The Obligation of One Hundred Daily Blessings

תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חַיָּיב אָדָם לְבָרֵךְ מֵאָה בְּרָכוֹת בְּכׇל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ״. רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא, בְּשַׁבְּתָא וּבְיוֹמֵי טָבֵי, טָרַח וּמְמַלֵּי לְהוּ בְּאִיסְפַּרְמָקֵי וּמַגְדֵי.

It is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: A person is obligated to recite one hundred blessings every day, as it is stated in the verse: “And now, Israel, what [ma] does the Lord your God require of you” (Deuteronomy 10:12). Rabbi Meir interprets the verse as though it said one hundred [me’a], rather than ma. The Gemara relates that on Shabbat and Festivals, when the prayers contain fewer blessings, Rav Ḥiyya, son of Rav Avya, made an effort to fill this quota of blessings with blessings on spices [be’isparmakei] and sweet fruit, of which he would partake in order to recite extra blessings.

וּבְשַׁבָּת מוֹסִיפִין בְּרָכָה אַחַת לַמִּשְׁמָר הַיּוֹצֵא.

‎יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ כַּמָּה בְּרָכוֹת מִתְפַּלֵּל אָדָם בְּכָל יוֹם? כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: בְּכָל יוֹם מִתְפַּלֵּל אָדָם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. וְלָמָּה שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה פְעָמִים שֶׁהָאָבוֹת כְּתוּבִין בַּתּוֹרָה.

אַתְיָא כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל מִפְּנֵי מָה מְבָרְכִין עַל הָאוֹר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא תְּחִלַּת בְּרִיָּתָהּ. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב וְרַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אַף מוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מְבָרְכִין עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁבַת הָאוּר כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם.

תַּנִּי בְשֵׁם רִבִּי מֵאִיר אֵין לְךָ אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מֵאָה מִצְוֹת בְּכָל יוֹם. קוֹרֵא אֶת שְׁמַע וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וְאוֹכֵל אֶת פִּתּוֹ וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וּמִתְפַּלֵּל שְׁלֹשָׁה פְעָמִים שֶׁל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה וְחוֹזֵר וְעוֹשֶׂה שְׁאָר מִצְוֹת וּמְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן. וְכֵן הָיָה רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אֵין לְךָ אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאֵין הַמִּצְוֹת מַקִּיפוֹת אוֹתוֹ תְּפִילִּין בְּרֹאשׁוֹ וּתְפִילִּין בִּזְרוֹעוֹ וּמְזוּזָּה בְּפִתְחוֹ מִילָה בִבְשָׂרוֹ אַרְבַּע צִיצִיּוֹת בְּטַלִּיתוֹ מַקִּיפִין אוֹתוֹ. הוּא שֶׁדָּוִד אָמַר שֶׁבַע בַּיּוֹם הִילַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר חוֹנֶה מַלְאַךְ יי סָבִיב לִירֵיאָיו וַיְחַלְּצֵם. נִכְנַס לְמֶרְחָץ רָאָה אֶת עַצְמוֹ עָרוּם. אָמַר אוֹי לִי שֶׁאֲנִי עָרוּם מִן הַמִּצְוֹת. כֵּיוָן שֶׁהִבִּיט בְּמִילָה שֶׁלּוֹ. הִתְחִיל לְקַלֵּס לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד.

It was stated in the name of Rebbi Meïr: There is no one in Israel who does not perform 100 commandments every day. He recites the Shema‘ and benedictions before and after, eats his bread and recitesbenedictions before and after, prays 18 benedictions three times and then he performs other commandments and recites benedictions after them. Similarly, Rebbi Meïr used to say: There is no man in Israel who is not surrounded by commandments: Tefillin on his head, tefillin on his arm, a mezuzah on his door, circumcision in his flesh, and the four ẓiẓiot of his tallit surround him. That is what David said (Ps. 119:164): I praised You sevenfold every day for Your just laws. And so it says (Ps. 34:8): The angel of the Eternal camps around those that fear Him and rescues them. When he entered the bath house, he saw himself naked. He said, woe to me that I am stripped of commandmends. When he looked at his circumcision, he started to acclaim the Holy One, praise to Him (Ps. 12:1): For the director, on the eighth, a song from David.

חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ מֵאָה בְּרָכוֹת בֵּין הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה. כ״ג בְּרָכוֹת שֶׁמָּנִינוּ בְּפֶרֶק זֶה. וְשֶׁבַע בְּרָכוֹת שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית וְעַרְבִית לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. וְשָׁלֹשׁ תְּפִלּוֹת שֶׁבְּכָל תְּפִלָּה מֵהֶן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת הֲרֵי שְׁמוֹנִים וְשֵׁשׁ בְּרָכוֹת. וּכְשֶׁהוּא אוֹכֵל שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת שֶׁל יוֹם וְהַלַּיְלָה מְבָרֵךְ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת. וְעַל הַמָּזוֹן אַחַת בַּתְּחִלָּה וְשָׁלֹשׁ בַּסּוֹף וְעַל הַיַּיִן לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו הֲרֵי שֶׁבַע בְּרָכוֹת הֲרֵי מֵאָה בְּרָכוֹת בֵּין הַכּל:

הלכות ברכות השחר ואחר שהניח תפילין יסדר הברכות שתקנו על סדור העולם והנהגתו ואע"ג דמלישנא דגמרא משמע שצריך לומר כל אחת ואחת בשעתה דהכי גרסינן בברכות פרק הרואה כי מתער משנתיה לימא אלהי נשמה וכו' עד לפגרים מתים כי שמע קול תרנגול לימא ברוך אתה ה' אמ"ה נותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה פי' הלב נקרא שכוי בל' המקרא דכתיב או מי נתן לשכוי בינה והלב הוא המבין ועל ידי הבינה אדם מבחין בין יום ובין לילה ומפני שהתרנגול מבין וגם בערביא קורין לתרנגול שכוי תקנו ברכה זו לאמרה בשמיעת קול התרנגול. וכי לביש לימא ברוך מלביש ערומים וכי מנח ידו אעיניה לימא פוקח עורים וכי תריץ ויתיב לימא מתיר אסורים וכי זקיף לימא זוקף כפופים וכי נחית לארעא לימא רוקע הארץ על המים וכי מסגי לימא המכין מצעדי גבר וכי סיים מסאני' לימא שעשה לי כל צרכי וכי אסר המייניה לימא אוזר ישראל בגבורה וכי פריס סודרא על רישיה לימא עוטר ישראל בתפארה כי משי ידיה לימא ענט"י כי משי אפיה לימא המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי ויהי רצון מלפניך וכו' שתרגילני בתורתך וכו' וחותם בא"י גומל חסדים טובים לעמו ישראל וכן צ"ל ויהי רצון בוי"ו שברכה אחת היא עם המעביר שינה שאם היתה ברכה בפני עצמה היתה פותחת בברוך ועל כן אין לענות אמן אחר המעביר שינה שאינה סוף ברכה ולפי סדר הגמרא היה ראוי לברך על כל אחת ואחת בשעתה ולפי שאין הידים נקיות תקנו לסדרן בבה"כ וגם מפני שרבים מעמי הארצות שאין יודעים אותן תקנו שיסדרום בבה"כ ויענו אמן אחריהם ויצאו ידי חובתן אבל ודאי חובה הוא על כל יחיד ויחיד לברך אותן דתניא היה ר"מ אומר מאה ברכות חייב אדם לברך בכל יום וסמכוה על דרש הפסוקים והשיב רב נטרונאי ריש מתיבתא דמתא מחסיא דהע"ה תקן מאה ברכות דכתיב (שמואל ב כג) הוקם על ע"ל בגימ' ק' הוי כי בכל יום היו מתים ק' נפשות מישראל ולא היו יודעין על מה היו מתים עד שחקר והבין ברוח הקודש ותקן להם לישראל ק' ברכות וע"כ תקנו חכמים ז"ל אלו הברכות על סדר העולם והנהגתו להשלים ק' ברכות בכל יום וצריך כל אדם ליזהר בהם והפוחת אל יפחות והמוסיף יוסיף על כל ברכה וברכה שנתקנה לו כמו שאמרו חכמים ברכות (מ.) ברוך ה' יום יום בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו ואמרינן בפרק כיצד מברכין (ברכות לה.) אר"י אמר שמואל כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו מעל וצריך כל אדם ליזהר שלא יבא לידי מעילה ויש עוד ג' ברכות שצריך לברך בא"י אמ"ה שלא עשאני עו"ג שצריך ליתן שבח והודאה למקום שבחר בנו מכל העו"ג וקרבנו לעבודתו בא"י אמ"ה שלא עשאני עבד אע"פ שמברך שלא עשאני אשה שגם היא אינה חייבת במצות עשה שהזמן גרמא צריך לברך שלא עשאני עבד שהוא גרוע טפי בא"י אמ"ה שלא עשאני אשה שאינה חייבת במצות עשה שהזמן גרמא ונהגו הנשים לברך שעשאני כרצונו ואפשר שנוהגים כן שהוא כמי שמצדיק עליו הדין על הרעה ובסדורי אשכנז כתובים אלו ג' ברכות מיד אחר נותן לשכוי בינה ובספרי ספרדים כתובים בסוף קודם המעביר שינה ואין חשש וראיתי בסדורי רב עמרם כיון שבירך זוקף כפופים אין לברך מתיר אסורים ואיני יודע למה דהא בגמרא מפרש כל אחת ואחת למה נתקנה.

וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְבָרֵךְ עַל כָּל מַאֲכָל תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ. וַאֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לֶאֱכל אוֹ לִשְׁתּוֹת כָּל שֶׁהוּא מְבָרֵךְ וְאַחַר כָּךְ יֵהָנֶה. וְכֵן אִם הֵרִיחַ רֵיחַ טוֹב מְבָרֵךְ וְאַחַר כָּךְ יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ. וְכָל הַנֶּהֱנֶה בְּלֹא בְּרָכָה מָעַל. וְכֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְבָרֵךְ אַחַר כָּל מַה שֶּׁיֹּאכַל וְכָל מַה שֶּׁיִּשְׁתֶּה. וְהוּא שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית וְהוּא שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת. וּמַטְעֶמֶת אֵינָהּ צְרִיכָה בְּרָכָה לֹא לְפָנֶיהָ וְלֹא לְאַחֲרֶיהָ עַד רְבִיעִית: וּכְשֵׁם שֶׁמְּבָרְכִין עַל הַהֲנָיָה כָּךְ מְבָרְכִין עַל כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה אוֹתָהּ. וּבְרָכוֹת רַבּוֹת תִּקְּנוּ חֲכָמִים דֶּרֶךְ שֶׁבַח וְהוֹדָיָה וְדֶרֶךְ בַּקָּשָׁה כְּדֵי לִזְכֹּר אֶת הַבּוֹרֵא תָּמִיד אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶהֱנָה וְלֹא עָשָׂה מִצְוָה:

Similarly, the Rabbis ordained that we recite blessings before partaking of any food. Even when one wants to eat the slightest amount of food or drink, one should recite a blessing, and then derive benefit from it. Similarly, when smelling a pleasant fragrance, one should recite a blessing and then smell. Anyone who derives benefit [from this world] without reciting a blessing is considered as if he misappropriated a sacred article. The Rabbis also ordained that one should recite a blessing after eating or drinking, provided one drinks a revi'it and eats a k'zayit. A person who [merely] tastes food is not required to recite a blessing before partaking of it or afterwards unless he partakes of a revi'it. Just as we recite blessings for benefit which we derive from the world, we should also recite blessings for each mitzvah before we fulfill it. Similarly, the Sages instituted many blessings as expressions of praise and thanks to God and as a means of petition, so that we will always remember the Creator, even though we have not received any benefit or performed a mitzvah.

דתניא היה רבי מאיר אומר מאה ברכות חייב אדם לברך בכל יום בפרק התכלת (מנחות מג.) ומנין ק' ברכות כך היא בלילה כשהולך לישן מברך המפיל חבלי שינה ובשחר מברך נטילת ידים ואשר יצר ועוד מברך ט"ו ברכות מאלהי נשמה עד הגומל חסדים טובים וג' ברכות על התורה וברכת ציצית וברכת תפילין וברוך שאמר וישתבח וברכות ק"ש שחרית וערבית שבע הרי ל"ב ונ"ז ברכות בג' תפלות ובשתי סעודות שהוא סועד אחת ערבית ואחת שחרית יש ט"ז ברכות ח' בכל סעודה אחת כשנוטל ידיו וברכת המוציא וד' ברכות שבבה"מ וכשהוא שותה מברך לפניו ולאחריו הרי ק"ה ברכות אדם מברך בכל יום ואם הוא מתענה חסרו ח' מסעודה אחת שאינו סועד ונמצא שאינו מברך אלא צ"ח ויש לו להשלימן כשיניח ציצית ותפילין לתפלת המנחה ויברך עליהם ובשבת חסר בכל תפלה י"ב ברכות וברכת התפילין הרי ל"ז וכנגדם אנו מוסיפין ברכה אחת מעין ז' וקידוש ותפלת מוסף שיש בה ז' ברכות וסעודה ג' שיש בה ח' ברכות הרי י"ז חסרו עדיין עשרים להשלים ק"ה שאנו מברכין בכל יום נמצא שלהשלים ק' ברכות חסרים עדיין ט"ו ברכות וכבר אמרו בפ' התכלת דממלא להו באספרמקי ומגדים פי' מיני בשמים ומיני פירות וכתוב בשבולי הלקט בשם גאון דמשלימין הברכות עשרים בשבת שקורין בתורה ז' בשחרית וג' במנחה ומברך כל אחד אחת לפניה ואחת לאחריה הרי כ' ברכות והמפטיר מברך ז' וכן כתוב בהג"מ פ"ז מהל' תפלה בשם רא"ם דברכות שמברכין הקוראים בתורה וברכות המפטיר עולין לשומעיהן לחשבון וכ"כ הרא"ש בס"פ הרואה ומשמע מדברי ההגהות שם דדוקא כששומעין אותן ועונין אחריהם אמן ולי נראה דאפילו אם אומרים אותה בלחש כיון שהשומעים יודעים איזו ברכה הוא מברך ומכוונים לצאת בה ידי חובתם ועונין אחריה יוצאים כדאמרי' בפ' החליל שבב"ה של אלכסנדריא היו מניפין בסודרין להודיע שסיים ש"ץ הברכה ויענו אמן אלמא שהיו עונים אמן אף ע"פ שלא שמעו הברכה דכיון שיודעין איזו ברכה סיים די בכך וכמו שכתב רבינו בסימן קכ"ד וכיון שיכול לענות אמן אע"פ שלא שמע משמע דהכי נמי נפיק ידי חובת אותה ברכה בכך ואם הוא מתענה בשבת חסר ט"ו ברכות שבשתי סעודות וט"ו ברכות שחסרים בכל שבת הרי ל"א וכשתחשוב כנגדם כ' ברכות שמברכים הקוראים וז' שמברך המפטיר הרי כ"ז עדיין חסרו ד' וצריך להשלימם בברכת ציצית במנחה ובברכת ציצית בשחר על טלית קטן ובברכות הריח ולדעת האומרים דאין מברכים על התורה אלא ב' ברכות דהערב נא אינה אלא סיום ברכה ראשונה נכניס במקומה ברכת המקדש שמו ברבים וסמ"ג כתבה במנין הברכות :

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. הַקְדָּמָה, הֲלֹא הִגַּדְתִּי לְךָ בְּנִי בְּמָה שֶׁקָּדַם, כִּי לַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא כָּל הַכָּבוֹד וְהַהוֹד וְכָל הַטּוֹב וְכָל הַחָכְמָה וְכָל הַיְּכֹלֶת וְכָל הַבְּרָכָה, וְדִבְרֵי בֶּן אָדָם וְכָל מַעֲשֵׂהוּ אִם טוֹב וְאִם רָע לֹא יוֹסִיף וְלֹא יִגְרַע, עַל כֵּן צָרִיךְ אַתָּה לְהַבְחִין כִּי בְּאָמְרֵנוּ תָּמִיד בַּבְּרָכוֹת בָּרוּךְ אַתָּה הַשֵּׁם אוֹ יִתְבָּרַךְ, אֵין הַמַּשְׁמָעוּת לְפִי הַדּוֹמֶה, לְהוֹסִיף בְּרָכָה בְּמִי שֶׁאֵינֶנּוּ צָרִיךְ לְשׁוּם תּוֹסֶפֶת חָלִילָה, כִּי הוּא הָאָדוֹן עַל הַכֹּל וְעַל הַבְּרָכוֹת, הוּא מְחַדֵּשׁ אוֹתָן, וּמַמְצִיאָן מֵאַיִן, וּמַשְׁפִּיעַ מֵהֶן שֶׁפַע רַב בַּאֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁם רְצוֹנוֹ הַטּוֹב. עַל כֵּן צְרִיכִין אָנוּ לְחַפֵּשׂ כַּוָּנַת הָעִנְיָן מַהוּ, וְלֹא נוֹצִיא זְמַנֵּנוּ בַּמֶּה שֶׁהָעֵסֶק בּוֹ תָּמִיד מִבְּלִי הֲבָנָה בּוֹ כְּלָל. וַאֲנִי הַמְּעוֹרֵר, אֵין מַחֲשַׁבְתִּי שֶׁיַּשִּׂיג שִׂכְלִי אֲפִלּוּ כְּטִפָּה מִן הַיָּם בַּאֲמִתַּת הָעִנְיָן, כִּי כְּבָר הֻגַּד לִי וְשָׁמַעְתִּי מִפִּי חֲכָמִים, כִּי יֵשׁ בִּדְבָרִים אֵלֶּה, יְסוֹדוֹת חֲזָקִים וְסוֹדוֹת נִפְלָאִים, יוֹדִיעוּם חַכְמֵי הַתּוֹרָה לְתַלְמִידֵיהֶם כְּשֶׁהֵם נְבוֹנִים וּכְשֵׁרִים וּבְכָל מַעֲשֵׂיהֶם נָאִים, אֲבָל רַב חֶפְצִי לְהַשִּׂיג בָּזֶה קְצָת טַעַם יַשִּׁיאֵנִי לְדַבֵּר בּוֹ, וְאוּלַי הָיְתָה טוֹבָה הַשְּׁתִיקָה, אֲבָל הָאַהֲבָה תְּקַלְקֵל הַשּׁוּרָה. יָדוּעַ הַדָּבָר וּמְפֻרְסָם, כִּי הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא, פּוֹעֵל כָּל הַנִּמְצָא וּבָרָא הָאָדָם וְהִשְׁלִיטוֹ עַל הָאָרֶץ וְעַל כָּל אֲשֶׁר בָּהּ, וּמִמִּדּוֹתָיו בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא רַב חֶסֶד וְהוּא חָפֵץ בְּטוֹבַת בְּרִיּוֹתָיו, וְרוֹצֶה לִהְיוֹתָן רְאוּיִין וְזַכָּאִין לְקַבֵּל טוֹבָה מֵאִתּוֹ, וְזֶה בֶּאֱמֶת מִשְּׁלֵמוּתוֹ בָּרוּךְ הוּא, כִּי לֹא יִקָּרֵא שָׁלֵם בְּטוֹבָה, רַק מִי שֶׁהוּא מֵיטִיב לַאֲחֵרִים זוּלָתוֹ, אֵין סָפֵק בָּזֶה לְכָל בֶּן דַּעַת. וְאַחַר הַסְכָּמָה זוֹ שֶׁיָּדַעְנוּ בְּחִיּוּב מֵרֹב שְׁלֵמוּת טוּבוֹ שֶׁחֶפְצוֹ לְהָרִיק עָלֵינוּ מִבִּרְכָתוֹ, נֹאמַר שֶׁעִנְיַן הַבְּרָכָה שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים לְפָנָיו אֵינֶנּוּ, רַק הַזְכָּרָה לְעוֹרֵר נַפְשֵׁנוּ בְּדִבְרֵי פִּינוּ כִּי הוּא הַמְבֹרָךְ, וּמְבֹרָךְ יִכְלֹל כָּל הַטּוֹבוֹת, וּמִתּוֹךְ הַהִתְעוֹרְרוּת הַטּוֹב הַזֶּה בְּנַפְשֵׁנוּ וְיִחוּד מַחְשַׁבְתֵּנוּ לְהוֹדוֹת אֵלָיו שֶׁכָּל הַטּוֹבוֹת כְּלוּלוֹת בּוֹ וְהוּא הַמֶּלֶךְ עֲלֵיהֶם לְשַׁלְּחָם עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ, אָנוּ זוֹכִים בַּמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב הַזֶּה לְהַמְשִׁיךְ עָלֵינוּ מִבִּרְכוֹתָיו, וְאַחַר הַזְכָּרָה וְהוֹדָאָה זוֹ לְפָנָיו, אָנוּ מְבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ מַה שֶׁאָנוּ צְרִיכִים דַּעַת, אוֹ סְלִיחָה לַעֲוֹנֹתֵינוּ, אוֹ רְפוּאָה, אוֹ עֹשֶׁר וְכָל דָּבָר. וְכֵן אַחַר הַבַּקָּשָׁה מִמֶּנּוּ, אָנוּ חוֹזְרִין וּמוֹדִים אֵלָיו בָּזֶה לוֹמַר, כִּי מִמֶּנּוּ יָבוֹא אֵלֵינוּ, וְזֶהוּ פְּתִיחָה וַחֲתִימָה שֶׁל הַבְּרָכוֹת, פֶּן נֵחָשֵׁב כְּעֶבֶד שֶׁנָּטַל פְּרָס מֵרַבּוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ בְּלֹא רְשׁוּת כְּמִתְגַּנֵּב. וְנִמְצָא לְפִי הַנָּחַת טַעַם זֶה, שֶׁיִּהְיֶה בָּרוּךְ תֹּאַר, כְּלוֹמַר, הוֹדָאָה עָלָיו כִּי הוּא כּוֹלֵל כָּל הַבְּרָכוֹת. וּבִלְשׁוֹן יִתְבָּרַךְ שֶׁאָנוּ מַזְכִּירִין תָּמִיד שֶׁהוּא מֵהִתְפַּעֵל נֶאֱמַר, שֶׁהַכַּוָּנָה בּוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ מִתְחַנְּנִים אֵלָיו שֶׁיִּהְיֶה רָצוֹן מִלְּפָנָיו לְסַבֵּב לֵב בְּרִיּוֹתָיו לִהְיוֹת נָכוֹן לְפָנָיו שֶׁיּוֹדוּ הַכֹּל אֵלָיו וּבוֹ יִתְהַלְּלוּ, וְזֶהוּ פֵּרוּשׁ יִתְבָּרַךְ כְּלוֹמַר, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם יִהְיוּ מְיַחֲסִים הַבְּרָכָה אֵלֶיךָ, וּמוֹדִים כִּי מִמְּךָ תִּתְפַּשֵּׁט בַּכֹּל, וְעִם הוֹדָאַת הַכֹּל בָּזֶה תָּנוּחַ בִּרְכָתוֹ בָּעוֹלָם, וְיִשְׁלַם חֶפְצוֹ, שֶׁהוּא חָפֵץ לְהֵטִיב, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, וְתַשְׁלוּם הַחֵפֶץ תַּכְלִית כָּל הַמְבֻקָּשׁ. וְהִנֵּה מָצָאנוּ קְצָת טַעַם אַף בִּלְשׁוֹן יִתְבָּרַךְ הַמַּתְמִיהַּ. וּמִן הַפֵּרוּשׁ (נ"א הַשֹּׁרֶשׁ) הַזֶּה, מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חולין ס ב) שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים, לוֹמַר, שֶׁחֶפְצוֹ שֶׁיַּעֲשׂוּ פְּעֻלָּה שֶׁיִּזְכּוּ בָּהּ לְפָנָיו וְיַמְשִׁיכוּ עֲלֵיהֶם מִטּוּבוֹ, כִּי חָפֵץ לַעֲשׂוֹת חֶסֶד הוּא, וְלָתֵת עֲלֵיהֶם מִבִּרְכָתוֹ מִטּוּב שְׁלֵמוּתוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וְזֶהוּ הַשֹּׁרֶשׁ הַגָּדוֹל לְכָל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם טוֹב בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁזֶּה שְׂכָרוֹ מֵאֵת הַשֵּׁם שֶׁמַּשְׁלִים חֶפְצוֹ, בַּאֲשֶׁר הוּא רוֹצֶה בְּטוֹבָתָן שֶׁל בְּרִיּוֹת.

From the roots of the commandment, [there is a need to] preface that, have I not told you my son, in what has preceded, that all glory, all majesty, all the good, all wisdom, all power and blessing are of God, blessed be He. And the words of people and all of their deeds — whether good or bad — will not add or subtract [from Him]. Hence you must distinguish that in our always saying in the blessings, “Blessed are You, God,” or [in our saying,] “May He be blessed,” the understanding is not as it seems, to add blessing to the One Who does need any addition, God forbid. As He is the Master over everything and over all the blessing; He renews them and creates them and emanates great abundance from them when His good will is [present] there. Therefore, we must search what is the intention of the matter and not expend our time in that with which we are always involved without any understanding at all. And it is not my thought — I, the one that raises [it] — that my intellect will grasp even like a drop in the ocean of the truth of the matter. As it has already been told to me and I heard from the mouth of sages that there is in these things strong foundations and wonderful secrets — the Torah sages inform their students [of them] when they are understanding and proper and all of their actions are pleasant. But my great will to grasp a little of the reason in this impels me to speak about it. And maybe silence would have been better, but “love spoils [sense of what is proper].” The matter is known and famous that God, may He be blessed, moves all that exists and created man and put him in control over the earth and over every thing that is in it. And it is from His traits, blessed be He, that He is of much kindness and that He desires the good of His creatures, and [so] He wants them to be fitting and meriting to receive goodness from Him. And this is really from His perfection, may He be blessed. As only one who gives to others besides himself can be called perfect in the good — there is no doubt about this to any intelligent person. And since [we are in] agreement [about] this, that we know that it is obligatory from the perfection of His goodness, that His desire is to pour down His blessing upon us, we shall say that the matter of the blessing that we say in front of Him is only a mention to arouse ourselves through the words of our mouths that He is the blessed One, and the blessed One that contains all of the goodnesses. And through this good arousal of ourselves and the designation of our thoughts to admit to Him that all of the goodnesses are included in Him and He is the King over them, to send them to all that He desires, we merit through this good action to bring from His blessings upon us. And after this mention and this admission in front of Him, we request from Him that which we need [of] knowledge, or the pardon of our iniquities, or healing, or wealth or anything. And so [too,] after the request from Him, we repeat and admit to Him about this, to say that it comes to us from Him. And this is the opening and the conclusion of the blessings. [The reason for the latter is that we not] be considered like a slave who took a reward from his master and goes away without permission, like a thief. And it comes out according to the premise [created by] this reason that “blessed” is an adjective, meaning to say it is an admission to Him that He contains all of the blessings. And [about] the expression, “may He be blessed,” that we always mention — which is [in] the reflexive case — we can say that the intention of it is that we are supplicating to Him that it be His will in front of Him to cause the hearts of His creatures to be prepared in front of Him that all should admit to Him and praise Him. And this is the explanation of “may He be blessed,” meaning to say, “It should be Your will in front of You, that all people of the world will relate all blessing to You and admit that everything in the world emanates from You,” and that His will be completed — as He wants to do good, as we have said. And the fulfillment of the Will is the purpose of all that ask. And behold, we have found an explanation even for the puzzling expression of “may He be blessed.” And from this understanding (other versions: root), that which they, may their memory be blessed, said (Chullin 60b) that the Holy One, blessed be He, craves the prayers of the righteous [is] to say that His desire is that they do an act through which they will merit in front of Him and bring down from His goodness upon them; as He is One Who desires to do kindness and to give from His blessing upon them, from the good of His perfection, as is written. And this is the great root to all the good that a man does in this world — that his reward from God [is because] he fulfills His desire, in that He wants the good of the creatures.

בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר תִּקְּנוּם חֲכָמִים עַל סֵדֶר הָעוֹלָם וְהַנְהָגָתוֹ מַה שֶּׁהַבְּרִיּוֹת נֶהֱנִין בְּכָל יוֹם, שֶׁיְּבָרְכוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל זֶה בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה שֶׁנֶּהֱנִין הֲנָאָה זוֹ, בְּכָל יוֹם וָיוֹם, לְהַשְׁלִים מִנְיַן הַמֵּאָה בְּרָכוֹת שֶׁחַיָּב כָּל אָדָם לְבָרֵךְ בְּכָל יוֹם וָיוֹם מֵעֶרֶב וְעַד בֹּקֶר, כְּמוֹ שֶׁתִּקֵּן דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם דְּהַיְנוּ, כְּשֶׁיֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ — יֹאמַר "אֱלֹהַי נְשָׁמָה".

והנה חז״ל חיברו לענין הזה הברכות של הק״ש וזה כי הנה בכל יום מתחדש כל המציאות כלו מלפניו ית׳‎ וזה בב׳‎ בחינות. והנה על השרש הזה תיקנו הברכות האלה והשבחים על כלל הבריות כלם שהם המתחדשים יום ביומו.

וכן צ"ל ויהי רצון בוי"ו וכו' כלומר כן צ"ל כמו שכתבתי ויהי רצון והטעם מפני שברכה אחת היא עם המעביר חבלי שינה שאם היתה ברכה בפני עצמה היתה פותחת בברוך:

בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר תִּקְּנוּם חֲכָמִים עַל סֵדֶר הָעוֹלָם וְהַנְהָגָתוֹ מַה שֶּׁהַבְּרִיּוֹת נֶהֱנִין בְּכָל יוֹם, שֶׁיְּבָרְכוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל זֶה בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה שֶׁנֶּהֱנִין הֲנָאָה זוֹ, בְּכָל יוֹם וָיוֹם, לְהַשְׁלִים מִנְיַן הַמֵּאָה בְּרָכוֹת שֶׁחַיָּב כָּל אָדָם לְבָרֵךְ בְּכָל יוֹם וָיוֹם מֵעֶרֶב וְעַד בֹּקֶר, כְּמוֹ שֶׁתִּקֵּן דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ מֵתִים בְּכָל יוֹם מֵאָה נְפָשׁוֹת מִיִּשְׂרָאֵל וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים עַל מָה הָיוּ מֵתִים, עַד שֶׁחָקַר וְהֵבִין בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְתִקֵּן מֵאָה בְּרָכוֹת בְּכָל יוֹם. וְרֶמֶז לַדָּבָר "נְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל", "עָל" בְּגִימַטְרִיָּא ק'. וְסֶמֶךְ לַדָּבָר מִן הַתּוֹרָה "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה'", אַל תִּקְרֵי "מָה" אֶלָּא "מֵאָה".

תניא במנחות (מג ב) שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. וסמכו לזה מקרא ד"ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך?", עיין שם. והטור כתב בשם הגאונים שדוד תיקן זה, שהיו מתים בכל יום מאה אנשים מישראל, ולא היו יודעים על מה. עמד ברוח קדשו והבין, ותיקן מאה ברכות ונעצרה המגפה.

וְזֶה מַסְכִּים וְהוֹלֵךְ גַּם כֵּן לְמַה שֶׁהֵעִירוּ אוֹתָנוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּדִבְרֵיהֶם שֶׁאָמְרוּ (תנחומא קרח יב) אַל תִּקְרֵי ״מָה״ אֶלָּא ״מֵאָה״, שֶׁהֵם מֵאָה בְּרָכוֹת שֶׁהִיא סוֹד כְּלָלוּת הָעֲשִׂירִיּוֹת, וְהִסְמִיךְ לְזִכְרוֹנָם שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ שֵׁם הֲוָיָ״ה הוּא יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, זוֹ הִיא שְׁאֵלַת אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ. וְדִקְדֵּק לוֹמַר וְעַתָּה לְהָעִיר שֶׁאֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְהַשִּׂיג עֲשׂוֹת זֶה אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל אַחַר מוֹתוֹ הֲגַם שֶׁיַּפְלִיא עֲשׂוֹת לֹא יַעֲשֶׂה פְּעֻלָּה וְהָיָה כְּאֶחָד מֵהַמַּלְאָכִים. וּמָצִינוּ שֶׁרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה יִחֲסוּ עוֹלָם הַזֶּה לְשָׁעָה, כְּאָמְרוֹ (שבת לג:) מַנִּיחִים חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה. וּלְדֶרֶךְ זֶה יִתְיַשֵּׁב אָמְרוֹ כִּי אִם לְיִרְאָה כְּמִין חֹמֶר, כִּי בְּעֵרֶךְ הַמּוּשָּׂג בַּמּוּשְׂכָּל כִּי רַב הוּא יִקְטַן הַמִּפְעָל, הֲגַם שֶׁצָּרִיךְ הִתְעַצְּמוּת לְהַשִּׂיגוֹ, עִם כָּל זֶה מֻפְלָא הוּא הַנִּסְבָּב מֵהַטּוֹרַח.

This approach is also in accordance with what our sages said in Tanchuma Korach 12 אל תקרי מה אלא מאה, "do not read מה, but 100, a reference to the 100 benedictions a person is supposed to recite daily. [This entire fascinating passage in the Tanchuma commences already with the mystical significance of the number 100. For instance, the words לך לך at the beginning of Genesis 12 are understood in terms of their numerical value i.e. 50+50 =100. This was a hint that Abraham's son Isaac would be born when Abraham was 100 years old. Ed.] It is important to associate G'd's ineffable name (י־ה־ו־ה) with the number 100, hence we have to recite 100 benedictions using the ineffable name of G'd. Moses says that basically, this is what G'd asks of the Jewish people, i.e. to create a unity between the Jewish people and G'd and His name. The reason Moses had to say ועתה, "and now," is because this is something that man can only do in this life. Once he finds himself in the hereafter, -though he may accomplish many outstanding tasks,- he cannot perform deeds as he will be like the angels, i.e. beings without a body. We find that our sages have compared this world to שעה, "an hour," when they described the kind of people who set more value by things which occur in this life though it is so transient. The wording in Shabbat 33 is: "they ignore eternity in favour of focusing on the life comprising an hour." When you pursue this approach, the words כי אם ליראה assume the meaning of some kind of material, i.e. the "fear" Moses is speaking about is quasi something tangible. Moses means that although when looked at in terms of something abstract "fear" may be something very great, hard to attain, once we reduce it to tangible terms it becomes much smaller, even though, admittedly, one needs spiritual resources in order to attain it. Moses,' or rather, G'd's message is that the beneficial result of fearing the Lord will be proportionately far greater than the effort invested in attaining such a result.

חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות:

One must bless each day at least one hundred blessings

(יד) ברכות - הטעם לפי שהיו מתים בכל יום מאה נפשות מישראל תיקן דוד ע"ז לברך מאה ברכות בכל יום. והנה בכל יום אנו מברכין עוד יותר ממאה ברכות כיצד בלילה כשהולך לישן מברך המפיל ובשחר מברך ענט"י ואשר יצר ועוד ט"ז ברכות בברכת השחר וג' ברכות על התורה [לדעת הרמ"א לקמן בסי' מ"ז סעיף ו' בהג"ה] הרי כ"ב וברכת ציצית ותפילין הרי עוד שלש לפי מנהגינו שמברכין שתים על התפילין הרי כ"ה וברוך שאמר וישתבח הרי עוד שתים וברכת ק"ש שחרית וערבית עם ברכת יראו עינינו שמנה הרי ל"ה ונ"ז ברכות דג' תפלות הרי צ"ב ובשתי סעודות שסועד אחת ערבית ואחת שחרית יש ט"ז ברכות כי בכל סעודה יש ח' ברכות על נט"י והמוציא וד' ברכות שבבהמ"ז וכשהוא שותה כוס בבהמ"ז מברך לפניו ולאחריו הרי בס"ה ק"ח ברכות וא"כ אף ביום התענית שחסר לו סעודה אחת ג"כ מקיים ק' ברכות. וביום השבת חסר לו י"ג ברכות מהמאה וכדאיתא במ"א עי"ש ע"כ יראה להשלימם במיני פירות ומגדים ואם אין לו יוצא ע"פ הדחק במה שיכוין לשמוע ברכת התורה והמפטיר ויענה אמן וכדלקמן בסימן רפ"ד וכתב המ"א דלא יכניס עצמו בחשש ברכה שאינה צריכה משום מצות ק' ברכות. וביוהכ"פ ג"כ יוצא בשמיעת הברכות כמו בשבת אך ביוה"כ אחר כל החשבונות חסר לו עוד שלש ברכות וכתב המ"א דישלים זה בברכת הריח על הבשמים אך כ"ז שלא הסיח דעתו מלהריח אסור לחזור ולברך משום ברכה שאינה צריכה. וכן יוכל להשלימם בברכת אשר יצר אם נזדמן לו. ואפשר דיוצא ע"פ הדחק במה שמכוין לשמוע חזרת הש"ץ:

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד מאה ברכות בכל יום הם נגד מאה אדנים שהיו יסוד המשכן כו'. וכן בש"ק הוא ברכת ימי השבוע כמ"ש ויברך ויקדש כו' כי בשבת מעידין בנ"י על שהכל חיות הש"י.

ועל הירקות הוא אומר בורא פרי האדמה, ר"י אומר בורא מיני דשאים, אמר ר"ז ואיתימא ר"ח בר פפא מאי קראה ברוך ד' יום יום, וכי כיום מברכין אותו וכלילה אין מברכין אותו, אלא ככל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, ה"נ כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו. אבל ביום יראה האדם כל פרט ופרט מפרטי היצירה ויוכל להתבונן על החכמה הנמצאת בפרטיהם הרבים, ע"כ כשאמר ברוך ד' יום יום, דייק ליחס הברכה אל היום להורות על מעלת הידיעה הפרטית שהיא נעלית מהידיעה הכללית ועושה רושם יותר גדול. ע"כ בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו בהשקפה פרטית, וה"נ בכל מין ומין תן לו מעין ברכותיו בהשקפה פרטית על החכמה המתיחדת בכל מין ביחוד.