Discover
Machshavaמחשבה

Discovering Your Unique Purpose

These sources explore how purpose emerges through a combination of inner reflection, ethical action, and relationship with the divine. They suggest that purpose is neither purely abstract nor self-determined, but discovered through stewarding one's gifts, practicing responsibility toward others, and embodying Torah and mitzvot in daily life.

הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה־טּוֹב

34 sources · 31 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The starting point is to clarify one's obligation in the world, since Mesillat Yesharim 1:1 opens by stating that the foundation of piety is to clarify what one's obligation is and where to direct one's aspiration throughout life.

Chazal ground the search for a unique purpose in the uniqueness of each person's creation, as Mishnah Sanhedrin 4:5 teaches that the Holy One stamped every person from the seal of the first man yet none resembles another, obligating each individual to say the world was created for him, a theme echoed in the personal, intimate formation described in Tehillim 139:13-16.

That uniqueness is tied to man's created role of dominion and responsibility in the world, as Bereishit 1:26-28 describes humankind being made in the divine image and given rule over creation.

Michah's pasuk distills what is asked of a person into concrete conduct rather than abstract self-discovery, stating that what God requires is doing justice, loving kindness, and walking humbly with God (Michah 6:8).

Pirkei Avot frames purpose in terms of aligning one's will with God's and not separating from the community or trusting overly in oneself, as taught in Pirkei Avot 2:4, and in valuing wisdom, strength, wealth, and honor through learning from every person, mastering one's inclination, rejoicing in one's portion, and honoring others, as taught in Pirkei Avot 4:1.

The Gemara in Berakhot teaches that no particular occupation is inherently superior, since both the one who studies Torah and the one who labors are equally God's creatures each doing his own work, and what matters is directing the heart to Heaven, as stated in Berakhot 17a.

Nefesh HaChayim locates the individual's cosmic significance in the power of free will granted uniquely to man, who can direct himself and the worlds toward good or, if he has caused damage through sin, has the capacity to rebuild and correct what was harmed, as explained in Nefesh HaChayim, Gate I 7:3.

Da'at Tevunot describes the human being as the mechanism through which the Divine will intends to repair all the deficiencies of creation, comparing man's actions to a small gear that moves great and numerous wheels, as explained in Da'at Tevunot 124:1.

Rav Kook's Ein Aya on Berakhot brings the teaching that the whole world was created for the sake of a person's fulfilling their purpose, and even weighs a person's value as equal to the whole world, as recorded in Rav Kook (Ein Aya, Berakhot 1:65), while elsewhere he explains that the division of temperaments and inclinations among people corresponds to the differing crafts and tasks needed for the settling of the world, so that each person is fitted by God with an occupation suited to his own nature, as stated in Rav Kook (Ein Aya, Berakhot 9:286).

Source 1 · Tanach
Verified

Micah 6:8

מיכה ו׳

Micah 6:8

The prophet condenses a life of purpose into doing justice, loving kindness, and walking humbly with God—an ethical framework for discerning one's path.

הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב וּמָֽה־יְהֹוָ֞ה דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם־עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם־אֱלֹהֶֽיךָ׃ {ס}

Full text on Sefaria ↗

See also

Source 2 · Tanach
Verified

Genesis 1:26-28

בראשית א׳:כ״ו-כ״ח

Genesis 1:26-28

Bereshit

Human beings are created in the divine image and charged with a distinctive vocation: cultivating and stewarding the world. This establishes human purpose as both inherent dignity and responsible action.

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכׇל־הָאָ֔רֶץ וּבְכׇל־הָרֶ֖מֶשׂ הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ׃ וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם׃ וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֮ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכׇל־חַיָּ֖ה הָֽרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ׃

And God said, “Let us make humankind in our image, after our likeness. They shall rule the fish of the sea, the birds of the sky, the cattle, the whole earth, and all the creeping things that creep on earth.” And God created humankind in the divine image, creating it in the image of God— creating them male and female. God blessed them and God said to them, “Be fertile and increase, fill the earth and master it; and rule the fish of the sea, the birds of the sky, and all the living things that creep on earth.”

Full text on Sefaria ↗
Source 3 · Tanach
Verified

Psalms 139:13-16

תהילים קל״ט:י״ג-ט״ז

Psalms 139:13-16

The psalm presents each person as intentionally formed and known by God, supporting the idea that one's individuality is meaningful rather than accidental.

כִּֽי־אַ֭תָּה קָנִ֣יתָ כִלְיֹתָ֑י תְּ֝סֻכֵּ֗נִי בְּבֶ֣טֶן אִמִּֽי׃ אוֹדְךָ֗ עַ֤ל כִּ֥י נוֹרָא֗וֹת נִ֫פְלֵ֥יתִי נִפְלָאִ֥ים מַעֲשֶׂ֑יךָ וְ֝נַפְשִׁ֗י יֹדַ֥עַת מְאֹֽד׃ לֹֽא־נִכְחַ֥ד עׇצְמִ֗י מִ֫מֶּ֥ךָּ אֲשֶׁר־עֻשֵּׂ֥יתִי בַסֵּ֑תֶר רֻ֝קַּ֗מְתִּי בְּֽתַחְתִּיּ֥וֹת אָֽרֶץ׃

It was You who created my conscience; You fashioned me in my mother’s womb. I praise You, for I am awesomely, wondrously made; Your work is wonderful; I know it very well. My frame was not concealed from You when I was shaped in a hidden place, knit together in the recesses of the earth.

Full text on Sefaria ↗
Source 4 · Chazal
Verified

Mishnah Sanhedrin 4:5

משנה סנהדרין ד׳

Mishnah Sanhedrin 4:5

The passage states that although one human maker can produce identical coins, the Holy One created every person in Adam’s likeness without making any two people alike; therefore, each person must say, “For my sake the world was created.

וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם.

Full text on Sefaria ↗

See also

  • Gittin 57bunverifiedFiled under: Euthanasia and Patient Autonomy
  • Avodah Zarah 18aunverifiedFiled under: Euthanasia and Patient Autonomy
  • Leviticus 18:5unverifiedFiled under: Euthanasia and Patient Autonomy
Source 5 · Chazal
Verified

Pirkei Avot 2:4

משנה אבות ב׳

Pirkei Avot 2:4

Hillel teaches, 'If I am not for myself, who will be for me?'—affirming personal responsibility—while the continuation balances it with responsibility toward others and the urgency of the present.

הוּא הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִרְצוֹנְךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִרְצוֹנוֹ. בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ. הִלֵּל אוֹמֵר, אַל תִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ, שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאִפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה:

Full text on Sefaria ↗

See also

  • Berakhot 6aunverifiedFiled under: Hashgachah Pratit I – The Nature and Dynamics of Divine Providence
  • Psalms 113:5unverifiedFiled under: Hashgachah Pratit I – The Nature and Dynamics of Divine Providence
  • Bereshit Rabbah 10:6unverifiedFiled under: Hashgachah Pratit I – The Nature and Dynamics of Divine Providence
Source 6 · Chazal
Verified

Pirkei Avot 4:1

משנה אבות ד׳

Pirkei Avot 4:1

Ben Zoma defines true wealth, strength, and honor through inner mastery, restraint, and honoring others, shifting purpose away from status and toward character.

בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי. אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר. אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא. אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב) כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ:

Full text on Sefaria ↗

See also

  • Genesis 2:7unverifiedFiled under: Am I Ready To Find My Soul Mate? Part II – Gratifying Your Deepest Desires
  • Sanhedrin 91aunverifiedFiled under: Am I Ready To Find My Soul Mate? Part II – Gratifying Your Deepest Desires
  • Bava Batra 10bunverifiedFiled under: Am I Ready To Find My Soul Mate? Part II – Gratifying Your Deepest Desires
Source 7 · Chazal
Verified

Berakhot 17a

ברכות י״ז א — ד"ה מַרְגְּלָא בְּפוּמַּיְיהוּ דְּרַבָּנַן דְּיַבְנֶה

Berakhot 17a:8

The passage praises the ideal of a person whose Torah learning is joined with good deeds, emphasizing that purpose becomes real through embodied conduct rather than aspiration alone.

מַרְגְּלָא בְּפוּמַּיְיהוּ דְּרַבָּנַן דְּיַבְנֶה: ״אֲנִי בְּרִיָּה, וַחֲבֵרִי בְּרִיָּה. אֲנִי מְלַאכְתִּי בָּעִיר וְהוּא מְלַאכְתּוֹ בַּשָּׂדֶה. אֲנִי מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתִּי, וְהוּא מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתּוֹ. כְּשֵׁם שֶׁהוּא אֵינוֹ מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתִּי, כָּךְ אֲנִי אֵינִי מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתּוֹ. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: אֲנִי מַרְבֶּה, וְהוּא מַמְעִיט — שָׁנִינוּ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם״. מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרָבָא: תַּכְלִית חָכְמָה — תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּבוֹעֵט בְּאָבִיו וּבְאִמּוֹ וּבְרַבּוֹ וּבְמִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה׳ שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עוֹשֵׂיהֶם״. ״לָעוֹשִׂים״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לְעוֹשֵׂיהֶם״ — לָעוֹשִׂים לִשְׁמָהּ וְלֹא לָעוֹשִׂים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְכָל הָעוֹשֶׂה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא.

The Sages in Yavne were wont to say: I who learn Torah am God’s creature and my counterpart who engages in other labor is God’s creature. My work is in the city and his work is in the field. I rise early for my work and he rises early for his work. And just as he does not presume to perform my work, so I do not presume to perform his work. Lest you say: I engage in Torah study a lot, while he only engages in Torah study a little, so I am better than he, it has already been taught: One who brings a substantial sacrifice and one who brings a meager sacrifice have equal merit, as long as he directs his heart towards Heaven (Rav Hai Gaon, Arukh). Rava was wont to say: The objective of Torah wisdom is to achieve repentance and good deeds; that one should not read the Torah and study mishna and become arrogant and spurn his father and his mother and his teacher and one who is greater than he in wisdom or in the number of students who study before him, as it is stated: “The beginning of wisdom is fear of the Lord, a good understanding have all who fulfill them” (Psalms 111:10). It is not stated simply: All who fulfill, but rather: All who fulfill them, those who perform these actions as they ought to be performed, meaning those who do such deeds for their own sake, for the sake of the deeds themselves, not those who do them not for their own sake. Rava continued: One who does them not for their own sake, it would have been preferable for him had he not been created.

Full text on Sefaria ↗
Source 8 · Chazal
Verified

Mishnah Makkot 3:16

משנה מכות ג׳:ט״ז

Mishnah Makkot 3:16

Rabbi Hananiah ben Akashya teaches that God sought to give Israel merit and therefore multiplied Torah and mitzvot; a person's path can be clarified by faithful attention to concrete obligations.

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מב) יְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר:

Rabbi Ḥananya ben Akashya says: The Holy One, Blessed be He, sought to confer merit upon the Jewish people; therefore, He increased for them Torah and mitzvot, as each mitzva increases merit, as it is stated: “It pleased the Lord for the sake of His righteousness to make the Torah great and glorious” (Isaiah 42:21). God sought to make the Torah great and glorious by means of the proliferation of mitzvot.

Full text on Sefaria ↗

See also

Source 9 · Rishonim
Verified

Duties of the Heart, Fourth Treatise on Trust, Introduction

חובות הלבבות, שער רביעי - שער הביטחון, הקדמה — ד"ה בַּבִּטָּחוֹן עַל הָאֱלֹהִים יִתְבָּרַךְ לְבַדּוֹ

Duties of the Heart, Fourth Treatise on Trust, Introduction:1

Rabbeinu Bachya explains that people differ in their capacities and circumstances, and that each should pursue the form of service for which they are suited while trusting God. This is a central source for discerning one's particular role.

בַּבִּטָּחוֹן עַל הָאֱלֹהִים יִתְבָּרַךְ לְבַדּוֹ. אָמַר הַמְחַבֵּר מִפְּנֵי שֶׁקָּדַם מַאֲמָרֵנוּ בְּחִיּוּב קַבָּלַת עֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים רָאִיתִי לְהָבִיא אַחֲרָיו מָה שֶׁהוּא צָרִיךְ יוֹתֵר מִכָּל הַדְּבָרִים לְעוֹבֵד הָאֱלֹהִים יִתְבָּרַךְ וְהוּא הַבִּטָּחוֹן עָלָיו בְּכָל דְּבָרָיו בַּעֲבוּר מָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִן הַתּוֹעָלִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת בְּעִנְיַן הַתּוֹרָה וּבְעִנְיַן הָעוֹלָם. וּמֵהֶן שֶׁהַבּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים יְבִיאֵהוּ בִּטְחוֹנוֹ לְפַנּוֹת אֶת לִבּוֹ מֵעִנְיְנֵי הָעוֹלָם וּלְיַחֵד לְבָבוֹ לְעִנְיְנֵי הָעֲבוֹדָה.

The author says: Since our previous treatise dealt with the duty to assume the service of G-d, I deemed proper to follow it with what is more necessary than all other things for one who serves G-d - placing one's trust in Him for all matters, the reason being the great benefits this yields both in religious and in secular matters. Another benefit: The trust in G-d will lead one to empty his mind from the distractions of the world, and to focus his heart to matters of service of G-d.

Full text on Sefaria ↗
Source 10 · Rishonim
Verified

Kuzari 1:1-4

הכוזרי א׳:א׳-ד׳

Kuzari 1:1-4

The opening contrasts philosophical speculation with lived religious encounter, culminating in the claim that the question is not merely what one thinks but how one acts. Purpose is discovered through commanded, practiced relationship with God.

(א) אָמַר יְהוּדָה בֶן שָׁאוּל ז"ל, אָמַר הַמְחַבֵּר: שָׁאוֹל שָׁאֲלוּ אוֹתִי עַל מַה שֶּׁיֵשׁ אִתִּי מִן הַטְּעָנוֹת וְהַתְּשׁוּבוֹת עַל הַחוֹלְקִים עָלֵינוּ מִן הַפִּילוֹסוֹפִים וְאַנְשֵׁי הַתּוֹרוֹת, וְעַל הַמִּינִים הַחוֹלְקִים עַל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל, וְזָכַרְתִּי מַה שֶּׁשְּׁמַעְתִּיו כְּבַר מִטַּעֲנוֹת הֶחָבֵר אֲשֶׁר הָיָה אֵצֶל מֶלֶךְ כּוּזָר הַנִּכְנַס בְּדַת הַיְּהוּדִים הַיּוֹם כְּאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה כַּאֲשֶׁר נִזְכָּר וְנוֹדָע בְּסִפְרֵי דִבְרֵי הַיָּמִים, כִּי נִשְׁנָה עָלָיו חֲלוֹם פְּעָמִים רַבּוֹת כְּאִלּוּ מַלְאָךְ מְדַבֵּר עִמּוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: "כַּוָּנָתְךָ רְצוּיָה אֵצֶל הַבּוֹרֶא אֲבָל מַעַשְׂךָ אֵינָנּוּ רָצוּי". וְהוּא הָיָה מִשְׁתַּדֵּל מְאֹד בְּתוֹרַת הַכּוּזָר עַד שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּש בַּעֲבוֹדַת הַהֵיכָל וְהַקָּרְבָּנוֹת בְּעַצְמוֹ בְּלֵב שָׁלֵם, וְכָל אֲשֶׁר הָיָה מִשְׁתַּדֵּל בַּמַּעֲשִׂים הָהֵם, הָיָה הַמַּלְאָךְ בָּא אֵלָיו בַּלַּיְלָה וְאוֹמֵר לוֹ: "כַּוָּנָתְךָ רְצוּיָה וּמַעַשְׂךָ אֵינֶנּוּ רָצוּי", וְגָרַם לוֹ זֶה לַחֲקֹר עַל הָאֱמוּנוֹת וְהַדָּתוֹת וְהִתְיַהֵד בַּסּוֹף הוּא וְעַם רָב מֵהַכּוּזָרִים, וְהָיוּ מִטַּעֲנוֹת הֶחָבֵר מַה שֶּׁנִּתְיַשְּׁבָה נַפְשִׁי עֲלֵיהֶם וְהִסְכִּימוּ לְדַעְתִּי. וְרָאִיתִי לִכְתֹּב הַדְּבָרִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר נָפְלוּ וְהַמַּשְׂכִּילִים יָבִינוּ. – אָמְרוּ כִּי כַאֲשֶׁר רָאָה מֶלֶךְ כּוּזָר בַּחֲלוֹמוֹ כִּי כַוָּנָתוֹ רְצוּיָה אֵצֶל הַבּוֹרֵא אֲבָל מַעֲשֵׂהוּ אֵינוֹ נִרְצֶה וְצִוָּהוּ בַחֲלוֹם לְבַקֵּשׁ הַמַּעֲשֶׂה הַנִּרְצֶה אֵצֶל הַבּוֹרֵא, שָׁאַל פִּילוֹסוֹף אֶחָד עַל אֱמוּנָתוֹ. (ב) אָמַר הַכּוּזָרִי: רוֹאֶה אֲנִי דְבָרֶיךָ מַסְפִּיקִים, אַךְ אֵינָם מְפִיקִים לִשְׁאֵלָתִי, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ בְּעַצְמִי כִּי נַפְשִׁי זַכָּה וּמַעֲשַׂי יְשָׁרִים לִרְצוֹן הַבּוֹרֵא, וְעִם כָּל זֶה הָיְתָה תְשׁוּבָתִי כִּי הַמַּעֳשֶׂה הַזֶה אֵינֶנּוּ נִרְצֶה, אַף עַל פִּי שֶׁהַכַּוָּנָה רְצוּיָה, וְאֵין סָפֵק שֶׁיֵשׁ מַעֲשֶׂה שֶׁהוּא נִרְצֶה בְעַצְמוּתוֹ לֹא כְפִי הַמַּחֲשָׁבוֹת. וְאִם אֵינֶנּוּ כֵן, מַה לֶּאֱדוֹם וּלְיִשְׁמָעֵאל שֶׁחִלְּקוּ הַיִּשּׁוּב נִלְחָמִים זֶה בָזֶה, וְכָל אֶחָד מֵהֶם זִכָּה נַפְשׁוֹ וְכַוָּנָתוֹ לֵאלֹהִים וְנִבְדָּל וְנִפְרָשׁ וְצָם וּמִתְפַּלֵּל וְהוֹלֵךְ, וּמְגַמָּתוֹ לַהֲרֹג אֶת חֲבֵרוֹ, וְהוּא מַאֲמִין שֶׁהֲרִיגָתוֹ צְדָקָה גְדוֹלָה וְקוּרְבָה אֶל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וְנִלְחָמִים זֶה בָּזֶה, וְכָל אֶחָד מַאֲמִין כִּי הֲלִיכָתוֹ אֶל גַּן עֵדֶן, וְהַאֲמֵן לִשְׁנֵיהֶם זֶה דָבָר שֶׁלֹּא יִתָּכֵן אֵצֶל הַשֵּׂכֶל.

Introduction: I WAS asked to state what arguments and replies I could bring to bear against the attacks of philosophers and followers of other religions, and also against [Jewish] sectarians who attacked the rest of Israel. This reminded me of something I had once heard concerning the arguments of a Rabbi who sojourned with the King of the Khazars. The latter, as we know from historical records, became a convert to Judaism about four hundred years ago. To him came a dream, and it appeared as if an angel addressed him, saying: 'Thy way of thinking is indeed pleasing to the Creator, but not thy way of acting.' Yet he was so zealous in the performance of the Khazar religion, that he devoted himself with a perfect heart to the service of the temple and sacrifices. Notwithstanding this devotion, the angel came again at night and repeated: 'Thy way of thinking is pleasing to God, but not thy way of acting.' This caused him to ponder over the different beliefs and religions, and finally become a convert to Judaism together with many other Khazars. As I found among the arguments of the Rabbi, many which appealed to me, and were in harmony with my own opinions, I resolved to write them down exactly as they had been spoken. When the King of Khazar (as is related) dreamt that his way of thinking was agreeable to God, but not his way of acting, and was commanded in the same dream to seek the God-pleasing work, he inquired of a philosopher concerning his religious persuasion. Said to him the Khazari: Your words are convincing, yet they do not correspond to what I wish to find. I know already that my soul is pure and that my actions are calculated to gain the favor of God. To all this I received the answer that this way of action does not find favor, though the intention does. There must no doubt be a way of acting, pleasing by its very nature, but not through the medium of intentions. If this be not so, why, then, do Christian and Muslim, who divide the inhabited world between them, fight with one another, each of them serving his God with pure intention, living either as monks or hermits, fasting and praying? For all that they vie with each other in committing murders, believing that this is a most pious work and brings them nearer to God. They fight in the belief that paradise and eternal bliss will be their reward. It is, however, impossible to agree with both.

Full text on Sefaria ↗
Source 11 · Rishonim
Verified

Sefer HaIkkarim, Maamar 3 5:7

ספר העקרים, מאמר ג פרק ה, וראה עוד ערך מצוה-מעשה

Sefer HaIkkarim, Maamar 3 5:7

Albo explains that after Kohelet examines wisdom, wealth, honor, and physical pleasures as possible human purposes, he concludes that fearing God and observing His mitzvot constitute the true, comprehensive human perfection.

ויורה על זה גם כן מה שנמצא שאמר שלמה בספר קהלת כשהיה חוקר התכלית האנושי מה הוא, כמו שאמר ואתנה את לבי לדעת חכמה וגו׳ אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה וגו׳ תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי וגו׳ עד אשר אראה אי זה טוב לבני האדם אשר יעשו תחת השמים מספר ימי חייהם, כלומר אם הוא השגת המושכלות או שלמות העושר או שלמות הכבוד או התענוגים הגשמיים ואמר בסוף דבריו אחר שחקר על כל אחד מהם בפני עצמו והראה פנים לשני חלקי הסותר, סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, כלומר כבר נשמעו כל הטענות ולמה זה יועיל שלמות העושר ולמה יועיל שלמות החכמה ושאר השלמיות, ואין בהם שלמות שיכלול כל המין או רובו אלא עשית המצוה בכונת יראת ה׳, ולזה את האלהים ירא ואת מצותיו שמור, כי השלמות הזה יש לו יתרון על שאר השלמיות כי זה כל האדם כלומר כי זה השלמות יכלול כל מין האדם, ולזה ראוי שיהיה הוא מבין שאר השלמיות השלמות האמתי.

Full text on Sefaria ↗
Source 12 · Rishonim
Verified

עקידת יצחק

Akeidat Yitzchak 16:1

Q — Why does the Torah open Avraham's story with a command (לך לך) and no account of how he first came to recognize God? Why is he uniquely fit to be the father of the nation? What did he attain that earlier righteous men did not?

A — Avraham reached the Creator through his own philosophical seeking — דרך פילוסופתו — and only then received nevuah; his greatness is that his emunah was self-won and therefore teachable to all his generation (להישיר את כל בני דורו). Because he arrived at truth by his own pursuit and then surrendered it fully to God's word, he became the root of a nation defined by chosen, reasoned faith rather than inherited assumption.

איך הגיע אברהם דרך פילוסופתו אל מה שהגיע ראשונה מהשלמות ומעלתו ושאר רוח לו להישיר את כל בני דורו

Full text on Sefaria ↗
Source 13 · Rishonim
attested

Meiri

מאירי, משלי יט כב

Meiri

The passage explains that “human desire” can be understood literally, or as referring to the human being’s limit and purpose—achieving perfection in character traits and wisdom.

תאות אדם - כפשוטו, או גבול ותכלית האדם היא שלמותו במדות ובחכמות.

View in Aspaklaria ↗
Source 14 · Acharonim
Verified

Mesillat Yesharim 1

מסילת ישרים א׳ — ד"ה בְּבֵאוּר כְּלַל חוֹבַת הָאָדָם בְּעוֹלָמוֹ יְסוֹד

Mesillat Yesharim 1:1

Ramchal opens by asking what a person's true obligation is in the world and answers that life is preparation for closeness to God, expressed through mitzvot and overcoming distractions. The chapter is a direct framework for purpose-discovery.

בְּבֵאוּר כְּלַל חוֹבַת הָאָדָם בְּעוֹלָמוֹ יְסוֹד הַחֲסִידוּת וְשֹׁרֶשׁ הָעֲבוֹדָה הַתְּמִימָה הוּא שֶׁיִּתְבָּרֵר וְיִתְאַמֵּת אֵצֶל הָאָדָם מָה חוֹבָתוֹ בְּעוֹלָמוֹ וּלְמָה צָרִיךְ שֶׁיָּשִׂים מַבָּטוֹ וּמְגַמָּתוֹ בְּכָל אֲשֶׁר הוּא עָמֵל כָּל יְמֵי חַיָּיו. וְהִנֵּה מָה שֶׁהוֹרוּנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הוּא, שֶׁהָאָדָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא לְהִתְעַנֵּג עַל ה' וְלֵהָנוֹת מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ שֶׁזֶּהוּ הַתַּעֲנוּג הָאֲמִתִּי וְהָעִדּוּן הַגָּדוֹל מִכָּל הָעִדּוּנִים שֶׁיְּכוֹלִים לְהִמָּצֵא. וּמְקוֹם הָעִדּוּן הַזֶּה בֶּאֱמֶת הוּא הָעוֹלָם הַבָּא, כִּי הוּא הַנִּבְרָא בַּהֲכָנָה הַמִּצְטָרֶכֶת לַדָּבָר הַזֶּה. וְהָאֶמְצָעִים הַמַּגִּיעִים אֶת הָאָדָם לַתַּכְלִית הַזֶּה, הֵם הַמִּצְווֹת אֲשֶׁר צִוָּנוּ עֲלֵיהֶן הָאֵל יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ. וּמְקוֹם עֲשִׂיַּת הַמִּצְווֹת הוּא רַק הָעוֹלָם הַזֶּה. עַל כֵּן הוּשַׂם הָאָדָם בָּזֶה הָעוֹלָם בַּתְּחִלָּה כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי הָאֶמְצָעִים הָאֵלֶּה הַמִּזְדַּמְּנִים לוֹ כָּאן יוּכַל לְהַגִּיעַ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הוּכַן לוֹ, שֶׁהוּא הָעוֹלָם הַבָּא, לִרְווֹת שָׁם בַּטּוֹב אֲשֶׁר קָנָה לוֹ עַל יְדֵי אֶמְצָעִים אֵלֶּה. וְהוּא מָה שֶׁאָמְרוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עירובין כב א): הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם וּמָחָר לְקַבֵּל שְׂכָרָם.

The foundation of piety and the root of perfect service [of G-d] is for a man to clarify and come to realize as truth what is his obligation in his world and to what he needs to direct his gaze and his aspiration in all that he toils all the days of his life. Behold, what our sages, of blessed memory, have taught us is that man was created solely to delight in G-d and to derive pleasure in the radiance of the Shechina (divine presence). For this is the true delight and the greatest pleasure that can possibly exist. The place of this pleasure is, in truth, in Olam Haba (the World to Come). For it was created expressly for this purpose. The means that lead a person to this goal are the commandments which the blessed G-d commanded to us. The place of the performance of these commandments is only in this world. Therefore, man was first placed in this world so that through these means prepared for him here, he will be able to reach the place prepared for him, namely, the World to Come, there to be sated with the good which he acquired through these means. This is what our sages of blessed memory said "today to do them, and tomorrow to receive their reward" (Eruvin 22:1).

Full text on Sefaria ↗
Source 15 · Acharonim
Verified

Da'at Tevunot 124:1

רמח"ל, דעת תבונות קכד

Da'at Tevunot 124:1

Ramhal states that human service consists in repairing the deficiencies of creation and elevating oneself until cleaving to divine holiness, with all aspects of creation connected so that a person’s actions set the rest in motion toward universal perfection.

והכל עומד על הפנה היסודית, שהוא מה שהאדון ב"ה רוצה בעבודת האדם - שיתקן הוא כל החסרונות שבבריאה, ויעלה עצמו עילוי אחר עילוי, עד שידבק בקדושתו ית'. והנה שם כל עניני הריחוק ממנו ית' וכל תולדותיהם, וכל עניני התקרב עליו וכל תולדותיהם, וכולם דברים עמוקים ועצומים מאד, והכל עומדים להתגלגל במסיבות גדולות להגיע אל השלמות הכללי: ואמנם רצה הרצון העליון שתהיה יד האדם מגעת לכל הענינים הרבים האלה - שכולם מתנועעים מתנועותיו ומעשיו של האדם. והרי אלה כונניות גדולות כאורלוגין הזה שאופניו פוגשות זו בזו, ואופן קטן מנועע אופנים גדולים ורבים - כך קשר האדון ב"ה כל בריאותיו קשרים גדולים, והכל קשר באדם, להיות הוא מנועע במעשיו, וכל השאר מתנועעים ממנו.

Full text on Sefaria ↗
Source 16 · Acharonim
Verified

Nefesh HaChayim, Gate I 7

נפש החיים, שער א ז׳ — ד"ה והטעם שנתבאר בפ"ה מחמת שורש נשמתו

Nefesh HaChayim, Gate I 7:3

Rav Chaim Volozhiner presents Torah and human action as means through which a person participates in sustaining and elevating the world. Purpose is thus both personal spiritual growth and responsibility for the cosmic effects of one's deeds.

והטעם שנתבאר בפ"ה מחמת שורש נשמתו שהיא גבוה ופנימית מהעולמות. והטעם שנתבאר בפרק העבר מחמת שהוא כלול מכל העולמות. הכל א' כמו שנתבאר: ולזאת לו לבדו נתנה משפט הבחירה להטות עצמו ואת העולמות לאיזה צד אשר יחפוץ. או אף אם כבר גרם וסיבב ח"ו בחטאיו הריסת העולמות וסדרי המרכבה וחורבנם וירידתם ח"ו. יש כח וסיפוק בידו לתקן את אשר עיות ולבנות הנהרסות. מצד שהוא כלול ומשותף מכולם:

And the reason provided in chapter 5—that because the root-of-the-soul-Neshama is the most lofty and innermost of the worlds—and the reason that was explained in the last chapter—because it is comprised of all of the worlds—both are identical, as was explained. And for this reason, to him alone was given the power of free will, to direct himself and the worlds to whichever side he desires. Or even if he already caused and brought about (heaven forefend) via his sins the demolition of the worlds and the structures of the Vehicle, and their destruction and descent (heaven forefend), he has the power and opportunity to correct what he perverted, and to rebuild the demolished, from the perspective that he integrates and is in partnership with all of them.

Full text on Sefaria ↗
Source 17 · Acharonim
attested

Chochma uMusar (Alter of Kelm)

חכמה ומוסר, חלק ב עמוד קיד

Chochma uMusar (Alter of Kelm)

The passage teaches that worldly work can become intrinsically good and enduring when a person, recognizing that human beings are naturally social and meant to benefit one another, undertakes it with the intention of performing gemilut chasadim and fulfilling ואהבת לרעך כמוך.

והנה יש עוד בחינה לעשות עניני עולם הזה בחינת ראש שישאר נצחי, טוב בעצם. כי האדם מדיני בטבע, פירוש העולם נברא להיות שותפים זה לזה, והארכנו בזה, שקודם התפלה צריך לקבל על עצמו מצות ואהבת לרעך כמוך, ועל כן כשילמד מלאכה יכול לכוון לעשות גמילות חסד עם אנשים, ונמצאת היא פעולה טובה בעצם, מדתו של הקב"ה, ונעשית פעולה נצחית.

View in Aspaklaria ↗
Source 18 · Acharonim
Verified

Shenei Luchot HaBerit, Toldot Adam, Introduction:41

של"ה, תולדות אדם

Shenei Luchot HaBerit, Toldot Adam, Introduction:41

Toldot

The passage states that everything depends on human choice and that God created people to choose attachment to life, directing them to select the good portion, as expressed by “You are the portion of my inheritance… You guide my lot.

והכל תלוי בבחירת האדם. אמנם לתכלית זה ברא הש"י את האדם שיבחר בדביקות החיים כמו שכתוב (דברים ל, יט) החיים והמות נתתי לפניך את הברכה והקללה ובחרת בחיים. ופירש רש"י, אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק יפה ואומר לו את זה ברור לך. ועל זה נאמר (תהלים לז, ה) ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי, הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך עכ"ל:

Full text on Sefaria ↗
Source 19 · Acharonim
Verified

Nefesh HaChayim, Gate I 1:4

נפש החיים, שער א א׳

Nefesh HaChayim, Gate I 1:4

The passage notes that the word “tzelem” likewise has a meaning that resembles this concept in some respect.

וכן עד"ז הוא ענין מלת צלם. כי המה דומים במשמעם בצד מה:

Full text on Sefaria ↗
Source 20 · Acharonim
Verified

Sha'ar HaGilgulim 1:1

שער הגלגולים א׳

Sha'ar HaGilgulim 1:1

הקדמה א

Full text on Sefaria ↗
Source 21 · Hasidic
Verified

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 37

תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים ל״ז — ד"ה כִּי כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 37:15

The Alter Rebbe teaches that the purpose of creation is realized through action: bringing holiness into the world through Torah and mitzvot. Personal purpose is therefore measured by the concrete transformation one effects in one's portion of the world.

כִּי כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם שִׁשִּׁים רִבּוֹא נְשָׁמוֹת פְּרָטִיּוֹת, הֵם כְּלָלוּת הַחַיּוּת שֶׁל כְּלָלוּת הָעוֹלָם, כִּי בִּשְׁבִילָם נִבְרָא, וְכָל פְּרָט מֵהֶם הוּא כּוֹלֵל וְשַׁיָּיךְ לוֹ הַחַיּוּת שֶׁל חֵלֶק אֶחָד מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא מִכְּלָלוּת הָעוֹלָם הַתָּלוּי בְּנַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית, לְהַעֲלוֹתוֹ לַה׳ בַּעֲלִיָּיתָהּ, דְּהַיְינוּ, בְּמַה שֶּׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ מֵעוֹלָם הַזֶּה לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית לַעֲבוֹדַת ה׳, כְּגוֹן, אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְדוֹמֵיהֶם, וְדִירָה וְכָל כְּלֵי תַּשְׁמִישָׁיו. וְכָל נִיצוֹץ, לֹא יָרַד לָעוֹלָם הַזֶּה, אַף שֶׁהִיא יְרִידָה גְדוֹלָה וּבְחִינַת גָּלוּת מַמָּשׁ, כִּי גַם שֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק גָּמוּר עוֹבֵד ה׳ בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה רַבָּה בְּתַעֲנוּגִים לֹא יַגִּיעַ לְמַעֲלוֹת דְּבֵיקוּתוֹ בַּה׳ בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ בְּטֶרֶם יְרִידָתוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה הַחוּמְרִי, לֹא מִינָּהּ וְלֹא מִקְצָתָהּ, וְאֵין עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן בֵּינֵיהֶם כְּלָל, כַּנּוֹדָע לְכָל מַשְׂכִּיל, שֶׁהַגּוּף אֵינוֹ יָכוֹל לִסְבּוֹל כוּ׳, אֶלָּא יְרִידָתוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה לְהִתְלַבֵּשׁ בַּגּוּף וְנֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית, הוּא כְּדֵי לְתַקְּנָם בִּלְבָד, וּלְהַפְרִידָם מֵהָרָע שֶׁל שָׁלשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת, עַל יְדֵי שְׁמִירַת שַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן, וּלְהַעֲלוֹת נַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית עִם חֶלְקָהּ הַשַּׁיָּיךְ לָהּ מִכְּלָלוּת עוֹלָם הַזֶּה, וּלְקַשְּׁרָם וּלְיַיחֲדָם בְּאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, אֲשֶׁר יַמְשִׁיךְ בָּהֶם עַל יְדֵי קִיּוּמוֹ כָּל רַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה בְּנַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית, שֶׁהִיא הִיא הַמְקַיֶּימֶת כָּל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

For the community of Israel, comprising 600,000 particular souls, is the [source of] life for the world as a whole, which was created for their sake. And each one of them contains and is related to the vitality of one part in 600,000 of the totality of the world, which [part] depends on his vital soul for its elevation to G–d through its own [the soul’s] elevation, by virtue of the individual’s partaking of this world for the needs of his body and vital soul in the service of G–d, viz., eating, drinking, and the like, [his] dwelling and all his utensils. And each spark descended into this world—although it is indeed a profound descent and a state of true exile, for even if one be a perfectly righteous person, serving G–d with fear and a great love of delights, he cannot attain to the degree of attachment to G–d, in fear and love, as before it came down to this gross world, not a fraction of it, and there is no comparison or similarity between them at all, as is clear to every intelligent person, for the body cannot endure, and so on, nevertheless [each spark] descended into this world, to be clothed in a body and vital soul, for the sole purpose of mending them and separating them from the evil of the three impure kelipot, through the observance of the 365 prohibitions and their offshoots, and in order to elevate his vital soul together with its portion that belongs to it of the totality of the world, so as to join and unite them with the light of the En Sof, blessed is He, which the person draws into them through fulfilling all the 248 positive precepts through the agency of the vital soul, the very one that fulfills all the active commandments, as has been explained above.

Full text on Sefaria ↗
Source 22 · Hasidic
Verified

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 26

תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים כ״ו — ד"ה בְּרַם

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 26:1

The chapter explains how sadness and heaviness can obstruct divine service, and how purposeful joy and perspective restore a person's ability to act. It is useful for distinguishing genuine calling from paralyzing self-judgment.

בְּרַם, כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי כְּלָל גָּדוֹל: כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן: שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה, אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – יְנוּצַּח בְּקַל וְיִפּוֹל גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵירוֹ, כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם, בִּזְרִיזוּת – הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב, וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם. אַךְ הָעַצְבוּת מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא צָרִיךְ לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לִיפָּטֵר מִמֶּנָּה, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, שֶׁצָּרִיךְ לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, אֶלָּא אֲפִילוּ מִי שֶׁהוּא בַּעַל עֲסָקִים וְדֶרֶךְ אֶרֶץ, אִם נוֹפֵל לוֹ עֶצֶב וּדְאָגָה מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא בִּשְׁעַת עֲסָקָיו, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא תַּחְבּוּלַת הַיֵּצֶר – כְּדֵי לְהַפִּילוֹ אַחַר כָּךְ בְּתַאֲווֹת חַס וְשָׁלוֹם, כַּנּוֹדָע, שֶׁאִם לֹא כֵן, מֵאַיִן בָּאָה לוֹ עַצְבוּת אֲמִיתִּית מֵחֲמַת אַהֲבַת ה׳ אוֹ יִרְאָתוֹ, בְּאֶמְצַע עֲסָקָיו. וְהִנֵּה, בֵּין שֶׁנָּפְלָה לוֹ הָעַצְבוּת בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה בְּתַלְמוּד תּוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה, וּבֵין שֶׁנָּפְלָה לוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ: כִּי אֵין הַזְּמַן גְּרָמָא כָּעֵת לְעַצְבוּת אֲמִיתִּית, אֲפִילוּ לְדַאֲגַת עֲוֹנוֹת חֲמוּרִים חַס וְשָׁלוֹם, רַק לָזֹאת צָרִיךְ קְבִיעוּת עִתִּים וּשְׁעַת הַכּוֹשֶׁר בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה׳ אֲשֶׁר חָטָא לוֹ, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לִבּוֹ נִשְׁבָּר בֶּאֱמֶת בִּמְרִירוּת אֲמִיתִּית.

Truly this should be made known as a cardinal principle, that as with a victory over a physical obstacle, such as in the case of two individuals who are wrestling with each other, each striving to throw the other—if one is lazy and sluggish he will easily be defeated and thrown, even though he be stronger than the other, exactly so is it in the conquest of one’s evil nature; it is impossible to conquer it with laziness and heaviness, which originate in sadness and in a heart that is dulled like a stone, but rather with alacrity which derives from joy and from a heart that is free and cleansed from any trace of worry and sadness in the world. As for the sadness which is connected with heavenly matters, one must seek ways and means of freeing oneself from it, to say nothing of the time of Divine service, when one must serve G–d with gladness and a joyful heart. But even if he is a man of commerce and worldly affairs, should there enter into him any melancholy or anxiety about heavenly matters during the time of his business affairs, it is clearly a machination of evil impulse in order to lure him afterward into lusts, G–d forbid, as is known. For were it not so, whence would a genuine sadness, which is one that is derived from love or fear of G–d, come to him in the midst of his business affairs? Thus, whether the melancholy enc­roaches on him during Divine service, in study or prayer, or not during Divine service, he should tell himself that now is not the time for genuine anxiety, not even for worry over serious transgressions, G–d forbid. For, for this, one needs appointed times and a propitious occasion, with calmness of mind to reflect on the greatness of G–d, against Whom one has sinned, so that thereby one’s heart may truly be rent with sincere contrition.

Full text on Sefaria ↗
Source 23 · Hasidic
Verified

Maggid Devarav leYaakov 1:2

מגיד דבריו ליעקב א׳

Maggid Devarav leYaakov 1:2

The passage teaches that as a person overcomes the evil inclination, they receive progressively higher spiritual faculties, and through constant thoughts of divine love and fear they make themselves a dwelling place for the Holy One.

ושמועה טובה מארץ מרחק (משלי כה,כה). ע"ד וישב יעקב בארץ דאיתא בזוהר זכי יתיר יהבין ליה נפשא כי כשנולד האדם אין בו אלא נפש הבהמות וכשמנצח את היצה"ר יהבין ליה רוחא פי' כל עולם המלאכים הם ברשותו זכה יתיר יהבין לי' נשמתא מעולם הכסא ר"ל הוא במחשבתו וכוונתו עושה כסא להקב"ה כשחושב באהבתו י"ת משרה אותו בעולם אהבה. וכן כשחושב ביראתו משרה אותו בעולם היראה וצריך האדם שלא יפסוק מחשבתו אפילו רגע אחד מהש"י ובזה משרה את הקב"ה בהם. לכך נכתוב הבארות בתורה כי השרה את הקב"ה עליהם וזהו וישב יעקב בארץ. אעפ"י שישב בארציות מגורי אביו פי' לשון אוגר בקיץ מאסף הקב"ה לתוכה.

Full text on Sefaria ↗
Source 24 · Hasidic
Verified

Likutei Tefilot, Volume I:1

ליקוטי תפילות, חלק א א׳

Likutei Tefilot, Volume I 1:9

Rav Natan's prayer translates Breslov teachings on Rosh Hashanah into supplication: asking to accept God's kingship, awaken to repentance, and merit sincere prayer and joy. It exemplifies the Breslov method of turning Torah insight into personal hitbodedut and tefillah.

וּתְחָנֵּנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, וְתַשְׁפִּיעַ עָלַי חָכְמָה וְשֵׂכֶל דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁאֶזְכֶּה לְהִסְתַּכֵּל בְּכָל דָּבָר בְּאוֹר הַשֵּׂכֶל דִּקְדֻשָּׁה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ, לְדַבֵּק עַצְמִי לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁאֶזְכֶּה לְהָבִין מִכֻּלָּם אֶת הָרְמָזִים שֶׁאַתָּה מְרַמֵּז אֵלַי בְּכָל עֵת לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ.

Full text on Sefaria ↗
Source 25 · Hasidic
Verified

Likutei Moharan II:2

מוהר"ן, ב א וב

Likutei Moharan 2:2

Rebbe Nachman emphasizes searching for and finding the good within oneself and others, even amid failure. Purpose can be approached by identifying one's living strengths and using them for renewal and service.

ב וְזֶה הַכְּלִי־זַיִן צָרִיךְ לְקַבֵּל עַל־יְדֵי בְּחִינַת יוֹסֵף, הַיְנוּ שְׁמִירַת הַבְּרִית, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים מ״ה:ד׳): חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים קל״ב:י״א): מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ – זֶה בְּחִינַת מָשִׁיחַ, בְּחִינַת תְּפִלָּה. אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי, הַיְנוּ עַל־יְדֵי בְּחִינַת יוֹסֵף.

Full text on Sefaria ↗
Source 26 · Hasidic
Verified

Noam Elimelekh, Sefer Bereshit, Lech Lecha

נועם אלימלך, ספר בראשית, לך לך

Noam Elimelekh, Sefer Bereshit, Lech Lecha

Lech Lecha

Noam Elimelech explains that after Adam’s sin and fall from a higher spiritual level into physicality, a person must serve God gradually, ascending from a lower level to a higher one.

ונראה לפרש, דמתחילה היה לו מדריגה גדולה בעולם העליון הנקרא 'עץ החיים', ומזה הטעם ציוהו השי"ת שמעץ החיים יאכל, כדי שישאר בקדושתו לעולם, ומעץ הדעת טו"ר נצטווה שלא יאכל, שהם עולמות התחתונים כדי שלא יתגשם, ואח"כ כשאכל מעץ הדעת טו"ר נפל ממדריגה העליונה ונתגשם, לכן ציווהו השי"ת שלא יאכל מעץ החיים, שכיון שכבר נתגשם והיה בהם טו"ר, ואין ראוי לנגוע בעץ החיים עד שיעלה ממדריגה תחתונה לעליונה בהדרגה, והיוצא מזה שאחר חטא אדם הראשון צריך האדם לעבוד להשי"ת בהדרגה, ממדריגה תחתונה לעליונה.

Full text on Sefaria ↗
Source 27 · Hasidic
Verified

Toldot Yaakov Yosef, Lech Lecha

תולדות יעקב יוסף, לך לך

Toldot Yaakov Yosef, Lech Lecha

Lech Lecha

Toldot Yaakov Yosef asks how the passage about God’s command to Avram applies to every person and every era, since its historical event has already occurred, and concludes that it was recorded to teach later generations.

עוד י"ל ביאר פסוק ויאמר ה' אל אברם וכו' (יב, א). מלבד הספיקות הידועים, יש לידע איך שייך פרשה זו בכל אדם ובכל זמן, דלא צריך פרשה זו לכתבה לדורות, דמה דהוי הוי, כי אם ללמדינו לדורות בזה.

Full text on Sefaria ↗
Source 28 · Hasidic
Verified

Tzava'at HaRivash 1:1

צוואת הריב"ש א׳

Tzava'at HaRivash 1:1

Besht’s passage urges wholehearted service of God, emphasizing the importance of not forgetting these teachings and studying a measure of mussar every day, whether much or little.

צוואת הריב"ש ע"ה. להיות תמים בעבודתו יתברך עבודה תמה ועיקר שלא לשכוח הדברים. ועיקר ללמוד בכל יום שיעור מוסר הן רב הן מעט.

Full text on Sefaria ↗
Source 29 · Modern
attested

Michtav MeEliyahu (Rav Dessler)

מכתב מאליהו, חלק א עמוד קיא והלאה

Michtav MeEliyahu (Rav Dessler)

The passage presents the central task of a person as moving beyond a state in which truth and falsehood appear equal, recognizing one’s subservience to God, and accepting the obligation to bear this yoke.

וזוהי עיקר עבודת האדם: לצאת מן החפשיות, מן הבחירה, מן המצב אשר אמת ושקר שוים לפניו, אל ההכרח, שיכיר בלבבו השתעבדותו אליו יתברך, וחיובו לישא העול הזה.

View in Aspaklaria ↗
Source 30 · Modern
Verified

Rav Kook (Ein Aya, Berakhot 1:65)

עין איה, ברכות א׳:ס״ה (ברכות ו׳ ע״ב) — ד"ה מאי כִּי זֶה כָּל הָאָדָם

Ein Aya, Berakhot 1:65

The passage cites several interpretations of “this is the whole of humanity,” including that the entire world was created for the righteous or morally perfected person, whose perfection is the purpose of all existence.

מאי כִּי זֶה כָּל הָאָדָם (קהלת יב יג). אמר רבי אלעזר כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. רבי אבא בר כהנא אמר שקול זה כנגד כל העולם כולו, ר' שמעון בן עזאי אומר כל העולם כולו לא נברא כ"א לצוות לזה. רבי אלעזר ס"ל דהצדיק, האדם המוסרי בתכלית השלמות, הוא תכלית כל המציאות.

View on Mekoros Sefarim ↗
Source 31 · Modern
Verified

Rav Kook (Otzrot HaRaayah, Volume 6, Part א 37:23)

אוצרות הראי"ה, Volume 6 ל״ז:כ״ג — ד"ה כל מה שמתגדל האדם יותר נעשים

Otzrot HaRaayah, Volume 6, Part א 37:23

Kook states that as a person grows, their desires and ideas become increasingly universal because their soul encompasses many others, potentially an entire generation or humanity across all generations; through Torah, wisdom, and supreme repentance, a person can attain the greatness of Adam, whose thoughts and imaginings are reflected throughout all existence.

כל מה שמתגדל האדם יותר נעשים רצונותיו וציוריו יותר כלליים, עד שאפילו אם הוא מוסר לרבים רק את הדברים העולים על לבו לבד, ראויים הם להיעשות קנינים כלליים, והם נעשים קנינים כלליים, מפני שנשמתו של האדם הגדול כוללת היא נשמות רבות מאד, ולפעמים הנשמות של כל הדור כולו כלולות בו. וע״כ מה שהוא חושב ומצייר זאת היא המחשבה והציור של הדור כולו. ויש גדלות כזאת הכוללת את הנשמות כולן של כל הדורות של כל האנושיות. וזאת היא גדולתו של אדם הראשון, שהאדם יכול להגיע למעלתה ע״י גדולת התורה החכמה והתשובה העליונה, ואז מה שהוא חושב ומצייר מציירים באמת ככה בכל אדם ובכל הדורות, ויש עליה העליונה בזאת המידה, המשתרשת בנשמת כל העולמים, שכל המצטייר בה מצטייר בכל היש, [.

View on Mekoros Sefarim ↗
Source 32 · Modern
Verified

Rav Kook (Ein Aya, Berakhot 2:66)

עין איה, ברכות ב׳:ס״ו (ברכות י״ז ע״א) — ד"ה עולמך תראה בחייך

Ein Aya, Berakhot 2:66

Kook distinguishes present perfection, future perfection in a higher state, and an unlimited hope for further attainment, stating that one should realize one’s present world in life through the fullest possible action and understanding.

עולמך תראה בחייך, ואחריתך לחיי העוה"ב ותקותך לדור דורים. יש שלשה דברים בתכלית, השלימות שאפשר להשיג בהוה, והשלימות שתבא במצב יותר מעולה. אבל לכל השגה צריך שתלוה תקוה לדבר יותר יקר מהמושג שזה מנעים את החיים. כי אם יהי' מצוייר שכבר בא לתכלית שאין למעלה הימנו הי' מתחיל לרדת1. אלא שצריך שתהי' שם שלימות שאין לה קצבה, שלעולם יהי' מה לקוות להגיע עוד. ע"כ אמר שלענין ההוה עולמך תראה בחייך בתכלית שלימות המעשה וההשגה.

View on Mekoros Sefarim ↗
Source 33 · Modern
Verified

Rav Kook (Otzrot HaRaayah, Volume 6, Part ב 108:43)

אוצרות הראי"ה, Volume 6 ק״ח:מ״ג — ד"ה [לה] הדיעה שהאדם הוא התוכן המרכזי

Otzrot HaRaayah, Volume 6, Part ב 108:43

Kook states that viewing the human being as the central content of all existence heightens moral responsibility and awakens the desire to accomplish great things.

[לה] הדיעה שהאדם הוא התוכן המרכזי של ההוויה כולה, מגדילה את האחריות המוסרית, ומעוררת את החפץ לפעול גדולות. (אורות הקודש ח"ג עמ' סד)

View on Mekoros Sefarim ↗
Source 34 · Modern
Verified

Rav Kook (Ein Aya, Berakhot 9:286)

עין איה, ברכות ט׳:רפ״ו (ברכות נ״ח ע״א) — ד"ה הוא הי' אומר כמה יניעות יגע

Ein Aya, Berakhot 9:286

Kook’s passage explains that the world’s varied needs require people with different talents, dispositions, and occupations, which together provide material necessities and moral and intellectual benefits; recognizing this should foster appreciation and tolerance toward all people rather than intolerance of those unlike oneself.

מצד חילוקי המקצועות הצריכים לעבודת ישובו של עולם מוכרח הוא חילוק התכונות, שכ"א ואחד ייפה לו הקב"ה אומנתו בפניוי. ומזה יסתעפו מקצועות מלאכה שונים, שלבירורה של כל אחת מהם והתיחדותה באדם אחד להיות מסור אליה צריך נטיה מיוחדת, שלצורך הנטיה צריך שתהי' נפשו מיוחדת ומוכשרת לכך, ועל פיה יולד שינוי ג"כ בדיעותיה ותכונותיה. ואיך יהי' האדם, שעבור צרכיו במילואם דרושים המון תכונות שונות ונבדלות שבכללם ג"כ חילופים רבים בכחות הנפשיים, להיות מדמה בעצמו שטוב ויפה הי' לעולם שיהיו כל בנ"א דומים אליו בתכונותיו ורגשותיו, שמזאת המחשבה הרעה באה חסרון הסבלנות וצרות עין ושנאת הבריות. ע"כ הביע אומר לחבב את כל האדם ע"פ השימה אל הלב לראשי הצרכים המבדילים את עוסקיהם בכל ארחותיהם, והם יחד משלימים את תשמישן של בריות, בחומריות, פת לאכול, בהכרחים אנושיים ונטיות מוסריות עם התועלת החומרי יחד, בגד ללבוש, עם הכשרון להרחבה של דעת וחשבון במלאכת חרש וחושב לשכלול החיים.

View on Mekoros Sefarim ↗
Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify
  • Sefat Emet, Numbers, Pinchas 13unverified

    בפסוק הנני נותן לו... פירוש השלימות הוא המכוון להיות האדם בא למקום המיוחד לו, ונודע לו עיקר המכוון שעל זה נברא, וזהו השלימות, האדם אינו יכול למצא רק בעזר עליון והוא בחינת שבת שנקרא שלום בכח הנשמה יתירה שמתדבק האדם לשרשו ומקומו... כדאיתא כל אדם יש לו עולם בפני עצמו, על פי מה שאמר מו"ז ז"ל שהעולם נקרא על שם ההעלם, לזה כל אדם יש לו איזה העלם והתנגדות שצריך לתקן בעולם, ואמת שורש הטעם על ידי שיש לו ענין מיוחד באמת בעולם הבא, גם כן ממילא יש לו גם כן הסתר והעלם המכוון לו, וכפי תיקון ההעלם זוכה לאור הגנוז כפי ערכו, וזה מלחמות האדם כל ימיו בעולם הזה...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Shenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Sefer Vayikra, Torah Ohr, Vayikra:4unverified

    ...האדם נברא לעבדה ולשמרה, לעבדה הוא סוד עבודה, רוצה לומר שהוא בעצמו יהיה העבודה דהיינו שיהיה קרבן לה' בחיים חיותו, כמו שהם עתה הנשמות של צדיקים לאחר מותם, שהם נקרבים על גבי מזבח של מעלה, כך היה ראוי להיות בחיים חיותו ברוב דביקותו וקורבתו להשי"ת להיות קרב בחייו בסוד האדם קר"ב אצל עצמו, כי נעשה אדם למטה בצלם ודמות האדם היושב על הכסא שהוא בסוד קר"ב אצל עצמו, דהיינו סוד האצילות, המתאחד באחדות המוחלט בעצמות המתפשט בו אי"ן סו"ף...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Derekh Hashem, Part Two, On Personal Providence:1unverified

    ואמנם חילקה החכמה העליונה את עניני הנסיון האלה בין אישי מין האנושי, כמו שגזרה בעומק עצתה היותו ראוי ונאות. ונמצא לכל איש ואיש מבני האדם חלק מיוחד בנסיון ובמלחמת היצר, והוא פקודתו ומשאו בעולם הזה, וצריך לעמוד בו כפי מה שהוא... והנה זה כעבדי המלך, שכולם עומדים למשמעתו, ובין כולם צריך שתשתלם עבודת מלכותו, והנה הוא מחלק לכל אחד מהם חלק מה...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Ohr Hashem, Second Treatise, Sixth Principle 1:2unverified

    ונאמר לפי שהתכלית בדברים ממנו ראשון וממנו אחרון וממנו אמצעי והיה האחרון הוא התכלית האמתי אשר כל התכליות הקודמים נמצאו בעבורו והוא להם סבה. צריך שנחקור בתכלית האחרון בזאת התורה. ולפי שהתכלית המכוון בדברים הוא טוב ושלמות מה אשר מבחינתו היתה הסבה התכלית. הנה אופן החקיר' בזה הוא דרך החפוש. וזה כשנחקור על הטוב והשלמות הנמשך ממנה אם הוא אחד או רבים ואם היה אחד הנה הוא בלי ספק התכלית האחרון ואם הם רבים לפי שתכלית האחרון בדברים הוא אחד לבד וזה מה שהשלמות יגיע באמצעות התורה אשר היא אחדות פשוטה בכל הדברים כמו שהתבאר זה במה שאחר הטבע צריך שנחקור איזה מהם ראויה כשיהיה אחרון. וזה שלא ימנע בתכלית הראשון והאמצעי שיהיו רבים אבל על כל פנים צריך שיפנו כלם לדבר א׳ הוא התכלית האחרון אשר בעבורו נמצאו כלם. והנה כאשר בדקנו בה ובמה שבא מזה בקבלה מצאנו שכבר תעמיד אותנו בשלמות המדות והדעות ובהצלחות גופיות ונפשיות. ולפיכך נשאר עלינו לחקור בו אם התכלית האחרון באחד מאלו או אם הוא בדבר זולת אלו. ואם הוא בדבר זולת אלו והיו אלו תכליות ראשונים או אמצעיים איך יתאמת שיהיו כלם פונים אל התכלית האחרון כאשר חוייב מהיותם תכליות. אחר שהתבאר שהתכלית האחרון הוא אחד לבד. ואולם שהתורה תיישר אותנו באלה הד' שלמיות זה יתבאר ממה שאומר אם הראשון והוא שלמות המדות למה ששלמות המדות וחסרונם נאמר בבחינת הנהגתו בעצמו והנהגתו עם אנשי ביתו ואם אנשי מדינתו. וכשנתבונן בדרכי התורה נמצא כל א׳ מאלו בתכלית השלמות. אם הנהגתו בעצמו זה יראה ממזהירות והפרישות מהביאות והמאכלות אסורות המקנים תכונות רעות בנפש האדם בטבע ובסגלה מהם כמו שהתפרסם בקצתם והמכבים אור השכל אשר בשלמותו תשלם הנפש. והקדושה במניעת הטומאו' אשר תרשום בנפש אדם נקיות וזכוך כמו שיתבאר עוד במאמר הזה בג״ה ואם בהנהגתו עם אנשי ביתו אשר יכלול הנהגתו עם האשה והבנים והעבדים זה יראה גם כן אם האשה במה שדקדקה התורה כפי מה שבא בקבלה בהשלים חקה בכל מה שתצטרך משאר כסות ועונה ומה שתקנו בהיות הבעל חייב במזונותיה וקשוטיה ורפואתה ופדיונה וקבורתה ובמזונותיה ובמזונות ביתה לכשתתאלמן. וככתובת בנין דכרין. והיא גם היא עליה לשמש בעלה להיות מעשה ידיה ומציאתה וספירות נכסיה שלו ואם מתה בעלה יורשה עד שכבר יראה שמפאת החיוב מזה משירות בעלה המוטל עליה נפטרו מהמצות הזמניות אלא שהבלתי זמניות לא היה בדין שתפטרנה למה שאם לא יזדמנו להם בזמן אחד תוכלנה להשלימם בזמן אחר וכ״ש מהאזהרות שהן מחוייבות שהקיום בהם בשב ואל תעשה והכוונה כלה שלום חבית אשר דקדקו בו ז״ל מיתרו בעבורו הרבה במקומות מתחלפים באמרם נר חנכה ביתו נר ביתו עדיף משום שלום ביתו וכיוצא הרבה עד שחייבו לכבדם יותר מגופו. ואם הבנים במה שהפליגה התורה לדקדק בזווג שיהיה באופן מהקדושה במניעת ההפקר ושלוח התאוה בונה ממנה שלמות יצירת הבנים לדמותם לצור ממנו חוצבו להיות ציור הפעלים פועל בזה בטבע ובמה שחייב האב במצות ידועות בתקון נפשו וגופו כמו שתאמר למולו וללמדו אומנות ולזונו זמן ידוע מתקנת אושא. ובמה שחייבו הבנים במורא ובכבוד הורים שהוא יסוד ועמוד גדול לקבלה. ובמה שכונה בטוב הנהגה בהמי׳ בן סורר ומורה ואם העבדים. אם העבדים במה שהזהירה שלא לעבוד בהם עבודת פרך: ולא דרך בזיון. ובמה שחייכו הבעלים לזונם בגופו כמו שהעידו רז״ל במאמרם הקונה עבד עברי קונה אדון לעצמו שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא פת קיבר וכו׳ ובמה שצוה אותם להעניקם בצאתם וכמה שדקדקה בכבוד בנות ישראל מוסף על הזכרים. אם מצאתה בהבאת סימנים שלה לזלזל בהן כשהן בזמן הגדלות. ואף בזמן הקטנות לפי שאולי יהיה מי שיחוש לנשאה אחרי עבודתה צוותה בייעוד האב או הבן כמו שבא בקבלה שמצות ייעוד קודמת לפדיון. ואם כנענים אם במה שצותה להכניסם תחת כנפי השכינה כפי מה שבא בקבלה. והיותם חייבים במצות שהאשה חייבת בהם לסבת שזכרנו רוצה לומר למה שעליהם חק בעברות והשרות. ולזה כשנשתחררו היו כישראל לכל דבר. ובמה שצותה להיותם יוצאים בראשי אברים. ומה שחנן אותם במי שברח מחוצה לארץ שהוא יוצא לחירות כמו שבא בקבלה בפירוש לא הסגיר עבד אל אדוניו. ואולם בהנהגתו עם אנשי עירו. הנה מלבד מה שהישירה אותנו במצות פרטיות ובספורי האבות במדו׳ כמו היושר והשווי אמרה מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג. אשר בו דרשו רבותינו זכרנם לברכה להרחיק הרבה ממיני ערמות שהם הפך השיווי. ודרשו גם כן צדק צדק תרדוף למען תחיה הלך אחר ב״ד יפה והמניע' מהשח' אפילו לזכות את הזכאי וכמו הגבורה נאמרו לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא. והמצוה להלחם עם ז׳ עממין ולמחות זכר עמלק ושלא לירוא מהם אמר אל תיראו ואל תערצו מפניהם. וכבר התנהג א״א ע״ה במדה הזאת בהלחמו עם חמשה מלכים בזריזות נפלא בעם מעט מאד בהקש אליהם. וכמו הנדיבות בחיוב צדקות ומתנות עניים והתנהג עם החברים לפנים משורת הדין כמו שבאה הקבלה וכמו שהתנהג הנביא עליו השלום עם המלאכים ומהמין הזה השמטות והיובלות ומניעת הנשך כי כל זה דרך והישרה לתקן ענייני בני אדם ולהרחיק הריסה והפסד מצבם. וכמו הענוה אשר מתואר בה אדון הנביאים ע״ה והישרתנו התורה בזה הישרה נפלאה במניעת הגאוה מהמלכים עד שהבאה הצואה בפירוש עם ההפרש הגדול בינו ובין עמו מהשלטונות והמעלה לבלתי רום לבבו מאחיו מסכים אל מה שאמרו רז״ל מאד מאד הוי שפל רוח וכמו מניע׳ החנופה כמו שמצינו בתוכחת באמרו הוכח תוכיח את עמיתך. וכמו מניעת השנאה והנקימה והנטירה נאמרו לא תשנא את אחיך בלבבך לא תקום ולא תטור את בני עמך. ומלבד כל זה הישירה אותנו במצוה כוללת כל ענייני בני אדם שבין עמך. ומלבד כל זה הישירה אותנו במצוה כוללת כל ענייני בני אדם שבין אדם לחבירו והיא האהבה נאמרו ואהבת לרעך כמוך וכבר השיב הלל הזקן לאדם שבא להתגייר על מנת שילמדנו התורה כלה על רגל אחת ואמר לו ואהבת לרעך כמוך דלך סגי לחברך לא תעביד ואידך פירושה הוא זיל גמור הנה שבמעלות המדות הישירה אותנו התורה הישרה נפלאה ואמנם בשלמות הדעות זה מבואר מאד למה שהישירתנו אם במציאות השם יתברך שהוא שרש עמוד התורה ופרי החכמות כלן ואחדותו והיותו בלתי גוף ולא כח בגוף וידיעתו והשגחתו ועוצם יכלתו הן בחדשו המציאות בכלל ובנסים ובנפלאות שבאו בה אשר הוקבעו המועדות זכר להם. ושרש הנבואה. הפנות והדעות התוריות אשר יכללם הספר הזה ויותר מהמה כמו שיתבאר עוד בג״ה. ואמנם בהצלחות גופיות. הנה בייעודי האבות ובייעודי המצות מה שבו די. ואולם בהצלחות הנפשיית הנה באו מפורשות גם כן בייעודים הכללים. אמר בהצעת המעמד הנכבד ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו׳ והייתם לי סגולה וגומר ולתתך עליון על כל הגוים, אשר עשה. ואתם תהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש. ואמר וי"י האמירך היום וגו' אשריך ישראל מי כמיך עם נושע בי"י מגן עזרך וגומר ואם היה שאפשר שיפורשו בהצלחות מדומות כאלו תאמר נצוח האויבים והכבוד המדומה הנה הקבלה האמתית הישרתינו בזה בהצלחות הנצחיות המדומה להם בעולם הבא. והוא השארות הנפשות אחר המות הנהגות מזיו השכינה. והנה כשידוקדק היטב נמצא שגם בתורה שבכתב רמזים והעדות מזה כמו שיבא עוד בג״ה. ולזה כאשר יתבאר זה ממנה רוצה לומר שהיא תישר אותנו תכלית חהישרה באלו השלמיות נשאר עלינו שנעיין אם התכלית האחרון באחד מהם או אם הוא בדבר זולתם והנה אם הוא באחד מהם הלא מחוייב שהוא היותר חשוב מהם. וזה שאחר שהתבאר היותם תכליתיות ואיך שיהיו התכליותיות מחוייב בהם שיהיו פונים אל התכלית האחרון והצטרף אל זה הקדמה ידועה בעצמה שלא יתכן היות החסר והפחות תכלית לשלם ולחשוב יחריב בהכרח שהיותר חשוב הוא התכלית האחרון ולפי שאין יחס בין הצלחה הנצחית לזמנית כשהם ממין אחד. וכל שכן אם הנצחית ממין יותר חשוב הרבה לאין תכלית הוא מבואר שאם התכלית האחרון באחד מאלו הנה הוא בהצלחה הנפשית נצחית וזה למה ששאר ההצלחות זמניות ואין להם גם כן יחס. עמה בחשיבות. למה שהדבקות בזיו השכינה א״א שיצוייר טוב גדול כמהו בחשיבות. ואמנם אמרנו בשאר ההצלחות שהם זמניות אם בההצלחות הגופיות ובשלמות המדות הדבר בהם מבואר. ואם בשלמות הדעות למה שהשכל האנושי אינני בפעל תמיד בהיותו מחובר אל הגוף ואחד התפרדו לא התבאר עדיין נצחיות המושכל כמו שיבא ולפי שהוא מבואר בהצלחת האדם האנושית הנצחית היותה בתכלית האחרון מהחשיבות. והתכלית האחרון כבר יחשב שהוא התכלית האחרון בתורה ראוי להיות בן כבר יחשב בה שהיא התכלית האחרון. ולפי שאין המלט מהיות שאר השלמיות פונין אליו ראוי שנבאר אם יתאמת באלו שיפנו אליו אם היו שיהיה התכלית האחרון ונאמר שהדבר מבואר בהם היותם פונים אל השלמות ההוא אם היה שיהיה הוא התכלית האחרון. וזה שהצלחות הגופיות למה שנפ׳ האדם תפעל בכלים גשמיים הנה בתקונם והצלחת׳ מה שהוא הצער והכנ׳ לפעולותיה בקיום התורה מה שלא יעלם. ואולם שלמות המדות אין בהם היותו סבה עצמית בזכוך הנפש ואורה והסר ממנה חלאתה והתקדשת מטומאות מתאוות והקנאות והנצוח שהם סבות הקרובות' לכיבוי אורה אשר כל זה הצעה והבנה לפתוח המושכלות בה. ואמנם שלמות הדעות כבר יחשב היותו יותר עצמיי בתכלית הזה ואי אפשר מבלתי שנרחיב בזה הביאור לפי שמעדו בו רגלי קצת חכמי אומתינו כפי מה שנראה לנו עם שבו נתישר לעמוד על התכלית האמתית בזאת התורה ואמר שהוא מוסכם מהם שהשכל יתעצם במה שישיגהו מהמושכלות ויתחדש מהם שכל נקנה בלתי מעורב עם השכל ההיולני. ולהיות נבדל מההיולני עם היות שנתהוה ונתחדש ושאר נצחי לפי שאין לו סבות ההפסד כמו שנבאר במשה שהחמר הוא סבת ההפסד והרע לזה תהיה ההצלחה הנצחית במושכלות הנקנות וכל עוד שנשיג מושגים רבים תהיה ההצלחה יותר גדולה וכל שכן כאשר יהיו המושגים יותר יקרים בעצמם והוא גם כן מוסכם מהם שכל אחד מהמשכילים ישמח ויתענג אחר המות במה שהשיג אותו. והנה שערו זה במה שנשיג מהערבות בחיינו בהשיגנו המושכלות וכ״ש אחר המות שנשכיל' יחד בהתמדה ולזה יחוייב שאין יחס אל הערבות שיהיה מהמושכלו׳ הפחותות אל המושכלות הנכבדות כי הערבות שנמצא בהם בחיינו מתחלף חלוף נפלא. זהו כלל מה שהשתתפו בו והסכימו עליו אלא שמצאנו בהם חלוף כי מהם מה שיראה שהצלחה הזאת תהיה יותר גדולה. כל מה שהיו המושגים רבים. מהנמצאות בעלי חמר היו או נבדלים וזה כי הוא יראה למה שסדור הנמצאות כלם בנפש השכל הפועל הנה כל אשר קרב מדרגתו בהשגת המושכלות אל השכל הפועל היתה מדרגתו יותר גבוה ומהם מי שיראה שהמושג בשכל האדם השגה אמתית ממציאות השם ומלאכיו הוא הנשאר וכל מה שהשיג יותר מדרגתו יותר עצומה כוונה ממנו לפי מה שיראה שחשכ׳ יתעצם בהשגתו בנבדלים לבד והוא הנשאר נצחי. וכל מה שהשיג בהם יותר תהיה הצלחה יותר עצומה. ושני אלו הדעות עם שהם הורסים התורה ועוקרים שרשי הקבלה הם מבואר ההפסד מצד העיון. אם שהם הורסים עקרי התורה והקבלה. זה יראה מפנים מהם שמעיקרו התורה והקבלה שבעשיית המצות ישיג האדם החיים הנצחיים כמו שבא במשנה מפורש כל העושה מצוה אחת מטיבין לו. ובא בפירוש בגמרא שהוא הטוב הצפון לצדיקים. והנה לפי הדעות האלו המצות המעשיות אינם אלא הצעה למושכלות. ואם לא התעצם השכל בהם אין יתרון בעשיית המצות ומהם שלפי התורה והקבלה כבר יהיו במצות המעשיות ובאזהרות עניינים מיוחדים בגמול ועונש שלא יתכן בהם לפי הדעות ההם. אמנם בגמול כאלו תאמר המוסרים נפשם על קדושת השם כמו שאמרו הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. הנה שלא התנו שהתעצמו במושכלות ואם התעצמו מה יתרון במות גופם. ואמנם בעונש כמו המלשינים והמוסרות והמלבין פני חברו ברבים שבא בקבלה מהם שאין להם חלק לעולם הבא. והנה נתעצם שכלם במושכלות אי אפשר מבלתי שישאר נצחי אם לא שיחדש בהם ה׳ גם להעניש השכל הנקנה ההוא אשר מדרכו להשאר נצחי ויפסידנו. והנה גם המינים שהם בכלל הזה אם היה שיהיה שיכפרו בשורש אחר משרשי הקבלה כגון האומר אין תחיית המתים מן התורה. הנה אם נתעצם שכלו במושכלות אחרות עם שהמושכל אשר הוא כופר עליו שבעבורו יקרא מין הוא בלתי נשאר למה לא ישארו שאר המושכלות. ואמנם לפי הקבלה האמתית אין לו חלק לעולם הבא. מהם שכבר כתפרסם וקובל באומה שלפי רוב הזכיות והעונות יהיה רוב עונג הנפשות וצערן כמו שבא בקבלה ובמדרשות הרבה עניין גן העדן וגהינם. ולפי אלו הדעות הנה השכר והעונש הוא בהשארות השכל הנקנה והפסדו לא זולת זה. ואמנם המאמר כשהשכל מתענג במושכלות אחד המות הוא מבואר הבטול כמו שיבא עיר בגזירת המקום ברוך הוא. ולו הונח אפשרי בתענוג הנה אין דרך לזה בצער. ואף אם ירצה לברא בריאה. ומהם שלפי מה שאמרו רבותינו זכרם לברכה התכלית הוא חלק המעשי כמו שבא בדבריהם זכרם לברכה שמהם אמרו שהמעשה גדול ולבסוף נמנו וגמרו שהתלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. הנה ששמו החלק המעשי סבה תכליתית למעשה. הנה מכל אלו הפנים נראה מבואר שהדעות האלו הם כנגד שרשי התורה ועקריה. ואם שהם נפסדים בעצמם מצד העיון. זה גם כן יראה מפנים. מהם שלפי אלו הדעות יהיה תכלית התורה לאדם לזולת מינו. וזה שלפי הדעות האלו השכל הנקנה הנשאר הוא נבדל בלתי מעורב עמו. הנה אם כן איננו צורה לו ואיננו מקרה דבק לו אחר שהינח נבדל ומתעצם מהמושכלות. ועוד שכבר יצוייר הפסד האדם בזולת הפסדו כמו שהונח בהשארות אחר המית. ומה שאפשר הפסדו בזולת הפסד דבר מה והוא בלתי מעורב עמו הוא מתחלף באיש לדבר ההוא בהכרח. ומה שהוא מתחלף באיש לדבר ואיננו מחובר עמו אינו צורה לו. ועוד שכבר יצוייר הפסד הנבדל בהאדם בזול' הפסדו כמו שהונ' בזולת הפסד האדם. ואחר שותאמת שאיננו צורתו. הנה יתאמת שתכלית התורה שהיא להשארות השכל הזה לאדם הוא לזולתו. ואולם שיהיה לזולת מינו זה יתבאר בקלות מטבע כל אחד. וזה שהאדם בטבעו דורך אל הפסד והיא נמנע היותו נצחי באיש. ואולם השכל הנקנה הוא מונח נצחי באיש והוא נמנע ההפסד לעצמותו. ומה שזה דרכו הוא מתחלף במין. ומהם שהוא רחוק בחק היושר האלהי שיהיה הגמול והעונש האמתי לאדם לזולת העובד או הממרה. ומהם שהמאמר כשהשכל מתעצ׳ במושגיו והוא מחודש נבדל לשכל ההיולני הוא מבואר ההפסד מפנים. מהם שלפי שהונח בלתי חיולני הנה אין לו חומר נושא ינשא עליו ויתהוה ממנו. ולפי שהונח מחודש יתחייב שיתהוה מלא דבר. והוא מאמר מבואר הבטול כי ההתהוות מלא דבר היא מהנמנעות שיש להם טבע אם לא על צד הפלא מהשם יתברך. ומהם שהמאמר הזה הוא מאמר סותר נפשו כי כשהונח שהשכל מתעצם ממושגיו הנה אין הכוונה בו השכל ההיולני. וזה שהשכל שהתעצם כבר הונח נבדל מה מההיולני ואם נכוין בו אל השכל הנקנה הנה אמרנו שהוא מתעצם במושגיו כבר נניחהו נמצא קודם היותו. האלים כאלו נאמר שהדבר ימציא עצמו. והוא מבואר דגנות וההפסד ומהם שהתעצם שהשכל ממושגיו הוא מבואר הבטול. וזה שלא ימלט מחלוקה. אם שההשכלה שהיא פעל השגת המושכל הוא המושכל בעצמו כמו שהוא הסכמת הפלוסופים שהשכל והמשכיל והמושכל דבר אחד בעינו אם לא. ואם ההשכלה הוא המושכל בעצמו יתחייב אחד מב׳ בטולים אם שיהיה המושכל האחד הוא המושכל האחר בעינו וכל המושכלו׳ גם כן מושכל אחד אם היה שיהיה ההשכלה אחת ובלתי מתחלפת לכל המושכלות והוא מבואר הבטול. וזה שלא יהיה יתרון וחשיבית למשיג מושכלים רבים על משג מושכל אחד. ואם שיהיה המושכל הא' זולת המושכל האחר ופעל ההשכלה במושכל הא' בלתי פעל ההשכלה במושכל האחר. ויתחייב שכאשר נתעצם השכל במושכל א׳ והשיג אח״כ מושכל אחר שיהיה לו עצמי כמספר המושכלי׳ או שישתנה ויתעצם האחד בהאחר וישוב עצמו אחר מתחלף במין לקודם והוא בתכלית הבטול. ועוד שלמה שהצורה העצמית לאדם מתחדשת תמיד לפי זה יתחייב שישתנה ויתחלף האיש הרמוז אליו. מעצמות לעצמות והוא כתכלית הבטול והגנות. ומהם שהשכל הנקנה הזה שהתעצם במושכלות לא ימלט מהיות חי או מת או בלתי מתואר בחיות או מיתה ושקר שיהיה בלתי מתואר בהם. וזה שמי שזה דרכו הוא גשם בלתי בעל נפש או מקרה מהמקרים ושקר שיהיה מת למה שלא יהיה לו יתרון וחשיבות בנצחיותו הנה הוא בהכרח אם כן חי ולפי שהוא מבואר בעצמו שהחיות הוא זולת ההשכלה הוא מחריב אם כן היות השכל הזה מחיות והשכלה ואין המלט אם כן מנושא וכבר הונח נבדל זה חלוף, הנה מכל אלו דפנים יראה הראות מבואר בהם הפסד אלו הדעות אלא שהדעת הראשון יותר מגונה מצד אחר ודב׳ מצד אחר אמנם האחד למה שיתחייב ממנו שיהיה ההשארות בהשגחת המושכלות אשר בפילוסופיא. ויהיה אם כן עיקרי התורה תולדות הפילוסופיא. ויתחייב שמי שהשכיל מושכל אחד ממושכלי ההנדסה אחר שהם נמצאים בנפש השכל הפועל שישאר נצחי אלא שזה הזייה ובדיא אין עניין לו. ואם השני למה שההשכלה בעצמות הנבדלים איננה מדרך החיוב אלא מדרך השלילה. וכמו שהאריך בזה הרב המורה. ולזה לא תהיה השג' שלמה. וכ״ש שתהיה בשכל כמו שהיה חוץ לנפש. ולזה המושכל החסד הזה שהוא בלתי נמצא חוץ לנפש כן. איך יתעצם מי יתן ואדע אלא שהדעות האלה בדאום הפילוסופים כאלו טבע האמת חייב אותם להאמין בהשארות הנפשות וחשבו מחשבות והרבו דברים מרבים הבל ונתפתו אחריהם מחכמי אומתינו ולא הרגישו ולא עלתה על לבם איך הורסים חומת בניין התורה בזה ופורצין נדרותיה עם שהענין בעצמו אין ידים לו. ולפי שהתבאר בשלמות הדעות שלא יתחייב ממנו התכלית ההוא באופן שיניחוהו. והתבאר גם כן בשאר השלמות היותם הצעה למושכלות לבד. כבר יתחייב מזה שלא יתחייב התכלית ההוא ראשונ׳ ובעצמות מהדעות ולא מהפעולות. ולפי שהתכלית הזה הוא מחריב לתורה כפי מה שבא בו הקבלה הוא מחריב שיתחייב ראשונה ובעצמות לחלק ממנה שאינו מהדעות במוחלט ולא מה מהפעולות במוחלט. וכאשר חקרנו בה ובחלקיה מצאנו בה חלק קטן חכמות גדול האיכות שאיננו מן הדעות במוחלט ומן הפעולות במוחלט. והוא אהבת השם יתברך ויראתו האמתית ואומר שהוא המחייב התכלית הזה על כל פנים כפי התורה והקבלה וכפי העיון בעצמו. אם כפי התורה הנה אמר בפסוק ועתה ישראל מה י"י אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את י"י אלהיך ללכת בדרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את י"י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. ואמר אשר אנכי מצוך היום לאהבה את י"י אלהיך ללכת בדרכיו ואמר לאהבה את י"י אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו. ובקבלת עול מלכות שמים הוזכרה זאת האהבה ואהבת את י"י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. כאלו נשתמש משרש הייחוד לשומו סבה לזאת האהבה בכל לבו ובכל נפשו כמו שיבא עוד בגזירת המקום ברוך הוא. ואמר והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את י"י אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם וגומר. הנה כבר יראה שהתכלית המבוקש מהתורה הוא ההשמע אליו בזריזות נפלא לקיים מצותיו ולזהירות גדול לבלתי עבור על אזהרותיו בשמחה וכטוב לבב אשר הוא סוד העבודה והאהבה האמתית כמו שבאו בזה מאמרים לרבותינו זכרם לברכה הרבה. ולפי שזהו התכלית המבוקש מהתורה והוא מבואר התחייב ממנה ההצלחה וההשארות הנצחי. הוא מבואר שהתכלית הזה כבר יתחיי׳ ההצלחה והשארות הנצחי כפי התורה והקבלה. ואם כפי העיון בעצמו. זה אמנם יתבאר אחר הניחנו שלש הקדמות אשר אין ספק באמתתן. הא' שנפש האדם אשר היא צורתו עצם רוחני מוכן אל ההשכלה ובלתי משכיל בפעל בעצמו. הב' שהשלם לעצמותו אוהב הטוב והשלמות וחפץ בו וכפי השלמות תהיה האהבה והערבות בחפץ. השלישי שהאהבה והערבות בחפץ זולת ההשכלה. ונצרף אליה ד׳ מבוארת בעצמה ששלמות הנפש ודבקותה בשם ראוה שיחויב התכלית הזה. ואולם איך יתאמתו אלו ההקדמית הגה כפי מה שאומר אם האחד תחילה אמרנו בנפש האדם שהיתה צורתו הוא מבואר בעצמו למה שבהפרדה מן הגוף נפסד האדם בדרך שלא יצדק עליו נדרו ואמרנו בה שהיא עצם הוא דבר התבאר בא׳ מהשמע היות הצורה ראשונה בשם העצם מהחמר. ואמרנו בה רוח ג׳ הוא מבואר למה שבה כחות השתמש בהם ברצון זולת חוש מהחושים כאלו תאמר בה המדמה והזוכר והשכלי. ואמרנו בה מוכן אל ההשכלה הוא מבואר בה למה שהתבאר ממנה היותה נושא לכח השכלי להיותו נשוא בגוף באמצעות הנפש וזה שאין המלט מהיות הנושא לזאת ההכנה שכל והנה היא מעורבת עם צורה שכלית והיה נמנע בה שתשכיל כל הצורות כי הדבר אפשר שיקבל כל הדברים בהיותו משולל מכלם. והנה כאש שמנו השכל נושא להבנה בקבלו המושכלות יתעצם בהם קבול מעורב בה והוא בלתי אפשר אחר שאיננו משולל מכל הצורות. ואולם כששמנו הנפש נושא להכנה אמנם נשימה תנאי במציאותה לא שיתפעל מקבולה המושכלות. וזה כי נושאי ההכנה. לקבל הדברים יתחלפו בה חלוף רב כי מהם שהנושא יתפעל באופן מה ממין מה שישיגהו כמו העניין בחוש המשוש ובקצתם יקבלם הנושא בדרך שלא יתפעל הנושא וממין מה שישיגהו כקבול חוש הראות המראים כי לא יקבל הגיון מהמראה המוחשים ואולם יתפעל ממנו הפעלות מה. ולזה היה אחר שהרגיש הרגש חזק לא ירגיש הרגש חלוש. והנה החוש המשותף יתפעל ממושגיו יותר מעט לפי שהשגתו רוחנית. עוד אחר כך ההכנה השכלית תקבל הדברים מזולת שיתפעל מהם נושאם ולזה היה אפשר בו לקבל כל הצורות כאשר הונח הנפש. ואולם כאשר הונח שכל אי איפשר שיאמר בו זה. וזה שאם הנחנו ההבנה תקבל המושכלות קבול בלתי מעורב עם הנושא לא ימנע מחלוקה אם שנניח הנושא משכיל או בלתי משכיל. ושקר שיהיה השכל בלתי משכיל אם כן הוא בהכרח משכיל. אבל כשנניח המושכל מן המושכלות אשר תקבלם החכנה יתחייב שיהיה המושכל בו בכחו בפעל וזה שקר. האלים אם לא שיבדה בדיאה שיהיה המושכל ואין לו יחס עם המושכלות אשר תקבלם ההכנה והוא מבואר הגנות והבטול. ולזה הוא מבואר שאין הנושא לזאת ההכנה שכלי שנית שאם היה הנושא לזאת ההכנה שכל לא ימלט משיהיה אם הוה ואם בלתי הווה. ואם היה הווה לא ימלט מהתהוות זה הנושא משיהיה מנושא אחד או מלא דבר. ואם היה מגישא הנה יחוייב שישתנה עד שיתהוה ממנו זה הנושא. ולפי שכבר התבאר שכל משתנה הוא גשם הנה יחוייב בו שיהיה גשם. ולפי שהוא מבואר בעצמו המנע התהוות לא גשם מגשם. הנה יחריב כזה הנושא שיהיה גשם. וכבר הונח שכלי זה חלוף נמשך להיותו הווה יחריב אם כן שיהיה בלתי הווה. והנה לא ימלט משיחיה נבדל או בלתי נבדל. ואם היא בלתי נבדל יתחייב שיהיה שכל חרמוז אליו נסתר ונעלם בחמר טרם התהוותו. ולהיות שכל האיש אשר יתהוה ממנו החמר ההוא הנגלה בו חוייב שיהיה בו שכל אחר. ויתחייב זח גם כן בחמר שנתהוה ממנו החמר ההוא וזה אל לא תכלית ויתחייב שיהיו כל החמרים ההוים הנפסדם בעלי שכלים בלתי בעל תכלית. האלים אם לא שיעתק השכל מחוץ בהתהוות החמר ויסתר בו עד שיראו פעולתיו והוא כתכלית הביטול והגנות. ואם הנחנוהו נבדל הנה אם שיתחלף שכל ראובן לשכל שטעון עד שיהיו צורות מתחלפות אם לא. ואם נניחם מתחלפות הנה הם בהכרח מתחלפות במין שההסכמה במין וחלוף באיש בלתי מצוייר בנברא כפו שהתבאר במקומי. ושקר שיהיו מתחלפים במין שאם כן היו אישי המין מתחלפי׳ במין. ואם לא יתחלף שכל שמעון לשכל ראובן במין ולא באיש היו צורות אישי המין אחד במספר. והיה איש המין זולתו והיה האיש הזולת הוא הוא. ועוד שיהיה השכל הזה האחד בכח ובפועל יחד וזה שהמושכלות אשר לראובן בכח הם לשמעון בפעל. והיו גם כן אישי המין בלתי צריכין לחוש בקניין המושכלות אם היה איש אשר אחד מהם השתמש בחושיו בקניין המושכלות ההם אלא שהוא מבואר שמהניחנו נושא זאת ההכנה שכל ימשכו בטולים רבים. ולזה הוא מחוייב שיהיה הנושא אם גשם ואם נפש ולפי שהוא מבואר שאם הונח הגשם נושא הנה לא יקבלם בזולת אמצעי וזה שהצורות אשר מדרך הגשם שיקבלם בזולת אמצעי לא יצויר גשם משולל מהם. ולזה יתחיי' שאם היה הגשם מקבל זאת ההכנה בזול׳ אמצעי שיהיו כל הגשמים בעלי שכל והוא מבואר שאם הנחנו הנפש נושא איננו נושא לה בעצמותם כי אין מדרך הצורות היותם נושאות קצתם לקצתם אלא באמצעות החמר. ובהיות העניין כן הוא מבואר שהנושא לזאת ההכנה הוא הנפש באמצעות הגוף. ולזה התאמת אמרנו בנפש האדם עצם מוכן אל ההשכלה ואמרנו מוכן להיות כח ההכנה בו ואמרנו בלתי משכיל בפעל בעצמו עם היות אמרנו מוכן יורה שאיננו בפעל. כבר יורה אמרנו בלתי משכיל בפעל בעצמו שהעצם הנושא לא יתעצם בהשכלה והוא מה שמעדו בו רגלי קצת הקודמים וזה כי למה שהנושא לזאת ההכנה עצם חוץ לנפש הנה הוא מתעצם בהשכלה הוא משתנה מעצמות לעצמות. והמאמר שהמושכלות הגקנות יתעצמו נבדלות מהנושא ויתהווה ממנו שכל נבדל אין ידים לי. כמו שהתבאר מדברינו במה שקדם והנה זה מפסיק לפי קצורינו באמות ההקדמה הא׳ ואם הב׳ תתאמת כן לפי שהוא ידוע שהשם יתברך מקור ומבוע מהשלמיות כלם והוא יתברך לשלמותו אשר הוא עצמיתו אוהב הטוב למה שנראה מפועולותיו בהמצאת המציאות בכללי והתמדתו וחדושו תמיד וזה אמנם ברצונו הפשוט היה בהכרח אהבת הטוב משיג עצמו לשלמותו. ויתחייב מזה שכל אשר יהיה השלמות יותר גדול יהיה האהבה והערבות בחפץ יותר גדול, והנה זה מסכים מאד אל מה שבא בתורה כי בזכרו אהבת האבות לשי״ת הזכיר אהבה ובזכרו אהבת השם לאבות הזכיר חשק שמורה על חשק האהבה אמר רק באבתיך חשק י"י וזה מה שיורה על מה שאמרנו שכבר יראה שלפי מדרגת הטוב האהוב תהיה מדרגת האהבה וכל אשר ירבה יותר גדול תהיה האהבה יותר גדולה. וכאשר יחיה הטוב בב״ת בגודל היה ראוי שתהיה האהבה בב״ת ולזה יחשב שאהבת האדם לשם יתברך ראוי שתהיה יותר עצומה לאין תכלית אשר בעבור זה היה ראה שיחבר שם החשק באהבת האבות לשם יתברך ושם האהבה באהבתו אותם אלא שלמה שהיתה האחבה משיג עצמי לשלמות וחיתה שלמותו יתברך עצום לאין תכליתו זה ראוי היתה האהבתו אל הטוב יותר עצומה. ואם היה שהטוב האהוב שפל במדרגה מאד. ודי בזה בהקדמה הב׳ ואם הג' מבוארת בעצמה מגדרי הנבדלים וזה כי חרצון איננו זולת חקבוץ והערך שבין כח חמתעורר והמדמה אשר היא ההסכמה לדברים הנרצים וכפי ערך ההוא יהיה ערבות החפץ ואמנם ההשכלה היא ציור ואמות אשר שניהם בבת חשכלי כמו שהתבאר כל זה בספר הנפש ולהיות כח השכלי זולת הכח חמתעורר וחכה המדמה חנה נתאמת שהאהבה והערבות בחפץ זולת ההשכלה והיא ההקדמה הג'. ואחד שנתאמתו אלו ההקדמות אומר כי למה שנתאמת בהקדמה הא׳ היות נפש האדם עצם רוחני היה אפשר בו ההשארות אחד ההפרד למה שאין לו סבות ההפסד להיותו אז בלתי המר והיה ההפרד אפשרי בו לחיות עצם שכלי ואנחנו נראה השתמש העצם הזה בהשכלה בתוספת כח בעת חולשת הכלים חגשמיים שזה ממה שיורה אפשרות קיימו בעצמו ושאיננו אובד אבדון יתר הצורות באבדון הדברים אשר להם צורות ואחר שקיומו בעצמו אפשרי בו בהפרדו מהדבר אשר הוא לו צורה הנה הנצחיות מחוייב בו כפי טבעו להיותו משולל מהחמריות אשר הוא סבת ההפסד בהיות הכחות המתפעלות בלתי גשמעות לכחות הפועלות כמו שהתבאר במקומו ולפי שהתבאר בב' שכפי השלמות תהיה האהבה אל הטוב והערבות ההוא מבואר שלפי מדרגת האהוב הטוב תהיה מדרגת השלמות ולזה יתבאר שאהבת השם יתברך שהוא טוב בב״ת מחוייבת לשלמות הנפש היותם גדולה שתצוייר. ולפי שהתבאר בג' שאהבה והערבות בה זולת ההשכלה הנה העצמיי לשלמות הנפש הוא דבר זולת ההשכלה והיא האהבה. ולפי שהוא מבואר ממנה שהתחייב דבקות בשם יתברך למה שהוא מבואר גם בדברים הטבעיים שהאהבה והאותות בהם הוא סבת שלמותם ואחדותם עד שהיה מהקודמים מי שיראה שהתחלת ההויה היא האהבה והקבוץ והתחלת ההפסד השנאה והפרוד. וכל שכן בדברים. הרוחניים שאהבה וההאותי׳ ביניהם דבקות ואחדות. ואחר שהתבאר במה שקדם ויתבאר עוד במאמר הג' בג״ה שאהבת השם יתברך הטוב עצומה הוא מבואר שכל אשר תהיה האהבה בין הש״י ובין האדם יותר גדולה יהיה הדבקות יותר חזק ויותר גדול ולפי שהתבאר בהקדמה הרבעיות ששלמות הנפש ודבקותה בשם ראוי שיהי' התכלית הזה התבאר במה שאין ספק בו שהעיון מסכים אל מה שהתבאר כפי התורה והקבלה שהאהבה האמתית היא המחייבת התכלית הזה מההשארו׳ הנצחי אשר קובל באומה וגדלני עליו והאירה בו עינינו התורה עם חיותו מסכים עם העיון ובלתי חולק עליו. והנה לחיות האמת עד לעצמו ומסכי׳ מכל צד מה שבא לרז״ל מתארי הע״ה הוא מתיחש מאד עם הדעה הזה האמתי' והוא בתכלית המרחק מדעות הקודמים וזה שכבר נמצא במאמריהם ג׳ עניינים נאותים אל הדעת הזה ורחוקים מאד מהדעות ההם. הא׳ מה שנמצא בהם בגמול הצדיקים בהתענג נפשותם מזיו השכינה כל אחד כפי מדרגתו. ובענשי הרשעים גם בעניינים מתחלפים כמו שבאו מאמרים רבים על זה. הב' מה שנמצא מהם בגמול הצדיקים ייחדם מקומות מוגבלי׳ לנטול ועונש כמו שבאו מדרשים רבים בעניין גן עדן וגהינם. הג׳ מה שנמצא מהם מה שהפליגו בשכר תינוקות של בית רבן כמו שאמרו אינו דומה חבל שאין בו חטא לחבל שיש בו חטא. ובא בתנחומא בשם ר׳ מאיר אמרו אימתי תינוקות זוכים לחיי העולם הבא משיודעין לומר אמן הה״ד פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים אל תקרי אמונים אלא אמנים שיודעים לומר אמן. והוא מסכים למה שאמרו במסכת שבת והרוח תשוב אל מאלהי׳ אשר נתנה. תנה לו כמו שנתנה לך והנה הראשון והוא שכר הצדיקים בתענוג נפשותם והנאתם מזיו השכינה מתיחס מאד להם חלף עבודתם באהבה וחשק הנמרץ ולדבקות חפצם ורצונם בשם כבר ראוי שישיגו הנאה וערבות נמרץ בדבקותם הנכסף להם בעודם עם החמר. והנה היה התענוג והערבות הזה אפשרי ואם הערבות איננו השכלה כמו שהתבאר במה שקדם למה שעצם הנפש הוא דבר זולת ההשכלה יחול הרצון והחשק והערבות כמו שביארנו. אבל אומר שלפי הדעות הקודמים הערבות והתעוג הזה הוא נמנע. ואם חשכו לקיימו בטענות זכרום כאלו טבע האמת הכריחם על זה. אלא שטעו בו לפי דעתם טעות מפורסם וא״א מבלתי שנזכיר טענותם ובמקומות הטעות בהם ואומר תחלה שלפי דעתם הערבות הוא נמנע למה שהתבאר שהערבות הוא זולת ההשכלה. ולזה אם היה השכל הנקנה שכל ומשכיל ומושכל אצלם והיה הערבות זולת ההשכלה הנה הוא זולת המשכיל והמושכל. ולהיות השכל פשוט ובלתי מורכב הנה א״א שיהי' בו ערבות. וזה שכבר יהיה מורכב מערבות והשכלה אשר התבאר היותם מתחלפים ולהיות הערבות בדברים האלו רושם בנושאי הכחות אשר מהם יהיה הערבות כאלו תאמר על דרך משל ההערבות בטעמים יחול בנו שאם יהיה הערבות בהשכלה בנושאה והוא אשר לו כח על ההשכלה שהוא הנפש בכלל. אבל אם נשים אותה נבדלת מהנפש כמו שדמו הנה הערבות אי איפשר שיחול על הנושא אחר שאין לו נושא לפי דבריהם למה שההשכלה והמשכיל דבר אחד בעינו לפי דעתם ואמנם מה שדמו לקיים דעתם שהערבות הזה נמצא במה שנמצא מהרכבה בחיינו כשהשיגנו המושכלות כל שכן אחר המות שנשכילם יחד בהתמדה. ויורה על זה גם כן אצלם במה שנמצא מהערבות הנפלא במושכלות הנכבדות שאין יחס בין הערבות אשר נמצא בזולתם הוא הטעא' מבואר'. וזה שהערבו' אשר נמצא בחיינו הוא להשגת הדבר הנכסף כי למה שהאדם בחיי על השנת המושכלו׳ והוא הכוסף אליהם והיה הכוסף אינינו זולת המרצת הרצון להשיג הדבר הנכסף אשר הרצון כבר התבאר היות זולת ההשכלה. הנה כשהיתה ההשגה ההיא הנכספת בפעל אשר היתה קודם זה בכח נמצא ערבות גדול כי טבע הדבר הנכסף אל הטבע כן חייב. ולזה יתחייב שכאשר היה הדבר הנכסף גדול הערך ויקר היה הכוסף יותר חזק והערבות בהשגה יותר גדול מצורף לזה מה שקרה בהשגות היקרות היותן עמוקות ודקות ובכח רחוק יותר מהמושכלות השפלות אשר כשנעתק בעל הכח אל הפעל להיותו יותר רחוק היה הערבות יותר גדול בהעתקו מן הקצה אל הקצה כאשר קרה בנגוני המוסיקה שהנעימה אשר הוא ביחס הכל וביחס הכפל יותר ערבות למרחק הנעימות אשר ביחס ההוא ולהעתקה מן הקצה אל הקצה. ולזה אחר המות שהשכלה בפעל תמיד ואין שם העתק ומרחק ובין הכח אל הפעל ולא כוסף למה שאין לשכל רצון כמו שקדם. הנה לא יתכן וכל שכן שלא יתחייב שיהיה לשם ערבות. והנה ממה שיורה על זה אשר אמרנו מה שנמצא בהשגותינו המושכלות הראשונות שלא נרגיש בהם ערבות כלל. וזה אמנם למה שלא היה בהם העתק מורגש מן הכח אל הפועל ולא היה בהשגותם כוסף קודם שהושגו. ולזה הוא מבואר שמה שדמו לקיים דעתם הוא הטעאה לא ראיה. אמנם לפי דעתינו אנחנו שהנפש עצם בו כח שכלי הנה הערבות בו אפשר ומחריב גם במושכל בבחינת מה שבהשגתינו מהמרצת הדבקות אשר הוא הסבה העצמיית לערבות. ובכאן התבאר שמה שבא בדבריהם בתענוג נפשות הצדיקים מתיחס ומסכים אל הדעת האמתי ובלתי מסכי׳ כלל אל הדעית ההם וכל שכן מה שהזכרנו בעונש הרשעים שאין עניין לו כלל אחר שלפי דעתם אין שם אלא העדר ההשארות והעדר המושכל. וראוי שנתעורר שמה שבא להם בעניין הזה הראשון מהיות הגמולים והעונשים במדרגות מתחלפות מסכים מאד אל הדעת הזה כי הערבות בשכר ראוי שיהיה כפי מדרגת הדבקות. והצער הנשוא בעצמות הנפש בעוצם ראוי שיהיה גם כן כפי מדרגת הענש והיה אם כן ענין הראשון מסכים מאד אל הדעת האמתי בכל הצדדין. ואמנם השני והוא התיחד מקומות מוגבלים לנמול והעונש בגן עדן וגהינם כמו שנמצא להם מאמרים על זה בלתי סובלים דמויים וצורות כמו שהאריך בזה הרמב״ן זכרו לברכה בספרו בשער הגמול. הנה הוא מסכים גם כן לדעת השני ובלתי מסכים לדעות ההם. וזה שלפי דעתינו אנחנו בעצם הנפשות הנשארות איננו רחוק שיתיחסו אחרי הפרדם למקום מוגבל כהתיחסם לגופו׳ האנשים בעודן מחוברות אל הגוף אבל אם נניח הנשא׳ אחר המות השכל הנקנה שהיא עצם נבדל ובלתי מתיחס למקום הנה התיחסם למקום אל הנפשות היא נמנע בעצמו ואמנם הג' אשר יראה מהם היות הנפש מובנת אל ההשארות בעצמה בלא קנין המושכלות הנה הוא מסכים גם כן עם הדעת האמתי ובלתי מסכים וחולק עם הדעות ההם. ובפי' אמרו תנה לו כמו שנתנה לך. והנה בגבול אשר שמו משעת שאומרין אמן איננו רחוק שהם אשר נגלו להם תעלומות חכמה כמדע נבואיי רבני שהיו מקובלים ששלמות נפש האדם יהיה באותו הגבול אולי שהוא הגבול אשר יגיעו קצת המושכלות הראשונות וביאור זה כי למה שנפש האדם תשלם בהגיע לו כחותיה ולפי שקצת הכחות יקדם לקצת בזמן כאלו תאמר הזן לצומח והצומח למרגיש והיה האחרין בזמן הכה השכלי במו שחתבאר כל זה בספר הנפש הוא קרוב שהכה הזה השכלי לא נשלם בזמן היותו גמגע לצאת אל הפעל ולזה אם היה שבגבול הזח גשלם הכה ההוא למה שבעת ההוא יש לו אפשרו׳ לצאת אל הפעל שכבר ישיג קצת המושכלות הראשונו הנה איננו רחוק שיהי׳ אז שלמות הנפש על טבעה ותשיגה האשרות בעצמה מבלי גמול קדום מבעל הנפש ההיא כאשר יתבאר עוד במאמר הד׳ בנ״ה. והנה לפי דעות הקודמים שהשארות ההוא הוא לשכל הנקנה לפי קנין המושכלות הנקנות הנה אין דרך ועניין להשארות התינוקות. האלים אם לא יאמינו שההשארות יהיה גם כן במושכלות הראשונות. ומי יתן ואדע אם התינוק שהשיג שהכל גדול מחלקו ואחר שהשיג הדברים השוים לדבר אחר שניהם שוים אם תהיינה נפשות אלו התינוקות נבדלות כל אחר ממושכלו בלתי דומה אחת לחברתה אלא שזה ממה שהאריכות בביאורו מותר וכבר באו מאמרים רבים לרז״ל מורים על אמתת הדעת הזה אין צריך לזוכרם ואחר שהתבאר זה אומר שכבר יתבאר בקלות לפי התורה והנכון שיחייב בזאת האהבה שתחיה בתכלית מה שאפשר מהחוק. אם לפי התורה אמרו בפי' ואהבת את י"י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. ובא הפירוש בו אפילו נוטל את את נפשך כאלו הכוונה כלה שכל מחשבות. האדם יפנו אל התכלית הזה מזאת האהבה באמרם וכל מעשיך יהיו לשם שמים עד לא יאהב דבר אלא לתכלית זאת האהבה וזאת העבודה כמו שהאריך בזה זולתינו. ולזה מה שבא בהרחקת העבודה לזולתו באמרו ואנכי י"י אלהיך אל קנא. שייחס תאר הקנאה לשם למה שמדרך המקנה שיקשה בעיניו שיאהב אוהבו זולתו. הנה שלפי התורה אין ראוי שיצוייר אהב׳ יותר חזקה ממנה ואם לפי העיון למה שאהבת הטוב ואוי שתהיה מדרגתה בחוזק וחולשה לפי מדרגת הטוב האהוב יתברך בב״ת במדרגה וכל שכן בהיות האהוב אהוב ממנו אהבה עצומה כמו שביארנו במה שקדם ויתבאר עוד בג״ה הנה א"כ לפי העיון בעצמו ראוי שתהיה האהבה הזאת באופן שלא תצוייר אהבה יותר חזקח ממנה. ואחד שהתבאר זה מעניין זאת האהבה אומר שהוא מחריב שלא תהיה לתכלית אחר חוץ ממנה. וזה שאם היתה לתכלית אחר היה התכלית ההוא יותר אהוב. ולזה אהבה שהונחה חיותי חזקה שאיפשר שיצוייר בלתי חזק בתאר ההוא ונתאמת בזה מה שבא במשנה הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס. וכאשר היה זה כן יחוייב שיובן זה אף כנטול הנצחי רוצה לומר שאין ראוי שתהיה האהבה הזאת לתכלית הע״ח וזה שכל אשר תהיה לתכלית פה יהיה בהכרח התכלית יותר אהוב ועבודת האהבה חלושה ממדרגתה המחייבת לה. וכאשר התבאר זה ממנה הנה עלה בידינו התכלית האחרון לתורה שהוא האהבה והעבודה האמתית. והוא אשר חתם בו גדול החכמים ספרו באמרו סוף דבר הכל נשמע וגו׳ כי זה כל האדם ולפי שהחיים הנצחיים והדבקות הנצחי מזיו שכינתו הוא הטוב שאי אפשר שיצויר טוב כמותו. והתכלית האחרון זה עניינו כבר יתישב שיתחייב מזה מציאות תכלית אחרון יותר מאחד. והוא דבר התבאר חלופו מצד העיון כמו שהתאמת במקומו. אלא שמציאות ב׳ התכליות מחוייבים כמו שקדם. אבל בבחינות מתחלפות כי הנה בבחינת המצוות התכלית האחרון הוא האהבה. ובבחינת המצוה התכלית האחרון הוא הקנאת הטוב והדבקות הנצח׳ בזיו השכינה והם אמנם רמוזים ומפורשים במשנה באמרם יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ירצו שהעובד והאוהב האמתי תכלית חשקו הוא העבודה ואליה כל מגמתו מבלי פנות לדבר אחר וזאת היתה כוונת אדון הנביאים באמרו אעברה נא וגו׳ וכמו שדרשו ז״ל הרבה מצות מתקיימות בארץ ישראל וגו׳ כי עם היות שהיה בטוח בחיים הנצחיים והתענג בזיו שכינתו היה ראוי שיכסוף לעבודה חנם אם היה לו תועלת בהפרד נפשו. מצורף שכל עוד שיעבוד שיתרבה ויתוסף הדבקות ואיך שיהיה העובד לא יכסוף אלא אל העבודה והוא התכלית האחרון למצוות. ולזה יראה שנמנו וגמרו בגמ' ערובין נח לו לאדם שלא נברא ירצו כי לאדם העובד ראה שיהיה בוחר לא חיותו על חיותו. כי העובד האמתי לא יפנה אל תועלתו אלא אל העבודה. ולזה הכל כאין נגדו ובלבד שלא יעשה שעה אחת רשע לפני המקום או מתעצל בעבודתו אשר אצלו מרי גדול ולפי שאין מי שינצל מזה באמרו כי אדם אין צדיק בארץ וגו׳ החליטו המאמר שהאדם השלם נוח לו ירצה מונח לרצונו שלא נברא והפליג בזה לתכלית האחרון למצווה. אמנם התכלית האחרון למצוה היתה חתימת המשנה בו באמרם יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי הע״הז. ובכאן התבאר התכלית האחרון לתורה אם בבחינת המצוות ואם בבחינת המצוה והוא מבואר שהשלמיות כלם יפנו אליו כאשר יתבאר בכח דברינו. ויתבאר עוד במה שיבא בג״ה. וזאת היתה כוונת זה הפרק: ונאמר לפי שהתכלית בדברים ממנו ראשון וממנו אחרון וממנו אמצעי והיה האחרון הוא התכלית האמתי אשר כל התכליות הקודמים נמצאו בעבורו והוא להם סבה. צריך שנחקור בתכלית האחרון בזאת התורה. ולפי שהתכלית המכוון בדברים הוא טוב ושלמות מה אשר מבחינתו היתה הסבה התכלית. הנה אופן החקיר' בזה הוא דרך החפוש. וזה כשנחקור על הטוב והשלמות הנמשך ממנה אם הוא אחד או רבים ואם היה אחד הנה הוא בלי ספק התכלית האחרון ואם הם רבים לפי שתכלית האחרון בדברים הוא אחד לבד וזה מה שהשלמות יגיע באמצעות התורה אשר היא אחדות פשוטה בכל הדברים כמו שהתבאר זה במה שאחר הטבע צריך שנחקור איזה מהם ראויה כשיהיה אחרון. וזה שלא ימנע בתכלית הראשון והאמצעי שיהיו רבים אבל על כל פנים צריך שיפנו כלם לדבר א׳ הוא התכלית האחרון אשר בעבורו נמצאו כלם. והנה כאשר בדקנו בה ובמה שבא מזה בקבלה מצאנו שכבר תעמיד אותנו בשלמות המדות והדעות ובהצלחות גופיות ונפשיות. ולפיכך נשאר עלינו לחקור בו אם התכלית האחרון באחד מאלו או אם הוא בדבר זולת אלו. ואם הוא בדבר זולת אלו והיו אלו תכליות ראשונים או אמצעיים איך יתאמת שיהיו כלם פונים אל התכלית האחרון כאשר חוייב מהיותם תכליות. אחר שהתבאר שהתכלית האחרון הוא אחד לבד. ואולם שהתורה תיישר אותנו באלה הד' שלמיות זה יתבאר ממה שאומר אם הראשון והוא שלמות המדות למה ששלמות המדות וחסרונם נאמר בבחינת הנהגתו בעצמו והנהגתו עם אנשי ביתו ואם אנשי מדינתו. וכשנתבונן בדרכי התורה נמצא כל א׳ מאלו בתכלית השלמות. אם הנהגתו בעצמו זה יראה ממזהירות והפרישות מהביאות והמאכלות אסורות המקנים תכונות רעות בנפש האדם בטבע ובסגלה מהם כמו שהתפרסם בקצתם והמכבים אור השכל אשר בשלמותו תשלם הנפש. והקדושה במניעת הטומאו' אשר תרשום בנפש אדם נקיות וזכוך כמו שיתבאר עוד במאמר הזה בג״ה ואם בהנהגתו עם אנשי ביתו אשר יכלול הנהגתו עם האשה והבנים והעבדים זה יראה גם כן אם האשה במה שדקדקה התורה כפי מה שבא בקבלה בהשלים חקה בכל מה שתצטרך משאר כסות ועונה ומה שתקנו בהיות הבעל חייב במזונותיה וקשוטיה ורפואתה ופדיונה וקבורתה ובמזונותיה ובמזונות ביתה לכשתתאלמן. וככתובת בנין דכרין. והיא גם היא עליה לשמש בעלה להיות מעשה ידיה ומציאתה וספירות נכסיה שלו ואם מתה בעלה יורשה עד שכבר יראה שמפאת החיוב מזה משירות בעלה המוטל עליה נפטרו מהמצות הזמניות אלא שהבלתי זמניות לא היה בדין שתפטרנה למה שאם לא יזדמנו להם בזמן אחד תוכלנה להשלימם בזמן אחר וכ״ש מהאזהרות שהן מחוייבות שהקיום בהם בשב ואל תעשה והכוונה כלה שלום חבית אשר דקדקו בו ז״ל מיתרו בעבורו הרבה במקומות מתחלפים באמרם נר חנכה ביתו נר ביתו עדיף משום שלום ביתו וכיוצא הרבה עד שחייבו לכבדם יותר מגופו. ואם הבנים במה שהפליגה התורה לדקדק בזווג שיהיה באופן מהקדושה במניעת ההפקר ושלוח התאוה בונה ממנה שלמות יצירת הבנים לדמותם לצור ממנו חוצבו להיות ציור הפעלים פועל בזה בטבע ובמה שחייב האב במצות ידועות בתקון נפשו וגופו כמו שתאמר למולו וללמדו אומנות ולזונו זמן ידוע מתקנת אושא. ובמה שחייבו הבנים במורא ובכבוד הורים שהוא יסוד ועמוד גדול לקבלה. ובמה שכונה בטוב הנהגה בהמי׳ בן סורר ומורה ואם העבדים. אם העבדים במה שהזהירה שלא לעבוד בהם עבודת פרך: ולא דרך בזיון. ובמה שחייכו הבעלים לזונם בגופו כמו שהעידו רז״ל במאמרם הקונה עבד עברי קונה אדון לעצמו שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא פת קיבר וכו׳ ובמה שצוה אותם להעניקם בצאתם וכמה שדקדקה בכבוד בנות ישראל מוסף על הזכרים. אם מצאתה בהבאת סימנים שלה לזלזל בהן כשהן בזמן הגדלות. ואף בזמן הקטנות לפי שאולי יהיה מי שיחוש לנשאה אחרי עבודתה צוותה בייעוד האב או הבן כמו שבא בקבלה שמצות ייעוד קודמת לפדיון. ואם כנענים אם במה שצותה להכניסם תחת כנפי השכינה כפי מה שבא בקבלה. והיותם חייבים במצות שהאשה חייבת בהם לסבת שזכרנו רוצה לומר למה שעליהם חק בעברות והשרות. ולזה כשנשתחררו היו כישראל לכל דבר. ובמה שצותה להיותם יוצאים בראשי אברים. ומה שחנן אותם במי שברח מחוצה לארץ שהוא יוצא לחירות כמו שבא בקבלה בפירוש לא הסגיר עבד אל אדוניו. ואולם בהנהגתו עם אנשי עירו. הנה מלבד מה שהישירה אותנו במצות פרטיות ובספורי האבות במדו׳ כמו היושר והשווי אמרה מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג. אשר בו דרשו רבותינו זכרנם לברכה להרחיק הרבה ממיני ערמות שהם הפך השיווי. ודרשו גם כן צדק צדק תרדוף למען תחיה הלך אחר ב״ד יפה והמניע' מהשח' אפילו לזכות את הזכאי וכמו הגבורה נאמרו לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא. והמצוה להלחם עם ז׳ עממין ולמחות זכר עמלק ושלא לירוא מהם אמר אל תיראו ואל תערצו מפניהם. וכבר התנהג א״א ע״ה במדה הזאת בהלחמו עם חמשה מלכים בזריזות נפלא בעם מעט מאד בהקש אליהם. וכמו הנדיבות בחיוב צדקות ומתנות עניים והתנהג עם החברים לפנים משורת הדין כמו שבאה הקבלה וכמו שהתנהג הנביא עליו השלום עם המלאכים ומהמין הזה השמטות והיובלות ומניעת הנשך כי כל זה דרך והישרה לתקן ענייני בני אדם ולהרחיק הריסה והפסד מצבם. וכמו הענוה אשר מתואר בה אדון הנביאים ע״ה והישרתנו התורה בזה הישרה נפלאה במניעת הגאוה מהמלכים עד שהבאה הצואה בפירוש עם ההפרש הגדול בינו ובין עמו מהשלטונות והמעלה לבלתי רום לבבו מאחיו מסכים אל מה שאמרו רז״ל מאד מאד הוי שפל רוח וכמו מניע׳ החנופה כמו שמצינו בתוכחת באמרו הוכח תוכיח את עמיתך. וכמו מניעת השנאה והנקימה והנטירה נאמרו לא תשנא את אחיך בלבבך לא תקום ולא תטור את בני עמך. ומלבד כל זה הישירה אותנו במצוה כוללת כל ענייני בני אדם שבין עמך. ומלבד כל זה הישירה אותנו במצוה כוללת כל ענייני בני אדם שבין אדם לחבירו והיא האהבה נאמרו ואהבת לרעך כמוך וכבר השיב הלל הזקן לאדם שבא להתגייר על מנת שילמדנו התורה כלה על רגל אחת ואמר לו ואהבת לרעך כמוך דלך סגי לחברך לא תעביד ואידך פירושה הוא זיל גמור הנה שבמעלות המדות הישירה אותנו התורה הישרה נפלאה ואמנם בשלמות הדעות זה מבואר מאד למה שהישירתנו אם במציאות השם יתברך שהוא שרש עמוד התורה ופרי החכמות כלן ואחדותו והיותו בלתי גוף ולא כח בגוף וידיעתו והשגחתו ועוצם יכלתו הן בחדשו המציאות בכלל ובנסים ובנפלאות שבאו בה אשר הוקבעו המועדות זכר להם. ושרש הנבואה. הפנות והדעות התוריות אשר יכללם הספר הזה ויותר מהמה כמו שיתבאר עוד בג״ה. ואמנם בהצלחות גופיות. הנה בייעודי האבות ובייעודי המצות מה שבו די. ואולם בהצלחות הנפשיית הנה באו מפורשות גם כן בייעודים הכללים. אמר בהצעת המעמד הנכבד ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו׳ והייתם לי סגולה וגומר ולתתך עליון על כל הגוים, אשר עשה. ואתם תהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש. ואמר וי"י האמירך היום וגו' אשריך ישראל מי כמיך עם נושע בי"י מגן עזרך וגומר ואם היה שאפשר שיפורשו בהצלחות מדומות כאלו תאמר נצוח האויבים והכבוד המדומה הנה הקבלה האמתית הישרתינו בזה בהצלחות הנצחיות המדומה להם בעולם הבא. והוא השארות הנפשות אחר המות הנהגות מזיו השכינה. והנה כשידוקדק היטב נמצא שגם בתורה שבכתב רמזים והעדות מזה כמו שיבא עוד בג״ה. ולזה כאשר יתבאר זה ממנה רוצה לומר שהיא תישר אותנו תכלית חהישרה באלו השלמיות נשאר עלינו שנעיין אם התכלית האחרון באחד מהם או אם הוא בדבר זולתם והנה אם הוא באחד מהם הלא מחוייב שהוא היותר חשוב מהם. וזה שאחר שהתבאר היותם תכליתיות ואיך שיהיו התכליותיות מחוייב בהם שיהיו פונים אל התכלית האחרון והצטרף אל זה הקדמה ידועה בעצמה שלא יתכן היות החסר והפחות תכלית לשלם ולחשוב יחריב בהכרח שהיותר חשוב הוא התכלית האחרון ולפי שאין יחס בין הצלחה הנצחית לזמנית כשהם ממין אחד. וכל שכן אם הנצחית ממין יותר חשוב הרבה לאין תכלית הוא מבואר שאם התכלית האחרון באחד מאלו הנה הוא בהצלחה הנפשית נצחית וזה למה ששאר ההצלחות זמניות ואין להם גם כן יחס. עמה בחשיבות. למה שהדבקות בזיו השכינה א״א שיצוייר טוב גדול כמהו בחשיבות. ואמנם אמרנו בשאר ההצלחות שהם זמניות אם בההצלחות הגופיות ובשלמות המדות הדבר בהם מבואר. ואם בשלמות הדעות למה שהשכל האנושי אינני בפעל תמיד בהיותו מחובר אל הגוף ואחד התפרדו לא התבאר עדיין נצחיות המושכל כמו שיבא ולפי שהוא מבואר בהצלחת האדם האנושית הנצחית היותה בתכלית האחרון מהחשיבות. והתכלית האחרון כבר יחשב שהוא התכלית האחרון בתורה ראוי להיות בן כבר יחשב בה שהיא התכלית האחרון. ולפי שאין המלט מהיות שאר השלמיות פונין אליו ראוי שנבאר אם יתאמת באלו שיפנו אליו אם היו שיהיה התכלית האחרון ונאמר שהדבר מבואר בהם היותם פונים אל השלמות ההוא אם היה שיהיה הוא התכלית האחרון. וזה שהצלחות הגופיות למה שנפ׳ האדם תפעל בכלים גשמיים הנה בתקונם והצלחת׳ מה שהוא הצער והכנ׳ לפעולותיה בקיום התורה מה שלא יעלם. ואולם שלמות המדות אין בהם היותו סבה עצמית בזכוך הנפש ואורה והסר ממנה חלאתה והתקדשת מטומאות מתאוות והקנאות והנצוח שהם סבות הקרובות' לכיבוי אורה אשר כל זה הצעה והבנה לפתוח המושכלות בה. ואמנם שלמות הדעות כבר יחשב היותו יותר עצמיי בתכלית הזה ואי אפשר מבלתי שנרחיב בזה הביאור לפי שמעדו בו רגלי קצת חכמי אומתינו כפי מה שנראה לנו עם שבו נתישר לעמוד על התכלית האמתית בזאת התורה ואמר שהוא מוסכם מהם שהשכל יתעצם במה שישיגהו מהמושכלות ויתחדש מהם שכל נקנה בלתי מעורב עם השכל ההיולני. ולהיות נבדל מההיולני עם היות שנתהוה ונתחדש ושאר נצחי לפי שאין לו סבות ההפסד כמו שנבאר במשה שהחמר הוא סבת ההפסד והרע לזה תהיה ההצלחה הנצחית במושכלות הנקנות וכל עוד שנשיג מושגים רבים תהיה ההצלחה יותר גדולה וכל שכן כאשר יהיו המושגים יותר יקרים בעצמם והוא גם כן מוסכם מהם שכל אחד מהמשכילים ישמח ויתענג אחר המות במה שהשיג אותו. והנה שערו זה במה שנשיג מהערבות בחיינו בהשיגנו המושכלות וכ״ש אחר המות שנשכיל' יחד בהתמדה ולזה יחוייב שאין יחס אל הערבות שיהיה מהמושכלו׳ הפחותות אל המושכלות הנכבדות כי הערבות שנמצא בהם בחיינו מתחלף חלוף נפלא. זהו כלל מה שהשתתפו בו והסכימו עליו אלא שמצאנו בהם חלוף כי מהם מה שיראה שהצלחה הזאת תהיה יותר גדולה. כל מה שהיו המושגים רבים. מהנמצאות בעלי חמר היו או נבדלים וזה כי הוא יראה למה שסדור הנמצאות כלם בנפש השכל הפועל הנה כל אשר קרב מדרגתו בהשגת המושכלות אל השכל הפועל היתה מדרגתו יותר גבוה ומהם מי שיראה שהמושג בשכל האדם השגה אמתית ממציאות השם ומלאכיו הוא הנשאר וכל מה שהשיג יותר מדרגתו יותר עצומה כוונה ממנו לפי מה שיראה שחשכ׳ יתעצם בהשגתו בנבדלים לבד והוא הנשאר נצחי. וכל מה שהשיג בהם יותר תהיה הצלחה יותר עצומה. ושני אלו הדעות עם שהם הורסים התורה ועוקרים שרשי הקבלה הם מבואר ההפסד מצד העיון. אם שהם הורסים עקרי התורה והקבלה. זה יראה מפנים מהם שמעיקרו התורה והקבלה שבעשיית המצות ישיג האדם החיים הנצחיים כמו שבא במשנה מפורש כל העושה מצוה אחת מטיבין לו. ובא בפירוש בגמרא שהוא הטוב הצפון לצדיקים. והנה לפי הדעות האלו המצות המעשיות אינם אלא הצעה למושכלות. ואם לא התעצם השכל בהם אין יתרון בעשיית המצות ומהם שלפי התורה והקבלה כבר יהיו במצות המעשיות ובאזהרות עניינים מיוחדים בגמול ועונש שלא יתכן בהם לפי הדעות ההם. אמנם בגמול כאלו תאמר המוסרים נפשם על קדושת השם כמו שאמרו הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. הנה שלא התנו שהתעצמו במושכלות ואם התעצמו מה יתרון במות גופם. ואמנם בעונש כמו המלשינים והמוסרות והמלבין פני חברו ברבים שבא בקבלה מהם שאין להם חלק לעולם הבא. והנה נתעצם שכלם במושכלות אי אפשר מבלתי שישאר נצחי אם לא שיחדש בהם ה׳ גם להעניש השכל הנקנה ההוא אשר מדרכו להשאר נצחי ויפסידנו. והנה גם המינים שהם בכלל הזה אם היה שיהיה שיכפרו בשורש אחר משרשי הקבלה כגון האומר אין תחיית המתים מן התורה. הנה אם נתעצם שכלו במושכלות אחרות עם שהמושכל אשר הוא כופר עליו שבעבורו יקרא מין הוא בלתי נשאר למה לא ישארו שאר המושכלות. ואמנם לפי הקבלה האמתית אין לו חלק לעולם הבא. מהם שכבר כתפרסם וקובל באומה שלפי רוב הזכיות והעונות יהיה רוב עונג הנפשות וצערן כמו שבא בקבלה ובמדרשות הרבה עניין גן העדן וגהינם. ולפי אלו הדעות הנה השכר והעונש הוא בהשארות השכל הנקנה והפסדו לא זולת זה. ואמנם המאמר כשהשכל מתענג במושכלות אחד המות הוא מבואר הבטול כמו שיבא עיר בגזירת המקום ברוך הוא. ולו הונח אפשרי בתענוג הנה אין דרך לזה בצער. ואף אם ירצה לברא בריאה. ומהם שלפי מה שאמרו רבותינו זכרם לברכה התכלית הוא חלק המעשי כמו שבא בדבריהם זכרם לברכה שמהם אמרו שהמעשה גדול ולבסוף נמנו וגמרו שהתלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. הנה ששמו החלק המעשי סבה תכליתית למעשה. הנה מכל אלו הפנים נראה מבואר שהדעות האלו הם כנגד שרשי התורה ועקריה. ואם שהם נפסדים בעצמם מצד העיון. זה גם כן יראה מפנים. מהם שלפי אלו הדעות יהיה תכלית התורה לאדם לזולת מינו. וזה שלפי הדעות האלו השכל הנקנה הנשאר הוא נבדל בלתי מעורב עמו. הנה אם כן איננו צורה לו ואיננו מקרה דבק לו אחר שהינח נבדל ומתעצם מהמושכלות. ועוד שכבר יצוייר הפסד האדם בזולת הפסדו כמו שהונח בהשארות אחר המית. ומה שאפשר הפסדו בזולת הפסד דבר מה והוא בלתי מעורב עמו הוא מתחלף באיש לדבר ההוא בהכרח. ומה שהוא מתחלף באיש לדבר ואיננו מחובר עמו אינו צורה לו. ועוד שכבר יצוייר הפסד הנבדל בהאדם בזול' הפסדו כמו שהונ' בזולת הפסד האדם. ואחר שותאמת שאיננו צורתו. הנה יתאמת שתכלית התורה שהיא להשארות השכל הזה לאדם הוא לזולתו. ואולם שיהיה לזולת מינו זה יתבאר בקלות מטבע כל אחד. וזה שהאדם בטבעו דורך אל הפסד והיא נמנע היותו נצחי באיש. ואולם השכל הנקנה הוא מונח נצחי באיש והוא נמנע ההפסד לעצמותו. ומה שזה דרכו הוא מתחלף במין. ומהם שהוא רחוק בחק היושר האלהי שיהיה הגמול והעונש האמתי לאדם לזולת העובד או הממרה. ומהם שהמאמר כשהשכל מתעצ׳ במושגיו והוא מחודש נבדל לשכל ההיולני הוא מבואר ההפסד מפנים. מהם שלפי שהונח בלתי חיולני הנה אין לו חומר נושא ינשא עליו ויתהוה ממנו. ולפי שהונח מחודש יתחייב שיתהוה מלא דבר. והוא מאמר מבואר הבטול כי ההתהוות מלא דבר היא מהנמנעות שיש להם טבע אם לא על צד הפלא מהשם יתברך. ומהם שהמאמר הזה הוא מאמר סותר נפשו כי כשהונח שהשכל מתעצם ממושגיו הנה אין הכוונה בו השכל ההיולני. וזה שהשכל שהתעצם כבר הונח נבדל מה מההיולני ואם נכוין בו אל השכל הנקנה הנה אמרנו שהוא מתעצם במושגיו כבר נניחהו נמצא קודם היותו. האלים כאלו נאמר שהדבר ימציא עצמו. והוא מבואר דגנות וההפסד ומהם שהתעצם שהשכל ממושגיו הוא מבואר הבטול. וזה שלא ימלט מחלוקה. אם שההשכלה שהיא פעל השגת המושכל הוא המושכל בעצמו כמו שהוא הסכמת הפלוסופים שהשכל והמשכיל והמושכל דבר אחד בעינו אם לא. ואם ההשכלה הוא המושכל בעצמו יתחייב אחד מב׳ בטולים אם שיהיה המושכל האחד הוא המושכל האחר בעינו וכל המושכלו׳ גם כן מושכל אחד אם היה שיהיה ההשכלה אחת ובלתי מתחלפת לכל המושכלות והוא מבואר הבטול. וזה שלא יהיה יתרון וחשיבית למשיג מושכלים רבים על משג מושכל אחד. ואם שיהיה המושכל הא' זולת המושכל האחר ופעל ההשכלה במושכל הא' בלתי פעל ההשכלה במושכל האחר. ויתחייב שכאשר נתעצם השכל במושכל א׳ והשיג אח״כ מושכל אחר שיהיה לו עצמי כמספר המושכלי׳ או שישתנה ויתעצם האחד בהאחר וישוב עצמו אחר מתחלף במין לקודם והוא בתכלית הבטול. ועוד שלמה שהצורה העצמית לאדם מתחדשת תמיד לפי זה יתחייב שישתנה ויתחלף האיש הרמוז אליו. מעצמות לעצמות והוא כתכלית הבטול והגנות. ומהם שהשכל הנקנה הזה שהתעצם במושכלות לא ימלט מהיות חי או מת או בלתי מתואר בחיות או מיתה ושקר שיהיה בלתי מתואר בהם. וזה שמי שזה דרכו הוא גשם בלתי בעל נפש או מקרה מהמקרים ושקר שיהיה מת למה שלא יהיה לו יתרון וחשיבות בנצחיותו הנה הוא בהכרח אם כן חי ולפי שהוא מבואר בעצמו שהחיות הוא זולת ההשכלה הוא מחריב אם כן היות השכל הזה מחיות והשכלה ואין המלט אם כן מנושא וכבר הונח נבדל זה חלוף, הנה מכל אלו דפנים יראה הראות מבואר בהם הפסד אלו הדעות אלא שהדעת הראשון יותר מגונה מצד אחר ודב׳ מצד אחר אמנם האחד למה שיתחייב ממנו שיהיה ההשארות בהשגחת המושכלות אשר בפילוסופיא. ויהיה אם כן עיקרי התורה תולדות הפילוסופיא. ויתחייב שמי שהשכיל מושכל אחד ממושכלי ההנדסה אחר שהם נמצאים בנפש השכל הפועל שישאר נצחי אלא שזה הזייה ובדיא אין עניין לו. ואם השני למה שההשכלה בעצמות הנבדלים איננה מדרך החיוב אלא מדרך השלילה. וכמו שהאריך בזה הרב המורה. ולזה לא תהיה השג' שלמה. וכ״ש שתהיה בשכל כמו שהיה חוץ לנפש. ולזה המושכל החסד הזה שהוא בלתי נמצא חוץ לנפש כן. איך יתעצם מי יתן ואדע אלא שהדעות האלה בדאום הפילוסופים כאלו טבע האמת חייב אותם להאמין בהשארות הנפשות וחשבו מחשבות והרבו דברים מרבים הבל ונתפתו אחריהם מחכמי אומתינו ולא הרגישו ולא עלתה על לבם איך הורסים חומת בניין התורה בזה ופורצין נדרותיה עם שהענין בעצמו אין ידים לו. ולפי שהתבאר בשלמות הדעות שלא יתחייב ממנו התכלית ההוא באופן שיניחוהו. והתבאר גם כן בשאר השלמות היותם הצעה למושכלות לבד. כבר יתחייב מזה שלא יתחייב התכלית ההוא ראשונ׳ ובעצמות מהדעות ולא מהפעולות. ולפי שהתכלית הזה הוא מחריב לתורה כפי מה שבא בו הקבלה הוא מחריב שיתחייב ראשונה ובעצמות לחלק ממנה שאינו מהדעות במוחלט ולא מה מהפעולות במוחלט. וכאשר חקרנו בה ובחלקיה מצאנו בה חלק קטן חכמות גדול האיכות שאיננו מן הדעות במוחלט ומן הפעולות במוחלט. והוא אהבת השם יתברך ויראתו האמתית ואומר שהוא המחייב התכלית הזה על כל פנים כפי התורה והקבלה וכפי העיון בעצמו. אם כפי התורה הנה אמר בפסוק ועתה ישראל מה י"י אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את י"י אלהיך ללכת בדרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את י"י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. ואמר אשר אנכי מצוך היום לאהבה את י"י אלהיך ללכת בדרכיו ואמר לאהבה את י"י אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו. ובקבלת עול מלכות שמים הוזכרה זאת האהבה ואהבת את י"י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. כאלו נשתמש משרש הייחוד לשומו סבה לזאת האהבה בכל לבו ובכל נפשו כמו שיבא עוד בגזירת המקום ברוך הוא. ואמר והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את י"י אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם וגומר. הנה כבר יראה שהתכלית המבוקש מהתורה הוא ההשמע אליו בזריזות נפלא לקיים מצותיו ולזהירות גדול לבלתי עבור על אזהרותיו בשמחה וכטוב לבב אשר הוא סוד העבודה והאהבה האמתית כמו שבאו בזה מאמרים לרבותינו זכרם לברכה הרבה. ולפי שזהו התכלית המבוקש מהתורה והוא מבואר התחייב ממנה ההצלחה וההשארות הנצחי. הוא מבואר שהתכלית הזה כבר יתחיי׳ ההצלחה והשארות הנצחי כפי התורה והקבלה. ואם כפי העיון בעצמו. זה אמנם יתבאר אחר הניחנו שלש הקדמות אשר אין ספק באמתתן. הא' שנפש האדם אשר היא צורתו עצם רוחני מוכן אל ההשכלה ובלתי משכיל בפעל בעצמו. הב' שהשלם לעצמותו אוהב הטוב והשלמות וחפץ בו וכפי השלמות תהיה האהבה והערבות בחפץ. השלישי שהאהבה והערבות בחפץ זולת ההשכלה. ונצרף אליה ד׳ מבוארת בעצמה ששלמות הנפש ודבקותה בשם ראוה שיחויב התכלית הזה. ואולם איך יתאמתו אלו ההקדמית הגה כפי מה שאומר אם האחד תחילה אמרנו בנפש האדם שהיתה צורתו הוא מבואר בעצמו למה שבהפרדה מן הגוף נפסד האדם בדרך שלא יצדק עליו נדרו ואמרנו בה שהיא עצם הוא דבר התבאר בא׳ מהשמע היות הצורה ראשונה בשם העצם מהחמר. ואמרנו בה רוח ג׳ הוא מבואר למה שבה כחות השתמש בהם ברצון זולת חוש מהחושים כאלו תאמר בה המדמה והזוכר והשכלי. ואמרנו בה מוכן אל ההשכלה הוא מבואר בה למה שהתבאר ממנה היותה נושא לכח השכלי להיותו נשוא בגוף באמצעות הנפש וזה שאין המלט מהיות הנושא לזאת ההכנה שכל והנה היא מעורבת עם צורה שכלית והיה נמנע בה שתשכיל כל הצורות כי הדבר אפשר שיקבל כל הדברים בהיותו משולל מכלם. והנה כאש שמנו השכל נושא להבנה בקבלו המושכלות יתעצם בהם קבול מעורב בה והוא בלתי אפשר אחר שאיננו משולל מכל הצורות. ואולם כששמנו הנפש נושא להכנה אמנם נשימה תנאי במציאותה לא שיתפעל מקבולה המושכלות. וזה כי נושאי ההכנה. לקבל הדברים יתחלפו בה חלוף רב כי מהם שהנושא יתפעל באופן מה ממין מה שישיגהו כמו העניין בחוש המשוש ובקצתם יקבלם הנושא בדרך שלא יתפעל הנושא וממין מה שישיגהו כקבול חוש הראות המראים כי לא יקבל הגיון מהמראה המוחשים ואולם יתפעל ממנו הפעלות מה. ולזה היה אחר שהרגיש הרגש חזק לא ירגיש הרגש חלוש. והנה החוש המשותף יתפעל ממושגיו יותר מעט לפי שהשגתו רוחנית. עוד אחר כך ההכנה השכלית תקבל הדברים מזולת שיתפעל מהם נושאם ולזה היה אפשר בו לקבל כל הצורות כאשר הונח הנפש. ואולם כאשר הונח שכל אי איפשר שיאמר בו זה. וזה שאם הנחנו ההבנה תקבל המושכלות קבול בלתי מעורב עם הנושא לא ימנע מחלוקה אם שנניח הנושא משכיל או בלתי משכיל. ושקר שיהיה השכל בלתי משכיל אם כן הוא בהכרח משכיל. אבל כשנניח המושכל מן המושכלות אשר תקבלם החכנה יתחייב שיהיה המושכל בו בכחו בפעל וזה שקר. האלים אם לא שיבדה בדיאה שיהיה המושכל ואין לו יחס עם המושכלות אשר תקבלם ההכנה והוא מבואר הגנות והבטול. ולזה הוא מבואר שאין הנושא לזאת ההכנה שכלי שנית שאם היה הנושא לזאת ההכנה שכל לא ימלט משיהיה אם הוה ואם בלתי הווה. ואם היה הווה לא ימלט מהתהוות זה הנושא משיהיה מנושא אחד או מלא דבר. ואם היה מגישא הנה יחוייב שישתנה עד שיתהוה ממנו זה הנושא. ולפי שכבר התבאר שכל משתנה הוא גשם הנה יחוייב בו שיהיה גשם. ולפי שהוא מבואר בעצמו המנע התהוות לא גשם מגשם. הנה יחריב כזה הנושא שיהיה גשם. וכבר הונח שכלי זה חלוף נמשך להיותו הווה יחריב אם כן שיהיה בלתי הווה. והנה לא ימלט משיחיה נבדל או בלתי נבדל. ואם היא בלתי נבדל יתחייב שיהיה שכל חרמוז אליו נסתר ונעלם בחמר טרם התהוותו. ולהיות שכל האיש אשר יתהוה ממנו החמר ההוא הנגלה בו חוייב שיהיה בו שכל אחר. ויתחייב זח גם כן בחמר שנתהוה ממנו החמר ההוא וזה אל לא תכלית ויתחייב שיהיו כל החמרים ההוים הנפסדם בעלי שכלים בלתי בעל תכלית. האלים אם לא שיעתק השכל מחוץ בהתהוות החמר ויסתר בו עד שיראו פעולתיו והוא כתכלית הביטול והגנות. ואם הנחנוהו נבדל הנה אם שיתחלף שכל ראובן לשכל שטעון עד שיהיו צורות מתחלפות אם לא. ואם נניחם מתחלפות הנה הם בהכרח מתחלפות במין שההסכמה במין וחלוף באיש בלתי מצוייר בנברא כפו שהתבאר במקומי. ושקר שיהיו מתחלפים במין שאם כן היו אישי המין מתחלפי׳ במין. ואם לא יתחלף שכל שמעון לשכל ראובן במין ולא באיש היו צורות אישי המין אחד במספר. והיה איש המין זולתו והיה האיש הזולת הוא הוא. ועוד שיהיה השכל הזה האחד בכח ובפועל יחד וזה שהמושכלות אשר לראובן בכח הם לשמעון בפעל. והיו גם כן אישי המין בלתי צריכין לחוש בקניין המושכלות אם היה איש אשר אחד מהם השתמש בחושיו בקניין המושכלות ההם אלא שהוא מבואר שמהניחנו נושא זאת ההכנה שכל ימשכו בטולים רבים. ולזה הוא מחוייב שיהיה הנושא אם גשם ואם נפש ולפי שהוא מבואר שאם הונח הגשם נושא הנה לא יקבלם בזולת אמצעי וזה שהצורות אשר מדרך הגשם שיקבלם בזולת אמצעי לא יצויר גשם משולל מהם. ולזה יתחיי' שאם היה הגשם מקבל זאת ההכנה בזול׳ אמצעי שיהיו כל הגשמים בעלי שכל והוא מבואר שאם הנחנו הנפש נושא איננו נושא לה בעצמותם כי אין מדרך הצורות היותם נושאות קצתם לקצתם אלא באמצעות החמר. ובהיות העניין כן הוא מבואר שהנושא לזאת ההכנה הוא הנפש באמצעות הגוף. ולזה התאמת אמרנו בנפש האדם עצם מוכן אל ההשכלה ואמרנו מוכן להיות כח ההכנה בו ואמרנו בלתי משכיל בפעל בעצמו עם היות אמרנו מוכן יורה שאיננו בפעל. כבר יורה אמרנו בלתי משכיל בפעל בעצמו שהעצם הנושא לא יתעצם בהשכלה והוא מה שמעדו בו רגלי קצת הקודמים וזה כי למה שהנושא לזאת ההכנה עצם חוץ לנפש הנה הוא מתעצם בהשכלה הוא משתנה מעצמות לעצמות. והמאמר שהמושכלות הגקנות יתעצמו נבדלות מהנושא ויתהווה ממנו שכל נבדל אין ידים לי. כמו שהתבאר מדברינו במה שקדם והנה זה מפסיק לפי קצורינו באמות ההקדמה הא׳ ואם הב׳ תתאמת כן לפי שהוא ידוע שהשם יתברך מקור ומבוע מהשלמיות כלם והוא יתברך לשלמותו אשר הוא עצמיתו אוהב הטוב למה שנראה מפועולותיו בהמצאת המציאות בכללי והתמדתו וחדושו תמיד וזה אמנם ברצונו הפשוט היה בהכרח אהבת הטוב משיג עצמו לשלמותו. ויתחייב מזה שכל אשר יהיה השלמות יותר גדול יהיה האהבה והערבות בחפץ יותר גדול, והנה זה מסכים מאד אל מה שבא בתורה כי בזכרו אהבת האבות לשי״ת הזכיר אהבה ובזכרו אהבת השם לאבות הזכיר חשק שמורה על חשק האהבה אמר רק באבתיך חשק י"י וזה מה שיורה על מה שאמרנו שכבר יראה שלפי מדרגת הטוב האהוב תהיה מדרגת האהבה וכל אשר ירבה יותר גדול תהיה האהבה יותר גדולה. וכאשר יחיה הטוב בב״ת בגודל היה ראוי שתהיה האהבה בב״ת ולזה יחשב שאהבת האדם לשם יתברך ראוי שתהיה יותר עצומה לאין תכלית אשר בעבור זה היה ראה שיחבר שם החשק באהבת האבות לשם יתברך ושם האהבה באהבתו אותם אלא שלמה שהיתה האחבה משיג עצמי לשלמות וחיתה שלמותו יתברך עצום לאין תכליתו זה ראוי היתה האהבתו אל הטוב יותר עצומה. ואם היה שהטוב האהוב שפל במדרגה מאד. ודי בזה בהקדמה הב׳ ואם הג' מבוארת בעצמה מגדרי הנבדלים וזה כי חרצון איננו זולת חקבוץ והערך שבין כח חמתעורר והמדמה אשר היא ההסכמה לדברים הנרצים וכפי ערך ההוא יהיה ערבות החפץ ואמנם ההשכלה היא ציור ואמות אשר שניהם בבת חשכלי כמו שהתבאר כל זה בספר הנפש ולהיות כח השכלי זולת הכח חמתעורר וחכה המדמה חנה נתאמת שהאהבה והערבות בחפץ זולת ההשכלה והיא ההקדמה הג'. ואחד שנתאמתו אלו ההקדמות אומר כי למה שנתאמת בהקדמה הא׳ היות נפש האדם עצם רוחני היה אפשר בו ההשארות אחד ההפרד למה שאין לו סבות ההפסד להיותו אז בלתי המר והיה ההפרד אפשרי בו לחיות עצם שכלי ואנחנו נראה השתמש העצם הזה בהשכלה בתוספת כח בעת חולשת הכלים חגשמיים שזה ממה שיורה אפשרות קיימו בעצמו ושאיננו אובד אבדון יתר הצורות באבדון הדברים אשר להם צורות ואחר שקיומו בעצמו אפשרי בו בהפרדו מהדבר אשר הוא לו צורה הנה הנצחיות מחוייב בו כפי טבעו להיותו משולל מהחמריות אשר הוא סבת ההפסד בהיות הכחות המתפעלות בלתי גשמעות לכחות הפועלות כמו שהתבאר במקומו ולפי שהתבאר בב' שכפי השלמות תהיה האהבה אל הטוב והערבות ההוא מבואר שלפי מדרגת האהוב הטוב תהיה מדרגת השלמות ולזה יתבאר שאהבת השם יתברך שהוא טוב בב״ת מחוייבת לשלמות הנפש היותם גדולה שתצוייר. ולפי שהתבאר בג' שאהבה והערבות בה זולת ההשכלה הנה העצמיי לשלמות הנפש הוא דבר זולת ההשכלה והיא האהבה. ולפי שהוא מבואר ממנה שהתחייב דבקות בשם יתברך למה שהוא מבואר גם בדברים הטבעיים שהאהבה והאותות בהם הוא סבת שלמותם ואחדותם עד שהיה מהקודמים מי שיראה שהתחלת ההויה היא האהבה והקבוץ והתחלת ההפסד השנאה והפרוד. וכל שכן בדברים. הרוחניים שאהבה וההאותי׳ ביניהם דבקות ואחדות. ואחר שהתבאר במה שקדם ויתבאר עוד במאמר הג' בג״ה שאהבת השם יתברך הטוב עצומה הוא מבואר שכל אשר תהיה האהבה בין הש״י ובין האדם יותר גדולה יהיה הדבקות יותר חזק ויותר גדול ולפי שהתבאר בהקדמה הרבעיות ששלמות הנפש ודבקותה בשם ראוי שיהי' התכלית הזה התבאר במה שאין ספק בו שהעיון מסכים אל מה שהתבאר כפי התורה והקבלה שהאהבה האמתית היא המחייבת התכלית הזה מההשארו׳ הנצחי אשר קובל באומה וגדלני עליו והאירה בו עינינו התורה עם חיותו מסכים עם העיון ובלתי חולק עליו. והנה לחיות האמת עד לעצמו ומסכי׳ מכל צד מה שבא לרז״ל מתארי הע״ה הוא מתיחש מאד עם הדעה הזה האמתי' והוא בתכלית המרחק מדעות הקודמים וזה שכבר נמצא במאמריהם ג׳ עניינים נאותים אל הדעת הזה ורחוקים מאד מהדעות ההם. הא׳ מה שנמצא בהם בגמול הצדיקים בהתענג נפשותם מזיו השכינה כל אחד כפי מדרגתו. ובענשי הרשעים גם בעניינים מתחלפים כמו שבאו מאמרים רבים על זה. הב' מה שנמצא מהם בגמול הצדיקים ייחדם מקומות מוגבלי׳ לנטול ועונש כמו שבאו מדרשים רבים בעניין גן עדן וגהינם. הג׳ מה שנמצא מהם מה שהפליגו בשכר תינוקות של בית רבן כמו שאמרו אינו דומה חבל שאין בו חטא לחבל שיש בו חטא. ובא בתנחומא בשם ר׳ מאיר אמרו אימתי תינוקות זוכים לחיי העולם הבא משיודעין לומר אמן הה״ד פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים אל תקרי אמונים אלא אמנים שיודעים לומר אמן. והוא מסכים למה שאמרו במסכת שבת והרוח תשוב אל מאלהי׳ אשר נתנה. תנה לו כמו שנתנה לך והנה הראשון והוא שכר הצדיקים בתענוג נפשותם והנאתם מזיו השכינה מתיחס מאד להם חלף עבודתם באהבה וחשק הנמרץ ולדבקות חפצם ורצונם בשם כבר ראוי שישיגו הנאה וערבות נמרץ בדבקותם הנכסף להם בעודם עם החמר. והנה היה התענוג והערבות הזה אפשרי ואם הערבות איננו השכלה כמו שהתבאר במה שקדם למה שעצם הנפש הוא דבר זולת ההשכלה יחול הרצון והחשק והערבות כמו שביארנו. אבל אומר שלפי הדעות הקודמים הערבות והתעוג הזה הוא נמנע. ואם חשכו לקיימו בטענות זכרום כאלו טבע האמת הכריחם על זה. אלא שטעו בו לפי דעתם טעות מפורסם וא״א מבלתי שנזכיר טענותם ובמקומות הטעות בהם ואומר תחלה שלפי דעתם הערבות הוא נמנע למה שהתבאר שהערבות הוא זולת ההשכלה. ולזה אם היה השכל הנקנה שכל ומשכיל ומושכל אצלם והיה הערבות זולת ההשכלה הנה הוא זולת המשכיל והמושכל. ולהיות השכל פשוט ובלתי מורכב הנה א״א שיהי' בו ערבות. וזה שכבר יהיה מורכב מערבות והשכלה אשר התבאר היותם מתחלפים ולהיות הערבות בדברים האלו רושם בנושאי הכחות אשר מהם יהיה הערבות כאלו תאמר על דרך משל ההערבות בטעמים יחול בנו שאם יהיה הערבות בהשכלה בנושאה והוא אשר לו כח על ההשכלה שהוא הנפש בכלל. אבל אם נשים אותה נבדלת מהנפש כמו שדמו הנה הערבות אי איפשר שיחול על הנושא אחר שאין לו נושא לפי דבריהם למה שההשכלה והמשכיל דבר אחד בעינו לפי דעתם ואמנם מה שדמו לקיים דעתם שהערבות הזה נמצא במה שנמצא מהרכבה בחיינו כשהשיגנו המושכלות כל שכן אחר המות שנשכילם יחד בהתמדה. ויורה על זה גם כן אצלם במה שנמצא מהערבות הנפלא במושכלות הנכבדות שאין יחס בין הערבות אשר נמצא בזולתם הוא הטעא' מבואר'. וזה שהערבו' אשר נמצא בחיינו הוא להשגת הדבר הנכסף כי למה שהאדם בחיי על השנת המושכלו׳ והוא הכוסף אליהם והיה הכוסף אינינו זולת המרצת הרצון להשיג הדבר הנכסף אשר הרצון כבר התבאר היות זולת ההשכלה. הנה כשהיתה ההשגה ההיא הנכספת בפעל אשר היתה קודם זה בכח נמצא ערבות גדול כי טבע הדבר הנכסף אל הטבע כן חייב. ולזה יתחייב שכאשר היה הדבר הנכסף גדול הערך ויקר היה הכוסף יותר חזק והערבות בהשגה יותר גדול מצורף לזה מה שקרה בהשגות היקרות היותן עמוקות ודקות ובכח רחוק יותר מהמושכלות השפלות אשר כשנעתק בעל הכח אל הפעל להיותו יותר רחוק היה הערבות יותר גדול בהעתקו מן הקצה אל הקצה כאשר קרה בנגוני המוסיקה שהנעימה אשר הוא ביחס הכל וביחס הכפל יותר ערבות למרחק הנעימות אשר ביחס ההוא ולהעתקה מן הקצה אל הקצה. ולזה אחר המות שהשכלה בפעל תמיד ואין שם העתק ומרחק ובין הכח אל הפעל ולא כוסף למה שאין לשכל רצון כמו שקדם. הנה לא יתכן וכל שכן שלא יתחייב שיהיה לשם ערבות. והנה ממה שיורה על זה אשר אמרנו מה שנמצא בהשגותינו המושכלות הראשונות שלא נרגיש בהם ערבות כלל. וזה אמנם למה שלא היה בהם העתק מורגש מן הכח אל הפועל ולא היה בהשגותם כוסף קודם שהושגו. ולזה הוא מבואר שמה שדמו לקיים דעתם הוא הטעאה לא ראיה. אמנם לפי דעתינו אנחנו שהנפש עצם בו כח שכלי הנה הערבות בו אפשר ומחריב גם במושכל בבחינת מה שבהשגתינו מהמרצת הדבקות אשר הוא הסבה העצמיית לערבות. ובכאן התבאר שמה שבא בדבריהם בתענוג נפשות הצדיקים מתיחס ומסכים אל הדעת האמתי ובלתי מסכי׳ כלל אל הדעית ההם וכל שכן מה שהזכרנו בעונש הרשעים שאין עניין לו כלל אחר שלפי דעתם אין שם אלא העדר ההשארות והעדר המושכל. וראוי שנתעורר שמה שבא להם בעניין הזה הראשון מהיות הגמולים והעונשים במדרגות מתחלפות מסכים מאד אל הדעת הזה כי הערבות בשכר ראוי שיהיה כפי מדרגת הדבקות. והצער הנשוא בעצמות הנפש בעוצם ראוי שיהיה גם כן כפי מדרגת הענש והיה אם כן ענין הראשון מסכים מאד אל הדעת האמתי בכל הצדדין. ואמנם השני והוא התיחד מקומות מוגבלים לנמול והעונש בגן עדן וגהינם כמו שנמצא להם מאמרים על זה בלתי סובלים דמויים וצורות כמו שהאריך בזה הרמב״ן זכרו לברכה בספרו בשער הגמול. הנה הוא מסכים גם כן לדעת השני ובלתי מסכים לדעות ההם. וזה שלפי דעתינו אנחנו בעצם הנפשות הנשארות איננו רחוק שיתיחסו אחרי הפרדם למקום מוגבל כהתיחסם לגופו׳ האנשים בעודן מחוברות אל הגוף אבל אם נניח הנשא׳ אחר המות השכל הנקנה שהיא עצם נבדל ובלתי מתיחס למקום הנה התיחסם למקום אל הנפשות היא נמנע בעצמו ואמנם הג' אשר יראה מהם היות הנפש מובנת אל ההשארות בעצמה בלא קנין המושכלות הנה הוא מסכים גם כן עם הדעת האמתי ובלתי מסכים וחולק עם הדעות ההם. ובפי' אמרו תנה לו כמו שנתנה לך. והנה בגבול אשר שמו משעת שאומרין אמן איננו רחוק שהם אשר נגלו להם תעלומות חכמה כמדע נבואיי רבני שהיו מקובלים ששלמות נפש האדם יהיה באותו הגבול אולי שהוא הגבול אשר יגיעו קצת המושכלות הראשונות וביאור זה כי למה שנפש האדם תשלם בהגיע לו כחותיה ולפי שקצת הכחות יקדם לקצת בזמן כאלו תאמר הזן לצומח והצומח למרגיש והיה האחרין בזמן הכה השכלי במו שחתבאר כל זה בספר הנפש הוא קרוב שהכה הזה השכלי לא נשלם בזמן היותו גמגע לצאת אל הפעל ולזה אם היה שבגבול הזח גשלם הכה ההוא למה שבעת ההוא יש לו אפשרו׳ לצאת אל הפעל שכבר ישיג קצת המושכלות הראשונו הנה איננו רחוק שיהי׳ אז שלמות הנפש על טבעה ותשיגה האשרות בעצמה מבלי גמול קדום מבעל הנפש ההיא כאשר יתבאר עוד במאמר הד׳ בנ״ה. והנה לפי דעות הקודמים שהשארות ההוא הוא לשכל הנקנה לפי קנין המושכלות הנקנות הנה אין דרך ועניין להשארות התינוקות. האלים אם לא יאמינו שההשארות יהיה גם כן במושכלות הראשונות. ומי יתן ואדע אם התינוק שהשיג שהכל גדול מחלקו ואחר שהשיג הדברים השוים לדבר אחר שניהם שוים אם תהיינה נפשות אלו התינוקות נבדלות כל אחר ממושכלו בלתי דומה אחת לחברתה אלא שזה ממה שהאריכות בביאורו מותר וכבר באו מאמרים רבים לרז״ל מורים על אמתת הדעת הזה אין צריך לזוכרם ואחר שהתבאר זה אומר שכבר יתבאר בקלות לפי התורה והנכון שיחייב בזאת האהבה שתחיה בתכלית מה שאפשר מהחוק. אם לפי התורה אמרו בפי' ואהבת את י"י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. ובא הפירוש בו אפילו נוטל את את נפשך כאלו הכוונה כלה שכל מחשבות. האדם יפנו אל התכלית הזה מזאת האהבה באמרם וכל מעשיך יהיו לשם שמים עד לא יאהב דבר אלא לתכלית זאת האהבה וזאת העבודה כמו שהאריך בזה זולתינו. ולזה מה שבא בהרחקת העבודה לזולתו באמרו ואנכי י"י אלהיך אל קנא. שייחס תאר הקנאה לשם למה שמדרך המקנה שיקשה בעיניו שיאהב אוהבו זולתו. הנה שלפי התורה אין ראוי שיצוייר אהב׳ יותר חזקה ממנה ואם לפי העיון למה שאהבת הטוב ואוי שתהיה מדרגתה בחוזק וחולשה לפי מדרגת הטוב האהוב יתברך בב״ת במדרגה וכל שכן בהיות האהוב אהוב ממנו אהבה עצומה כמו שביארנו במה שקדם ויתבאר עוד בג״ה הנה א"כ לפי העיון בעצמו ראוי שתהיה האהבה הזאת באופן שלא תצוייר אהבה יותר חזקח ממנה. ואחד שהתבאר זה מעניין זאת האהבה אומר שהוא מחריב שלא תהיה לתכלית אחר חוץ ממנה. וזה שאם היתה לתכלית אחר היה התכלית ההוא יותר אהוב. ולזה אהבה שהונחה חיותי חזקה שאיפשר שיצוייר בלתי חזק בתאר ההוא ונתאמת בזה מה שבא במשנה הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס. וכאשר היה זה כן יחוייב שיובן זה אף כנטול הנצחי רוצה לומר שאין ראוי שתהיה האהבה הזאת לתכלית הע״ח וזה שכל אשר תהיה לתכלית פה יהיה בהכרח התכלית יותר אהוב ועבודת האהבה חלושה ממדרגתה המחייבת לה. וכאשר התבאר זה ממנה הנה עלה בידינו התכלית האחרון לתורה שהוא האהבה והעבודה האמתית. והוא אשר חתם בו גדול החכמים ספרו באמרו סוף דבר הכל נשמע וגו׳ כי זה כל האדם ולפי שהחיים הנצחיים והדבקות הנצחי מזיו שכינתו הוא הטוב שאי אפשר שיצויר טוב כמותו. והתכלית האחרון זה עניינו כבר יתישב שיתחייב מזה מציאות תכלית אחרון יותר מאחד. והוא דבר התבאר חלופו מצד העיון כמו שהתאמת במקומו. אלא שמציאות ב׳ התכליות מחוייבים כמו שקדם. אבל בבחינות מתחלפות כי הנה בבחינת המצוות התכלית האחרון הוא האהבה. ובבחינת המצוה התכלית האחרון הוא הקנאת הטוב והדבקות הנצח׳ בזיו השכינה והם אמנם רמוזים ומפורשים במשנה באמרם יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ירצו שהעובד והאוהב האמתי תכלית חשקו הוא העבודה ואליה כל מגמתו מבלי פנות לדבר אחר וזאת היתה כוונת אדון הנביאים באמרו אעברה נא וגו׳ וכמו שדרשו ז״ל הרבה מצות מתקיימות בארץ ישראל וגו׳ כי עם היות שהיה בטוח בחיים הנצחיים והתענג בזיו שכינתו היה ראוי שיכסוף לעבודה חנם אם היה לו תועלת בהפרד נפשו. מצורף שכל עוד שיעבוד שיתרבה ויתוסף הדבקות ואיך שיהיה העובד לא יכסוף אלא אל העבודה והוא התכלית האחרון למצוות. ולזה יראה שנמנו וגמרו בגמ' ערובין נח לו לאדם שלא נברא ירצו כי לאדם העובד ראה שיהיה בוחר לא חיותו על חיותו. כי העובד האמתי לא יפנה אל תועלתו אלא אל העבודה. ולזה הכל כאין נגדו ובלבד שלא יעשה שעה אחת רשע לפני המקום או מתעצל בעבודתו אשר אצלו מרי גדול ולפי שאין מי שינצל מזה באמרו כי אדם אין צדיק בארץ וגו׳ החליטו המאמר שהאדם השלם נוח לו ירצה מונח לרצונו שלא נברא והפליג בזה לתכלית האחרון למצווה. אמנם התכלית האחרון למצוה היתה חתימת המשנה בו באמרם יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי הע״הז. ובכאן התבאר התכלית האחרון לתורה אם בבחינת המצוות ואם בבחינת המצוה והוא מבואר שהשלמיות כלם יפנו אליו כאשר יתבאר בכח דברינו. ויתבאר עוד במה שיבא בג״ה. וזאת היתה כוונת זה הפרק: ונאמר לפי שהתכלית בדברים ממנו ראשון וממנו אחרון וממנו אמצעי והיה האחרון הוא התכלית האמתי אשר כל התכליות הקודמים נמצאו בעבורו והוא להם סבה. צריך שנחקור בתכלית האחרון בזאת התורה. ולפי שהתכלית המכוון בדברים הוא טוב ושלמות מה אשר מבחינתו היתה הסבה התכלית. הנה אופן החקיר' בזה הוא דרך החפוש. וזה כשנחקור על הטוב והשלמות הנמשך ממנה אם הוא אחד או רבים ואם היה אחד הנה הוא בלי ספק התכלית האחרון ואם הם רבים לפי שתכלית האחרון בדברים הוא אחד לבד וזה מה שהשלמות יגיע באמצעות התורה אשר היא אחדות פשוטה בכל הדברים כמו שהתבאר זה במה שאחר הטבע צריך שנחקור איזה מהם ראויה כשיהיה אחרון. וזה שלא ימנע בתכלית הראשון והאמצעי שיהיו רבים אבל על כל פנים צריך שיפנו כלם לדבר א׳ הוא התכלית האחרון אשר בעבורו נמצאו כלם. והנה כאשר בדקנו בה ובמה שבא מזה בקבלה מצאנו שכבר תעמיד אותנו בשלמות המדות והדעות ובהצלחות גופיות ונפשיות. ולפיכך נשאר עלינו לחקור בו אם התכלית האחרון באחד מאלו או אם הוא בדבר זולת אלו. ואם הוא בדבר זולת אלו והיו אלו תכליות ראשונים או אמצעיים איך יתאמת שיהיו כלם פונים אל התכלית האחרון כאשר חוייב מהיותם תכליות. אחר שהתבאר שהתכלית האחרון הוא אחד לבד. ואולם שהתורה תיישר אותנו באלה הד' שלמיות זה יתבאר ממה שאומר אם הראשון והוא שלמות המדות למה ששלמות המדות וחסרונם נאמר בבחינת הנהגתו בעצמו והנהגתו עם אנשי ביתו ואם אנשי מדינתו. וכשנתבונן בדרכי התורה נמצא כל א׳ מאלו בתכלית השלמות. אם הנהגתו בעצמו זה יראה ממזהירות והפרישות מהביאות והמאכלות אסורות המקנים תכונות רעות בנפש האדם בטבע ובסגלה מהם כמו שהתפרסם בקצתם והמכבים אור השכל אשר בשלמותו תשלם הנפש. והקדושה במניעת הטומאו' אשר תרשום בנפש אדם נקיות וזכוך כמו שיתבאר עוד במאמר הזה בג״ה ואם בהנהגתו עם אנשי ביתו אשר יכלול הנהגתו עם האשה והבנים והעבדים זה יראה גם כן אם האשה במה שדקדקה התורה כפי מה שבא בקבלה בהשלים חקה בכל מה שתצטרך משאר כסות ועונה ומה שתקנו בהיות הבעל חייב במזונותיה וקשוטיה ורפואתה ופדיונה וקבורתה ובמזונותיה ובמזונות ביתה לכשתתאלמן. וככתובת בנין דכרין. והיא גם היא עליה לשמש בעלה להיות מעשה ידיה ומציאתה וספירות נכסיה שלו ואם מתה בעלה יורשה עד שכבר יראה שמפאת החיוב מזה משירות בעלה המוטל עליה נפטרו מהמצות הזמניות אלא שהבלתי זמניות לא היה בדין שתפטרנה למה שאם לא יזדמנו להם בזמן אחד תוכלנה להשלימם בזמן אחר וכ״ש מהאזהרות שהן מחוייבות שהקיום בהם בשב ואל תעשה והכוונה כלה שלום חבית אשר דקדקו בו ז״ל מיתרו בעבורו הרבה במקומות מתחלפים באמרם נר חנכה ביתו נר ביתו עדיף משום שלום ביתו וכיוצא הרבה עד שחייבו לכבדם יותר מגופו. ואם הבנים במה שהפליגה התורה לדקדק בזווג שיהיה באופן מהקדושה במניעת ההפקר ושלוח התאוה בונה ממנה שלמות יצירת הבנים לדמותם לצור ממנו חוצבו להיות ציור הפעלים פועל בזה בטבע ובמה שחייב האב במצות ידועות בתקון נפשו וגופו כמו שתאמר למולו וללמדו אומנות ולזונו זמן ידוע מתקנת אושא. ובמה שחייבו הבנים במורא ובכבוד הורים שהוא יסוד ועמוד גדול לקבלה. ובמה שכונה בטוב הנהגה בהמי׳ בן סורר ומורה ואם העבדים. אם העבדים במה שהזהירה שלא לעבוד בהם עבודת פרך: ולא דרך בזיון. ובמה שחייכו הבעלים לזונם בגופו כמו שהעידו רז״ל במאמרם הקונה עבד עברי קונה אדון לעצמו שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא פת קיבר וכו׳ ובמה שצוה אותם להעניקם בצאתם וכמה שדקדקה בכבוד בנות ישראל מוסף על הזכרים. אם מצאתה בהבאת סימנים שלה לזלזל בהן כשהן בזמן הגדלות. ואף בזמן הקטנות לפי שאולי יהיה מי שיחוש לנשאה אחרי עבודתה צוותה בייעוד האב או הבן כמו שבא בקבלה שמצות ייעוד קודמת לפדיון. ואם כנענים אם במה שצותה להכניסם תחת כנפי השכינה כפי מה שבא בקבלה. והיותם חייבים במצות שהאשה חייבת בהם לסבת שזכרנו רוצה לומר למה שעליהם חק בעברות והשרות. ולזה כשנשתחררו היו כישראל לכל דבר. ובמה שצותה להיותם יוצאים בראשי אברים. ומה שחנן אותם במי שברח מחוצה לארץ שהוא יוצא לחירות כמו שבא בקבלה בפירוש לא הסגיר עבד אל אדוניו. ואולם בהנהגתו עם אנשי עירו. הנה מלבד מה שהישירה אותנו במצות פרטיות ובספורי האבות במדו׳ כמו היושר והשווי אמרה מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג. אשר בו דרשו רבותינו זכרנם לברכה להרחיק הרבה ממיני ערמות שהם הפך השיווי. ודרשו גם כן צדק צדק תרדוף למען תחיה הלך אחר ב״ד יפה והמניע' מהשח' אפילו לזכות את הזכאי וכמו הגבורה נאמרו לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא. והמצוה להלחם עם ז׳ עממין ולמחות זכר עמלק ושלא לירוא מהם אמר אל תיראו ואל תערצו מפניהם. וכבר התנהג א״א ע״ה במדה הזאת בהלחמו עם חמשה מלכים בזריזות נפלא בעם מעט מאד בהקש אליהם. וכמו הנדיבות בחיוב צדקות ומתנות עניים והתנהג עם החברים לפנים משורת הדין כמו שבאה הקבלה וכמו שהתנהג הנביא עליו השלום עם המלאכים ומהמין הזה השמטות והיובלות ומניעת הנשך כי כל זה דרך והישרה לתקן ענייני בני אדם ולהרחיק הריסה והפסד מצבם. וכמו הענוה אשר מתואר בה אדון הנביאים ע״ה והישרתנו התורה בזה הישרה נפלאה במניעת הגאוה מהמלכים עד שהבאה הצואה בפירוש עם ההפרש הגדול בינו ובין עמו מהשלטונות והמעלה לבלתי רום לבבו מאחיו מסכים אל מה שאמרו רז״ל מאד מאד הוי שפל רוח וכמו מניע׳ החנופה כמו שמצינו בתוכחת באמרו הוכח תוכיח את עמיתך. וכמו מניעת השנאה והנקימה והנטירה נאמרו לא תשנא את אחיך בלבבך לא תקום ולא תטור את בני עמך. ומלבד כל זה הישירה אותנו במצוה כוללת כל ענייני בני אדם שבין עמך. ומלבד כל זה הישירה אותנו במצוה כוללת כל ענייני בני אדם שבין אדם לחבירו והיא האהבה נאמרו ואהבת לרעך כמוך וכבר השיב הלל הזקן לאדם שבא להתגייר על מנת שילמדנו התורה כלה על רגל אחת ואמר לו ואהבת לרעך כמוך דלך סגי לחברך לא תעביד ואידך פירושה הוא זיל גמור הנה שבמעלות המדות הישירה אותנו התורה הישרה נפלאה ואמנם בשלמות הדעות זה מבואר מאד למה שהישירתנו אם במציאות השם יתברך שהוא שרש עמוד התורה ופרי החכמות כלן ואחדותו והיותו בלתי גוף ולא כח בגוף וידיעתו והשגחתו ועוצם יכלתו הן בחדשו המציאות בכלל ובנסים ובנפלאות שבאו בה אשר הוקבעו המועדות זכר להם. ושרש הנבואה. הפנות והדעות התוריות אשר יכללם הספר הזה ויותר מהמה כמו שיתבאר עוד בג״ה. ואמנם בהצלחות גופיות. הנה בייעודי האבות ובייעודי המצות מה שבו די. ואולם בהצלחות הנפשיית הנה באו מפורשות גם כן בייעודים הכללים. אמר בהצעת המעמד הנכבד ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו׳ והייתם לי סגולה וגומר ולתתך עליון על כל הגוים, אשר עשה. ואתם תהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש. ואמר וי"י האמירך היום וגו' אשריך ישראל מי כמיך עם נושע בי"י מגן עזרך וגומר ואם היה שאפשר שיפורשו בהצלחות מדומות כאלו תאמר נצוח האויבים והכבוד המדומה הנה הקבלה האמתית הישרתינו בזה בהצלחות הנצחיות המדומה להם בעולם הבא. והוא השארות הנפשות אחר המות הנהגות מזיו השכינה. והנה כשידוקדק היטב נמצא שגם בתורה שבכתב רמזים והעדות מזה כמו שיבא עוד בג״ה. ולזה כאשר יתבאר זה ממנה רוצה לומר שהיא תישר אותנו תכלית חהישרה באלו השלמיות נשאר עלינו שנעיין אם התכלית האחרון באחד מהם או אם הוא בדבר זולתם והנה אם הוא באחד מהם הלא מחוייב שהוא היותר חשוב מהם. וזה שאחר שהתבאר היותם תכליתיות ואיך שיהיו התכליותיות מחוייב בהם שיהיו פונים אל התכלית האחרון והצטרף אל זה הקדמה ידועה בעצמה שלא יתכן היות החסר והפחות תכלית לשלם ולחשוב יחריב בהכרח שהיותר חשוב הוא התכלית האחרון ולפי שאין יחס בין הצלחה הנצחית לזמנית כשהם ממין אחד. וכל שכן אם הנצחית ממין יותר חשוב הרבה לאין תכלית הוא מבואר שאם התכלית האחרון באחד מאלו הנה הוא בהצלחה הנפשית נצחית וזה למה ששאר ההצלחות זמניות ואין להם גם כן יחס. עמה בחשיבות. למה שהדבקות בזיו השכינה א״א שיצוייר טוב גדול כמהו בחשיבות. ואמנם אמרנו בשאר ההצלחות שהם זמניות אם בההצלחות הגופיות ובשלמות המדות הדבר בהם מבואר. ואם בשלמות הדעות למה שהשכל האנושי אינני בפעל תמיד בהיותו מחובר אל הגוף ואחד התפרדו לא התבאר עדיין נצחיות המושכל כמו שיבא ולפי שהוא מבואר בהצלחת האדם האנושית הנצחית היותה בתכלית האחרון מהחשיבות. והתכלית האחרון כבר יחשב שהוא התכלית האחרון בתורה ראוי להיות בן כבר יחשב בה שהיא התכלית האחרון. ולפי שאין המלט מהיות שאר השלמיות פונין אליו ראוי שנבאר אם יתאמת באלו שיפנו אליו אם היו שיהיה התכלית האחרון ונאמר שהדבר מבואר בהם היותם פונים אל השלמות ההוא אם היה שיהיה הוא התכלית האחרון. וזה שהצלחות הגופיות למה שנפ׳ האדם תפעל בכלים גשמיים הנה בתקונם והצלחת׳ מה שהוא הצער והכנ׳ לפעולותיה בקיום התורה מה שלא יעלם. ואולם שלמות המדות אין בהם היותו סבה עצמית בזכוך הנפש ואורה והסר ממנה חלאתה והתקדשת מטומאות מתאוות והקנאות והנצוח שהם סבות הקרובות' לכיבוי אורה אשר כל זה הצעה והבנה לפתוח המושכלות בה. ואמנם שלמות הדעות כבר יחשב היותו יותר עצמיי בתכלית הזה ואי אפשר מבלתי שנרחיב בזה הביאור לפי שמעדו בו רגלי קצת חכמי אומתינו כפי מה שנראה לנו עם שבו נתישר לעמוד על התכלית האמתית בזאת התורה ואמר שהוא מוסכם מהם שהשכל יתעצם במה שישיגהו מהמושכלות ויתחדש מהם שכל נקנה בלתי מעורב עם השכל ההיולני. ולהיות נבדל מההיולני עם היות שנתהוה ונתחדש ושאר נצחי לפי שאין לו סבות ההפסד כמו שנבאר במשה שהחמר הוא סבת ההפסד והרע לזה תהיה ההצלחה הנצחית במושכלות הנקנות וכל עוד שנשיג מושגים רבים תהיה ההצלחה יותר גדולה וכל שכן כאשר יהיו המושגים יותר יקרים בעצמם והוא גם כן מוסכם מהם שכל אחד מהמשכילים ישמח ויתענג אחר המות במה שהשיג אותו. והנה שערו זה במה שנשיג מהערבות בחיינו בהשיגנו המושכלות וכ״ש אחר המות שנשכיל' יחד בהתמדה ולזה יחוייב שאין יחס אל הערבות שיהיה מהמושכלו׳ הפחותות אל המושכלות הנכבדות כי הערבות שנמצא בהם בחיינו מתחלף חלוף נפלא. זהו כלל מה שהשתתפו בו והסכימו עליו אלא שמצאנו בהם חלוף כי מהם מה שיראה שהצלחה הזאת תהיה יותר גדולה. כל מה שהיו המושגים רבים. מהנמצאות בעלי חמר היו או נבדלים וזה כי הוא יראה למה שסדור הנמצאות כלם בנפש השכל הפועל הנה כל אשר קרב מדרגתו בהשגת המושכלות אל השכל הפועל היתה מדרגתו יותר גבוה ומהם מי שיראה שהמושג בשכל האדם השגה אמתית ממציאות השם ומלאכיו הוא הנשאר וכל מה שהשיג יותר מדרגתו יותר עצומה כוונה ממנו לפי מה שיראה שחשכ׳ יתעצם בהשגתו בנבדלים לבד והוא הנשאר נצחי. וכל מה שהשיג בהם יותר תהיה הצלחה יותר עצומה. ושני אלו הדעות עם שהם הורסים התורה ועוקרים שרשי הקבלה הם מבואר ההפסד מצד העיון. אם שהם הורסים עקרי התורה והקבלה. זה יראה מפנים מהם שמעיקרו התורה והקבלה שבעשיית המצות ישיג האדם החיים הנצחיים כמו שבא במשנה מפורש כל העושה מצוה אחת מטיבין לו. ובא בפירוש בגמרא שהוא הטוב הצפון לצדיקים. והנה לפי הדעות האלו המצות המעשיות אינם אלא הצעה למושכלות. ואם לא התעצם השכל בהם אין יתרון בעשיית המצות ומהם שלפי התורה והקבלה כבר יהיו במצות המעשיות ובאזהרות עניינים מיוחדים בגמול ועונש שלא יתכן בהם לפי הדעות ההם. אמנם בגמול כאלו תאמר המוסרים נפשם על קדושת השם כמו שאמרו הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. הנה שלא התנו שהתעצמו במושכלות ואם התעצמו מה יתרון במות גופם. ואמנם בעונש כמו המלשינים והמוסרות והמלבין פני חברו ברבים שבא בקבלה מהם שאין להם חלק לעולם הבא. והנה נתעצם שכלם במושכלות אי אפשר מבלתי שישאר נצחי אם לא שיחדש בהם ה׳ גם להעניש השכל הנקנה ההוא אשר מדרכו להשאר נצחי ויפסידנו. והנה גם המינים שהם בכלל הזה אם היה שיהיה שיכפרו בשורש אחר משרשי הקבלה כגון האומר אין תחיית המתים מן התורה. הנה אם נתעצם שכלו במושכלות אחרות עם שהמושכל אשר הוא כופר עליו שבעבורו יקרא מין הוא בלתי נשאר למה לא ישארו שאר המושכלות. ואמנם לפי הקבלה האמתית אין לו חלק לעולם הבא. מהם שכבר כתפרסם וקובל באומה שלפי רוב הזכיות והעונות יהיה רוב עונג הנפשות וצערן כמו שבא בקבלה ובמדרשות הרבה עניין גן העדן וגהינם. ולפי אלו הדעות הנה השכר והעונש הוא בהשארות השכל הנקנה והפסדו לא זולת זה. ואמנם המאמר כשהשכל מתענג במושכלות אחד המות הוא מבואר הבטול כמו שיבא עיר בגזירת המקום ברוך הוא. ולו הונח אפשרי בתענוג הנה אין דרך לזה בצער. ואף אם ירצה לברא בריאה. ומהם שלפי מה שאמרו רבותינו זכרם לברכה התכלית הוא חלק המעשי כמו שבא בדבריהם זכרם לברכה שמהם אמרו שהמעשה גדול ולבסוף נמנו וגמרו שהתלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. הנה ששמו החלק המעשי סבה תכליתית למעשה. הנה מכל אלו הפנים נראה מבואר שהדעות האלו הם כנגד שרשי התורה ועקריה. ואם שהם נפסדים בעצמם מצד העיון. זה גם כן יראה מפנים. מהם שלפי אלו הדעות יהיה תכלית התורה לאדם לזולת מינו. וזה שלפי הדעות האלו השכל הנקנה הנשאר הוא נבדל בלתי מעורב עמו. הנה אם כן איננו צורה לו ואיננו מקרה דבק לו אחר שהינח נבדל ומתעצם מהמושכלות. ועוד שכבר יצוייר הפסד האדם בזולת הפסדו כמו שהונח בהשארות אחר המית. ומה שאפשר הפסדו בזולת הפסד דבר מה והוא בלתי מעורב עמו הוא מתחלף באיש לדבר ההוא בהכרח. ומה שהוא מתחלף באיש לדבר ואיננו מחובר עמו אינו צורה לו. ועוד שכבר יצוייר הפסד הנבדל בהאדם בזול' הפסדו כמו שהונ' בזולת הפסד האדם. ואחר שותאמת שאיננו צורתו. הנה יתאמת שתכלית התורה שהיא להשארות השכל הזה לאדם הוא לזולתו. ואולם שיהיה לזולת מינו זה יתבאר בקלות מטבע כל אחד. וזה שהאדם בטבעו דורך אל הפסד והיא נמנע היותו נצחי באיש. ואולם השכל הנקנה הוא מונח נצחי באיש והוא נמנע ההפסד לעצמותו. ומה שזה דרכו הוא מתחלף במין. ומהם שהוא רחוק בחק היושר האלהי שיהיה הגמול והעונש האמתי לאדם לזולת העובד או הממרה. ומהם שהמאמר כשהשכל מתעצ׳ במושגיו והוא מחודש נבדל לשכל ההיולני הוא מבואר ההפסד מפנים. מהם שלפי שהונח בלתי חיולני הנה אין לו חומר נושא ינשא עליו ויתהוה ממנו. ולפי שהונח מחודש יתחייב שיתהוה מלא דבר. והוא מאמר מבואר הבטול כי ההתהוות מלא דבר היא מהנמנעות שיש להם טבע אם לא על צד הפלא מהשם יתברך. ומהם שהמאמר הזה הוא מאמר סותר נפשו כי כשהונח שהשכל מתעצם ממושגיו הנה אין הכוונה בו השכל ההיולני. וזה שהשכל שהתעצם כבר הונח נבדל מה מההיולני ואם נכוין בו אל השכל הנקנה הנה אמרנו שהוא מתעצם במושגיו כבר נניחהו נמצא קודם היותו. האלים כאלו נאמר שהדבר ימציא עצמו. והוא מבואר דגנות וההפסד ומהם שהתעצם שהשכל ממושגיו הוא מבואר הבטול. וזה שלא ימלט מחלוקה. אם שההשכלה שהיא פעל השגת המושכל הוא המושכל בעצמו כמו שהוא הסכמת הפלוסופים שהשכל והמשכיל והמושכל דבר אחד בעינו אם לא. ואם ההשכלה הוא המושכל בעצמו יתחייב אחד מב׳ בטולים אם שיהיה המושכל האחד הוא המושכל האחר בעינו וכל המושכלו׳ גם כן מושכל אחד אם היה שיהיה ההשכלה אחת ובלתי מתחלפת לכל המושכלות והוא מבואר הבטול. וזה שלא יהיה יתרון וחשיבית למשיג מושכלים רבים על משג מושכל אחד. ואם שיהיה המושכל הא' זולת המושכל האחר ופעל ההשכלה במושכל הא' בלתי פעל ההשכלה במושכל האחר. ויתחייב שכאשר נתעצם השכל במושכל א׳ והשיג אח״כ מושכל אחר שיהיה לו עצמי כמספר המושכלי׳ או שישתנה ויתעצם האחד בהאחר וישוב עצמו אחר מתחלף במין לקודם והוא בתכלית הבטול. ועוד שלמה שהצורה העצמית לאדם מתחדשת תמיד לפי זה יתחייב שישתנה ויתחלף האיש הרמוז אליו. מעצמות לעצמות והוא כתכלית הבטול והגנות. ומהם שהשכל הנקנה הזה שהתעצם במושכלות לא ימלט מהיות חי או מת או בלתי מתואר בחיות או מיתה ושקר שיהיה בלתי מתואר בהם. וזה שמי שזה דרכו הוא גשם בלתי בעל נפש או מקרה מהמקרים ושקר שיהיה מת למה שלא יהיה לו יתרון וחשיבות בנצחיותו הנה הוא בהכרח אם כן חי ולפי שהוא מבואר בעצמו שהחיות הוא זולת ההשכלה הוא מחריב אם כן היות השכל הזה מחיות והשכלה ואין המלט אם כן מנושא וכבר הונח נבדל זה חלוף, הנה מכל אלו דפנים יראה הראות מבואר בהם הפסד אלו הדעות אלא שהדעת הראשון יותר מגונה מצד אחר ודב׳ מצד אחר אמנם האחד למה שיתחייב ממנו שיהיה ההשארות בהשגחת המושכלות אשר בפילוסופיא. ויהיה אם כן עיקרי התורה תולדות הפילוסופיא. ויתחייב שמי שהשכיל מושכל אחד ממושכלי ההנדסה אחר שהם נמצאים בנפש השכל הפועל שישאר נצחי אלא שזה הזייה ובדיא אין עניין לו. ואם השני למה שההשכלה בעצמות הנבדלים איננה מדרך החיוב אלא מדרך השלילה. וכמו שהאריך בזה הרב המורה. ולזה לא תהיה השג' שלמה. וכ״ש שתהיה בשכל כמו שהיה חוץ לנפש. ולזה המושכל החסד הזה שהוא בלתי נמצא חוץ לנפש כן. איך יתעצם מי יתן ואדע אלא שהדעות האלה בדאום הפילוסופים כאלו טבע האמת חייב אותם להאמין בהשארות הנפשות וחשבו מחשבות והרבו דברים מרבים הבל ונתפתו אחריהם מחכמי אומתינו ולא הרגישו ולא עלתה על לבם איך הורסים חומת בניין התורה בזה ופורצין נדרותיה עם שהענין בעצמו אין ידים לו. ולפי שהתבאר בשלמות הדעות שלא יתחייב ממנו התכלית ההוא באופן שיניחוהו. והתבאר גם כן בשאר השלמות היותם הצעה למושכלות לבד. כבר יתחייב מזה שלא יתחייב התכלית ההוא ראשונ׳ ובעצמות מהדעות ולא מהפעולות. ולפי שהתכלית הזה הוא מחריב לתורה כפי מה שבא בו הקבלה הוא מחריב שיתחייב ראשונה ובעצמות לחלק ממנה שאינו מהדעות במוחלט ולא מה מהפעולות במוחלט. וכאשר חקרנו בה ובחלקיה מצאנו בה חלק קטן חכמות גדול האיכות שאיננו מן הדעות במוחלט ומן הפעולות במוחלט. והוא אהבת השם יתברך ויראתו האמתית ואומר שהוא המחייב התכלית הזה על כל פנים כפי התורה והקבלה וכפי העיון בעצמו. אם כפי התורה הנה אמר בפסוק ועתה ישראל מה י"י אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את י"י אלהיך ללכת בדרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את י"י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. ואמר אשר אנכי מצוך היום לאהבה את י"י אלהיך ללכת בדרכיו ואמר לאהבה את י"י אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו. ובקבלת עול מלכות שמים הוזכרה זאת האהבה ואהבת את י"י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. כאלו נשתמש משרש הייחוד לשומו סבה לזאת האהבה בכל לבו ובכל נפשו כמו שיבא עוד בגזירת המקום ברוך הוא. ואמר והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את י"י אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם וגומר. הנה כבר יראה שהתכלית המבוקש מהתורה הוא ההשמע אליו בזריזות נפלא לקיים מצותיו ולזהירות גדול לבלתי עבור על אזהרותיו בשמחה וכטוב לבב אשר הוא סוד העבודה והאהבה האמתית כמו שבאו בזה מאמרים לרבותינו זכרם לברכה הרבה. ולפי שזהו התכלית המבוקש מהתורה והוא מבואר התחייב ממנה ההצלחה וההשארות הנצחי. הוא מבואר שהתכלית הזה כבר יתחיי׳ ההצלחה והשארות הנצחי כפי התורה והקבלה. ואם כפי העיון בעצמו. זה אמנם יתבאר אחר הניחנו שלש הקדמות אשר אין ספק באמתתן. הא' שנפש האדם אשר היא צורתו עצם רוחני מוכן אל ההשכלה ובלתי משכיל בפעל בעצמו. הב' שהשלם לעצמותו אוהב הטוב והשלמות וחפץ בו וכפי השלמות תהיה האהבה והערבות בחפץ. השלישי שהאהבה והערבות בחפץ זולת ההשכלה. ונצרף אליה ד׳ מבוארת בעצמה ששלמות הנפש ודבקותה בשם ראוה שיחויב התכלית הזה. ואולם איך יתאמתו אלו ההקדמית הגה כפי מה שאומר אם האחד תחילה אמרנו בנפש האדם שהיתה צורתו הוא מבואר בעצמו למה שבהפרדה מן הגוף נפסד האדם בדרך שלא יצדק עליו נדרו ואמרנו בה שהיא עצם הוא דבר התבאר בא׳ מהשמע היות הצורה ראשונה בשם העצם מהחמר. ואמרנו בה רוח ג׳ הוא מבואר למה שבה כחות השתמש בהם ברצון זולת חוש מהחושים כאלו תאמר בה המדמה והזוכר והשכלי. ואמרנו בה מוכן אל ההשכלה הוא מבואר בה למה שהתבאר ממנה היותה נושא לכח השכלי להיותו נשוא בגוף באמצעות הנפש וזה שאין המלט מהיות הנושא לזאת ההכנה שכל והנה היא מעורבת עם צורה שכלית והיה נמנע בה שתשכיל כל הצורות כי הדבר אפשר שיקבל כל הדברים בהיותו משולל מכלם. והנה כאש שמנו השכל נושא להבנה בקבלו המושכלות יתעצם בהם קבול מעורב בה והוא בלתי אפשר אחר שאיננו משולל מכל הצורות. ואולם כששמנו הנפש נושא להכנה אמנם נשימה תנאי במציאותה לא שיתפעל מקבולה המושכלות. וזה כי נושאי ההכנה. לקבל הדברים יתחלפו בה חלוף רב כי מהם שהנושא יתפעל באופן מה ממין מה שישיגהו כמו העניין בחוש המשוש ובקצתם יקבלם הנושא בדרך שלא יתפעל הנושא וממין מה שישיגהו כקבול חוש הראות המראים כי לא יקבל הגיון מהמראה המוחשים ואולם יתפעל ממנו הפעלות מה. ולזה היה אחר שהרגיש הרגש חזק לא ירגיש הרגש חלוש. והנה החוש המשותף יתפעל ממושגיו יותר מעט לפי שהשגתו רוחנית. עוד אחר כך ההכנה השכלית תקבל הדברים מזולת שיתפעל מהם נושאם ולזה היה אפשר בו לקבל כל הצורות כאשר הונח הנפש. ואולם כאשר הונח שכל אי איפשר שיאמר בו זה. וזה שאם הנחנו ההבנה תקבל המושכלות קבול בלתי מעורב עם הנושא לא ימנע מחלוקה אם שנניח הנושא משכיל או בלתי משכיל. ושקר שיהיה השכל בלתי משכיל אם כן הוא בהכרח משכיל. אבל כשנניח המושכל מן המושכלות אשר תקבלם החכנה יתחייב שיהיה המושכל בו בכחו בפעל וזה שקר. האלים אם לא שיבדה בדיאה שיהיה המושכל ואין לו יחס עם המושכלות אשר תקבלם ההכנה והוא מבואר הגנות והבטול. ולזה הוא מבואר שאין הנושא לזאת ההכנה שכלי שנית שאם היה הנושא לזאת ההכנה שכל לא ימלט משיהיה אם הוה ואם בלתי הווה. ואם היה הווה לא ימלט מהתהוות זה הנושא משיהיה מנושא אחד או מלא דבר. ואם היה מגישא הנה יחוייב שישתנה עד שיתהוה ממנו זה הנושא. ולפי שכבר התבאר שכל משתנה הוא גשם הנה יחוייב בו שיהיה גשם. ולפי שהוא מבואר בעצמו המנע התהוות לא גשם מגשם. הנה יחריב כזה הנושא שיהיה גשם. וכבר הונח שכלי זה חלוף נמשך להיותו הווה יחריב אם כן שיהיה בלתי הווה. והנה לא ימלט משיחיה נבדל או בלתי נבדל. ואם היא בלתי נבדל יתחייב שיהיה שכל חרמוז אליו נסתר ונעלם בחמר טרם התהוותו. ולהיות שכל האיש אשר יתהוה ממנו החמר ההוא הנגלה בו חוייב שיהיה בו שכל אחר. ויתחייב זח גם כן בחמר שנתהוה ממנו החמר ההוא וזה אל לא תכלית ויתחייב שיהיו כל החמרים ההוים הנפסדם בעלי שכלים בלתי בעל תכלית. האלים אם לא שיעתק השכל מחוץ בהתהוות החמר ויסתר בו עד שיראו פעולתיו והוא כתכלית הביטול והגנות. ואם הנחנוהו נבדל הנה אם שיתחלף שכל ראובן לשכל שטעון עד שיהיו צורות מתחלפות אם לא. ואם נניחם מתחלפות הנה הם בהכרח מתחלפות במין שההסכמה במין וחלוף באיש בלתי מצוייר בנברא כפו שהתבאר במקומי. ושקר שיהיו מתחלפים במין שאם כן היו אישי המין מתחלפי׳ במין. ואם לא יתחלף שכל שמעון לשכל ראובן במין ולא באיש היו צורות אישי המין אחד במספר. והיה איש המין זולתו והיה האיש הזולת הוא הוא. ועוד שיהיה השכל הזה האחד בכח ובפועל יחד וזה שהמושכלות אשר לראובן בכח הם לשמעון בפעל. והיו גם כן אישי המין בלתי צריכין לחוש בקניין המושכלות אם היה איש אשר אחד מהם השתמש בחושיו בקניין המושכלות ההם אלא שהוא מבואר שמהניחנו נושא זאת ההכנה שכל ימשכו בטולים רבים. ולזה הוא מחוייב שיהיה הנושא אם גשם ואם נפש ולפי שהוא מבואר שאם הונח הגשם נושא הנה לא יקבלם בזולת אמצעי וזה שהצורות אשר מדרך הגשם שיקבלם בזולת אמצעי לא יצויר גשם משולל מהם. ולזה יתחיי' שאם היה הגשם מקבל זאת ההכנה בזול׳ אמצעי שיהיו כל הגשמים בעלי שכל והוא מבואר שאם הנחנו הנפש נושא איננו נושא לה בעצמותם כי אין מדרך הצורות היותם נושאות קצתם לקצתם אלא באמצעות החמר. ובהיות העניין כן הוא מבואר שהנושא לזאת ההכנה הוא הנפש באמצעות הגוף. ולזה התאמת אמרנו בנפש האדם עצם מוכן אל ההשכלה ואמרנו מוכן להיות כח ההכנה בו ואמרנו בלתי משכיל בפעל בעצמו עם היות אמרנו מוכן יורה שאיננו בפעל. כבר יורה אמרנו בלתי משכיל בפעל בעצמו שהעצם הנושא לא יתעצם בהשכלה והוא מה שמעדו בו רגלי קצת הקודמים וזה כי למה שהנושא לזאת ההכנה עצם חוץ לנפש הנה הוא מתעצם בהשכלה הוא משתנה מעצמות לעצמות. והמאמר שהמושכלות הגקנות יתעצמו נבדלות מהנושא ויתהווה ממנו שכל נבדל אין ידים לי. כמו שהתבאר מדברינו במה שקדם והנה זה מפסיק לפי קצורינו באמות ההקדמה הא׳ ואם הב׳ תתאמת כן לפי שהוא ידוע שהשם יתברך מקור ומבוע מהשלמיות כלם והוא יתברך לשלמותו אשר הוא עצמיתו אוהב הטוב למה שנראה מפועולותיו בהמצאת המציאות בכללי והתמדתו וחדושו תמיד וזה אמנם ברצונו הפשוט היה בהכרח אהבת הטוב משיג עצמו לשלמותו. ויתחייב מזה שכל אשר יהיה השלמות יותר גדול יהיה האהבה והערבות בחפץ יותר גדול, והנה זה מסכים מאד אל מה שבא בתורה כי בזכרו אהבת האבות לשי״ת הזכיר אהבה ובזכרו אהבת השם לאבות הזכיר חשק שמורה על חשק האהבה אמר רק באבתיך חשק י"י וזה מה שיורה על מה שאמרנו שכבר יראה שלפי מדרגת הטוב האהוב תהיה מדרגת האהבה וכל אשר ירבה יותר גדול תהיה האהבה יותר גדולה. וכאשר יחיה הטוב בב״ת בגודל היה ראוי שתהיה האהבה בב״ת ולזה יחשב שאהבת האדם לשם יתברך ראוי שתהיה יותר עצומה לאין תכלית אשר בעבור זה היה ראה שיחבר שם החשק באהבת האבות לשם יתברך ושם האהבה באהבתו אותם אלא שלמה שהיתה האחבה משיג עצמי לשלמות וחיתה שלמותו יתברך עצום לאין תכליתו זה ראוי היתה האהבתו אל הטוב יותר עצומה. ואם היה שהטוב האהוב שפל במדרגה מאד. ודי בזה בהקדמה הב׳ ואם הג' מבוארת בעצמה מגדרי הנבדלים וזה כי חרצון איננו זולת חקבוץ והערך שבין כח חמתעורר והמדמה אשר היא ההסכמה לדברים הנרצים וכפי ערך ההוא יהיה ערבות החפץ ואמנם ההשכלה היא ציור ואמות אשר שניהם בבת חשכלי כמו שהתבאר כל זה בספר הנפש ולהיות כח השכלי זולת הכח חמתעורר וחכה המדמה חנה נתאמת שהאהבה והערבות בחפץ זולת ההשכלה והיא ההקדמה הג'. ואחד שנתאמתו אלו ההקדמות אומר כי למה שנתאמת בהקדמה הא׳ היות נפש האדם עצם רוחני היה אפשר בו ההשארות אחד ההפרד למה שאין לו סבות ההפסד להיותו אז בלתי המר והיה ההפרד אפשרי בו לחיות עצם שכלי ואנחנו נראה השתמש העצם הזה בהשכלה בתוספת כח בעת חולשת הכלים חגשמיים שזה ממה שיורה אפשרות קיימו בעצמו ושאיננו אובד אבדון יתר הצורות באבדון הדברים אשר להם צורות ואחר שקיומו בעצמו אפשרי בו בהפרדו מהדבר אשר הוא לו צורה הנה הנצחיות מחוייב בו כפי טבעו להיותו משולל מהחמריות אשר הוא סבת ההפסד בהיות הכחות המתפעלות בלתי גשמעות לכחות הפועלות כמו שהתבאר במקומו ולפי שהתבאר בב' שכפי השלמות תהיה האהבה אל הטוב והערבות ההוא מבואר שלפי מדרגת האהוב הטוב תהיה מדרגת השלמות ולזה יתבאר שאהבת השם יתברך שהוא טוב בב״ת מחוייבת לשלמות הנפש היותם גדולה שתצוייר. ולפי שהתבאר בג' שאהבה והערבות בה זולת ההשכלה הנה העצמיי לשלמות הנפש הוא דבר זולת ההשכלה והיא האהבה. ולפי שהוא מבואר ממנה שהתחייב דבקות בשם יתברך למה שהוא מבואר גם בדברים הטבעיים שהאהבה והאותות בהם הוא סבת שלמותם ואחדותם עד שהיה מהקודמים מי שיראה שהתחלת ההויה היא האהבה והקבוץ והתחלת ההפסד השנאה והפרוד. וכל שכן בדברים. הרוחניים שאהבה וההאותי׳ ביניהם דבקות ואחדות. ואחר שהתבאר במה שקדם ויתבאר עוד במאמר הג' בג״ה שאהבת השם יתברך הטוב עצומה הוא מבואר שכל אשר תהיה האהבה בין הש״י ובין האדם יותר גדולה יהיה הדבקות יותר חזק ויותר גדול ולפי שהתבאר בהקדמה הרבעיות ששלמות הנפש ודבקותה בשם ראוי שיהי' התכלית הזה התבאר במה שאין ספק בו שהעיון מסכים אל מה שהתבאר כפי התורה והקבלה שהאהבה האמתית היא המחייבת התכלית הזה מההשארו׳ הנצחי אשר קובל באומה וגדלני עליו והאירה בו עינינו התורה עם חיותו מסכים עם העיון ובלתי חולק עליו. והנה לחיות האמת עד לעצמו ומסכי׳ מכל צד מה שבא לרז״ל מתארי הע״ה הוא מתיחש מאד עם הדעה הזה האמתי' והוא בתכלית המרחק מדעות הקודמים וזה שכבר נמצא במאמריהם ג׳ עניינים נאותים אל הדעת הזה ורחוקים מאד מהדעות ההם. הא׳ מה שנמצא בהם בגמול הצדיקים בהתענג נפשותם מזיו השכינה כל אחד כפי מדרגתו. ובענשי הרשעים גם בעניינים מתחלפים כמו שבאו מאמרים רבים על זה. הב' מה שנמצא מהם בגמול הצדיקים ייחדם מקומות מוגבלי׳ לנטול ועונש כמו שבאו מדרשים רבים בעניין גן עדן וגהינם. הג׳ מה שנמצא מהם מה שהפליגו בשכר תינוקות של בית רבן כמו שאמרו אינו דומה חבל שאין בו חטא לחבל שיש בו חטא. ובא בתנחומא בשם ר׳ מאיר אמרו אימתי תינוקות זוכים לחיי העולם הבא משיודעין לומר אמן הה״ד פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים אל תקרי אמונים אלא אמנים שיודעים לומר אמן. והוא מסכים למה שאמרו במסכת שבת והרוח תשוב אל מאלהי׳ אשר נתנה. תנה לו כמו שנתנה לך והנה הראשון והוא שכר הצדיקים בתענוג נפשותם והנאתם מזיו השכינה מתיחס מאד להם חלף עבודתם באהבה וחשק הנמרץ ולדבקות חפצם ורצונם בשם כבר ראוי שישיגו הנאה וערבות נמרץ בדבקותם הנכסף להם בעודם עם החמר. והנה היה התענוג והערבות הזה אפשרי ואם הערבות איננו השכלה כמו שהתבאר במה שקדם למה שעצם הנפש הוא דבר זולת ההשכלה יחול הרצון והחשק והערבות כמו שביארנו. אבל אומר שלפי הדעות הקודמים הערבות והתעוג הזה הוא נמנע. ואם חשכו לקיימו בטענות זכרום כאלו טבע האמת הכריחם על זה. אלא שטעו בו לפי דעתם טעות מפורסם וא״א מבלתי שנזכיר טענותם ובמקומות הטעות בהם ואומר תחלה שלפי דעתם הערבות הוא נמנע למה שהתבאר שהערבות הוא זולת ההשכלה. ולזה אם היה השכל הנקנה שכל ומשכיל ומושכל אצלם והיה הערבות זולת ההשכלה הנה הוא זולת המשכיל והמושכל. ולהיות השכל פשוט ובלתי מורכב הנה א״א שיהי' בו ערבות. וזה שכבר יהיה מורכב מערבות והשכלה אשר התבאר היותם מתחלפים ולהיות הערבות בדברים האלו רושם בנושאי הכחות אשר מהם יהיה הערבות כאלו תאמר על דרך משל ההערבות בטעמים יחול בנו שאם יהיה הערבות בהשכלה בנושאה והוא אשר לו כח על ההשכלה שהוא הנפש בכלל. אבל אם נשים אותה נבדלת מהנפש כמו שדמו הנה הערבות אי איפשר שיחול על הנושא אחר שאין לו נושא לפי דבריהם למה שההשכלה והמשכיל דבר אחד בעינו לפי דעתם ואמנם מה שדמו לקיים דעתם שהערבות הזה נמצא במה שנמצא מהרכבה בחיינו כשהשיגנו המושכלות כל שכן אחר המות שנשכילם יחד בהתמדה. ויורה על זה גם כן אצלם במה שנמצא מהערבות הנפלא במושכלות הנכבדות שאין יחס בין הערבות אשר נמצא בזולתם הוא הטעא' מבואר'. וזה שהערבו' אשר נמצא בחיינו הוא להשגת הדבר הנכסף כי למה שהאדם בחיי על השנת המושכלו׳ והוא הכוסף אליהם והיה הכוסף אינינו זולת המרצת הרצון להשיג הדבר הנכסף אשר הרצון כבר התבאר היות זולת ההשכלה. הנה כשהיתה ההשגה ההיא הנכספת בפעל אשר היתה קודם זה בכח נמצא ערבות גדול כי טבע הדבר הנכסף אל הטבע כן חייב. ולזה יתחייב שכאשר היה הדבר הנכסף גדול הערך ויקר היה הכוסף יותר חזק והערבות בהשגה יותר גדול מצורף לזה מה שקרה בהשגות היקרות היותן עמוקות ודקות ובכח רחוק יותר מהמושכלות השפלות אשר כשנעתק בעל הכח אל הפעל להיותו יותר רחוק היה הערבות יותר גדול בהעתקו מן הקצה אל הקצה כאשר קרה בנגוני המוסיקה שהנעימה אשר הוא ביחס הכל וביחס הכפל יותר ערבות למרחק הנעימות אשר ביחס ההוא ולהעתקה מן הקצה אל הקצה. ולזה אחר המות שהשכלה בפעל תמיד ואין שם העתק ומרחק ובין הכח אל הפעל ולא כוסף למה שאין לשכל רצון כמו שקדם. הנה לא יתכן וכל שכן שלא יתחייב שיהיה לשם ערבות. והנה ממה שיורה על זה אשר אמרנו מה שנמצא בהשגותינו המושכלות הראשונות שלא נרגיש בהם ערבות כלל. וזה אמנם למה שלא היה בהם העתק מורגש מן הכח אל הפועל ולא היה בהשגותם כוסף קודם שהושגו. ולזה הוא מבואר שמה שדמו לקיים דעתם הוא הטעאה לא ראיה. אמנם לפי דעתינו אנחנו שהנפש עצם בו כח שכלי הנה הערבות בו אפשר ומחריב גם במושכל בבחינת מה שבהשגתינו מהמרצת הדבקות אשר הוא הסבה העצמיית לערבות. ובכאן התבאר שמה שבא בדבריהם בתענוג נפשות הצדיקים מתיחס ומסכים אל הדעת האמתי ובלתי מסכי׳ כלל אל הדעית ההם וכל שכן מה שהזכרנו בעונש הרשעים שאין עניין לו כלל אחר שלפי דעתם אין שם אלא העדר ההשארות והעדר המושכל. וראוי שנתעורר שמה שבא להם בעניין הזה הראשון מהיות הגמולים והעונשים במדרגות מתחלפות מסכים מאד אל הדעת הזה כי הערבות בשכר ראוי שיהיה כפי מדרגת הדבקות. והצער הנשוא בעצמות הנפש בעוצם ראוי שיהיה גם כן כפי מדרגת הענש והיה אם כן ענין הראשון מסכים מאד אל הדעת האמתי בכל הצדדין. ואמנם השני והוא התיחד מקומות מוגבלים לנמול והעונש בגן עדן וגהינם כמו שנמצא להם מאמרים על זה בלתי סובלים דמויים וצורות כמו שהאריך בזה הרמב״ן זכרו לברכה בספרו בשער הגמול. הנה הוא מסכים גם כן לדעת השני ובלתי מסכים לדעות ההם. וזה שלפי דעתינו אנחנו בעצם הנפשות הנשארות איננו רחוק שיתיחסו אחרי הפרדם למקום מוגבל כהתיחסם לגופו׳ האנשים בעודן מחוברות אל הגוף אבל אם נניח הנשא׳ אחר המות השכל הנקנה שהיא עצם נבדל ובלתי מתיחס למקום הנה התיחסם למקום אל הנפשות היא נמנע בעצמו ואמנם הג' אשר יראה מהם היות הנפש מובנת אל ההשארות בעצמה בלא קנין המושכלות הנה הוא מסכים גם כן עם הדעת האמתי ובלתי מסכים וחולק עם הדעות ההם. ובפי' אמרו תנה לו כמו שנתנה לך. והנה בגבול אשר שמו משעת שאומרין אמן איננו רחוק שהם אשר נגלו להם תעלומות חכמה כמדע נבואיי רבני שהיו מקובלים ששלמות נפש האדם יהיה באותו הגבול אולי שהוא הגבול אשר יגיעו קצת המושכלות הראשונות וביאור זה כי למה שנפש האדם תשלם בהגיע לו כחותיה ולפי שקצת הכחות יקדם לקצת בזמן כאלו תאמר הזן לצומח והצומח למרגיש והיה האחרין בזמן הכה השכלי במו שחתבאר כל זה בספר הנפש הוא קרוב שהכה הזה השכלי לא נשלם בזמן היותו גמגע לצאת אל הפעל ולזה אם היה שבגבול הזח גשלם הכה ההוא למה שבעת ההוא יש לו אפשרו׳ לצאת אל הפעל שכבר ישיג קצת המושכלות הראשונו הנה איננו רחוק שיהי׳ אז שלמות הנפש על טבעה ותשיגה האשרות בעצמה מבלי גמול קדום מבעל הנפש ההיא כאשר יתבאר עוד במאמר הד׳ בנ״ה. והנה לפי דעות הקודמים שהשארות ההוא הוא לשכל הנקנה לפי קנין המושכלות הנקנות הנה אין דרך ועניין להשארות התינוקות. האלים אם לא יאמינו שההשארות יהיה גם כן במושכלות הראשונות. ומי יתן ואדע אם התינוק שהשיג שהכל גדול מחלקו ואחר שהשיג הדברים השוים לדבר אחר שניהם שוים אם תהיינה נפשות אלו התינוקות נבדלות כל אחר ממושכלו בלתי דומה אחת לחברתה אלא שזה ממה שהאריכות בביאורו מותר וכבר באו מאמרים רבים לרז״ל מורים על אמתת הדעת הזה אין צריך לזוכרם ואחר שהתבאר זה אומר שכבר יתבאר בקלות לפי התורה והנכון שיחייב בזאת האהבה שתחיה בתכלית מה שאפשר מהחוק. אם לפי התורה אמרו בפי' ואהבת את י"י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. ובא הפירוש בו אפילו נוטל את את נפשך כאלו הכוונה כלה שכל מחשבות. האדם יפנו אל התכלית הזה מזאת האהבה באמרם וכל מעשיך יהיו לשם שמים עד לא יאהב דבר אלא לתכלית זאת האהבה וזאת העבודה כמו שהאריך בזה זולתינו. ולזה מה שבא בהרחקת העבודה לזולתו באמרו ואנכי י"י אלהיך אל קנא. שייחס תאר הקנאה לשם למה שמדרך המקנה שיקשה בעיניו שיאהב אוהבו זולתו. הנה שלפי התורה אין ראוי שיצוייר אהב׳ יותר חזקה ממנה ואם לפי העיון למה שאהבת הטוב ואוי שתהיה מדרגתה בחוזק וחולשה לפי מדרגת הטוב האהוב יתברך בב״ת במדרגה וכל שכן בהיות האהוב אהוב ממנו אהבה עצומה כמו שביארנו במה שקדם ויתבאר עוד בג״ה הנה א"כ לפי העיון בעצמו ראוי שתהיה האהבה הזאת באופן שלא תצוייר אהבה יותר חזקח ממנה. ואחד שהתבאר זה מעניין זאת האהבה אומר שהוא מחריב שלא תהיה לתכלית אחר חוץ ממנה. וזה שאם היתה לתכלית אחר היה התכלית ההוא יותר אהוב. ולזה אהבה שהונחה חיותי חזקה שאיפשר שיצוייר בלתי חזק בתאר ההוא ונתאמת בזה מה שבא במשנה הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס. וכאשר היה זה כן יחוייב שיובן זה אף כנטול הנצחי רוצה לומר שאין ראוי שתהיה האהבה הזאת לתכלית הע״ח וזה שכל אשר תהיה לתכלית פה יהיה בהכרח התכלית יותר אהוב ועבודת האהבה חלושה ממדרגתה המחייבת לה. וכאשר התבאר זה ממנה הנה עלה בידינו התכלית האחרון לתורה שהוא האהבה והעבודה האמתית. והוא אשר חתם בו גדול החכמים ספרו באמרו סוף דבר הכל נשמע וגו׳ כי זה כל האדם ולפי שהחיים הנצחיים והדבקות הנצחי מזיו שכינתו הוא הטוב שאי אפשר שיצויר טוב כמותו. והתכלית האחרון זה עניינו כבר יתישב שיתחייב מזה מציאות תכלית אחרון יותר מאחד. והוא דבר התבאר חלופו מצד העיון כמו שהתאמת במקומו. אלא שמציאות ב׳ התכליות מחוייבים כמו שקדם. אבל בבחינות מתחלפות כי הנה בבחינת המצוות התכלית האחרון הוא האהבה. ובבחינת המצוה התכלית האחרון הוא הקנאת הטוב והדבקות הנצח׳ בזיו השכינה והם אמנם רמוזים ומפורשים במשנה באמרם יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ירצו שהעובד והאוהב האמתי תכלית חשקו הוא העבודה ואליה כל מגמתו מבלי פנות לדבר אחר וזאת היתה כוונת אדון הנביאים באמרו אעברה נא וגו׳ וכמו שדרשו ז״ל הרבה מצות מתקיימות בארץ ישראל וגו׳ כי עם היות שהיה בטוח בחיים הנצחיים והתענג בזיו שכינתו היה ראוי שיכסוף לעבודה חנם אם היה לו תועלת בהפרד נפשו. מצורף שכל עוד שיעבוד שיתרבה ויתוסף הדבקות ואיך שיהיה העובד לא יכסוף אלא אל העבודה והוא התכלית האחרון למצוות. ולזה יראה שנמנו וגמרו בגמ' ערובין נח לו לאדם שלא נברא ירצו כי לאדם העובד ראה שיהיה בוחר לא חיותו על חיותו. כי העובד האמתי לא יפנה אל תועלתו אלא אל העבודה. ולזה הכל כאין נגדו ובלבד שלא יעשה שעה אחת רשע לפני המקום או מתעצל בעבודתו אשר אצלו מרי גדול ולפי שאין מי שינצל מזה באמרו כי אדם אין צדיק בארץ וגו׳ החליטו המאמר שהאדם השלם נוח לו ירצה מונח לרצונו שלא נברא והפליג בזה לתכלית האחרון למצווה. אמנם התכלית האחרון למצוה היתה חתימת המשנה בו באמרם יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי הע״הז. ובכאן התבאר התכלית האחרון לתורה אם בבחינת המצוות ואם בבחינת המצוה והוא מבואר שהשלמיות כלם יפנו אליו כאשר יתבאר בכח דברינו. ויתבאר עוד במה שיבא בג״ה. וזאת היתה כוונת זה הפרק:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Kuzari 5:20unverified

    (כ) אָמַר הֶחָבֵר: אֵינֶנּוּ מַכְחִישׁ טֶבַע הָאֶפְשָׁר כִּי אִם מִתְעַקֵּשׁ־חָנֵף, יֹאמַר מַה שֶּׁאֵינֶנּוּ מַאֲמִין בּוֹ, כִּי אַתָּה רוֹאֶה מֵהִזְדַּמְּנוּתוֹ לְמַה שֶּׁהוּא מְקַוֶּה אוֹ יָרֵא, מַה שֶּׁיוֹרְךָ שֶׁהוּא מַאֲמִין, כִּי הַדָּבָר הַהוּא בְאֶפְשָׁר וְיוֹעִיל בּוֹ הַזִּמּוּן, וְאִלּוּ הָיָה מַאֲמִין כִּי יִהְיֶה עַל כָּל פָּנִים, הָיָה נִמְסָר, וְלֹא הָיָה מִזְדַּמֵּן בִּכְלֵי מִלְחָמָה לְאוֹיְבוֹ וְלֹא בְשֶׁבֶר לְרַעֲבוֹנוֹ, וְאִם יֹאמַר כִּי הַזִּמּוּן הַהוּא צָרִיךְ לְמִי שֶׁיִּזְדַּמֵּן וַעֲזִיבַת הַזִּמּוּן צָרִיךְ לְמִי שֶׁלֹא הִזְדַּמֵּן, כְּבָר הוֹדָה בְסִבּוֹת אֶמְצָעִיּוֹת וְשֶׁבָּהֶם עֲמִידַת הַמִּתְאַחֲרוֹת, וְהוּא יִמְצָא בֶעָתִיד הַחֵפֶץ בִּכְלָל הַסִּבּוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת, אִם יוֹדֶה הָאֱמֶת וְלֹא יִתְעַקֵּשׁ, וְעָתִיד לְהוֹדוֹת כִּי יִמְצָא עַצְמוֹ מֻנָּח לוֹ בֵּינוֹ וְבֵין חֶפְצוֹ בַדְבָרִים הָאֶפְשָׁרִיִּים לוֹ, אִם יִרְצֶה יַעֲשֵׂם וְאִם יִרְצֶה יַנִּיחֵם, וְאֵין בָּאֱמוּנָה הַזֹּאת הוֹצָאַת דָּבָר מִדִּין הָאֱלֹהִים, אַךְ הַכֹּל שׁבָ אֵלָיו עַל פָּנִים מִתְחַלְּפִים, כַּאֲשֶׁר אֲבָאֵר. וְאֹמַר כִּי כָל הָעֲלוּלִים מְיֻחָסִים אֶל הָעִלָּה הָרִאשׁוֹנָה עַל שְׁנֵי דְרָכִים: אִם עַל הַכַּוָּנָה הָרִאשׁוֹנָה, אִם עַל דֶּרֶךְ הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת. וְדִמְיוֹן הַדֶּרֶךְ הָרִאשׁוֹן הַסִּדּוּר וְהַהַרְכָּבָה הַנִּרְאִים בַּחַי וּבַצֶּמַח וּבַגַּלְגַּלִּים, אֲשֶׁר לֹא יִתָּכֵן לַמַּשְׂכִּיל הַמִּשְׂתַּכֵּל שֶׁיְּיַחֲסֵהוּ אֶל הַמִּקְרֶה, אַךְ אֶל כַּוָּנָת עוֹשֶׂה חָכָם, יָשִׂים כָּל דָּבָר בִּמְקוֹמוֹ וְיִתֶּן לוֹ חֶלְקוֹ. וְדִמְיוֹן הַשֵּׁנִי שְׂרֵפַת הָאֵשׁ הַזֹּאת, עַל הַדִּמְיוֹן, לַקּוֹרָה הַזֹּאת; כִּי הָאֵשׁ גּוּף דַּק חַם פּוֹעֵל, וְהַקּוֹרָה גוּף מִתְחַלְחֵל נִפְעָל, וּמִדֶּרֶךְ הַדַּק הַפּוֹעֵל שֶׁיַּעֲשֶׂה בְנִפְעָלוֹ, וְהַחַם הַיָּבֵשׁ שֶׁיְּחַמֵּם וְיִכַלֶּה לֵחוּת הַנִּפְעָל עַד שֶׁיִּתְפָּרְדוּ חֲלָקָיו. וְסִבּוֹת הַפְּעָלִים הָאֵלֶּה וְהַהִפָּעֲלֻיּוֹת הָאֵלֶּה כַּאֲשֶׁר תְּבַקְשֵׁם לֹא יִמָּנַע מִמְּךָ הַשָּׂגָתָם, וְאֶפְשָׁר שֶׁתִּמְצָא סִבּוֹת סִבּוֹתָם עַד שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הַפְּלָכִים וְאַחַר כָּךְ אֶל עִלּוֹת הַפְּלָכִים וְאַחַר כֵּן אֶל הָעִלָּה הָרִאשׁוֹנָה, וּבְאֱמֶת אָמַר הָאוֹמֵר, כִּי הַכֹּל בִּגְזֵרַת הַבּוֹרֵא, וּבְאֱמֶת אָמַר הָאַחֵר: בִּבְחִירוֹת וּבְמִקְרִים, בִּלְתִּי שֶׁיּוֹצִיא מְאוּמָה מֵהַדְּבָרִים הָהֵם מִגְּזֵרַת הָאֱלֹהִים. וְאִם תִּרְצֶה תְקָרֵב מְצִיאוּת זֶה בַחֲלֻקָּה הַזּאֹת: הַמַּעֲשִׂים יִהְיוּ אֱלֹהִיִּים אוֹ טִבְעִיִּים אוֹ מִקְרִיִּים אוֹ מִבְחָרִיִּים. וְהָאֱלֹהִיִּים – מֵהַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה יוֹצְאִים; וְעַל כָּל פָּנִים אֵין לָהֶם סִבָּה זוּלַת רְצוֹן הָאֱלֹהִים יִתְבָּרָךְ. וְהַטִּבְעִיִּים – מֵסִּבּוֹת אֶמְצָעִיּוֹת מוּכָנוֹת לָהֶם וּמַגִּיעוֹת אוֹתָם אֶל תַּכְלִית שְׁלֵמוּתָם, בְּעוֹד שֶׁלֹא יִמְנַע מוֹנֵעַ מֵאֶחָד מֵהַשְּׁלֹשָׁה חֲלָקִים. וְהַמִּקְרִיִּים – מֵסִּבּוֹת אֶמְצָעִיּוֹת גַּם כֵּן, אַךְ הֵם בְּמִקְרֶה לֹא בַטֶבַע וְלֹא בְסֵדֶר וְלֹא בְכַוָּנָה, וְאֵין לָהֶם הֲכָנָה לִשְׁלֵמוּת, יַגִּיעוּ עָדָיו וְיַעֲמְדוּ אֶצְלוֹ, וּמַתְנִים בָּהֶם בַּחֲלָקִים הַשְּׁלֹשָׁה הָאֲחֵרִים. אֲבָל הַבְּחִירִיִּים סִבָּתָם חֵפֶץ הָאָדָם בְּעֵת בְּחִירָתוֹ, וְהַבְּחִירָה מִכְּלָל הַסִּבּוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת. וְלַבְּחִירָה סִבּוֹת מִשְׁתַּלְשְׁלוֹת אֶל הַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה הִשְׁתַּלְשְׁלוּת מִבְּלִי דֹחַק, בַּעֲבוּר שֶׁהָאֶפְשָׁר נִמְצָא, וְהַנֶּפֶשׁ מֻנָּח לָהּ בֵּין הָעֵצָה וְהֶפְכָּהּ, תַּעֲשֶׂה מַה שֶּׁהִיא רוֹצָה מֵהֶם, וְצָרִיךְ שֶׁתְּשֻׁבַּח אוֹ שֶׁתְּגֻנֶּה עַל הַבְּחִירָה הַהִיא, מַה שֶּׁלֹּא יְחֻיַּב זֶה בִשְׁאָר הַסִּבּוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת, כִּי לֹא תְגֻנֶּה סִבָּה טִבְעִית וְלֹא מִקְרִית, אַף עַל פִּי שֶׁהָאֶפְשָׁר נִמְצָא בִקְצָתָם, כַּאֲשֶׁר לֹא תַאֲשִׁים הַתּינוֹק וְהַיָּשֵׁן כַּאֲשֶׁר יַזִּיקוּךָ וְהָיָה בָאֶפְשָׁר הֵפֶךְ זֶה, אֲבָל אֵינְךָ מַאֲשִׁימוֹ – מִפְּנֵי הִסְתַּלֵּק הַמַּחֲשָׁבָה מִמֶּנּוּ. הֲתִרְאֶה אֲשֶׁר הֵם מַכְחִישִׁים הָאֶפְשָׁר – הַאֵינָם כּוֹעֲסִים עַל מִי שֶׁיַזִּיקֵם בְּכַוָּנָה? אוֹ הֲנִמְסָרִים הֵם לְמִי שֶׁיִּגְנֹב בִּגְדֵיהֶם וְיַזִּיקֵם בְּקֹר, כַּאֲשֶׁר נִמְסָרִים אֶל הָרוּחַ הַצְּפוֹנִית כְּשֶׁהִיא מְנַשֶּׁבֶת בְּיוֹם קָר עַד שֶׁתַּזִּיקֵם? אוֹ יֹאמְרוּ שֶׁהַכַּעַס כֹּח כּוֹזֵב, נִקְבַּע לְבַטָּלָה, שֶׁיִּכְעַס הָאָדָם עַל דָּבָר מִבַּלְעֲדֵי דָבָר אַחֵר, וְכֵן שֶׁיְּשַׁבַּח וִיגַנֶּה וְיֶאֱהַב וְיִשְׂנָא וְזוּלַת זֶה? אִם כֵּן אֵין לַבְּחִירָה מִצַּד שֶׁהִיא בְחִירָה סִבָּה הֶכְרָחִית, כִּי תָשׁוּב הַבְּחִירָה הַהִיא הֶכְרַח, וְיִהְיֶה דִבּוּר הָאָדָם הֶכְרָחִי כְּמוֹ תְנוּעַת דָּפְקוֹ, וּבָזֶה מַה שֶּׁתַּכְחִישֵׁהוּ הָרְאִיָּה, כִּי אַתָּה מוֹצֵא עַצְמְךָ יָכוֹל עַל הַדִּבּוּר וְעַל הַשְּׁתִיקָה, בְּעוֹד שֶׁתִּהְיֶה בְמֶמְשֶׁלֶת הַשֵּׂכֶל וְלֹא יִמְשְׁלוּ בְךָ מִקְרִים אֲחֵרִים. וְאִלּוּ הָיוּ הַחִדּוּשִׁים מְכֻוָּנִים כַּוָּנָה רִאשׁוֹנָה מֵהָעִלָּה הָרִאשׁוֹנָה, הָיוּ נִבְרָאִים לְעִתָּם עִם כָּל רֶגַע, וְהָיִינוּ יְכוֹלִים לוֹמַר בָּעוֹלָם וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ, כִּי עַתָּה בְרָאוֹ הַבּוֹרֵא, וְלֹא הָיָה לַמּוֹפְתִים עִנְיָן שֶׁיִּפָּלֵא הָאָדָם מֵהֶם, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיַּאֲמִין בַּעֲבוּרָם, וְלֹא הָיָה לָעוֹבֵד יִתְרוֹן עַל הַמַּמְרֶה, כִּי שְׁנֵיהֶם עוֹבְדִים עוֹשִׂים מַה שֶּׁהוּשְׂמוּ לַעֲשׂוֹתוֹ. וֱהוּבְאוּ אֵלָיו עִם דִּבּוֹת גְּדוֹלוֹת מַשִּׂיגוֹת הָאֱמוּנָה הַזּאֹת, וְהַגְּדוֹלָה שֶׁבָּהֶן הַכְחָשַׁת הָעַיִן, כַּאֲשֶׁר אָמַרְנוּ. אֲבָל הַדִּבָּה הַמַּשֶּׂגֶת מִי שֶׁאוֹמֵר בִּבְחִירָה בַעֲבוּר הוֹצִיאוֹ קְצָת הַדְּבָרִים מִגְּזֵרַת הָאֱלֹהִים יִתְבָּרֵךְ, יֵשׁ לִטְעֹן עָלֶיהָ בְמַה שֶּׁקָּדַם זִכְרוֹ, כִּי לֹא הוּצִיא אוֹתָם מִגְּזֵרָתוֹ כָּל עִקָּר, אֲבָל מְשִׁיבָם אֵלָיו בְּדֶרֶךְ הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, וְתַשִּׂיגֶנּוּ אַחֲרֵי כֵן דִּבָּה אַחֶרֶת, וְהוּא – הוֹצִיאוֹ הַדְּבָרִים הָהֵם מִידִיעָתוֹ, כִּי הָאֶפְשָׁר הַגָּמוּר מֻסְכָּל בְּטִבְעוֹ. וּכְבָר הֶאֱרִיכוּ בָזֶה הַמְדַבְּרִים וְיָצָא לָהֶם כִּי הַמַּדָּע בּוֹ בְמִקְרֶה, וְאֵין יְדִיעַת הַדָּבָר סִבָּה לִהְיוֹתוֹ, וְלֹא תַכְרִיחַ יְדִיעַת הָאֱלֹהִים בַּהֹווֹת, וְהֵם עִם זֶה בְּאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ וְשֶׁלֹּא יִהְיוּ, כִּי אֵין הַיְדִיעָה בְמַה שֶּׁיִּהְיֶה הִיא הַסִּבָּה בִהְיוֹתוֹ, כַּאֲשֶׁר הָיְדִיעָה בְמַה שֶּׁהָיָה אֵינֶנָּה סִבָּה לִהְיוֹתוֹ, אַךְ רְאָיָה עָלָיו, תִּהְיֶה הַיְדִיעָה לֵאלֹהִים וְלַמַּלְאָכִים וְלַנְּבִיאִים וְלַיִּדְעוֹנִים; וְאִלּוּ הָיְתָה הַיְדִיעָה סִבָּה לַהֲוָיָה, הָיָה בְּדִין שֶׁיִּהְיוּ אֵלּוּ עֲתִידִים בְּגַן עֵדֶן לִידִיעַת הָאֱלֹהִים – שֶׁהֵם צַדִּיקִים, מִבְּלִי שֶׁיַּעַבְדוּ, וַאֲחֵרִים בְּגֵיהִנֹּם, לְדַעְתּוֹ שֶׁהֵם עֲתִידִים לַחֲטֹא, מִבִּלְתִּי שֶׁיֶחֱטָאוּ, וְהָיָה בְּדִין שֶׁיִּשְׂבַּע הָאָדָם מֵאֵין אֲכִילָה, לִידִיעַת אֱלֹהִים שֶׁהוּא יִשְׂבַּע בְּעֵת פְּלוֹנִי; וּבָטְלוּ [אָז] הַסִּבּוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת, וְאִלּוּ הָיוּ בְטֵלוֹת, הָיָה מִסְתַּלֵּק מְצִיאוּת הֶכֹּחוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת. וְהָיָה מַאֲמָרוֹ: "וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת־אַבְרָהָם" עַל נָכוֹן לְהוֹצִיא עֲבוֹדָתוֹ מִן הַכֹּח אֶל הַפֹּעַל לִהְיוֹת זֶה סִבָּת טוֹבָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה… כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ". וּבַעֲבוּר שֶׁהָיוּ הַחִדּוּשִׁים צְרִיכִים לִהְיוֹת אֱלֹהִיִּים אוֹ זוּלָתָם מִן הַחֲלָקִים, וְהָיָה בְאֶפְשָׁר שֶׁיִהְיוּ כֻלָּם אֱלֹהִיִּים, בָּחַר הֶהָמוֹן לְיַחֲסָם כֻּלָּם אֶל הָאֱלֹהִים, לִהְיוֹת זֶה יוֹתֵר חֹזֶק בָּאֱמוּנָה. אַךְ יֵשׁ לַמַּכִּיר לְהַכִּיר עַם מֵעַם וְאִישׁ מֵאִישׁ וּזְמַן מִזְּמַן וּמָקוֹם מִמָּקוֹם וְעִנְיָנִים מֵעִנְיָנִים אֲחֵרִים – וְיִרְאֶה כִּי הַחִדּוּשִׁים הָאֱלֹהִיִּים לֹא נִרְאוּ עַל הָרֹב כִּי אִם בְּאֶרֶץ מְיֻחֶדֶת, וְהִיא אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ, וּבְעָם מְיֻחָד, וְהֵם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבַעֲלֵי דָת הָאֲמִתִּית, וּבַזְּמָן הַהוּא וְעִם הָעִנְיָנִים הָהֵם אֲשֶׁר נִתְלוּ בָהֶם בְּמִצְוֹת וְחֻקִּים, נִרְאָה בְּסִדּוּרָם כָּל מַאֲוֵי לֵב, וְנִרְאָה בְקִלְקוּלָם כָּל רָעָה, וְלֹא הוֹעִילוּ הָעִנְיָנִים הַמִּקְרִיִּים וְהַטִּבְעִיִּים דָּבָר בְּשָׁעַת הַקַּלְקָלָה, וְלֹא הִזִּיקוּ בְשָׁעַת הַסּדּוּר. וְעַל כֵּן הָיוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל טַעֲנָה בְכָל אֻמָּה עַל הָאֶפִּיקוּרְסִים אֲשֶׁר רָאוּ דַעַת אֶפִּיקוּרוֹס הַיְּוָנִי, בְּאָמְרוֹ כִּי כָל הַדְּבָרִים הֵם נוֹפְלִים בְּמִקְרֶה, כִּי לֹא תֵרָאֶה בָהֶם כַּוָּנַת מְכַוֵּן, וְסִיעָתוֹ נִקְרָאִים בַּעֲלֵי הַהֲנָאָה, כִּי סְבָרָתָם כִּי הַהֲנָאָה הִיא הַתַּכְלִית הַמְבֻקֶּשֶׁת, וְהִיא הַטּוֹבָה סְתָם. וּבַקָּשַׁת בַֹעַל הַתּוֹרָה מִן הַמְצַוֶּה בָּהּ שֶׁיִהְיֶה נִכְבָּד אֶצְלוֹ, מוֹסֵר כָּל חֲפָצָיו אֵלָיו יִתְבָּרֵךְ, וּמְבַקֵּשׁ לִמּוּד אִם הוּא חָסִיד, אוֹ אוֹתוֹת וְכָבוֹד אִם הוּא נָבִיא, אוֹ הָמוֹן נִרְצֶה עִם הָעִנְיָנִים הַנִּזְכָּרִים בַּתּוֹרָה מִן הָעִתִּים וְהַמְּקוֹמוֹת וְהַמַּעֲשִׂים, וְאֵינֶנּוּ מַשְׁגִּיחַ בַּסִּבּוֹת הַטִּבְעִיּוֹת וְהַמִּקְרִיּוֹת, וְיֵדַע כִּי רָעָתָם דְּחוּיָה מִמֶּנּוּ, אִם בְּלִמּוּד שֶׁיִּתְקַדֶּם לוֹ בַהַצָּעָה לָרָעָה הָהִיא, אוֹ בְכָבוֹד שֶׁיֵּעָשֶׂה לוֹ בָעֵת הַרַעַה הַהִיא. אַךְ טוֹבַת הַסִּבּוֹת הַמִּקְרִיּוֹת אֵינֶנָּה נִמְנַעַת מִן הָרָשָׁע, כָּל שֶׁכֵּן מֵהֶחָסִיד. וְטוֹבַת הָרְשָׁעִים הִיא בַּסִּבּוֹת הָהֵם הַמִּקְרִיּוֹת וְהַטִּבְעִיּוֹת, וְאֵין דּוֹחֶה לְרָעָתָם כְּשֶׁתָּבוֹא, אֲבָל הַחֲסִידִים יַצְלִיחוּ בַסִּבּוֹת הָהֵם, וְהֵם בְּטוּחִים מֵרָעָתָם. וְכִמְעַט שֶׁאֵצֵא מֵעִנְיָן כַּוָּנָתִי. וְעַתָּה אָשׁוּב אֵלָיו וְאֹמַר כִּי דָוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם הֵבִיא שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים בְּסִבּוֹת הַמָּוֶת, וְאָמַר: "כִּי אִם־יְיָ יִגָּפֶנּוּ", וְהִיא הַסִּבָּה הָאֱלֹהִית; "אוֹ־יוֹמוֹ יָבֹא וָמֵת", וְהִיא הַסִּבָּה הַטִּבְעִית; "אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה", וְהִיא הַסִּבָּה הַמִּקְרִית. וְהִנִּיחַ הַחֵלֶק הָרְבִיעִי רְצוֹנִי לוֹמַר: הַמִּבְחָרִי, כִּי אֵין אָדָם שֶׁיֵשׁ לוֹ דַעַת בּוֹחֵר בַּמָּוֶת, וְאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁאוּל הֵמִית אֶת עַצְמוֹ, לֹא מִבָּחֳרוֹ הַמָּוֶת אַךְ לִדְחוֹת הִתְעַלְּלוּת הָאוֹיֵב בּוֹ. וּכְמוֹ הַחֲלָקִים הָאֵלֶּה בַּדִּבּוּר, כִּי דִבּוּר הַנְּבִיאִים בְּעֵת שֶׁלּוֹבֶשֶׁת אוֹתָם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּכָל דִּבְרֵיהֶם מְכֻוָּן מִן הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְאֵין לַנָּבִיא דָבָר בִּבְחִירָה מִדְּבָרָיו. וְהַדִּבּוּר הַטִּבְעִי הֵם הָרְמָזִים וְהַתְּנוּעוֹת הָרְאוּיוֹת לָעִנְיָנִים שֶׁרוֹצִים לְהָלִיץ בַּעֲדָם, וּמְבִיאָה הַנֶּפֶשׁ אֲלֵיהֶם בִּלְעֲדֵי הַסְכָּמָה קוֹדֶמֶת, אֲבָל הַלְּשׁוֹנוֹת הַמֻּסְכָּם עֲלֵיהֶם הֵם מֻרְכָּבִים מֵעִנְיָנִים טִבְעִי וּמִבְחָרִי. וְהַדִּבּוּר הַמִּקְרִי הוּא דִבּוּר הַמְּשֻׁגָּעִים בְּעֵת שִׁגְעוֹנָם, לֹא יְסֻדַּר מִמֶּנּוּ עִנְיָן וְלֹא יַגִּיעַ אֶל חֵפֶץ מְכֻוָּן. וְהַדִּבּוּר הַמִּבְחָרִי הוּא דִבּוּר הַנָּבִיא בְעֵת נְבוּאָתוֹ, אוֹ דִבְרֵי הַדַּעְתָּן הַמְחַשֵּׁב – הַמְחַבֵּר מְלִיצָתוֹ וּבוֹחֵר דְּבָרָיו כְּפִי שֶׁיִּרְאֶה שֶׁהוּא רָאוּי לְכַוָּנָתוֹ, וְאִלּוּ הָיָה רוֹצֶה, הָיָה מַחֲלִיף כָּל דָּבָר מֵהֶם בְּזוּלָתוֹ, וְעוֹד, אִם הָיָה רוֹצֶה, הָיָה מֵנִּיחַ עִנְיָן וְלוֹקֵחַ זוּלָתוֹ. וְיֵשׁ לְיָחֵס כָּל הַחֲלָקִים הָאֵלֶּה אֶל הָאֱלֹהִים יִתְבָּרֵךְ בְּדֶרֶךְ הִשְׁתַּלְשְׁלוּת, לֹא שֶׁהֵם בְּכַוָּנָה רִאשׁוֹנָה מִמֶּנּוּ, וְאִם אֵינֶנּוּ כֵן – דִּבְרֵי הַתִּינוֹק וְדִבְרֵי מְטֹרְפֵי הַדַּעַת וּמְלִיצַת הַדַּבְּרָן וְשִׁירֵי הַמְשׁוֹרֵר –דִּבְרֵי הָאֱלֹהִים, יִתְעַלֶּה מִכָּל זֶה. אֲבָל טַעֲנַת הֶעָצֵל עַל הַזָּרִיז בְּאָמְרוֹ: כְּבַר קָדַם בְּדַעַת אֱלֹהִים מַה שֶּׁיִהְיֶה, אֵינֶנָּה טַעֲנָה, כִּי זֶה כְמוֹ אָמְרוֹ: "וְאִלּוּ הָיָה אוֹמֵר כִּי אֲשֶׁר יִהְיֶה אִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה", יֵאָמֵר לוֹ: "אֱמֶת הוּא, אֲבָל לֹא תִמְנַע הַטַּעֲָנה הַזֹּאת שֶׁיִּקַּח הָאָדָם הָעֵצָה הַטּוֹבָה, וּתְזַמֵּן כְּלֵי מִלְחָמָה לְאוֹיִבְךָ וְהַמָּזוֹן לְרַעֲבוֹנְךָ, כַּאֲשֶׁר יִתְבָּרֵר לְךָ כִּי הַצָּלָתְךָ אוֹ אֲבֵדָתְךָ אֵינָם נִגְמָרִים כִּי אִם בַּסִּבּוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת". וּמִכְּלָלָם אַךְ הַחֲזָקָה שֶׁבָּהֶם, שֶׁתִּבְחַר בַּזְּרִיזוּת וּבַהִשְׁתַּדְּלָה, אוֹ בָעַצְלָה וּבָעִכּוּב, וְאַל תִּטְעַן בְּמַה שֶּׁיִּקְרֶה לִמְעַטִּים וּבְעִתּוֹת מְעוּטוֹת וּבְדֶרֶךְ הַמִּקְרֶה מֵאֲבֹד הַמִּשְׁתַּדֵּל וְהִנָּצֵל הַמֻּפְקָר הַפֶּתִי, כִּי שֵׁם הַבִּטְחָה יֶשׁ לוֹ עִנְיָן מוּבָן בִּלְתִּי עִנְיָן שֵׁם הַסַּכָּנָה, וְאֵין דַּעְתָּןבּוֹרֵחַ מִמְּקוֹם הַסַּכָּנָה אֶל מְקוֹם הַבִּטְחָה; וּמַה שֶּׁיִּקְרֶה בִמְקוֹם הַסַּכָּנָה מִן הַהַצָלָה, יֵאָמֵר כִּי הוּא נִפְלָא, וּמַה שֶּׁיִּקְרֶה בִמְקוֹם הַבִּטְחָה מִן הָאָבְדָן, יִֵאָמֵר שֶׁהוּא דָבָר חוּץ לַטֶּבַע. וְהַבְּחִירָה בַהִשְׁתַּדְּלוּת חוֹבָה. וּמְסִבּוֹת הַהִשְׁתַּדְּלוּת, עֲצָתִי זֹאת לְמִי שֶׁיַאֲמִין בָּהּ, וּמְסִבּוֹת הַהֶפְקֵר, הָעֵצָה שֶׁהִיא סוֹתֶרֶת הָעֵצָה הַזֹּאת; וְהַכֹּל שָׁב בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת אֶל הָאֱלֹהִים; אַךְ אֲשֶׁר יִהְיֶה בִגְזֵרָה גְרִידָא הוּא הַכָּבוֹד וְהָאוֹתוֹת, וְזֶה אֵין מַצְרִיךְ אֶל סִבּוֹת אֶמְצָעִיּוֹת, וְאֶפְשׁרָ שֶׁצָּרִיךְ אֲלֵיהֶם, כְּהַצָּלַת מֹשֶׁה מִן הָרָעָב אַרְבָּעִים יוֹם מִבִּלְתִּי הֲכָנַת מָזוֹן, וְאָבְדָן עַם סַנְחֵרִיב מִבְּלִי סִבָּה נִרְאֵית; אַךְ בְּסִבּוֹת אֱלֹהִיּוֹת אֵינָן אֶצְלֵנוּ סִבּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אוֹתָם. וּבָהֶם יֵאָמֵר כִּי לֹא יוֹעִיל בָּהֶם הַהִזְדַּמְּנוּת, וְהֵם הַזִּמּוּנִים הַחוּשִׁיִּים; אֲבָל הַזִּמּוּנִים הַנַּפְשִׁיִּים וְהֵם סוֹדוֹת הָתּוֹרָה לְמִי שֶׁיֵּדָעֵם וְהִתְחַכֵּם בָּהֵם, הֵם מוֹעִילִים מְבִיאִים הַטּוֹב וְדוֹחִים הָרָע. וּכַאֲשֶׁר יִשְׁתַּדֵּל הָאָדָם בַּסִּבּוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת, אַחֵר שֶׁיִּמְסֹר אֶל הָאֱלֹהִים בְּמַה שֶּׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ בְלֵב שָׁלֵם, יִמְצָא טוֹב וְלֹא יַחֲטִיא, אֲבָל הִכָּנְסוֹ בַסַּכָּנָה הַגְמוּרָה לְבִטְחוֹנוֹ בֵאלֹהִים, נִכְנָס תַּחַת "לֹא תְנַסוּ אֶת־יְיָ" אֲבָל הַמַּאֲמָר בְּשָׁוְא בְצַוֹּתוֹ בַעֲבוֹדָה לְמִי שֶׁקָּדַם בְּדַעְתּוֹ שֶׁיַּמְרֵהוּ אוֹ שֶׁיַּעַבְדֵהוּ, אֵינֶנּוּ שָׁוְא, כִּי כְבָר הִקְדַּמְנוּ וּבֵאָרְנוּ כִּי הַמְּרִי וְהָעֲבוֹדָה לֹא יִגָּמְרוּ כִּי אִם בַּסִּבּוֹת הָאֶמְצָעִיֹּות, וְהָיְתָה סִבַּת עֲבוֹדַת הָעוֹבֵד הַצִּוּוּי בַּעֲבוֹדָה, וְכֵן קָדַם בִּידִיעָתוֹ שֶׁהוּא עוֹבֵד, וְשֶׁסִּבַּת עֲבוֹדָתוֹ שְׁמֹעַ תּוֹכַחְתּוֹ, וְכֵן קָדַם בְּדַעְתּוֹ מְרִי הַמַּמְרֶה בַסִּבּוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת, אִם בְּחֶבְרַת הָרָעִים אוֹ בְתִגְבֹּרֶת מֶזֶג רָע, אוֹ נְטוֹת אֶל הַתַּעֲנוּג וְהַמְּנוּחָה. וְתוֹכַחְתּוֹ לוֹ מַקֵל מִמִּרְיוֹ, כִּי מִן הַמְפֻרְסָם כִּי לַתּוֹכַחַת רֹשֶׁם בַּנֶּפֶשׁ עַל כָּל עִנְיָן, וְכִי הַמַּמְרֶה תִתְפַּעֵל נַפְשׁוֹ לְשֵׁמַע הַתּוֹכָחוֹת אֲפִלּוּ מְעַט הִפָּעֲלוּת, כָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁתִּהְיֶה הַתּוֹכַחַת לֶהָמוֹן, כִּי יֵשׁ בָּהֶם עַל כָּל פָּנִים מְקַבֵּל, וּכְבָר תּוֹעִיל וְאֵינוֹ שָׁוְא. תְּחִלַּת הַהַקְדָּמוֹת אֲשֶׁר בָּהֶם קִיּוּם הָעֵצָה הַזֹּאת, הַהוֹדָאָה בַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה, וְשֶׁהוּא עוֹשֶׂה חָכָם, וְשֶׁאֵין בְּמַעֲשָׂיו שָׁוְא, אַךְ כֻּלָּם בְּחָכְמָה וְסִדּוּר אֵין בָּהֶם קִלְקוּל. וּכְבָר הִתְיַשֵּׁב זֶה בַנְּפָשׁוֹת, בְּהִתְבּוֹנֵן בְּרֹב הַבְּרִיאָה וּמַה שֶּׁנִּשְׁתָּרֵשׁ מִמֶּנָּה בְנֶפֶשׁ הַמִּשְׂתַּכֵּל, עַד שֶׁהֶאֲמִין שֶׁאֵין בְּמַעֲשָׂיו קִלְקוּל, וְאִם יֵרָאֵה בְמִקְצָתָם, לֹא תִתְקַלְקֵל אֲמוּנָתוֹ בַעֲבוּר זֶה, אֲבָל יְיַחֲסֵהוּ אֶל סִכְלוּת נַפְשׁוֹ וּמִעוּט הֲבָנָתוֹ. וְהַהַקְדָּמָה הַשֵּׁנִית, הַהוֹדָאָה בְסִבּוֹת אֶמְצָעִיּוֹת אַךְ אֵינָם פּוֹעֲלוֹת, אֲבָל הֵם סִבּוֹת, עַל דֶּרֶךְ הַחֹמֶר אוֹ עַל דֶּרֶךְ הַכֵּלִים, כִּי הַשִּׁכְבַת זֶרַע וְהַדָּם חֹמֶר לָאָדָם, וְאֶבְרֵי הַהַזְרָעָה מְחַבְּרִים בֵּינֵיהֶם וְהָרוּחוֹת וְהַכֹּחוֹת כֵּלִים מְשַׁמְּשִׁים בְּחֵפֶץ הָאֱלֹהִים, וְיִגָּמֵר בָּהֶם צַלְמוֹ וְקַוּוֹ וְגִדּוּלוֹ וְהִזּוֹנוֹ, וְאֲפִלּוּ בַדָּבָר הַנּוֹצָר יֵשׁ שֶׁצָרִיךְ אֶל הַסִּבָּה הָאֶמְצָעִית, כֶּעָפָר אֲשֶׁר הָיָה חֹמֶר אָדָם, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לְהוֹדוֹת בְּסִבּוֹת אֶמְצָעִיּוֹת. וְהַהַקְדָּמָה הַשְּׁלִישִׁית, כִּי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ נוֹתֵן לְכָל חֹמֶר הַטּוֹבָה שֶׁבַּצּוּרוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַבֵּל, וְהַמְתֻקֶּנֶת שֶׁבָּהֶם, וְשֶׁהוּא יִתְבָּרֵךְ מֵטִיב, לֹא יִמְנַע חֲנִינָתוֹ וְחָכְמָתוֹ וְהַנְהָגָתוֹ מִדָּבָר, וְכִי חָכְמָתוֹ בַפַּרְעֹשׁ וּבַיַּתּוּשׁ, עַל הַדִּמְיוֹן, אֵינֶנָּה מְקַצֶּרֶת מֵחָכְמָתוֹ בְסִדּוּר הַגַּלְגַּלִּים, אַךְ הִתְחַלְפוּ הַדְּבָרִים מֵחֲמַת חָמְרֵיהֶם, וְאֵין לְךָ לֵאמֹר: לָמָה לֹא בְּרָאַנִי מַלְאָךְ? כַּאֲשֶׁר אֵין לַתּוֹלַעַת לֵאמֹר: לָמָה לֹא בְּרָאַנִי אָדָם? וְהַהַקְדָּמָה הָרְבִיעִית, הַהוֹדָאָה כִּי לַמְּצִיאוּת מַדְרֵגוֹת עֶלְיוֹנוֹת וְתַחְתּוֹנוֹת, וְכָל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֶרְגֵּשׁ וְהַשָּׂגָה וָחוּשׁ, מְעֻלֶּה מֵאֲשֶׁר אֵין לוֹ זֶה, בַּעֲבוּר קוּרְבָתוֹ מִמַּדְרֵגַת הַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה, אֲשֶׁר הוּא הַשֵׂכֶל בְּעַצְמוֹ, וְכִי הַפָּחוּת שֶׁבַּצֶּמַח יוֹתֵר מְעֻלֶּה בַמַּדְרֵגָה מִן הַמְעֻלֶּה שֶׁבַּמּוֹצָאִים, וְהַפָּחוּת שֶׁבַּבְּהֵמָה יוֹתֵר מְעֻלֶּה בַּמַּדְרֵגָה מִן הַמְעֻלֶּה שֶׁבַּצֶּמַח, וְהַפָּחוּת שֶׁבָּאָדָם יוֹתֵר מְעֻלֶּה בַּמַּדְרֵגָה מִן הַמְעֻלֶּה שֶׁבַּבְּהֵמָה. וְכֵן הַפָּחוּת שֶׁבִּבְנֵי תּוֹרַת הָאֱלֹהִים יוֹתֵר מְעֻלֶּה בַּמַּדְרֵגָה מִן הַמְעֻלֶּה שֶׁבָּאֻמּוֹת שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרַת הָאֱלֹהִים, כִּי הַתּוֹרָה שֶׁהִיא מֵאֵת הָאֱלֹהִים מַקְנָה הַנְּפָשׁוֹת מִנְהַג הַמַּלְאָכִים וּתְכוּנָתָם, וְזֶה מַה שֶּׁאֵין מַשִּׂיגִים אוֹתוֹ בְּלִמּוּד. וְהָרְאָיָה עַל זֶה, כִּי הַהַתְמָדָה עַל מַעֲשֵׂה הַתּוֹרָה הַהִיא מְבִיאָה אֶל מַדְרֵגַת הַנְּבוּאָה, אֲשֶׁר הִיא הַקְּרוֹבָה שֶׁבַּמַּדְרֵגוֹת הָאֱנוֹשִׁיּוֹת אֶל הָאֱלֹהִים, אִם כֵּן בַּעַל הַתּוֹרָה הַמַּמְרֶה טוֹב מֵאֲשֶׁר אֵין לוֹ תוֹרָה, כִּי הוּא כְּבָר הִקְנַתְהוּ תוֹרַת אֱלֹהִים מִנְהָג מַלְאֲכוּתִי, הִשְׁקִיף בּוֹ עַל מַדְרֵגַת הַמַּלְאָכִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁמִּרְיוֹ בִּלְבֵּל אוֹתוֹ עָלָיו וְהִפְסִידוֹ, נִשְׁאַר לוֹ מִמֶּנּוּ רְשָׁמִים וְנִשְׁאַר בְּאֵשׁ הַכֹּסֶף אֵלָיו, כִּי עִם כָּל זֶה אִם הָיוּ נוֹתְנִין לוֹ הַבְּחִירָה, לֹא הָיָה בוֹחֵר שֶׁיִּהְיֶה בְמַדְרֵגַת מִי שֶׁאֵין לוֹ תוֹרָה; כַּאֲשֶׁר הָאָדָם כַּאֲשֶׁר יֵחֱלֶה וִיעֻנֶּה בְמַכְאוֹבָיו, אִלּוּ הָיוּ נוֹתְנִין לוֹ הַבְּחִירָה שֶׁיִּהְיֶה סוּס אוֹ דָג אוֹ עוֹף מִתְעַנֵּג בְּלִי מַכְאוֹב, וְיֻבְדַּל בֵּינוֹ וּבֵין הַשֵּׂכֶל אֲשֶׁר יְקָרְבֵהוּ אֶל מַדְרֵגַת הָאֱלֹהוּת, לֹא הָיָה בוֹחֵר בּוֹ. וְהַהַקְדָּמָה הַחֲמִישִׁית, כִּי נַפְשׁוֹת הַשּׁוֹמְעִים מְקַבְּלוֹת רֹשֶׁם לְתוֹכַחַת הַמּוֹכִיחַ, כַּאֲשֶׁר תִהְיֶה בִדְבָרִים מְקֻבָּלִים, וְלַתּוֹכַחַת בֶּאֱמֶת עַל כָּל פָּנִים תּוֹעֶלֶת, וְאִם אֵינֶנָּה מְשִׁיבָה הַמַּמְרֶה מֵעֲשׂוֹת הָרָע, יִקְדַּח בְּנַפְשׁוֹ מִן הַתּוֹכַחַת הַהִיא נִיצוֹץ, וְרוֹאֶה כִּי הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא רָע, וְזֶה חֵלֶק מִן הַתְּשׁוּבָה וְהַתְחָלָה לָהּ בּוֹ. וְהַהַקְדָּמָה הָשִּׁשִּׁית, כִּי הָאָדָם מוֹצֵא מִנַּפְשׁוֹ יְכֹלֶת לַעֲשׂוֹת הָרָע וְעָזְבוֹ הָעִנְיָנִים אֲשֶׁר הֵם אֶפְשָׁר לוֹ; וּמַה שֶּׁנִּמְנָע מִמֶּנּוּ, לֹא נִמְנַע כִּי אִם לְהֶעְדֵּר הַסִּבּוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת אוֹ לְסִכְלוּת הָאָדָם בָּהֶם. וְהַדִּמְיוֹן בָּזֶה: רָשׁ נָכְרִי אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ לְהַנְהִיג, רוֹצֶה לִמְשֹׁל בָּעָם, וְזֶה נִמְנָע מִמֶּנּוּ, וְאִלּוּ הָיוּ נִמְצָאוֹת הַסִּבּוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת וְיִהְיֶה הוּא חָכָם לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם, הָיָה נִגְמָר רְצוֹנוֹ כַּאֲשֶׁר נִגְמָר רְצוֹנוֹ בְּמַה שֶּׁסִּבּוֹתָיו נִמְצָאוֹת וְיֵדָעֵם וְיַנְהִיגֵם, מֵמַּה שֶּׁמּוֹשֵׁל בְּבֵיתוֹ וּבָנָיו וּבַעֲבָדָיו, וְיוֹתֵר מִזֶּה אֲבָרָיו – יְנִיעֵם כַּאֲשֶׁר יִרְצֶה וִידַבֵּר בְּמַה שֶּׁיִּרְצֶה; וְיוֹתֵר מִזֶּה מַחֲשַׁבְתּוֹ וְדִמְיוֹנוֹ – יִצְטַיֶּר לוֹ הַקָּרוֹב וְהָרָחוֹק בְּעֵת שֶׁיִּרְצֶה וְעַל הָעִנְיָן שֶׁיִּרְצֶה, כִּי הוּא מוֹשֵׁל בְּסִבּוֹתָיו הָאֶמְצָעִיּוֹת. וְעַל כֵּן לֹא יִתָּכֵן שֶׁיְנַצַּח הַחַלָּשׁ אֶת הֶחָזָק בִשְׂחוֹק הָאִשְׁקוֹקִי הַנִּקְרֵאת שַׁטְרַנְג' בְּעַרְבִי, וְלֹא יֵאָמֵר "הַצְלָחָה" וְ"רֹעַ מַזָּל אַרְדְּשִׁיר" בְּמִלְחֶמֶת הָאִשְׁקוֹקִי, כַּאֲשֶׁר יֵאָמֵר בְּמִלְחֶמֶת שְׁנֵי מְלָכִים נִלְחָמִים, כִּי סִבּוֹת הָאַרְדְּשִׁיר וּמִלְחֶמֶת הַשַּׁטְרַנְג' נִמְצָאוֹת כֻּלָּם, וִינַצַּח הֶחָכָם בְּהַנְהָגָתוֹ תַמִיד, וְלֹא יִירָא סִבּהָ טִבְעִית שֶׁצָרִיךְ לְהַתְנוֹת בָּהּ וְלֹא סִבָּה מִקְרִית, אֶלָּא בְעֵת נָכְרִי מֵחֲמַת הִתְעַלְּמוּת: וְהַהִתְעַלְּמוּת נִכְנָס בַּסִּכְלוּת כַּאֲשֶׁר אָמַרְנוּ. וְעִם כָּל זֶה הַכֹּל מְיֻחָס אֶל הַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה בַדְּרָכִים הַנִּזְכָּרִים. אַךְ אֶל הַכַּוָּנָה הָרִאשׁוֹנָה, בְחִדּוּשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל יְמֵי הֱיוֹת הַשְּׁכִינָה בְתוֹכָם, אֲבָל אַחַר כֵּן הָעִנְיָן מְסֻפָּק אֶלָּא בְלִבּוֹת הַמַּאֲמִינִים, הַאִם הַחִדּוּשִׁים הָאֵלֶּה בְכַוָּנָה רִאשׁוֹנָה מִן הָאֱלֹהִים אוֹ בְסִבּוֹת גַּלְגַּלִּים אוֹ מִקְרִים? וְאֵין טַעֲנָה פּוֹסֶקֶת; אַךְ הַטּוֹב שֶׁיְּיֻחַס הַכֹּל אֵלָיו יִתְבָּרָךְ; כָּל שֶׁכֵּן הַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים: כַּמָּוֶת וְהַנִּצּוּחַ וְהַמִּלְחָמוֹת וְהַהַצְלָחָה וְהַחִסָּרוֹן וְהַדּוֹמֶה לָזֶה.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Sefat Emet, Genesis, Vayeshev 20:3unverified

    בפסוק והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה. כי כל עבודת השבטים הי' לברר תערובות טוב ורע. והוא עבודת השדה להוציא החיות שנמצא גנוז. וצריך חרישה וזריעה. וקצירה וברירה להוציא התבואה מפסולת וקש. וכמו כן הוא בפנימיות כמ"ש נירו לכם ניר. ובאמת הי' זה שורש הגלות במצרים בחומר ובלבנים כ"ע בשדה. ובשבטים הי' באופן קל יותר מאלמים אלומים בתוך השדה וכמו שהשבטים הי' התנהגותם שורש לגלות מצרים. כמו כן יוסף הי' שורש לגאולת מצרים. וז"ש קמה אלומתי וגם נצבה שהיא תכלית הבא מן העבודה. וכעין זה הוא בימי המעשה שהם ימי עבודה וצריכין בירור ובשבת יש עלי' לכל המעשה בימי עבודה. וזה קמה אלומתי. וכתיב בשבת היום לא תמצאוהו בשדה. דבחול הוא כמ"ש יגעתי ומצאתי. הוא מה שיכולין למצוא ע"י יגיעה ומלחמה עם היצה"ר להוציא נצוצי קדושה שנתערבו בפסולת. ובשבת קודש אין צריך בירור. והאמת כי השפע היורדת בימי המעשה הוא לכל העולם ולכן צריך בירור אוכל מתוך פסולת. ובש"ק השפע מיוחד רק לבנ"י והוא בקדושה וא"צ בירור. ולכן בחול בא ע"י צמצומים ומלאכים ובדרך הטבע וגשמיות. ובש"ק באחדות מהקב"ה בעצמו. והנה בפרשה הקודמת כתיב תולדות עשו בשמותם למקומותם. ונראה שכל אלו השמות היו מוכנים לעשו ותולדותיו אם היו מטיבים מעשיהם. ואח"כ נתגלגלו כל אלה ההארות ליעקב ובניו. וזה הוא מאלמים אלומים בתוך השדה כדכ' בעשו איש שדה. וכן איתא יש ששמותיהן נאים ואין מעשיהם נאים. עשו ואינו עושה כו'. כי הנה השם הוא התכלית מבוקש שנברא האדם בעבורו. וכמו דאיתא במלאך ששמו ע"ש השליחות. כמו כן אדם שנשתלח מעוה"ז כשגומר שליחותו זוכה לשמו המיוחד לו. לכן איתא כי הרשעים שוכחים שמם בקבר. [והרמז הוא כי הגוף הוא קבר. וכששוכחין מן הנשמה בעוה"ז זה הוא שכחת השם] ולכן זכו הצדיקים באותן השמות שהיו מוכן לרשעים כמ"ש וימנע מרשעים אורם. והאמת הוא כי הכל צריך להיות לשם שמים בלבד דאיתא בגמ' ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד והאידנא לאו אחד הוא אלא לא כשהוא נכתב הוא נקרא ע"ש. והענין הוא שבעוה"ז נסתר ונעלם ההנהגה הפנימיות ונכסה בדרך הטבע. וצריכין בנ"י להעיד ולברר שם כבוד מלכותו ית' בעולם. וזהו עבודת בנ"י בעולם דאיתא כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא ואין כבוד אלא תורה וכל התורה שמותיו של הקב"ה וע"י היגיעה בתורה ובמצות מבררין כבוד שמו ית' בעולם. כי קודם החטא הי' קדושת שמו ית' נגלה בעוה"ז כמו בשמים. אבל ע"י החטא נעשה פירוד ותערובת טוב ורע בעולם הזה. וכפי מה שיש לאדם חלק בכבוד שמו ית' בעולם. כמו כן זוכה לשם המיוחד לו בעוה"ב. וזה הרמז נרי בידך ונרך בידי. כי השם הוא התפשטות במקום רחוק. ונחזור לדברינו כי השבטים ביררו כל הנ"ק שהי' נמצא בשורש עשו ותולדותיו. וז"ש במדרש המוץ והתבן היו מריבים ע"ש בפ' וישלח כי כל זמן שהי' עוד קצת אוכל בקשין. הי' להם מלחמות. ואח"כ כשהוציאו כל ההארות נתקיים בית יעקב אש. יוסף להבה. בית עשו לקש. לכן כשנתעלה יוסף ויצא מבית האסורים אז כתיב בעשו וילך אל ארץ. ואלה הבירורים הם עבודת כל בנ"י בפרט בגלות שנמצא הארות גנוזות בתוך הרשעים ומקומותם שצריכין להוציאם. ועל אלה הארות כתיב ה' שומר את גרים שהקב"ה שומר הנפשות שעתידין לצאת ולהתגייר כל ימי היותם תוך הפסולת. ולאו דוקא נפשות. ונכלל בזה כל ניצוצי קדושה שעתידין להתברר ולהתכלל בצדיקים. וזאת עבודת ימי המעשה. אבל השבת מיוחד רק לבנ"י. וכתיב ביני ובין בני ישראל אות הוא כו' ששת ימים עשה כו'. דאיתא לא הי' צריך התורה להתחיל רק מהחודש הזה לכם מצוה ראשונה כו' רק משום כח מעשיו. וזאת הקושיא אינו על התורה דוקא. רק הענין הוא כי התורה ובנ"י מיוחדים רק לפנימיות עבודת השי"ת כמלאכי מרומים רק שכל מעשה בראשית הי' לזכות את בנ"י. כח מעשיו הגיד. להעלות כל הנ"ק שנמצאו ונגנזו במעשי בראשית. וזה הי' בימי המעשה. אבל השבת הוא כולו תורה ומיוחד רק לבנ"י. וזה האות ביני ובין בני ישראל כי ביום השביעי שבת וינפש וא"צ שום בירור בשבת כנ"ל. וב' אלו הבחינות עבודת ימי המעשה והגלות ויום השבת והגאולה. הוא עבודת השבטים ויוסף הצדיק. ואיתא כי י"ב סדרי תורה מיוחדים לי"ב שבטים. תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' כו' מחכימת פתי כו'. ונראה כי הם בחי' ימי המעשה עם הלילות כי בכל יום הוא דרך מיוחד מתפשט מן התורה בשם מיוחד לעבודת היום. והפעולה מצד המקבלים הוא בחי' הלילה. דיש בכל דבר דכר ונוקבא. אבל השבת הוא עצם התורה ואחדות אחד. וסיום המזמור הנחמדים מזהב כו' הוא בחי' יום השבת ויוסף הצדיק ודוק כי קצרתי: בפסוק והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה. כי כל עבודת השבטים הי' לברר תערובות טוב ורע. והוא עבודת השדה להוציא החיות שנמצא גנוז. וצריך חרישה וזריעה. וקצירה וברירה להוציא התבואה מפסולת וקש. וכמו כן הוא בפנימיות כמ"ש נירו לכם ניר. ובאמת הי' זה שורש הגלות במצרים בחומר ובלבנים כ"ע בשדה. ובשבטים הי' באופן קל יותר מאלמים אלומים בתוך השדה וכמו שהשבטים הי' התנהגותם שורש לגלות מצרים. כמו כן יוסף הי' שורש לגאולת מצרים. וז"ש קמה אלומתי וגם נצבה שהיא תכלית הבא מן העבודה. וכעין זה הוא בימי המעשה שהם ימי עבודה וצריכין בירור ובשבת יש עלי' לכל המעשה בימי עבודה. וזה קמה אלומתי. וכתיב בשבת היום לא תמצאוהו בשדה. דבחול הוא כמ"ש יגעתי ומצאתי. הוא מה שיכולין למצוא ע"י יגיעה ומלחמה עם היצה"ר להוציא נצוצי קדושה שנתערבו בפסולת. ובשבת קודש אין צריך בירור. והאמת כי השפע היורדת בימי המעשה הוא לכל העולם ולכן צריך בירור אוכל מתוך פסולת. ובש"ק השפע מיוחד רק לבנ"י והוא בקדושה וא"צ בירור. ולכן בחול בא ע"י צמצומים ומלאכים ובדרך הטבע וגשמיות. ובש"ק באחדות מהקב"ה בעצמו. והנה בפרשה הקודמת כתיב תולדות עשו בשמותם למקומותם. ונראה שכל אלו השמות היו מוכנים לעשו ותולדותיו אם היו מטיבים מעשיהם. ואח"כ נתגלגלו כל אלה ההארות ליעקב ובניו. וזה הוא מאלמים אלומים בתוך השדה כדכ' בעשו איש שדה. וכן איתא יש ששמותיהן נאים ואין מעשיהם נאים. עשו ואינו עושה כו'. כי הנה השם הוא התכלית מבוקש שנברא האדם בעבורו. וכמו דאיתא במלאך ששמו ע"ש השליחות. כמו כן אדם שנשתלח מעוה"ז כשגומר שליחותו זוכה לשמו המיוחד לו. לכן איתא כי הרשעים שוכחים שמם בקבר. [והרמז הוא כי הגוף הוא קבר. וכששוכחין מן הנשמה בעוה"ז זה הוא שכחת השם] ולכן זכו הצדיקים באותן השמות שהיו מוכן לרשעים כמ"ש וימנע מרשעים אורם. והאמת הוא כי הכל צריך להיות לשם שמים בלבד דאיתא בגמ' ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד והאידנא לאו אחד הוא אלא לא כשהוא נכתב הוא נקרא ע"ש. והענין הוא שבעוה"ז נסתר ונעלם ההנהגה הפנימיות ונכסה בדרך הטבע. וצריכין בנ"י להעיד ולברר שם כבוד מלכותו ית' בעולם. וזהו עבודת בנ"י בעולם דאיתא כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא ואין כבוד אלא תורה וכל התורה שמותיו של הקב"ה וע"י היגיעה בתורה ובמצות מבררין כבוד שמו ית' בעולם. כי קודם החטא הי' קדושת שמו ית' נגלה בעוה"ז כמו בשמים. אבל ע"י החטא נעשה פירוד ותערובת טוב ורע בעולם הזה. וכפי מה שיש לאדם חלק בכבוד שמו ית' בעולם. כמו כן זוכה לשם המיוחד לו בעוה"ב. וזה הרמז נרי בידך ונרך בידי. כי השם הוא התפשטות במקום רחוק. ונחזור לדברינו כי השבטים ביררו כל הנ"ק שהי' נמצא בשורש עשו ותולדותיו. וז"ש במדרש המוץ והתבן היו מריבים ע"ש בפ' וישלח כי כל זמן שהי' עוד קצת אוכל בקשין. הי' להם מלחמות. ואח"כ כשהוציאו כל ההארות נתקיים בית יעקב אש. יוסף להבה. בית עשו לקש. לכן כשנתעלה יוסף ויצא מבית האסורים אז כתיב בעשו וילך אל ארץ. ואלה הבירורים הם עבודת כל בנ"י בפרט בגלות שנמצא הארות גנוזות בתוך הרשעים ומקומותם שצריכין להוציאם. ועל אלה הארות כתיב ה' שומר את גרים שהקב"ה שומר הנפשות שעתידין לצאת ולהתגייר כל ימי היותם תוך הפסולת. ולאו דוקא נפשות. ונכלל בזה כל ניצוצי קדושה שעתידין להתברר ולהתכלל בצדיקים. וזאת עבודת ימי המעשה. אבל השבת מיוחד רק לבנ"י. וכתיב ביני ובין בני ישראל אות הוא כו' ששת ימים עשה כו'. דאיתא לא הי' צריך התורה להתחיל רק מהחודש הזה לכם מצוה ראשונה כו' רק משום כח מעשיו. וזאת הקושיא אינו על התורה דוקא. רק הענין הוא כי התורה ובנ"י מיוחדים רק לפנימיות עבודת השי"ת כמלאכי מרומים רק שכל מעשה בראשית הי' לזכות את בנ"י. כח מעשיו הגיד. להעלות כל הנ"ק שנמצאו ונגנזו במעשי בראשית. וזה הי' בימי המעשה. אבל השבת הוא כולו תורה ומיוחד רק לבנ"י. וזה האות ביני ובין בני ישראל כי ביום השביעי שבת וינפש וא"צ שום בירור בשבת כנ"ל. וב' אלו הבחינות עבודת ימי המעשה והגלות ויום השבת והגאולה. הוא עבודת השבטים ויוסף הצדיק. ואיתא כי י"ב סדרי תורה מיוחדים לי"ב שבטים. תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' כו' מחכימת פתי כו'. ונראה כי הם בחי' ימי המעשה עם הלילות כי בכל יום הוא דרך מיוחד מתפשט מן התורה בשם מיוחד לעבודת היום. והפעולה מצד המקבלים הוא בחי' הלילה. דיש בכל דבר דכר ונוקבא. אבל השבת הוא עצם התורה ואחדות אחד. וסיום המזמור הנחמדים מזהב כו' הוא בחי' יום השבת ויוסף הצדיק ודוק כי קצרתי:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Shem MiShmuel, Bechukotai 6:3unverified

    במדרש וזכרתי את בריתי יעקב הה"ד לפנים הארץ יסדת ומעשה ידך שמים ב"ש וב"ה בש"א השמים נבראו תחילה ובה"א הארץ נבראת תחילה וכו' רבי יוחנן משום חכמים לבריאה שמים קדמו ולשכלול הארץ קדמה וכו' אמר ר' אלעזר בר"ש אם כדעת אבא [ששניהם נבראו כאחת] בכל מקום מקדים שמים לארץ ובמקום אחד מקדים ארץ לשמים אלא מלמד ששניהם שקולין שוין זה כזה וכו' עד בכל מקום מקדים אברהם לאבות וכאן וזכרתי את בריתי יעקב מלמד ששלשתן שוין זה כזה, נראה לפרש פלוגתא דב"ש וב"ה אף דמה דהוה הוה ומה נ"מ אם זה קדום או זה קדום, דברים גדולים השמיענו, כי ידוע שהאדם עולם קטן וכל מה שיש בעולם הגדול יש דוגמתו בהקטן, ושמים וארץ יש דוגמתם באדם מוח ולב, מהות המוח להתרומם ונתבקש ממנו להיות מוגבה בדרכי ה' ושיעסוק בהשגות ולגבה עוף עד כנפי שמים, והלב נתבקש ממנו להיות נכה רוח ונכנע כמ"ש לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, ואדם איננו נקרא שלם אלא בהתקבץ בו שתי המדות התרוממת השכל ושבירת הלב, אך מובן שאין שתי אלה נקנים לאדם ברגע אחת, בזה פליגי ב"ש וב"ה מה להקדים בש"א להתחיל בשלימות והתרוממת השכל, כי באם יתחיל בשבירת הלב יש לחוש שיתבטל בעיני עצמו ולא יאמין בחייו ויגרום לו יאוש הנורא, ע"כ מוטב להתחיל בהשגות והתרוממת השכל ועי"ז יהי' לבו מוגבה בדרכי ה' ויבטל במחשבתו את כל המונעים והמלעיגים ויהי' בעיניו כאפס ואין אנשי מלחמתו, ובה"א שיש להתחיל בלב נשבר כי באם יתחיל בהתרוממות השכל יש לחוש שיסתעף גסות הרוח וחוצפה יתירה שהוא כתריס על הלב בפני שום דבר קדושה, ואמר ר' יוחנן משום רבנן ומסתמא כך הלכה שלבריאה השמים קדמה היינו שאדם המתחיל להתעורר אי אפשר כי אם ע"י התרוממות השכל מטעמים הנ"ל שאמרו ב"ש, אבל לשכלול היינו אחר שהתעורר ראשית התעוררות שוב שבירת הלב קודם כטעמא דב"ה, ובאמת מצינו כיוצא בו גם בדברי ב"ה עצמו אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני, תחלה אם אין אני לי מי לי היינו הגבהת הלב והתרוממות השכל לאמור כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילי, אך להתישב תיכף וכשאני לעצמי מה אני שזהו מדת שבירת הלב, ומ"מ אין זה התכלית לישאר כל היום בהכנעתו ושבירת לבו, ורק דין קדימה לשכלול ניתן לשבירת הלב אבל אח"כ השמים נשתכללו הוא התרוממות והשגת השכל, קיצור הדבר שראשית התעוררת האדם יהי' מפאת התרוממוות השכל ואח"כ לשוב אל לבו לבחנו אם הוא כפי המתבקש ומזה יצמח לו שבירת הלב, אבל לא יספיק בעניותו אלא יתאמץ בהתרוממות השכל ובהשגות בלימוד התורה ותפלה בהתלהבות: במדרש וזכרתי את בריתי יעקב הה"ד לפנים הארץ יסדת ומעשה ידך שמים ב"ש וב"ה בש"א השמים נבראו תחילה ובה"א הארץ נבראת תחילה וכו' רבי יוחנן משום חכמים לבריאה שמים קדמו ולשכלול הארץ קדמה וכו' אמר ר' אלעזר בר"ש אם כדעת אבא [ששניהם נבראו כאחת] בכל מקום מקדים שמים לארץ ובמקום אחד מקדים ארץ לשמים אלא מלמד ששניהם שקולין שוין זה כזה וכו' עד בכל מקום מקדים אברהם לאבות וכאן וזכרתי את בריתי יעקב מלמד ששלשתן שוין זה כזה, נראה לפרש פלוגתא דב"ש וב"ה אף דמה דהוה הוה ומה נ"מ אם זה קדום או זה קדום, דברים גדולים השמיענו, כי ידוע שהאדם עולם קטן וכל מה שיש בעולם הגדול יש דוגמתו בהקטן, ושמים וארץ יש דוגמתם באדם מוח ולב, מהות המוח להתרומם ונתבקש ממנו להיות מוגבה בדרכי ה' ושיעסוק בהשגות ולגבה עוף עד כנפי שמים, והלב נתבקש ממנו להיות נכה רוח ונכנע כמ"ש לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, ואדם איננו נקרא שלם אלא בהתקבץ בו שתי המדות התרוממת השכל ושבירת הלב, אך מובן שאין שתי אלה נקנים לאדם ברגע אחת, בזה פליגי ב"ש וב"ה מה להקדים בש"א להתחיל בשלימות והתרוממת השכל, כי באם יתחיל בשבירת הלב יש לחוש שיתבטל בעיני עצמו ולא יאמין בחייו ויגרום לו יאוש הנורא, ע"כ מוטב להתחיל בהשגות והתרוממת השכל ועי"ז יהי' לבו מוגבה בדרכי ה' ויבטל במחשבתו את כל המונעים והמלעיגים ויהי' בעיניו כאפס ואין אנשי מלחמתו, ובה"א שיש להתחיל בלב נשבר כי באם יתחיל בהתרוממות השכל יש לחוש שיסתעף גסות הרוח וחוצפה יתירה שהוא כתריס על הלב בפני שום דבר קדושה, ואמר ר' יוחנן משום רבנן ומסתמא כך הלכה שלבריאה השמים קדמה היינו שאדם המתחיל להתעורר אי אפשר כי אם ע"י התרוממות השכל מטעמים הנ"ל שאמרו ב"ש, אבל לשכלול היינו אחר שהתעורר ראשית התעוררות שוב שבירת הלב קודם כטעמא דב"ה, ובאמת מצינו כיוצא בו גם בדברי ב"ה עצמו אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני, תחלה אם אין אני לי מי לי היינו הגבהת הלב והתרוממות השכל לאמור כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילי, אך להתישב תיכף וכשאני לעצמי מה אני שזהו מדת שבירת הלב, ומ"מ אין זה התכלית לישאר כל היום בהכנעתו ושבירת לבו, ורק דין קדימה לשכלול ניתן לשבירת הלב אבל אח"כ השמים נשתכללו הוא התרוממות והשגת השכל, קיצור הדבר שראשית התעוררת האדם יהי' מפאת התרוממוות השכל ואח"כ לשוב אל לבו לבחנו אם הוא כפי המתבקש ומזה יצמח לו שבירת הלב, אבל לא יספיק בעניותו אלא יתאמץ בהתרוממות השכל ובהשגות בלימוד התורה ותפלה בהתלהבות:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Shabbat 6unverified

    Filed under: רשות היחיד

Related sheets

Chassidusחסידות

Discovering Your Unique Divine Purpose

Jewish sources explore how each person possesses a distinct soul with particular mitzvot to fulfill and divine service to perform. These teachings emphasize that clarifying one's unique role and purpose is foundational to authentic spiritual growth, and that one's circumstances, inclinations, and encounters are divinely arranged to guide this discovery.

View Sources7 sources
Machshavaמחשבה

Discovering Your Divine Purpose

Classical Jewish sources explore life's ultimate purpose through the lens of divine service, personal responsibility, and spiritual connection. The sources range from biblical wisdom to Hasidic thought, emphasizing both universal commandments and individual uniqueness within God's creation.

View Sources18 sources
Machshavaמחשבה

Personal Purpose and Divine Calling

These sources explore whether each person has a specific purpose and how to discern it. They present purpose as rooted in creation, expressed through reverence for God and service to others, and developed through character formation and intentional action.

View Sources39 sources
Machshavaמחשבה

Discerning One's Spiritual Work and Purpose

Jewish sources address how to identify and work on one's spiritual tasks. Rather than seeking to diagnose whether one is a gilgul (reincarnated soul), the classical and hasidic teachings redirect focus to systematic self-examination, engagement with present struggles, and faithful practice of Torah and mitzvot as the path to spiritual repair and growth.

View Sources12 sources
Machshavaמחשבה

The Purpose of Suffering in Jewish Thought

These sources explore suffering as a divine instrument for spiritual growth, purification, and atonement. From biblical and rabbinic perspectives, adversity serves as a test of faith, a means of soul refinement, and a loving form of divine discipline that draws the individual closer to God and the World to Come.

View Sources7 sources
Israelארץ ישראל

Jerusalem and the Individual Spiritual Path

These sources explore how Jerusalem and Eretz Yisrael relate to each person's unique spiritual journey and inner essence. They teach that just as the patriarchs experienced the holy place through their individual characters, and as each person possesses a distinct inner world, so too does the Land of Israel serve as the spiritual soil where the Jewish people—and each individual within it—can fully realize their particular calling and divine connection.

View Sources13 sources

Explore more

Discovering Your Unique Divine PurposeDiscovering Your Divine PurposePersonal Purpose and Divine Calling
Find sources for your own idea