Personal Purpose and Divine Calling

בְּטֶ֨רֶם (אצורך) [אֶצׇּרְךָ֤] בַבֶּ֙טֶן֙ יְדַעְתִּ֔יךָ וּבְטֶ֛רֶם תֵּצֵ֥א מֵרֶ֖חֶם הִקְדַּשְׁתִּ֑יךָ נָבִ֥יא לַגּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ׃

Before I created you in the womb, I selected you; Before you were born, I consecrated you; I appointed you a prophet concerning the nations.

כֹּ֤ל פָּעַ֣ל יְ֭הֹוָה לַֽמַּעֲנֵ֑הוּ וְגַם־רָ֝שָׁ֗ע לְי֣וֹם רָעָֽה׃

GOD made everything for a purpose, Even the wicked for an evil day.

וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֮ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכׇל־חַיָּ֖ה הָֽרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ׃

הוּא הָיָה אוֹמֵר, לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה. אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לְךָ שָׂכָר הַרְבֵּה. וְנֶאֱמָן הוּא בַעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ. וְדַע מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא:

הוּא הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִרְצוֹנְךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִרְצוֹנוֹ. בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ. הִלֵּל אוֹמֵר, אַל תִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ, שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאִפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה:

לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכׇּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ אִיבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכׇל הַמְקַיֵּים נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ קִיֵּים עוֹלָם מָלֵא. וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ: ״אַבָּא גָּדוֹל מֵאָבִיךָ״, וְשֶׁלֹּא יְהוּ הַמִּינִים אוֹמְרִים: ״הַרְבֵּה רְשׁוּיוֹת בַּשָּׁמַיִם״. וּלְהַגִּיד גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד – כּוּלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כׇּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵירוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּיב לוֹמַר: בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם.

The court tells the witnesses: Therefore, Adam the first man was created alone, to teach you that with regard to anyone who destroys one soul from the Jewish people, i.e., kills one Jew, the verse ascribes him blame as if he destroyed an entire world, as Adam was one person, from whom the population of an entire world came forth. And conversely, anyone who sustains one soul from the Jewish people, the verse ascribes him credit as if he sustained an entire world. The mishna cites another reason Adam the first man was created alone: And this was done due to the importance of maintaining peace among people, so that one person will not say to another: My father, i.e., progenitor, is greater than your father. And it was also so that the heretics who believe in multiple gods will not say: There are many authorities in Heaven, and each created a different person. And this serves to tell of the greatness of the Holy One, Blessed be He, as when a person stamps several coins with one seal, they are all similar to each other. But the supreme King of kings, the Holy One, Blessed be He, stamped all people with the seal of Adam the first man, as all of them are his offspring, and not one of them is similar to another. Therefore, since all humanity descends from one person, each and every person is obligated to say: The world was created for me, as one person can be the source of all humanity, and recognize the significance of his actions.

מַתְנִי׳ כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּמִּקְרָא וּבַמִּשְׁנָה וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ – לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק״. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ לֹא בַּמִּקְרָא וְלֹא בַּמִּשְׁנָה וְלֹא בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ – אֵינוֹ מִן הַיִּישּׁוּב. וּכְבָר הָיָה רַבִּי טַרְפוֹן וּזְקֵנִים מְסוּבִּין בַּעֲלִיַּת בֵּית נַתְּזָה בְּלוֹד. נִשְׁאֲלָה שְׁאֵילָה זוֹ בִּפְנֵיהֶם: תַּלְמוּד גָּדוֹל אוֹ מַעֲשֶׂה גָּדוֹל? נַעֲנָה רַבִּי טַרְפוֹן וְאָמַר: מַעֲשֶׂה גָּדוֹל. נַעֲנָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: תַּלְמוּד גָּדוֹל. נַעֲנוּ כּוּלָּם וְאָמְרוּ: תַּלְמוּד גָּדוֹל, שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה.

MISHNA: Anyone who is engaged in the study of Bible, and in the study of Mishna, and in the desired mode of behavior, i.e., he performs labor and generally acts in an appropriate manner, will not be quick to sin, as it is stated: “And a threefold cord is not quickly broken” (Ecclesiastes 4:12). One who is involved in all three of these activities will not sin easily. And anyone who does not engage in the study of Bible, nor the study of Mishna, nor the desired mode of behavior, is not part of society, i.e., he is not considered a civilized person at all. In connection to the mishna’s statement about the importance of Torah study, the Gemara relates the following incident: And there already was an incident in which Rabbi Tarfon and the Elders were reclining in the loft of the house of Nit’za in Lod, when this question was asked of them: Is study greater or is action greater? Rabbi Tarfon answered and said: Action is greater. Rabbi Akiva answered and said: Study is greater. Everyone answered and said: Study is greater, but not as an independent value; rather, it is greater as study leads to action.

״וַתָּחֵל רוּחַ ה׳ וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: חָלְתָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ, דִּכְתִיב: ״יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ״. ״לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן״, אָמַר רַבִּי יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי אַמֵּי: מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה שְׁכִינָה מְקַשְׁקֶשֶׁת לְפָנָיו כְּזוֹג. כְּתִיב הָכָא: ״לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן״, וּכְתִיב הָתָם: ״פַּעֲמֹן וְרִמֹּן״. ״וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל״, אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא:

The verse states with regard to Samson: “And the spirit of the Lord began [vataḥel] to move him in Mahaneh Dan, between Zorah and Eshtaol” (Judges 13:25). Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, says: The prophecy of Jacob our forefather concerning the tribe of Dan took effect [ḥaleta] through Samson, a member of the tribe of Dan, as it is written: “Dan shall be a serpent in the way, a horned snake in the path, that bites the horse’s heels, so that his rider falls backward” (Genesis 49:17). The verse continues: “To move him [lefa’amo] in Mahaneh Dan.” Rabbi Yitzḥak of the school of Rabbi Ami says: This teaches that the Divine Presence jangled before him, inspiring him, like a bell [zog], as it is written here: “To move him [lefa’amo] in Mahaneh Dan,” and it is written there with regard to the clothing of the High Priest: “A bell [pa’amon] and a pomegranate” (Exodus 39:26). Samson’s parents were told: “For behold, you shall conceive, and bear a son; and no razor shall come upon his head; for the child shall be a nazirite unto God from the womb; and he shall begin to save Israel out of the hand of the Philistines” (Judges 13:5). Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, says:

אֶחָד מֵהֶם חוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת וְהָאֵבָרִים שֶׁהוּא מִתְיַחֵד בָּהֶם לְבַדּוֹ וְאֵין מַעֲשֵׂהוּ יוֹצֵא בָּהֶם לַהֲנָאַת זוּלָתוֹ וְלֹא לְהֶזֵּקוֹ. וְהַחֵלֶק הַשֵּׁנִי חוֹבוֹת הָאֵבָרִים אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לַעֲשׂוֹתָם אֶלָּא בְּהִשְׁתַּתְּפוּת זוּלָתוֹ עִמּוֹ בְּפֹעַל וּבְהִפָּעֵל כַּצְּדָקָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים וְלִמּוּד הַחָכְמָה וּלְצַוּוֹת בַּטּוֹב וּלְהַזְהִיר מִן הָרַע. וְעִם בֵּרוּר אֱמוּנָתוֹ כִּי עִנְיָנוֹ מָסוּר אֶל גְּזֵרוֹת הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה וְשֶׁבְּחִירַת הַבּוֹרֵא לוֹ הִיא הַבְּחִירָה הַטּוֹבָה הוּא חַיָּב לְהִתְגַּלְגֵּל לְסִבּוֹת תּוֹעֲלוֹתָיו וְלִבְחֹר הַטּוֹב כַּנִּרְאֶה לוֹ מִן הָעִנְיָן וְהָאֱלֹהִים יַעֲשֶׂה מָה שֶׁקָּדְמָה בּוֹ גְּזֵרָתוֹ.

(1) duties of the heart and limbs which relate to oneself only, and whose actions do not result in benefit or damage to others. (2) duties of the limbs which cannot be done without association with another, where one of them is active and the other is passive. For example, giving charity, acts of kindness, teaching of wisdom, instructing others to do good or to refrain from evil. With clear faith that his matters are given over to the decrees of the Creator, and that the Creator's choice for him is the best choice, it is also his duty to be engaged in means which appear to be beneficial to him and to choose what seems to be the best choice under the circumstances, and the Al-mighty will do according to what He has already pre-decreed.

וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתָם אָדָם גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וּמְפֻרְסָם בַּחֲסִידוּת דְּבָרִים שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְרַנְּנִים אַחֲרָיו בִּשְׁבִילָם. וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ הַכּל לְפִי גָּדְלוֹ שֶׁל חָכָם צָרִיךְ שֶׁיְּדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ וְיַעֲשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְכֵן אִם דִּקְדֵּק הֶחָכָם עַל עַצְמוֹ וְהָיָה דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת וְדַעְתּוֹ מְעֹרֶבֶת עִמָּהֶם וּמְקַבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וְנֶעֱלָב מֵהֶם וְאֵינוֹ עוֹלְבָם. עַד שֶׁיִּמָּצְאוּ הַכּל מְקַלְּסִין אוֹתוֹ וְאוֹהֲבִים אוֹתוֹ וּמִתְאַוִּים לְמַעֲשָׂיו.

אֶלָּא יָשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיְּהֵא גּוּפוֹ שָׁלֵם וְחָזָק כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה נַפְשׁוֹ יְשָׁרָה לָדַעַת אֶת ה'. נִמְצָא הַמְהַלֵּךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ כָּל יָמָיו עוֹבֵד אֶת ה' תָּמִיד. מִפְּנֵי שֶׁמַּחֲשַׁבְתּוֹ בַּכּל כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא צְרָכָיו עַד שֶׁיִּהְיֶה גּוּפוֹ שָׁלֵם לַעֲבֹד אֶת ה'. וְעַל עִנְיָן זֶה צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ (משנה אבות ב יב) "וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם".

וְכֵיצַד יַרְגִּיל אָדָם עַצְמוֹ בְּדֵעוֹת אֵלּוּ עַד שֶׁיִּקָּבְעוּ בּוֹ. יַעֲשֶׂה וְיִשְׁנֶה וִישַׁלֵּשׁ בַּמַּעֲשִׂים שֶׁעוֹשֶׂה עַל פִּי הַדֵּעוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת וְיַחֲזֹר בָּהֶם תָּמִיד עַד שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֵׂיהֶם קַלִּים עָלָיו וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם טֹרַח עָלָיו וְיִקָּבְעוּ הַדֵּעוֹת בְּנַפְשׁוֹ. וּלְפִי שֶׁהַשֵּׁמוֹת הָאֵלּוּ נִקְרָא בָּהֶן הַיּוֹצֵר וְהֵם הַדֶּרֶךְ הַבֵּינוֹנִית שֶׁאָנוּ חַיָּבִין לָלֶכֶת בָּהּ. נִקְרֵאת דֶּרֶךְ זוֹ דֶּרֶךְ ה'.

כל דבר שהוא בכח צריך שיצא מן הכח אל הפעל, וכל מה שלא יצא מן הכח אל הפועל הנה מציאותו בכחניות ההוא לבטלה כאלו לא היה, ולזה הוא מבואר, ששלמות האדם ותכליתו האחרון שאמרנו שהוא בו בכח אם לא ימצא בפעל יהיה מציאות מין האדם לבטלה. כי לא יהיה לו יתרון על שאר מיני בעלי חיים. ועל כן צריך שנבאר התכלית הזה מה הוא, כדי שיתישר האדם להשיגו.

וְכֵן אִם יְבוֹאֵהוּ טַרְפּוֹ בְּסִבָּה מִבְּלִי סִבָּה וּמָקוֹם מִבְּלִי מָקוֹם וְעַל יְדֵי אִישׁ מִבִּלְתִּי אִישׁ אַחֵר יֹאמַר בְּלִבּוֹ אֲשֶׁר יְצָרַנִי עַל צוּרָה וְתַבְנִית וּתְכוּנָה וּמִדָּה מִבְּלִי שְׁאָר הַצּוּרוֹת וְהַתְּכוּנוֹת וְהַמִּדּוֹת לְתַקָּנַת עִנְיָנִי הוּא בָּחַר לִי שֶׁיָּבוֹא טַרְפִּי עַל הַפָּנִים הַמְּפִיקִים לְעִנְיָנִי מִבְּלִי שְׁאָר הַפָּנִים. וַאֲשֶׁר הוֹצִיאַנִי אֶל הָעוֹלָם הַזֶּה בְּמָקוֹם יָדוּעַ וְעַל יְדֵי שְׁנֵי אִישִׁים יְדוּעִים מִבְּלִי שְׁאָר אִישֵׁי הָעוֹלָם הוּא בָּחַר לִי בּוֹ טַרְפִּי בְּאֶרֶץ יְדוּעָה וְעַל יְדֵי אִישׁ יָדוּעַ שָׂם אוֹתוֹ סִבָּה לְטַרְפִּי לְטוֹב לִי כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים קמה יז) צַדִּיק ה׳ בְּכָל דְּרָכָיו.

בְּבֵאוּר כְּלַל חוֹבַת הָאָדָם בְּעוֹלָמוֹ יְסוֹד הַחֲסִידוּת וְשֹׁרֶשׁ הָעֲבוֹדָה הַתְּמִימָה הוּא שֶׁיִּתְבָּרֵר וְיִתְאַמֵּת אֵצֶל הָאָדָם מָה חוֹבָתוֹ בְּעוֹלָמוֹ וּלְמָה צָרִיךְ שֶׁיָּשִׂים מַבָּטוֹ וּמְגַמָּתוֹ בְּכָל אֲשֶׁר הוּא עָמֵל כָּל יְמֵי חַיָּיו. וְהִנֵּה מָה שֶׁהוֹרוּנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הוּא, שֶׁהָאָדָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא לְהִתְעַנֵּג עַל ה' וְלֵהָנוֹת מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ שֶׁזֶּהוּ הַתַּעֲנוּג הָאֲמִתִּי וְהָעִדּוּן הַגָּדוֹל מִכָּל הָעִדּוּנִים שֶׁיְּכוֹלִים לְהִמָּצֵא. וּמְקוֹם הָעִדּוּן הַזֶּה בֶּאֱמֶת הוּא הָעוֹלָם הַבָּא, כִּי הוּא הַנִּבְרָא בַּהֲכָנָה הַמִּצְטָרֶכֶת לַדָּבָר הַזֶּה. אַךְ הַדֶּרֶךְ כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל מְחוֹז חֶפְצֵנוּ זֶה, הוּא זֶה הָעוֹלָם. וְהוּא מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות ד): הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא.

The foundation of piety and the root of perfect service [of G-d] is for a man to clarify and come to realize as truth what is his obligation in his world and to what he needs to direct his gaze and his aspiration in all that he toils all the days of his life. Behold, what our sages, of blessed memory, have taught us is that man was created solely to delight in G-d and to derive pleasure in the radiance of the Shechina (divine presence). For this is the true delight and the greatest pleasure that can possibly exist. The place of this pleasure is, in truth, in Olam Haba (the World to Come). For it was created expressly for this purpose. But the path to arrive at the "desired haven" (Ps. 107:30) of ours is this world. This is what our sages of blessed memory said: "this world is like a corridor before the World to Come" (Avot 4:16).

ואמנם חילקה החכמה העליונה את מיני הנסיון האלה בין אישי מין האנושי כמו שגזרה בעומק עצתה היותו ראויי ונאות ונמצא לכל איש ואיש מבני האדם חלק מיוחד בניסיון ובמלחמת היצר והוא פקודתו ומשאו בעה״ז וצריך לעמוד בו כפי מה שהוא ויודנו מעשיו במדת דינו ית׳‎ כפי המשא אשר ניתן לו באמת בכל בחינותיו בתכלית הדקדוק והנה זה כעבדי המלך שכולם עומדים למשמעתו ובין כלם צריך שתשתלם עבודת מלכותו והנה הוא מפלג לכל א׳‎ מהם חלק מה עד שבין כלם ישתלמו כל החלקים המצטרכים לו והנה כל א׳‎ מהם מוטל עליו השלמת החלק ההוא אשר נמסר לו וכפי פעולתו בפקודתו כן יגמלהו המלך אך מדת החילוק הזה ודרכיו נשגבים מאד מהשגתנו וא״א לנו לעמוד עליהם כ״א החכמה העליונה הנשגבה מכל שכל היא שיערתם והיא סידרתם באופן היותר שלם:

מ"מ שלמות העבודה בדרכי ה' הוא בדחילו ורחימו,כמ"ש )שם( כתיב עד שמים כו' וכתיב על שמים כו',כאן בעושין לשמה כו'.ואמרו )שבת סג ע"א( אורך ימים בימינה וגו' למיימינים בה וכו',וכמ"ש )משלי ו כג( כי נר מצוה וגו' ודרך חיים תוכחות מוסר וגו'.ודרכי העבודה והמוסר של כל אחד לא נגלה אלא למשה מפי ה' ית',מפני שזה תלוי בלב,וה' יראה ללבב.וכן בכללם,ע"פ ה' יסעו וגו' )דברים א יג(,וכשהיו נביאים בישראל,היה הנביא אומר לכל א' הדרך אשר ילך בה לפי שורש נשמתו ולפי טבע גופו,וכשבטלה הנבואה,היו מודיעים ברוח הקודש.אך כעת אין לנו רק לקיים התורה והמצות בתכלית השלימות,ובזה יתוקנו גם המחשבות )משלי טז ד.(

האדם ראוי שיתדמה לקונו: הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י"ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ. תִּתֵּן אֱמֶת. אִם כֵּן רָאוּי שֶׁתִּמְצָאֶנָּה בוֹ י"ג מִדּוֹת אֵלּוּ. וְעַכְשָׁו נְפָרֵשׁ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת י"ג שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיֶינָה בוֹ:

Chapter 1 - That it is fitting for a person to resemble his Creator: It is fitting for a person to resemble his Creator and then he will be [configured] in the secret of the Highest Form, [both] in image and likeness. As if he is alike in his body but not in his actions, he betrays the Form; and they will say about him, "A lovely form, but ugly deeds." As behold, the essence of the Highest Image and Likeness is His actions. And what will it benefit him to have the structure of his limbs like the Highest Form, but not resemble his Creator in his actions? Therefore it is fitting that he should [make his actions] resemble the actions of the Crown (Keter), which are the thirteen highest traits of mercy. And they are hinted to in the secret of the verses (Michah 7:18-20), "Who is a power like You; He will again have mercy on us; You shall give truth." If so, it is fitting that these thirteen traits [also] be found in man. And now we will explain these thirteen actions that are fitting to be with him.

אמנם היינו שכמו שכל פרטי תנועות ונטיית אברי הגוף. הם ע"י הנשמת חיים שבו כפי תנועות חיותו ונטייתו כן הענין שכל נטיית הכחות והעולמות וסדרי המרכבה. תקונם ובנינם והריסות' ח"ו. הוא רק כפי ענין התעוררת ממעשי האדם למטה. ומטעם שהוא כלול ומשוכלל במספר פרטי כחותיו וסדריהם עפ"י סדרי השתלשלות והתקשרות הכחות והעולמות עליונים ותחתונים כולם. והוא מצד שורש נשמתו העליונה שהיא הגבוה והפנימי' מהעולמות הנבראים כולם כנ"ל בפ"ה. לכן הוא כולל את כולם. והטעם שנתבאר בפ"ה מחמת שורש נשמתו שהיא גבוה ופנימית מהעולמות. והטעם שנתבאר בפרק העבר מחמת שהוא כלול מכל העולמות. הכל א' כמו שנתבאר: ולזאת לו לבדו נתנה משפט הבחירה להטות עצמו ואת העולמות לאיזה צד אשר יחפוץ. או אף אם כבר גרם וסיבב ח"ו בחטאיו הריסת העולמות וסדרי המרכבה וחורבנם וירידתם ח"ו. יש כח וסיפוק בידו לתקן את אשר עיות ולבנות הנהרסות. מצד שהוא כלול ומשותף מכולם:

However, just as all the detailed movements and tendencies of the body’s limbs are caused by the living soul-Neshama within it according to the movement of its life force and tendencies, so too all the tendencies of the powers, worlds and structures of the Vehicle, their correction, assembly and destruction (heaven forefend) are (1) only according to the arousal from the actions of man below, and (2) because he is comprised of and integrated into a number of its details, powers and structures, according to the order of their unfolding and interconnection between all the powers and worlds, supernal and terrestrial. This is from the perspective of his soul-Neshama’s lofty root that is the highest and innermost of all the created worlds, as we described in chapter 5, therefore he integrates them all. And the reason provided in chapter 5—that because the root-of-the-soul-Neshama is the most lofty and innermost of the worlds—and the reason that was explained in the last chapter—because it is comprised of all of the worlds—both are identical, as was explained. And for this reason, to him alone was given the power of free will, to direct himself and the worlds to whichever side he desires. Or even if he already caused and brought about (heaven forefend) via his sins the demolition of the worlds and the structures of the Vehicle, and their destruction and descent (heaven forefend), he has the power and opportunity to correct what he perverted, and to rebuild the demolished, from the perspective that he integrates and is in partnership with all of them.

ולפיכך החזיק דבריו להביא ראיה, וסמך אחריו כמו שזה הוא במצות, כך הוא בבני אדם, ובכל הנבראים בעולם, שיש להם דבר זה בעצמו, כי יש לכל אחד מקום מיוחד. דבר זה אל יעשה, 'שאין לך אדם שאין לו שעה', כלומר שיש לכל אדם שעה מיוחדת. ומאחר שיש לכל אחד ואחד מזל בפני עצמו, מה שאין לאחר, הרי הוא ממציאות העולם, שהרי העולם הוא מסודר תחת המזל, ובמה שיש לכל אדם מזל בפני עצמו, הרי כל אחד ואחד נחשב ממציאות העולם, ומשלים את העולם עד שמצד כל בני אדם שהם בעולם העולם שלם. וכן כל אדם שברא הקב"ה על האדמה, כל אחד משלים אל* העולם.

והכל תלוי בבחירת האדם. אמנם לתכלית זה ברא הש"י את האדם שיבחר בדביקות החיים כמו שכתוב (דברים ל, יט) החיים והמות נתתי לפניך את הברכה והקללה ובחרת בחיים. ופירש רש"י, אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק יפה ואומר לו את זה ברור לך. ועל זה נאמר (תהלים לז, ה) ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי, הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך עכ"ל:

ויהי כי זקן יצחק. הנה תכלית בריאת העולם היא כדי שימצא איש צדיק וטוב אשר תלוה אליו ההשגחה האלהית ויהיה מעון לשכינת ה' בארץ, כמ"ש כי זה כל האדם כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, ובאשר אדם כזה מציאותו מעט ויקר וא"א שיתקיים לבדו בעולם, נבראו עמו כל המון בני אדם שיכינו לו צרכיו ויהיו לו לצוותא, כמ"ש כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, כמו שנמצא באילן שרשים וענפים וקליפות ועלים, והעקר הוא הפרי שהוא המועט נגד העלים והקליפות, וכאשר רצה ה' שיהיה אומה שלמה שידבק בה הענין האלהי ויהיו מהם חסידים ונביאים וצדיקים ושרי קודש ויראי אלהים, בענין שהם יהיו תכלית הבריאה וצמח ה' ופרי קודש, וא"א שכולם יעסקו בענינים האלהיים, שמי יכין להם לחמם וכל צרכיהם, הפריש שבט הלוי שהוא יהיה מופרש מכל עניני העולם ונבדל לעבודת ה', וכל זרע ישראל ישאו צרכיו במעשר פירותיהם, והוא אין לו חלק ונחלה בשדה ובכרם, כי ה' הוא נחלתו והוא הקרב לאלהים כמ"ש כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו, ובזה יקחו ב"י חלק בשכר צדקותיו ועבודתו, שהוא שלוחם לעבודת ה' והם נכנסים תחתיו לעבוד עבודת השדה להכין לו טרף חוקו ובזה יהיו שניהם מאושרים בעה"ז ובעה"ב. והיו ישראל בין העמים ובין שבט לוי, כהאלמוג שהוא אמצעי בין הדומם ובין הצומח, והפיליפ שהוא אמצעי בין הצומח ובין החי, כן הם אמצעים בין שבט לוי שהוא קדש לה' ובין העמים הדבקים בחומר ובדברים ארציים, וה' ברך את אברהם שמזרעו יצא הסגולה העם אשר בחר לנחלה לו שיהיה ה' להם לאלהים וישכן שכינתו בתוכם והם יירשו את הארץ הקדושה המוכנת לדבוק האלהי ולהשגחתו ויהיו קדושים לאלהיהם, ואברהם לא מסר ברכה זו ליצחק, כי ברכה זאת אין בכח האדם להורישה לבניו, כי הוא תלויה בקדושת העם ובטוב מעשיהם, ורק אחרי מות אברהם ברך ה' את יצחק בברכה זו, וכן יצחק לא היה בדעתו לברך את בניו בברכת אברהם, כי ידע שלזה לא תועיל ברכתו רק המוכן לה יתברך בזה מה', וכן תראה כי הברכה שברך יצחק עתה את יעקב ועשו היה מטל השמים ורוב דגן ותירוש ולא הזכיר דבר לא מירושת הארץ ולא שיהיה ה' להם לאלהים, כי ברכה זו לא היה בידו למסרה לבניו, רק ההתעוררות שהתעורר עתה לברך את עשו היה ממה שאמר בפסוק הקודם שעשו לקח נשים מבנות כנען, ושהיו מורת רוח ליצחק ולרבקה, ובזה כבר הכיר יצחק כי עשו אינו ראוי לברכת אברהם, וידע כי יעקב לבדו הן מצד שלקח את הבכורה ובחר לחלקו עבודת ה', והן מצד צדקתו הוא הקדוש לאלהיו, והוא אשר יירש את ברכת אברהם וכל זרעו יהיו מובדלים לעבודת ה', ואחר שראה והבין את זאת היה דואג בעד שני בניו, אם בעד עשו שראה שע"י רשעתו נדחה מהבכורה ומברכת אברהם ויהיה כמשפחות האדמה, ואם בעד יעקב אחר שכל זרע יעקב יהיה מופרש לעבודת ה' א"א שיתעסקו בעבודת האדמה ובענינים ארציים, כי עסקים כאלה ישביתו אותם מעבודת ה', וכמ"ש אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה תורתו מתי נעשית, וגם מי ילחם מלחמותיו להגן עליו מני צר הלא חזקי הצורה הם חלושי החומר ואיך ילחם עם גבורים אשר יעלו עליו לכבוש את ארצו, ובזה חשב מחשבות שלא יאבדו שני בניו יעקב מתוך עניו וחלישת חמרו, ועשו מצד שנדחה מבכורתו ונעשה איש שדה, לכן רצה ששני בניו יהיו לעם אחד, כישראל ושבט לוי, ורצה לברך את עשו ברוב עושר ודגן ותירוש ובגבורה למלחמה ולממשלה, וזרע יעקב יהיו מיוחדים רק לעבודת ה' כשבט לוי אחרי כן, ובני עשו יספיקו להם טרפם ולחם חקם ויגינו בעדם מכל צר כמו שעשו ישראל אח"כ לשבט לוי, וזרע עשו יהיו הממוצע בין ישראל להעמים, כמו שהיה באמת אח"כ ישראל נגד שבט לוי, ועל כן רצה להכין את עשו על ידי ברכתו שיהיה לו משמני הארץ ורוב דגן ותירוש ושיהיה מושל עמים ומצוה לאומים, ועת יופיע רצון ה' להנחיל תורה לעמו יהיו זרע יעקב כלם עובדי ה' שומרי משמרת הקודש, וזרע עשו יפרנסו אותם ויגינו עליהם כקליפה והעלים השומרים את הפרי, ולכן אחר שאמר שעשו לקח מבנות כנען ויצחק ידע מרשעו ושלא יהיה ראוי לברכת אברהם, שכן תמצא שטרם ברך יצחק את יעקב בברכת אברהם צוה עליו לא תקח אשה מבנות כנען כי הא בהא תליא, ונוסף לזה הגיע הזמן שידאג יצחק על בניו כי זקן יצחק ועיניו כהו מראות, ודאג כי קרוב יום מותו, והנה את יעקב לא היה בדעתו לברך כלל, כמ"ש למעלה שברכת יעקב שהיא ברכה רוחניית אינה ביד יצחק כלל, שמטעם זה לא ברך את שבט לוי כי ראה שיהיה משרת במקדש ה' וזה ברכתו ברכה הנתונה מאת ה' לא מיד אדם, ורצה לברך את עשו בברכת עוה"ז כנ"ל:

ונראה דרמז יש בדבר שמטבע השור להיות מתגאה, כבמדרש ארבעה גאים בעולם שור בבהמות ומורה ע"ז קרן השור, אך גיאות הוא מטבע שפסלתו מלכות ואני את דכא כתיב, ומ"מ בשורשו לעבודת ה' הוא לטוב שבשורשו אינו גיאות אלא התחזקות והתרוממות הנפש וכמ"ש תתרוממנה קרנות צדיק, וחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, ולעולם יהא אדם גבור כארי עז כנמר וכו', ובתחילת גישת אדם לעבודה אי אפשר בלעדה שבלא"ה הוא נופל ביאוש הנורא ומרה שחורה רח"ל שהוא גרוע מן הכל, וכבר דברנו בזה הרבה פעמים, אך לאחר שכבר התחזק בעבודה אז העת להשגיח על שפלותו, וזהו שאמר הלל אם אין אני לי מי לי, היינו להתחזק בעצמו ולהתרומם בעבודת ה' ולומר בשבילי נברא העולם, היינו שעלי לתקן את כל העולם ואין מי שיתקן בשבילי, כי כל נשמה ונשמה שבאה לעולם יש לה דברים שצריכה ושלתכלית זו באה לעוה"ז, ואין מי שיתקן דבר זה בלעדה ואח"כ כשהחזיק בעבודה כשנסתכל בשפלות עצמו אמר וכשאני לעצמי מה אני, ובאמת שמחמת שפלות כזו הבאה מצד התרוממות מביאה אח"כ שוב לידי התרוממות הנפש וחיזוק בעבודה עוד יותר, שמאחר שכבר טעם טעם מתיקות עבודה ולהוט אחרי' כשישים אל לבו שאף אחר כל שפלותי עודנה רחמי ה' עלי ורוצה בעבודתי תתלהב נפשו באהבה עוד יותר ויגרום אח"כ גם שפלות ביותר וחוזר חלילה:

במדרש נפזר עצמינו כו' ואין מובן. וי"ל עפ"י מ"ש אא"ז מו"ר זצלה"ה כי בחי' יוסף היה להיות קדוש ונבדל בלתי לה' לבדו כמ"ש נזיר אחיו. ובחי' יהודה הי' להביא הקדושה גם בעניני עוה"ז כמ"ש ואל עמו תביאנו כו'. ושמעתי ממנו כי בזה היו מחולקין גם רבותינו נ"ע כי מהם רצו שיהי' מעט חסידים ויהיו קדושי עליונים. ומהם רצו להיות מתפשט החסידות בין רוב עם אף שיהיו פחותים במדריגה עכ"ד. ולפי"ז נמצא היתרון מרצון השבטים הי' בחי' הפיזור כמובן. וז"ש נפזר עצמינו כי זה עיקר התועלת להיות ההנהגה כרצונם: מאלמים אלומים בתוך השדה בתרגום מאסרין איסרין. וי"ל כי שדה פי' הפקר כמו עשו איש שדה. וזה הי' עבודת השבטים לחבר הכל להשורש חיות השי"ת שיש בכל דבר. ושיתברר זה שיהי' הכל מחובר ומקושר ומדובק לשרשו. אף דברי העוה"ז שנראין נפרדים והפקר כשדה. [והוא בחי' ספירת העומר] וקמה אלומתי כתב במדרש שתיקותי' דאימי' כו' כי זה בחי' רחל ובני' שתפסו בחי' שתיקה כמ"ש במדרש. כי זה פי' שתיקה כמ"ש גוף טוב כו'. זה שהאדם יודע שאינו יכול לעשות עפ"י שכלו ורצונו כלל רק להיות בטל להשגחה עליונה. ולכך לא אמרה שהיא לאה. ע"י שראתה שכן רצון עליון:

כִּי כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם שִׁשִּׁים רִבּוֹא נְשָׁמוֹת פְּרָטִיּוֹת, הֵם כְּלָלוּת הַחַיּוּת שֶׁל כְּלָלוּת הָעוֹלָם, כִּי בִּשְׁבִילָם נִבְרָא, וְכָל פְּרָט מֵהֶם הוּא כּוֹלֵל וְשַׁיָּיךְ לוֹ הַחַיּוּת שֶׁל חֵלֶק אֶחָד מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא מִכְּלָלוּת הָעוֹלָם הַתָּלוּי בְּנַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית, לְהַעֲלוֹתוֹ לַה׳ בַּעֲלִיָּיתָהּ, דְּהַיְינוּ, בְּמַה שֶּׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ מֵעוֹלָם הַזֶּה לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית לַעֲבוֹדַת ה׳, כְּגוֹן, אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְדוֹמֵיהֶם, וְדִירָה וְכָל כְּלֵי תַּשְׁמִישָׁיו. וְכָל נִיצוֹץ, לֹא יָרַד לָעוֹלָם הַזֶּה, אַף שֶׁהִיא יְרִידָה גְדוֹלָה וּבְחִינַת גָּלוּת מַמָּשׁ, כִּי גַם שֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק גָּמוּר עוֹבֵד ה׳ בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה רַבָּה בְּתַעֲנוּגִים לֹא יַגִּיעַ לְמַעֲלוֹת דְּבֵיקוּתוֹ בַּה׳ בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ בְּטֶרֶם יְרִידָתוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה הַחוּמְרִי, לֹא מִינָּהּ וְלֹא מִקְצָתָהּ, וְאֵין עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן בֵּינֵיהֶם כְּלָל, כַּנּוֹדָע לְכָל מַשְׂכִּיל, שֶׁהַגּוּף אֵינוֹ יָכוֹל לִסְבּוֹל כוּ׳, אֶלָּא יְרִידָתוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה לְהִתְלַבֵּשׁ בַּגּוּף וְנֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית, הוּא כְּדֵי לְתַקְּנָם בִּלְבָד, וּלְהַפְרִידָם מֵהָרָע שֶׁל שָׁלשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת, עַל יְדֵי שְׁמִירַת שַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן, וּלְהַעֲלוֹת נַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית עִם חֶלְקָהּ הַשַּׁיָּיךְ לָהּ מִכְּלָלוּת עוֹלָם הַזֶּה, וּלְקַשְּׁרָם וּלְיַיחֲדָם בְּאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, אֲשֶׁר יַמְשִׁיךְ בָּהֶם עַל יְדֵי קִיּוּמוֹ כָּל רַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה בְּנַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית, שֶׁהִיא הִיא הַמְקַיֶּימֶת כָּל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

For the community of Israel, comprising 600,000 particular souls, is the [source of] life for the world as a whole, which was created for their sake. And each one of them contains and is related to the vitality of one part in 600,000 of the totality of the world, which [part] depends on his vital soul for its elevation to G–d through its own [the soul’s] elevation, by virtue of the individual’s partaking of this world for the needs of his body and vital soul in the service of G–d, viz., eating, drinking, and the like, [his] dwelling and all his utensils. And each spark descended into this world—although it is indeed a profound descent and a state of true exile, for even if one be a perfectly righteous person, serving G–d with fear and a great love of delights, he cannot attain to the degree of attachment to G–d, in fear and love, as before it came down to this gross world, not a fraction of it, and there is no comparison or similarity between them at all, as is clear to every intelligent person, for the body cannot endure, and so on, nevertheless [each spark] descended into this world, to be clothed in a body and vital soul, for the sole purpose of mending them and separating them from the evil of the three impure kelipot, through the observance of the 365 prohibitions and their offshoots, and in order to elevate his vital soul together with its portion that belongs to it of the totality of the world, so as to join and unite them with the light of the En Sof, blessed is He, which the person draws into them through fulfilling all the 248 positive precepts through the agency of the vital soul, the very one that fulfills all the active commandments, as has been explained above.

במדרש צדקתך כו' משל צדיקים בדירתן כו' רשעים במחשך מעשיהם כו'. אא"ז מו"ר ז"ל אמר כי כל העולם הזה רק משל כו'. ואמת כי כפי התנהגות המשל נמשך הנמשל. ובוודאי כפי מה שיודע האדם שחיות הכל מהשי"ת ומבקש תמיד אל התגלות כבודו ית' בכל דבר. כמו כן נתגלה לו. וכן לרשעים חסרי אמונה נסתר מהם באמת כמ"ש וימנע מרשעים כו' וכתיב יחזק במעוזי יעשה שלום כו' שלום יעשה לי פי' שממשיך שלימות לכל דבר מחי החיים. ועי"ז יכול להיות עלי' לכל דבר להשי"ת. וזהו ב' השלימות הנ"ל. המשכת החיות לפרט ועליות הפרטים לכלל החיות כנ"ל. ובוודאי בריאת האדם הי' להמשיך חיותו ית' וקדושה לכל הפרטים. וז"ש הזמן שנה וחודש והמקום. אף שהתורה למעלה מהזמן מ"מ עיקר רצונו יתברך להמשיך הכל להתורה על ידי עבודת האדם. וכן המנין שנמנו כל איש מישראל על מקומו. שנראה מזה שיש לכל איש ישראל דבר מיוחד לעשות להשי"ת. ועל שם זה נברא. ולכך נראה שנכתב המנין בתורה. להודיע שיש לכל אדם שייכות במעשיו עד השי"ת. שהרי נכתב במנין כל איש ישראל. וגם אנחנו כן כל דור לפי מקומו. וכפי מה שמאמין האדם איך מעשיו בפרט מגיעין עד השי"ת. כן זוכה לראות ולהכיר מקומו. וכתיב ויעשו בני ישראל כו' כן עשו י"ל ג"כ אף שהי' בעיניהם דבר רחוק איך שיזכו להיות נמנה כל אחד בפרט כנ"ל. רק ע"י אמונה הגיעו לזה כנ"ל: ובמדרש בני לוי שקירבו עצמם לי. אא"ז מו"ר ז"ל הגיד כי וודאי הי' גם בכל ישראל שלא חטאו. רק לקרב ולומר שהוא לה' זה לא הי' רק לשבט לוי כו'. כי באמת בכל אדם יש נקודה אמיתית ורצון אמת להשי"ת ורק שנכסה ונסתר ברצונות אחרים וע"ז כל היגיעה לבוא לאמיתות הרצון כנ"ל. וכ"כ מהר"ל כי כל האדם נברא להוציא שלימותו מכח אל הפועל. וזה יגעתי ומצאתי הוא למצוא החיות בעצמותו שאין חסר לאדם כלל ויש בכל איש ישראל קדושה לאין שיעור רק להסיר הקליפות הסובבין ומכסין האמת. ובמדרש מי שממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים במקומו וכבודו מתמעט. וקשה מה נקרא ממעט כבוד שמים. רק הרצון להמשיך כבוד שמים לכבוד עצמו כי ממעט כבוד עצמו הוא כבוד שמים ונמצא ע"י כבודו מרבה כבוד שמים. וכן להיפוך מה שעומד במקומו נק' ממעט כבוד שמים כנ"ל כי האדם צריך להמשיך בתוכו כבוד שמים כנ"ל:

The Chidushei Harim explained the Midrash (Bamidbar Rabbah 1:1) that this world is only a parable. The way the parable plays out determines the nimshal (the deeper truth). If a person is aware that all existence comes from Hashem and strives to reveal Hashem’s honor in everything, this awareness and effort will be reciprocated with divine revelation. Conversely, this concept remains hidden from the wicked, who lack emuna (faith), as it says, “Their light is withheld from the wicked” (Iyov 38:15). The verse “If he holds onto my fortress, they would make peace for me; they will make peace for me” (Yeshaya 27:5) implies that drawing life force from the source of life into every action allows for the elevation of everything to Hashem. This dual process—drawing down life force and elevating individual things to the source of life—represents the double expression of peace/perfection. Humanity’s creation serves the purpose of bringing Hashem’s life force and holiness into all aspects of existence. Though the Torah is above time, Hashem’s will is for man to uplift everything to the Torah through his actions. This is reflected in the concept of time (years and months) and place, as well as the detailed counting of Bnei Yisrael, which underscores each person’s unique role in serving Hashem. The counting in the Torah signifies that each individual has a specific task to perform for Hashem, which is the reason for their creation. This teaches that every person’s actions have a direct connection to Hashem. Each generation has its unique role, and as much as a person believes that their actions reach Hashem, they will merit to see and recognize their place. When Bnei Yisrael were counted, it may have seemed difficult for them to understand how each individual could be significant enough to be counted. However, through their emuna, they reached this understanding. The verse “And Bnei Yisrael did as they were commanded” signifies their acceptance and fulfillment of their unique roles, despite the initial difficulty in comprehending their individual significance. The Midrash (Bamidbar Rabbah 1:12) explains that the tribe of Levi was chosen because Hashem says, "Whoever chooses Me, I choose them." The Chidushei Harim elaborates that although many individuals from other tribes did not sin with the Golden Calf, the unique commitment and willingness to fully dedicate oneself to Hashem was found only in the tribe of Levi. Every person has an inner point of truth and a genuine desire to draw close to Hashem. However, this truth is often concealed by other desires. The essential work and effort are to uncover and reveal this inner truth. The Maharal (Derech Chaim 2:48) teaches that every person is created to bring their potential perfection into reality. This is echoed in the Gemara (Megillah 6b), which states, "If one says, 'I toiled and I found,' believe him." This refers to discovering one's inner life force, which is inherently complete and abundant, but requires effort to remove the coverings that obscure the truth. The Midrash (Bamidbar Rabbah 1:20) explains that one who reduces the honor of Hashem and increases his own honor will find that Hashem's glory remains unchanged, but his own honor will diminish. This seems difficult to understand because Hashem's honor is untouchable. The explanation is that when one seeks to draw Hashem's honor towards themselves, they are, in effect, reducing Hashem's honor. Conversely, by minimizing one's own honor, one inherently glorifies Hashem. Thus, failing to draw Hashem's honor into oneself is considered a reduction of His glory, as one's duty is to internalize and reflect Hashem's honor. This teaching underscores the importance of humility and the continual effort to reveal the divine within oneself. By doing so, one not only elevates their own spiritual standing but also enhances the honor of Hashem in the world.

בְּרַם, כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי כְּלָל גָּדוֹל: כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן: שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה, אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – יְנוּצַּח בְּקַל וְיִפּוֹל גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵירוֹ, כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם, בִּזְרִיזוּת – הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב, וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם. אַךְ הָעַצְבוּת מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא צָרִיךְ לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לִיפָּטֵר מִמֶּנָּה, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, שֶׁצָּרִיךְ לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, אֶלָּא אֲפִילוּ מִי שֶׁהוּא בַּעַל עֲסָקִים וְדֶרֶךְ אֶרֶץ, אִם נוֹפֵל לוֹ עֶצֶב וּדְאָגָה מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא בִּשְׁעַת עֲסָקָיו, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא תַּחְבּוּלַת הַיֵּצֶר – כְּדֵי לְהַפִּילוֹ אַחַר כָּךְ בְּתַאֲווֹת חַס וְשָׁלוֹם, כַּנּוֹדָע, שֶׁאִם לֹא כֵן, מֵאַיִן בָּאָה לוֹ עַצְבוּת אֲמִיתִּית מֵחֲמַת אַהֲבַת ה׳ אוֹ יִרְאָתוֹ, בְּאֶמְצַע עֲסָקָיו. וְהִנֵּה, בֵּין שֶׁנָּפְלָה לוֹ הָעַצְבוּת בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה בְּתַלְמוּד תּוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה, וּבֵין שֶׁנָּפְלָה לוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ: כִּי אֵין הַזְּמַן גְּרָמָא כָּעֵת לְעַצְבוּת אֲמִיתִּית, אֲפִילוּ לְדַאֲגַת עֲוֹנוֹת חֲמוּרִים חַס וְשָׁלוֹם, רַק לָזֹאת צָרִיךְ קְבִיעוּת עִתִּים וּשְׁעַת הַכּוֹשֶׁר בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה׳ אֲשֶׁר חָטָא לוֹ, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לִבּוֹ נִשְׁבָּר בֶּאֱמֶת בִּמְרִירוּת אֲמִיתִּית.

Truly this should be made known as a cardinal principle, that as with a victory over a physical obstacle, such as in the case of two individuals who are wrestling with each other, each striving to throw the other—if one is lazy and sluggish he will easily be defeated and thrown, even though he be stronger than the other, exactly so is it in the conquest of one’s evil nature; it is impossible to conquer it with laziness and heaviness, which originate in sadness and in a heart that is dulled like a stone, but rather with alacrity which derives from joy and from a heart that is free and cleansed from any trace of worry and sadness in the world. As for the sadness which is connected with heavenly matters, one must seek ways and means of freeing oneself from it, to say nothing of the time of Divine service, when one must serve G–d with gladness and a joyful heart. But even if he is a man of commerce and worldly affairs, should there enter into him any melancholy or anxiety about heavenly matters during the time of his business affairs, it is clearly a machination of evil impulse in order to lure him afterward into lusts, G–d forbid, as is known. For were it not so, whence would a genuine sadness, which is one that is derived from love or fear of G–d, come to him in the midst of his business affairs? Thus, whether the melancholy enc­roaches on him during Divine service, in study or prayer, or not during Divine service, he should tell himself that now is not the time for genuine anxiety, not even for worry over serious transgressions, G–d forbid. For, for this, one needs appointed times and a propitious occasion, with calmness of mind to reflect on the greatness of G–d, against Whom one has sinned, so that thereby one’s heart may truly be rent with sincere contrition.

וְכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לִמְצֹא גַּם בְּעַצְמוֹ. כִּי זֶה יָדוּעַ, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִזָּהֵר מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהַרְחִיק הָעַצְבוּת מְאֹד מְאֹד (כַּמְבֹאָר אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים), וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים, וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אַף־עַל־פִּי־כֵן אָסוּר לוֹ לִפֹּל מִזֶּה, רַק צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא עָשָׂה מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב, וְאַף שֶׁכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב, הוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּצָעִים וְאֵין בּוֹ מְתֹם, הַיְנוּ שֶׁרוֹאֶה שֶׁגַּם הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת, הוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּנִיּוֹת וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּפְגָמִים הַרְבֵּה, עִם כָּל זֶה אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּאוֹתָהּ הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי עַל כָּל פָּנִים אֵיךְ שֶׁהוּא, עַל־כָּל־פָּנִים הָיָה אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה בְּהַמִּצְוָה וְהַדָּבָר טוֹב שֶׁעָשָׂה, כִּי צָרִיךְ הָאָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְלָבוֹא לִידֵי שִׂמְחָה כַּנַּ"ל, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן מְעַט טוֹב, עַל־יְדֵי־זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, בִּבְחִינוֹת: וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ, כַּנַּ"ל.

2. Likewise, a person must find [some good point] within himself. It is known that a person must take care to be happy always and to keep very far away from depression {as has been explained in our works a number of times}. It may be that when he begins examining himself, he sees that he possesses no good whatsoever and is filled with sin, and that as a result the Evil One wants to push him into depression and sadness, God forbid. Even so, it is forbidden to fall on account of this. Rather, he must search until he finds in himself some little bit of good. For how is it possible that throughout his life he never once did some mitzvah or good deed? And even if when he begins examining this good thing he sees that it, too, is filled with flaws and contains no purity—i.e., he sees that the mitzvah or holy deed that he merited doing is itself comprised of impure motives, external thoughts and numerous faults—nevertheless, how is it possible that this mitzvah or holy deed contains not even a little bit of good? For in any case, despite this there must have been some good point in the mitzvah or good deed that he did. Thus, a person has to search and seek to find in himself some little bit of good in order to revive himself and to attain joy, as explained above. By searching until he finds a remaining little bit of good in himself, he genuinely moves from the scale of guilt to the scale of merit and can return [to God] in repentance. This, in the aspect of “In yet a little bit the wicked man is not; you will reflect upon his place and he will not be there,” as explained above.

כל ימי חייו צריך לעסוק בתו"מ ויתרחבו הדברים ויוכל למצא בכל דבר קיום מצוה. וזה מצות קלות שדש בעקביו ואינו מבין מתחילה איך יש בזה מצוה. ובאמת כל העולם ומלואו מלא מצות כי הכל לכבודו ברא. וכשעוסק בהם כל ימיו זוכה שיתגלה לו לעשות מצות בכל עת ובכל מקום ובכל דבר.

וזהו תכלית הקרבן וכמ"ש זבחי אלקים רוח נשברה, וע"כ הסדר ראשון שבעליות הוא הדם דם הוא הנפש שהוא הרצון כמ"ש רש"י חולין וכמו שהגדנו כמה פעמים, ובזה ממשיך אליו הרצון מלמעלה, וכמ"ש הכוזרי שמרגיש בעצמו רוח חדש, ומ"מ אין בקבלתו עדיין שום דבר יוצא מהיקש הטבע, שני לו הוא אברים ופדרים, ובזה פתוך בי' חלק שלמעלה מהטבע הוא אש של מעלה וזה נמשך מפאת הרצון שנמשך מלמעלה ע"י שהדם הורצה וזה גורם באדם הכנעה שהי' רואה א"ע שהוא הי' צריך לשרוף על המזבח והקרבן הוא תמורתו כמ"ש הרמב"ן ריש ויקרא, ועי"ז מתנחם ומאחד כל חושיו וכחותיו ורמ"ח אברים שבו לעבודת ה', וכאשר גם הם היו לריח ניחוח נמשך רצון עוד יותר עד שנעשה כעפר ואפר בעיני עצמו והוא בטל בתכלית הביטול, וזה נתקבל דרך נס לגמרי ומשכין לי' בחילא יתיר

והנה בפועל ומעשה, האדם מוגבל ולא יוכל להכניס אל חוג מעשהו כ"א את חיובו ומצותו הפרטית, לפי מצבו ושעתו. אבל מצד הרעיון, הלא אין לו חרצובות, ויוכל להתנשא עד רוממות ההוד של התכלית הנשגבה, שתהיה באה בבירור ע"י קיבוץ כלל המצות כולן, בכל העתים והתקופות. שזאת המצוה שהוא עושה אותה עכשיו היא נוטלת בזה ודאי חלקה, ובזה יתרומם מאד רוחו, לעשות את המצוה בקדושת נפש גדולה ואהבה רבה ונשגבה.

אמר רבי אלעזר כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. רבי אבא בר כהנא אמר שקול זה כנגד כל העולם כולו, ר' שמעון בן עזאי אומר כל העולם כולו לא נברא כ"א לצוות לזה. רבי אלעזר ס"ל דהצדיק, האדם המוסרי בתכלית השלמות, הוא תכלית כל המציאות. ע"כ אמר "כל העולם כולו לא נברא כי אם בשביל זה".

אריכות החיים נאותה למי ששם לו בחייו מטרה נשגבה, שכל שיתרבה ערך האמצעיים שמגיעים אותו אל מטרתו תגדל ערך מטרתו. ע"כ צריך שיחי' חיים ארוכים כדי שיוכל להרבות בהצעות המגיעות אל התכלית. מה שא"כ מי שאין לו בחייו מטרה, א"כ כל רגע בחייו בודד הוא, ומאחר שהם עוברים, אין הבדל בין רב למעט ואורך או קוצר. והנה פרי האריכות באחד, הוא למען השרש בנפשו, כי מתוך שהשי"ת הוא אחד, שולט בעולמו ביחודו, וכל מה שברא ברא רק לתכלית נשגבה ומיוחדה, ואנו צריכים ללכת בדרכיו, לשום כל חיינו מטרה לתכלית מרוממת.

וכשאנו באים להתבונן על המין האנושי, ונראה את ההוד והיוקר שיש במציאות אדם שלם בכל מילואו, במציאות איש מלא רוח ד' חכמת אמת ודעת אלהים, וממולא במוסר וחסד וצדקה, שהוא ההחלט היוצא מתוך אהבת ד' יראתו ושמירת מצותיו, כשנתבונן כמה חיים טהורים וקדושים כאלה יקרים וחשובים הם, מיד נכיר שראוי הדבר שתהיה כל המציאות עסוקה להוציא יצירה שלמה וחשובה כזאת אל הפועל. וכשנתבונן בהשקפה בהירה איך שכל האדם הוא במציאותו מאוחד, ונחלק רק ע"פ מקריו ודמיוני הפרטים החושבים שכל המצוייר לו הוא מציאותו, נדע שכל האדם המאוחד הוא עצם יחיד באמת שמרכזו הוא האדם השלם, וכל האברים הפרטיים כולם הם מתאימים למציאותו, ונמצאים כדי שימצא הוא. אז נשכיל ג"כ על כלל המציאות במובנו היותר רחב שלא נברא אלא כשכיל זה. ע"כ ההבנה המוסרית היותר עמוקה מציגה את האדם השלם במרכז למציאות, ומרחבת בצדק את הערך המוסרי בגאון שם ד', ומקבצת את כל נפוצות המציאות לכלל אחד, ומעלה את כל פזורי האנושיות לעילוי השלם של השלם שבה, "את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם".

מצד חילוקי המקצועות הצריכים לעבודת ישובו של עולם מוכרח הוא חילוק התכונות, שכ"א ואחד ייפה לו הקב"ה אומנתו בפניוי. ומזה יסתעפו מקצועות מלאכה שונים, שלבירורה של כל אחת מהם והתיחדותה באדם אחד להיות מסור אליה צריך נטיה מיוחדת, שלצורך הנטיה צריך שתהי' נפשו מיוחדת ומוכשרת לכך, ועל פיה יולד שינוי ג"כ בדיעותיה ותכונותיה. ע"כ הביע אומר לחבב את כל האדם ע"פ השימה אל הלב לראשי הצרכים המבדילים את עוסקיהם בכל ארחותיהם, והם יחד משלימים את תשמישן של בריות, בחומריות, פת לאכול, בהכרחים אנושיים ונטיות מוסריות עם התועלת החומרי יחד, בגד ללבוש, עם הכשרון להרחבה של דעת וחשבון במלאכת חרש וחושב לשכלול החיים. וכל החילופים והשינויים הרחוקים ושונים זה מזה לפי החיצוניות, אדע שיש להם קשר של שלום ואחדות ע"פ החכמה העליונה הפנימית של חכם הרזים ב"ה, שברא כל אלה לשמשני, ואת כולם אחבק באהבה.

[לה] הדיעה שהאדם הוא התוכן המרכזי של ההוויה כולה, מגדילה את האחריות המוסרית, ומעוררת את החפץ לפעול גדולות. (אורות הקודש ח"ג עמ' סד)

The ultimate goal of man, asserts Maimonides, is the attainment of the knowledge of God insofar as it is possible for mortal man to know Him. This, according to Maimonides, is the essence of divine service and constitutes man's paramount duty. Ideally, all of man's actions should be directed to this end. Every word and deed should be weighed in order to determine whether or not it furthers this goal. Man's aim, even in purely mundane activities, should be the preservation of his bodily health so that he may be able to acquire moral and intellectual virtue, thereby furthering his ultimate purpose, that of serving God.