המקורות מציגים את התפילה כעבודה רוחנית חיונית שדרכה מתקרב האדם אל ה׳, מקבל תשובה לעתירותיו וחווה את השראת השכינה. הטקסטים המקראיים מדגישים את התפילה כאמצעי קשר וישועה, בעוד שמקורות חז״ל ותקופת הראשונים חוקרים את תפקיד התפילה בעוררת רחמיו של ה׳ ובביטוי התלות של האדם ברצון אלוקי.
חז״ל מוסיפים שאין לאדם להתייאש מן התפילה אפילו בעת צרה קשה ביותר: ברכות י׳ א מלמד שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, וברכות ל״ב ב מוסיף ששערי דמעה לא ננעלו גם משחרב בית המקדש, וכל המאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם.
התפילה נתפסת בחז״ל ככוח עצום, גדול אף ממעשים טובים: עין איה, ברכות ה׳:ע״ב (ברכות ל״ב ע״ב) מביא שגדולה תפילה יותר ממעשים טובים שהרי אף משה רבנו לא נענה אלא בתפילה, וברכות ל״ב א מלמד את סדר התפילה הנכון – להקדים שבחו של מקום ורק אחר כך לבקש צרכיו, כפי שעשה משה. רבבות אפרים, ח״ח סי׳ תכ״ז מביא בשם רבנו בחיי שלתפילה כוח גדול עד כדי יכולת לשנות, וצדקת הצדיק ס״ו מוסיף שאפילו גזר דין שנחתם ניתן לקרוע בתפילה מרובה, כפי שראינו באליהו הנביא.
מצד החיוב ההלכתי, משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים א׳:א׳-ב׳ קובע שהתפילה היא מצוות עשה יומית הנלמדת מ'ועבדתם את ה׳ אלהיכם', והיא 'עבודה שבלב' המוטלת על כל אדם יום יום, וברכות כ״א א מביא את משאלתו של רבי יוחנן ש'ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו' – המבטאת את חשיבותה הבלתי פוסקת.
פניני הלכה מוסיף גוון נפשי-אנושי לצורך התפילה: פניני הלכה, תפילת נשים א׳:א׳ מבאר שהאדם אינו מושלם ומשתוקק להשלים את עצמו, ועל כן פונה אל הבורא בתפילה בעת צרה, ופניני הלכה, תפילה ה׳:א׳ מוסיף שיש לגשת לתפילה מתוך שמחה ולא מתוך עצבות, שכן התפילה מקרבת ומחיה את המתפלל.
ציץ אליעזר, ח״כ סי׳ כ״ה עוסק בתפילות יום הכיפורים וקובע שעיקרן צריך להיות היטהרות, התעלות רוחנית ותיקון העולם, ולא בקשות גשמיות פרטיות, ומתוך דבקות זו תבוא הכפרה.
·
מקור 1 · תנ״ך
מאומת
ירמיהו 33:3
ירמיהו ל״ג:ג׳
Jeremiah 33:3
״קרא אלי ואענהו״ — הנביא מציג את הקריאה אל ה׳ כפתח למענה אלוהי ולגילוי דברים עמוקים שאינם ידועים לאדם.
Hezekiah continued: I have received a tradition from the house of my father’s father, from King David, the founding father of the dynasty of kings of Judea: Even if a sharp sword rests upon a person’s neck, he should not prevent himself from praying for mercy. One may still hold out hope that his prayers will be answered, as was David himself when he saw the Angel of Destruction, but nonetheless prayed for mercy and his prayers were answered. With regard to the fact that one should not despair of God’s mercy, the Gemara cites that it was also said that Rabbi Yoḥanan and Rabbi Eliezer both said: Even if a sharp sword is resting upon a person’s neck, he should not prevent himself from praying for mercy, as it is stated in the words of Job: “Though He slay me, I will trust in Him” (Job 13:15). Even though God is about to take his life, he still prays for God’s mercy.
מהדורה: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — רישיון:CC-BY-NC ↗
מקור 8 · חז״ל
מאומת
ברכות לב ע״ב
ברכות ל״ב ב — ד"ה וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר
Berakhot 32b:5
רבי אלעזר אומר: ״מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים… ואף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו״. המקור מדגיש את כוח ההתמדה, הדמעות והתחנונים.
On the subject of prayer, Rabbi Elazar also said: Since the day the Temple was destroyed the gates of prayer were locked and prayer is not accepted as it once was, as it is said in lamentation of the Temple’s destruction: “Though I plead and call out, He shuts out my prayer” (Lamentations 3:8). Yet, despite the fact that the gates of prayer were locked with the destruction of the Temple, the gates of tears were not locked, and one who cries before God may rest assured that his prayers will be answered, as it is stated: “Hear my prayer, Lord, and give ear to my pleading, keep not silence at my tears” (Psalms 39:13). Since this prayer is a request that God should pay heed to the tears of one who is praying, he is certain that at least the gates of tears are not locked. The Gemara cites other statements in praise of prayer: Rabbi Ḥanin said that Rabbi Ḥanina said: Anyone who prolongs his prayer is assured that his prayer does not return unanswered; it will surely be accepted. From where do we derive this? From Moses our teacher, as it is stated that Moses said: “So I fell down before the Lord the forty days and forty nights that I fell down; and I prayed to the Lord” (Deuteronomy 9:26–27), and it is written thereafter: “And the Lord heard me that time as well, the Lord would not destroy you” (Deuteronomy 10:10). On a similar note, Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, said: A person who prayed and saw that he was not answered should pray again, as it is stated: “Hope in the Lord, strengthen yourself, let your heart take courage, and hope in the Lord” (Psalms 27:14). One should turn to God with hope, and if necessary turn to God again with hope.
And Rabbi Elazar said a different opinion: One who is uncertain whether he recited Shema or whether he did not recite Shema, must recite Shema again. According to his opinion, there is a mitzva by Torah law to recite Shema. However, if one is uncertain whether he prayed or whether he did not pray, he does not pray again, as the obligation to pray is by rabbinic law. And Rabbi Yoḥanan said: He must pray again; if only a person would pray throughout the entire day.
Additionally, Ravin bar Rav Adda said that Rabbi Yitzḥak said: One who is accustomed to come to the synagogue and did not come one day, the Holy One, Blessed be He, asks about him, as it were, to determine what happened to him, as it is stated: “Who among you fears the Lord? Who hears the voice of His servant? Though he walks in darkness and has no light, let him trust in the name of the Lord, and rely upon his God” (Isaiah 50:10). In other words, God asks, who among you fears the Lord yet did not come to hear the voice of His servant the prayer leader, who engages in the service of God? He who went out before dawn and walks in darkness before prayer. If it is for a matter involving a mitzva that he went and absented himself from prayer in the synagogue, then, despite the darkness, there is light for him, the aura of his mitzva will protect him. But if it is for an optional matter, some mundane purpose, that he went and absented himself from prayer in the synagogue, then, even once the day begins, there is no light for him (Maharsha).
Based on Moses’ prayers, Rabbi Simlai taught: One should always set forth praise of the Holy One, Blessed be He, and then pray for his own needs. From where do we derive that one should conduct himself in this manner? From Moses, as it is written in his prayer: “And I beseeched the Lord at that time” (Deuteronomy 3:23). And immediately afterward in his prayer, it is written: “Lord, God, You have begun to show Your servant Your greatness and Your strong hand, for what God is there in the heavens or on earth who can perform deeds such as Yours and Your might” (Deuteronomy 3:24)? Here, Moses began with praise of God, and it is only thereafter that it is written: “Please, let me pass over and see the good land that is beyond the Jordan, that good hill country and the Lebanon” (Deuteronomy 3:25). Only after his praise did Moses make his personal request.
חכמי בבל מלמדים שעל אדם לשתף את עצמו עם הציבור ולא להתפלל על עצמו בלבד, ולכן עליו לנסח את תפילתו בלשון רבים: «יהי רצון מלפניך ה׳ אלוהינו שתוליכנו לשלום» וכו׳.
a person should associate himself with the congregation and should not pray for himself alone. How should he say it? May it be Your will, Lord our God, that You lead us to peace, etc., in the plural.
מהדורה: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — רישיון:CC-BY-NC ↗
מקור 14 · ראשונים
מאומת
ספר העיקרים, מאמר רביעי טז
ספר העקרים, מאמר ד ט״ז:א׳-ג׳ — ד"ה וראוי שנמשיך אל ההשגחה הדבור בתפלה
Sefer HaIkkarim, Maamar 4 16:1-3
רבי יוסף אלבו דן בתפילה וביחסה להשגחה ולשינוי מצבו של האדם; התפילה מבטאת את ההכרה שהאדם תלוי ברצון האל ויכולה להכין אותו לקבלת השפע.
וראוי שנמשיך אל ההשגחה הדבור בתפלה, לפי שהתפלה אף על פי שאינה עקר מן עקרי התורה הנה היא ענף מסתעף מן ההשגחה, שקבלת התפלה יורה בהכרח על ההשגחה כמו שבארנו, והוא דבר ראוי ומחוייב על כל מאמין בהשגחה שיאמין שהתפלה תועיל לו להצילו מרעתו, כי מי שלא יתפלל לשם בעת צרתו הנה הוא אם מפני שלא יאמין בהשגחה, ואם שיאמין בה אבל יספק ביכולת השם על הצלתו, ושתיהן כפירה, ואם שיאמין בהשגחה ולא יספק ביכולת השם יתברך על הצלתו, שהאל יכול על כל דבר, אבל יספק אם הוא ראוי לכמו זו ההטבה שתשמע תפלתו. וזה דבר ראוי ומחוייב על כל אדם שלא להיות צדיק בעיניו, אבל מכל מקום אין ראוי שימנע בעבור זה מלהתפלל לאל על המצטרך לו, כי עושה זה הלא הוא לפי שהוא מאמין שהטוב המגיע לאדם מהשם הוא גמול מעשיו הטובים לא חסד ה׳ ורחמיו, וזה דעת בלתי נכון, שהרי הכתוב אומר לא על צדקותינו וגו׳ כי על רחמיך הרבים, לפי שחסדי השם יתברך ורחמיו על כל ברואיו על צד החסד הגמור לא על צד הגמול, הוא שאמר השם לאיוב מי הקדימני ואשלם, ואמרו רבותינו ז״ל כלום עשה אדם מזוזה ולא נתתי לו בית, תלה ציצית בבגדו ולא נתתי לו טלית. ולזה מה שראוי להאמין שכל הטובות המגיעות מהשם הם על צד החסד הגמור לא שכר מעשיו הטובים, ומזה הצד כבר יגיעו מאתו טובות הן שיהיה המקבל מוכן או בלתי מוכן, שהתפלה תקנה אל האדם הכנה שאיננה בטבעו לקבל הטוב ההוא, מה שאי אפשר שיגיע זה וכיוצא בו משום נמצא זולת השם בזולת הכנה אחרת אם טבעית ואם מלאכותית, וזה לפי שכל הכחות העליונות הם מוגבלות ולא יגיעו אלא על המוכן, כי כמו שכח האש לחמם והמים לקרר כן כח מאדים על דרך משל להשמיד להרוג ולאבד, ואין בידו להשפיע ההפך על המקבל או לשנות זה אם יהיה המקבל מוכן, כמו שאין כח ביד האש לקרר, וכן כח צדק להצליח ולהעשיר, ואין בידו לשנות ההוראה ההיא ולהשפיע ההפך על המקבל, כמו שאין כח ביד המים לחמם אלא במקרה, ועל זה הדרך שאר הכחות העליונות.
Having treated of Providence, it is proper to follow it up with a discussion of prayer. For though prayer is not a fundamental principle of the Torah, nevertheless it is a branch growing out of Providence. The acceptance of prayer necessarily indicates Providence, as we said before. And on the other hand, every one who believes in Providence must believe that prayer will help him and save him from misfortune. If one does not pray in a time of trouble, it is either because he does not believe in Providence, or because, though he does believe in Providence, he doubts God’s ability to save him—both of which are forms of unbelief—or because, though he believes in Providence and doubts not God’s ability to save him, for God is all powerful, he doubts whether he is worthy of the privilege of having his prayer heard. Now it is true that a man must never be righteous in his own eyes, nevertheless this should not prevent him from praying to God to satisfy his needs. For to refrain from prayer on this account indicates a belief that the good which comes to man from God is a reward for his good deeds and not due to God’s mercy and kindness. But this opinion is incorrect, as we read in the Bible: “We do not present our supplications before Thee because of our righteousness, but because of Thy great compassions.” The kindness of God and the mercy He bestows upon all His creatures are based upon pure loving kindness, and are not in the nature of compensation, as God said to Job: “Who hath given Me anything beforehand, that I should repay him?” The Rabbis say: If a man makes a mezuzah have I not given him the house? And if he attaches zizit (fringes) to his garment, have I not given him the garment? The proper belief, then, is that all benefits which come from God are due purely to His loving kindness, and are not compensation for one’s good deeds. This being so, benefits may come from God whether the recipient deserves to receive them or not. For prayer confers a capacity upon a person who is not by nature fit to receive a given benefit. No one else except God can do anything like this unless the recipient has a capacity, natural or artificial; because all the superlunar powers are finite and can act only upon that which is prepared to receive their influence. As fire has the power to make warm, and water to make cold, so Mars has the power, for example, to destroy, to kill and to ruin. But it can not bestow the opposite of that which the recipient is prepared to receive or vary its activity, as the fire has no power to make cool. Similarly Jupiter has the power to make prosperous and rich, but he can not change that indication and give the recipient the opposite, as water has not the power to make warm, except per accidens. The same thing applies to the other superlunar powers.
It is a positive Torah commandment to pray every day, as [Exodus 23:25] states: "You shall serve God, your Lord." Tradition teaches us that this service is prayer, as [Deuteronomy 11:13] states: "And serve Him with all your heart" and our Sages said: Which is the service of the heart? This is prayer. The number of prayers is not prescribed in the Torah, nor does it prescribe a specific formula for prayer. Also, according to Torah law, there are no fixed times for prayers. Therefore, women and slaves are obligated to pray, since it is not a time-oriented commandment. Rather, this commandment obligates each person to offer supplication and prayer every day and utter praises of the Holy One, blessed be He; then petition for all his needs with requests and supplications; and finally, give praise and thanks to God for the goodness that He has bestowed upon him; each one according to his own ability.
Proper intention: What is implied? Any prayer that is not [recited] with proper intention is not prayer. If one prays without proper intention, he must repeat his prayers with proper intention. One who is in a confused or troubled state may not pray until he composes himself. Therefore, one who comes in from a journey and is tired or irritated is forbidden to pray until he composes himself. Our Sages taught that one should wait three days until he is rested and his mind is settled, and then he may pray. What is meant by [proper] intention? One should clear his mind from all thoughts and envision himself as standing before the Divine Presence. Therefore, one must sit a short while before praying in order to focus his attention and then pray in a pleasant and supplicatory fashion. One should not pray as one carrying a burden who throws it off and walks away. Therefore, one must sit a short while after praying, and then withdraw. The pious ones of the previous generations would wait an hour before praying and an hour after praying. They would [also] extend their prayers for an hour.
הקטע מדגיש שיש להתפלל בכוונה עמוקה, להבין את מילות התפילה ולסלק מחשבות זרות, מתוך הכנעה לפני הקב״ה ומודעות לרוממותו.
צריך שיהיה לו כוונה בתפלתו. המתפלל צריך שיכוין בלבו פי' המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאלו שכינה כנגדו ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל ק"ו לפני ממ"ה הקב"ה שהוא חוקר כל המחשבות וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שיתבטל המחשב' וצריך שיחשוב בדברי' המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמי' ולא יחשוב בדברי' שיש בהם קלות ראש: הגה ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלו' האדם ויסיר כל תענוגי האדם מלבו [הר"י ריש פ' אין עומדין] ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בב"ה כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום ברוך הוא [בנימין זאב סימן קס"ג ואגודה פרק כיצד מברכין]:
הקטע מסביר שהתפילה, שהיא עבודת הלב, נועדה לטובת האדם ולעוררו להכין את עצמו לעבודת ה' רציפה, ושדווקא הפרטים הקטנים המשולבים בחיי היום־יום משפיעים עמוקות על חיי האמונה.
ברם בעיניו של היהודי הנאמן, המשקיף על תמונת הפרטים הללו בעין בלתי משוחדת נראים פני הדברים אחרת לגמרי. התפלה, העבודה שבלב, נועדה מלכתחילה עבור האדם ולטובתו, אך בודאי שלא לצורך האלקים בשמים. יש בתפלה מעין כרוז המעורר את הגיגי האדם ורגשותיו, מעין תזכורת נמרצת לבני אדם שיתכוננו לעבודת ה' בפועל וברציפות ממש, להתחנך בכל סעיפי החיים להשקפות ומעשים שישמשו מכשירים מעולים לעבודת הא-ל, שיוליכו לקראת חיים שתוכם רצוף אהבת הבורא וכל מהותו משתקפת בשרותו. מכיון שכך, הנה בכל הזוטות הללו, שרבים מן התועים צוחקים עליהן ובזים אותן בלבם, בכל הפרטים המשובצים ומשולבים בחיי יום יום של האדם מישראל, דוקא בהם טמונה משמעות עמוקה והשפעה חזקה פי כמה, מאשר בתפאורה הססגונית של הפולחן החגיגי הרועש. היהודי האמיתי עומד על חין ערכם של הפרטים הקטנים האלו מתוך נסיונו האישי, מתוך שכבר עמד על השפעתם החיובית בגופו - ואיך ישית לבו ללהגי המלעיגים אשר מימיהם לא ראו אור?
הקטע מסביר שהקב״ה מתאווה לתפילת צדיקים, בעיקר בארץ ישראל שבה התפילה עולה ברוחניותה, ואילו בחוץ לארץ היא מתלבשת באוויר הטמא; עם זאת, תפילה בשערי דמעות מתקבלת, מטהרת ונעשית עטרה.
ולזה מתאוה הקב"ה לתפילת צדיקים (יבמות סד, א), כי עבודת התפילה היא צורך גבוה כמבואר במקומו בארוכה, וזהו לא שייך רק בארץ הקדושה שאז רוחניות התפילה עולה למעלה מעלה. משא"כ בארץ העמים שהוא מקום הקליפות ומתלבשת התפילה באויר הטמא, אין שייך לומר הקב"ה מתאוה לה. ומכל מקום בשערי דמעות מכניע שהתפילה מקובלת, ובודאי לאחר שעלתה אינה נדחית ונתטהרה ונעשית עטרה, אמנם אין הקב"ה מתאוה לה מתחילה. זהו וראית בשביה אשת יפת תואר, כי אין הקב"ה מתאוה להשמחה של עבדו את ה' בשמחה מאחר שאנחנו בארץ העמים:
שמואל דה־אושדה מבאר שהתפילה מחליפה את הקרבנות בהמשכת שפע עליון, ולכן עליה להיאמר בכוונת הלב כרחמים ותחנונים לפני הבוחן את הלבבות, ולא מתוך ציפייה שהיא ראויה להתקבל כזכות קבועה.
ועל ענין חשיבות התפלה אמר דהמע"ה כמו חלב ודשן תשבע נפשי כי הנה בזמן שבהמ"ק קיים ע"י הקרבנות היה נמשך אור ושפע עליון על הנשמות ואמר דוד כמו חלב ודשן של הקרבנות שהיו קרבים ע"ג המזבח כן נפשי תשבע עתה מהשפע העליון במה ששפתי רננות יהלל פי דהיינו התפלה שהיא במקום פרים. אי נמי הכוונה ושפתי רננות כל אדם ששפתיו הם שפתי רננות שמשבח תמיד לאלהיו פי יהללנו לאחרים ואני אוהבו ומכבדו אם זכרתיך על יצועי כשאני הולך לשכב על מטתי אם אני זוכר ושמתי מגמת פני לקום זה גורם לי לקום באשמורת שהוא קודם חצי הלילה כי שלשה משמרות הוי הלילה ובשתים אני קם להגות ולעסוק בתורה ואמר וכשאתה מתפלל משום דכמה פעמים האדם מתפלל והוא אינו שם כי לבו בל עמו אלא חושב מחשבות ונמצא שפיו ושפתיו הם המתפללים ולא הוא עצמו ולז"א וכשאתה מתפלל וכו' כלומר שהתפלה היא בכוונת לבך דהשתא אתה הוא המתפלל לא למען זאת תעיין בתפלתך ויעלה על דעתך לומר כי ראויה תפלתך להתקבל כיון שהתפללת בכוונה רק אל תעש תפלתך קבע כלומר שראויה היא להתקבל וחוק קבוע הוא שתקובל אלא חשוב שהוא רחמים ותחנונים ואם לא יקבלוה אינך ראוי שתקובל ואם יקבלוה הוא חסד מאתו ית' אף שלא היית ראוי ואמר רחמים ותחנונים לפני המקום משום דפעמים מראה האדם את עצמו בפני האדם כמו שאומר אותה בדרך רחמים ותחנונים ובקרבו פתלתול ועקש לבו ולפני המקום שהוא בוחן לב חוקר כליות גלוי לפניו ית' כי לבו לא נכון עמו לז"א צריך שתהיה תפלתך רחמים ותחנונים לפני המקום שהוא בוחן לבות וכליות:
There are three primary divisions of Piety. The first relates to deed, the second to manner of performance, and the third to intent. The first division of deed itself further divides into two subdivisions. The first between man and G-d and the second between man and his fellow. The first subdivision of the first division, namely, piety in deed between man and G-d, its matter is for a person to fulfill the mitzvot in all their fine details to the furthest extent of one's ability. Our sages, of blessed memory, called these "the remnants of a mitzva". They said: "the remnants of the mitzvot prevent divine punishment" (Sukkah 38a). For even though the body of a mitzvah is fulfilled without them and one has already discharged his obligation, nevertheless, this is sufficient for the general masses of the Jewish people. But those who are Pious must only increase fulfillment in the mitzvot and not omit any detail whatsoever of them.
מהדורה: Sefaria Vocalized Edition · Path of the Just. Trans. Rabbi Yosef Sebag — רישיון:CC-BY ↗
מקור 23 · אחרונים
מאומת
נפש החיים, שער ב ח
נפש החיים, שער ב ח׳:ג׳-ד׳ — ד"ה ועתה תחזה ובין תבין ענין התוספת
Nefesh HaChayim, Gate II 8:3-4
נפש החיים מסביר שעבודת הקודש, לימוד התורה וקיום המצוות, מתוך מחשבה טהורה, חיוניים לקיום העולמות ולהמשכת ריבוי ברכה, קדושה ואור חדש בהם.
ועתה תחזה ובין תבין ענין התוספת ורבוי ברכה ומה רב עוצם צורך עבודתנו הקדושה בכללה אל עצמות קיום העמדת העולמות ולהמשיך ולהשפיע בתוכם רב ברכות ותוספת קדושה. מצד התחברות עצמותו יתב' אליהם כפי הרצון העליון ית"ש כענין האכילה והמזון כנ"ל. וזהו רצונו וכבודו ית' מטעם כמוס אתו ית"ש אשר אין ביכלתנו להשיג: וראוי לכל איש מעם הקדש אשר לבו חרד שיהיו מעשיו רצוים לפניו ית'. לצרף זאת המחשבה וטוהר הכוונה הרצויה. בעסק התורה. ומעשי המצות כולם להמשיך ולהוסיף ע"י אותו המזון קדושה ואור חדש בהעולמות:
And now you can envision and understand [emphatically] the matter of the increase and expansion of blessing, and how great the awesome need for our holy service, in totality, towards the very essence of maintaining the continued existence of the worlds, and to draw forth and distribute within them many blessings and an increase in holiness, from the perspective of His Essence’s (blessed be He) link to them per His supernal will (blessed be He), as in the matter of eating and nourishment as mentioned above. And this is His will and His glory (blessed be He) for a reason that is hidden with Him (blessed be His name), that is beyond our ability to grasp. And it’s worthwhile for each person of the holy nation, whose heart/mind is anxious that his actions be acceptable before Him (blessed be He), to combine this thought and the purity of the desired intention in the involvement with Torah and the performance of all the commandments, to draw forth and to increase, by way of that nourishment, a holiness and new light in the worlds.
מהדורה: Vilna, 1874 · The Soul of Life, translated by Leonard Moskowitz, Teaneck, NJ 2012 [Rev. 1.5] — רישיון:CC-BY-NC ↗
מקור 24 · אחרונים
attested
Shelah (Shnei Luchot HaBrit)
של"ה, עמוד השלום וראה שם עוד
Shelah (Shnei Luchot HaBrit)
הקטע מסביר שצורך גדול מעורר את האדם לכוון בתפילה ולהתחנן מעומק הלב, ואילו בריאות, עושר ושלווה עלולים להקשות עליו להתפלל בכוונה; לכן עליו להכיר בכך שכל הצלחתו תלויה בה׳ ולהתחנן שיתמיד בה ברכתו.
הג' צורך, שיהיה צורך גדול לאדם לדבר מה ויתפלל על ככה יכוין לבו היטב, ובפרט כשיהיה הצורך גדול מאד, כגון בנו הנוטה למות או הוא עצמו שהכביד עליו החולי או שהוא בלב ימים והים הולך וסוער, אז יתפלל ויתחנן בכל לבו ויוריד דמעות על ככה וישפוך את נפשו לפני ה'. אך כשלא יהיה האדם צריך למה שהוא שואל בתפילתו יקשה עליו לכוין לבו, ולכן תראה קצת אנשים שלא יכונו בתפילתם, ועליהם נאמר "מה ש-די כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו כי בתיהם שלום מפחד ולא שבט א-לוה עליהם". בריאות אינם צריכים, פרנסה אינם צריכים כי עשרו מצאו און להם וזרעם נכון לפניהם. לכן שנינו, עמדו בתפילה מורידין לפני התיבה זקן ויש לו בנים וביתו ריקם כדי שיהא לבו שלם בתפילה... ולכן איש בריא ועשיר שה' הניח לו יקשה עליו מאד לכוין, ותקנתו שיחשוב כי ה' אלקיו הוא הנותן לו כח לעשות חיל, ולא כחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה... ויחשוב בכמה שלוים ושקטים מפני שהעשירו עושר גדול ואבד העושר ההוא בענין רע, ויש אשר בחצי ימיו יעזבנו... ובזה יראה בעיניו ולבבו יבין שהוא צריך להתחנן לשי"ת שיתמיד ברכה ושלומו והצלחתו...
הקטע מסביר שתפילה היא עבודת הלב, שבאמצעותה האדם מעצב את לבו ורצונו לפי רצון ה', מתקן ומרומם את מחשבותיו, רגשותיו ומעשיו, ותכליתה מקבילה לתכלית הקרבן.
ולעבדו בכל לבבכם - כבר רמזנו שלשון "לעבדו ב" יוצא לשני ענינים. במשמעות אחת שפירושו לעשות את רצונו של אחר ביחס לדבר מסויים, לשמור ולעצב דבר על פי רצונו של אחר. במשמעות שניה פירושו לעשות את רצונו של אחר על ידי דבר מסויים, להשתמש בדבר כאמצעי למטרה הרצויה לאחר. על פי המשמעות הראשונה עבודת ה' בכל הלב מתקיימת על ידי תפילה, שהרי המתפלל מעצב את לבו על פי רצון ה' ובכך הוא עובד את ה', וכך אמרו חז"ל (תענית ב') איזו היא עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפלה. ואמרו בספרי כאן שיש זהות של מושג בין תפילה שהיא עבודה שבלב לבין עבודת המזבח... כבר נתבאר מושג התפלה, המתפלל עובד עבודה לתיקון עצמו, והוא מחדיר אל לבו את האמיתויות האלוקיות המחכימות ומעדנות את הלב. תכלית התפילה היא לרומם את המחשבה, את הרגש ואת הרצון, כדי שאדם יהיה ראוי לקירבת ה' וה' ירצה בו. תכלית התפלה היא כתכלית הקרבן, שהרי אלו הדברים הנעשים על ידי המעשים הסמליים של הקרבן, ביטול דעתו ורצונו של האדם הסבור שהוא אדון לעצמו, קליטת הנפש בתחום הכח המנחה של מקדש התורה, שאיפת הנפש לפסגת המטרה המותווה על ידי התורה, וההיצמדות לאותה מטרה, מסירת כל הכחות הרוחניים והגופניים לאש-דת המזקקת והמחיה כדי לפרנס את הקודש עלי אדמות ולעצב כל חומר ארצי לרצון ה'...
הקטע מדגיש שהתפילה נצרכת לכל דבר ואף עשויה לבטל גזר דין, ומביא את אליהו ואת תקנת אנשי כנסת הגדולה לסדר תפילות בכל יום כראיה לכך.
[סו] תפלה צריך לכל דבר אע"פ שנגזר מהש"י הלא תראה באליהו שא"ל ה' הראה אל אחאב ואתנה מטר ואעפ"כ נאמר אח"כ שעלה לראש הכרמל ויגהר וגו' שהרבה בתפלה עד שבא גשם. וחכמים דאמרו בר"ה (טז.) דגז"ד הוא בר"ה ויוה"כ לא פליגי אאנשי כנה"ג שתקנו סדר תפלות בכל יום. ומ"ש בגמ' כמאן מצלינן האידנא אקצירי ומריעי כר' יוסי. ר"ל שמה שהם היו מתפללים ומרבים בתפלה לקרוע גז"ד זהו אליבא דר"י. והוא מאמר יגיעיי ר"ל שאמרו כן להלכה במכוון שרצונם הי' כך שתפלתינו האידנא יהי' כר' יוסי שיועילו אף לקרוע גז"ד דר"ה:
This means that he should at least contemplate in his thought on the greatness of the En Sof, blessed is He, and on His Kingship, which extends to all worlds, both higher and lower, and that “He fills all worlds and encompasses all worlds,” as is written, “Do I not fill heaven and earth?” Yet He leaves both the higher and lower [worlds] and uniquely bestows His Kingdom upon His people Israel, in general, and upon him in particular, as, indeed, a man is obliged to say, “For my sake was the world created.” And on his part, he accepts His Kingdom upon himself, that He be King over him, to serve Him and do His will in all kinds of servile work. “And, behold, G–d stands over him,” and “The whole world is full of His glory,” and He looks upon him and “Searches his reins and heart” [to see] if he is serving Him as is fitting. Therefore he must serve in His presence with awe and fear like one standing before the king. And occupation in the Torah and commandments and prayer is also a matter of actual surrender of the soul, as when it leaves the body at the end of seventy years, for it no longer thinks of bodily needs, but its thought is united with, and clothed in, the letters of the Torah and prayer, which are the word and thought of the G–d, blessed be He, and they truly become one. This is [also] the whole occupation of the souls in the Garden of Eden, as is stated in the Gemara and in the Zohar, except that there they find delight in their apprehension of, and absorption into, the light of G–d.
התניא מבחין בין המחשבה, הדיבור והמעשה, ומלמד כיצד האדם יכול לעורר את לבו באמצעות התבוננות ודיבורי קדושה; הדבר מסביר את תפקידה של התפילה בעיצוב העולם הפנימי גם כאשר הרגש אינו מתעורר מעצמו.
However, the essence and being of the divine soul, which are its ten faculties, do not constantly hold undisputed sovereignty and sway over the “small city,” except at appropriate times, such as during the recital of the Shema or the Amidah, which is a time when the Supernal Intellect is in a sublime state; and likewise below, this is a propitious time for every man, when he binds his chabad (intellectual faculties) to G–d, to meditate deeply on the greatness of the En Sof, blessed is He, and to arouse the burning love in the right part of his heart, to cleave to Him by virtue of the fulfillment of the Torah and its commandments out of love. This is the essential aspect of the Shema, the recital of which is enjoined by the Torah and of the blessings which precede and follow it, which are a Rabbinical enactment, the latter being the preparation for the fulfillment of the recital of the Shema, as is explained elsewhere. At such time the evil that is in the left part is subjected to, and nullified in, the goodness that is diffused in the right part, from the wisdom, understanding, and knowledge (chabad) in the brain, which are bound to the greatness of the En Sof, blessed is He. However, after prayer, when the state of sublimity of the Intellect of the En Sof, blessed is He, departs, the evil in the left part reawakens, and he begins to feel a desire for the lusts of the world and its delights. However, the impression [of prayer] on the intellect and the hidden [i.e., innate] fear and love of G–d in the right part [of the heart] enable one to prevail and triumph over this evil of passionate craving, depriving it from gaining supremacy and dominion over the “city,” and from carrying out this desire from the potential into the actual by clothing itself in the bodily organs.
For the basic weapon of Mashiach is prayer. This is the aspect of ChoTeM (the nose), as is written (Isaiah 48:9), “For My praise, eChToM (I will restrain My anger) from you.” [Mashiach’s] main vitality is from [the nose]. All the wars he will wage, and all his conquests, will be from there, as is written (Isaiah 11:3), “He shall breathe of the fear of God.” This is the aspect of chotem . And [prayer] is his essential weapon, as is written (Genesis 48:22), “with my sword and my bow.” <Onkelos renders this: “with my prayer and my supplication,” and likewise> Rashi explains: prayer and entreaty. The same idea is expressed in the verse (Psalms 44:7, 9), “For I trust not in my bow, nor shall my sword save me…[but rather,] in those who praise the Lord all day long.” This corresponds to “For My praise, echtom from you.”
שפת אמת על הש"ס, ברכות ו׳:ב׳ (ברכות ו׳ ע״ב) — ד"ה בגמ' אמר ר"י בשעה שהקב"ה בא
Sfas Emes al HaShas, Berakhot 6b
הקטע אומר שגם המתפלל בביתו ראוי שיקבע מקום מיוחד לתפילתו, משום שההתמדה בתפילה באותו מקום יוצרת הכנה ומחילה בו הארה של קדושה, בדומה למעלת תפילה בציבור.
שם בגמ' כל הקובע מקום לתפלתו כו'. לפי ששיבח מקודם תפלה בציבור בבהכנ"ס. אמרו כאן דגם המתפלל בביתו כשקובע מקום מיוחד לתפלה יש שם הכנה. כמו שיש זכות הצטרפות הרבים כן יש הצטרפות הרבה זמנים מה שמתפלל בכל יום ויום במקום זה המיוחד חל הארת הקדושה שם.
הקטע מבאר שעיקר התפילה הוא כוונת הלב והמחשבה, והיא פועלת חיבור וייחוד בין המשפיע למקבל והתקרבות ביניהם.
עמוד 167
R. Schneur Zalman of Liadi (the Alter Rebbe, d. 1812), Kehot 5779 (2019) edition; cited by the leaf and column of the Kehot 5725 (1965) print, which this edition gives in its margin Siddur Im Dach is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
הקטע מבאר שבבקשות מהקב״ה יש שני היבטים: אופן הבקשה — תחנונים או תביעה — והסיבה למילויה, אם הדבר מגיע לאדם או ניתן לו במתנת חינם.
כאשר מבקשים מהקב"ה צרכים מסויימים וכדומה, יש בכך שני ענינים: (א) אופן הבקשה, תחנונים או תביעה. (ב) הסיבה שבעבורה ימלא הקדוש-ברוך-הוא את הבקשה – אם כדבר המגיע לאדם, או כמתנת חנם.
בשיחה זוThe Sicha analyzes the two interpretations of 'Va'eschanan'—as a prayer and as a request for a free gift—explaining that Moses sought to merge the human-initiated service of prayer with the transcendent, unearned divine light associated with Torah. Through this synthesis, the worldly refinement achieved by human effort can integrate the highest levels of spiritual grace.
הקטע מלמד שהתפילה מקרבת את האדם לה', מחייה ומעצימה אותו, ולכן יש לגשת אליה בשמחה, בזריזות, ביראה ובהכנעה, ולא מתוך עצבות, עצלות, שחוק, שיחה, קלות ראש או דברים בטלים.
"אין עומדים להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות" (ברכות לא, א). מפני שהתפילה מקרבת את המתפלל אל ה' יתברך, מחייה ומעצימה אותו, ולכן ראוי לשמוח ולהזדרז לקראתה. אמרו חכמים (ברכות לא, א; שו"ע או"ח צג, ב): "לא יתפלל מתוך שחוק", משום שהשחוק מבטל את יראת ה', וצריך להתפלל מתוך אימה והכנעה. "ולא מתוך שיחה", משום שהשיחה מסיחה את דעתו של האדם מעולמו הפנימי, ואילו התפילה צריכה לנבוע מעומק הנפש. "ולא מתוך קלות ראש ודברים בטלים", משום שהתפילה מבוססת על ההכרה בערכו של האדם לפעול גדולות בדיבורו, ואם הוא בא להתפלל מתוך דיבורים בטלים, מראה בעצמו שאינו מעריך את דיבורו (עיין עולת ראיה ח"א עמ' כט).
Prayer is intended to elevate and strengthen people. Therefore, knowing that one is about to be uplifted and brought closer to Hashem, a person must approach prayer out of joy and not while in a state of sadness or apathy. The Chachamim teach (Berachot 31a; Shulchan Aruch 93:2), “One should not pray out of laughter,” because laughter nullifies one’s awe for God, and a person must pray out of fear and submission. “Nor amidst talk,” because chatter distracts a person from his inner world and prayer is supposed to emerge from the depths of one’s soul. “Nor from lightheadedness and idle words,” because prayer is based on the recognition of one’s ability to do wonders with his speech, and if a person comes to prayer with idle words, he demonstrates that he does not value his speech (see Olat Ra’ayah, part 1, p. 29).
הקטע מציג את התפילה כביטוי מרכזי לאמונה בה', שאליו האדם פונה בעת צרה או מתוך הכרה בחסרונו הקיומי ובמגבלותיו. באמצעות ההתקשרות לקב"ה בתפילה מתחיל האדם תהליך של השתלמות וגאולה.
התפילה היא אחד מן הביטויים העיקריים של האמונה בה'. האדם אינו מושלם, יש לו חסרונות והוא משתוקק להשלימם, ועל כן הוא פונה אל בורא העולם בתפילה. חוסר שלמותו של האדם בא לידי ביטוי בשתי רמות. רוב האנשים חשים צורך להתפלל לה' רק כאשר שגרת חייהם נפגעת. למשל, כשאדם נחלה או נפצע, וכאביו גוברים, והוא מבין שכל הרופאים שבעולם אינם יכולים להבטיח את בריאותו והרגשתו הטובה, ורק הקב"ה שבידו נפש כל חי יכול לרפא אותו ולהעניק לו חיים טובים וארוכים. באותה שעה הוא מתפלל מקירות ליבו אל ה' שירפאנו. וכך בכל עת שמתרגשת על האדם צרה, פרנסתו נפגעת, או אויבים קמים נגדו, או חבריו הטובים מפנים לו עורף, הוא מבין כמה החיים הטובים שלו תלויים על בלימה, והוא פונה אל ה', שיעזור לו ויושיעו. אבל כששגרת החיים מתנהלת כסדרה, לרוב האנשים אין תחושה של חסרון, ובדרך כלל הם אינם מרגישים צורך לפנות אל ה' בתפילה. המעמיקים יותר מבינים שגם שגרת החיים אינה מושלמת. גם כשהבריאות תקינה והפרנסה מצויה ומצבם המשפחתי טוב וחבריהם נאמנים והמצב הלאומי תקין, גם אז אנשים רגישים, בעלי מודעות עצמית גבוהה, חשים את חסרונם הקיומי. הם יודעים שחייהם מוגבלים. גם אם הכל יהיה טוב, יבוא יום והם ימותו מזקנה. גם עכשיו כשהם צעירים וחזקים, הם אינם מסוגלים להבין ולהרגיש את הכל כפי שרצו, הם אינם יכולים להגשים את כל שאיפותיהם. אפילו שאיפה אחת הם אינם יכולים להגשים באופן מלא. ומתוך תחושת החסרון הזה הם פונים אל הקב"ה, אלוקי השמים והארץ, שהוא היחיד שיכול לגאול אותם מחסרונותיהם. בעצם ההתקשרות של האדם על ידי תפילה אל הקב"ה, האדם מתחיל תהליך של השתלמות וגאולה.
Prayer is one of the principal expressions of belief in God. People are not perfect; they are flawed and they long to improve themselves. They therefore turn to the Creator of the world in prayer. Human imperfection is apparent on two levels. Most people feel a need to pray to God only when their daily routines are disrupted. For example, when someone is ill or injured and her pain intensifies, when she understands that all the doctors in the world cannot guarantee her health and well-being, and only God, in Whose hands is the soul of every living thing, can cure her and grant her a long happy life – then she prays to God from the depth of her heart to heal her. So it is, whenever a calamity befalls a person, her livelihood suffers, enemies rise against her, or her close friends turn their backs on her. She then understands how the good things in her life hang in the balance and she turns to God to help and save her. However, when daily routines function in their usual proper manner, most people do not detect anything missing and generally do not feel a need to pray to God. Those who delve more deeply understand that even their everyday lives are not perfect. Even when they are healthy and earning a steady income, their family life is good, their friends are loyal, and the situation in their country is stable, perceptive people sense their existential inadequacy. They know that their lives are finite, and even if all goes well, there will come a day when they will die of old age. Now, too, when they are young and strong, they are unable to comprehend everything in their lives, and not everything turns out the way they intended. They cannot achieve all of their aspirations or fully attain even one goal. Out of this sense of inadequacy, they turn to God, the God of the heavens and the earth, the only One Who can redeem them from their imperfection. By connecting with God in prayer, people begin the process of fulfillment and redemption.
מכתב מאליהו, חלק א עמוד רמו, וראה עוד ביאורים לש"ע עמוד רנו
Michtav MeEliyahu (Rav Dessler)
הקטע אומר שתפילה שבה האדם מטהר את לבו ומבקש להבין, ללמוד, לקיים ולאהוב ולירא את ה׳ היא פתח קטן שהוא יוצר בעצמו, ובכך מבטאת את בחירתו ואת שאיפתו לאמת.
...כאשר האדם מנקה את לבו ומתכונן ומבקש מאת השי"ת שיתן בלבו להבין וכו' ללמוד וכו' ולעשות ולקיים או שיתחנן לפניו ית' שישפיע ללבו שיהיה מיוחד אך לאהבה וליראה אותו ית' הרי תפלה זו עצמה היא הפתח כחודו של מחט שעושה האדם בעצמו, והיא היא בחירתו. (כשנסתכל, נבחין שהבחירה היא בשאיפה, האדם בוחר את אשר ירצה, אם את האמת המאשרת לבסוף, או את הנעים לפי שעה עכשיו. השואף מבקש ממי שבידו למלאות את חסרונו, הרי שהתפלה היא תולדת הבחירה)...
הקטע מיישב את הצורך בתפילה בכך שהיא מבטאת את תחושת חסרונו של האדם ואת שאיפתו לסיוע משמים, ובכך נעשה ראוי שה' ישלים את חסרונו וישמע את בקשתו.
ולפי זה מיושבת קושיא יסודית בענין התפלה. כי הנה הרבה נבוכו בזה, למה צריך האדם להתפלל אל ה', לכאורה אם המבוקש טוב לאדם, הרי השי"ת רוצה בטוב ויתן לו גם בלי תפלה, ואם רע לו איך יתן לו על ידי התפלה? על שאלה זו עונה מהר"ל (שם) "כי התפלה להשלים את האדם מה שהוא חסר, ואז השי"ת שומע תפלתו ובקשתו, כאשר האדם הוא חסר וצריך אל השלמה". הכונה לפי המבואר לעיל, שאם האדם מרגיש חסרונו בעבודת ה', ושואף לסייעתא דשמיא, ושאיפה זו היא היא תפלתו, אז יתן לו ה' מה שהוא מבקש, כי השאיפה החזקה היא ה"פתח של מחט" שעל ידו יהיה ראוי לסייעתא דשמיא.
קבצים מכתב יד קדשו, Volume 1 ג׳:ט׳ — ד"ה האמונה יודעת להתפלל
Kevatzim MiKtav Yad Kodsho, Volume 1 3:9
קוק מתאר את האמונה כמי שיודעת להתפלל, לבקש מאלוהים את כל החסר לאדם ולהכיר בכוחה העצום של התפילה להגשים את מאוויי הלב הטובים והישרים, בלי להזדקק להסבר שכלי לאופן פעולתה; תמימות האמונה באלוהים ובאב שבשמים היא שמוציאה את התפילה מן הכוח אל הפועל ומשלימה את מטרותיה.
האמונה יודעת להתפלל. מבקשת מאלהים את כל החסר לאדם, ויודעת את גודל ערכה של התפילה ופעולתה העצומה להוציא אל הפועל את כל מאויי הלב הטובים והישרים, ואינה נזקקת כלל לתן דין וחשבון לפני השכל האנושי איך הדברים הללו נעשים, באיזה אופן הם פועלים. האמונה שבלב ותמימות הרצון להיות יודע שיש לו אלוה, שיש לו אב בשמים, בכל מלא השלמות והקדושה שציורה של האלהות המוחלטה עומד הוא ברעיונו ועומק חייו, רק תמימות אמונה זו תוציא את התפילה מן הכח אל הפועל ותשלים את כל מגמותיה.
הקטע מסביר שהתפילה היא עמוד מרכזי בהטבת הבחירה האנושית, שנועדה להביא את הנבראים לשלמות באמצעות עמלם ולא באמצעות «נהמא דכיסופא», שכן התלות באחרים מעוררת תחושת פחיתות ובושה.
ריו"ח ור"א דאמרי תרוייהו כיון שנצטרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום. גם בזה יש יחס לענין האמור למעלה, להבין יקרת ערך התפילה שנראית זרה מאד. אבל כשיבחן גודל התכלית של מציאות הבחירה, לא יפלא בעינינו כל העצות הגדולות שהמציא האדון ית', כדי לתן לה מעמד לטובה. והתפילה היא עמוד גדול להטיב את הבחירה האנושית, ע"כ אנו צריכים להסתכל תכלית הבחירה, ואנו יודעים כי השלמות של הבחירה היא שיזכו הנבראים להיות שלמים בעמל כפיהם ולא ע"י נהמא דכיסופא, והרי אנו מרגישים פחיתות נהמא דכיסופא וחסרונו, שכיון שנצטרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום, והוא מפני ההרגשה הפנימית שהדבר הזה של להנות מזולתו הוא נגד שלמות המציאות והשלמות היא להיות לעי ואכיל, נהנה מעמל נפשו
הקטע מדגיש שתפילות יום הכיפורים צריכות להתמקד בעיקר בהיטהרות, בהתעלות רוחנית, בתיקון העולם ובהמלכת ה׳, ולא בבקשות גשמיות פרטיות; מתוך דבקות זו תבוא גם הכפרה וההשגחה על צורכי האדם.
עמוד 81
Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
עין איה, ברכות ה׳:א׳ (ברכות ל׳ ע״ב) — ד"ה אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד
Ein Aya, Berakhot 5:1
Kook אומר שעיקר התפילה הוא להטמיע את היסודות המוכרים לשכל כך שיהפכו לקבועים בטבע ובנפש, ולכן יש לגשת אליה מתוך כובד ראש והכנה נפשית מתאימה.
אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. ועיקר התפילה היא להקנות היסודות הידועים בשכל, שיהיו קבועים בטבע וקנין נפשי. ע"כ אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש, שתהי' תכונת הנפש נאותה לערך התפילה ומטרתה.
הקטע מבאר שתפילה גדולה ממעשים טובים, ומביא ממשה רבנו שאף על פי שהיה גדול במעשים טובים, תפילתו הייתה עשויה לבטל את הגזרה; זאת משום שהתפילה מגלה את ערכה הפנימי והטהור של הנפש, וכוחה לפעול נקבע לפי מידת זכותה.
אר"א, גדולה תפילה יותר ממעשים טובים, שאין לך גדול במעשים טובים ממשה רבינו ואעפ"כ לא נענה אלא בתפילה, שנאמר רב לך אל תוסף דבר אלי עוד וגו'. והנה התגלות הנפש ע"פ סגולתה הפנימית, לא ע"פ מקריה, מתגלה בהתפילה הזכה ושע"כ נקראת שפיכת הנפש "ואשפוך את נפשי לפני ד'"י . וראי' ממשרע"ה שאין כמוהו גדול במעשים טובים, ונראה שלא יכלו המע"ט להעביר את הנגזר עליו והתפילה היתה יכולה לבטל שהרי הוצרך השם ית' לגזור אל תוסף דבר, מכלל שהוספת הדיבור היותה עלולה לפעול עוד יותר ממשקל המעשים. והוא מפני שהתפילה מגלה יקרת ערך הנפש הטהורה מצד יקרתה, וכשהיא מכוונת בתפילה לדבר מיוחד חק נתן השי"ת שכפי מדת הערך והזכות כן תועיל התפילה.
עין איה, ברכות א׳:פ״ח (ברכות ח׳ ע״א) — ד"ה איזהו עת רצון בשעה שהציבור מתפללים
Ein Aya, Berakhot 1:88
הקטע מסביר שתכלית התפילה היא לרומם את הנפש, ליישב את הדעת ולחזק את הכוחות הרוחניים והמוסריים, ולכן עיקר כוחה ופעולתה הוא בתפילת הציבור, שגם תפילת היחיד מועילה במיוחד כשהוא מתחבר לאחר מכן עם הציבור.
ביארנו כבר, שיסוד התפילה, ועיקר הטעם שחקקה החכמה האלהית שתועיל להשלמת בקשת האדם וצרכיו, הוא מפני שהיא מועילה מאד לההטבה המוסרית של האדם, לרומם נפשו ולישב דעתו, לחזק כוחותיו הרוחניים. ע"כ עיקר התפילה ותכליתה הוא רק מפני הקיבוץ הציבורי, כי להשלמת האדם בשלמות עצמו, להקנות לו מושכלות אמתיות, היתה די' התורה מבלעדי התפילה אבל החיים המוסריים שהם נחוצים לחיי החברה, נפעלים ע"י התפילה. נמצא שתפילת רבים היא התפילה העיקרית, שגם תפילת יחיד תתן פרי' ותועלתה רק בהיותו אח"כ מתחבר עם הציבור. ע"כ עיקר העת רצון וקירוב התכלית של התפילה, וממילא יתרון פעולתה, הוא בשעה שהציבור מתפללים, שאין הקב"ה מואס בתפילתם של רבים.
עין איה, ברכות ה׳:ע״א (ברכות ל״ב ע״א) — ד"ה דרש ר"ש
Ein Aya, Berakhot 5:71
הקטע מסביר שהתפילה צריכה להיאמר מתוך הבנה שאינה משנה את רצון ה', אלא היא חוק נפלא שקבע הקב"ה בעולם להשלמת האדם, ובייחוד לרוממות הנפש ולשלמותו המוסרית.
דרש ר"ש, לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל כו'. צריך שהתפילה תצא נקי' מכל רעיון המורה שינוי רצון והתפעלות בחק השם ית' לפי פשוטה. ובאשר זאת היא דעה כוזבת ומביאה ג"כ, כחק כל דעה כוזבת באלהות, להשחתת סדרי השלימות האנושי, גם לעומת זה ערך התפילה ובטחון פעולתה בקיבוץ תנאיה, גם לבד פעולת השגת המבוקש, רוממות הנפש וזכותה הבאה ע"י התפילה ההגונה היא פינה גדולה בהשלמה האנושית. ע"כ צריך שיבין כל מתפלל שהתפילה היא חק נפלא שחקק הקב"ה בעולמו להשלמת יצוריו בכל דרכי השלימות, לתכלית השלמתם המוסרית ביחוד הנצמח ממנה, ואינה בגדר ענין מוטבע בחוקו ית' חלילה לו.
קבצים מכתב יד קדשו, Volume 1 ג׳:ס״ח — ד"ה לפני התפילה צריך להרגיש את הצורך
Kevatzim MiKtav Yad Kodsho, Volume 1 3:68
קוק אומר שלפני התפילה יש לחוש בצורך ובעונג שבה; התפילה אינה משנה את האלוהות, אלא מרוממת את הנפש ואת העולם הקשור בה אל הרוממות האלוהית, ומתוך חופש הכיסופים מתגלים אורה ואמיתתה.
לפני התפילה צריך להרגיש את הצורך של התפילה ואת העונג של התפילה. אין התפילה חפצה לשנות שום דבר באלוהות, שהיא נצחית ואינה משתנה. היא חפצה להתעלות עם כל השינויים החלים על הנפש, ועל כל העולם כולו במדה שהנפש קשורה בו, אל הרוממות האלהית. היא מדברת עם ד' כעם מלך מושל העלול להשתנות, כעם אב המוכן לשינויים, כעם צדיק ונדיב המוסיף צדקה ונדיבות על ידי התעוררות מרוח אחר, מפני שכשהיא חפצה להתעלות אל האלהות הרי היא כבר מתעלה ברצונה, ורצונה הוא כל עצמות הוייתה. על כן היא מדברת בענין האלהי שהיא כוספת אליו כפי מדותיה בחופש גדול, ובחופש זה מתגלה לה אורה ואמתה.
מאמר מרדכי לימות החול ט׳:י׳ — ד"ה תפילה בשמחה – אסור להתפלל כשהוא
Maamar Mordechai Limot HaChol 9:10
הקטע מורה להתפלל בשמחה, למעט בעת אמירת הווידוי שבה יש להצטער על העוונות, וממליץ לתת צדקה לפני התפילה ולהתפלל בקול נמוך מתוך הכנעה, כאשר בשבת מותר להגביה מעט את הקול בנעימה לכבוד השבת.
תפילה בשמחה – אסור להתפלל כשהוא עצב כיון שאז מפסיד את התועלת הגדולה שמקבל ע"י התפילה, אלא יתפלל כל תפילתו בשמחה, פרט לשעה שבה אומר וידוי שאז צריך שיתעצב על עוונותיו.
צדקה – טוב לתת צדקה קודם התפילה, שנאמר: "אני בצדק אחזה פניך".
בקול נמוך – יתפלל תפילתו בקול נמוך ואפילו כשאומר זמירות, כדי להראות הכנעה. ורק בשבת יכול להגביה את קולו בנעימה מעט לכבוד השבת.
[הערה 31] בא"ח פרשת מקץ סעי' ה'.
[הערה 32] תהלים י"ז, ט"ו.
[הערה 33] שו"ע סי' צ"ב ס"ק י', ועי' כה"ח שם ס"ק מ"ד, מ"ה. משנ"ב שם ס"ק ל"ו.
[הערה 34] בא"ח פרשת מקץ סעי' ו' בשם האר"י ז"ל.
אורות האמונה י׳:י׳ — ד"ה התפילה היא ההבעה של האמונה הטבעית
Orot HaEmunah 10:10
הקטע מתאר את התפילה כביטוי טבעי של אמונה מלאה, המביא נחת רוח, שמחה והשכחת צער, אך מצריך גם עיבוד, זיכוך וקשר לתורה ולמעלותיו המוסריות של המתפלל.
התפילה היא ההבעה של האמונה הטבעית, כשהיא ממלאה את הנשמה, הרי היא הולכת ומפכה כנחל הנובע. בורא ניב שפתים לרחוק ולקרוב אמר ד' ורפאתיו. אם עשו שפתותיו של אדם תנובה, מבושר הוא שתפילתו נשמעת. כשבאה התפילה אחרי השובע הטבעי ועושר האמונה בכל מילוייה, אין בה עמל ויגיעה ולא עצבון וקדרות, כי-אם נחת רוח וחדוה פנימית, ההולכת ומתנשאת למרום השמחה והעונג, ומשכחת כל צוקה וכל יגון ואנחה. אמנם ככל יצירה טבעית צריכה התפילה עיבוד וניקיון, וזאת היא עומק התכונה של יחשה של תורה אל התפילה, ויחש הערך המוסרי המעשי והמדותי של המתפלל אל תפילתו, מצד עצמות ערכה, ומצד הצִפיה של התקבלותה והתמלאותה.
עין איה, ברכות א׳:נ״ג (ברכות ו׳ ע״ב) — ד"ה כל הרגיל לבא לביהכ"נ ויום א'
Ein Aya, Berakhot 1:53
הקטע מסביר שמי שרגיל לבוא לבית הכנסת ונעדר ביום אחד, הקב״ה מזמן לו סיבות שיבחן את עצמו, משום שהיה עליו לבטוח בה׳ ובהנהגתו המכוונת לרכישת השלמות האמיתית ולהידמות לדרכיו.
כל הרגיל לבא לביהכ"נ ויום א' לא בא הקב"ה משאיל בו, כו'. וכמו שביארנו במאמר הקודם, ע"כ מי שרגיל לבא לביהכ"נ, ולא בא יום א', הקב"ה משאיל בו. מכין סיבות שהם יגרמו שיהי' נשאל לעצמו, משום דהי' לו לבטח בשם ד'. ויסוד שם ד' הוא לבטוח שההנהגה עוזרת לקנות השלמות האמיתי, שהוא לדמות לדרכיו ית', שהנהגתו הוא סוד שמו הגדול יתעלה.
הקטע מבאר שתפילה המתאימה למחזורי המציאות—שחרית לזריחת השמש ומנחה לשקיעתה—מעוררת הכרה בנפלאות ה' ובחסדיו, ולכן אינה תפילת קבע המנותקת מן העולם אלא משקפת את כבודו הממלא את הארץ.
ראוי שהמציאות הכללית תעורר בטבעה רגשי לב האדם להתפלל. ע"כ תפילת שחרית, ראוי שתעורר לבבו נפלאות וחסדי השם ית' הנראים לעין כל בוחן בזריחת השמש. ותפילת המנחה, תעוררהו השגחת השם ית' וחסדו הנראית בשקיעתה, שכולם נערכים בחכמה וחסד רב, וכיון שמתפלל לפי השעה שהמציאות בכללה מסכימה לזה אין תפילתו קבע, שאיננה קבועה רק בנפשו לבדו ורגשותיו, כ"א עוברת מהלאה לגבולו ומשקפת על כל העולם הגדול, לראות איך חסד ד' מלאה הארץ. אבל בהפרידו רגשותיו מהשעות שראוי להתרגש ביותר ע"פ התכונה הטבעית של מראה המציאות בהתחלפות הזמנים, שמעורר רגש נפלא, הנה תפילתו קבע רק בנפשו לבדו, ודבר אין לה עם כלל הרגשת הוד המציאות שהיא המעלה האמתית לספר כבוד אל.
הקטע מדגיש שהתפילה היא עבודה שבלב, ותוקפה תלוי בכוונה; דרגת הכוונה משתנה בין אנשים ובין זמנים.
עמוד 100
the Lubavitcher Rebbe's halachic responsa and rulings, compiled by Heichal Menachem (ed. R' Yosef Yitzchak Havlin) Shaarei Halacha uMinhag is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
הקטע מדגיש שתפילת משה על הארבה הועילה לשעה ולדורות, ומביא מקורות לכך שהתפילה היא כוח גדול ואף נותרה בידינו לאחר חורבן בית המקדש; בהמשך הוא דן בפרטי דיני ומנהגי תפילה שונים.
עמוד 47
Revavos Ephraim is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
מאמר מרדכי לימות החול ט׳:א׳ — ד"ה הכנה לתפילה כוונה – ישנן מצוות
Maamar Mordechai Limot HaChol 9:1
רבי מרדכי אליהו מסביר שעיקר מצוות התפילה הוא אמירת המילים בשפתיים, ולכן הרהור נוסח התפילה בלבד אינו מוציא ידי חובה, ואילו תפילה ללא כוונה מוציאה בדיעבד; לפיכך יש להתפלל את כל התפילות גם כשאין יכולת לכוון.
דין זה הוא גם בתפילה שנקראת עבודה שבלב שהעיקר בה הוא המעשה, דהיינו הדיבור בשפתיו, ואם יהרהר במחשבתו את כל נוסח התפילה – לא יצא ידי חובה וצריך לחזור ולהתפלל (ועיין ברמב"ם שמשמע מדבריו שיצא ידי חובה), ולעומת זה אם יתפלל בלי כוונה – אמנם תפילתו לא תהיה במדרגה שלימה וגבוהה כי תפילה בלא כוונה היא כגוף בלי נשמה, אך עם כל זה יצא ידי חובת תפילה. ולכן אדם צריך להתפלל את כל התפילות גם אם אינו יכול לכוון, וטוב שיאמר לפני התפילה שכוונתו להתפלל על דעת רשב"י ע"ה ורבינו האר"י ז"ל.
הקטע מסביר שהתפילה אינה מוסיפה ידיעה או משנה רצון אצל ה', אלא פועלת על האדם ומשלימה אותו; ככל שהיא נאמרת בכוונה רבה יותר ובצירוף הנהגה מוסרית שלמה יותר, כך גדלה השפעתה ומקרבת אותו לאושרו האמיתי.
התפילה צריכה שתהי' מוגדרת בציור המתפלל, שצריך להשכיל שלא מצד חק שלימות העליון ית' לבדו היתה ראויה להמצא, כי הלא לפניו נגלו כל תעלומותיו ולא תוסיף לו התפילה חידוש ידיעה ושינוי רצון חלילה לו. כ"א מפני שהאדם מוגדר בהרגשתו וידיעותיו מתקשרות ע"פ הוספת ההרגשה, וחסד השם ית' נמשך עליו להשלימו כפי מדתו. וכיון שלפי ערך האדם כשתהי' התפילה פועלת לכל פרטיה ותנאיה, וכל שתהי' ביותר כונה וביותר שלימות ההנהגה המוסרית של המתפלל, כה תוסיף אומץ ותגדל פעולתה, מפני שבאופן כזה תפיק תכליתה להשלמת האדם וקרבתו אל הוד האושר האמיתי שחקק עבורו יוצרו. ע"כ רק המשכיל שגדרים ערוכים בחפץ ורצון העליון גרמו למציאותה, ולא מצד ההשקפה בשלימות השם ית' מצד עצמה.
ברם בעיניו של היהודי הנאמן, המשקיף על תמונת הפרטים הללו בעין בלתי משוחדת, נראים פני הדברים אחרת לגמרי. התפלה, העבודה שבלב, נועדה מלכתחילה עבור האדם ולטובתו, אך בודאי שלא לצורך האלקים שבשמים. יש בתפלה מעין כרוז המעורר את הגיגי האדם ורגשותיו, מעין תזכורת נמרצת לבני אדם שיתכוננו לעבודת ה' בפועל וברציפות ממש, להתחנך בכל סעיפי החיים להשקפות ומעשים שישמשו מכשירים מעולים לעבודת הא-ל, שיוליכו לקראת חיים שתוכם רצוף אהבת הבורא וכל מהותו משתקפת בשרותו. מכיון שכך, הנה בכל הזוטות הללו, שרבים מן התועים צוחקים עליהן ובזים אותן בלבם, בכל הפרטים המשובצים ומשולבים בחיי יום יום של האדם מישראל, דוקא בהם טמונה משמעות עמוקה והשפעה חזקה פי כמה, מאשר בתפאורה הססגונית של הפולחן החגיגי הרועש...
התפילה היא אחד מן הביטויים העיקריים של האמונה בה'. האדם אינו מושלם, יש לו חסרונות והוא משתוקק להשלימם, ועל כן הוא פונה אל בורא העולם בתפילה. חוסר שלמותו של האדם בא לידי ביטוי בשתי רמות. רוב האנשים חשים צורך להתפלל לה' רק כאשר שגרת חייהם נפגעת. למשל, כשאדם נחלה או נפצע, וכאביו גוברים – הוא מבין שכל הרופאים שבעולם אינם יכולים להבטיח את בריאותו והרגשתו הטובה, ורק הקב"ה שבידו נפש כל חי יכול לרפא אותו ולהעניק לו חיים טובים וארוכים. באותה שעה הוא מתפלל מקירות ליבו אל ה' שירפאנו. וכך בכל עת שמתרגשת על האדם צרה, פרנסתו נפגעת, או אויבים קמים נגדו, או חבריו הטובים מפנים לו עורף, הוא מבין כמה החיים הטובים שלו תלויים על בלימה, והוא פונה אל ה', שיעזור לו ויושיעו. אבל כששגרת החיים מתנהלת כסדרה, לרוב האנשים אין תחושה של חסרון, ובדרך כלל הם אינם מרגישים צורך לפנות אל ה' בתפילה. המעמיקים יותר מבינים שגם שגרת החיים אינה מושלמת. גם כשהבריאות תקינה והפרנסה מצויה ומצבם המשפחתי טוב וחבריהם נאמנים והמצב הלאומי תקין, גם אז אנשים רגישים בעלי מודעות עצמית גבוהה, חשים את חסרונם הקיומי. הם יודעים שחייהם מוגבלים. גם אם הכל יהיה טוב, יבוא יום והם ימותו מזקנה. גם עכשיו כשהם צעירים וחזקים הם אינם מסוגלים להבין ולהרגיש את הכל כפי שרצו, הם אינם יכולים להגשים את כל שאיפותיהם. אפילו שאיפה אחת הם אינם יכולים להגשים באופן מלא. ומתוך תחושת החסרון הזה הם פונים אל הקב"ה, אלוקי השמיים והארץ, שהוא היחיד שיכול לגאול אותם מחסרונותיהם. בעצם ההתקשרות של האדם אל הקב"ה בתפילה, האדם מתחיל תהליך של השתלמות וגאולה.
הציבור לכוונה כדי שבזכות זה יתקבלו תפילותנו לרצון, וכשבתפלה שהיא עיקר אם בוחרים איש סתם להתפלל, אף שהוא בעל ״יאהרצייט״ או שהוא חיוב כאבל מ״מ עי״ז נראה שיש כאן זלזול בתפלה שרק לסליחות בוחרים ש״ץ מיוחד שמעורר להתפלל
לעשותה, יהיה גם כתפלה p דמ״ש משאר מצות אבל נראה לע-ד דד^א רק לקבוע חיוב להתפלל אף כשאין לו צורך מיוחד לבקש איזה דבר אבל כשמתפלל רק כקויש לו צורך כגון שיש לו חולה או שאין לו פרנסה הוא כחיוב ממש, ולא קשה ממה שלא החשיב זר,
מ״מ יש צורך בתפילה וגם בתפילה צריך להרבות כמפורש בגמ׳ ]ברכות לב ע״בן אמר רבי חמא ברבי חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל שנאמר ]תהילים כז, יד[ קוה אל ה׳ חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה׳. לכך כאן שהלכו לת״ח שידוע שבקי
אז ^ק א חד ע שר סע 2 ן U נדברו קמא הנה מבואר בדברי המדרש היסור והסוד של תפלר■ שכבר וכינו ואת מדברי הרזד!ןובים שאין התפלה לצורך הדיוט להנצל מצרות אלא צורך גבוה והצרות באים על האדם כדי שית ^ל, שע״י התפלה מתקרב לבו אל ד׳
וידוע בזוהר וכתבי האריז"ל שענין התפלה הוא תיקון העולמות והתעלות פנימיותם כל בחינת נר"ן שבהם ממטה למעלה, והוא על ידי התדבקות והתקשרות נפש האדם ברוחו ורוחו בנשמתו כמו שכתבנו לעיל. והם נקשרים על ידי עקימת ותנועת שפתיו בחתוך תיבות התפלה שהוא בחינת המעשה שבדבור, כמו שאמרו רז"ל עקימת שפתיו הוי מעשה... והוא בחינת הנפש שבדבור, וההבל והקול שהוא הדבור עצמו הוא בחינת רוח שבה, וכוונת הלב בהתיבות בעת אמירתם הוא בחינת הנשמה שבדבור, לזאת לא יצא ידי חובת ענין התפלה במחשבה והרהור התיבות בלב לבד, כי איך אפשר להגיע להתקשר בבחינת הנשמה אם לא ילך בסדר המדרגות ממטה למעלה שיתקשר הנפש של הדבור, שהוא תנועת השפתים, ברוח של הדבור שהוא ההבל והקול, ואחר כך יתקשרו גם שניהם בנשמה שהיא המחשבה והכוונה שבלב, וכשהתפלל רק במחשבה לבד לא הועילה תפלתו ולא תיקן כלום. אמנם כשהתפלל בקול וחתוך אותיות הדבור לבד, אף על פי שלא צירף המחשבה וכוונת הלב אליה, הגם שודאי אינה במדריגה שלימה וגובה כראוי, ואינה יכולה לעלות לעולם המחשבה עולם הנשמה, כיון שחסר ממנה בחינת מחשבת האדם, עם כל זה אינה לריק חס ושלום ויוצא בה ידי חובתו, כי על כל פנים הרי העלה וקישר נפשו ברוחו, ועולם הנפש בעולם הרוח...
והנה זה אין כמעט בכח כל אדם זולת יחידי סגולה השרידים אשר ה' קורא עליהם, אך בשעת רצון למעלה, וידוע כי כמים פנים אל פנים, זה גורם להתעוררות הרצון גם באדם למטה, והנה רצון הוא למעלה מכל הבחינות, מכל כחות הנפש, ואז יכול כל איש ואיש לבטל כל כחות הנפש להדבק בתפלה. וזה שאמר המדרש שתפלה כמו מקוה, ושערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים, מחמת שצריך שיהיה כולו בתפלה כדמיון המקוה כנ"ל...