Why Jerusalem Remains Unnamed in Deuteronomy

כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכׇּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָּֽׁמָּה׃

but look only to the site that the ETERNAL your God will choose amidst all your tribes as God’s habitation, to establish the divine name there. There you are to go,

וְשָׂמַחְתָּ֞ לִפְנֵ֣י ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֣ וּבִתֶּ֘ךָ֮ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֒ךָ֒ וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבֶּ֑ךָ בַּמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃

You shall rejoice before the ETERNAL your God with your son and daughter, your male and female slave, the Levite in your communities, and the stranger, the fatherless, and the widow in your midst, at the place where the ETERNAL your God will choose to establish the divine name.

וַיָּ֣חֶל שְׁלֹמֹ֗ה לִבְנ֤וֹת אֶת־בֵּית־יְהֹוָה֙ בִּיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם בְּהַר֙ הַמּ֣וֹרִיָּ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִרְאָ֖ה לְדָוִ֣יד אָבִ֑יהוּ אֲשֶׁ֤ר הֵכִין֙ בִּמְק֣וֹם דָּוִ֔יד בְּגֹ֖רֶן אׇרְנָ֥ן הַיְבוּסִֽי׃

Then Solomon began to build the House of GOD in Jerusalem on Mount Moriah, where [GOD] had appeared to his father David, at the place that David had designated, at the threshing floor of Ornan the Jebusite.

זֹאת־מְנוּחָתִ֥י עֲדֵי־עַ֑ד פֹּה־אֵ֝שֵׁ֗ב כִּ֣י אִוִּתִֽיהָ׃

“This is my resting-place for all time; here I will dwell, for I desire it.

רַבִּי אוֹמֵר: אִם נֶאֶמְרוּ לְמַעְלָה לָמָּה נֶאֶמְרוּ לְמַטָּה? רִאשׁוֹנָה לְעִנְיַן שִׁילֹה, שְׁנִיָּה לְעִנְיַן יְרוּשָׁלִַם.

2. Rabbi says: If the various offerings are enumerated above (Dt.12:6), why are they enumerated below (Dt.12:11)? The [offerings enumerated in] the first list [were meant for] the shrine at Shiloh, but the [offerings enumerated in] the second list [were meant for] the shrine at Jerusalem.

בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין; שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ – פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין – פָּטוּר, בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין – חַיָּיב בְּלֹא תַעֲשֶׂה.

temporarily blemished, which one sacrificed outside the Temple courtyard, one is exempt. Rabbi Shimon says: For permanently blemished animals one is exempt; for temporarily blemished animals one is liable for violation of a prohibition, but it is not the type of prohibition for which he will receive karet, because ultimately the animal will be fit for sacrifice.

דָּבָר אַחֵר, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ״ וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם – הַכֶּסֶף מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם, בֵּית הַבְּחִירָה מִשֵּׁבֶט אֶחָד. דָּבָר אַחֵר, ״בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ״ – זוֹ שִׁילֹה, מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם – זוֹ יְרוּשָׁלִַם. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (שמואל ב כד כד): ״וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (דברי הימים א כא כה): ״וַיִּתֵּן דָּוִד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת״, כֵּיצַד נִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְתוּבִים הַלָּלוּ? הֵם שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, נָטַל חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים מִכָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט, נִמְצְאוּ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים לְכָל הַשְּׁבָטִים.

Another word: One verse states: “From one of your tribes” (Dt.12:14), while another verse states: “From all your tribes” (Dt.12:5)— the funding must come from all your tribes, but the land for the Chosen Abode will come from one tribe. Another word: “From one of your tribes” (Dt.12:14)— this refers to the Dwelling at Shiloh (e.g., 1Sam3:19-4:1); “From all your tribes” (Dt.12:5)— this refers to the Chosen Abode in Jerusalem.3. Indeed, He says: “And David acquired the threshing floor and the cattle For fifty silver sheqels” (2Sam.24:24). Yet another verse states: “And, for the place, David gave to Arnon a six-hundred weight of gold sheqels” (1Chron.21:25)— how can the two usages be reconciled? They were twelve tribes— so David took fifty sheqels from each and every tribe. This yields a total of six hundred sheqels from all the tribes!

משנה: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר שׁוֹפָרוֹת שְׁלֹשָׁה עָשָׂר שֻׁלְחָנוֹת שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה הִשְׁתַּחֲוָיוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ. שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְשֶׁל בֵּית רַבִּי חֲנַנְיָה סְגַן הַכֹּהֲנִים הָיוּ מִשְׁתַּחֲוִים בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה. וְהֵיכָן הָיְתָה יְתֵרָה כְּנֶגֶד דִּיר הָעֵצִים שֶׁכֵּן מָסוֹרֶת בְּיָדָן מֵאֲבוֹתֵיהֶן שֶׁשָּׁם הָאָרוֹן גָּנוּז: מַעֲשֶׂה בְּכֹהֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְעַסֵּק וְרָאָה הָרִיצְפָּה שֶׁהִיא מְשׁוּנָּה מֵחֲבֵרוֹתֶיהָ. בָּא וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ. לֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ. וְיָדְעוּ בְיִיחוּד שֶׁשָּׁם הָאָרוֹן גָּנוּז:

MISHNAH: Thirteen horns, thirteen tables, and thirteen prostrations were in the Temple. The family of Rabban Gamliel and of Rebbi Ḥanania the Second in Command of the priests were prostrating themselves fourteen times. And where was the additional one? In front of the storage room of the wood since they had a tradition from their forefathers that there the Ark was hidden. It happened that a Cohen was occupied when he saw that a floor tile was different from the others. He went to tell it to a comrade but could not finish speaking before his soul left him; then they knew with certainty the the Ark was hidden there.

וְטַעַם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ, שֶׁתֵּלְכוּ לוֹ מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים וְתִשְׁאֲלוּ אָנָה דֶּרֶךְ בֵּית הַשֵּׁם, וְתֹאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב (ישעיהו ב ג), כִּלְשׁוֹן צִיּוֹן יִשְׁאָלוּ דֶּרֶךְ הֵנָּה פְנֵיהֶם (ירמיהו נ ה). וּבְסִפְרֵי (ראה ח) תִּדְרְשׁוּ, דְּרֹשׁ עַל פִּי הַנָּבִיא. יָכוֹל תַּמְתִּין עַד שֶׁיֹּאמַר לְךָ נָבִיא, ת"ל לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה, דְּרֹשׁ וּמְצָא ואח"כ יֹאמַר לְךָ נָבִיא. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּדָוִד וְכוּ'. וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ, לִכְבוֹדוֹ תִּדְרְשׁוּ. וּבָאתָ שָּׁמָּה, לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וּמִמֶּנּוּ אָמְרוּ חֲכָמִים "שְׁכִינָה":

UNTO HIS HABITATION SHALL YE SEEK. The meaning thereof is that you are to come from distant countries asking, “Where is the road leading to the House of G-d?,” and you should say to one another, ‘Come ye, and let us go up to the mountain of the Eternal, to the House of the G-d of Jacob,’ similar to the expression, They shall inquire concerning Zion with their faces hit herward. And in the Sifre it is stated: “Ye shall seek — seek [the place where G-d intended that His House be built] through the command of the prophet. I might think that you are to wait until the prophet tells you [when and where to build it]; Scripture therefore states, unto His habitation shall ye seek, and thither thou shalt come — seek and find [the place], and afterwards the prophet will tell you [whether your choice is the correct one]. And so you find it in the case of David etc.” And by way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabala], l’shichno (unto His habitation) shall ye seek means that you are to inquire after His Glory [that abides there]; and thither thou shalt come to appear before the Lord, Eternal G-d, the G-d of Israel. It is on the basis of this expression here [l’shichno — unto His habitation] that the Sages have spoken of the Shechinah (“Divine Presence”).

כֵּיוָן שֶׁנִּבְנָה הַמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם נֶאֶסְרוּ כָּל הַמְּקוֹמוֹת כֻּלָּן לִבְנוֹת בָּהֶן בַּיִת לַה' וּלְהַקְרִיב בָּהֶן קָרְבָּן. וְאֵין שָׁם בַּיִת לְדוֹרֵי הַדּוֹרוֹת אֶלָּא בִּירוּשָׁלַיִם בִּלְבַד וּבְהַר הַמּוֹרִיָּה שֶׁבָּהּ נֶאֱמַר (דברי הימים א כב א) "וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱלֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעלָה לְיִשְׂרָאֵל" וְאוֹמֵר (תהילים קלב יד) "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד":

Once the Temple was built in Jerusalem, it became forbidden to build a sanctuary for God or to offer sacrifices in any other place. There is no Sanctuary for all generations except in Jerusalem and [specifically,] on Mt. Moriah, as [I Chronicles 22:1] states: "And David declared: 'This is the House of the Lord, God, and this is the altar for the burnt offerings of Israel.' and [Psalms 132:14] states: "This is My resting place forever."

לשכנו תדרשו. זֶה מִשְׁכַּן שִׁילֹה:

לשכנו תדרשו AFTER HIS RESIDENCE SHALL YE INQUIRE — This refers to the Tabernacle at Shiloh. (Sifrei Devarim 62:3)

תִדְרְשׁוּ. אֶל אוֹתוֹ הַמָּקוֹם הַנִּבְחָר תִּדְרְשׁוּ לְהִשְׁתַּחֲווֹת וּלְהַקְרִיב, כְּעִנְיַן ״אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ״ (ישעיהו יא:י).

תדרשו, you shall seek out this place to worship and to offer your sacrifices, as per Isaiah 11,10 אליו גויים ידרשו, “nations will seek Him out there.”

(כז) אָמַר הֶחָבֵר: זֶה אֱמֶת כַּאֲשֶׁר יִמָּנַע הַמַּעֲשֶׂה, אֲבָל הָאָדָם מֻנָּח לוֹ בֵּינוֹ וּבֵין מַאֲוַיָּיו וּמַעֲשֵׂהוּ, וְהָאָדָם נֶאֱשָׁם כַּאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מֵבִיא הַשָּׂכָר הַנִּרְאֶה אֶל הַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב הַנִּרְאֶה, וְעַל כֵּן נֶאֱמַר: "וְהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם", "וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם", "זִכְרוֹן תְּרוּעָה". לֹא שֶׁהָאֱלֹהִים צָרִיךְ אֶל הַזְכָּרָה וְהֶעָרָה, אַךְ שֶׁהַמַּעֲשִׂים צְרִיכִים לִשְׁלֵמוּת וְאָז יִהְיוּ רְאוּיִים לִגְמוּל, כַּאֲשֶׁר צְרִיכִים עִנְיָנֵי הַתְּפִלָּה לְבַטֵּא בָהֶם עַל הַשְּׁלֵמוּת הַגָּמוּר מֵהַתְּחִנָּה וְהַבַּקָּשָׁה, וְכַאֲשֶׁר יִהְיֶה הַמַּעֲשֶׂה וְהַכַּוָּנָה שְׁלֵמִים כָּרָאוּי, יִהְיֶה עֲלֵיהֶם הַגְּמוּל, וְיִהְיֶה זֶה עַל דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם כְּאִלּוּ הוּא זִכָּרוֹן, וְ"דִבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם". וְאִם הָיָה הַמַּעֲשֶׂה בִלְעֲדֵי כַּוָּנָה אוֹ כַוָּנָה בִלְתִּי מַעֲשֶׂה תֹּאבַד הַתּוֹחֶלֶת, אֶלָּא בְמַה שֶׁאִי אֶפְשָׁר הַמְצָאַת הַכַּוָּנָה. וְהִתְוַדּוּת עַל הִמָּנַע הַמַּעֲשֶׂה מוֹעִיל קְצָת תּוֹעֶלֶת, כְּהִתְוַדּוּתֵנוּ בִתְפִלָּתֵנוּ בְּאָמְרֵנוּ "וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ" וְהַדּוֹמֶה לָזֶה. וּבְהֶעָרַת בְּנֵי אָדָם וְהִתְעוֹרְרוּתָם אֶל אַהֲבַת הַמָּקוֹם הַהוּא הַקָּדוֹשׁ יְנַחֵץ הָעִנְיָן הַמְיֻחָל, שָׂכָר גָּדוֹל וּגְמוּל רָב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי־עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי־בָא מוֹעֵד", כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶיהָ וְאֶת־עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". – רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ.

27. The Rabbi: This is true when action is impossible. Man is free in his endeavours and work. But he deserves blame who does not look for visible reward for visible work. For this reason it is written: 'Ye shall blow an alarm with the trumpets, and ye shall be remembered before the Lord your God (Numbers 10:9) . . . They shall be to you for a memorial (Numbers 10:10) . . . A memorial of blowing of trumpets' (Leviticus 23:24). God need not be reminded, but actions must be perfect to claim reward. Likewise must the ideas of the prayers be pronounced in the most perfect way to be considered as prayer and supplication. Now if thou bringest intention and action to perfection thou mayest expect reward. This is popularly expressed by reminding, and 'the Tōrāh speaks in the manner of human beings.' If the action is minus the intention, or the intention minus the action, the expectation [for reward] is lost, except in impossible things. It is, however, rather useful to show the good intention if the deed is impossible, as we express this in our prayer: 'On account of our sins have we been driven out of our land.' This sacred place serves to remind men and to stimulate them to love God, being a reward and promise, as it is written: 'Thou shalt arise and have mercy upon Zion, for the time to favour her, yea, the set time is come. For thy servants take pleasure in her stones and embrace the dust thereof' (Psalms 102:14 sq.). This means that Jerusalem can only be rebuilt when Israel yearns for it to such an extent that they embrace her stones and dust.

לְפִיכָךְ מַקְרִיבִין הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם בַּיִת בָּנוּי. וְאוֹכְלִין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בְּכָל הָעֲזָרָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא חֲרֵבָה וְאֵינָהּ מֻקֶּפֶת בִּמְחִצָּה וְאוֹכְלִין קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכָל יְרוּשָׁלַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם חוֹמוֹת שֶׁהַקְּדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קָדְשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְקָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא:

Therefore, we may offer all the sacrifices [on the Temple site], even though the Temple itself is not built. Similarly, sacrifices of the most holy order can be eaten in the entire [area of the] Courtyard, even though it is in ruin and not surrounded by a divider. We may also eat sacrifices of lesser sanctity and Ma'aser Sheni throughout Jerusalem, even though [it is not surrounded by] a wall, for through its original consecration, it was consecrated for that time and for eternity.

והנה כתיב לשכנו תדרשו ובאת שמה ובספרי כי אם אל המקום אשר יבחר ה"א מכל שבטיכם דרוש עפ"י נביא יכול תמתין עד שיאמר לך נביא ת"ל לשכנו תדרשו ובאת שמה דרוש ומוצא ואח"כ יאמר לך נביא, וכן אתה מוצא בדוד זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבוא באוהל ביתי אם אתן שנת לעיני עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב, מנין שלא תעשה אלא עפ"י נביא שנאמר ויבוא גד ביום ההוא אל דוד, עכ"ל, ונראה שהמציאה היא לעומת הדרישה, ובאשר לא התעורר בדבר זולתו ע"כ בלתי אפשר הי' שימצאו את המקום וכמ"ש הרמב"ן (במדבר ט"ז פסוק כ"א) וז"ל ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחילה הי' נעשה בימי אחד מהשופטים וכו' עיי"ש, ולפי דרכנו שמפני שלא דרשו לא היו מוצאים, ובאמת שיש בזה פלא גדול הלוא מפורש בתורה מקום העקידה ושם כתיב מפורש ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה ופירש"י ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות וכו' בהר זה יראה הקב"ה לעמו, עכ"ל, א"כ הי' המקום ידוע להם, ודוחק לומר שידעו רק את ההר ולא את המקום מצומצם, ומוכרח לומר כי מאת ה' היתה זאת שלא יהי' המקום נגלה אלא לפי מסת הדרישה וע"כ אף שהי' מפורש לא התבוננו בה בינה, דוגמא לדבר איתא בזוה"ק דזמן הקץ מפורש בתורה ולעתיד הכל יהיו רואין אותו מפורש בתורה ועתה הוא סתום ואין אתנו יודע עד מה, וכן הי' בענין ציון וירושלים:

בפסוק לשכנו תדרשו אחז"ל דרוש ע"פ נביא דרוש ותמצא ואח"כ יאמר לך נביא כמ"ש בדהע"ה עד אמצא מקום לה' כו' ע"ש בספרי. דהנה כתי' אשר יבחר ה' ולא גילה להם המקום מיד רק שיהי' בכח דרישת בנ"י כי א"י ובהמ"ק תלוי' בעבודת בנ"י וז"ש חז"ל דבעי' דרישה. וכמו שכ' באאע"ה לך לך כו' אשר אראך ולא גילה לו מיד כמו כן פרטות מקום המקדש היו צריכין בנ"י לדרוש. ומקודם כתי' אבד תאבדון כו' לנקות א"י מכל פסולת ואח"כ לשכנו תדרשו כי הנה במקדש כ' מנוחה ונחלה דכמו דיש בשבת מנוחה שהיא הקדושה המתגלה בזמן ומתעברין מיני' כל חשכות הזמן לכן נק' מנוחה. כמו כן יש בעולם מקום בהמ"ק דהוא מנוחה שסט"א אין לה שליטה בשם. וכמו כן בנפשות רוה"ק נק' מנוחה כמ"ש גבי ברוך ומנוחה לא מצאתי ע"ש. והאדם צריך לדרוש לאותן המקומות והזמנים והנפשות שהקדושה מתגלה בהם וזה לשכנו תדרשו. ובאמת כל זו המצוה שייך בכל אדם שצריכין מקודם לעקור מנפשו כל הסט"א. ואחר כך לשכנו תדרשו. מכ"ש בכלל ישראל לדרוש ולבקש להתחנן להקב"ה שיחזיר לנו הנבואה ורוה"ק ישרה בינינו כימי קדם:

ועתה נבוא לבאר כוונת הכתוב ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. פירוש ראה, הוא בחינת ראיה, היינו הבהירות להשגה. אשר אנכי נותן לפניכם, שיהיה ביכלתכם לעבוד עבודה שלימה הוא על ידי בחינת ברכה, רוצה לומר על ידי שתמשיכו עול מלכות שמים עליכם, כי ברכה הוא מלשון המשכה כמו בריכות המים, דהיינו שיותר מה שתמשכו עליכם עול מלכות שמים על ידי התבוננות בגדולות הבורא ברוך הוא איך שהוא עיקרא ושרשא דכל עלמין וסובב וממלא כל עלמין וכל העולמות ונשמות ומלאכים הם בטלים וכאין וכאפס נגדו אז תתלהב נפשו ולבו לה'. ועל ידי זה וקללה, רוצה לומר, כי על ידי ברכה הנ"ל שממשיך על נפשו עול מלכות שמים על ידי השגות גדולות הבורא ברוך הוא כנ"ל אזי וקללה, כלומר על ידי זה לא יהיה נחשב בעיניו לכלום, כי יהיה נבזה ונמאס בעיניו ולא יהיה עבודתו מורגשת אצלו להיות נחשב בעיניו ליש ודבר אלא אדרבא יהיה תמיד בתכלית השפלות ויהיה מקולל בעיניו. והנה נתבאר בדברינו שעל ידי שאדם משים עצמו כשירים ואינו תופס מקום להיות נחשב בעיניו ליש ודבר על ידי זה יוכל להיות כלי מוכשר לקבל השפעת ה' תמיד, כי כלי ריקן יוכל לקבל וכר:

Let us now proceed to interpret the line: ‎ראה אנכי נותן לפניכם ‏היום ברכה וקללה‎, “see! I have placed before you this day blessing ‎and curse.” The word ‎ראה‎ in this context is not a directive to be ‎alert to what follows, rather it refers to the literal meaning of the ‎root ‎ראה‎, “to see” with one’s eyes, to take advantage of bright ‎light in order to distinguish between different phenomena. (Both ‎abstract ones or physical ones) The Israelite is invited or ‎commanded by Moses to distinguish between phenomena that ‎appear side by side, in order to recognize which of them are ‎beneficial for him and which represent a potential curse for him. ‎Moses implies that the Israelite has the option to accept the ‎‎“yoke of heaven,” i.e. the commandments of the Torah, ‎something that will prove to be extremely beneficial for him, or ‎to reject that yoke in favour of all kinds of indulgences in our ‎material world, something that in the end will have proven to be ‎a curse for him.‎ The reason that our sages portray accepting the ‎commandments of the Torah as a “yoke” of heaven, is that the ‎yoke is the instrument by means of which an ox is made to pull ‎the plough, the tool that eventually provides man with his ‎wherewithal, i.e. bread.‎ ‎[The term “yoke of the heavenly kingdom” for the ‎commandments of the Torah, is post-Biblical, and does not ‎appear until Talmudic times. The simile of a Jew who keeps ‎the commandments as having accepted the “yoke” of heaven, ‎portrays such a Jew as pulling a ploughshare, the reward for ‎doing so is a long way off, until the harvest has been brought in ‎and can be consumed. When we reflect upon this we will find that ‎our sages were very astute in coining this phrase. Ed.]‎ At this juncture our author draws comparisons between the ‎meaning of the word ‎ברכה‎ “blessing,” and ‎בריכה‎, “cistern,” from ‎which water is drawn by the bucket. He also compares the word ‎ברכה‎ to ‎המשכה‎, “continuity,” by means of pulling something. This ‎would be another way of explaining the simile ‎עול מלכות שמים‎. ‎The proximity of the word ‎וקללה‎, “or a curse,” is perceived by our ‎author as a warning not to allow the fact that we have accepted ‎the yoke of heaven to go to our heads and give us notions of ‎superiority, seeing that if we were to do this, what was meant to ‎be a blessing could, G’d forbid, turn into a curse due to our ‎arrogance.‎

איתא בגמ' כשהי' הלל שמח בשמחת בית השואבה הי' אומר כשאני כאן הכל כאן. רש"י ז"ל פי' על השכינה הי' אומר ע"ש. ונראה עוד לפרש כפשוטו שאמר כשבנ"י במקדש יש השראת השכינה כאשר אנו רואים כשגלינו משם המקום חרב. כמ"ש ולא רבית במחיריהם. ובשמחת בית המקדש ראו בנ"י אשר הם הכלים המיוחדים להשרות השכינה בביהמ"ק וזה הי' עיקר השמחה. וע"ז מבקשין גלה כבוד מלכותך עלינו. כי באמת כבוד מלכותו מיוחד עלינו לעולם רק שהוא נסתר ובזמן המקדש הי' בהתגלות. ובפרט בג' רגלים דכ' יראה כל זכורך. וכמו שמבקשים יראו עינינו וישמח לבנו כו' מלך אלקיך. גם בשבת קודש אומרים ישמחו במלכותך ומ"מ הוא בצינעא כמ"ש מתנה גנוזה ובמועד הוא בהתגלות. לכן מועדים לשמחה: