Mussarמוסר

Daily Mussar Study Beyond Initial Knowledge

These sources explore why repeated engagement with mussar principles remains spiritually necessary even after their intellectual content is already familiar. They address the gap between knowing ethical truths and maintaining active awareness of them, emphasizing that ongoing study counteracts habituation, forgetfulness, and distraction from what one has already learned.

לְהַזְכִּירָם אֶת הַיָּדוּעַ לָהֶם כְּבָר

12 sources · 11 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The core answer sits in Chochma uMusar 1 p. 198, which explains that the intellect grows only through repeated use, and that failing to exercise and develop one's understanding daily is itself a sign the intellect is going unused — a neglect that leads to its deterioration even as the body, left unchecked, grows stronger in its stead. On this account, knowing mussar's ideas is not the same as keeping the faculty that grasps them alive; the daily study is what sustains the intellect itself, not merely the information it has already absorbed.

Mesillat Yesharim, Introduction 1-2 makes the same point about mussar literature generally: the author states explicitly that his book teaches people nothing they do not already know, since its truths are so familiar that neglect and forgetfulness of them are correspondingly great, and therefore the benefit of such a work comes only from constant review, never from a single reading.

Mesillat Yesharim 25:6-7 develops the underlying mechanism: a picture such as constant fear of Heaven is only formed in the mind through diligent, sustained contemplation, and even once formed it is easily lost unless one is relentlessly diligent in maintaining it, so that any interruption of thought — whether from preoccupation or by choice — undoes the constant awareness already achieved.

Duties of the Heart, Eighth Treatise on Examining the Soul 1 frames this same need for perpetual engagement as spiritual accounting — a man must continually deliberate with himself over his obligations rather than let them lapse from memory, invoking the pesukim that describe one who fails to reflect as lacking knowledge and understanding and as forgetting what he once knew.

This concern with forgetting and losing hold of what is already known is rooted in the Torah itself, which in Devarim 4:9 warns a person to guard himself scrupulously lest the things he has seen depart from his heart all the days of his life, and in Devarim 6:7 commands constant repetition of these matters at all times, sitting, walking, lying down, and rising.

Pirkei Avot 1:4 and Menachot 99b:16-18 reinforce the practice of sustained, uninterrupted engagement with study, the latter teaching that even learning only a single chapter morning and evening fulfills the requirement that Torah not depart from one's mouth, modeling the pattern of small but constant daily renewal rather than one-time mastery.

Mesillat Yesharim 26:3 adds that reaching the higher states built on this foundation, such as holiness, depends on continual exertion — unceasing pursuit of true knowledge and constant intellectual engagement with sanctity of deed — since what is achievable by human effort is specifically this ongoing striving, not a one-time attainment.

Kaf HaChaim (Palagi) 20:4 codifies the practical consequence of this principle, prescribing that even one whose constant practice is Torah study mixed with mussar should still not let a day pass without studying at least half an hour in a mussar text before turning to the depths of halacha, a practice followed in the author's own yeshiva.

Sichot Avodat Levi 18:32 likewise draws the lesson that a person must work on his inner character, and that this is possible only through mussar study joined with constancy in Torah study, echoing the same insistence that the inner work demands ongoing, not one-time, engagement.

Be'er Mayim Chaim, Bereishit 28:12:1 situates this process within the role of the tzaddik, who elevates the ordinary people toward Hashem specifically through wisdom, mussar, and Torah that he teaches them to walk in the way of Hashem — a transmission that, by its nature, functions as an ongoing guidance rather than a single instruction.

Source 1 · Tanach
Verified

Deuteronomy 4:9

דברים ד׳:ט׳

Deuteronomy 4:9

Moses warns Israel to guard themselves and not forget what they have seen. The verse links spiritual responsibility with active preservation of memory, a foundation for repeated mussar review against forgetfulness and moral drift.

רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ׃

But take utmost care and watch yourselves scrupulously, so that you do not forget the things that you saw with your own eyes and so that they do not fade from your mind as long as you live. And make them known to your children and to your children’s children:

See also

Source 2 · Tanach
Verified

Deuteronomy 6:7

דברים ו׳

Deuteronomy 6:7

The command to speak Torah continually—when sitting, walking, lying down, and rising—models the idea that essential truths require ongoing repetition, not merely one-time acquisition.

וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשׇׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃

See also

Source 3 · Chazal
Verified

Pirkei Avot 1:4

משנה אבות א׳

Pirkei Avot 1:4

The Mishnah instructs one to sit in the dust of the sages and drink their words thirstily, presenting sustained receptivity and repeated absorption as the posture through which wisdom shapes a person.

יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם קִבְּלוּ מֵהֶם. יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ בֵית וַעַד לַחֲכָמִים, וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם, וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בְצָמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם:

Source 4 · Chazal· outside school
Verified

Menachot 99b

מנחות צ״ט ב — ד"ה אָמַר רַבִּי אַמֵּי

Menachot 99b:16-18

The discussion of the mitzvah of continual Torah study teaches that Torah is not exhausted once its content is known; ongoing engagement itself is spiritually formative and preserves the covenantal relationship with Torah.

אָמַר רַבִּי אַמֵּי: מִדְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי נִלְמוֹד, אֲפִילּוּ לֹא שָׁנָה אָדָם אֶלָּא פֶּרֶק אֶחָד שַׁחֲרִית וּפֶרֶק אֶחָד עַרְבִית – קִיֵּים מִצְוַת ״לֹא יָמוּשׁ (אֵת) סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: אֲפִילּוּ לֹא קָרָא אָדָם אֶלָּא קְרִיַּת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית – קִיֵּים ״לֹא יָמוּשׁ״, וְדָבָר זֶה אָסוּר לְאוֹמְרוֹ בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ, וְרָבָא אָמַר: מִצְוָה לְאוֹמְרוֹ בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ. שָׁאַל בֶּן דָּמָה, בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אֶת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כְּגוֹן אֲנִי, שֶׁלָּמַדְתִּי כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, מַהוּ לִלְמוֹד חׇכְמַת יְוָנִית? קָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה: ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה״. צֵא וּבְדוֹק שָׁעָה שֶׁאֵינָהּ לֹא מִן הַיּוֹם וְלֹא מִן הַלַּיְלָה, וּלְמוֹד בָּהּ חׇכְמַת יְוָנִית.

The baraita teaches that according to Rabbi Yosei, even if the old shewbread remained on the Table for a short while in the morning, and the new shewbread was placed on the Table toward evening, and even though it did not reside constantly on the Table, this fulfills the requirement that the shewbread should always be on the Table. Rabbi Ami says: From Rabbi Yosei’s statement we may learn that even if a person learned only one chapter of the Mishna in the morning and one chapter of the Mishna in the evening, he has thereby fulfilled the mitzva of: “This Torah scroll shall not depart from your mouth, and you shall contemplate in it day and night, that you may take heed to do according to all that is written in it, for then you shall make your ways prosperous, and then you shall have good success” (Joshua 1:8). Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: Even if a person recited only the recitation of Shema in the morning and in the evening, he has fulfilled the mitzva of: “This Torah scroll shall not depart from your mouth.” And it is prohibited to state this matter in the presence of ignoramuses [amei ha’aretz], as they are likely to get the impression that there is no need to study Torah beyond this. And Rava says: On the contrary, it is a mitzva to state this matter in the presence of ignoramuses, as they will realize that if merely reciting the Shema leads to such a great reward, all the more so how great is the reward of those who study Torah all day and night. Ben Dama, son of Rabbi Yishmael’s sister, asked Rabbi Yishmael: In the case of one such as I, who has learned the entire Torah, what is the halakha with regard to studying Greek wisdom? Rabbi Yishmael recited this verse about him: “This Torah scroll shall not depart from your mouth, and you shall contemplate in it day and night.” Go and search for an hour that is neither part of the day nor part of the night, and learn Greek wisdom in it.

Source 5 · Rishonim
Verified

Duties of the Heart, Gate of Self-Accounting, chapter

חובות הלבבות, שער שמיני - שער חשבון הנפש א׳ — ד"ה אֲבָל הַחֶשְׁבּוֹן עִם הַנֶּפֶשׁ הוּא הִשְׁתַּדְּלוּת

Duties of the Heart, Eighth Treatise on Examining the Soul 1

The Chovot HaLevavot presents regular accounting of one's conduct as necessary for recognizing recurring deficiencies and maintaining inner progress. This supplies a systematic rationale for daily mussar review even when the principles are already known.

אֲבָל הַחֶשְׁבּוֹן עִם הַנֶּפֶשׁ הוּא הִשְׁתַּדְּלוּת הָאָדָם בְּעִנְיְנֵי תּוֹרָתוֹ וְעוֹלָמוֹ בֵּינוֹ וּבֵין שִׂכְלוֹ כְּדֵי שֶׁיֵּדַע בָּזֶה מָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ וּמָה שֶׁיֵּשׁ עָלָיו מִן הַחוֹבוֹת. וְאָמַר בְּמִי שֶׁלֹּא הִסְתַּכֵּל בְּעִנְיָנָיו וְלֹא חִשֵּׁב עִם נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶם (ישעיהו מ״ד:י״ט) וְלֹא יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ וְלֹא דַעַת וְלֹא תְבוּנָה וְאָמַר (תהלים עח) לֹא זָכְרוּ אֶת יָדוֹ וְאָמַר (דברים לב) זָכֹר יְמוֹת עוֹלָם וְאָמַר (תהלים קמג) זָכַרְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם וְאָמַר (איוב לו) אֶשָּׂא דֵעִי לְמֵרָחוֹק: אֲבָל עַל כַּמָּה פָּנִים יִהְיֶה חֶשְׁבּוֹן הָאָדָם עִם נַפְשׁוֹ לֵאלֹהִים יִתְעַלֶּה אוֹמַר כִּי אָפְנֵי הַחֶשְׁבּוֹן רַבִּים בָּעִנְיָן הַזֶּה אַךְ אֲבָאֵר מֵהֶם שְׁלֹשִׁים פָּנִים יִתְבָּאֵר מֵהֶם מָה שֶׁהָאָדָם חַיָּב בּוֹ לֵאלֹהִים כְּשֶׁנּוֹתֵן אוֹתָם אֶל לִבּוֹ וּמְקַבֵּל עַל נַפְשׁוֹ לַחְשֹׁב בָּהֶם וְלִזְכֹּר אוֹתָם תָּמִיד:

Spiritual account-taking means the deliberation of a man on his torah and worldly affairs between his nefesh (bodily soul/emotional side/will) and his intellect, so that one may know what one has and what one still owes of his duties. (this will be clarified through examples). It was said of one who did not examine his matters and did not account with himself on them: "None returns it to heart, neither is there knowledge nor understanding to say" (Yeshaya 44:19), and "They remembered not His hand [nor the day when He delivered them from the oppressor]" (Tehilim 78:42), and "Remember the days of old..." (Devarim 32:7), and "I remember the days of old [I meditate on all Your works; I ponder on the work of Your hands]" (Tehilim 143:5), and "I will get my knowledge from afar [and will ascribe righteousness to my Maker]" (Iyov 36:3). Regarding how many ways is the accounting of a man with himself on his duties to G-d, I say, that the ways of accounting in this matter are numerous. However, among them, I will expound thirty ways whereby it will become clear through them, what a man is obligated to his G-d, when he puts them to heart and takes on himself to reflect on them and remember them always.

Source 6 · Acharonim
External

Chochma uMusar 1 p. 198

חכמה ומוסר, ח״א עמ׳ קצ״ח

Chochma uMusar 1 p. 198

The passage explains that repeatedly using the intellect causes it to grow, whereas failing to develop one’s understanding daily indicates that the intellect is not being used and leads to its deterioration, alongside the strengthening of the body.

Chochma uMusar 1 p. 198 — page scan on HebrewBooks
Page 213

Rabbi Simcha Zissel Ziv, the Alter of Kelm (1824–1898); maamarim and letters to his talmidim, New York 5717 edition, chelek 1 (chelek 2 is not available as a scan). Chochma uMusar (Alter of Kelm) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 7 · Acharonim
Verified

Mesillat Yesharim, Introduction

מסילת ישרים, הקדמה א׳-ב׳ — ד"ה אָמַר הַמְחַבֵּר

Mesillat Yesharim, Introduction 1-2

Ramchal argues that truths can be clear yet neglected because people are accustomed to them and distracted by worldly concerns. Therefore a work of mussar must repeatedly remind a person of duties he already knows, restoring practical awareness.

אָמַר הַמְחַבֵּר: הַחִבּוּר הַזֶּה לֹא חִבַּרְתִּיו לְלַמֵּד לִבְנֵי הָאָדָם אֶת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ, אֶלָּא לְהַזְכִּירָם אֶת הַיָּדוּעַ לָהֶם כְּבָר וּמְפֻרְסָם אֶצְלָם פִּרְסוּם גָּדוֹל. כִּי לֹא תִּמְצָא בְּרוֹב דְּבָרַי, אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁרֹב בְּנֵי הָאָדָם יוֹדְעִים אוֹתָם וְלֹא מִסְתַּפְּקִים בָּהֶם כְּלָל. אֶלָּא שֶׁכְּפִי רֹב פִּרְסוּמָם וּכְנֶגֶד מַה שֶׁאֲמִתָּתָם גְּלוּיָה לַכֹּל, כָּךְ הַהֶעְלֵם מֵהֶם מָצוּי מְאֹד וְהַשִּׁכְחָה רַבָּה. עַל כֵּן אֵין הַתּוֹעֶלֶת הַנִּלְקָט מִזֶּה הַסֵּפֶר יֹצֵא מִן הַקְּרִיאָה בּוֹ פַּעַם אַחַת, כִּי כְּבָר אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִמְצָא הַקּוֹרֵא בְּשִׂכְלוֹ חִדּוּשִׁים אַחַר קְרִיאָתוֹ שֶׁלֹּא הָיוּ בּוֹ לִפְנֵי קְרִיאָתוֹ, אֶלָּא מְעַט. אֲבָל הַתּוֹעֶלֶת יֹצֵא מִן הַחֲזָרָה עָלָיו וְהַהַתְמָדָה. כִּי יִזָּכְרוּ לוֹ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַנִּשְׁכָּחִים מִבְּנֵי הָאָדָם בְּטֶבַע, וְיָשִׂים אֶל לִבּוֹ חוֹבָתוֹ אֲשֶׁר הוּא מִתְעַלֵּם מִמֶּנָּה.

The writer says: I have composed this work not to teach people what they do not know but to remind them of what they already know and which is very familiar to them. For you will find in most of my words only things which most people already know and do not have any doubt about. But according to their familiarity and to the extent that their truth is evident to all, so too is their neglect very prevalent and forgetfulness of them very great. Therefore, the benefit to be gleaned from this book is not from a single reading, for it is possible that the reader will learn little that he did not already know. Rather the benefit derived [from this book] comes from review and diligent study. For [then] he will be reminded of these things which, by nature, people tend to forget and he will put to heart his duties which he hides from.

Source 8 · Acharonim
Verified

Mesillat Yesharim 25

מסילת ישרים כ״ה:ו׳-ז׳ — ד"ה וְאָמְנָם הַדָּבָר הַזֶּה אֵינוֹ מִצְטַיֵּר הֵיטֵב

Mesillat Yesharim 25:6-7

Ramchal explains that watchfulness requires deliberate attention and preparation because distraction and habit obscure what a person intellectually understands. Repeated mussar study helps maintain this active vigilance.

וְאָמְנָם הַדָּבָר הַזֶּה אֵינוֹ מִצְטַיֵּר הֵיטֵב בְּשֵׂכֶל הָאָדָם, אֶלָּא עַל יְדֵי הַתְמָדַת הַהִתְבּוֹנְנוּת וְהַהִסְתַּכְּלוּת הַגָּדוֹל, כִּי כֵּיוָן שֶׁהַדָּבָר רָחוֹק מֵחוּשֵׁינוּ לֹא יְצַיְּרֵהוּ הַשֵּׂכֶל אֶלָּא אַחַר רוֹב הָעִיּוּן וְהַהַשְׁקָפָה, וְגַם אַחַר שֶׁיְּצַיְּרֵהוּ יָסוּר הַצִּיּוּר מִמֶּנּוּ בְּנָקֵל אִם לֹא יַתְמִיד עָלָיו הַרְבֵּה. וְנִמְצָא שֶׁכְּמוֹ שֶׁרֹב הַהִתְבּוֹנֵן הוּא הַדֶּרֶךְ לִקְנוֹת הַיִּרְאָה הַתְּמִידִית, כֵּן הֶסֵּחַ הַדַּעַת וּבִטּוּל הָעִיּוּן הוּא הַמַּפְסִיד הַגָּדוֹל שֶׁלָּהּ, יִהְיֶה מֵחֲמַת טְרָדוֹת אוֹ בְּרָצוֹן, כָּל הֶסֵּחַ דַּעַת בִּטּוּל הוּא לַיִּרְאָה הַתְּמִידִית. וּתְדַקְדֵּק שֶׁאָמַר לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה, וְלֹא אָמַר לְמַעַן יִירָא, אֶלָּא לְפִי שֶׁאֵין הַיִּרְאָה הַזֹּאת מֻשֶּׂגֶת בְּטֶבַע, כִּי אַדְּרַבָּא רְחוֹקָה הִיא מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי גַּשְׁמִיּוּת הַחוּשִׁים, וְאֵינָהּ נִקְנֵית אֶלָּא עַל יְדֵי לִמּוּד, וְאֵין לִמּוּד לְיִרְאָה אֶלָּא בְּרוֹב הַהַתְמָדָה בַּתּוֹרָה וּדְרָכֶיהָ בְּלִי הֶפְסֵק, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מִתְבּוֹנֵן וּמְעַיֵּן בַּדָּבָר הַזֶּה תָּמִיד בְּשִׁבְתּוֹ, בְּלֶכְתּוֹ, בְּשָׁכְבוֹ, וּבְקוּמוֹ, עַד שֶׁיִּקְבַּע בְּדַעְתּוֹ אֲמִתַּת הַדָּבָר, דְּהַיְנוּ: אֲמִתַּת הִמָּצֵא שְׁכִינָתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּכָל מָקוֹם, וֶהֱיוֹתֵנוּ עוֹמְדִים לְפָנָיו מַמָּשׁ בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, וְאָז יִירָא אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת.

However, this picture is not formed well in a person's mind, except through diligent contemplation and great reflection. For since the matter is far from our senses, the mind can only picture it after much thought and consideration. And even after the mind pictures it, the picture will easily be lost unless he is very diligent in [maintaining] it. Thus, we see that just like much contemplation is the way to acquire constant fear, so too interruption of thought and idleness of study is its greatest detriment, whether this is due to preoccupations or will - every interruption of thought is a nullification of the constant fear. Note that the verse says: "so that he will learn to fear" and not "so that he will fear". Because since this fear is not attained naturally. On the contrary, it is kept far from him due to the corporeality of his senses. Thus, it can only be acquired through learning, and the only manner in which one may learn to fear is through great diligence in the study of the Torah and its ways without interruption. Namely, through contemplating and examining this matter always, when he sits and when he walks, when he lies down and when he rises, until the truth of the matter becomes implanted in his mind, that is, the truth that His Divine presence (Shechina) is present everywhere, and of our actually (mamash) standing before Him at all times, every moment. Then he will fear G-d in truth.

Source 9 · Acharonim
Verified

Mesillat Yesharim 26

מסילת ישרים כ״ו:ג׳ — ד"ה וְאָמְנָם לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם שֶׁיָּשִׂים

Mesillat Yesharim 26:3

In discussing purity and divine service, Ramchal stresses that inner qualities are acquired through sustained work, not merely through knowing their definitions. Regular study supports the gradual transformation of motivation and action.

וְאָמְנָם לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם שֶׁיָּשִׂים הוּא אֶת עַצְמוֹ בַּמַּצָּב הַזֶּה כִּי כָבֵד הוּא מִמֶּנּוּ, כִּי סוֹף סוֹף חָמְרוֹ הוּא בָּשָׂר וָדָם, עַל כֵּן אָמַרְתִּי שֶׁסּוֹף הַקְּדֻשָּׁה מַתָּנָה, כִּי מָה שֶׁיּוּכַל הָאָדָם לַעֲשׂוֹת הוּא הַהִשְׁתַּדְּלוּת בִּרְדִיפַת הַיְּדִיעָה הָאֲמִתִּית וְהַתְמָדַת הַהַשְׂכָּלָה בִּקְדֻשַּׁת הַמַּעֲשֶׂה, וְהִנְּךָ רוֹאֶה שֶׁדֶּרֶךְ קְנִיַּת זֹאת הַמִּדָּה הוּא עַל יְדֵי רֹב הַפְּרִישָׁה, וְהָעִיּוּן הֶעָצוּם בְּסִתְרֵי הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה וּמַצְפּוּנֵי הַבְּרִיאָה, וִידִיעַת רוֹמְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וּתְהִלּוֹתָיו עַד שֶׁיִּתְדַּבֵּק בּוֹ דְּבֵקוּת גָּדוֹל וְיֵדַע לְכַוֵּן מַחְשַׁבְתּוֹ בִּהְיוֹתוֹ הוֹלֵךְ וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בַּדְּרָכִים הָאַרְצִיִּים כְּמוֹ שֶׁהָיָה רָאוּי לַכֹּהֵן שֶׁיִּתְכַּוֵּן בְּעוֹדוֹ שׁוֹחֵט הַזֶּבַח אוֹ מְקַבֵּל דָּמוֹ אוֹ זוֹרְקוֹ עַד שֶׁיַּמְשִׁיךְ בָּזֶה הַבְּרָכָה מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם. מַפְסִידֵי הַמִּדָּה הֵם חֶסְרוֹן הַיְּדִיעוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת וְרֹב הַחֶבְרָה עִם בְּנֵי הָאָדָם כִּי הַחָמְרִיּוּת מוֹצֵא אֶת מִינוֹ וְנֵעוֹר וּמִתְחַזֵּק, וְנִשְׁאֲרָה הַנֶּפֶשׁ לְכוּדָה בּוֹ וְלֹא תֵּצֵא מִמַּאֲסָרָהּ.

However, it is impossible for a man to place himself in such a state. For it is beyond his ability. He is after all a physical creature, of flesh and blood. Thus I said that the end of Holiness is a gift. For that which is in man's ability to do is the initial exertion, pursuing true knowledge and continual thought on the sanctification of deed. Behold, you can see that the way to acquire this trait is through much Separation, intense study of the secrets of divine providence, the hidden matters of the creation, and knowledge of His exaltedness, blessed be He, and His praises, until one clings greatly to Him, and knows how to have intent in his thoughts, as was proper for the Kohen to have intents while slaughtering the offering, receiving its blood, and sprinkling it, until he would draw down the blessing from G-d of life and peace. The detriments to this trait [of Holiness] are lack of true knowledge and much association with other people. For the physical meets its kind, awakens and strengthens, and the soul remains trapped in it and will not escape its prison.

Source 10 · Acharonim
Verified

Kaf HaChaim (Palagi) 20:4

כף החיים (פלאג'י) כ׳:ד׳ — ד"ה אף על גב דזה דרכו כל

Kaf HaChaim (Palagi) 20:4

Hayyim Palache says that even someone who studies Chok LeYisrael, including mussar, should study a mussar book for at least half an hour every day before beginning in-depth halachic study, especially when teaching students, and describes this as the practice of his yeshivah.

אף על גב דזה דרכו כל הימים ללמוד חק לישראל ובלול בכל גם במוסר השכל, עם כל זה לא יעבור עליו מבלי שילמוד בכל יום לפחות חצי שעה בספר מוסר קודם שיתחיל ללמוד בעומק הלכה, וכל שכן אם מלמד לתלמידים, דידריכם ללמוד תחילה בספר הקדוש ראשית חכמה מעט בכל יום החל וגמור, וכן על זה הדרך בספר הטהור נורא ונשגב שבט מוסר וכדומה להם ספרים הרבה אין קץ, וכך היה מנהגינו בישיבתינו בית יעקב רבי תובב"א, ועיין בספר צפורן שמיר סימן ד' אות נ"ג, ולקמן במוצאי שבת בס"ד

Source 11 · Hasidic· outside school
Verified

Be'er Mayim Chaim, Genesis 28:12:1

באר מים חיים, בראשית כ״ח:י״ב:א׳

Be'er Mayim Chaim, Genesis 28:12:1

Chaim Tirer explains that the righteous serve as intermediaries between Israel and God, guiding ordinary people through wisdom, mussar, and Torah, while love and awe function as the “two wings” that enable Torah, mitzvot, and prayer to ascend.

תחילה נבאר ענין הסולם בכללות ואחר כך נבוא בביאור הכתובים כי הנה נודע מאמר הכתוב (משלי י', כ"ה) וצדיק יסוד עולם כי הצדיק דלתתא הוא המעמיד ומישב העולם על תיקונו כי הצדיק נקרא כבחינת הממוצע בין ישראל לאביהם שבשמים שעל זה אמר משה רבינו ע"ה (דברים ה', ה') אנכי עומד בין ה' וביניכם. עומד ביניהם ממש בבחינת הממוצע והוא שעל ידו עולים ומתקרבים המוני עם ישראל הפשוטים לה' אלהיהם על ידי החכמה והמוסר והתורה שהוא מורה להם ללכת בדרך ה' וגם שעל ידו עולים כל התפילות והברכות ומעשה המצוות מכל ישראל כי ידוע (תיקוני זוהר כ"ה:) כל מצוה ואורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא כי אהבה ויראה נקראין תרין גדפין והם כמו הכנפים לעוף שעל ידם הוא מעופף לשמים ואם יוחסר לעוף כנפיו לא יוכל לעוף למעלה בשום אופן כן אהבה ויראה הם תרין גדפין שבהם פורחין התורה והמצוות והתפילה לשמים וכאשר נחסר אהבה ויראה נשארין בלתי כנפים ועל כן לא פרחת לעילא

Source 12 · Modern
Verified

Sichot Avodat Levi 18:32

שיחות עבודת לוי י״ח:ל״ב

Sichot Avodat Levi 18:32

Yaakov Yitzchok Ruderman’s passage states that a person must work on his inner self through mussar study and perseverance in Torah learning.

ומכל זה יש ללמוד שהאדם צריך לעבוד על פנימיותו, וזה שייך רק ע"י לימוד המוסר והתמדה בלימוד התורה.

Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify
  • ולא ״חכמים״ לבד, כי תמיד הם מתלמדים להתחכם, וזהו חנוך כל ימי חיי האדם עד בלי תכלית, וזהו תכלית המוסר, ולא כמו שסוברים כר J ., אעזר ממ׳ 5 ז כמו כורים ידברו. ואיתא בירמיה סי׳ ב׳ פסוק ח׳: ״ותופשי התורה ידעוני״, ותרגם יונתן

  • והעיקר להשתדל ללמוד מוסר בהשכל ודעת, והעיון בהלכה מועיל מאד לעיין במוסר, ואחר כך עיון המוסר מועיל להלכה, כמו שאמר החכם באדם "לדעת חכמה ומוסר"...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • על כן חובה על האדם לשמור צלם אלקים הקדוש, ולכן באה החובה לעסוק בתורה תמיד, או להגות בה יומם ולילה, למען שמור צלם אלקים שעליו גם בעסקיו אם עוסק על פי התורה, ודעתו עליה תמיד לחזור אליה, ולהגות בחכמה ומוסר כפי היכולת זה הוא גם כן להבין ולהשכיל...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • במד"ר כמה בארות חפר אבינו יצחק בבאר שבע ר' יהודה אומר ארבע כנגד כן נעשו בניו ארבע דגלים במדבר, ורבנן אמרו חמש כנגד חמשה ספרי תורה, נראה לפרש דהנה בענין חפירת הבארות הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה עפ"י דברי חובת הלבבות בפסוק מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה, שכמו מים עמוקים שיש במציאות בבטן הארץ מכבר ואין חסר רק לסלק את מעבה האדמה שע"ג המים, כן העצה בלב איש הוא במציאות ואין חסר רק לסלק את מכסה הלב, ולזה הענין עשו האבות פועל דמיוני בחפירת הבארות עכת"ד, והיינו שבאמת הי' צריך כל איש להלהיב את לבו להש"י וכמ"ש ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים אלא שיש מכסה בפני עיני לבו והוא גשמית העולם שהוא כמו מסך מבדיל המאפיל מלראות את הענין האלקי בעיניו, והאבות בזכותם הועילו לבניהם אחריהם שיהי' בכחם לדחות מעליהם את מסך המבדיל זה עד שיראו את הענין האלקי בעיניהם, ולפועל דמיוני חפרו את הבארות לגלות את מים החיים שהי' מכוסים, והרמב"ן כתב כי באר מים חיים ירמוז לבית אלקים אשר יעשו בניו של יצחק כמו שאמר מקור מים חיים את ה' עכ"ל, ובעניותין יש לי להוסיף בה דברים, דהנה דבר חידוש הגורם התפעלות ורגש הנפש אם יתמיד ויהי' רגיל בזה לא יתפעל ולא יתרגש כ"כ, וכברש"י ט"ז י"ג בהגר שמפני שהיתה רגילה לראות מלאכים בביתו של אברהם ראתה אח"כ במדבר ד' מלאכים זה אחר זה ולא חרדה, ומנוח ראה את המלאך פעם אחת ואמר מות נמות, וע"כ חששו האבות אברהם ויצחק לזרעם אחריהם פן כשיתגדלו על ברכי ענין האלקי ויהי' מורגלים בו שוב לא יהי' הדבר גורם להם התפעלות ורגש הנפש כ"כ עד שישוב אצלם כל עבודתם כמצות אנשים מלומדה, לזה עשו פועל דמיוני בבארות מים חיים הנובעים תמיד מחדש, וכך יהי' בית האלקים לישראל שירגישו בו בכל עת חיים חדשים לבקרים, ויהי' חביב בעיניהם כל שעה ושעה כשעה ראשונה, קיצור הדברים ששני ענינים נכלל בחפירת הבארות, סילוק את מסך המבדיל עד שיכול הרואה לראות בעיניו את הענין האלקי ואז ממילא יתלהב לבו לעבודתו, ועוד זאת שיהי' בכל עת כאלו היום ניתן וחביב כל שעה ושעה כשעה ראשונה: במד"ר כמה בארות חפר אבינו יצחק בבאר שבע ר' יהודה אומר ארבע כנגד כן נעשו בניו ארבע דגלים במדבר, ורבנן אמרו חמש כנגד חמשה ספרי תורה, נראה לפרש דהנה בענין חפירת הבארות הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה עפ"י דברי חובת הלבבות בפסוק מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה, שכמו מים עמוקים שיש במציאות בבטן הארץ מכבר ואין חסר רק לסלק את מעבה האדמה שע"ג המים, כן העצה בלב איש הוא במציאות ואין חסר רק לסלק את מכסה הלב, ולזה הענין עשו האבות פועל דמיוני בחפירת הבארות עכת"ד, והיינו שבאמת הי' צריך כל איש להלהיב את לבו להש"י וכמ"ש ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים אלא שיש מכסה בפני עיני לבו והוא גשמית העולם שהוא כמו מסך מבדיל המאפיל מלראות את הענין האלקי בעיניו, והאבות בזכותם הועילו לבניהם אחריהם שיהי' בכחם לדחות מעליהם את מסך המבדיל זה עד שיראו את הענין האלקי בעיניהם, ולפועל דמיוני חפרו את הבארות לגלות את מים החיים שהי' מכוסים, והרמב"ן כתב כי באר מים חיים ירמוז לבית אלקים אשר יעשו בניו של יצחק כמו שאמר מקור מים חיים את ה' עכ"ל, ובעניותין יש לי להוסיף בה דברים, דהנה דבר חידוש הגורם התפעלות ורגש הנפש אם יתמיד ויהי' רגיל בזה לא יתפעל ולא יתרגש כ"כ, וכברש"י ט"ז י"ג בהגר שמפני שהיתה רגילה לראות מלאכים בביתו של אברהם ראתה אח"כ במדבר ד' מלאכים זה אחר זה ולא חרדה, ומנוח ראה את המלאך פעם אחת ואמר מות נמות, וע"כ חששו האבות אברהם ויצחק לזרעם אחריהם פן כשיתגדלו על ברכי ענין האלקי ויהי' מורגלים בו שוב לא יהי' הדבר גורם להם התפעלות ורגש הנפש כ"כ עד שישוב אצלם כל עבודתם כמצות אנשים מלומדה, לזה עשו פועל דמיוני בבארות מים חיים הנובעים תמיד מחדש, וכך יהי' בית האלקים לישראל שירגישו בו בכל עת חיים חדשים לבקרים, ויהי' חביב בעיניהם כל שעה ושעה כשעה ראשונה, קיצור הדברים ששני ענינים נכלל בחפירת הבארות, סילוק את מסך המבדיל עד שיכול הרואה לראות בעיניו את הענין האלקי ואז ממילא יתלהב לבו לעבודתו, ועוד זאת שיהי' בכל עת כאלו היום ניתן וחביב כל שעה ושעה כשעה ראשונה:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ובתנחומא (פ' זו ה') בעולם הזה קדושים נקראתם לעתיד יהיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, וסופי' דקרא כל הכתוב לחיים בירושלים, חיים תח"ה וזהו עולם הבא כמו שמצינו בגמרא (ר"פ חלק) שהכופר בתח"ה א"ל חלק לעולם הבא היא כפר בתח"ה כו', ומינה שתח"ה ועולם הבא א', וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ויהיו כ"י קדושים, וז"ש קדושים תהיו קדושה לעולם, ונראה דהמדרשים דייקו גם כן בלשון הכתוב קדושים תהיו שהוא לשון הבטחה וכמ"ש בזוהר הקדוש (פא א') היו לא נאמר אלא תהיו תהיו ודאי, וכן יש עוד הבטחה בפ' זו והייתם לי קדושים וגו' ואבדיל אתכם וגו' הבטחה גם כן שהשי"ת יתן קדושה לישראל, ופתיחת המדר' רבה בפסוק ויגבה ה"צ במשפט אימתי שמו של הקב"ה מתגדל בעולמו בשעה שעושה מדת הדין כו', ואיזו שייכות יש לזה לפרשה זו, אך המכוון על סוף הדרשה שהביא הפסוק והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים, היינו כמש"א גדול אצל הש"י מורה עד למעלה מהשגה ותפיסת עוה"ז עתי"ק, וכן דעת פנימיות מכ"ע וכ' ונודעתי וגו' והיינו שהקדושה לעולם, וזה הפי' על תי' קדושים תהיו כשם שאני קדוש, שהוא הבטחה שהקדושה לעולם והיינו בשבת דכ' לדעת כי אני ה' מקדשכם מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה כו' (שבת י:) ושורש הקדושה הוא מדת יעקב אבינו ע"ה כמ"ש והקדישו את קדוש יעקב, וברכת אתה קדוש נגד יעקב אבינו ע"ה (כמ"ש זח"ג רע"א). והרמב"ן ז"ל כ' שמצות קדושים תהיו מ"ע לכל אחד מישראל קדש עצמך במותר לך, והוא שלא ירגיש הנאת עצמו שזהו עטיו של נחש, כמו שמצינו בישי אבי דוד דמפרש בי' קרא בת נחש שמת בעטיו של נחש (שבת נה:) ומצינו במ"ר (ר"פ תזריע לגי' הילקוט) הן בעוון מלא אפי' יהיה חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה בו צד א' מעון, והיינו שלא עשה שום איסור מימיו רק שהרגיש הנאת עצמו שזהו עטיו של נחש שגרם ע"י שהטיל זוהמא בחוה (כמש"ש קמו.) ועי"ז כל אחד מזרעם מרגיש הנאת עצמו. וע"ז בא מצות קדושים תהיו קדש עצמך במותר לך להכניס קדושה בדברי רשות, כמו רבינו הקדוש שאמר על עצמו ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה, וכבר הק' בתוס' (ע"ז יא.) ממ"ש שלא פסקו מעל שלחנם כו' אך הפ' שהיה כיעקב אבינו ע"ה שלא הרגיש שום הנאה והיו כל הנאותיו בקדושה כאדם הראשון קודם החטא, ומשו"ה יעקב אבינו לא מת (כמ"ש תענית ה:) וכן רבינו הקדוש בא כל בי' שמשו לבית' (כתובות קג.) ואיתא בס' חסידים (סי' תתשכ"ט) שפטר הרבים בקידוש ידי חובתן, ולא כשאר מתים שהם חפשין מן המצות שה' דינו כחי שלא מת כלל, ואיתא מרנ"ש רמז הנשי"א נוט' הוא ניצוץ של יעקב אבינו, וכל שהיא מזרע יעקב הוא בכלל ישראל קדושים לעולם בעולם הזה ובעולם הבא שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וכאמור, וזה ענין לשון הברכה שתיקנו הגאונים ז"ל בפדיון הבן אשר קדש עובר במעי אמו, והק' ע"ז הרא"ש ז"ל (פ"א דקידושין סי' מ"א) אי קדושת בכור קאמר בפטר רחם תלא רחמנא, ולפי האמור קאי על כל עובר מישראל שזוכה לקדושה לעולם, שזהו חלק יעקב אבינו ע"ה שמטתו שלימה שכיון שהוא מזרעו יש בו קדושה לעולם. אך בעולם הזה עדיין יש היצר הרע שיכול לקלקל, שירגיש הנאת עצמו. אך במעי אמו שאין בו יצר הרע (כמ"ש סנהדרין צא:) וז"ש בגמרא (נדה לא:) ונר דלוק לו על ראשו, כתר על הראש. כתר נעשה ונשמע שזכה משה ונטלן ואיתא בתוס' (שבת פח.) של הוד היו. ואז היו במעי אמו כמו במ"ת שנעקר יצר הרע מלבם (כמ"ש שיר השירים פ' ישקני) וזה הקדושה לעולם ח' יע"א, וז"ש ומלמדין אותו כל התורה כולה, חרמה קודש עלאה איקרי וזה הקדושה יש לכל עובר במעי אמו:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Kuzari 3:11unverified

    (יא) אָמַר הֶחָבֵר: הֶחָסִיד מִמֶּנּוּ נִזְהָר בְּמִצְוַת אֵלֶּה הַדְּבָרִים הָאֱלֹהִיִּים, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַמִּילָה וְהַשַּׁבָּת וְהַמּוֹעֲדִים וְתוֹרָתָם הַמְצֻוִּים מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וּלְהִשָּׁמֵר מִן הָעֲרָיוֹת, וְהַכִּלְאַיִם בַּצֶּמַח וּבַבְּגָדִים וּבַחַיִּים, וּבַשְּׁמִטָּה וּבַיּוֹבֵל, וּלְהִשָּׁמֵר מֵעֲבוֹדָה זָרָה וּמַה שֶּׁנִּתְלֶה בָהּ, וּלְהִשָּׁמֵר מִדְּרֹשׁ יְדִיעַת הַנֶּעְלָם מִזּוּלָתִי הַנְּבוּאָה אוֹ הָאוּרִים וְהַתֻּמִּים אוֹ הַחֲלוֹמוֹת הַנֶּאֱמָנִים, וְלֹא יִשְׁמַע אֶל קוֹסֵם וְאֶל חוֹבֵר וְאֶל מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ. וּלְהִזָּהֵר מֵהַזִּיבוֹת וְהַנִּדּוֹת וּלְהִשָּׁמֵר מִבַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּמֵאִים בְּמַאֲכָלוֹ וּבְמַגָּעוֹ וּמִן הַצָּרַעַת, וּלְהִשָּׁמֵר מֵהַדָּם וְהַחֵלֶב מִפְּנֵי שֶׁהֵם חֵלֶק אִשֵּׁי ה', וּשְׁמִירַת מַה שֶּׁהוּא חַיָּב בּוֹ עַל כָּל עֲבֵרָה בְשׁוֹגֵג וּמֵזִיד מִקָרְבָּן, זוּלַת מַה שֶּׁהוּא חַיָּב בּוֹ מִפִּדְיוֹן בְּכוֹר וְהַבְּכוֹרוֹת וְהַבִּכּוּרִים וְעַל כָּל לֵדָה שֶׁתִּהְיֶה לוֹ, קָרְבָּן. וּמַה שֶּׁנִּטְהַר מִמֶּנּוּ מִזִּיבוֹת וְצָרַעַת, קָרְבָּן וּמִנְחָה, בִּלְעֲדֵי מַה שֶּׁהוּא חַיָּב בּוֹ מִמַּעְשֵׂר רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וּמַעְשַׂר עָנִי וְהָרֵאָיוֹן שָׁלֹש פְּעָמִים בַּשָּׁנָה, וְהַפֶּסַח וְתוֹרוֹתָיו שֶׁהוּא קָרְבַּן ה', חַיָּב בּוֹ כָּל אֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל, וְהַסֻּכָּה וְהַלּוּלָב וְהַשּׁוֹפָר, וּמַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ מֵהַכֵּלִים וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ הַטְּהוֹרִים לַמְּנָחוֹת וְלַקָּרְבָּנוֹת הָאֵלֶּה, וּמַה שֶּׁהוּא חַיָּב בּוֹ מֵהַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה, וּשְׁמִירַת הַפֵּאָה וְהָעָרְלָה וְקֹדֶשׁ הִלּוּלִים. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר שֶׁיִּשְׁמֹר מֵהָעִנְיָנִים הָאֱלֹהִיִּים מַה שֶׁיּוּכַל, לִהְיוֹת נֶאֱמָן בְּאָמְרוֹ: "לֹא־עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכַחְתִּי", מִלְּבַד הַנְּדָרִים וְהַנְּדָבוֹת וְהַשְּׁלָמִים וּמַה שֶּׁהוּא מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ מֵהַנְּזִירוּת. אֵלֶּה וְהַדּוֹמֶה לָהֶם הֵם הַתּוֹרוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת, וְהַשְׁלָמַת רֻבָּם בַּעֲבוֹדַת כֹּהֲנִים. אֲבָל הַתּוֹרוֹת הַמִּנְהָגִיּוֹת, כְּמוֹ לֹא תִּרְצָח, לֹא תִּנְאָף, לֹא תִּגְנֹב, לֹא־תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ, וְכִבּוּד אָב וָאֵם, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, וַאֲהַבְתֶּם אֶת־הַגֵּר, וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ, וְהִתְרַחֵק מִן הַנֶּשֶׁךְ וְהָרִבִּית, וְהִזָּהֵר בְּמֹאזְנֵי צֶדֶק, אַבְנֵי צֶדֶק, וְאֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק, וַעֲזִיבַת הַלֶּקֶט וְהָעֹלֵלוֹת וְהַפֹּארוֹת, וְהַדּוֹמֶה לָזֶה. וְהַתּוֹרוֹת הַנַּפְשִׁיּוֹת, כְּמוֹ אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ וְלֹא־יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְלֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ, עִם תּוֹסֶפֶת מַה שֶּׁנִּתְבָּאֵר בַּתּוֹרָה הַזֹּאת, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ יוֹדֵעַ מַצְפּוּנֵי בְנֵי אָדָם כָּל שֶׁכֵּן מַעֲשֵׂיהֶם וְדִבְרֵיהֶם, וְשֶׁהוּא גּוֹמֵל עַל הַטּוֹב וְעַל הָרַע מֵהֶם, וְכִי עֵינֵי ה' מְשׁוֹטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ. וְאֵין הֶחָסִיד מִתְעַסֵּק וְלֹא חוֹשֵׁב וְלֹא מְדַבֵּר עַד שֶׁיַּאֲמִין, שֶׁעִמּוֹ עֵינַיִם רוֹאוֹת וְצוֹפוֹת וְגוֹמְלוֹת אוֹתוֹ עַל הַטּוֹב וְעַל הָרָע, וּפוֹקְדוֹת עָלָיו כָּל מְעֻוָּת מִדִּבּוּרוֹ וּמַעֲשֵׂהוּ, וְהוּא הוֹלֵךְ וְיוֹשֵׁב כְּיָרֵא וְחָרֵד הַמִּתְבַּיֵּשׁ מִמַעֲשָׂיו לְעִתִּים, כַּאֲשֶׁר הוּא שָׂמֵחַ וְשָׂשֹ, וְתִיקַר נַפְשׁוֹ אֶצְלוֹ בְעֵת טוֹבָתוֹ, וּכְאִלּוּ הוּא זוֹכֵר טוֹבָתוֹ לֵאלֹהָיו כְּשֶׁהוּא סוֹבֵל הַצַּעַר בַּעֲבוֹדָתוֹ. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר שֶׁהוּא מַאֲמִין וּמְקַבֵּל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מַה־לְמַעְלָה מִמֶּךָּ: עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִים. וְיִרְאֶה מַה שֶּׁאָמַר דָּוִד הַטְּעָנָה הַנֶּאֱמָנָה: "הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע אִם־יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט", וְכָל מַה שֶּׁאָמַר בְּמִזְמוֹר: ה' חֲקַרְתַּנִי וַתֵּדָע, וְיַחֲשׁׂב כִּי כָל אֲבָרָיו מוּשָׂמִים בְּחָכְמָה וְסֵדֶר וְשִׁעוּר, וְיִרְאֶה אוֹתָם נִשְׁמָעִים לְחֶפְצוֹ, וְהוּא אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ מַה שֶּׁרָאוּי לְהָנִיעַ מֵהֶם. עַל הַדִּמְיוֹן, שֶׁיִּרְצֶה לָקוּם וְיִמְצָא כָּל הָאֵבָרִים כְּעוֹזְרִים הַשּׁוֹמְעִים כְּבָר הֵקִימוּ גּוּפוֹ וְהוּא לֹא יֵדַע הָאֲבָרִים הָהֵם, וְכֵן כְּשֶׁיִּרְצֶה לָלֶכֶת אוֹ לָשֶׁבֶת וּשְׁאָר הַמַּצָּבִים. וְלָזֶה רָמַז בְּאָמְרוֹ: אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי, אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ וְכָל־דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה. וְיוֹתֵר מִזֶּה, וְדַק וְעָמֹק מִמֶּנּוּ אֶבְרֵי הַדִּבּוּר; תִּרְאֶה הַתִּינוֹק מְדַבֵּר כָּל מַה שֶּׁהוּא שׁוֹמֵעַ, וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה אֵבָר, בְּאֵיזֶה עֶצֶב וּבְאֵיזֶה מֵיתָר רָאוּי לְדַבֵּר. וְכֵן כְּלֵי הֶחָזֶה בְטַעֲמֵי הַנִּגּוּן הוּא מְדַמֶּה אוֹתָם וּמְתַקְּנָם, וְאֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה דָבָר, כְּאִלּוּ יוֹצְרָם מַמְצִיאָם וּמַעֲבִידָם לוֹ בְכָל הָעִתִּים כְּצָרְכּוֹ. וְהַדָּבָר כֵּן אוֹ קָרוֹב לְכֵן, מִפְּנֵי שֶׁאֵין עִנְיַן הַבְּרִיאָה דּוֹמֶה לְעִנְיַן הַמְּלָאכָה, כִּי הָאֻמָּן כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה רֵחַיִם, עַל הַדִּמְיוֹן, וְיֵלֵךְ לוֹ, וְיַעֲשֹוּ הָרֵחַיִם מַה שֶׁבַּעֲבוּרוֹ נַעֲשֹוּ, וְהַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ בּוֹרֵא הָאֵבָרִים וְנוֹתֵן לָהֶם כֹּחוֹת וּמַמְשִׁיךְ לָהֶם עִם הָרְגָעִים, וְאִלּוּ הָיוּ מַעֲלִים עַל לֵב הִסְתַּלְּקוּת הַשְׁגָּחָתוֹ וְהַנְהָגָתוֹ רֶגַע אֶחָד הָיָה נִפְסָד הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. וּכְשֶׁיִּהְיֶה הֶחָסִיד חוֹשֵׁב זֶה בְּכָל תְּנוּעוֹתָיו, אֵיךְ לֹא תִהְיֶינָה תְּנוּעוֹתָיו כֻּלָּם כְּבָר נָתַן בָּהֶם חֵלֶק הַבּוֹרֵא אֲשֶׁר בְּרָאָם תְּחִלָּה וּמַמְשִׁיךְ לָהֶם בְּעֵזֶר תָּמִיד בְּהַשְׁלָמָתָם, וְהוּא לְעוֹלָם כְּאִלּוּ הַשְּׁכִינָה עִמּוֹ וְהַמַּלְאָכִים מִתְחַבְּרִים עִמּוֹ בְּכֹחַ, וְאִם יֶחֱזַק בַּחֲסִידוּת וְיִהְיֶה בַּמְּקוֹמוֹת הָרְאוּיִים לַשְׁכִינָה יְחַבְּרוּהוּ בְּפֹעַל, וְיִרְאֶה אוֹתָם עַיִן בְּעַיִן לְמַטָּה מִמַּדְרֵגַת הַנְּבוּאָה, כַּאֲשֶׁר הָיוּ טוֹבֵי הַחֲכָמִים בְּבַיִת שֵׁנִי רוֹאִים הַצּוּרוֹת וְשׁוֹמְעִים בַּת קוֹל וְהִיא מַדְרֵגַת הַחֲסִידִים, וּלְמַעְלָה מִמֶּנָּה מַדְרֵגַת הַנְּבִיאִים. וִיקַבֵּל הֶחָסִיד מִכְּבוֹד הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַנִּמְצָא עִמּוֹ מַה שֶּׁרָאוּי לְקַבֵּל הָעֶבֶד מֵאֲדוֹנָיו שֶׁבְּרָאוֹ וְהֵטִיב לוֹ וְהוּא צוֹפֵהוּ לְגָמְלוֹ אוֹ לְעָנְשׁוֹ. וְאַל יִגְדַּל בְּעֵינֶיךָ מַה שֶּׁאוֹמֵר הֶחָסִיד קֹדֶם הִכָּנְסוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא: הִתְכַּבְּדוּ מְכֻבָּדִים קְדוֹשִׁים, כָּבוֹד לַשְּׁכִינָה, וְהִתְוַדּוֹתוֹ אַחֲרֵי יְצִיאָתוֹ בְּבִרְכַּת אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה. וְכַמָּה גְּדוֹלָה הַבְּרָכָה הַזֹּאת בְּעִנְיָנָהּ וְכַמָּה מְתֻקָּנוֹת מִלּוֹתֶיהָ לְמִי שֶׁהוּא מִסְתַּכֵּל בָּהֶן בְּעֵין הָאֱמֶת, שֶׁהִקְדִּים תְּחִלָּה 'בְּחָכְמָה' וְחוֹתֵם בְּ'רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשֹוֹת' – לָמַד עַל פְּלִיאוֹת מַה שֶּׁבָּרָא בַחַיִּים מֵהַכֹּחוֹת הַדּוֹחִים וְהַמַּחֲזִיקִים, וְכָלַל כָּל הַחַיִּים בְּאָמְרוֹ 'כָּל בָּשָׂר'. וְקוֹשֵׁר מַצְפּוּנוֹ בָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בְּתַחְבּוּלוֹת, מֵהֶם מִצְוֹת כְּתוּבוֹת וּמֵהֶם מְקֻבָּלוֹת, וְהוּא נוֹשֵׂא הַתְּפִלִּין עַל מְקוֹם הַמַּחֲשָׁבָה וְהַזִּכָּרוֹן מֵהָרֹאשׁ וְאוֹצֵל מֵהֶם רְצוּעָה מַגַּעַת אֶל יָדוֹ כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה אוֹתָהּ עִם הַשָּׁעוֹת, וּתְפִלִּין שֶׁל יָד עַל מַבּוּעַ הַכֹּחוֹת, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַלֵּב, וְנוֹשֵׂא הַצִּיצִית כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִידוּהוּ חוּשָׁיו בָּעוֹלָם, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר: וְלֹא־תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם. וְהַכָּתוּב בַּתְּפִלִּין: הַיִּחוּד וְהַגְּמוּל וְהָעֹנֶשׁ וְזֵכֶר יְצִיאַת מִצְרַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא טְעָנָה שֶׁאֵין בָּהּ מִדְחֶה, כִּי לָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הִתְחַבְּרוּת בַּבְּרוּאִים וְהַשְׁגָּחָה עֲלֵיהֶם וִידִיעָה בְמַעֲשֵׂיהֶם. אַחַר כֵּן מִתְגַּלְגֵּל בְּכָל חוּשָׁיו לָתֵת חֵלֶק הָאֱלֹהִים בָּהֶם, וּכְבָר קִבַּלְנוּ כִּי הַמְעַט שֶׁבַּשִּׁעוּרִים אֲשֶׁר יֵצֵא הָאָדָם בָּהֶם יְדֵי חוֹבָתוֹ מֵהַתִּשְׁבָּחוֹת הֵם מֵאָה בְרָכוֹת לֹא פָּחוֹת, מֵהֶם הַמְפֻרְסָמוֹת. וְאַחַר כֵּן יִשְׁתַּדֵּל בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם לְהַשְׁלִימָם בְּרֵיחָנִים וּמַאֲכָלִים וּשְׁמוּעוֹת וּמַרְאוֹת, יְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, וְכָל אֲשֶׁר יוֹסִיף יִהְיֶה תּוֹסֶפֶת מְקָרֶבֶת אֶל הָאֱלֹהִים, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד: פִּי יְסַפֵּר צִדְקָתֶךָ כָּל־הַיּוֹם תְּשׁוּעָתֶךָ כִּי לֹא יָדַעְתִּי סְפֹרוֹת, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: כִּי שִׁבְחֲךָ לֹא יִכְלְלֵהוּ הַמִּנְיָן אֲבָל אֲקַבְּלֶנּוּ עָלַי כָּל יָמַי וְלֹא אֶמָּנַע מִמֶּנּוּ תָמִיד. וְהָאַהֲבָה וְהַיִּרְאָה מֵאֵין סָפֵק נִכְנָסוֹת בַּנֶּפֶשׁ עִם אֵלֶּה הָעִנְיָנִים, וּמְשׁׂעָרִים בְּשִׁעוּר תּוֹרִיִּי, כְּדֵי שֶׁלֹּא תָבִיא הַשִּׂמְחָה בְשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אֶל מַה שֶּׁמֵּבִיא אֶל הַשְּׂחוֹק וְהַתַּאֲוָה וְהַבַּטָּלָה, וּלְהִמָּנַע מֵהַתְּפִלּוֹת בְּעִתָּם כָּרָאוּי, וְשֶׁלֹּא תוֹצִיא הַיִּרְאָה אֶל גְּבוּל שֶׁמְּיָאֵשׁ מֵהַמְּחִילָה וְהַסְּלִיחָה, וְיִשָּׁאֵר דּוֹאֵג כָּל יָמָיו וְיַעֲבֹר כָּל מַה שֶּׁיְּצַוֶּה הַבּוֹרֵא מֵהַשִּׂמְחָה בְּמַה שֶּׁחֲנָנוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, וְיִמְעַט שִׁבְחוֹ עַל טוֹבַת הָאֱלֹהִים, כִּי הַשֶּׁבַח הוֹלֵךְ אַחֲרֵי הַשִּׂמְחָה, וְיִהְיֶה כְמוֹ שֶׁאָמַר בּוֹ: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא־עָבַדְתָּ אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ וגו', וְשֶׁלֹּא תוֹצִיאֶנּוּ הַקִּנְאָה בְּ'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ' וּבְדִבְרֵי הַחָכְמוֹת, לִידֵי הַכַּעַס וְהַנְּטִירָה, וְתִטָּרֵד נַפְשׁוֹ מֵהִזְדַּכְּכוּת בְּעִתּוֹת הַתְּפִלּוֹת. וִייַשֵּׁב בְּלִבּוֹ צִדּוּק הַדִּין יִשּׁוּב שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לְמָגֵן וּלְמִסְתּוֹר מֵהַפְּגָעִים וְהַצָּרוֹת הַהֹווֹת בָּעוֹלָם, כְּשֶׁיִּתְיַשֵּׁב בְּנַפְשׁוֹ צֶדֶק בּוֹרֵא הַחַיִּים וּמַטְרִיפָם וּמַנְהִיגָם בְּחָכְמָתוֹ, וְשֶׁאֵין הַדֵּעוֹת מַשִּׂיגוֹת פְּרָטֶיהָ אֲבָל מַשִּׂיגוֹת כְּלָלֶיהָ, בְּמַה שֶּׁהֵם רוֹאוֹת מִתִּקּוּן הַבְּרִיאָה בָהֶם, וּמַה שֶּׁכּוֹלֵל מֵהַפְּלִיאוֹת הַמּוֹרוֹת עַל כַּוָּנַת חָכָם וְחָפֵץ יוֹדֵעַ וְיָכוֹל, בַּאֲשֶׁר שָׂם לְקָטֹן וְגָדוֹל מֵהֶם מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לוֹ מֵחוּשִׁים נִסְתָּרִים וְנִרְאִים וְרוּחוֹת וְאֵבָרִים, וְשָׂם הַכֵּלִים מְפִיקִים רְאוּיִים לָרוּחוֹת, וְשָׂם לַצְּבוֹעִים מִדַּת הַגְּבוּרָה וּכְלֵי הַדְּרִיסָה וְהַטֶּרֶף, וְשָׂם לָאַרְנֶבֶת וְלָאַיָּל כְּלֵי הַבְּרִיחָה וּמִדַּת הַמֹּרֶךְ. וּמִי שֶׁמְּחַשֵּׁב בִּבְרִיאַת הָאֵבָרִים וְתוֹעֲלוֹתֵיהֶם וְעֶרְכָּם מִן הָרוּחוֹת, יִרְאֶה בָזֶה מֵהַצֶּדֶק וְהַסִּדּוּר הַחָכְמִי, מַה שֶּׁלֹּא יַשְׁאִיר בְּלִבּוֹ סָפֵק בְּצֶדֶק הַבּוֹרֵא. וְאִם יָבוֹא שְׂטַן הַמַּחֲשָׁבָה לְהַרְאוֹת לוֹ הָעָוֶל עַל הָאַרְנֶבֶת בַּאֲשֶׁר הִיא מַאֲכָל לַצְּבוֹעִים, וְהַזְּבוּב לָעַכָּבִישׁ, יָשִׁיב עָלָיו הַשֵּׂכֶל וְיִגְעַר בּוֹ, לוֹמַר: אֵיךְ אֲיַחֵס הָעָוֶל אֶל חָכָם שֶׁנִּתְבָּרֵר לִי צִדְקוֹ וְשֶׁאֵינֶנּוּ צָרִיךְ אֶל הָעָוֶל, וְאִלּוּ הָיָה צִידַת הַצְּבוֹעִים לָאַרְנֶבֶת וְצִידַת הָעַכָּבִישׁ לַזְּבוּב בְּמִקְרֶה, הָיִיתִי אוֹמֵר בְּטַעֲנַת 'הַמִּקְרֶה', אַךְ אֲנִי רוֹאֶה הֶחָכָם הַהוּא הַמַּנְהִיג הַצַּדִּיק, הוּא אֲשֶׁר שָׂם כְּלֵי הַצַּיִד לָאַרְיֵה: מִגְּבוּרָה וִיכֹלֶת וְשִׁנַּיִם וְצִפָּרְנַיִם, וְשָׂם הָעַכָּבִישׁ נֻכָּר לְתַחְבּוּלָה, וְשָׂם לוֹ הָאֲרִיגָה לְבוּשׁ מִבְּלִי לְמִידָה, יֶאֱרֹג הַשְּׂבָכִים לַזְּבוּב, וְשָׂם לוֹ כֵלִים רְאוּיִים לַמְּלָאכָה הַזֹּאת, וְזִמֵּן לוֹ הַזְּבוּב לְמִחְיָה וּלְמָזוֹן, כַּאֲשֶׁר זִמֵּן לְהַרְבֵּה מִדְּגֵי הַיָּם מָזוֹן דָּגִים אֲחֵרִים, הַאֹמַר עַל זֶה, שֶׁיִּהְיֶה, אֶלָּא לְחָכְמָה שֶׁאֵינֶנִּי מַשִּׂיגָהּ, וְאַצְדִּיק מִי שֶׁנִּקְרָא 'הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ'. וּמִי שֶׁנִּתְיַשֵּׁב עַל נַפְשׁוֹ זֶה יִהְיֶה כְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים עַל נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ. כָּל אֲשֶׁר תִּמְצָאֵהוּ צָרָה אוֹמֵר: גַּם זוֹ לְטוֹבָה, וְיִחְיֶה חַיִּים עֲרֵבִים תָּמִיד, וְתָקֵל עָלָיו הַצָּרוֹת, אֲבָל אֶפְשָׁר שֶׁיִּשְׂמַח בָּהֶם כְּשֶׁיַּרְגִּישׁ לְעָוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו, כְּמִי שֶׁיִּפְרַע חוֹבוֹ וְהוּא שָׂמֵחַ בְּמַה שֶּׁהֵקֵל מֵעָלָיו מִמֶּנּוּ, וְיִשְׂמַח לַשָּׂכָר וְלַגְּמוּל הַצָּפוּי לוֹ, וְיִשְׂמַח בְּמַה שֶּׁהוּא מְלַמֵּד לִבְנֵי אָדָם מֵהַסֵּבֶל וְהַצְדָּקַת דִּין הַבּוֹרֵא, וְיִשְׂמַח בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ עָלָיו בָּזֶה מֵהַשֵּׁם הַטּוֹב וְהַתִּפְאֶרֶת, זֶה בַּצָּרוֹת הַמְיֻחָדוֹת בּוֹ, וְכֵן יַעֲשֶׂה בַצָּרוֹת הַכּוֹלְלוֹת כְּשֶׁיַּעֲבִירוּ בִּלְבּוּלֵי הַמַּחֲשָׁב עַל לִבּוֹ אֹרֶךְ הַגָּלוּת וּפִזּוּר הָאֻמָּה וּמַה שֶּׁהִגִּיעַ אֵלֶיהָ מֵהַדַּלּוּת וְהמִעוּט, יִתְנַחֵם תְּחִלָּה בְּצִדּוּק הַדִּין כַּאֲשֶׁר אָמַרְתִּי, וְאַחַר כֵּן בְּנִכּוּי עֲוֹנוֹתָיו, וּבַשָּׂכָר הַצָּפוּן לָעוֹלָם הַבָּא, וּבְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְאִם יְיָאֲשֶׁנּוּ שְׂטָנוֹ מִזֶּה, בְּאָמְרוֹ: 'הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה', לְגֹדֶל מַה שֶּׁנִּכְחַדְנוּ מִגּוֹי וְנִשְׁכַּח זִכְרֵנוּ, וּכְמָה שֶׁנֶּאֱמַר: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵנוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ, יַחֲשׁׂב בְּאֵיכוּת יְצִיאַת מִצְרַיִם וְכָל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּ'כַמָּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ', וְלֹא יִהְיֶה קָשֶׁה בְעֵינָיו אֵיךְ נָשׁוּב לְקַדְמוּתֵנוּ אֲפִלּוּ אִם לֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנּוּ אֶלָּא אֶחָד, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר: 'אַל־תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב', כִּי מַה הוּא הַנִּשְׁאָר מִן הָאָדָם כְּשֶׁשָּׁב תּוֹלַעַת בְּקִבְרוֹ. (יא) אָמַר הֶחָבֵר: הֶחָסִיד מִמֶּנּוּ נִזְהָר בְּמִצְוַת אֵלֶּה הַדְּבָרִים הָאֱלֹהִיִּים, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַמִּילָה וְהַשַּׁבָּת וְהַמּוֹעֲדִים וְתוֹרָתָם הַמְצֻוִּים מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וּלְהִשָּׁמֵר מִן הָעֲרָיוֹת, וְהַכִּלְאַיִם בַּצֶּמַח וּבַבְּגָדִים וּבַחַיִּים, וּבַשְּׁמִטָּה וּבַיּוֹבֵל, וּלְהִשָּׁמֵר מֵעֲבוֹדָה זָרָה וּמַה שֶּׁנִּתְלֶה בָהּ, וּלְהִשָּׁמֵר מִדְּרֹשׁ יְדִיעַת הַנֶּעְלָם מִזּוּלָתִי הַנְּבוּאָה אוֹ הָאוּרִים וְהַתֻּמִּים אוֹ הַחֲלוֹמוֹת הַנֶּאֱמָנִים, וְלֹא יִשְׁמַע אֶל קוֹסֵם וְאֶל חוֹבֵר וְאֶל מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ. וּלְהִזָּהֵר מֵהַזִּיבוֹת וְהַנִּדּוֹת וּלְהִשָּׁמֵר מִבַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּמֵאִים בְּמַאֲכָלוֹ וּבְמַגָּעוֹ וּמִן הַצָּרַעַת, וּלְהִשָּׁמֵר מֵהַדָּם וְהַחֵלֶב מִפְּנֵי שֶׁהֵם חֵלֶק אִשֵּׁי ה', וּשְׁמִירַת מַה שֶּׁהוּא חַיָּב בּוֹ עַל כָּל עֲבֵרָה בְשׁוֹגֵג וּמֵזִיד מִקָרְבָּן, זוּלַת מַה שֶּׁהוּא חַיָּב בּוֹ מִפִּדְיוֹן בְּכוֹר וְהַבְּכוֹרוֹת וְהַבִּכּוּרִים וְעַל כָּל לֵדָה שֶׁתִּהְיֶה לוֹ, קָרְבָּן. וּמַה שֶּׁנִּטְהַר מִמֶּנּוּ מִזִּיבוֹת וְצָרַעַת, קָרְבָּן וּמִנְחָה, בִּלְעֲדֵי מַה שֶּׁהוּא חַיָּב בּוֹ מִמַּעְשֵׂר רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וּמַעְשַׂר עָנִי וְהָרֵאָיוֹן שָׁלֹש פְּעָמִים בַּשָּׁנָה, וְהַפֶּסַח וְתוֹרוֹתָיו שֶׁהוּא קָרְבַּן ה', חַיָּב בּוֹ כָּל אֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל, וְהַסֻּכָּה וְהַלּוּלָב וְהַשּׁוֹפָר, וּמַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ מֵהַכֵּלִים וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ הַטְּהוֹרִים לַמְּנָחוֹת וְלַקָּרְבָּנוֹת הָאֵלֶּה, וּמַה שֶּׁהוּא חַיָּב בּוֹ מֵהַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה, וּשְׁמִירַת הַפֵּאָה וְהָעָרְלָה וְקֹדֶשׁ הִלּוּלִים. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר שֶׁיִּשְׁמֹר מֵהָעִנְיָנִים הָאֱלֹהִיִּים מַה שֶׁיּוּכַל, לִהְיוֹת נֶאֱמָן בְּאָמְרוֹ: "לֹא־עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכַחְתִּי", מִלְּבַד הַנְּדָרִים וְהַנְּדָבוֹת וְהַשְּׁלָמִים וּמַה שֶּׁהוּא מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ מֵהַנְּזִירוּת. אֵלֶּה וְהַדּוֹמֶה לָהֶם הֵם הַתּוֹרוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת, וְהַשְׁלָמַת רֻבָּם בַּעֲבוֹדַת כֹּהֲנִים. אֲבָל הַתּוֹרוֹת הַמִּנְהָגִיּוֹת, כְּמוֹ לֹא תִּרְצָח, לֹא תִּנְאָף, לֹא תִּגְנֹב, לֹא־תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ, וְכִבּוּד אָב וָאֵם, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, וַאֲהַבְתֶּם אֶת־הַגֵּר, וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ, וְהִתְרַחֵק מִן הַנֶּשֶׁךְ וְהָרִבִּית, וְהִזָּהֵר בְּמֹאזְנֵי צֶדֶק, אַבְנֵי צֶדֶק, וְאֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק, וַעֲזִיבַת הַלֶּקֶט וְהָעֹלֵלוֹת וְהַפֹּארוֹת, וְהַדּוֹמֶה לָזֶה. וְהַתּוֹרוֹת הַנַּפְשִׁיּוֹת, כְּמוֹ אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ וְלֹא־יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְלֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ, עִם תּוֹסֶפֶת מַה שֶּׁנִּתְבָּאֵר בַּתּוֹרָה הַזֹּאת, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ יוֹדֵעַ מַצְפּוּנֵי בְנֵי אָדָם כָּל שֶׁכֵּן מַעֲשֵׂיהֶם וְדִבְרֵיהֶם, וְשֶׁהוּא גּוֹמֵל עַל הַטּוֹב וְעַל הָרַע מֵהֶם, וְכִי עֵינֵי ה' מְשׁוֹטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ. וְאֵין הֶחָסִיד מִתְעַסֵּק וְלֹא חוֹשֵׁב וְלֹא מְדַבֵּר עַד שֶׁיַּאֲמִין, שֶׁעִמּוֹ עֵינַיִם רוֹאוֹת וְצוֹפוֹת וְגוֹמְלוֹת אוֹתוֹ עַל הַטּוֹב וְעַל הָרָע, וּפוֹקְדוֹת עָלָיו כָּל מְעֻוָּת מִדִּבּוּרוֹ וּמַעֲשֵׂהוּ, וְהוּא הוֹלֵךְ וְיוֹשֵׁב כְּיָרֵא וְחָרֵד הַמִּתְבַּיֵּשׁ מִמַעֲשָׂיו לְעִתִּים, כַּאֲשֶׁר הוּא שָׂמֵחַ וְשָׂשֹ, וְתִיקַר נַפְשׁוֹ אֶצְלוֹ בְעֵת טוֹבָתוֹ, וּכְאִלּוּ הוּא זוֹכֵר טוֹבָתוֹ לֵאלֹהָיו כְּשֶׁהוּא סוֹבֵל הַצַּעַר בַּעֲבוֹדָתוֹ. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר שֶׁהוּא מַאֲמִין וּמְקַבֵּל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מַה־לְמַעְלָה מִמֶּךָּ: עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִים. וְיִרְאֶה מַה שֶּׁאָמַר דָּוִד הַטְּעָנָה הַנֶּאֱמָנָה: "הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע אִם־יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט", וְכָל מַה שֶּׁאָמַר בְּמִזְמוֹר: ה' חֲקַרְתַּנִי וַתֵּדָע, וְיַחֲשׁׂב כִּי כָל אֲבָרָיו מוּשָׂמִים בְּחָכְמָה וְסֵדֶר וְשִׁעוּר, וְיִרְאֶה אוֹתָם נִשְׁמָעִים לְחֶפְצוֹ, וְהוּא אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ מַה שֶּׁרָאוּי לְהָנִיעַ מֵהֶם. עַל הַדִּמְיוֹן, שֶׁיִּרְצֶה לָקוּם וְיִמְצָא כָּל הָאֵבָרִים כְּעוֹזְרִים הַשּׁוֹמְעִים כְּבָר הֵקִימוּ גּוּפוֹ וְהוּא לֹא יֵדַע הָאֲבָרִים הָהֵם, וְכֵן כְּשֶׁיִּרְצֶה לָלֶכֶת אוֹ לָשֶׁבֶת וּשְׁאָר הַמַּצָּבִים. וְלָזֶה רָמַז בְּאָמְרוֹ: אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי, אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ וְכָל־דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה. וְיוֹתֵר מִזֶּה, וְדַק וְעָמֹק מִמֶּנּוּ אֶבְרֵי הַדִּבּוּר; תִּרְאֶה הַתִּינוֹק מְדַבֵּר כָּל מַה שֶּׁהוּא שׁוֹמֵעַ, וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה אֵבָר, בְּאֵיזֶה עֶצֶב וּבְאֵיזֶה מֵיתָר רָאוּי לְדַבֵּר. וְכֵן כְּלֵי הֶחָזֶה בְטַעֲמֵי הַנִּגּוּן הוּא מְדַמֶּה אוֹתָם וּמְתַקְּנָם, וְאֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה דָבָר, כְּאִלּוּ יוֹצְרָם מַמְצִיאָם וּמַעֲבִידָם לוֹ בְכָל הָעִתִּים כְּצָרְכּוֹ. וְהַדָּבָר כֵּן אוֹ קָרוֹב לְכֵן, מִפְּנֵי שֶׁאֵין עִנְיַן הַבְּרִיאָה דּוֹמֶה לְעִנְיַן הַמְּלָאכָה, כִּי הָאֻמָּן כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה רֵחַיִם, עַל הַדִּמְיוֹן, וְיֵלֵךְ לוֹ, וְיַעֲשֹוּ הָרֵחַיִם מַה שֶׁבַּעֲבוּרוֹ נַעֲשֹוּ, וְהַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ בּוֹרֵא הָאֵבָרִים וְנוֹתֵן לָהֶם כֹּחוֹת וּמַמְשִׁיךְ לָהֶם עִם הָרְגָעִים, וְאִלּוּ הָיוּ מַעֲלִים עַל לֵב הִסְתַּלְּקוּת הַשְׁגָּחָתוֹ וְהַנְהָגָתוֹ רֶגַע אֶחָד הָיָה נִפְסָד הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. וּכְשֶׁיִּהְיֶה הֶחָסִיד חוֹשֵׁב זֶה בְּכָל תְּנוּעוֹתָיו, אֵיךְ לֹא תִהְיֶינָה תְּנוּעוֹתָיו כֻּלָּם כְּבָר נָתַן בָּהֶם חֵלֶק הַבּוֹרֵא אֲשֶׁר בְּרָאָם תְּחִלָּה וּמַמְשִׁיךְ לָהֶם בְּעֵזֶר תָּמִיד בְּהַשְׁלָמָתָם, וְהוּא לְעוֹלָם כְּאִלּוּ הַשְּׁכִינָה עִמּוֹ וְהַמַּלְאָכִים מִתְחַבְּרִים עִמּוֹ בְּכֹחַ, וְאִם יֶחֱזַק בַּחֲסִידוּת וְיִהְיֶה בַּמְּקוֹמוֹת הָרְאוּיִים לַשְׁכִינָה יְחַבְּרוּהוּ בְּפֹעַל, וְיִרְאֶה אוֹתָם עַיִן בְּעַיִן לְמַטָּה מִמַּדְרֵגַת הַנְּבוּאָה, כַּאֲשֶׁר הָיוּ טוֹבֵי הַחֲכָמִים בְּבַיִת שֵׁנִי רוֹאִים הַצּוּרוֹת וְשׁוֹמְעִים בַּת קוֹל וְהִיא מַדְרֵגַת הַחֲסִידִים, וּלְמַעְלָה מִמֶּנָּה מַדְרֵגַת הַנְּבִיאִים. וִיקַבֵּל הֶחָסִיד מִכְּבוֹד הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַנִּמְצָא עִמּוֹ מַה שֶּׁרָאוּי לְקַבֵּל הָעֶבֶד מֵאֲדוֹנָיו שֶׁבְּרָאוֹ וְהֵטִיב לוֹ וְהוּא צוֹפֵהוּ לְגָמְלוֹ אוֹ לְעָנְשׁוֹ. וְאַל יִגְדַּל בְּעֵינֶיךָ מַה שֶּׁאוֹמֵר הֶחָסִיד קֹדֶם הִכָּנְסוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא: הִתְכַּבְּדוּ מְכֻבָּדִים קְדוֹשִׁים, כָּבוֹד לַשְּׁכִינָה, וְהִתְוַדּוֹתוֹ אַחֲרֵי יְצִיאָתוֹ בְּבִרְכַּת אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה. וְכַמָּה גְּדוֹלָה הַבְּרָכָה הַזֹּאת בְּעִנְיָנָהּ וְכַמָּה מְתֻקָּנוֹת מִלּוֹתֶיהָ לְמִי שֶׁהוּא מִסְתַּכֵּל בָּהֶן בְּעֵין הָאֱמֶת, שֶׁהִקְדִּים תְּחִלָּה 'בְּחָכְמָה' וְחוֹתֵם בְּ'רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשֹוֹת' – לָמַד עַל פְּלִיאוֹת מַה שֶּׁבָּרָא בַחַיִּים מֵהַכֹּחוֹת הַדּוֹחִים וְהַמַּחֲזִיקִים, וְכָלַל כָּל הַחַיִּים בְּאָמְרוֹ 'כָּל בָּשָׂר'. וְקוֹשֵׁר מַצְפּוּנוֹ בָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בְּתַחְבּוּלוֹת, מֵהֶם מִצְוֹת כְּתוּבוֹת וּמֵהֶם מְקֻבָּלוֹת, וְהוּא נוֹשֵׂא הַתְּפִלִּין עַל מְקוֹם הַמַּחֲשָׁבָה וְהַזִּכָּרוֹן מֵהָרֹאשׁ וְאוֹצֵל מֵהֶם רְצוּעָה מַגַּעַת אֶל יָדוֹ כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה אוֹתָהּ עִם הַשָּׁעוֹת, וּתְפִלִּין שֶׁל יָד עַל מַבּוּעַ הַכֹּחוֹת, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַלֵּב, וְנוֹשֵׂא הַצִּיצִית כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִידוּהוּ חוּשָׁיו בָּעוֹלָם, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר: וְלֹא־תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם. וְהַכָּתוּב בַּתְּפִלִּין: הַיִּחוּד וְהַגְּמוּל וְהָעֹנֶשׁ וְזֵכֶר יְצִיאַת מִצְרַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא טְעָנָה שֶׁאֵין בָּהּ מִדְחֶה, כִּי לָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הִתְחַבְּרוּת בַּבְּרוּאִים וְהַשְׁגָּחָה עֲלֵיהֶם וִידִיעָה בְמַעֲשֵׂיהֶם. אַחַר כֵּן מִתְגַּלְגֵּל בְּכָל חוּשָׁיו לָתֵת חֵלֶק הָאֱלֹהִים בָּהֶם, וּכְבָר קִבַּלְנוּ כִּי הַמְעַט שֶׁבַּשִּׁעוּרִים אֲשֶׁר יֵצֵא הָאָדָם בָּהֶם יְדֵי חוֹבָתוֹ מֵהַתִּשְׁבָּחוֹת הֵם מֵאָה בְרָכוֹת לֹא פָּחוֹת, מֵהֶם הַמְפֻרְסָמוֹת. וְאַחַר כֵּן יִשְׁתַּדֵּל בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם לְהַשְׁלִימָם בְּרֵיחָנִים וּמַאֲכָלִים וּשְׁמוּעוֹת וּמַרְאוֹת, יְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, וְכָל אֲשֶׁר יוֹסִיף יִהְיֶה תּוֹסֶפֶת מְקָרֶבֶת אֶל הָאֱלֹהִים, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד: פִּי יְסַפֵּר צִדְקָתֶךָ כָּל־הַיּוֹם תְּשׁוּעָתֶךָ כִּי לֹא יָדַעְתִּי סְפֹרוֹת, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: כִּי שִׁבְחֲךָ לֹא יִכְלְלֵהוּ הַמִּנְיָן אֲבָל אֲקַבְּלֶנּוּ עָלַי כָּל יָמַי וְלֹא אֶמָּנַע מִמֶּנּוּ תָמִיד. וְהָאַהֲבָה וְהַיִּרְאָה מֵאֵין סָפֵק נִכְנָסוֹת בַּנֶּפֶשׁ עִם אֵלֶּה הָעִנְיָנִים, וּמְשׁׂעָרִים בְּשִׁעוּר תּוֹרִיִּי, כְּדֵי שֶׁלֹּא תָבִיא הַשִּׂמְחָה בְשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אֶל מַה שֶּׁמֵּבִיא אֶל הַשְּׂחוֹק וְהַתַּאֲוָה וְהַבַּטָּלָה, וּלְהִמָּנַע מֵהַתְּפִלּוֹת בְּעִתָּם כָּרָאוּי, וְשֶׁלֹּא תוֹצִיא הַיִּרְאָה אֶל גְּבוּל שֶׁמְּיָאֵשׁ מֵהַמְּחִילָה וְהַסְּלִיחָה, וְיִשָּׁאֵר דּוֹאֵג כָּל יָמָיו וְיַעֲבֹר כָּל מַה שֶּׁיְּצַוֶּה הַבּוֹרֵא מֵהַשִּׂמְחָה בְּמַה שֶּׁחֲנָנוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, וְיִמְעַט שִׁבְחוֹ עַל טוֹבַת הָאֱלֹהִים, כִּי הַשֶּׁבַח הוֹלֵךְ אַחֲרֵי הַשִּׂמְחָה, וְיִהְיֶה כְמוֹ שֶׁאָמַר בּוֹ: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא־עָבַדְתָּ אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ וגו', וְשֶׁלֹּא תוֹצִיאֶנּוּ הַקִּנְאָה בְּ'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ' וּבְדִבְרֵי הַחָכְמוֹת, לִידֵי הַכַּעַס וְהַנְּטִירָה, וְתִטָּרֵד נַפְשׁוֹ מֵהִזְדַּכְּכוּת בְּעִתּוֹת הַתְּפִלּוֹת. וִייַשֵּׁב בְּלִבּוֹ צִדּוּק הַדִּין יִשּׁוּב שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לְמָגֵן וּלְמִסְתּוֹר מֵהַפְּגָעִים וְהַצָּרוֹת הַהֹווֹת בָּעוֹלָם, כְּשֶׁיִּתְיַשֵּׁב בְּנַפְשׁוֹ צֶדֶק בּוֹרֵא הַחַיִּים וּמַטְרִיפָם וּמַנְהִיגָם בְּחָכְמָתוֹ, וְשֶׁאֵין הַדֵּעוֹת מַשִּׂיגוֹת פְּרָטֶיהָ אֲבָל מַשִּׂיגוֹת כְּלָלֶיהָ, בְּמַה שֶּׁהֵם רוֹאוֹת מִתִּקּוּן הַבְּרִיאָה בָהֶם, וּמַה שֶּׁכּוֹלֵל מֵהַפְּלִיאוֹת הַמּוֹרוֹת עַל כַּוָּנַת חָכָם וְחָפֵץ יוֹדֵעַ וְיָכוֹל, בַּאֲשֶׁר שָׂם לְקָטֹן וְגָדוֹל מֵהֶם מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לוֹ מֵחוּשִׁים נִסְתָּרִים וְנִרְאִים וְרוּחוֹת וְאֵבָרִים, וְשָׂם הַכֵּלִים מְפִיקִים רְאוּיִים לָרוּחוֹת, וְשָׂם לַצְּבוֹעִים מִדַּת הַגְּבוּרָה וּכְלֵי הַדְּרִיסָה וְהַטֶּרֶף, וְשָׂם לָאַרְנֶבֶת וְלָאַיָּל כְּלֵי הַבְּרִיחָה וּמִדַּת הַמֹּרֶךְ. וּמִי שֶׁמְּחַשֵּׁב בִּבְרִיאַת הָאֵבָרִים וְתוֹעֲלוֹתֵיהֶם וְעֶרְכָּם מִן הָרוּחוֹת, יִרְאֶה בָזֶה מֵהַצֶּדֶק וְהַסִּדּוּר הַחָכְמִי, מַה שֶּׁלֹּא יַשְׁאִיר בְּלִבּוֹ סָפֵק בְּצֶדֶק הַבּוֹרֵא. וְאִם יָבוֹא שְׂטַן הַמַּחֲשָׁבָה לְהַרְאוֹת לוֹ הָעָוֶל עַל הָאַרְנֶבֶת בַּאֲשֶׁר הִיא מַאֲכָל לַצְּבוֹעִים, וְהַזְּבוּב לָעַכָּבִישׁ, יָשִׁיב עָלָיו הַשֵּׂכֶל וְיִגְעַר בּוֹ, לוֹמַר: אֵיךְ אֲיַחֵס הָעָוֶל אֶל חָכָם שֶׁנִּתְבָּרֵר לִי צִדְקוֹ וְשֶׁאֵינֶנּוּ צָרִיךְ אֶל הָעָוֶל, וְאִלּוּ הָיָה צִידַת הַצְּבוֹעִים לָאַרְנֶבֶת וְצִידַת הָעַכָּבִישׁ לַזְּבוּב בְּמִקְרֶה, הָיִיתִי אוֹמֵר בְּטַעֲנַת 'הַמִּקְרֶה', אַךְ אֲנִי רוֹאֶה הֶחָכָם הַהוּא הַמַּנְהִיג הַצַּדִּיק, הוּא אֲשֶׁר שָׂם כְּלֵי הַצַּיִד לָאַרְיֵה: מִגְּבוּרָה וִיכֹלֶת וְשִׁנַּיִם וְצִפָּרְנַיִם, וְשָׂם הָעַכָּבִישׁ נֻכָּר לְתַחְבּוּלָה, וְשָׂם לוֹ הָאֲרִיגָה לְבוּשׁ מִבְּלִי לְמִידָה, יֶאֱרֹג הַשְּׂבָכִים לַזְּבוּב, וְשָׂם לוֹ כֵלִים רְאוּיִים לַמְּלָאכָה הַזֹּאת, וְזִמֵּן לוֹ הַזְּבוּב לְמִחְיָה וּלְמָזוֹן, כַּאֲשֶׁר זִמֵּן לְהַרְבֵּה מִדְּגֵי הַיָּם מָזוֹן דָּגִים אֲחֵרִים, הַאֹמַר עַל זֶה, שֶׁיִּהְיֶה, אֶלָּא לְחָכְמָה שֶׁאֵינֶנִּי מַשִּׂיגָהּ, וְאַצְדִּיק מִי שֶׁנִּקְרָא 'הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ'. וּמִי שֶׁנִּתְיַשֵּׁב עַל נַפְשׁוֹ זֶה יִהְיֶה כְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים עַל נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ. כָּל אֲשֶׁר תִּמְצָאֵהוּ צָרָה אוֹמֵר: גַּם זוֹ לְטוֹבָה, וְיִחְיֶה חַיִּים עֲרֵבִים תָּמִיד, וְתָקֵל עָלָיו הַצָּרוֹת, אֲבָל אֶפְשָׁר שֶׁיִּשְׂמַח בָּהֶם כְּשֶׁיַּרְגִּישׁ לְעָוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו, כְּמִי שֶׁיִּפְרַע חוֹבוֹ וְהוּא שָׂמֵחַ בְּמַה שֶּׁהֵקֵל מֵעָלָיו מִמֶּנּוּ, וְיִשְׂמַח לַשָּׂכָר וְלַגְּמוּל הַצָּפוּי לוֹ, וְיִשְׂמַח בְּמַה שֶּׁהוּא מְלַמֵּד לִבְנֵי אָדָם מֵהַסֵּבֶל וְהַצְדָּקַת דִּין הַבּוֹרֵא, וְיִשְׂמַח בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ עָלָיו בָּזֶה מֵהַשֵּׁם הַטּוֹב וְהַתִּפְאֶרֶת, זֶה בַּצָּרוֹת הַמְיֻחָדוֹת בּוֹ, וְכֵן יַעֲשֶׂה בַצָּרוֹת הַכּוֹלְלוֹת כְּשֶׁיַּעֲבִירוּ בִּלְבּוּלֵי הַמַּחֲשָׁב עַל לִבּוֹ אֹרֶךְ הַגָּלוּת וּפִזּוּר הָאֻמָּה וּמַה שֶּׁהִגִּיעַ אֵלֶיהָ מֵהַדַּלּוּת וְהמִעוּט, יִתְנַחֵם תְּחִלָּה בְּצִדּוּק הַדִּין כַּאֲשֶׁר אָמַרְתִּי, וְאַחַר כֵּן בְּנִכּוּי עֲוֹנוֹתָיו, וּבַשָּׂכָר הַצָּפוּן לָעוֹלָם הַבָּא, וּבְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְאִם יְיָאֲשֶׁנּוּ שְׂטָנוֹ מִזֶּה, בְּאָמְרוֹ: 'הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה', לְגֹדֶל מַה שֶּׁנִּכְחַדְנוּ מִגּוֹי וְנִשְׁכַּח זִכְרֵנוּ, וּכְמָה שֶׁנֶּאֱמַר: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵנוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ, יַחֲשׁׂב בְּאֵיכוּת יְצִיאַת מִצְרַיִם וְכָל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּ'כַמָּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ', וְלֹא יִהְיֶה קָשֶׁה בְעֵינָיו אֵיךְ נָשׁוּב לְקַדְמוּתֵנוּ אֲפִלּוּ אִם לֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנּוּ אֶלָּא אֶחָד, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר: 'אַל־תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב', כִּי מַה הוּא הַנִּשְׁאָר מִן הָאָדָם כְּשֶׁשָּׁב תּוֹלַעַת בְּקִבְרוֹ.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ונאמר לפי שהתכלית בדברים ממנו ראשון וממנו אחרון וממנו אמצעי והיה האחרון הוא התכלית האמתי אשר כל התכליות הקודמים נמצאו בעבורו והוא להם סבה. צריך שנחקור בתכלית האחרון בזאת התורה. ולפי שהתכלית המכוון בדברים הוא טוב ושלמות מה אשר מבחינתו היתה הסבה התכלית. הנה אופן החקיר' בזה הוא דרך החפוש. וזה כשנחקור על הטוב והשלמות הנמשך ממנה אם הוא אחד או רבים ואם היה אחד הנה הוא בלי ספק התכלית האחרון ואם הם רבים לפי שתכלית האחרון בדברים הוא אחד לבד וזה מה שהשלמות יגיע באמצעות התורה אשר היא אחדות פשוטה בכל הדברים כמו שהתבאר זה במה שאחר הטבע צריך שנחקור איזה מהם ראויה כשיהיה אחרון. וזה שלא ימנע בתכלית הראשון והאמצעי שיהיו רבים אבל על כל פנים צריך שיפנו כלם לדבר א׳ הוא התכלית האחרון אשר בעבורו נמצאו כלם. והנה כאשר בדקנו בה ובמה שבא מזה בקבלה מצאנו שכבר תעמיד אותנו בשלמות המדות והדעות ובהצלחות גופיות ונפשיות. ולפיכך נשאר עלינו לחקור בו אם התכלית האחרון באחד מאלו או אם הוא בדבר זולת אלו. ואם הוא בדבר זולת אלו והיו אלו תכליות ראשונים או אמצעיים איך יתאמת שיהיו כלם פונים אל התכלית האחרון כאשר חוייב מהיותם תכליות. אחר שהתבאר שהתכלית האחרון הוא אחד לבד. ואולם שהתורה תיישר אותנו באלה הד' שלמיות זה יתבאר ממה שאומר אם הראשון והוא שלמות המדות למה ששלמות המדות וחסרונם נאמר בבחינת הנהגתו בעצמו והנהגתו עם אנשי ביתו ואם אנשי מדינתו. וכשנתבונן בדרכי התורה נמצא כל א׳ מאלו בתכלית השלמות. אם הנהגתו בעצמו זה יראה ממזהירות והפרישות מהביאות והמאכלות אסורות המקנים תכונות רעות בנפש האדם בטבע ובסגלה מהם כמו שהתפרסם בקצתם והמכבים אור השכל אשר בשלמותו תשלם הנפש. והקדושה במניעת הטומאו' אשר תרשום בנפש אדם נקיות וזכוך כמו שיתבאר עוד במאמר הזה בג״ה ואם בהנהגתו עם אנשי ביתו אשר יכלול הנהגתו עם האשה והבנים והעבדים זה יראה גם כן אם האשה במה שדקדקה התורה כפי מה שבא בקבלה בהשלים חקה בכל מה שתצטרך משאר כסות ועונה ומה שתקנו בהיות הבעל חייב במזונותיה וקשוטיה ורפואתה ופדיונה וקבורתה ובמזונותיה ובמזונות ביתה לכשתתאלמן. וככתובת בנין דכרין. והיא גם היא עליה לשמש בעלה להיות מעשה ידיה ומציאתה וספירות נכסיה שלו ואם מתה בעלה יורשה עד שכבר יראה שמפאת החיוב מזה משירות בעלה המוטל עליה נפטרו מהמצות הזמניות אלא שהבלתי זמניות לא היה בדין שתפטרנה למה שאם לא יזדמנו להם בזמן אחד תוכלנה להשלימם בזמן אחר וכ״ש מהאזהרות שהן מחוייבות שהקיום בהם בשב ואל תעשה והכוונה כלה שלום חבית אשר דקדקו בו ז״ל מיתרו בעבורו הרבה במקומות מתחלפים באמרם נר חנכה ביתו נר ביתו עדיף משום שלום ביתו וכיוצא הרבה עד שחייבו לכבדם יותר מגופו. ואם הבנים במה שהפליגה התורה לדקדק בזווג שיהיה באופן מהקדושה במניעת ההפקר ושלוח התאוה בונה ממנה שלמות יצירת הבנים לדמותם לצור ממנו חוצבו להיות ציור הפעלים פועל בזה בטבע ובמה שחייב האב במצות ידועות בתקון נפשו וגופו כמו שתאמר למולו וללמדו אומנות ולזונו זמן ידוע מתקנת אושא. ובמה שחייבו הבנים במורא ובכבוד הורים שהוא יסוד ועמוד גדול לקבלה. ובמה שכונה בטוב הנהגה בהמי׳ בן סורר ומורה ואם העבדים. אם העבדים במה שהזהירה שלא לעבוד בהם עבודת פרך: ולא דרך בזיון. ובמה שחייכו הבעלים לזונם בגופו כמו שהעידו רז״ל במאמרם הקונה עבד עברי קונה אדון לעצמו שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא פת קיבר וכו׳ ובמה שצוה אותם להעניקם בצאתם וכמה שדקדקה בכבוד בנות ישראל מוסף על הזכרים. אם מצאתה בהבאת סימנים שלה לזלזל בהן כשהן בזמן הגדלות. ואף בזמן הקטנות לפי שאולי יהיה מי שיחוש לנשאה אחרי עבודתה צוותה בייעוד האב או הבן כמו שבא בקבלה שמצות ייעוד קודמת לפדיון. ואם כנענים אם במה שצותה להכניסם תחת כנפי השכינה כפי מה שבא בקבלה. והיותם חייבים במצות שהאשה חייבת בהם לסבת שזכרנו רוצה לומר למה שעליהם חק בעברות והשרות. ולזה כשנשתחררו היו כישראל לכל דבר. ובמה שצותה להיותם יוצאים בראשי אברים. ומה שחנן אותם במי שברח מחוצה לארץ שהוא יוצא לחירות כמו שבא בקבלה בפירוש לא הסגיר עבד אל אדוניו. ואולם בהנהגתו עם אנשי עירו. הנה מלבד מה שהישירה אותנו במצות פרטיות ובספורי האבות במדו׳ כמו היושר והשווי אמרה מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג. אשר בו דרשו רבותינו זכרנם לברכה להרחיק הרבה ממיני ערמות שהם הפך השיווי. ודרשו גם כן צדק צדק תרדוף למען תחיה הלך אחר ב״ד יפה והמניע' מהשח' אפילו לזכות את הזכאי וכמו הגבורה נאמרו לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא. והמצוה להלחם עם ז׳ עממין ולמחות זכר עמלק ושלא לירוא מהם אמר אל תיראו ואל תערצו מפניהם. וכבר התנהג א״א ע״ה במדה הזאת בהלחמו עם חמשה מלכים בזריזות נפלא בעם מעט מאד בהקש אליהם. וכמו הנדיבות בחיוב צדקות ומתנות עניים והתנהג עם החברים לפנים משורת הדין כמו שבאה הקבלה וכמו שהתנהג הנביא עליו השלום עם המלאכים ומהמין הזה השמטות והיובלות ומניעת הנשך כי כל זה דרך והישרה לתקן ענייני בני אדם ולהרחיק הריסה והפסד מצבם. וכמו הענוה אשר מתואר בה אדון הנביאים ע״ה והישרתנו התורה בזה הישרה נפלאה במניעת הגאוה מהמלכים עד שהבאה הצואה בפירוש עם ההפרש הגדול בינו ובין עמו מהשלטונות והמעלה לבלתי רום לבבו מאחיו מסכים אל מה שאמרו רז״ל מאד מאד הוי שפל רוח וכמו מניע׳ החנופה כמו שמצינו בתוכחת באמרו הוכח תוכיח את עמיתך. וכמו מניעת השנאה והנקימה והנטירה נאמרו לא תשנא את אחיך בלבבך לא תקום ולא תטור את בני עמך. ומלבד כל זה הישירה אותנו במצוה כוללת כל ענייני בני אדם שבין עמך. ומלבד כל זה הישירה אותנו במצוה כוללת כל ענייני בני אדם שבין אדם לחבירו והיא האהבה נאמרו ואהבת לרעך כמוך וכבר השיב הלל הזקן לאדם שבא להתגייר על מנת שילמדנו התורה כלה על רגל אחת ואמר לו ואהבת לרעך כמוך דלך סגי לחברך לא תעביד ואידך פירושה הוא זיל גמור הנה שבמעלות המדות הישירה אותנו התורה הישרה נפלאה ואמנם בשלמות הדעות זה מבואר מאד למה שהישירתנו אם במציאות השם יתברך שהוא שרש עמוד התורה ופרי החכמות כלן ואחדותו והיותו בלתי גוף ולא כח בגוף וידיעתו והשגחתו ועוצם יכלתו הן בחדשו המציאות בכלל ובנסים ובנפלאות שבאו בה אשר הוקבעו המועדות זכר להם. ושרש הנבואה. הפנות והדעות התוריות אשר יכללם הספר הזה ויותר מהמה כמו שיתבאר עוד בג״ה. ואמנם בהצלחות גופיות. הנה בייעודי האבות ובייעודי המצות מה שבו די. ואולם בהצלחות הנפשיית הנה באו מפורשות גם כן בייעודים הכללים. אמר בהצעת המעמד הנכבד ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו׳ והייתם לי סגולה וגומר ולתתך עליון על כל הגוים, אשר עשה. ואתם תהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש. ואמר וי"י האמירך היום וגו' אשריך ישראל מי כמיך עם נושע בי"י מגן עזרך וגומר ואם היה שאפשר שיפורשו בהצלחות מדומות כאלו תאמר נצוח האויבים והכבוד המדומה הנה הקבלה האמתית הישרתינו בזה בהצלחות הנצחיות המדומה להם בעולם הבא. והוא השארות הנפשות אחר המות הנהגות מזיו השכינה. והנה כשידוקדק היטב נמצא שגם בתורה שבכתב רמזים והעדות מזה כמו שיבא עוד בג״ה. ולזה כאשר יתבאר זה ממנה רוצה לומר שהיא תישר אותנו תכלית חהישרה באלו השלמיות נשאר עלינו שנעיין אם התכלית האחרון באחד מהם או אם הוא בדבר זולתם והנה אם הוא באחד מהם הלא מחוייב שהוא היותר חשוב מהם. וזה שאחר שהתבאר היותם תכליתיות ואיך שיהיו התכליותיות מחוייב בהם שיהיו פונים אל התכלית האחרון והצטרף אל זה הקדמה ידועה בעצמה שלא יתכן היות החסר והפחות תכלית לשלם ולחשוב יחריב בהכרח שהיותר חשוב הוא התכלית האחרון ולפי שאין יחס בין הצלחה הנצחית לזמנית כשהם ממין אחד. וכל שכן אם הנצחית ממין יותר חשוב הרבה לאין תכלית הוא מבואר שאם התכלית האחרון באחד מאלו הנה הוא בהצלחה הנפשית נצחית וזה למה ששאר ההצלחות זמניות ואין להם גם כן יחס. עמה בחשיבות. למה שהדבקות בזיו השכינה א״א שיצוייר טוב גדול כמהו בחשיבות. ואמנם אמרנו בשאר ההצלחות שהם זמניות אם בההצלחות הגופיות ובשלמות המדות הדבר בהם מבואר. ואם בשלמות הדעות למה שהשכל האנושי אינני בפעל תמיד בהיותו מחובר אל הגוף ואחד התפרדו לא התבאר עדיין נצחיות המושכל כמו שיבא ולפי שהוא מבואר בהצלחת האדם האנושית הנצחית היותה בתכלית האחרון מהחשיבות. והתכלית האחרון כבר יחשב שהוא התכלית האחרון בתורה ראוי להיות בן כבר יחשב בה שהיא התכלית האחרון. ולפי שאין המלט מהיות שאר השלמיות פונין אליו ראוי שנבאר אם יתאמת באלו שיפנו אליו אם היו שיהיה התכלית האחרון ונאמר שהדבר מבואר בהם היותם פונים אל השלמות ההוא אם היה שיהיה הוא התכלית האחרון. וזה שהצלחות הגופיות למה שנפ׳ האדם תפעל בכלים גשמיים הנה בתקונם והצלחת׳ מה שהוא הצער והכנ׳ לפעולותיה בקיום התורה מה שלא יעלם. ואולם שלמות המדות אין בהם היותו סבה עצמית בזכוך הנפש ואורה והסר ממנה חלאתה והתקדשת מטומאות מתאוות והקנאות והנצוח שהם סבות הקרובות' לכיבוי אורה אשר כל זה הצעה והבנה לפתוח המושכלות בה. ואמנם שלמות הדעות כבר יחשב היותו יותר עצמיי בתכלית הזה ואי אפשר מבלתי שנרחיב בזה הביאור לפי שמעדו בו רגלי קצת חכמי אומתינו כפי מה שנראה לנו עם שבו נתישר לעמוד על התכלית האמתית בזאת התורה ואמר שהוא מוסכם מהם שהשכל יתעצם במה שישיגהו מהמושכלות ויתחדש מהם שכל נקנה בלתי מעורב עם השכל ההיולני. ולהיות נבדל מההיולני עם היות שנתהוה ונתחדש ושאר נצחי לפי שאין לו סבות ההפסד כמו שנבאר במשה שהחמר הוא סבת ההפסד והרע לזה תהיה ההצלחה הנצחית במושכלות הנקנות וכל עוד שנשיג מושגים רבים תהיה ההצלחה יותר גדולה וכל שכן כאשר יהיו המושגים יותר יקרים בעצמם והוא גם כן מוסכם מהם שכל אחד מהמשכילים ישמח ויתענג אחר המות במה שהשיג אותו. והנה שערו זה במה שנשיג מהערבות בחיינו בהשיגנו המושכלות וכ״ש אחר המות שנשכיל' יחד בהתמדה ולזה יחוייב שאין יחס אל הערבות שיהיה מהמושכלו׳ הפחותות אל המושכלות הנכבדות כי הערבות שנמצא בהם בחיינו מתחלף חלוף נפלא. זהו כלל מה שהשתתפו בו והסכימו עליו אלא שמצאנו בהם חלוף כי מהם מה שיראה שהצלחה הזאת תהיה יותר גדולה. כל מה שהיו המושגים רבים. מהנמצאות בעלי חמר היו או נבדלים וזה כי הוא יראה למה שסדור הנמצאות כלם בנפש השכל הפועל הנה כל אשר קרב מדרגתו בהשגת המושכלות אל השכל הפועל היתה מדרגתו יותר גבוה ומהם מי שיראה שהמושג בשכל האדם השגה אמתית ממציאות השם ומלאכיו הוא הנשאר וכל מה שהשיג יותר מדרגתו יותר עצומה כוונה ממנו לפי מה שיראה שחשכ׳ יתעצם בהשגתו בנבדלים לבד והוא הנשאר נצחי. וכל מה שהשיג בהם יותר תהיה הצלחה יותר עצומה. ושני אלו הדעות עם שהם הורסים התורה ועוקרים שרשי הקבלה הם מבואר ההפסד מצד העיון. אם שהם הורסים עקרי התורה והקבלה. זה יראה מפנים מהם שמעיקרו התורה והקבלה שבעשיית המצות ישיג האדם החיים הנצחיים כמו שבא במשנה מפורש כל העושה מצוה אחת מטיבין לו. ובא בפירוש בגמרא שהוא הטוב הצפון לצדיקים. והנה לפי הדעות האלו המצות המעשיות אינם אלא הצעה למושכלות. ואם לא התעצם השכל בהם אין יתרון בעשיית המצות ומהם שלפי התורה והקבלה כבר יהיו במצות המעשיות ובאזהרות עניינים מיוחדים בגמול ועונש שלא יתכן בהם לפי הדעות ההם. אמנם בגמול כאלו תאמר המוסרים נפשם על קדושת השם כמו שאמרו הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. הנה שלא התנו שהתעצמו במושכלות ואם התעצמו מה יתרון במות גופם. ואמנם בעונש כמו המלשינים והמוסרות והמלבין פני חברו ברבים שבא בקבלה מהם שאין להם חלק לעולם הבא. והנה נתעצם שכלם במושכלות אי אפשר מבלתי שישאר נצחי אם לא שיחדש בהם ה׳ גם להעניש השכל הנקנה ההוא אשר מדרכו להשאר נצחי ויפסידנו. והנה גם המינים שהם בכלל הזה אם היה שיהיה שיכפרו בשורש אחר משרשי הקבלה כגון האומר אין תחיית המתים מן התורה. הנה אם נתעצם שכלו במושכלות אחרות עם שהמושכל אשר הוא כופר עליו שבעבורו יקרא מין הוא בלתי נשאר למה לא ישארו שאר המושכלות. ואמנם לפי הקבלה האמתית אין לו חלק לעולם הבא. מהם שכבר כתפרסם וקובל באומה שלפי רוב הזכיות והעונות יהיה רוב עונג הנפשות וצערן כמו שבא בקבלה ובמדרשות הרבה עניין גן העדן וגהינם. ולפי אלו הדעות הנה השכר והעונש הוא בהשארות השכל הנקנה והפסדו לא זולת זה. ואמנם המאמר כשהשכל מתענג במושכלות אחד המות הוא מבואר הבטול כמו שיבא עיר בגזירת המקום ברוך הוא. ולו הונח אפשרי בתענוג הנה אין דרך לזה בצער. ואף אם ירצה לברא בריאה. ומהם שלפי מה שאמרו רבותינו זכרם לברכה התכלית הוא חלק המעשי כמו שבא בדבריהם זכרם לברכה שמהם אמרו שהמעשה גדול ולבסוף נמנו וגמרו שהתלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. הנה ששמו החלק המעשי סבה תכליתית למעשה. הנה מכל אלו הפנים נראה מבואר שהדעות האלו הם כנגד שרשי התורה ועקריה. ואם שהם נפסדים בעצמם מצד העיון. זה גם כן יראה מפנים. מהם שלפי אלו הדעות יהיה תכלית התורה לאדם לזולת מינו. וזה שלפי הדעות האלו השכל הנקנה הנשאר הוא נבדל בלתי מעורב עמו. הנה אם כן איננו צורה לו ואיננו מקרה דבק לו אחר שהינח נבדל ומתעצם מהמושכלות. ועוד שכבר יצוייר הפסד האדם בזולת הפסדו כמו שהונח בהשארות אחר המית. ומה שאפשר הפסדו בזולת הפסד דבר מה והוא בלתי מעורב עמו הוא מתחלף באיש לדבר ההוא בהכרח. ומה שהוא מתחלף באיש לדבר ואיננו מחובר עמו אינו צורה לו. ועוד שכבר יצוייר הפסד הנבדל בהאדם בזול' הפסדו כמו שהונ' בזולת הפסד האדם. ואחר שותאמת שאיננו צורתו. הנה יתאמת שתכלית התורה שהיא להשארות השכל הזה לאדם הוא לזולתו. ואולם שיהיה לזולת מינו זה יתבאר בקלות מטבע כל אחד. וזה שהאדם בטבעו דורך אל הפסד והיא נמנע היותו נצחי באיש. ואולם השכל הנקנה הוא מונח נצחי באיש והוא נמנע ההפסד לעצמותו. ומה שזה דרכו הוא מתחלף במין. ומהם שהוא רחוק בחק היושר האלהי שיהיה הגמול והעונש האמתי לאדם לזולת העובד או הממרה. ומהם שהמאמר כשהשכל מתעצ׳ במושגיו והוא מחודש נבדל לשכל ההיולני הוא מבואר ההפסד מפנים. מהם שלפי שהונח בלתי חיולני הנה אין לו חומר נושא ינשא עליו ויתהוה ממנו. ולפי שהונח מחודש יתחייב שיתהוה מלא דבר. והוא מאמר מבואר הבטול כי ההתהוות מלא דבר היא מהנמנעות שיש להם טבע אם לא על צד הפלא מהשם יתברך. ומהם שהמאמר הזה הוא מאמר סותר נפשו כי כשהונח שהשכל מתעצם ממושגיו הנה אין הכוונה בו השכל ההיולני. וזה שהשכל שהתעצם כבר הונח נבדל מה מההיולני ואם נכוין בו אל השכל הנקנה הנה אמרנו שהוא מתעצם במושגיו כבר נניחהו נמצא קודם היותו. האלים כאלו נאמר שהדבר ימציא עצמו. והוא מבואר דגנות וההפסד ומהם שהתעצם שהשכל ממושגיו הוא מבואר הבטול. וזה שלא ימלט מחלוקה. אם שההשכלה שהיא פעל השגת המושכל הוא המושכל בעצמו כמו שהוא הסכמת הפלוסופים שהשכל והמשכיל והמושכל דבר אחד בעינו אם לא. ואם ההשכלה הוא המושכל בעצמו יתחייב אחד מב׳ בטולים אם שיהיה המושכל האחד הוא המושכל האחר בעינו וכל המושכלו׳ גם כן מושכל אחד אם היה שיהיה ההשכלה אחת ובלתי מתחלפת לכל המושכלות והוא מבואר הבטול. וזה שלא יהיה יתרון וחשיבית למשיג מושכלים רבים על משג מושכל אחד. ואם שיהיה המושכל הא' זולת המושכל האחר ופעל ההשכלה במושכל הא' בלתי פעל ההשכלה במושכל האחר. ויתחייב שכאשר נתעצם השכל במושכל א׳ והשיג אח״כ מושכל אחר שיהיה לו עצמי כמספר המושכלי׳ או שישתנה ויתעצם האחד בהאחר וישוב עצמו אחר מתחלף במין לקודם והוא בתכלית הבטול. ועוד שלמה שהצורה העצמית לאדם מתחדשת תמיד לפי זה יתחייב שישתנה ויתחלף האיש הרמוז אליו. מעצמות לעצמות והוא כתכלית הבטול והגנות. ומהם שהשכל הנקנה הזה שהתעצם במושכלות לא ימלט מהיות חי או מת או בלתי מתואר בחיות או מיתה ושקר שיהיה בלתי מתואר בהם. וזה שמי שזה דרכו הוא גשם בלתי בעל נפש או מקרה מהמקרים ושקר שיהיה מת למה שלא יהיה לו יתרון וחשיבות בנצחיותו הנה הוא בהכרח אם כן חי ולפי שהוא מבואר בעצמו שהחיות הוא זולת ההשכלה הוא מחריב אם כן היות השכל הזה מחיות והשכלה ואין המלט אם כן מנושא וכבר הונח נבדל זה חלוף, הנה מכל אלו דפנים יראה הראות מבואר בהם הפסד אלו הדעות אלא שהדעת הראשון יותר מגונה מצד אחר ודב׳ מצד אחר אמנם האחד למה שיתחייב ממנו שיהיה ההשארות בהשגחת המושכלות אשר בפילוסופיא. ויהיה אם כן עיקרי התורה תולדות הפילוסופיא. ויתחייב שמי שהשכיל מושכל אחד ממושכלי ההנדסה אחר שהם נמצאים בנפש השכל הפועל שישאר נצחי אלא שזה הזייה ובדיא אין עניין לו. ואם השני למה שההשכלה בעצמות הנבדלים איננה מדרך החיוב אלא מדרך השלילה. וכמו שהאריך בזה הרב המורה. ולזה לא תהיה השג' שלמה. וכ״ש שתהיה בשכל כמו שהיה חוץ לנפש. ולזה המושכל החסד הזה שהוא בלתי נמצא חוץ לנפש כן. איך יתעצם מי יתן ואדע אלא שהדעות האלה בדאום הפילוסופים כאלו טבע האמת חייב אותם להאמין בהשארות הנפשות וחשבו מחשבות והרבו דברים מרבים הבל ונתפתו אחריהם מחכמי אומתינו ולא הרגישו ולא עלתה על לבם איך הורסים חומת בניין התורה בזה ופורצין נדרותיה עם שהענין בעצמו אין ידים לו. ולפי שהתבאר בשלמות הדעות שלא יתחייב ממנו התכלית ההוא באופן שיניחוהו. והתבאר גם כן בשאר השלמות היותם הצעה למושכלות לבד. כבר יתחייב מזה שלא יתחייב התכלית ההוא ראשונ׳ ובעצמות מהדעות ולא מהפעולות. ולפי שהתכלית הזה הוא מחריב לתורה כפי מה שבא בו הקבלה הוא מחריב שיתחייב ראשונה ובעצמות לחלק ממנה שאינו מהדעות במוחלט ולא מה מהפעולות במוחלט. וכאשר חקרנו בה ובחלקיה מצאנו בה חלק קטן חכמות גדול האיכות שאיננו מן הדעות במוחלט ומן הפעולות במוחלט. והוא אהבת השם יתברך ויראתו האמתית ואומר שהוא המחייב התכלית הזה על כל פנים כפי התורה והקבלה וכפי העיון בעצמו. אם כפי התורה הנה אמר בפסוק ועתה ישראל מה י"י אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את י"י אלהיך ללכת בדרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את י"י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. ואמר אשר אנכי מצוך היום לאהבה את י"י אלהיך ללכת בדרכיו ואמר לאהבה את י"י אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו. ובקבלת עול מלכות שמים הוזכרה זאת האהבה ואהבת את י"י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. כאלו נשתמש משרש הייחוד לשומו סבה לזאת האהבה בכל לבו ובכל נפשו כמו שיבא עוד בגזירת המקום ברוך הוא. ואמר והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את י"י אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם וגומר. הנה כבר יראה שהתכלית המבוקש מהתורה הוא ההשמע אליו בזריזות נפלא לקיים מצותיו ולזהירות גדול לבלתי עבור על אזהרותיו בשמחה וכטוב לבב אשר הוא סוד העבודה והאהבה האמתית כמו שבאו בזה מאמרים לרבותינו זכרם לברכה הרבה. ולפי שזהו התכלית המבוקש מהתורה והוא מבואר התחייב ממנה ההצלחה וההשארות הנצחי. הוא מבואר שהתכלית הזה כבר יתחיי׳ ההצלחה והשארות הנצחי כפי התורה והקבלה. ואם כפי העיון בעצמו. זה אמנם יתבאר אחר הניחנו שלש הקדמות אשר אין ספק באמתתן. הא' שנפש האדם אשר היא צורתו עצם רוחני מוכן אל ההשכלה ובלתי משכיל בפעל בעצמו. הב' שהשלם לעצמותו אוהב הטוב והשלמות וחפץ בו וכפי השלמות תהיה האהבה והערבות בחפץ. השלישי שהאהבה והערבות בחפץ זולת ההשכלה. ונצרף אליה ד׳ מבוארת בעצמה ששלמות הנפש ודבקותה בשם ראוה שיחויב התכלית הזה. ואולם איך יתאמתו אלו ההקדמית הגה כפי מה שאומר אם האחד תחילה אמרנו בנפש האדם שהיתה צורתו הוא מבואר בעצמו למה שבהפרדה מן הגוף נפסד האדם בדרך שלא יצדק עליו נדרו ואמרנו בה שהיא עצם הוא דבר התבאר בא׳ מהשמע היות הצורה ראשונה בשם העצם מהחמר. ואמרנו בה רוח ג׳ הוא מבואר למה שבה כחות השתמש בהם ברצון זולת חוש מהחושים כאלו תאמר בה המדמה והזוכר והשכלי. ואמרנו בה מוכן אל ההשכלה הוא מבואר בה למה שהתבאר ממנה היותה נושא לכח השכלי להיותו נשוא בגוף באמצעות הנפש וזה שאין המלט מהיות הנושא לזאת ההכנה שכל והנה היא מעורבת עם צורה שכלית והיה נמנע בה שתשכיל כל הצורות כי הדבר אפשר שיקבל כל הדברים בהיותו משולל מכלם. והנה כאש שמנו השכל נושא להבנה בקבלו המושכלות יתעצם בהם קבול מעורב בה והוא בלתי אפשר אחר שאיננו משולל מכל הצורות. ואולם כששמנו הנפש נושא להכנה אמנם נשימה תנאי במציאותה לא שיתפעל מקבולה המושכלות. וזה כי נושאי ההכנה. לקבל הדברים יתחלפו בה חלוף רב כי מהם שהנושא יתפעל באופן מה ממין מה שישיגהו כמו העניין בחוש המשוש ובקצתם יקבלם הנושא בדרך שלא יתפעל הנושא וממין מה שישיגהו כקבול חוש הראות המראים כי לא יקבל הגיון מהמראה המוחשים ואולם יתפעל ממנו הפעלות מה. ולזה היה אחר שהרגיש הרגש חזק לא ירגיש הרגש חלוש. והנה החוש המשותף יתפעל ממושגיו יותר מעט לפי שהשגתו רוחנית. עוד אחר כך ההכנה השכלית תקבל הדברים מזולת שיתפעל מהם נושאם ולזה היה אפשר בו לקבל כל הצורות כאשר הונח הנפש. ואולם כאשר הונח שכל אי איפשר שיאמר בו זה. וזה שאם הנחנו ההבנה תקבל המושכלות קבול בלתי מעורב עם הנושא לא ימנע מחלוקה אם שנניח הנושא משכיל או בלתי משכיל. ושקר שיהיה השכל בלתי משכיל אם כן הוא בהכרח משכיל. אבל כשנניח המושכל מן המושכלות אשר תקבלם החכנה יתחייב שיהיה המושכל בו בכחו בפעל וזה שקר. האלים אם לא שיבדה בדיאה שיהיה המושכל ואין לו יחס עם המושכלות אשר תקבלם ההכנה והוא מבואר הגנות והבטול. ולזה הוא מבואר שאין הנושא לזאת ההכנה שכלי שנית שאם היה הנושא לזאת ההכנה שכל לא ימלט משיהיה אם הוה ואם בלתי הווה. ואם היה הווה לא ימלט מהתהוות זה הנושא משיהיה מנושא אחד או מלא דבר. ואם היה מגישא הנה יחוייב שישתנה עד שיתהוה ממנו זה הנושא. ולפי שכבר התבאר שכל משתנה הוא גשם הנה יחוייב בו שיהיה גשם. ולפי שהוא מבואר בעצמו המנע התהוות לא גשם מגשם. הנה יחריב כזה הנושא שיהיה גשם. וכבר הונח שכלי זה חלוף נמשך להיותו הווה יחריב אם כן שיהיה בלתי הווה. והנה לא ימלט משיחיה נבדל או בלתי נבדל. ואם היא בלתי נבדל יתחייב שיהיה שכל חרמוז אליו נסתר ונעלם בחמר טרם התהוותו. ולהיות שכל האיש אשר יתהוה ממנו החמר ההוא הנגלה בו חוייב שיהיה בו שכל אחר. ויתחייב זח גם כן בחמר שנתהוה ממנו החמר ההוא וזה אל לא תכלית ויתחייב שיהיו כל החמרים ההוים הנפסדם בעלי שכלים בלתי בעל תכלית. האלים אם לא שיעתק השכל מחוץ בהתהוות החמר ויסתר בו עד שיראו פעולתיו והוא כתכלית הביטול והגנות. ואם הנחנוהו נבדל הנה אם שיתחלף שכל ראובן לשכל שטעון עד שיהיו צורות מתחלפות אם לא. ואם נניחם מתחלפות הנה הם בהכרח מתחלפות במין שההסכמה במין וחלוף באיש בלתי מצוייר בנברא כפו שהתבאר במקומי. ושקר שיהיו מתחלפים במין שאם כן היו אישי המין מתחלפי׳ במין. ואם לא יתחלף שכל שמעון לשכל ראובן במין ולא באיש היו צורות אישי המין אחד במספר. והיה איש המין זולתו והיה האיש הזולת הוא הוא. ועוד שיהיה השכל הזה האחד בכח ובפועל יחד וזה שהמושכלות אשר לראובן בכח הם לשמעון בפעל. והיו גם כן אישי המין בלתי צריכין לחוש בקניין המושכלות אם היה איש אשר אחד מהם השתמש בחושיו בקניין המושכלות ההם אלא שהוא מבואר שמהניחנו נושא זאת ההכנה שכל ימשכו בטולים רבים. ולזה הוא מחוייב שיהיה הנושא אם גשם ואם נפש ולפי שהוא מבואר שאם הונח הגשם נושא הנה לא יקבלם בזולת אמצעי וזה שהצורות אשר מדרך הגשם שיקבלם בזולת אמצעי לא יצויר גשם משולל מהם. ולזה יתחיי' שאם היה הגשם מקבל זאת ההכנה בזול׳ אמצעי שיהיו כל הגשמים בעלי שכל והוא מבואר שאם הנחנו הנפש נושא איננו נושא לה בעצמותם כי אין מדרך הצורות היותם נושאות קצתם לקצתם אלא באמצעות החמר. ובהיות העניין כן הוא מבואר שהנושא לזאת ההכנה הוא הנפש באמצעות הגוף. ולזה התאמת אמרנו בנפש האדם עצם מוכן אל ההשכלה ואמרנו מוכן להיות כח ההכנה בו ואמרנו בלתי משכיל בפעל בעצמו עם היות אמרנו מוכן יורה שאיננו בפעל. כבר יורה אמרנו בלתי משכיל בפעל בעצמו שהעצם הנושא לא יתעצם בהשכלה והוא מה שמעדו בו רגלי קצת הקודמים וזה כי למה שהנושא לזאת ההכנה עצם חוץ לנפש הנה הוא מתעצם בהשכלה הוא משתנה מעצמות לעצמות. והמאמר שהמושכלות הגקנות יתעצמו נבדלות מהנושא ויתהווה ממנו שכל נבדל אין ידים לי. כמו שהתבאר מדברינו במה שקדם והנה זה מפסיק לפי קצורינו באמות ההקדמה הא׳ ואם הב׳ תתאמת כן לפי שהוא ידוע שהשם יתברך מקור ומבוע מהשלמיות כלם והוא יתברך לשלמותו אשר הוא עצמיתו אוהב הטוב למה שנראה מפועולותיו בהמצאת המציאות בכללי והתמדתו וחדושו תמיד וזה אמנם ברצונו הפשוט היה בהכרח אהבת הטוב משיג עצמו לשלמותו. ויתחייב מזה שכל אשר יהיה השלמות יותר גדול יהיה האהבה והערבות בחפץ יותר גדול, והנה זה מסכים מאד אל מה שבא בתורה כי בזכרו אהבת האבות לשי״ת הזכיר אהבה ובזכרו אהבת השם לאבות הזכיר חשק שמורה על חשק האהבה אמר רק באבתיך חשק י"י וזה מה שיורה על מה שאמרנו שכבר יראה שלפי מדרגת הטוב האהוב תהיה מדרגת האהבה וכל אשר ירבה יותר גדול תהיה האהבה יותר גדולה. וכאשר יחיה הטוב בב״ת בגודל היה ראוי שתהיה האהבה בב״ת ולזה יחשב שאהבת האדם לשם יתברך ראוי שתהיה יותר עצומה לאין תכלית אשר בעבור זה היה ראה שיחבר שם החשק באהבת האבות לשם יתברך ושם האהבה באהבתו אותם אלא שלמה שהיתה האחבה משיג עצמי לשלמות וחיתה שלמותו יתברך עצום לאין תכליתו זה ראוי היתה האהבתו אל הטוב יותר עצומה. ואם היה שהטוב האהוב שפל במדרגה מאד. ודי בזה בהקדמה הב׳ ואם הג' מבוארת בעצמה מגדרי הנבדלים וזה כי חרצון איננו זולת חקבוץ והערך שבין כח חמתעורר והמדמה אשר היא ההסכמה לדברים הנרצים וכפי ערך ההוא יהיה ערבות החפץ ואמנם ההשכלה היא ציור ואמות אשר שניהם בבת חשכלי כמו שהתבאר כל זה בספר הנפש ולהיות כח השכלי זולת הכח חמתעורר וחכה המדמה חנה נתאמת שהאהבה והערבות בחפץ זולת ההשכלה והיא ההקדמה הג'. ואחד שנתאמתו אלו ההקדמות אומר כי למה שנתאמת בהקדמה הא׳ היות נפש האדם עצם רוחני היה אפשר בו ההשארות אחד ההפרד למה שאין לו סבות ההפסד להיותו אז בלתי המר והיה ההפרד אפשרי בו לחיות עצם שכלי ואנחנו נראה השתמש העצם הזה בהשכלה בתוספת כח בעת חולשת הכלים חגשמיים שזה ממה שיורה אפשרות קיימו בעצמו ושאיננו אובד אבדון יתר הצורות באבדון הדברים אשר להם צורות ואחר שקיומו בעצמו אפשרי בו בהפרדו מהדבר אשר הוא לו צורה הנה הנצחיות מחוייב בו כפי טבעו להיותו משולל מהחמריות אשר הוא סבת ההפסד בהיות הכחות המתפעלות בלתי גשמעות לכחות הפועלות כמו שהתבאר במקומו ולפי שהתבאר בב' שכפי השלמות תהיה האהבה אל הטוב והערבות ההוא מבואר שלפי מדרגת האהוב הטוב תהיה מדרגת השלמות ולזה יתבאר שאהבת השם יתברך שהוא טוב בב״ת מחוייבת לשלמות הנפש היותם גדולה שתצוייר. ולפי שהתבאר בג' שאהבה והערבות בה זולת ההשכלה הנה העצמיי לשלמות הנפש הוא דבר זולת ההשכלה והיא האהבה. ולפי שהוא מבואר ממנה שהתחייב דבקות בשם יתברך למה שהוא מבואר גם בדברים הטבעיים שהאהבה והאותות בהם הוא סבת שלמותם ואחדותם עד שהיה מהקודמים מי שיראה שהתחלת ההויה היא האהבה והקבוץ והתחלת ההפסד השנאה והפרוד. וכל שכן בדברים. הרוחניים שאהבה וההאותי׳ ביניהם דבקות ואחדות. ואחר שהתבאר במה שקדם ויתבאר עוד במאמר הג' בג״ה שאהבת השם יתברך הטוב עצומה הוא מבואר שכל אשר תהיה האהבה בין הש״י ובין האדם יותר גדולה יהיה הדבקות יותר חזק ויותר גדול ולפי שהתבאר בהקדמה הרבעיות ששלמות הנפש ודבקותה בשם ראוי שיהי' התכלית הזה התבאר במה שאין ספק בו שהעיון מסכים אל מה שהתבאר כפי התורה והקבלה שהאהבה האמתית היא המחייבת התכלית הזה מההשארו׳ הנצחי אשר קובל באומה וגדלני עליו והאירה בו עינינו התורה עם חיותו מסכים עם העיון ובלתי חולק עליו. והנה לחיות האמת עד לעצמו ומסכי׳ מכל צד מה שבא לרז״ל מתארי הע״ה הוא מתיחש מאד עם הדעה הזה האמתי' והוא בתכלית המרחק מדעות הקודמים וזה שכבר נמצא במאמריהם ג׳ עניינים נאותים אל הדעת הזה ורחוקים מאד מהדעות ההם. הא׳ מה שנמצא בהם בגמול הצדיקים בהתענג נפשותם מזיו השכינה כל אחד כפי מדרגתו. ובענשי הרשעים גם בעניינים מתחלפים כמו שבאו מאמרים רבים על זה. הב' מה שנמצא מהם בגמול הצדיקים ייחדם מקומות מוגבלי׳ לנטול ועונש כמו שבאו מדרשים רבים בעניין גן עדן וגהינם. הג׳ מה שנמצא מהם מה שהפליגו בשכר תינוקות של בית רבן כמו שאמרו אינו דומה חבל שאין בו חטא לחבל שיש בו חטא. ובא בתנחומא בשם ר׳ מאיר אמרו אימתי תינוקות זוכים לחיי העולם הבא משיודעין לומר אמן הה״ד פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים אל תקרי אמונים אלא אמנים שיודעים לומר אמן. והוא מסכים למה שאמרו במסכת שבת והרוח תשוב אל מאלהי׳ אשר נתנה. תנה לו כמו שנתנה לך והנה הראשון והוא שכר הצדיקים בתענוג נפשותם והנאתם מזיו השכינה מתיחס מאד להם חלף עבודתם באהבה וחשק הנמרץ ולדבקות חפצם ורצונם בשם כבר ראוי שישיגו הנאה וערבות נמרץ בדבקותם הנכסף להם בעודם עם החמר. והנה היה התענוג והערבות הזה אפשרי ואם הערבות איננו השכלה כמו שהתבאר במה שקדם למה שעצם הנפש הוא דבר זולת ההשכלה יחול הרצון והחשק והערבות כמו שביארנו. אבל אומר שלפי הדעות הקודמים הערבות והתעוג הזה הוא נמנע. ואם חשכו לקיימו בטענות זכרום כאלו טבע האמת הכריחם על זה. אלא שטעו בו לפי דעתם טעות מפורסם וא״א מבלתי שנזכיר טענותם ובמקומות הטעות בהם ואומר תחלה שלפי דעתם הערבות הוא נמנע למה שהתבאר שהערבות הוא זולת ההשכלה. ולזה אם היה השכל הנקנה שכל ומשכיל ומושכל אצלם והיה הערבות זולת ההשכלה הנה הוא זולת המשכיל והמושכל. ולהיות השכל פשוט ובלתי מורכב הנה א״א שיהי' בו ערבות. וזה שכבר יהיה מורכב מערבות והשכלה אשר התבאר היותם מתחלפים ולהיות הערבות בדברים האלו רושם בנושאי הכחות אשר מהם יהיה הערבות כאלו תאמר על דרך משל ההערבות בטעמים יחול בנו שאם יהיה הערבות בהשכלה בנושאה והוא אשר לו כח על ההשכלה שהוא הנפש בכלל. אבל אם נשים אותה נבדלת מהנפש כמו שדמו הנה הערבות אי איפשר שיחול על הנושא אחר שאין לו נושא לפי דבריהם למה שההשכלה והמשכיל דבר אחד בעינו לפי דעתם ואמנם מה שדמו לקיים דעתם שהערבות הזה נמצא במה שנמצא מהרכבה בחיינו כשהשיגנו המושכלות כל שכן אחר המות שנשכילם יחד בהתמדה. ויורה על זה גם כן אצלם במה שנמצא מהערבות הנפלא במושכלות הנכבדות שאין יחס בין הערבות אשר נמצא בזולתם הוא הטעא' מבואר'. וזה שהערבו' אשר נמצא בחיינו הוא להשגת הדבר הנכסף כי למה שהאדם בחיי על השנת המושכלו׳ והוא הכוסף אליהם והיה הכוסף אינינו זולת המרצת הרצון להשיג הדבר הנכסף אשר הרצון כבר התבאר היות זולת ההשכלה. הנה כשהיתה ההשגה ההיא הנכספת בפעל אשר היתה קודם זה בכח נמצא ערבות גדול כי טבע הדבר הנכסף אל הטבע כן חייב. ולזה יתחייב שכאשר היה הדבר הנכסף גדול הערך ויקר היה הכוסף יותר חזק והערבות בהשגה יותר גדול מצורף לזה מה שקרה בהשגות היקרות היותן עמוקות ודקות ובכח רחוק יותר מהמושכלות השפלות אשר כשנעתק בעל הכח אל הפעל להיותו יותר רחוק היה הערבות יותר גדול בהעתקו מן הקצה אל הקצה כאשר קרה בנגוני המוסיקה שהנעימה אשר הוא ביחס הכל וביחס הכפל יותר ערבות למרחק הנעימות אשר ביחס ההוא ולהעתקה מן הקצה אל הקצה. ולזה אחר המות שהשכלה בפעל תמיד ואין שם העתק ומרחק ובין הכח אל הפעל ולא כוסף למה שאין לשכל רצון כמו שקדם. הנה לא יתכן וכל שכן שלא יתחייב שיהיה לשם ערבות. והנה ממה שיורה על זה אשר אמרנו מה שנמצא בהשגותינו המושכלות הראשונות שלא נרגיש בהם ערבות כלל. וזה אמנם למה שלא היה בהם העתק מורגש מן הכח אל הפועל ולא היה בהשגותם כוסף קודם שהושגו. ולזה הוא מבואר שמה שדמו לקיים דעתם הוא הטעאה לא ראיה. אמנם לפי דעתינו אנחנו שהנפש עצם בו כח שכלי הנה הערבות בו אפשר ומחריב גם במושכל בבחינת מה שבהשגתינו מהמרצת הדבקות אשר הוא הסבה העצמיית לערבות. ובכאן התבאר שמה שבא בדבריהם בתענוג נפשות הצדיקים מתיחס ומסכים אל הדעת האמתי ובלתי מסכי׳ כלל אל הדעית ההם וכל שכן מה שהזכרנו בעונש הרשעים שאין עניין לו כלל אחר שלפי דעתם אין שם אלא העדר ההשארות והעדר המושכל. וראוי שנתעורר שמה שבא להם בעניין הזה הראשון מהיות הגמולים והעונשים במדרגות מתחלפות מסכים מאד אל הדעת הזה כי הערבות בשכר ראוי שיהיה כפי מדרגת הדבקות. והצער הנשוא בעצמות הנפש בעוצם ראוי שיהיה גם כן כפי מדרגת הענש והיה אם כן ענין הראשון מסכים מאד אל הדעת האמתי בכל הצדדין. ואמנם השני והוא התיחד מקומות מוגבלים לנמול והעונש בגן עדן וגהינם כמו שנמצא להם מאמרים על זה בלתי סובלים דמויים וצורות כמו שהאריך בזה הרמב״ן זכרו לברכה בספרו בשער הגמול. הנה הוא מסכים גם כן לדעת השני ובלתי מסכים לדעות ההם. וזה שלפי דעתינו אנחנו בעצם הנפשות הנשארות איננו רחוק שיתיחסו אחרי הפרדם למקום מוגבל כהתיחסם לגופו׳ האנשים בעודן מחוברות אל הגוף אבל אם נניח הנשא׳ אחר המות השכל הנקנה שהיא עצם נבדל ובלתי מתיחס למקום הנה התיחסם למקום אל הנפשות היא נמנע בעצמו ואמנם הג' אשר יראה מהם היות הנפש מובנת אל ההשארות בעצמה בלא קנין המושכלות הנה הוא מסכים גם כן עם הדעת האמתי ובלתי מסכים וחולק עם הדעות ההם. ובפי' אמרו תנה לו כמו שנתנה לך. והנה בגבול אשר שמו משעת שאומרין אמן איננו רחוק שהם אשר נגלו להם תעלומות חכמה כמדע נבואיי רבני שהיו מקובלים ששלמות נפש האדם יהיה באותו הגבול אולי שהוא הגבול אשר יגיעו קצת המושכלות הראשונות וביאור זה כי למה שנפש האדם תשלם בהגיע לו כחותיה ולפי שקצת הכחות יקדם לקצת בזמן כאלו תאמר הזן לצומח והצומח למרגיש והיה האחרין בזמן הכה השכלי במו שחתבאר כל זה בספר הנפש הוא קרוב שהכה הזה השכלי לא נשלם בזמן היותו גמגע לצאת אל הפעל ולזה אם היה שבגבול הזח גשלם הכה ההוא למה שבעת ההוא יש לו אפשרו׳ לצאת אל הפעל שכבר ישיג קצת המושכלות הראשונו הנה איננו רחוק שיהי׳ אז שלמות הנפש על טבעה ותשיגה האשרות בעצמה מבלי גמול קדום מבעל הנפש ההיא כאשר יתבאר עוד במאמר הד׳ בנ״ה. והנה לפי דעות הקודמים שהשארות ההוא הוא לשכל הנקנה לפי קנין המושכלות הנקנות הנה אין דרך ועניין להשארות התינוקות. האלים אם לא יאמינו שההשארות יהיה גם כן במושכלות הראשונות. ומי יתן ואדע אם התינוק שהשיג שהכל גדול מחלקו ואחר שהשיג הדברים השוים לדבר אחר שניהם שוים אם תהיינה נפשות אלו התינוקות נבדלות כל אחר ממושכלו בלתי דומה אחת לחברתה אלא שזה ממה שהאריכות בביאורו מותר וכבר באו מאמרים רבים לרז״ל מורים על אמתת הדעת הזה אין צריך לזוכרם ואחר שהתבאר זה אומר שכבר יתבאר בקלות לפי התורה והנכון שיחייב בזאת האהבה שתחיה בתכלית מה שאפשר מהחוק. אם לפי התורה אמרו בפי' ואהבת את י"י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. ובא הפירוש בו אפילו נוטל את את נפשך כאלו הכוונה כלה שכל מחשבות. האדם יפנו אל התכלית הזה מזאת האהבה באמרם וכל מעשיך יהיו לשם שמים עד לא יאהב דבר אלא לתכלית זאת האהבה וזאת העבודה כמו שהאריך בזה זולתינו. ולזה מה שבא בהרחקת העבודה לזולתו באמרו ואנכי י"י אלהיך אל קנא. שייחס תאר הקנאה לשם למה שמדרך המקנה שיקשה בעיניו שיאהב אוהבו זולתו. הנה שלפי התורה אין ראוי שיצוייר אהב׳ יותר חזקה ממנה ואם לפי העיון למה שאהבת הטוב ואוי שתהיה מדרגתה בחוזק וחולשה לפי מדרגת הטוב האהוב יתברך בב״ת במדרגה וכל שכן בהיות האהוב אהוב ממנו אהבה עצומה כמו שביארנו במה שקדם ויתבאר עוד בג״ה הנה א"כ לפי העיון בעצמו ראוי שתהיה האהבה הזאת באופן שלא תצוייר אהבה יותר חזקח ממנה. ואחד שהתבאר זה מעניין זאת האהבה אומר שהוא מחריב שלא תהיה לתכלית אחר חוץ ממנה. וזה שאם היתה לתכלית אחר היה התכלית ההוא יותר אהוב. ולזה אהבה שהונחה חיותי חזקה שאיפשר שיצוייר בלתי חזק בתאר ההוא ונתאמת בזה מה שבא במשנה הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס. וכאשר היה זה כן יחוייב שיובן זה אף כנטול הנצחי רוצה לומר שאין ראוי שתהיה האהבה הזאת לתכלית הע״ח וזה שכל אשר תהיה לתכלית פה יהיה בהכרח התכלית יותר אהוב ועבודת האהבה חלושה ממדרגתה המחייבת לה. וכאשר התבאר זה ממנה הנה עלה בידינו התכלית האחרון לתורה שהוא האהבה והעבודה האמתית. והוא אשר חתם בו גדול החכמים ספרו באמרו סוף דבר הכל נשמע וגו׳ כי זה כל האדם ולפי שהחיים הנצחיים והדבקות הנצחי מזיו שכינתו הוא הטוב שאי אפשר שיצויר טוב כמותו. והתכלית האחרון זה עניינו כבר יתישב שיתחייב מזה מציאות תכלית אחרון יותר מאחד. והוא דבר התבאר חלופו מצד העיון כמו שהתאמת במקומו. אלא שמציאות ב׳ התכליות מחוייבים כמו שקדם. אבל בבחינות מתחלפות כי הנה בבחינת המצוות התכלית האחרון הוא האהבה. ובבחינת המצוה התכלית האחרון הוא הקנאת הטוב והדבקות הנצח׳ בזיו השכינה והם אמנם רמוזים ומפורשים במשנה באמרם יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ירצו שהעובד והאוהב האמתי תכלית חשקו הוא העבודה ואליה כל מגמתו מבלי פנות לדבר אחר וזאת היתה כוונת אדון הנביאים באמרו אעברה נא וגו׳ וכמו שדרשו ז״ל הרבה מצות מתקיימות בארץ ישראל וגו׳ כי עם היות שהיה בטוח בחיים הנצחיים והתענג בזיו שכינתו היה ראוי שיכסוף לעבודה חנם אם היה לו תועלת בהפרד נפשו. מצורף שכל עוד שיעבוד שיתרבה ויתוסף הדבקות ואיך שיהיה העובד לא יכסוף אלא אל העבודה והוא התכלית האחרון למצוות. ולזה יראה שנמנו וגמרו בגמ' ערובין נח לו לאדם שלא נברא ירצו כי לאדם העובד ראה שיהיה בוחר לא חיותו על חיותו. כי העובד האמתי לא יפנה אל תועלתו אלא אל העבודה. ולזה הכל כאין נגדו ובלבד שלא יעשה שעה אחת רשע לפני המקום או מתעצל בעבודתו אשר אצלו מרי גדול ולפי שאין מי שינצל מזה באמרו כי אדם אין צדיק בארץ וגו׳ החליטו המאמר שהאדם השלם נוח לו ירצה מונח לרצונו שלא נברא והפליג בזה לתכלית האחרון למצווה. אמנם התכלית האחרון למצוה היתה חתימת המשנה בו באמרם יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי הע״הז. ובכאן התבאר התכלית האחרון לתורה אם בבחינת המצוות ואם בבחינת המצוה והוא מבואר שהשלמיות כלם יפנו אליו כאשר יתבאר בכח דברינו. ויתבאר עוד במה שיבא בג״ה. וזאת היתה כוונת זה הפרק:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Filed under: Daily Torah Study

Related sheets

Mitzvotמצוות

Teaching Torah to Children and Grandchildren

Sources explore the biblical and rabbinic obligation to transmit Torah knowledge across generations, including to grandchildren. The sources establish this duty through biblical verses, Talmudic interpretation, and halakhic codification, emphasizing the enduring responsibility to ensure Torah continuity.

View Sources15 sources
Halachaהלכה

Adding to a Mitzvah: Violation or Enhancement

Sources examine the halakhic principle that adding to a commandment may constitute a violation of the prohibition against additions to Torah, even when performed with pious intent. The discussion explores when augmentation of a mitzvah crosses the line from enhancement into transgression.

View Sources3 sources
Mitzvotמצוות

Bar Mitzvah Custom of Delivering Torah Pilpul

The sources found do not directly address the origins or halakhic status of a bar-mitzvah bochur delivering a lomdishe pilpul. However, they establish that a bar-mitzvah celebration includes a festive meal and that Torah study, including peer discussion (pilpul), is a central practice for transmitting Jewish learning. The sources distinguish between the formal obligations of bar-mitzvah status and customary celebratory practices.

View Sources11 sources
Machshavaמחשבה

Self-Cultivation as Foundation for Parenting

These sources explore the religious and philosophical principle that a parent must first cultivate their own soul, character, and spiritual identity before they can authentically guide their children. They teach that self-care and personal avodas Hashem are not luxuries but prerequisites for ethical parenting and transmitting divine wisdom.

View Sources17 sources
Halachaהלכה

Family Purity and Marital Harmony

Sources explore how the halakhic system of niddah creates a natural rhythm of separation and reunion in marriage, with rabbinic sources explicitly connecting the observance of these laws to renewed intimacy and sustained affection between spouses. The framework is presented as a means of sanctifying marital relations and elevating physical connection through Torah law.

View Sources15 sources
Mitzvotמצוות

Honoring Parents in Jewish Law

Sources from Torah, Talmud, and later Jewish legal writings explore the commandment to honor one's parents as one of the fundamental mitzvot. These texts examine both the biblical basis for this obligation and its practical application in daily life, emphasizing its spiritual significance and the reward of longevity promised to those who fulfill it.

View Sources19 sources