The Spiritual Significance of Community

וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה יְהֹוָה֙ יֶחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃ לָ֩מָּה֩ יֹאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙ לַהֲרֹ֤ג אֹתָם֙ בֶּֽהָרִ֔ים וּ֨לְכַלֹּתָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה שׁ֚וּב מֵחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ׃

But Moses implored the ETERNAL his God, saying, “Let not Your anger, O ETERNAL One, blaze forth against Your people, whom You delivered from the land of Egypt with great power and with a mighty hand. Let not the Egyptians say, ‘It was with evil intent that he delivered them, only to kill them off in the mountains and annihilate them from the face of the earth.’ Turn from Your blazing anger, and renounce the plan to punish Your people.

וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־יְהֹוָ֑ה וְשָׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם כִּֽי־הֶעֱלִ֧יתָ בְכֹחֲךָ֛ אֶת־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה מִקִּרְבּֽוֹ׃ וְאָמְר֗וּ אֶל־יוֹשֵׁב֮ הָאָ֣רֶץ הַזֹּאת֒ שָֽׁמְעוּ֙ כִּֽי־אַתָּ֣ה יְהֹוָ֔ה בְּקֶ֖רֶב הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה אֲשֶׁר־עַ֨יִן בְּעַ֜יִן נִרְאָ֣ה ׀ אַתָּ֣ה יְהֹוָ֗ה וַעֲנָֽנְךָ֙ עֹמֵ֣ד עֲלֵהֶ֔ם וּבְעַמֻּ֣ד עָנָ֗ן אַתָּ֨ה הֹלֵ֤ךְ לִפְנֵיהֶם֙ יוֹמָ֔ם וּבְעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לָֽיְלָה׃ וְהֵמַתָּ֛ה אֶת־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֑ד וְאָֽמְרוּ֙ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־שָׁמְע֥וּ אֶֽת־שִׁמְעֲךָ֖ לֵאמֹֽר׃

But Moses said to GOD, “When the Egyptians, from whose midst You brought up this people in Your might, hear the news, they will tell it to the inhabitants of that land. Now they have heard that You, O ETERNAL One, are in the midst of this people; that You, O ETERNAL One, appear in plain sight when Your cloud rests over them and when You go before them in a pillar of cloud by day and in a pillar of fire by night. If then You slay this people all at once, the nations who have heard Your fame will say,

וַיִּגַּ֥שׁ אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם־רָשָֽׁע׃ אוּלַ֥י יֵ֛שׁ חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר הַאַ֤ף תִּסְפֶּה֙ וְלֹא־תִשָּׂ֣א לַמָּק֔וֹם לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבָּֽהּ׃ חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵעֲשֹׂ֣ת ׀ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה לְהָמִ֤ית צַדִּיק֙ עִם־רָשָׁ֔ע וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּרָשָׁ֑ע חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ הֲשֹׁפֵט֙ כׇּל־הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט׃

Abraham came forward and said, “Will You sweep away the innocent along with the guilty? What if there should be fifty innocent within the city; will You then wipe out the place and not forgive it for the sake of the innocent fifty who are in it? Far be it from You to do such a thing, to bring death upon the innocent as well as the guilty, so that innocent and guilty fare alike. Far be it from You! Shall not the Judge of all the earth deal justly?”

תַּנְיָא, אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר: אֵין תְּפִלָּה שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה״. בִּמְקוֹם רִנָּה — שָׁם תְּהֵא תְּפִלָּה. אָמַר רָבִין בַּר רַב אַדָּא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָצוּי בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל״. וּמִנַּיִן לַעֲשָׂרָה שֶׁמִּתְפַּלְּלִין שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל״.

It was taught in a baraita that Abba Binyamin said: One’s prayer is only fully heard in a synagogue, as it is stated with regard to King Solomon’s prayer in the Temple: “Yet have You turned toward the prayer of Your servant and to his supplication, Lord my God, to listen to the song and the prayer which Your servant prays before You on this day” (I Kings 8:28). The following verse concludes: “To hear the prayer Your servant directs toward this place” (I Kings 8:29). We see that one’s prayer is heard specifically in the Temple, of which the synagogue is a microcosm (Rav Yoshiyahu Pinto). It may be inferred that in a place of song, a synagogue where God’s praises are sung, there prayer should be. In explaining Abba Binyamin’s statement, Ravin bar Rav Adda said that Rabbi Yitzḥak said: From where is it derived that the Holy One, Blessed be He, is located in a synagogue? As it is stated: “God stands in the congregation of God; in the midst of the judges He judges” (Psalms 82:1). The congregation of God is the place where people congregate to sing God’s praises, and God is located among His congregation. And from where is it derived that ten people who pray, the Divine Presence is with them? As it is stated: “God stands in the congregation of God,” and the minimum number of people that constitute a congregation is a quorum of ten.

הִלֵּל אוֹמֵר, אַל תִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ, שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע.

תָּנוּ רַבָּנַן: בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר וּפֵירַשׁ אֶחָד מֵהֶן, בָּאִין שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם, וּמַנִּיחִין לוֹ יְדֵיהֶן עַל רֹאשׁוֹ, וְאוֹמְרִים: פְּלוֹנִי זֶה שֶׁפֵּירַשׁ מִן הַצִּבּוּר אַל יִרְאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר. תַּנְיָא אִידַּךְ: בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שָׁרוּי בְּצַעַר, אַל יֹאמַר אָדָם: אֵלֵךְ לְבֵיתִי, וְאוֹכַל וְאֶשְׁתֶּה, וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת״, מָה כְּתִיב בָּתְרֵיהּ — ״וְנִגְלָה בְאׇזְנָי ה׳ צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן״. אֶלָּא, יְצַעֵר אָדָם עִם הַצִּבּוּר, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁצִּיעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ״, וְכִי לֹא הָיָה לוֹ לְמֹשֶׁה כַּר אֶחָד אוֹ כֶּסֶת אַחַת לֵישֵׁב עָלֶיהָ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר — אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר. וְכׇל הַמְצַעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר — זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר.

Likewise, the Sages taught in a baraita: When the Jewish people is immersed in distress, and one of them separates himself from the community and does not share their suffering, the two ministering angels who accompany a person come and place their hands on his head, as though he was an offering, and say: This man, so-and-so, who has separated himself from the community, let him not see the consolation of the community. A similar idea is taught in another baraita: When the community is immersed in suffering, a person may not say: I will go to my home and I will eat and drink, and peace be upon you, my soul. And if he does so, the verse says about him: “And behold joy and gladness, slaying oxen and killing sheep, eating flesh and drinking wine; let us eat and drink, for tomorrow we shall die” (Isaiah 22:13). And the prophecy continues with what is written afterward, in the following verse: “And the Lord of hosts revealed Himself in my ears: Surely this iniquity shall not be expiated by you until you die” (Isaiah 22:14). The baraita continues: Rather, a person should be distressed together with the community. As we found with Moses our teacher that he was distressed together with the community, as it is stated during the war with Amalek: “But Moses’ hands were heavy; and they took a stone, and put it under him, and he sat upon it” (Exodus 17:12). But didn’t Moses have one pillow or one cushion to sit upon; why was he forced to sit on a rock? Rather, Moses said as follows: Since the Jewish people are immersed in suffering, I too will be with them in suffering, as much as I am able, although I am not participating in the fighting. The baraita adds: And anyone who is distressed together with the community will merit seeing the consolation of the community.

וְלָא? וְהָכְתִיב: ״וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו״ – אִישׁ בַּעֲוֹן אָחִיו, מְלַמֵּד שֶׁכּוּלָּן עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה. הָתָם, שֶׁהָיָה בְּיָדָם לִמְחוֹת וְלֹא מִיחוּ.

The Gemara asks: And are descendants not punished for the sins of their ancestors unless they adopt their behavior? But isn’t it written: “And they shall stumble one upon another” (Leviticus 26:37)? This verse is homiletically interpreted to mean that the Jewish people shall stumble, one due to the iniquity of another, i.e., they are punished for each other’s sins, which teaches that all Jews are considered guarantors, i.e., responsible, for one another. The Gemara answers: There, in the verse in Leviticus, the reference is to a case where others had the ability to protest the sin but they did not protest. Consequently, they are punished for not protesting, regardless of any familial relationship they may have with the sinner.

אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ בֶּן זוּטַרְתִּי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר זְבִידָא: בִּקְּשׁוּ לִקְבּוֹעַ פָּרָשַׁת בָּלָק בִּקְרִיאַת שְׁמַע, וּמִפְּנֵי מָה לֹא קְבָעוּהָ — מִשּׁוּם טוֹרַח צִבּוּר.

Rabbi Abbahu ben Zutarti said that Rabbi Yehuda bar Zevida said: The Sages sought to establish the blessings of Balaam that appear in the Torah portion of Balak, as part of the twice-daily recitation of Shema. And why did they not establish it there? Because extending Shema would place an encumbrance on the congregation, from which the Sages sought to refrain.

מכאן לחכם שיושב ודורש בקהל שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב חלב ודם לגבי מזבח שני ת״ח שיושבים ועוסקים בתורה ועברה לפניהם כלה או מטה של מת אם בידן כדי צרכן אל יבטלו ממשנתן ואם לאו יעמדו וישנו ויקלסו לכלה וילוו למת:

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. כִּי הַשֵּׁם בָּחַר בְּיִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ וְרָצָה לְזַכּוֹתָם, וְלָכֵן הִדְרִיכָם וְצִוָּם עַל דַּרְכֵי הַחֲנִינָה וְהַחֶמְלָה, וְהִזְהִירָם לְהִתְעַטֵּר בְּכָל מִדָּה חֲמוּדָה וִיקָרָה לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי כָּל רוֹאֵיהֶם, וְיֹאמְרוּ (יחזקאל לו כ) עַם יְיָ אֵלֶּה. וְכַמָּה הִיא דֶּרֶךְ נְעִימוּת וְחֶמְדָּה לְהִתְחַסֵּד וְלִגְמֹל טוֹבָה לַאֲשֶׁר הִנִּיחַ אֻמָּתוֹ וְכָל מִשְׁפַּחַת בֵּית אָבִיו וְאִמּוֹ, וַיָּבוֹא לַחֲסוֹת תַּחַת כַּנְפֵי אֻמָּה אַחֶרֶת בְּאַהֲבָתוֹ אוֹתָהּ, וּבִבְחִירָתוֹ בָּאֱמֶת וְשִׂנְאַת הַשֶּׁקֶר. וּבִהְיוֹתֵנוּ זוֹכִים לְמִדּוֹת טוֹבוֹת הַלָּלוּ תָּחוּל טוֹבַת הָאֵל עָלֵינוּ וְתִדְבַּק בָּנוּ, וְשׁוּם דָּבָר לֹא תִּמְנָעֶנּוּ מִמֶּנּוּ, כִּי הַטּוֹבָה תִּתְפַּשֵּׁט בַּטּוֹבִים, וְהֶפְכָּהּ בָּרָעִים.

It is from the roots of the commandment that God chose Israel to be a holy nation and wanted to give them merit. And therefore He guided them and commanded them about the ways of grace and compassion and warned them to crown themselves with every beautiful and precious trait to find grace in the eyes of all who see them, [such] that they will say, “These are the people of the Lord” (Ezekiel 36:20). And it is so much the way of pleasantnesses and beauty to show kindness and to grant good to one who leaves his people and all the family of the house of his father and mother and comes to take shelter under the wings of a different nation in his love for it, and in his choosing of truth and his hatred for falsehood. And in our meriting these good traits, the goodness of God will rest upon us and cling to us, and nothing will prevent us from it; as the good will extend to the good ones and the opposite to the bad ones.

תְּפִלַּת הַצִּבּוּר נִשְׁמַעַת תָּמִיד וַאֲפִלּוּ הָיוּ בָּהֶן חוֹטְאִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָן שֶׁל רַבִּים. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְשַׁתֵּף עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר. וְלֹא יִתְפַּלֵּל בְּיָחִיד כָּל זְמַן שֶׁיָּכוֹל לְהִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר.

Communal prayer is always heard. Even when there are transgressors among [the congregation], the Holy One, blessed be He, does not reject the prayers of the many. Therefore, a person should include himself in the community and should not pray alone whenever he is able to pray with the community.

ישתדל אדם להתפלל בב"ה עם הציבור ואם הוא אנוס שאינו יכול לבא לב"ה יכוין להתפלל בשעה שהציבו' מתפללין [וה"ה בני אדם הדרים בישובים ואין להם מנין מ"מ יתפללו שחרית וערבית בזמן שהצבור מתפללים סמ"ג] וכן אם נאנס ולא התפלל בשעה שהתפללו הציבו' והוא מתפלל ביחיד אעפ"כ יתפלל בב"ה: מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בו להתפלל נקרא שכן רע וגורם גלות לו ולבניו:

A person should make an effort to pray in the synagogue with a congregation, and if he is unable to due to an extenuating circumstance [such] that he is not able to come to the synagogue, he should intend to pray at the time that the congregation is praying [This also applies to people living in small settlements, that do not have a minyan - nevertheless, they should pray Shacharit and Aravit during the time that the congregation is praying - Sefer Mitzvot haGadol] And similarly if one had an extenuating circumstance and did not pray at the time when the community prayed, and he is praying alone, despite this, he should pray in the synagogue. One who has a synagogue in their city and does not enter it to pray is called a bad neighbor and causes exile for himself and his children.

(כח) עם הצבור - מפני שאין הקב"ה מואס בתפלת הצבור ואפילו היה בהם חוטאים לא ימנע מלהתפלל עמהם. אם יש לו שתי בתי כנסיות ואחד יש בו ברוב עם מצוה להתפלל בו יותר. כתבו האחרונים דאם יש בבהכ"נ של רוב עם רוב בלבול ואין אדם שומע לא תפלה ולא קה"ת מוטב להתפלל בביתו בעשרה. ובהכ"נ ביחיד ובביתו בעשרה תפלת צבור עדיף ואפילו יכול לשמוע קדיש וברכו אפ"ה תפלת צבור עדיף [פמ"ג]. ועיקר תפלה בצבור הוא תפלת י"ח דהיינו שיתפללו עשרה אנשים שהם גדולים ביחד ולא כמו שחושבין ההמון שעיקר להתפלל בעשרה הוא רק לשמוע קדיש וקדושה וברכו ולכן אינם מקפידין רק שיהיו י' בבהכ"נ וזהו טעות ולכן חוב על האדם למהר לבוא לבהכ"נ כדי שיגיע להתפלל י"ח בצבור [ח"א]. מי שהולך בשבת ויו"ט בהשכמה להתפלל במנין עשרה כי רוב צבור מאחרים תפלתם ובאותו מנין מתפללים גם תפלת מוסף תיכף אחר תפלת שחרית ויש זמן אח"כ לילך לבהכ"נ יותר טוב לילך להתפלל מוסף עם הצבור בבהכ"נ דברוב עם הדרת מלך כ"כ בתשובת יד אליהו סימן מ"ב ודוקא אם מקום מיוחד לתפלתו הוא בבהכ"נ אבל אם אין מקומו מיוחד להתפלל בבהכ"נ טוב יותר שיתפלל כל התפלה במקום אחד. כתב בתשובת רדב"ז תפוס שהשר נתן לו רשות יום אחד להתפלל עם הצבור במנין איזה יום שירצה יתפלל אותו יום תיכף ולא יחמיץ המצוה להמתין על יום כיפור או פורים ועיין בח"א כלל ס"ח ובנשמת אדם שהאריך בכמה פרטים שיש בענין זה: (מ) מצוה וכו' - שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את ה' וגו' ומזה נלמוד דכ"ש שיש ליזהר אז שלא לעמוד באמצע הדרך להסיח עם חבירו באיזה חפצי עצמו כי עי"ז מצוי שבא אחר ברכו וקדושה. ועיין בפרישה שכתב דעיקר הריצה יהיה כשבא סמוך לבהכ"נ דשם מינכר הוא שעושה לשם מצות בהכ"נ וכתב הפמ"ג דבשחרית שהולך עם טלית ותפילין בידו תמיד מינכר הוא ומ"מ ברחוב עכו"ם לא ירוץ:

"מצא צבור שקראו קריאת שמע ורוצים לעמוד בתפלה - יתפלל עמהם ואחר כך יקרא קריאת שמע עם ברכותיה" עכ"ל, דתפלה בציבור עדיף מסמיכת גאולה לתפלה, ואפילו הציבור מתפללים בעוד יום (מג"א סק"ג).

אסור לדיין להתנהג בשררה וגסות על הצבור אלא בענוה ויראה וכל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן ת"ח לעולם וכן אסור לנהוג בהם קלות ראש אע"פ שהם עמי הארץ ולא יפסיעו על ראשי עם קודש וצריך שיסבול טורח הציבור ומשאם ומצוה על הציבור לנהוג כבוד בדיין ויהיה אימתו עליהם וגם הוא לא יתבזה ולא ינהוג קלות ראש לפניהם שכיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור לו לעשות מלאכה בפני ג' כדי שלא יתבזה בפניהם וק"ו שאסור לו לאכול ולשתות (ולהשתכר טור) בפני רבים:

(יג) חשובי העיר - מפני טורח הציבור ועכשיו נהגו שהש"ץ ממתין עד שיסיים האב"ד את תפלתו לפי שרוב האנשים מתפללין במרוצה והמתפלל מלה במלה לא יוכל לומר קדושה עם הצבור לכן ממתינים כי הם עושים שלא כדין לפיכך אם אין אב"ד בעיר ה"ה דימתינו על המתפלל מלה במלה אבל כשמאריך אין להמתין עליו וכמ"ש על ר"ע כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה. (טו) אין להמתין וכו' - שכיון שיש עשרה ישנה שם השכינה ועל מי ימתינו עוד.

(ט) שקורין ק"ש - וה"ה שאר דבר שהצבור אומרים כגון תהלה לדוד או עלינו קורא עמהם שכן דרך ארץ:

ותלמיד חכם המזלזל במצות ואין בו יראת שמים הרי הוא כקל שבצבור:

בפסוק והמלאכה היתה דים לכל המלאכה כו'. דאיתא במד' המשכן מכוון למעשה בראשית כתיב הכא ותכל וכ' התם ויכלו כו'. והענין הוא שהמשכן הי' לתקן בחי' העשיה שמקודם היו בנ"י מתוקנים לגמרי למעלה מהטבע כדכתיב חירות כו'. ואח"כ ע"י החטא הי' צריכין לתקן המעשים במה שנתנו תרומה נדיב לבו כו' פי' נקודה אחת הטמונה בנפש ישראל וע"י זו התרומה נתקן הכל. וזה שאמר כי מלאכת המשכן הי' די לתקן כל מלאכת שמים וארץ וזה לכל המלאכה הידועה. לעשות לשון תיקון כו'. והותר הוא כי ממילא כשנתקן הטבע בכל השלימות חל עליו שם שמים ושורה בו ברכה מהשורש שלמעלה מהטבע. והוא סוד נשמה יתירה בשבת שמתעלה כל הבריאה ונעשה תיקון א' חל עליו ברכה כמ"ש במ"א באורך במאמר הוסיף ה' בששי כו'. וכתיב ויבואו כל החכמים כו' מרבים העם להביא כו'. וקשה מה בכך שמרבין. אך עפ"י דברי הטו"ז באו"ח בביאור אחד המרבה ואחד הממעיט כו' שיכוין לש"ש כו' וביאור הט"ז שיהי' המיעוט לשם שמים. שיודע שהמעט יהי' בכוונה יותר. אז הממעיט טוב ע"ש. ואותן חכמי לב הרגישו כי מוסיפין יותר מאמיתות נדבת לבם. והרי הביאו נדבתם למרע"ה. ומאין ידעו החכמים מהוספה זאת. רק מרוח קדשם הבינו במעשה המלאכה ריבוי זאת. ובזה התוספות לא נעשה דבר דכתי' והותר. והענין הוא שזה הי' להיות קצת אחיזה ותיקון לכל האומות. ורמזו במד' במותר נעשה משכן לעדות. דאיתא עדות הוא לבאי עולם כו'. ובמד' המשל שהריח היוצא מהיכל המלך מרגישין כולם שנתרצה ע"ש. והפי' שבנ"י תקנו העשי' באופן שיצא הריח גם לחוץ שיוכלו כל הברואים להתקרב עי"ז. וזה הפי' א' עם מ"ש מקודם. כמ"ש במ"א ענין עומק רום ותחת. כי כפי תיקון השלימות עד שמקרבין גם מקומות השפלים כמו כן נמשך הארה ממה שלמעלה. ולכן ע"י שהי' נתקן עד שהרגישו גם האומות זה סימן לכל השלימות ואז חל עליו ברכה מלמעלה. והבן: מרבים העם י"ל שקאי על הערב רב שנק' העם ולכן לא נעשה מזה דבר. אכן באמת זה הי' בכח רוב השתוקקות שהי' לבנ"י עד שהריחו העם ובאו ג"כ להתנדב. וזה עצמו ענין והותר שכתבנו לעיל והבן:

(Shemos 36:7) states, “The work was enough for all that was needed to build the Mishkan, and extra.” The Midrash (Bamidbar Rabbah 12:13) explains that the Mishkan parallels the creation, as it says by the Mishkan ותכל (and it was completed), and by creation ויכלו (and Hashem completed). The purpose of building the Mishkan was to repair the realm of action. Before the sin of the Golden Calf, Bnei Yisrael had reached a level of complete perfection, free from physical desires. After the sin, they needed to repair the level of action, which was done through giving from the heart. This hidden point in the soul of each Yisrael, through their donations, repaired everything. The word די (enough) means that their contributions were sufficient to repair all that needed repairing, for all the work of heaven and earth. The word לעשות (to do) connotes repairing. The word והותר (extra) signifies that once nature was properly corrected, the spirit of Hashem rested upon it, bringing blessings from above. This is the secret of the extra soul received on Shabbos, elevating and repairing the entire creation, as explained elsewhere (Yisro תרמ"ה). When the wise men came to Moshe and said the nation was bringing too much, it was because they realized the donations exceeded the true feelings of the heart. Moshe commanded them to stop bringing more because it is better to give a little with true intention than a lot without it. The Taz explains that doing less with full intention is better. The wise men sensed through their holy spirit that the extra was not given with the correct intention, and thus it was not used. This extra allowed for some connection and repair for the nations of the world, as hinted by the Midrash. The smell of the ketoret symbolized that Bnei Yisrael had repaired the world of action, allowing all mankind to come closer to Hashem. This demonstrated the great level of perfection attained by Bnei Yisrael, enabling blessings from above to rest upon them. “The nation is bringing too much” (Shemos 36:5) refers to the "erev rav," the converts who joined Bnei Yisrael, known as העם. This extra was not used because it came from them. However, the intense longing of Bnei Yisrael influenced the erev rav. Bnei Yisrael's powerful desire created a "smell" that drew the erev rav to donate. This is the idea of the "leftover" explained above.

כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:

For, whereas one despises and loathes one’s body, while as for the soul and spirit, who can know their greatness and excellence in their root and source in the living G–d? Being, moreover, all of a kind and all having one Father—therefore, all Israelites are called real brothers by virtue of the source of their souls in the One G–d; only the bodies are separated. Hence in the case of those who give major consideration to their bodies while regarding their souls as of secondary importance, there can be no true love and brotherhood among them, but only [a love] which is dependent on a [transitory] thing. This is what Hillel the Elder meant when he said in regard to the fulfillment of this commandment, “This is the whole Torah, while the rest is but commentary,” and so on. For the basis and root of the entire Torah are to raise and exalt the soul high above the body, reaching to the Source and Root of all the worlds, and also to bring down the Light of the En Sof, blessed is He, upon the community of Israel, as will be explained later, i.e., into the fountainhead of the souls of all Israel, to become “One into One.” This is impossible if there is, G–d forbid, disunity among the souls, for the Holy One, blessed is He, does not dwell in an imperfect place, as we pray, “Bless us, our Father, all of us as one, with the light of Your Countenance,” as has been explained at great length elsewhere.

והריצוי מצד הכלל הוא שהלב נרצה כנ"ל שהתשוקה היא מונחת במקום הראוי, ואז הוא נתאחד בכלל ישראל, דבלא"ה אין כלל ישראל קולטתו כמו ארץ ישראל, שאינה מקיימת עוברי עבירה כך הוא למטן, ובודאי כדוגמא זו הוא למעלן, כי איתא בשערי אורה שגם מלאך הוא מורכב מגוף ונפש אף שאין הגוף גשמי, ובודאי כדוגמא שלמטן המוח והלב שבאדם כן הוא למעלן אף שאין אנו יכולין לשער מה הענין אצלם, שכדוגמת המוח והלב והריצוי מצד הכלל הוא שהלב נרצה כנ"ל שהתשוקה היא מונחת במקום הראוי, ואז הוא נתאחד בכלל ישראל, דבלא"ה אין כלל ישראל קולטתו כמו ארץ ישראל, שאינה מקיימת עוברי עבירה כך הוא למטן, ובודאי כדוגמא זו הוא למעלן, כי איתא בשערי אורה שגם מלאך הוא מורכב מגוף ונפש אף שאין הגוף גשמי, ובודאי כדוגמא שלמטן המוח והלב שבאדם כן הוא למעלן אף שאין אנו יכולין לשער מה הענין אצלם, שכדוגמת המוח והלב

ע"כ עיקר התפילה ותכליתה הוא רק מפני הקיבוץ הציבורי, כי להשלמת האדם בשלמות עצמו, להקנות לו מושכלות אמתיות, היתה די' התורה מבלעדי התפילה אבל החיים המוסריים שהם נחוצים לחיי החברה, נפעלים ע"י התפילה. נמצא שתפילת רבים היא התפילה העיקרית, שגם תפילת יחיד תתן פרי' ותועלתה רק בהיותו אח"כ מתחבר עם הציבור. ע"כ עיקר העת רצון וקירוב התכלית של התפילה, וממילא יתרון פעולתה, הוא בשעה שהציבור מתפללים, שאין הקב"ה מואס בתפילתם של רבים.

א"ר יצחק אין מעמידין פרנס על הציבור אלא א"כ נמלכין בציבור, שנאמר ויאמר משה ראו קרא ד' כשם כצלאל וגו' א"ל הקב"ה למשה, משה הגון עליך בצלאל א"ל רבש"ע אם לפניך הגון לפני לא כש"כ, א"ל אף על פי כן לך אמור להם לישראל כו', אמרו לו משה רבינו אם לפני הקב"ה ולפניך הגון לפנינו לא כש"כ. אמנם גם מעלות וכשרונות המוניות צריך שלא יחסרו לו, כדי שיהיה מוכשר להנהיג את הציבור בדברים ודרכים המתקבלים עליהם, וע"ז תורה ההמלכה בציבור, שעם היות עיקר הדיוק ליתרונותיו הפנימיים של הפרנס צריך שיהיו לו הכשרים שיד הציבור ג"כ משגת, כדי שיהי' להם קישור עצמי עמו.

עיקר הדבר מה שאנו צריכים להיות עמלים עם הציבור, אפילו עם אותם שיש להם נטיות שכליות נעלות, כ"ז שלא שמו מעיינם בתורת ד' כראוי, הוא להשכילם בטוב טעם איך הדברים החיצוניים של הטוב ושל עבודת ד' יתברך מתיחסים יפה ונקשרים אל כל הרוממות של המדע העליון והפנימי, שלפעמים יזרח כמו ברק בלתי מובן ג"כ במוח ההמוני הבלתי מלומד אם יש לו בטבע שאר רוח. והיתרון של הקדושה העליונה היורדת לשכון בתוך בני ישראל בקיבוצם ואגודתם, עם כל הסיבות הגדולות והקטנות המצורפות להם שהן כולן נאגדות בתכלית עליונה שאור הקדושה מופיע עליה, שעושה את ביהכ"נ לבית ד' ולמקדש מעט, שמחתים על הציבור קדושה תכליתית וחיים מוצלחים בהצלחת אמת, מה שלא ימצא כלל בקרב היחיד, זאת ההשכלה לדעת איך המקרים אינם מחולקים מהעצמיים, ואיך השינויים הקלים אינם דברים נפרדים מכל המערכה הקבועה המלאה אור והוד אלהים עליון יתברך, צריכה להשפעה של תורה, שרק על ידה יהיה הציבור העברי חי באמת.

שיסוד החשיבות הציבורית אינו בא כ"א מצד הערך של המוסר והחכמה היוצא מכללם. וזה הציור יבליט את יקרת ערך הציבור לפי האמת, ביסוד ההשקפה האמתית מפני מה ראוי הוא הציבור לסבול עבורו הרבה ולהיות נושא בעולו. אמנם מעלת הציבור שגורמת להשכיל את ערך הטוב הצפון במוסר שדי, להודות בלב שלם ודעה ישרה לגומל לחייבים טובות היא באה בביאור רק בההכרה שתעודת הציבור היא השלימות המוסרית בעצם, להרבות בחכמים יותר מהכרח ההנהגה, כי לענין ההנהגה דבר אחד לדור , אבל לענין סגולת אהבת התושיה מיקרת עצמה, תבא ההשתדלות להוסיף כפי האפשרי.

יסוד החבה הציבורית מתבארת כמש"כ רק בהיותינו מכירים שא"א לשום יחיד להגיע למטרה נעלה כ"א בצירוף הכלל, וזאת היא יסוד החברה האנושית שבגללה אנו צריכים לחקים מרובים מצד התורה ומצד ההסכמה, ע"כ לא יוכר ערך הציבור בהיות כולהו רבנן. וההשפעה המוסרית האמתית תצא רק בהיות אנשי המעלה מתערבים עם הציבור ונמנים עמהם, דהיינו תרי מנייהו רבנן ולא חוץ למספרם תרי רבנן.

היחיד והציבור פועלים ומתפעלים זה מזה וזה על זה בחייהם הטבעיים והמוסריים. התנועות שיכולות בצאתן לגילוי להרס אשיות חיי מוסר ותם של קודש הנדרש להיות נשמר, כבר נגנז בעצמותן חלק ארסי בנוגע למוסר ותם, שאותה הפעולה ההורסת, שבציבור היא מתגלה באופן ניכר בהיותה גורמת לכיעור של מראית עין, מרופפת היא ביחיד עצמו באופן מסותר את אותה האגודה של הטוב הרוחני המתיחסת לרושם של פעולה זו בגילויה.