Yom Kippur and the Suspension of Mourning

וְהָיְתָ֥ה לָכֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם בַּחֹ֣דֶשׁ הַ֠שְּׁבִיעִ֠י בֶּֽעָשׂ֨וֹר לַחֹ֜דֶשׁ תְּעַנּ֣וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֗ם וְכׇל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים כָּרְגָלִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא: עֲצֶרֶת כָּרְגָלִים, רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים כַּשַּׁבָּת. גְּמָ׳ אָמַר רַב: גְּזֵרוֹת — בָּטְלוּ, יָמִים — לֹא בָּטְלוּ, וְכֵן אָמַר רַבִּי הוּנָא: גְּזֵרוֹת — בָּטְלוּ, יָמִים — לֹא בָּטְלוּ. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֲפִילּוּ יָמִים נָמֵי בָּטְלוּ.

Rabban Gamliel says: Even Rosh HaShana and Yom Kippur are considered like the pilgrimage Festivals, in that they interrupt the mourning period but are not counted toward the days of mourning. And the Rabbis say: The halakha is neither in accordance with the statement of Rabbi Eliezer nor in accordance with the statement of Rabban Gamliel. Rather, with regard to mourning, Shavuot is treated like the other pilgrimage Festivals, whereas Rosh HaShana and Yom Kippur are treated like Shabbat. GEMARA: With regard to the mishna’s statement that the seven- and thirty-day periods of mourning are nullified, Rav said: The decree, meaning the main prohibitions of the period, was nullified, but the days of mourning themselves were not entirely nullified. Instead, these periods of mourning remain to some degree. And so said Rav Huna: The decree was nullified, but the days of mourning themselves were not nullified. And Rav Sheshet said: Even the days of mourning were also nullified.

אָבֵל אֵינוֹ נוֹהֵג אֲבֵילוּתוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ״. אִי אֲבֵילוּת דְּמֵעִיקָּרָא הוּא — אָתֵי עֲשֵׂה דְרַבִּים וְדָחֵי עֲשֵׂה דְיָחִיד. וְאִי אֲבֵילוּת דְּהַשְׁתָּא הוּא — לָא אָתֵי עֲשֵׂה דְיָחִיד וְדָחֵי עֲשֵׂה דְרַבִּים.

§ A mourner does not practice the halakhot of his mourning on a Festival, as it is stated: “And you shall rejoice in your Festival” (Deuteronomy 16:14). The Gemara explains: If it is a mourning period that had already begun at the outset of the Festival, the positive mitzva of rejoicing on the Festival, which is incumbent upon the community, comes and overrides the positive mitzva of the individual, i.e., the mourning. And if the mourning period began only now, i.e., the deceased died during the Festival, the positive mitzva of the individual does not come and override the positive mitzva of the community.

דָּרֵשׁ רַבִּי עֲנָנִי בַּר שָׂשׂוֹן אַפִּיתְחָא דְּבֵי נְשִׂיאָה: יוֹם אֶחָד לִפְנֵי עֲצֶרֶת וַעֲצֶרֶת — הֲרֵי כָּאן אַרְבָּעָה עָשָׂר. שְׁמַע רַבִּי אַמֵּי וְאִיקְּפַד, אֲמַר: אַטּוּ דִּידֵיהּ הִיא? דְּרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא הִיא! דְּרַשׁ רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אַקִּילְעָא דְּרֵישׁ גָּלוּתָא: יוֹם אֶחָד לִפְנֵי עֲצֶרֶת וַעֲצֶרֶת — הֲרֵי כָּאן אַרְבָּעָה עָשָׂר. שְׁמַע רַב שֵׁשֶׁת אִיקְּפַד, אָמַר: אַטּוּ דִּידֵיהּ הִיא? דְּרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא הִיא! אַדְבְּרֵיהּ רַב פָּפָּא לְרַב אַוְיָא סָבָא וּדְרַשׁ: יוֹם אֶחָד לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה — הֲרֵי כָּאן אַרְבָּעָה עָשָׂר. אָמַר רָבִינָא, הִלְכָּךְ: יוֹם אֶחָד לִפְנֵי הֶחָג, וְחַג, וּשְׁמִינִי שֶׁלּוֹ — הֲרֵי כָּאן עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם.

Rabbi Anani bar Sason taught at the entrance to the house of the Nasi: If one suffered the loss of a close relative shortly before the festival of Shavuot, his one day of mourning before Shavuot and Shavuot itself together count as fourteen days. The day before the Festival counts as seven full days of mourning because the Festival interrupts the seven-day period of mourning, and the Festival itself is counted as a seven-day Festival. Even though it is a one-day Festival, it is counted as seven days because it has the same halakha as the other Festivals. After Shavuot, then, only sixteen days are left to complete the thirty-day mourning period. Rabbi Ami heard this and became angry with him. He said: Is that to say that it is his own opinion? It is the opinion that Rabbi Elazar said that Rabbi Oshaya said. Similarly Rabbi Yitzḥak Nappaḥa taught in the pavilion [kila] of the Exilarch: If one’s relative died shortly before the festival of Shavuot, his one day of mourning before Shavuot and Shavuot itself count as fourteen days. Rav Sheshet heard and became angry. He said: Is that to say that it is his own opinion? It is the opinion that Rabbi Elazar said that Rabbi Oshaya said. Rav Pappa granted permission to Rav Avya the Elder to speak and he taught the following in public: If one’s relative died shortly before Rosh HaShana, his one day of mourning before Rosh HaShana and Rosh HaShana itself together count as fourteen days, because Rosh HaShana is treated like a seven-day Festival. Ravina said: Therefore, if one’s relative died shortly before Sukkot, his one day of mourning before the Festival of Sukkot, and the Festival of Sukkot itself, which is seven days, and its Eighth day of Assembly, which is considered to be a separate Festival, count as twenty-one days, and he must observe only nine more days of mourning to complete the thirty-day period of mourning.

הקובר מתו קודם הרגל בענין שחל עליו אבילות ונהג בו אפילו שעה אחת קודם הרגל הרגל מפסיק האבילות ומבטל ממנו גזירת ז' וימי הרגל עולין לו למנין ל' הרי שבעה לפני הרגל וימי הרגל ומשלים עליהם השלשים ודוקא שנהג אבילות באותה שעה אפי' לא נהג אלא דברי' שבצינעא כגון ששמע שמועה קרובה ביום שבת שחל להיות ערב הרגל שאע"פ שאינו נוהג אלא דברים שבצינעא הרגל מפסיק אבל אם שגג או הזיד ולא נהג אבילות או שהיה קרוב לחשיכה ולא היה יכול לנהוג אין הרגל מבטל האבילות וכל שכן אם לא ידע במיתת המת קודם הרגל שאין הרגל מבטלה אלא נוהג ברגל דברים שבצינעא ומונה ז' אחר הרגל ובאותם השבעה מלאכתו נעשית ע"י אחרים ועבדיו ושפחותיו עושין בצינעא בתוך ביתו דכיון דכבר נתבטל בשבעת ימי הרגל ממלאכה אע"פ שלא נתבטל מחמת האבל אלא מחמת הרגל מ"מ סוף סוף נהג כדין אבילות בענין המלאכה הילכך אין להחמיר בו כמו בשאר אבילות ומלאכתו נעשית על ידי אחרים וכל ימי הרגל רבים מתעסקים בו לנחמו הילכך אין מתעסקין בו לנחמו אחר הרגל ורגל עולה למנין שלשים שהרי דין שלשים דהיינו גיהוץ ותספורת נוהגין ברגל וכתב הרמב"ן ולא מתורת רגל לבד אסור בהן אלא אף מתורת אבל שהרי מתורת הרגל מותר ללבוש בגדים מגוהצין חדשים ולבנים ונוטל צפרניו במספרים ושמח שמחת מריעות והבא ממדינת הים ומבית השביה ומשאר דרכים שמנו חכמים מותרין לספר ולכבס ומדין אבילות אסורים בכולן כמו בחול שהוא אסור בתספורת ובגיהוץ בין לכבס בין ללבוש ואפי' הבא ממדינת הים ואסור בשמחת מריעות ואסור בנטילת צפרנים במספרים ומדברי א"א הרא"ש ז"ל יראה שאינו אסור כלל מתורת אבילות אלא בדברים האסורין לו מתורת הרגל הקובר מתו ברגל בחה"מ נוהג דין אנינות כל זמן שאינו נקבר ולאחר שיקבר נוהג דברים שבצינעא והרמב"ם כתב שאינו נוהג אפי' דברים שבצינעא ולא נהירא והרגל עולה למנין שלשים שמשלים עליהם שלשים אפי' קברו בחג ולא אמרינן דחג שמיני עצרת מבטל ומתעסקין ברגל לנחמו ולאחר הרגל מתחיל למנות שבעה וכשיכלו ז' למיתת המת אף על פי שעדיין לא כלו ז' ימי האבילות מלאכתו נעשית ע"י אחרים ו) ואין רבים מתעסקין בו לנחמו כגון אם קברו בג' ימים אחרונים של הרגל מלאכתו נעשית ע"י אחרים בג' ימים אחרונים של האבל ואם נהג ז' לפני הרגל והרגל פגע בו תוך שלשים הרגל מבטל ממנו גזירת שלשים אפי' אם חל יום ז' בערב הרגל דמקצת היום ככולו ועולה תחלתו לסוף ז' וסופו עולה לתחילת שלשים ומותר לספר ולכבס ולרחוץ ערב הרגל וכן אם חל יום שמנה בשבת שבערב הרגל מותר לספר ולכבס ולרחוץ בע"ש ואם לא גילח בע"ש או בערב הרגל מותר לגלח אחר הרגל שכבר נתבטל ממנו גזירת ל' אבל תוך הרגל לא יגלח כיון שהיה אפשר לו לגלח קודם הרגל ואם חל שביעי שלו בשבת בערב הרגל אסור לגלח בערב שבת ומותר לגלח אחר הרגל וכן בתוך הרגל כיון שלא היה יכול לגלח קודם הרגל ואם חל יום ששי או יום ראשון שלו ערב הרגל מותר לספר ולכבס כיון שאי אפשר לו לעשותם בלילה אבל אסור לרחוץ עד הלילה כיון שאפשר לו לרחוץ בלילה אע"פ שמותר לכבס מבעוד יום אסור לו ללובשן עד הלילה וריב"א כתב כמו שאסור לרחוץ כך אסור לכבס כל היום ומיהו בערב סמוך לחשיכה מותר בשניהם וא"צ להמתין עד הלילה והרמב"ם כתב שאינו מותר לא לגלח ולא לרחוץ ולא לסוך ולא לעשות שום מלאכה עד שנכנס י"ט וי"ט מפסיק שאר הז' ולאחר י"ט משלים ל' מיום המיתה וסברא ראשונה הוא סברת הראב"ד ולזה הסכים א"א ז"ל והא דרגל מבטל גזירת ל' דוקא בשאר מתים אבל באביו ואמו אינו תלוי בשלשים אלא אסור לספר עד שיגערו בו חביריו ומיהו כתוב בספר המצות דוקא שפוגע בו הרגל בתוך ל' אבל אם עברו שלשים ואח"כ פגע בו הרגל או אפי' אם חל יום ל' ברגל הרגל מבטלו ר"ה ויום הכפורים חשובין כרגלים לדחות האבילות ועולין בשביל ז' ימים אע"פ שאינו אלא יום אחד כעצרת וזה הכלל לכל המועדים נהג שעה אחת לפני הפסח אותה שעה חשובה כשבעה ושמונת ימי הפסח הרי ט"ו ומשלים עליהן ט"ו שעה לפני עצרת חשובה כשבעה ועצרת חשוב כשבעה כיון שאם לא קירב קרבן עצרת בעצרת יש לו תשלומין כל ז' חשוב כשבעה הרי י"ד ומשלים עליהם י"ו וי"ט שני של עצרת עולה למנין י"ו כיון שאנו בקיאין בקביעותא דירחא ואין אנו עושין יום טוב שני אלא משום מנהג חשוב כחול ועולה למנין י"ו שעה לפני ראש השנה מבטל ממנו גזירת ז' ור"ה הרי י"ד ומגלח ערב יום הכיפורים שמבטל ממנו גזירת שלשים שעה אחת לפני י"ה וי"ה הרי י"ד ומגלח ערב החג שעה אחת לפני החג והחג י"ד ושמיני עצרת שהוא רגל בפני עצמו חשוב כז' הרי כ"א ויום ב' של שמיני עצרת שהוא כמו חול כדפרישית הרי כ"ב ומשלים עליהם ח' וי"א שהקובר מתו קודם ר"ה אין י"כ מבטל ממנו גזירת ל' וכן אם קוברו קודם י"ה אין החג מבטל ממנו גזירת שלשים דתרי קולי בחדא אבילות לא עבדינן שיבא רגל אחד ויבטל גזירת שבעה ויבא רגל אחר ויבטל גזירת שלשים וכן דעת בה"ג שכתב היכא שמת לו מת שעה קודם ר"ה עולה למנין שבעה ור"ה שבעה הרי י"ד וז' שבין ראש השנה לי"ה הרי כ"א וי"ה שהוא כרגל חשוב כשבעה הרי כ"ח יום ונקיט בתר י"ה ב' ימים וסברא ראשונה היא סברת הרמב"ן ולזה הסכים א"א ז"ל כתב ה"ר שמשון הקובר מתו שעה אחת לפני הרגל שאותה שעה והרגל חשובין כי"ד ומיד אחר הרגל יש לו דין שבוע ג' לענין שיושב במקומו ואינו מדבר אפילו בר"ה ועצרת שאינו אלא יום אחד כתב בה"ג הלכה למעשה הקובר מתו ברגל לא חיילא עליה אבילות אלא אחר הרגל ונקיט יומי דאבילות מי"ט האחרון אף ע"ג דלא נהיג ביה אבילות עולה למנין ז' ולא נקיט לאחר הרגל אלא ששה ימים ומאן דשכיב ליה שכבא ביום שני שהוא י"ט האחרון או ביום שני דעצרת נהיג ביה אבילות דהוא יום מיתה וקבורה דהכי אסכימו רבנן דאבילות יום ראשון דאורייתא דדחי עשה דרבנן וכן כתבו כל הגאונים וכ"כ הרמב"ן וכתב וכבר פירשנו שאינו קורע בי"ט שני ופירשנו לדעת הגאונים שאין דינן אלא בשבעה מתים המפורשים בתורה אבל באותן שהוסיפו עליהן מדברי סופרים אין מתאבלים עליהם בי"ט וי"א דביום טוב שני של ר"ה אין מתאבלין כלל דקדושה אחת להן אע"פ שעולה אינו נוהג בו אבילות וזו היא דעת הרמב"ם ולפי דעתו ודעת הגאונים כיון שהוא דרבנן אתי אבילות יום ראשון שהוא דאורייתא ודחי ליה הלכך נוהג בו כבשאר י"ט שני של גליות ע"כ וא"א הרא"ש ז"ל כתב אלו דברי הראשונים אבל חכמים האחרונים כתבו שאין שום אבילות דאורייתא אף ביום הראשון כי אם אנינות וראיותיהן ברורות וחזקות ולא תזוז מינה ע"כ ומ"מ לא היה מוחה במי שנוהג כדברי הגאונים:

וּכְבָר נִתְבָּאֵר, שֶׁאֲבֵלוּת יוֹם רִאשׁוֹן מִדְּאוֹרַיְתָא, וְהוּא יוֹם מִיתָה וּקְבוּרָה. וּבְבֵאוּר אָמְרוּ בְּמוֹעֵד קָטָן (יד, ב) אָבֵל אֵינוֹ נוֹהֵג אֲבֵלוּתוֹ בָּרֶגֶל אָתֵי עֲשֵׂה דְּרַבִּים, וְדָחֵי עֲשֵׂה דְּיָחִיד. הִנֵּה נִתְבָּאֵר שֶׁחִיּוּב הָאֲבֵלוּת דְּאוֹרַיְתָא וְשֶׁהוּא מִצְוַת עֲשֵׂה, אֲבָל בְּיוֹם רִאשׁוֹן בִּלְבַד, וְנִשְׁאֲרוּ הַשִּׁשָּׁה דְּרַבָּנָן, וַאֲפִלּוּ הַכֹּהֵן יִנְהַג אֲבֵלוּתוֹ בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁמִּטַּמֵּא לִקְרוֹבָיו, וְהָבֵן זֶה, עַד כָּאן.

אבל שבעת ימים. אבלות זו קודם קבורה היה שכן כתוב אחרי כך וישאו אתו בניו ויקברו אותו, אבל האבלות שנצטוינו בדין תורה הוא אחר הקבורה לאחר שיסתם הגולל.

ראש השנה ויום הכפורים חשיבי כרגלים לבטל האבילות: שעה אחת לפני ראש השנה בטלה ממנו גזירת שבעה מפני ראש השנה וגזרת שלשים מבטל ממנו יום הכפורים ומגלח בערב יום הכפורים והוא הדין לקובר מתו בשלשה בתשרי שמגלח בערב יום הכפורים: שעה אחת לפני יום הכפורים בטלה ממנו גזירת שבעה מפני יום הכפורים וגזיר' שלשים מבטל ממנו החג ומגלח בערב החג:

11. Rosh Hashana and Yom Kipur are treated like festivals with respect to nullifying mourning. 14. If one practiced mourning for one hour before Rosh Hashanah, the requirement for shiva is nullified because of Rosh Hashanah. Shloshim will be nullified by the onset of Yom Kippur. And he can shave on the eve of Yom Kippur. Similarly, if the burial was on the 3rd of Tishrei (so the 9th is the end of the Shiva), he can shave on the eve of Yom Kippur (which will nullify the Shloshim). 15. If one practiced mourning for one hour before Yom Kippur, the requirement for shiva is nullified because of Yom Kippur. Shloshim will be nullified by the onset of Sukkot. He can shave the day before sukkot.

ואף על גב דנוהג כל האבלות לאחר הרגל, מכל מקום יש בזה חילוק בין אבלות זו לאבלות אחרת, לענין מלאכה ותנחומין. מפני שפרטים אלו נתקיימו ברגל עצמו, והיינו שאסור במלאכה ברגל, וכיון דכבר נתבטל בשבעה ימי הרגל ממלאכה, אף על גב שלא נתבטל מחמת האבלות אלא מחמת הרגל, מכל מקום סוף סוף הרי נהג כדין אבלות לענין מלאכה. וכן מנחמים יכולים לנחמו בימי הרגל.

וגם ראש השנה ויום הכיפורים חשיבי כרגלים לבטל האבלות. ולכן לפי מה שנתבאר, אם נהג אבלות שעה אחת לפני הפסח אותה שעה חשובה כשבעה, ושמונה ימי הפסח, ומשלים עליהם עוד חמישה עשר ימים לשלושים – שעה אחת לפני עצרת חשובה כשבעה. ועצרת עצמו כיון שיש לקרבנותיו תשלומין כל שבעה – הוה גם כן כשבעה. הרי ארבעה עשר, ומשלים עליהם עוד ששה עשר. ויום שני של עצרת נחשב במניין הששה עשר. שעה אחת לפני ראש השנה – בטלה ממנו גזירת שבעה מפני ראש השנה. ויום הכיפורים מבטל ממנו גזירת שלושים. ומותר לגלח בערב יום הכיפורים. והוא הדין לקובר מתו בשלושה בתשרי, שמגלח בערב יום הכיפורים, שנשלם שבעה עד יום הכיפורים שעה אחת לפני יום הכיפורים – בטלה ממנו גזירת שבעה מפני יום הכיפורים. וסוכות מבטל השלושים, ומגלח בערב סוכות שעה אחת לפני סוכות. וסוכות הרי ארבעה עשר, ושמיני עצרת נחשב לשבעה – הרי עשרים אחד יום. ושמחת תורה הרי עשרים ושניים – משלים עליהם עוד שמונה לשלושים. ובמת ברגל לא חשבינן שמיני עצרת לשבעה ימים (ט"ז סעיף קטן ד). ויש חולקים בזה, ובארנו ביורה דעה שם סעיף יט, עיין שם.

ר"ה ויה"כ חשובים כרגל לדחות האבילות וכולי בפרק אלו מגלחין פלוגתא דתנאי במתני' [יט.] ואיפסיקא בגמרא [כד:] הלכתא כר"ג דאמר ר"ה ויה"כ כרגלים וכחכמים דאמרי עצרת כרגלים: ומ"ש זה הכלל לכל המועדים נהג שעה אחת לפני הפסח אותה שעה חשובה כז' וכו' שעה אחת לפני עצרת חשובה כז' ועצרת חשוב כז' וכו' (שם) דרש רב ענני בר ששון יום אחד לפני עצרת ועצרת הרי כאן י"ד דא"ר אלעזר מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל ז' שנאמר בחג המצות ובחג השבועות וכו' אדבריה רב פפא לרב איויא סבא ודרש יום אחד ור"ה הרי כאן י"ד אמר רבינא הילכך יום א' לפני החג וחג ושמיני שלו הרי כאן כ"א יום ומ"ש די"ט שני של עצרת עולה למנין י"ו הואיל ובקיאינן בקביעא דירחא כ"כ שם הרא"ש וכתב רבינו ירוחם (נתיב כ"ח ח"ג) דביום שני של ר"ה לא אמרינן הכי דתרווייהו כחד יומא חשיב הילכך יום אחד לפני ר"ה וב' ימים של ר"ה הרי י"ד ומשלים עליהם י"ו ע"כ ודבריו לדעת י"א ובה"ג שכתב רבינו בסמוך דאילו לדעת הרמב"ן והרא"ש די"ה מבטל ממנו גזירת ל' אין נפקותא ביום שני של ר"ה אם עולה או אינו עולה ומ"ש גבי שעה אחת קודם ר"ה שמגלח בעי"כ וכן בשעה אחת לפני יה"כ שמגלח ערב החג כ"כ הרא"ש שם בשם הרז"ה והרמב"ן ז"ל: ומ"ש וי"א שהקובר מתו קודם ר"ה אין י"ה מבטל ממנו גזירת ל' וכן אם קברו קודם י"ה אין החג מבטל ממנו גזירת ל' וכו' כ"כ הרא"ש שם בשם הראב"ד שדקדק כן וכתב שם שהרמב"ן דחה דבריו והסכים הרא"ש לדברי הרמב"ן ז"ל וכתבו הגה"מ שלזה הסכים הר"מ וגם בהג"א כתב בשם א"ז שיש לסמוך על זה הלכה למעשה והרמב"ם כתב בפ"י הקובר את מתו אפי' שעה אחת קודם הרגל או קודם ר"ה וי"ה בטלה ממנו גזירת ז' נמצא מונה לאחר ר"ה וי"ה כ"ג יום ולאחר פסח י"ו יום עכ"ל. וכבר כתבתי בטור א"ח סימן תקמ"ח שכתב הרמב"ן ליישב דבריו ושכתב דמכל מקום אין דבריו נראין ולענין הלכה כיון שהר"ם והרא"ש וא"ז מסכימים לדברי הרמב"ן הכי נקטינן :

(יד) דאין נוהג וכו' - טעמם דס"ל דאפילו אבילות יום ראשון הוא רק מדרבנן ולכך שמחת הרגל עדיפא דהוא מצוה של רבים: (טו) לא חלה עליו אבילות - ולא ישנה כסותו אע"ג דשאר אבל משנה ברגל מ"מ זה שלא התחיל עדיין באבילות אין לנהוג כן ברגל גם אין משנה מקומו הואיל ולא שינה קודם יו"ט. ולענין תפילין בחוה"מ ביום ראשון שמת לו מת עיין לעיל בסימן ל"ח במ"ב ס"ק ט"ז ועיין בשע"ת בסימן זה:

וביוהכ"פ שמתכפרין העבירות נעשין בנ"י אחד. ולכן זכו ללוחות אחרונות ביוה"כ שמקודם ע"י החטא כ' כי פרוע הוא ונתפרד האחדות. ואח"כ כשירד משה מן ההר כ' ויקהל משה כו' שנחזרו להאחדות והתורה תלוי' בזה האחדות כמ"ש מורשה קהלת יעקב.

אך כ"ז הוא בעשי"ת, אבל ביוהכ"פ שכיפור הוא מלשון קינוח, כפירש"י היינו אחר שאין עוד החטא דבוק בעצם, אלא כעין מכסה, שוב יוהכ"פ עושה קנוח והסרה לגמרי, וע"כ אפי' לרבנן דאין יוהכ"פ מכפר בלי תשובה, היינו בלי תשובה כלל אלא שעומד במרדו, אבל כשעשה תשובה אעפ"י שאיננו כ"כ מעומקא דליבא, שוב יוהכ"פ מכפר לגמרי:

והענין הוא כי יוה"כ הוא מעין עוה"ב שאין בו אכילה ושתי'. והוא באמת יום שמחה מאוד לבנ"י. כי יוהכ"פ הוא הביטול אליו ית' לגמרי. כמ"ש חז"ל מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר כך הקב"ה מטהר את ישראל.

חגים מהתורה מבטלים את האבלות, ולמרות שהחג פחות קדוש מהשבת, שמחתו בולטת וגלויה יותר כלפי חוץ, ועל כן אם החלו לשבת שבעה אפילו שעה אחת לפני כניסת החג, כשיכנס החג, שמחת החג מבטלת ומפסיקה את שבעת ימי האבלות, ולאחר החג אינם צריכים להמשיך לשבת שבעה. אלו החגים שמבטלים את האבלות: פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות. אבל חגים שמדברי חכמים, כמו חנוכה, פורים ויום העצמאות, אינם מבטלים את אבלות השבעה.

שבת: אין נוהגים 'אבלות' בפרהסיה ביום השבת משום קדושתו, לפיכך מותר ללמוד תורה, ללכת לתפילות בבית הכנסת, ולברך איש את רעהו ב'שבת שלום'. וכן עורכים בשבת סעודות ושרים בהם כמו בכל השבתות. סמוך לזמן כניסת השבת מותר לאבלים לרחוץ גופם בפושרים, ללבוש בגדי שבת וללכת לבית הכנסת. אמנם מנהגי אבלות שבצנעה נוהגים גם בשבת, לפיכך נמנעים מיחסי אישות, ואין רוחצים וסכים את הגוף לתענוג. יום השבת עולה למניין שבעה שכן השבת היא נשמת השבוע, וכאשר השבוע הוא שבוע של אבל, השבת מרוממת את האבל.

ימים שבין יום הכפורים לסוכות אין אומרים בהם וידוי ונפילת אפים, אבל מותר להתענות בהם תענית יחיד, [לדעת מרן] , כגון ביום פטירת אב ואם וכדומה. [ילקו"י מועדים עמוד קיח. חזו"ע סוכות עמוד תפז] . והמנהג פה עה"ק ירושלים שאחר יום הכפורים עד סוף החודש אין אומרים לא וידוי ולא נפילת אפים, עד יום ב' חשון. [חזו"ע ימים נוראים עמו' שצד] .