הסתם כמנהג מקומו שהרי יכול להוציאה מעירה לעירו ואפילו ממדינה למדינה אחרת כל זמן שהוא מגליל והוא מיהודה או הוא מיהודה והיא מגליל כדאיתא בתוספתא וכיון שכן הרי הוא כנושא ע"ת מקומו שהוא מוציאה שם עכ"ל. וכבר כתבתי תשובה זו בסימן ס"ו כתב בכתבי מה"ר איסרלן סימן רל"א אשה שמסרה מודעא שלא מחלה זכותה שלא יוציאנה הבעל ממקום שנשאת שם פשיטא דמהני דאפילו גלוי דעת בעלמא הוי מועיל:

ואין מוציאין מא"י לח"ל אפילו מנוה הרע וכו' תימה דהא אפילו בחוצה לארץ אין מוציאין מפני שבודק וכו' וי"ל דאיירי הכא דאפי' ידוע שחפצה בנוה היפה יותר ואינה חוששת למה שהוא בודק ואפ"ה אין מוציאין משא"כ בחוצה לארץ דמוציאין בכה"ג: אמר האיש לעלות וכו' כתב הר"ן סוף כתובות תצא בלא כתובה וה"ה לתוספת וי"א שאפילו נדוניא לית לה ומיהו מה שהוא קיים ממנה אית לה עכ"ל וכ"כ במרדכי בשם תשובות מהר"ם דאית לה נ"מ ונצ"ב הקיימים ואם אינן קיימים אם הוא הפסידן נצ"ב א"צ לשלם נ"מ צריך לשלם ואם נגנבו או נאבדו נ"מ לית לה נצ"ב אית לה וצריך לשלם לה וכ"פ האלפס בדינא דמורדת ולענין תוספת נ"ל שאין לה וראיה ברורה מדקתני תצא שלא בכתובה וכו' ע"כ וע"ש אבל הרא"ש כתב וז"ל והא דקאמר תצא שלא בכתובה כתב רבינו מאיר דדינא כדין איילונית שכתבתי לעיל עכ"ל ובסוף אלמנה ניזונית כתב איילונית אם לא הכיר בה אין לה עיקר כתובה ותנאיה אבל תוספת יש לה ובלאותיה הקיימים בין של מלוג בין של ברזל יש לה וכשאינן קיימים של מלוג חייב לשלם ושל ברזל אינו חייב לשלם עכ"ל וצ"ע דדברי הרא"ש שכתב בדין האיש שאמר לעלות דתצא שלא בכתובה דדינה כדין איילונית ותוספת יש לה לרבינו מאיר ובמרדכי שהבאתי כתב בשם ר"מ בתשובה דתוספת אין לה ותו קשה דהרא"ש בפרק אלמנה כתב להדיא דאין חלוק בין במקום ששנה אין להן כתובה או מקום ששנה יוצאת שלא בכתובה לעולם אם הפסידה הכתובה מחמת קלקול שאחר הנישואין אין לה תוספת וכו' מהר"ם דקדק להדיא בלשון מדקתני תצא שלא בכתובה לשון זה משמע שכל תורת גביית כתובה הפקיעו מהן דלא גביא משל בעל כלום כדאיתא ס"פ אלמנה ניזונית עכ"ל ועיין במ"ש בסמוך ע"ש הגהות מרדכי בשם הר"ם היכא דתפסה התוספת: כתב עוד במרדכי שם בשם תשובת הר"ם דכל מה שכתבנו דאין לה לא עיקר ולא תוספת ה"מ אם ילך לא"י ולא יחזור להתיישב בח"ל אבל אם יחזור ויתיישב בח"ל אפילו לאחר כמה שנים אם הוא אז בחיים תגבה עיקר ותוספת ואם מתה יגבו היורשים ממנו עכ"ל. וכ"ה בהגהות מרדכי דכתובות ע"ש רבינו חיים הכהן דדין זה דאמר האיש לעלו' וכו' דוק' בימיהם שהיה שלום בדרכים אבל עכשיו שהדרכי' משובשין אינו יכול לכופה דה"ל כמו חפץ להוליכה למקום גדודי חיות וליסטים וכו' עכ"ל וכ"כ התוס' הוא אומר לעלות וכו' אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים וכו' וע"ש וכ"כ באגודה וכ"כ בב"י בסוף סימן זה ע"ש הר"ש בן הר"ש בר צמח ע"ש ומ"מ אע"ג דדברי מהר"ם דלעיל אין להם מקום עכשיו כשהוא אומר לעלות והיא אינה רוצה אלא צריך לתת לה כתובה ותוספת משלם מ"מ בחלוק שאר ארצות בדוכתא שהדין נותן דהאיש כופה אותה לילך אחריו והיא אינה רוצה דתצא שלא בכתובה הוי דינא כמ"ש מהר"ם וכן היכא שהיא בא"י ומבקשת לצאת דהדין הוא דתצא שלא בכתובה נמי הוי דינא כמ"ש הר"ם: כתב בהגהות מרדכי דכתובות בפלוגתא דר"ח ור"ת בדוכתא דתני יוצא' שלא בכתוב' אם אין לה תוספת נראה דגם באומ' הוא לעלות לא"י וכו' שייך פלוגתא זו ובסמ"ג ותו' שנ"ץ נראה דהלכה כר"ח דלית לה תוספת אבל מהר"ם היה רגיל לפסוק היכא דגדולים חולקים בדבר אי תפיס אידך לא מצי מפיק מיניה דא"ל האי אייתי ראייה דהלכה כזה הרב שפסק כן וכ"כ המרדכי ר"פ המדיר עכ"ל משמע מכאן דאפילו למהר"ם דפסק כאן דתוספת אין לה אם תפסה היא התוספת לא מפקינן מינה אף למהר"ם וצ"ע: ומ"ש או שהיא שם ומבקשת לצאת דתצא בלא כתובה הקשוהתוספות מאי איריא בא"י אפילו בשאר ארצות נמי היאך תוכל לדחקו לצאת ממקומו וי"ל דהכא אפילו מנוה רעה לנוה היפה עכ"ל ויישוב זה אינו אלא לת"ק אבל לרשב"ג דאין מוציאין אף מנוה הרע לנוה היפה וקי"ל כוותיה צ"ל דמיירי הכא בידוע שחפצה יותר בנוה היפה ואינה חוששת למה שהוא בודק וכדפי' בסמוך א"נ איירי אפי' במקום שרובן עכו"ם למקו' שרובן ישראל דבשאר ארצות תוכל לכופו לצא' ממקומו אבל מא"י לח"ל לא תוכל לכופו:

אמנם כן צריך בתחלה תנאי אחד. שיהיה לו מקום מוכן להיות מצוי לו שם פרנסתו בריוח וכמ"ש התה"ד שם ובכל בו וגם בתשב"ץ כ' דכל שאין לו שם פרנסה מוכנת מעבירו על דעתו וע"ד קונו ח"ו כו' והלא יוצאין מא"י לח"ל ללמוד תורה מרבו מכ"ש שלא לנסוע לכתחלה במקום שאין לו הכנה ללמוד. והכלל בזה אשרי הזוכה לכך ואינו נצרך לבריות ומתפרנס שם אפי' חיי צער ויעבוד השם אבל אין כל אדם זוכה לכך וכבר נהגו העם שאינם נוסעים עם בנים קטנים והכל בשביל קושי השגת הפרנסה שם וחוב הוא לקטנים וח"ו יש לחוש שיצאו לת"ר עד לא יחזק שכלם עליהם לסבול חיי צער. ועכ"פ אלו הנוסעים לשם וצריכים עי"כ להתפרנס מן הצדקה ואילו היו בח"ל היו יכולים להתפרנס ממעשה ידיהם לא טוב עושין כי גדול הנהנה מיגיע כפו וצוה לנו ז"ל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וצריכין להתיישב בזה כי הדבר שקול ואין לי בו הכרע עכ"ל ע"ש (וע' בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סימן ר"ה ור"ו ובתשובת חתם סופר חי"ד סימן רל"ד וגם בחלק אה"ע סימן קל"ב שהובא לעיל סימן ע' סק"ד) .

והנה לכאורה משמע לא משום מצות התלוים בא"י וירושלי' כופי' אלא משום קדושת עצמה וכל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלוה ר"ל אדרבא לדברי ר"ח כהן שבתוס' שלהי כתובות משמע אי לא מצות נוהגות היה יותר ראוי' לעלות ומהרי"ט ח"ב חי"ד סי' כ"ח שהביא הדרת גאונו כ' להדי' שהטע' משו' תוספ' קדושתה ולא משום מצות הנוהגות ודלא כמשמע מתשב"ץ הנ"ל ותשב"ץ גופי' רפי' בידי' וכיון שכל עצמו הוא משום עוצם קדושתה אין לכנס כלל בפלפול אי קדשה ראשונה וקדש' לע"ל ובפלפול רמב"ם וראב"ד בקדושת המקדש בז"הז אי חייב כרת הנכנס לתוכו והארכתי במ"א בדברי מג"א סוף הלכות ט"ב בזה ואין כאן מקומו כלל כי אין אנו עוסקים אם מצות נוהגי' או לא או אם טמא מותר לכנס שם או לא רק בקדוש' עליונה שירושלים הוא שער השמים מימות עולם אפי' כשהי' היבוסי יושב ירושלים והכנעני והפריזי אז בארץ ולא זזה ולא תזוז שכינה מכותל מערבי אפילו בחורבנה וביבמות וי"ו ע"ב דמורא מקדש בז"הז מדאתקש לשבת מה שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם תלי' היקשא זה בפלוגתא דקידשה לע"ל או לא והדר"ג גילה סוד דבעל חס"ל מעין ג' נהר ג' (ומשלנו הוא) דמבואר דחלון הרקיע רחב מלמטה נגד כל א"י וקצר למעלה נגד ירושליס וב"המק ובשעת חורבן נסתם לגמרי ושוב אחר החורבן נפתח אבל נקצר פיו שלמט' אבל פיו שלמעלה ושער השמים לא יסתום חלילה שהוא שפע אלהי שבמקום מקדש וירושלי' והיינו דכ' מהרי"ק שהבאתי בתשובתי הקדומה כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם ומ"ש חס"ל בנהר י"ג שם במעלת צפת נגד כל ערי א"י היינו חוץ מירושלי' וחליל' להעלות על הדע' שקדוש' שום עיר יותר מירושלים וא"כ מי שפגע בצפת יקרע ושוב פוגע בירושלים לא יחזור ויקרע ובהיפך קיי"ל אם פגע בירושלים תחלה וכו' כמבואר בש"ס מ"ק ורמב"ם וש"ע סוף ה' ט"ב ויש לפקפק דבזמן שב"המק הי' קיים היה ירושלים עדיף וקורעים על בטול אותו העדיפות ועכשיו צפת עדיפא אבל חלילה לומר כן ואיך יצויר שצפת הוא גבוה מירושלים ואוירא טוב מירושלים כמ"ש בס' חס"ל הנ"ל וקרא כתיב וקמת ועלית אל המקום ופירש"י מכאן שגבוה ב"המק מכל א"י ובחי תורה שלי בארתי שלכאורה יפלא לאמור מכאן שגבוה מה לשון מכאן נחזי אנן והוא דבר הנראה לעין ונמדד בקנה ועוד שהאמת אינו כן והוא מבואר לבקי קצת במפת העולם ועוד רש"י פי' כן בפסוק כטל חרמון שיורד על הררי ציון שחרמון גבוה והנה העולם עגול ככדור ובדבר כדורי לא שייך גבוה ונמוך ובכל מקום שעומד שם רואה שמים שעל ראשו גבוהי' וסמוך לאופק נמוכים ככיפה והבא ממקום האופק נדמה לו כעולה מתחתית עומק בור ולא שייך גבוה ונמוך אך נחזי אנן אם יהיה לפנינו כדור עגול ואנו מכירים בו נקודה א' שממנה שתיית הכדור ההוא ונתרחב משם והתפשט ונעשה עגול כמות שהוא וכל הפיות אליו פונים וממנו יונקים יניקת חיותם והוא המרכז האמתי של הכדור ואז בלי ספק מכל צד שפונים אליו נקרא עלייה לא עלייה במעלה וגדולה המקום לבד אלא עלייה ממש כמי שעומד במקומו ורואה האופק שסביביו ירוד ועמוק וכן בהיפך כיון שכל הפיות אליו פונים א"כ הכל עמוק ממנו ועולים אליו כיון שהעולם כדורית והיינו דאמרי' בספרי הנ"ל וקמת ועלית וקשה לו ומאי פסקא הלא אפשר שהזקן ממרא וב"ד יושבים בהר חרמון שמשם יורדים לירושלים ולא עולים אלא מכאן שב"המק גבוה מכל א"י שהוא משתיתו של עולם מתחלת יצירה והוא מרכז ונקודה האמצעי שבכדור וא"כ כל הבאים לשם עולים ולא יורדים כנלע"ד מ"מ א"א לומר כן על מקום אחר או על צפת ויעקב אע"ה אמר זה שער השמים ואין ב' שערים ומ"ש הד"ג מאי דמייתי בתנחומא אירושלים והיה עיני ולבי שם כל הימים א"כ בכללו' א"י נמי נאמר ארץ אשר ד' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה יפה כ' אבל אני בעו"ה לא זכיתי להבין בנגלות גם כי בהנסתרות לה' אלקינו אבל כמדומה לי שמעתי דיש חילוק בין חיבור עין עם לב דהיינו עיני ולבי שם ובין עין לחוד דכתיב עיני ה' אלקיך שם ועוד חילוק בין עיני דהתם שהוא ב"ד של מעלה של שבעים שהם כנפי השכינה ובין עיני ולבי לשון השגחת עצמו בלי כנפים ושעלזה נאמר ולא יכנף עוד מוריך כך שמעתי מאז ולא אבין אולי בזה יתורץ ק' דמר ניהו רבה: -

נחזור לענינינו דהריב"ש סי' קנ"ה החליט דמילתא דעבידא לגלוי' מיד לשעתו ה"ל כאלו ראוהו הב"ד ועיי' בש"ך י"ד סי' צ"ח סוף סק"ב ובפר"ח סי' ס"ט ובריב"ש מבואר דשליח המעיד על קדוש ב"ד את החדש הוא מענין זה אמנם ברמב"ן תולדת אדם מובא ברא"ש דפ' אלו מגלחין סי' ע"ט מבואר דלא הוה אלא כעד מיתה ומזה קשה לי על לשון רמב"ם פ"ג מקדוש החדש הלכה י"ד שהצריך עד אחד כשר וגם משום מילתא דעבידא לגלוי וכיון דמילתא דע"ל לא מהני מן התורה ע"כ הימנותי' דע"א הכא משום דע"א נאמן באיסורין והיינו טעמא נמי דלא מני לי' רמב"ם בפ"ה מה' עדות ה' ב' משום דהכא מטעם ע"א נאמן באיסורין נגע בי' וא"כ קשה מ"ט הצריך לטעם מילתא דע"ל והנלע"ד הואיל וקובעי' מועדי' עפ"י דבריו של זה והעושה מלאכה ביו"ט שחל להיות בחשבונו והתרו בו לוקה וכן שארי הרבה ענינים והנה מה שאנו לוקי' את זה העובר אעפ"י שהוחזק יום זה ליו"ט עפ"י ע"א ע"כ היינו עפ"י מ"ש רמב"ם פט"ז מסנהדרין הלכה ו' אמר ע"א חלב כליות זה וכו' ואכל או בעל אחר שהתרו בו לוקה וכו' ועיי' פני יהושע בקונטרס אחרון דקידושין סי' צ"א והנה שם כ' הרמב"ם בד"א שלא הכחיש העד בשעת קבלת האיסור וכו' והמעיי' יראה דלאו דוקא בע"א המעיד לאסור המותר דמשום שתיקה כהודאה מהימן דמהני הכחשתו אלא אפי' בע"א נאמן לברר איסור דלא איתחזק לא היתירא ולא איסורא דנפקא לן מושחט בן הבקר ומוספרה לה מ"מ בהכחשה או איני מאמינך אין לוקין את זה ועיי' פני יהושע בקונטרס אחרון לכתו' סי' ע"ב וע"ג וא"כ הכא הרוצה לעשות מלאכה בי"ט לא יקבל התראה ויאמר אותו שהעיד על קידוש ב"ד לא ראיתי ולא שמעתיו כי אלו כן הייתי מכחישו בפניו דלדידי לא מהימן ע"כ צרפו לזה דמסברא מהימן דמלתא דעל"ג ושוב לא כל כמיני' למימר לא מהימן לי וזה בעצמו נ"ל פי' דברי הרי"ף דיבמות גבי אשתמודעינהי בפ' החולץ (יבמות ל"ט ע"ב) דכיון דתחילת העדות אינו לא על ממון ולא על ערוה א"כ מהימן ככל ע"א באיסורי' ושוב כיון שהוקבע הדבר עפ"י ע"א שוב עושי' מעשה גם לממון ולמלקות אך לשלא יאמר אדם לדידי לא מהימן האי עד לכן מצרפי' לזה גילוי מילתא בעלמא הוא ומבואר מזה אפי' אשתמודענהי דחשיב ריב"ש בהדי הנך דאפשר לברר בשעתו נמי לא הוי סמוכה דאורי' ועיי' נדה מ"ח ע"ב גבי תוך הפרק אין נשים נאמנות:

(יד) והוא שלא יצא וכו' - פי' דמארץ ישראל לארץ ישראל או מחו"ל לחו"ל אף ביצא לטייל שאינו דבר מצוה אפ"ה מותר לו לגלח כשלא היה פנאי לגלח מבעוד יום כיון שיציאתו ברשות היתה שלא עשה איסור בזה אבל מא"י לחו"ל אינו מותר אלא ביצא להרויח או לראות פני חבירו דהוא חשיב דבר מצוה שמותר לצאת מא"י בשביל זה משא"כ לטייל בעלמא דבכה"ג אסור לצאת מא"י לחו"ל לא התירו לו לגלח:

דִּלְאָכְלָן אִי אֶפְשָׁר שֶׁהֲרֵי נִטְמְאוּ בְאֶרֶץ הָעַמִּים. וּלְשָׂרְפָן אִי אֶפְשָׁר לְפִי שֶׁאֵין טֻמְאָה זוֹ יְדוּעָה, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ רָאִינוּ תְרוּמָה טְהוֹרָה נִשְׂרֶפֶת, לְהַחֲזִירָן לִמְקוֹמָן אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ תְּרוּמָה יוֹצְאָה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּץ לָאָרֶץ, אֶלָּא מַנִּיחָן עַד עֶרֶב פֶּסַח וְשׂוֹרְפָן:

ארץ ישראל בקונטריס אסיפת דינים מערכת ארץ ישראל רשמתי איזה עניינים השייכים לארץ ישראל ומה שכתבתי שם באות ב' כמסתפק אם מה שאסור לצאת מא"י לחו"ל הוא מדאורייתא עתה נלע"ד דמדברי הסמ"ג בלאווין סי' זכ"ר וכן בהגמי"י פ"ה מהל' מלכים שכתבו בשם ר"א ממי"ץ דמה שאסרה תורה לשוב למצרים אינו אלא בדרך הזה כלומר מארץ ישראל למצרים אבל משאר ארצות מותר עכ"ל מתבאר דרק למצרים הוא דאסרה תורה לצאת מארץ ישראל אבל לצאת מארץ ישראל לשאר ארצות חו"ל מדאורייתא שרי ואין לומר דאף דגם לשאר ארצות חו"ל אסור היינו לגור שם אבל לסחורה שרי אבל למצרים גם לסחורה אסור דהא מפורש בסיפרי דלסחורה גם לארץ מצרים שרי וכמ"ש בסמ"ג שם וכ"כ הריטב"א ליומא על ד' ל"ח ע"א וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהל' מלכים עי"ש אלא ודאי מדאורייתא שרי לצאת מארץ ישראל לשאר ארצות חוצה לארץ לגור שם חוץ מלמצרים ובגוף ישיבה בארץ ישראל בזמן הזה כתב הרב מעשה אברהם בחיו"ד סי' מ"ג ד"ה ובהיותי דמדברי הרב המבי"ט בח"א סי' לק"ט מתבאר דס"ל דהוא מדאורייתא וכדעת הרמב"ן בהשגותיו לספר המצות למצות ששכח סי' ד' ובפי' על התורה בפרשת מסעי והרשב"ץ בזהר הרקיע סי' רכ"ו והרשב"ש בנו סי' א' והרב ספר החרדים סי' ט"ו אך מדהשמיט זה הרמב"ם נראה דס"ל דהיא מדרבנן כמ"ש הרשב"ש וכך כתב הרב מוהרר"ן נחמיאס כמ"ש בכנסת הגדולה יו"ד סי' רל"ט הגהות הטור אות ל"ג:

(טו) מצות עשה מן התורה לדור בא״י שנא׳ וירשתה וישבת בה ואז״ל שמצוה זו שקולה כנגד כל מצות התורה ואמרו כל היוצא מא״י ודר בח״ל יהיה בעיניך כעע״א שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר לך עבוד אלהים אחרים ואיתא במסכת בתרא אמר רשב״י דאלימלך ומחלון וכליון נענשו מפני שיצאו מא״י לח״ל שנאי׳ ותהום כל העיר אליהם ותאמרנה הזאת נעמי אמר ר׳ יצחק אמרו חזיתם נעמי שיצאת מא״י לח״ל מה עלתה לה אמר ריב״ק ח״ו שאפי׳ מצאו סובין לא יצאו ומפני מה נענשו מפני שהיה להם לבקש רחמים על בני דורן ולא בקשו ע״כ מתרי״ג לרמב״ן ולרשב״ץ:

(כח) והעולה לארץ ישראל - י"א דה"ד כדי להתיישב בה וי"א דאפילו ע"מ להחזיר דלהלוך בה הילוך ד"א נמי הוי מצוה ובפרט לפי מה שהקיל רמ"א בסוף הסימן בהג"ה ודאי דגם זה הוא בכלל דבר מצוה:

והרי כל עיקר הגזירה שגזרו טומאה על ארץ העמים, היה משום שלא לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ, ומקום ישיבת הכותים בארץ ישראל, הרי הוא בקדושת ארץ ישראל, ולא שייכא הך גזירה, והגם שיש לומר דקדושה שניה כשעלו מן הגולה לא קידשו רצועה זו של ישיבת הכותים, וכדאמרינן (חגיגה ג: חולין ז.) הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל כו' יעו"ש, וכיון שגזרו טומאה על ארץ העמים, וממילא אח"כ כשקלקלו הכותים לדמות יונה, הוי רצועה שלהם בכלל גזירת טומאת ארץ העמים, אבל אכתי הא גופיה דחיק, אמאי לא קידשו אז רצועה זו של ישיבת הכותים כשעלו מן הגולה, שאז הכותים עדיין לא נתקלקלו, והרי כל עיקר הטעם בהרבה כרכים שלא כבשום עולי בבל, הוא משום שהניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית כדאמרינן התם יעו"ש, וסגי במה שהניחו מן הצד, אבל למה להו להניח רצועה שאינה מקודשת באמצע ארץ ישראל בין יהודה וגליל. אבל לגירסת רש"י ז"ל אתי שפיר, שבאמת רצועה זו של ארץ העמים שבין יהודה וגליל לא נתקדשה מעולם, שעולי מצרים לא כבשו רצועה זו, וקדושה ראשונה לא היתה אלא למה שכבשו, וקדושה שניה שקדשו עולי בבל לא קדשו אלא מה שנתקדש בקדושה ראשונה ולא יותר, ונשאר רצועה זו של ארץ העמים מפסקת בין יהודה וגליל, ולא נתקדשה בקדושת ארץ ישראל עד עת קץ

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁמַּפְלִיג לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה מֻתָּר לְהַפְלִיג אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ עֹנֶג בְּשַׁבָּת, לְפִי שֶׁהָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִמִּצְוָה אַחֶרֶת. וּמִכָּל מָקוֹם, לְכַתְּחִלָּה יִפְסוֹק עִם הַנָּכְרִי הַמּוֹלִיךְ הַסְּפִינָה שֶׁיִּשְׁבּוֹת וְלֹא יוֹלִיכֶנָּה בְּשַׁבָּת, וְאִם אַחַר כָּךְ אֵינוֹ שׁוֹבֵת — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִפְסוֹק עִמּוֹ, שֶׁגַּם עַכְשָׁו אוֹמֵר שֶׁלֹּא יִשְׁבּוֹת בְּשַׁבָּת — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר לוֹ לְהַפְלִיג עַד לְאַחַר הַשַּׁבָּת. (וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁתִּתְבַּטֵּל הַמִּצְוָה שֶׁהוֹלֵךְ אֵלֶיהָ מֵחֲמַת אִחוּר דַּרְכּוֹ — יֵשׁ לְהָקֵל.

על פי התלמוד (ע"ז יג, א) פסק הרמב"ם (הל' מלכים ה, ט), שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם. אולם לצורך שלושה דברים התירו לצאת: לימוד תורה, נישואין ומסחר, ובתנאי שכאשר יסיים את ענייניו יחזור לארץ, אבל לשכון בחוץ לארץ בקביעות אסור. ואם ישנו רעב כבד בארץ, מותר לצאת לחוץ לארץ לזמן ארוך.

בשאלה אם מותר לצאת מן הארץ כבר פסק הלכה למעשה מרן הגר"ש ישראלי בספרו "ארץ חמדה" כי יציאה לחו"ל שלא ע"מ לחזור, אסורה. אבל אם כוונתו לחזור, היציאה מותרת "לכל צורך ואפילו לצורך הרשות". על כן בודאי שלצורך סחורה, טיול לימודי ואפילו חופשה משפחתית כשאין אפשרות לעשות חופשה מעין זו בארץ ישראל מותר.

שליחי המוסדות הנמצאים בחוץ לארץ עם אנשי ביתם באופן זמני, ודעתם לחזור בתום תקופת שליחותם לארץ ישראל, והדבר ידוע מראש שתקופת שליחותם נמשכת שנה או יותר, כל עוד הם נמצאים בחוץ לארץ עליהם להתנהג לגמרי כבני חוץ לארץ לענין קדושת יום טוב שני של גלויות, בין להקל בין להחמיר, בין בצינעא בין בפרהסיא. ולכן עליהם להתפלל עם תושבי חוץ לארץ תפלת יום טוב, וכן אסורים להניח תפילין אף ביום טוב האחרון (שהוא חול לבני ארץ ישראל) , וכן קוראים בתורה כמנהג בני חוץ לארץ, וכן עושים סדר ליל פסח בליל יום טוב שני כבני חוץ לארץ. כללו של דבר, חייבים להתנהג ממש כתושבי חוץ לארץ. ואין צריך לומר שאסור להם לאכול חמץ ביום שמיני של פסח.

תושב ארץ ישראל היוצא לחו"ל על מנת לחזור מיד, ושוהה שם חודש או חודשיים, והוא אדם עצמאי שיוצא לסחורה או בשליחות מוסד ללא הגבלת זמן, עליו לנהוג בדין יו"ט שני של גלויות כבני ארץ ישראל לענין תפלה. ויניח תפילין בביתו בצינעא, ויקרא בהם קריאת שמע. [ורק לענין עשיית מלאכה עליו להחמיר ואפילו בצינעא] . [פר"ח סי' תצו. ילקו"י על תפילין סי' לא הע' ג'. שארית יוסף א עמ' תיד] .

בן ארץ ישראל שיצא לחוץ לארץ על דעת לחזור, מותר לתושב חוץ לארץ לבשל לו ביום טוב שני של גליות, ואף על פי שיום טוב שני לגבי בן ארץ ישראל שנמצא בחוץ לארץ ודעתו לחזור הוא כיום חול וחייב בו בהנחת תפלין בצינעא, מכל מקום הרי ישראל כשר הוא ומותר לכתחלה לבשל ולאפות לו ביום טוב שני, ושלא כאיזה אחרונים שהחמירו בדבר.

בן ארץ ישראל שיצא לחוץ לארץ על דעת לחזור, אינו רשאי לעלות לספר תורה בשמחת תורה של חו"ל לחתן תורה. הואיל ויום שמחת תורה שלהם הוא אסרו חג אצלו, והוא כיום חול לגמרי, ואם הזמינוהו לעלות לחתן תורה, לא יעלה לספר תורה, וימציא להם איזו אמתלא, וימנע מלעלות לחתן תורה, מאחר שאצלו הוא יום חול. וחייב להניח תפילין בביתו בצינעא, כיון שדעתו לחזור, אינו יכול לברך על קריאת התורה ביום זה. [שו"ת יביע אומר חלק י' חאו"ח סימן נ' עמוד פד. וחלק ט' סימן סה עמוד צט] .

בן חוץ לארץ שעלה לארץ ישראל על דעת לחזור לחוץ לארץ, אסור לו לנסוע ביום טוב שני ברכב, הן באוטובוס צבורי, הן במכונית פרטית, ואפילו לדבר מצוה, כגון לנסוע לכותל המערבי להתפלל שם, או להתפלל במנין עם בני חוץ לארץ, ואף על פי שהנהג שלו הוא בן ארץ ישראל שאצלו הוא יום חול, מכל מקום עצם נסיעת בן חוץ לארץ ברכב ביום טוב שני היא אסורה. (שו"ת שאלי ציון מה"ת ח"א (סי' כח). ושכן הורה מהרצ"פ פראנק זצ"ל רבה של ירושלים) .

The Rambam (Hilchot Melachim 5:9) writes that it is prohibited to leave Israel but does not state that one is prohibited to reside outside Israel. If an absolute obligation to move to Israel exists, writes Rav Feinstein, the Rambam would have recorded a prohibition to live outside of Israel. Rav Feinstein concludes that since there is no absolute obligation to move to Israel, one must "certainly" consider Rabbeinu Chaim Cohen's concern that one might not fulfill the mitzvot hateluyot ba’aretz properly.

לפיכך, העולה לארץ למשך שנת לימודים, דינו כבן ארץ ישראל. ואף שיש לו תוכנית ברורה לחזור להתגורר בחוץ לארץ, והוריו גרים בחוץ לארץ, ובאמצע השנה הוא יורד לבקר אצלם, שהייתו הארוכה בארץ הופכת אותו לבן ארץ ישראל במשך שהותו כאן. בנוסף לכך, תמיד יש סיכוי כלשהו שיחליט לעלות לארץ, שכן מצווה מהתורה לעלות לארץ.

Therefore, one who comes to Eretz Yisrael for an entire academic year is considered a resident of Eretz Yisrael, even if he has definite plans to return to the Diaspora, his parents live there, and he goes to visit them mid-year. His extended stay in Eretz Yisrael renders him a resident of Eretz Yisrael for the duration of his stay. Additionally, there is always the chance that he will decide to make aliya, given that there is a Torah commandment to live in Eretz Yisrael.

תושב ארץ ישראל שיצא לחוץ לארץ על דעת לחזור, אף על פי שהוא הולך להתפלל בבית הכנסת ביום טוב שני של גליות, אין להזמינו לעלות לספר תורה, זולת אם חל יום טוב שני של גלויות ביום שני או חמישי בשבוע, שהוא יום קריאת התורה, שאז יכול בן ארץ ישראל לעלות לספר תורה עם הנוספים על מנין העולים. ואם הוא כהן רשאי לישא כפיו בתפלת המוספין של יום טוב האחרון של חוץ לארץ בברכה.

כאשר הורי הגר גרים בחוץ לארץ, מצווה לגר לעלות לארץ כמו כל ישראל, ובכך יוסר החשש שהוריו ישפיעו על ילדיו לרעה. ועדיין, במקרים מיוחדים, אם יש ביד הגר אמצעים לכך, נכון שייסע לבקרם, כגון כשאחד מהם חולה או כאשר עורכים לו מסיבה מיוחדת.

והביא את פתח הדביר אות י"ג שכתב שדעת הרמב"ם שגם אם בא לארץ ישראל שלא ע"מ להתיישב בה חשוב מצווה, משום שכל ההולך ד"א בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העוה"ב. והביא בשם הספרי שמצוה זו שקולה כנגד כל המצוות (והנ"מ בזה היא שאפילו אם עולה לאר"י שלא על מנת להתיישב אלא על מנת לחזור גם כן דינא הכי, כיון שהיא מצוה). ועיין לרמב"ם (פ"ה מהלכות מלכים ה"ט) שאסור לצאת מארץ ישראל לחו"ל אלא בתנאים מיוחדים המוזכרים שם. ועיין שם הלכה י"א על מעלת השוכנים באר"י: