The Shofar, Isaac, and the Accuser on Rosh Hashanah

רַבִּי זְכַרְיָה אוֹמֵר: אוֹתוֹ הָאַיִל שֶׁנִּבְרָא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הָיָה, וּבָא לְהִתְקָרֵב תַּחַת יִצְחָק, וְהָיָה סָמָאֵל עוֹמֵד וּמַסְטִינוֹ כְּדֵי לְבַטֵּל קָרְבָּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְנֶאֱחַז בִּשְׁנֵי קַרְנוֹתָיו בֵּין הָאִילָנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו״. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ הָאַיִל? פָּשַׁט אֶת יָדוֹ וְאָחַז בְּטַלִּיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ וְנֶאֱחַז בִּשְׁתֵּי קַרְנוֹתָיו בֵּין הָאִילָנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר״. וְהִבִּיט אַבְרָהָם וְרָאָה הָאַיִל וְהָלַךְ וְהִתִּירוֹ וְהִקְרִיבוֹ תַּחַת יִצְחָק בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל״ וְכוּ'. רַבִּי בְּרֶכְיָה אוֹמֵר: עָלָה קָרְבַּן הָאַיִל לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּאִלּוּ הָיָה רֵיחַ נִיחוֹחַ שֶׁל יִצְחָק, וְנִשְׁבַּע לְבָרְכוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם״. ״כִּי בָרֵךְ״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״אֲבָרֶכְךָ״ – לָעוֹלָם הַבָּא, ״וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם״ – לֶעָתִיד לָבֹא. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן דּוֹסָא אוֹמֵר: אוֹתוֹ הָאַיִל שֶׁנִּבְרָא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לֹא יָצָא מִמֶּנּוּ דָּבָר לְבַטָּלָה. אֶפְרוֹ שֶׁל אַיִל הוּא יְסוֹד עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, גִּידֵי הָאַיִל אֵלּוּ עֲשָׂרָה נְבָלִים שֶׁל כִּנּוֹר שֶׁהָיָה דָּוִד מְנַגֵּן בָּהֶם, עוֹרוֹ שֶׁל אַיִל הוּא אֵזוֹר מָתְנָיו שֶׁל אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר״ וְכוּ', קַרְנָיו שֶׁל אַיִל, שֶׁל שְׂמֹאל שֶׁתָּקַע בּוֹ בְּהַר סִינַי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל״, וְשֶׁל יָמִין שֶׁהִיא גְּדוֹלָה מִשֶּׁל שְׂמֹאל שֶׁהוּא עָתִיד לִתְקֹעַ בָּהּ לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ״.

Rabbi Zechariah said: That ram, which was created at the twilight, ran and came to be offered up instead of Isaac, but Sammael was standing by, and distracting it, in order to annul the offering of our father Abraham. And it was caught by its two horns in the trees, as it is said, "And Abraham lifted up his eyes, and looked, and behold, behind him a ram caught in the thicket by its horns" (Gen. 22:13). What did that ram do? It put forth its leg and took hold of the coat of our father Abraham, and Abraham looked, saw the ram, and he went and set it free. He offered it up instead of Isaac his son, as it is said, "And Abraham went and took the ram, and offered it up for a burnt offering in the stead of his son" (ibid.). Rabbi Berachiah said: The sweet savour (of the ram) ascended before the Holy One, blessed be He, as though it were the sweet savour of Isaac, and He swore that He would bless him in this world and in the world to come, as it is said, "By myself have I sworn, saith the Lord, because thou hast done this thing"; and it says, "That in blessing I will bless thee, and in multiplying I will multiply thy seed, as the stars of the heaven" (Gen. 22:16, 17). "That in blessing" (refers) to this world; "I will bless thee," in the world to come; and "I will greatly multiply thy seed," in the future that is to come. Rabbi Chanina ben Dosa said: From that ram, which was created at the twilight, nothing came forth which was useless. The ashes of the ram were the base which was upon the top of the inner altar. The sinews of the ram were the strings of the harp whereon David played. The ram's skin was the girdle (around) the loins of Elijah, may he be remembered for good, as it is said, "And they answered him, He was an hairy man, and girt with a girdle of leather about his loins" (2 Kings 1:8). The horn of the ram of the left side (was the one) wherein He blew upon Mount Sinai, as it is said, "And it shall come to pass, that when the ram's horn soundeth long" (Josh. 6:5). (The horn) of the right side, which is larger than that of the left, is destined in the future to be sounded in the world that is to come, as it is said, "And it shall come to pass in that day, that a great trumpet shall be blown" (Isa. 27:13); and it is said, "And the Lord shall be king over all the earth" (Zech. 14:9).

וְתוֹקְעִין וּמְרִיעִין כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין — כְּדֵי לְעַרְבֵּב הַשָּׂטָן.

[ג] יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש פתח עלה אלהים בתרועה וג' (תהלים מז:ו). בשעה שהקב"ה עולה ויושב על כסא הדין בדין הוא עולה, דכת' עלה אלהים בתרועה (שם). ובשעה שישר' נוטלין שופרות ותוקעין הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמי', דכת' י"י בקול שופר (שם), ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך להם מידת הדין למידת רחמים. אימתי, בחדש השביעי (ויקרא כג:כד).

יוֹמָא דר"ה אִיהוּ יוֹמָא דְּדִינָא וּמַלְכָּא יָתִיב בְּכֻּרְסְיָיא דְּדִינָא סָנְטִירָא קָא אָתֵי וְחֲפֵי פִּתְחָא דְמַלְכָּא וְתָבַע דִּינָא. וְאָף עַל גַּב דקב"ה רָחִים לֵיהּ לְדִינָא כד"א כִּי אֲנִי יְיָ' אוֹהֵב מִשְׁפָּט נֶצַח רְחִימוֹי דִּבְנוֹי לְרֶחִימוּ דְּדִינָא. וּבְשַׁעֲתָא דְּסַנְטִירָא קָם לַמִּטְעָן מִלִּין עֲלַיְיהוּ. פַּקִּיד לְמִתְקָע בְּשׁוֹפָר בְּגִין לְאַתְעָרָא רַחֲמֵי מִתַּתָּא לְעֵילָא בְּהַהוּא שׁוֹפָר. סָלְקָא הַהוּא קָלָא כְּלִילָא בְּאֶשָׁא וְרוּחָא וּמַיָא. וְאִתְעֲבִיד מִנַּיְיהוּ קָלָא חָדָא וְאִתְעַר קָלָא אָחֳרָא לְעֵילָא. כַּד הַהוּא קָלָא אִתְעַר מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא כְּדֵין כָּל טְעָנוֹת דְּקָא טָעִין הַהוּא מְקַטְרְגָא מִתְעָרְבֵי בְּיוֹמָא דר"ה נָפִיק יִצְחָק בִּלְחוֹדוֹי וְקָרֵי לְעֵשָׂו לְאַטְעָמָא לֵיהּ תַּבְשִׁילִין דְּכָל עַלְמָא כְּפוּם אָרְחוֹי. דְּהָא בְּהַהִיא שַׁעְתָּא וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מַרְאוֹת דְּנָפִיק מִנֵּיהּ מַאן דְּאַחְשַׁךְ אַפֵּי בִּרְיָין וְאִתְפְּרַשׁ וְשָׁכִיב עַל עַרְסֵיהּ דְּדִינָא וְקָרֵי לְעֵשָׂו וְאָמַר וְצוּדָה לִי צֵידָה וְעָשָׂה לִי מַטְעַמִּים וְהָבִיאָה לִי.

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן. תָּנָא רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דָּא הוּא רֵישָׁא דְשַׁתָּא דְמַלְכָּא, וּמַאן הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דָּא יִצְחָק, דְּאִקְרֵי רֹאשׁ, דְּאִיהוּ חַד רֵישָׁא דְמַלְכָּא (נ"א לעילא), אֲתַר דְּאִקְרֵי שָׁנָה. בְּגִינֵי כָּךְ כָּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן. וְעַל דָּא תָּנִינָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּהָא בְּרֵישָׁא דְשַׁתָּא שָׁארֵי יִצְחָק.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, לֵימָא לָן מֹר, (ס"א מאלין) מִלִּין מְעַלְּיָתָא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. פָּתַח רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר (מלכים ב ד׳:ח׳) וַיְהִי הַיּוֹם. בְּכָל אֲתָר דִּכְתִיב וַיְהִי, אִיהוּ צַעַר, וַיְהִי בִּימֵי צַעַר. וַדַאי, וַיְהִי הַיּוֹם, יוֹמָא דְּאִית בֵּיהּ צַעַר, וְדָא הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה, יוֹמָא דְּאִית בֵּיהּ דִּינָא קַשְׁיָא עַל עָלְמָא. וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם, יוֹמָא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲוָה. וּבְכָל אֲתָר וַיְהִי הַיּוֹם, דָּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה. (איוב א׳:ו׳) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים, יוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲוָה.

אחר נאחז בסבך בקרניו. ע"ד הפשט אחר שא"ל המלאך אל תשלח ידך אל הנער ראה את הכבש נאחז בסבך בקרניו. ומלת בסבך תורה שהיה המקום ההוא יער ושם אילנות והוא המקום הנקרא בית יער הלבנון והוא שאמר דוד על השכינה (תהלים קלב) מצאנוה בשדי יער, והנה הוא בחלקו של בנימין שכתוב בו (בראשית מט) בנימין זאב יטרף.

(ג) תפוח מתוק בדבש - והתפוח עיקר ומברך עליו ופוטר הדבש. ואף שאוכל התפוח אחר ברכת המוציא מ"מ צריך לברך עליו. ויש נוהגין לטבל המוציא בדבש:

ונראה לבאר הדברים עפימ"ש במאמר הראשון שבר"ה מופיע אור שנברא ביום הראשון, אך מחשש שלא ישתמשו בו הרשעים שמה"ט נגנז באין התקיעות לסלק את הרשעים גמורים בכלל ובפרט שלא ישתמשו בו, והוא כענין דבזוה"ק ריש פ' ויקהל שהיו נוהגין לתקוע בהוצאת המת לקברו, והטעם כדי לסלק את כחות החיצונים המתנקשים אחר גוף המת אז כידוע במפרשים, ע"כ בשבת שכל כחות החיצונים מסתלקים מאליהן לנוקבא דתהומא רבה, שוב אין אנו צרכין לשופר, ויכול האור להופיע אף בלי שופר, ומובן שזה יותר טוב כשנסתלקין מאליהן כי הסילוק שע"י השופר הוא כפי מסת הרעותא דליבא, וכענין שבזוה"ק יודעי תרועה תוקעי תרועה לא כתיב וכו' דבעי לכוונא ליבא ורעותא, אך בשבת שמסתלקין מפחד קדושת שבת, מסתברא שאינו תלוי בכוונת הלב כלל:

ויש לומר שזה נמי ענין הדינים בר"ה, שמחמת עומק הדין נתברר שישראל זכאים, והאומות הם הגורמים את הנזקין, וע"כ הדינים לא לרעת ישראל נתנו ח"ו אלא אדרבה לטובתם, וזה שבפייט ארץ ודרי' מצפים לדין, שמרגישים שכל הטובות באות רק מפאת הדינים, ובאמת שבזוה"ק שר"ה מתייחס ליצחק, וע"כ כמו בכלל יצחק הוא המלמד זכות כבש"ס שבת הנ"ל, כן הוא יו"ט של ר"ה, וי"ל נמי דהיינו טעמא דשופר, שקול השופר יוצא מעומק הלב, ע"כ מעורר נמי עומק הדין לטובת ישראל כנ"ל, וזה שבפייט מלכיות של יום ראשון, גשתי ביום דין להתווכח בדין, גולה עומק הדין, בקול קפאון שופר, והפירוש כפשוטו שהוא מגלה עומק הדין:

עַל-פִּי הָרָאשֵׁי פְּרָקִים שֶׁמָּצָאנוּ מִכְּתַב יַד רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה מֵאֵיזֶה תּוֹרָה נִפְלָאָה הַמַּתְחִילִין הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב כְּרוּז. עֵשָׂו וַיִּשָּא קוֹלוֹ. יִצְחָק זְמַן קוּף צַדִּיק יְשֵׁנִים וְכוּ' וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹלוֹ. יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם זְמַן נִתְאַחֵד אַבְרָהָם אוֹהֲבי. בְּעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ. וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ. אִם תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ לְפָנַי תַּעֲמֹד, כִּי בָּא הַשֶּׁמֶשׁ. נִתְקַצֵּר הַזְּמַן וְכוּ', עַיֵּן שָׁם כָּל הָעִנְיָן הַזֶּה הֵיטֵב הֵיטֵב עַד סוֹפוֹ (בְּסִימָן עט בְּלִקוּטֵי תִּנְיָנָא):

וְזֶהוּ בְּחִינַת שְׁמִיעַת קוֹל שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁהוּא יוֹמָא דְּדִינָא בְּחִינַת גְּבוּרוֹת יִצְחָק, וְאָז תּוֹקְעִין בְּשׁוֹפָר, כִּי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מַתְחִיל הִתְעוֹרְרוּת הַתְּשׁוּבָה, כִּי הוּא יוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה וְעַל-יְדֵי הַתְּשׁוּבָה שֶׁמַּתְחֶלֶת בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, עַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין לִבְחִינַת לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן שֶׁזֶּה בְּחִינַת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם כַּנַּ"ל, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּצְחָק שֶׁהוּא בְּחִינַת זְמַן עוֹלֶה וְנִכְלָל בִּבְחִינַת אַבְרָהָם אוֹהֲבִי, שֶׁהוּא בְּחִינַת לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן עַל-יְדֵי הַתְּשׁוּבָה כַּנַּ"ל, וְעַל-יְדֵי זֶה נִתְגַּלֶּה וְנִשְׁמָע בְּחִינַת הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב שֶׁמַּכְנִיעַ הַקּוֹל שֶׁל עֵשָׂו, בְּחִינַת וַיִּשָּא קוֹלוֹ כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת קוֹל דְּנָפִיק מִשּׁוֹפָר, כִּי שׁוֹפָר הוּא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, כִּי הוּא בְּחִינַת בִּינָה תְּשׁוּבָה כַּמּוּבָא, בְּחִינַת מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי י"ק וּמִשָּׁם נָפִיק הַקּוֹל, כִּי הִתְגַּלּוּת הַקּוֹל, בְּחִינַת הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב, נָפִיק מִשּׁוֹפָר, שֶׁהוּא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין לִבְחִינַת לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן וְעַל-כֵּן תּוֹקְעִין בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל בְּחִינַת אֵילוֹ שֶׁל יִצְחָק, שֶׁהוּא בְּחִינַת זְמַן, שֶׁהוּא נִמְתָּק וְעוֹלֶה לִבְחִינַת אַבְרָהָם, שֶׁהוּא בְּחִינַת לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן עַל-יְדֵי הִתְעוֹרְרוּת הַתְּשׁוּבָה שֶׁבִּשְׁעַת תְּקִיעַת שׁוֹפָר, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה נִשְׁמָע הַקּוֹל שֶׁל שׁוֹפָר, כִּי עִקַּר הִתְגַּלּוּת וּשְׁמִיעַת הַקּוֹל הוּא עַל-יְדֵי הַתְּשׁוּבָה כַּנַּ"ל

בס"ד. יום ב' דר"ה, העת"ר [cup]א"ר[/cup] אבוהו למה תוקעין בשופר של איל אלא אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל ומזכיר אני לכם עקידת יצחק ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמיכם, וצ"ל מה שייך העקידה לתקיעת שופר דתק"ש הו"ע התשובה ומה שייך זה אל העקידה שעי"ז אני מזכיר לכם כו', ומה"ע ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם כו'. ולהבין זה ילה"ק משנת"ל בענין העלם וגילוי שהגילוי כמו במציאותו נמצא כלול בהעלם ונתגלה כו', והמעלה בזה שהגילוי בקירוב אל ההעלם ומעין ההעלם כו', והגירעון שאינו בבחי' התחדשות, וגם מה שנמשך תוס' אור אין

תא חזי כגוונא וכו': בוא וראה כעין זה ביום ראש השנה ויום הכפורים שהדין נמצא אז בעולם, והשטן עומד אז לקטרג, שישראל צריכים אז להתעורר בשופר ולעורר קול, הכלול ממים אש ורוח, שהם חג"ת, שנעשו בו אחד, ולהשמיע אותו הקול מתוך השופר.

ראש השנה דרועא וכו': ראש השנה הוא זרוע שמאל, שהוא יצחק, ששם דנין דיני נפשות, מי יחיה ומי ימות. ועקדת יצחק היתה שם, שעקד אותו אברהם. הקשר של תפלין של יד הוא דומה לעקדת יצחק, שזה וזה הם לקשר הגבורות בחסדים. אשרי הוא הבן הנעקד באביו, ונקשר בו לעשות מעשהו בתורה ובמצות. ואשרי העבד הנקשר תחת רבו לעשות רצונו, שהוא במקום בן מלך.

ביומא דר"ה נפיק וכו': ביום ראש השנה יוצא יצחק בלבדו, דהיינו שהקו שמאל שולט, בלי ימין, ובלי יחוד דקו האמצעי, שהם אברהם ויעקב, והוא קורא לעשו, שהוא הס"א, להטעים לו תבשילים של כל העולם כפי דרכיהם. דהיינו לתבוע דין על מעשי כל בני העולם. כי באותו שעה, ותכהנה עיניו מראות, כי יוצא ממנו מי שמחשיך פני הבריות, דהיינו המקטרג נמשך משמאל כשהוא בלי ימין, והוא נפרד, מקוי ימין ואמצעי, ושוכב על מטת הדין, וקורא לעשו, שהוא הס"א והמקטרג, ואמר, וצודה לי ציד ועשה לי מטעמים, ממעשי בני אדם הרעים כנ"ל, והביאה לי.