Remembrance and Grief on Shemini Atzeret

(אזכיר) [אֶזְכּ֥וֹר] מַעַלְלֵי־יָ֑הּ כִּֽי־אֶזְכְּרָ֖ה מִקֶּ֣דֶם פִּלְאֶֽךָ׃ וְהָגִ֥יתִי בְכׇל־פׇּעֳלֶ֑ךָ וּֽבַעֲלִ֖ילוֹתֶ֣יךָ אָשִֽׂיחָה׃

I recall the deeds of Yah; yes, I recall Your wonders of old; I recount all Your works; I speak of Your acts.

זֹ֛את אָשִׁ֥יב אֶל־לִבִּ֖י עַל־כֵּ֥ן אוֹחִֽיל׃ {ס} חַֽסְדֵ֤י יְהֹוָה֙ כִּ֣י לֹא־תָ֔מְנוּ כִּ֥י לֹא־כָל֖וּ רַחֲמָֽיו׃ {ס} חֲדָשִׁים֙ לַבְּקָרִ֔ים רַבָּ֖ה אֱמוּנָתֶֽךָ׃ {ס}

But this do I call to mind, Therefore I have hope: ח The kindness of GOD has not ended, And God’s mercies are not spent. They are renewed every morning— Ample is Your grace!

כִּ֤י רֶ֨גַע ׀ בְּאַפּוֹ֮ חַיִּ֢ים בִּרְצ֫וֹנ֥וֹ בָּ֭עֶרֶב יָלִ֥ין בֶּ֗כִי וְלַבֹּ֥קֶר רִנָּֽה׃

For [God] is angry but a moment, and when pleased, there is life. One may lie down weeping at nightfall; but at dawn there are shouts of joy.

רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃ {פ}

וַיִּקְרָ֗א אֲדֹנָ֧י יֱהֹוִ֛ה צְבָא֖וֹת בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא לִבְכִי֙ וּלְמִסְפֵּ֔ד וּלְקׇרְחָ֖ה וְלַחֲגֹ֥ר שָֽׂק׃ וְהִנֵּ֣ה ׀ שָׂשׂ֣וֹן וְשִׂמְחָ֗ה הָרֹ֤ג ׀ בָּקָר֙ וְשָׁחֹ֣ט צֹ֔אן אָכֹ֥ל בָּשָׂ֖ר וְשָׁת֣וֹת יָ֑יִן אָכ֣וֹל וְשָׁת֔וֹ כִּ֥י מָחָ֖ר נָמֽוּת׃

My Sovereign GOD of Hosts summoned on that day To weeping and lamenting, To tonsuring and girding with sackcloth. Instead, there was rejoicing and merriment, Killing of cattle and slaughtering of sheep, Eating of meat and drinking of wine: “Eat and drink, for tomorrow we die!”

עַ֥ל־נַהֲר֨וֹת ׀ בָּבֶ֗ל שָׁ֣ם יָ֭שַׁבְנוּ גַּם־בָּכִ֑ינוּ בְּ֝זׇכְרֵ֗נוּ אֶת־צִיּֽוֹן׃ אִֽם־אֶשְׁכָּחֵ֥ךְ יְֽרוּשָׁלָ֗͏ִם תִּשְׁכַּ֥ח יְמִינִֽי׃ תִּדְבַּֽק־לְשׁוֹנִ֨י ׀ לְחִכִּי֮ אִם־לֹ֢א אֶ֫זְכְּרֵ֥כִי אִם־לֹ֣א אַ֭עֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלַ֑͏ִם עַ֝֗ל רֹ֣אשׁ שִׂמְחָתִֽי׃

By the rivers of Babylon, there we sat, sat and wept, as we thought of Zion. If I forget you, O Jerusalem, let my right hand wither; let my tongue stick to my palate if I cease to think of you, if I do not keep Jerusalem in memory even at my happiest hour.

כֹּֽה־אָמַ֞ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֗וֹת צ֣וֹם הָרְבִיעִ֡י וְצ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֩ וְצ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י וְצ֣וֹם הָעֲשִׂירִ֗י יִהְיֶ֤ה לְבֵית־יְהוּדָה֙ לְשָׂשׂ֣וֹן וּלְשִׂמְחָ֔ה וּֽלְמֹעֲדִ֖ים טוֹבִ֑ים וְהָאֱמֶ֥ת וְהַשָּׁל֖וֹם אֱהָֽבוּ׃ {פ}

ל֣וֹא אֲלֵיכֶם֮ כׇּל־עֹ֣בְרֵי דֶ֒רֶךְ֒ הַבִּ֣יטוּ וּרְא֔וּ אִם־יֵ֤שׁ מַכְאוֹב֙ כְּמַכְאֹבִ֔י אֲשֶׁ֥ר עוֹלַ֖ל לִ֑י אֲשֶׁר֙ הוֹגָ֣ה יְהֹוָ֔ה בְּי֖וֹם חֲר֥וֹן אַפּֽוֹ׃ {ס}

ל “May it never befall you, All who pass along the road— Look about and see: Is there any agony like mine, Which was dealt out to me When GOD afflicted me On this day of wrath?

בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י עֲצֶ֖רֶת תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ וְהִקְרַבְתֶּ֨ם עֹלָ֜ה אִשֵּׁ֨ה רֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה פַּ֥ר אֶחָ֖ד אַ֣יִל אֶחָ֑ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵי־שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם׃

On the eighth day you shall hold a solemn gathering; you shall not work at your occupations. You shall present a burnt offering, an offering by fire of pleasing odor to GOD; one bull, one ram, seven yearling lambs, without blemish;

שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים תַּקְרִ֥יבוּ אִשֶּׁ֖ה לַיהֹוָ֑ה בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֡י מִקְרָא־קֹ֩דֶשׁ֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽיהֹוָה֙ עֲצֶ֣רֶת הִ֔וא כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃

seven days you shall bring offerings by fire to GOD. On the eighth day you shall observe a sacred occasion and bring an offering by fire to GOD; it is a solemn gathering: you shall not work at your occupations.

ט֭וֹבָה תּוֹכַ֣חַת מְגֻלָּ֑ה מֵאַהֲבָ֥ה מְסֻתָּֽרֶת׃ נֶ֭אֱמָנִים פִּצְעֵ֣י אוֹהֵ֑ב וְ֝נַעְתָּר֗וֹת נְשִׁיק֥וֹת שׂוֹנֵֽא׃

Open reproof is better than concealed love. Wounds by a loved one are long lasting; The kisses of an enemy are profuse.

אַל־תּ֣וֹכַח לֵ֭ץ פֶּן־יִשְׂנָאֶ֑ךָּ הוֹכַ֥ח לְ֝חָכָ֗ם וְיֶאֱהָבֶֽךָּ׃ תֵּ֣ן לְ֭חָכָם וְיֶחְכַּם־ע֑וֹד הוֹדַ֥ע לְ֝צַדִּ֗יק וְי֣וֹסֶף לֶֽקַח׃

Do not rebuke scoffers, for they will hate you; Reprove the wise, and they will love you. Instruct the wise, and they will grow wiser; Teach the righteous, and they will gain in learning.

בְּאׇמְרִ֤י לָרָשָׁע֙ מ֣וֹת תָּמ֔וּת וְלֹ֣א הִזְהַרְתּ֗וֹ וְלֹ֥א דִבַּ֛רְתָּ לְהַזְהִ֥יר רָשָׁ֛ע מִדַּרְכּ֥וֹ הָרְשָׁעָ֖ה לְחַיֹּת֑וֹ ה֤וּא רָשָׁע֙ בַּעֲוֺנ֣וֹ יָמ֔וּת וְדָמ֖וֹ מִיָּדְךָ֥ אֲבַקֵּֽשׁ׃ וְאַתָּה֙ כִּי־הִזְהַ֣רְתָּ רָשָׁ֔ע וְלֹא־שָׁב֙ מֵֽרִשְׁע֔וֹ וּמִדַּרְכּ֖וֹ הָרְשָׁעָ֑ה ה֚וּא בַּעֲוֺנ֣וֹ יָמ֔וּת וְאַתָּ֖ה אֶֽת־נַפְשְׁךָ֥ הִצַּֽלְתָּ׃ וּבְשׁ֨וּב צַדִּ֤יק מִצִּדְקוֹ֙ וְעָ֣שָׂה עָ֔וֶל וְנָתַתִּ֥י מִכְשׁ֛וֹל לְפָנָ֖יו ה֣וּא יָמ֑וּת כִּ֣י לֹ֤א הִזְהַרְתּוֹ֙ בְּחַטָּאת֣וֹ יָמ֔וּת וְלֹ֣א תִזָּכַ֗רְןָ צִדְקֹתָו֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְדָמ֖וֹ מִיָּדְךָ֥ אֲבַקֵּֽשׁ׃

If I say to someone wicked, ‘You shall die,’ and you do not give warning—you do not speak to warn them of their wicked course in order to save their life—then that wicked one shall die for their own iniquity, while from you I will require a reckoning for their blood. But if you do warn someone wicked, and they do not turn back from their wickedness and their wicked course, they shall die for their iniquity, while you will have saved your own life. Again, if someone righteous abandons righteousness and does wrong—when I put a stumbling block before them—they shall die. They shall die for their sins; the righteous deeds that they did shall not be remembered; while from you, because you did not warn them, I will require a reckoning for their blood.

וְ֠הַצֹּפֶ֠ה כִּי־יִרְאֶ֨ה אֶת־הַחֶ֜רֶב בָּאָ֗ה וְלֹֽא־תָקַ֤ע בַּשּׁוֹפָר֙ וְהָעָ֣ם לֹֽא־נִזְהָ֔ר וַתָּב֣וֹא חֶ֔רֶב וַתִּקַּ֥ח מֵהֶ֖ם נָ֑פֶשׁ ה֚וּא בַּעֲוֺנ֣וֹ נִלְקָ֔ח וְדָמ֖וֹ מִיַּֽד־הַצֹּפֶ֥ה אֶדְרֹֽשׁ׃ {פ} וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֔ם צֹפֶ֥ה נְתַתִּ֖יךָ לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְשָׁמַעְתָּ֤ מִפִּי֙ דָּבָ֔ר וְהִזְהַרְתָּ֥ אֹתָ֖ם מִמֶּֽנִּי׃ בְּאׇמְרִ֣י לָרָשָׁ֗ע רָשָׁע֙ מ֣וֹת תָּמ֔וּת וְלֹ֣א דִבַּ֔רְתָּ לְהַזְהִ֥יר רָשָׁ֖ע מִדַּרְכּ֑וֹ ה֤וּא רָשָׁע֙ בַּעֲוֺנ֣וֹ יָמ֔וּת וְדָמ֖וֹ מִיָּדְךָ֥ אֲבַקֵּֽשׁ׃

But if the lookout sees the sword advancing and does not blow the horn, so that the people are not warned, and the sword comes and destroys one of them, that person was destroyed for their own sins; however, I will demand a reckoning for their blood from the lookout. Now, O mortal, I have appointed you a lookout for the House of Israel; and whenever you hear a message from My mouth, you must transmit My warning to them. When I say to someone wicked, “Wicked one, you shall die,” but you have not spoken to warn them against their ways, then that wicked one shall die for their own iniquity, while from you I will demand a reckoning for their blood.

לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא׃

בְּכׇל דּוֹר וָדוֹר חַיָּיב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה׳ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם״. לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּיבִים לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כׇּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ. הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאוּלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו הַלְלוּיָהּ.

The tanna of the mishna further states: In each and every generation a person must view himself as though he personally left Egypt, as it is stated: “And you shall tell your son on that day, saying: It is because of this which the Lord did for me when I came forth out of Egypt” (Exodus 13:8). In every generation, each person must say: “This which the Lord did for me,” and not: This which the Lord did for my forefathers. The mishna continues with the text of the Haggadah. Therefore we are obligated to thank, praise, glorify, extol, exalt, honor, bless, revere, and laud [lekales] the One who performed for our forefathers and for us all these miracles: He took us out from slavery to freedom, from sorrow to joy, from mourning to a Festival, from darkness to a great light, and from enslavement to redemption. And we will say before Him: Halleluya. At this point one recites the hallel that is said on all joyous days.

אָמַר רַבִּי (אֶלְעָזָר): הָנֵי שִׁבְעִים פָּרִים כְּנֶגֶד מִי — כְּנֶגֶד שִׁבְעִים אוּמּוֹת. פַּר יְחִידִי לָמָּה — כְּנֶגֶד אוּמָּה יְחִידָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו: עֲשׂוּ לִי סְעוּדָה גְּדוֹלָה. לְיוֹם אַחֲרוֹן אָמַר לְאוֹהֲבוֹ: עֲשֵׂה לִי סְעוּדָה קְטַנָּה כְּדֵי שֶׁאֵהָנֶה מִמְּךָ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹי לָהֶם לַגּוֹיִים, שֶׁאִבְּדוּ — וְאֵין יוֹדְעִין מַה שֶּׁאִבְּדוּ. בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, מִזְבֵּחַ מְכַפֵּר עֲלֵיהֶן. וְעַכְשָׁיו, מִי מְכַפֵּר עֲלֵיהֶן?!

Rabbi Elazar said: These seventy bulls that are sacrificed as additional offerings over the course of the seven days of Sukkot, to what do they correspond? They correspond to the seventy nations of the world, and are brought to atone for their sins and to hasten world peace. Why is a single bull sacrificed on the Eighth Day of Assembly? It corresponds to the singular nation, Israel. The Gemara cites a parable about a king of flesh and blood who said to his servants: Prepare me a great feast that will last for several days. When the feast concluded, on the last day, he said to his beloved servant: Prepare me a small feast so that I can derive pleasure from you alone. Rabbi Yoḥanan said: Woe unto the nations of the world that lost something and do not know what they lost. When the Temple is standing, the seventy bulls sacrificed on the altar during the festival of Sukkot atones for them. And now that the Temple is destroyed, who atones for them?

אֵין מַנִּיחִין אֶת הַמִּטָּה בָּרְחוֹב. אָמַר רַב פָּפָּא: אֵין מוֹעֵד בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם, וְכׇל שֶׁכֵּן חֲנוּכָּה וּפוּרִים. וְהָנֵי מִילֵּי בְּפָנָיו, אֲבָל שֶׁלֹּא בְּפָנָיו — לָא. אִינִי?! וְהָא רַב כָּהֲנָא סַפְדֵיהּ לְרַב זְבִיד מִנְּהַרְדְּעָא בְּפוּם נַהֲרָא! אָמַר רַב פַּפֵּי: יוֹם שְׁמוּעָה הֲוָה, וְכִבְפָנָיו דָּמֵי.

It is taught in the mishna: The bier of the deceased is not set down in the street during the intermediate days of a Festival, so as not to encourage eulogies. Rav Pappa said: There are no restrictions on eulogizing on the intermediate days of a Festival in the presence of a deceased Torah scholar, and therefore he may be eulogized in the ordinary manner during the Festival week. And all the more so a Torah scholar may be eulogized on the days of Hanukkah and Purim, which have less sanctity than the intermediate days of a Festival. The Gemara comments: But this allowance to eulogize a Torah scholar during the intermediate days of a Festival applies only when the eulogy is in the presence of the deceased, before the bier. However, giving a eulogy that is not in his presence is not permitted. The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rav Kahana eulogize Rav Zevid from Neharde’a in his city Pum Nahara during the intermediate days of a Festival? Rav Pappa said: It was the day on which Rav Kahana received the news of Rav Zevid’s death, and a eulogy in such a situation is considered as if it is in his presence.

הַנִּכְנָס לִכְרַךְ מִתְפַּלֵּל שְׁתַּיִם, אַחַת בִּכְנִיסָתוֹ, וְאַחַת בִּיצִיאָתוֹ. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: אַרְבַּע, שְׁתַּיִם בִּכְנִיסָתוֹ, וּשְׁתַּיִם בִּיצִיאָתוֹ. נוֹתֵן הוֹדָאָה עַל שֶׁעָבַר וְצוֹעֵק עַל הֶעָתִיד. חַיָּיב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וְגוֹ׳״. ״בְּכָל לְבָבְךָ״ — בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר הָרָע. ״וּבְכׇל נַפְשְׁךָ״ — אֲפִילּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ. ״וּבְכׇל מְאֹדֶךָ״ — בְּכָל מָמוֹנְךָ. דָּבָר אַחֵר: ״בְּכָל מְאֹדֶךָ״ — בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ.

The Sages also said: One who enters a large city, the Gemara explains below that this is in a case where entering the city is dangerous, recites two prayers: One upon his entrance, that he may enter in peace, and one upon his exit, that he may leave in peace. Ben Azzai says: He recites four prayers, two upon his entrance and two upon his exit. In addition to praying that he may enter and depart in peace, he gives thanks for the past and cries out in prayer for the future. The mishna articulates a general principle: One is obligated to recite a blessing for the bad that befalls him just as he recites a blessing for the good that befalls him, as it is stated: “And you shall love the Lord your God with all your heart, with all your soul, and with all your might” (Deuteronomy 6:5). The mishna explains this verse as follows: “With all your heart” means with your two inclinations, with your good inclination and your evil inclination, both of which must be subjugated to the love of God. “With all your soul” means even if God takes your soul. “And with all your might” means with all your money, as money is referred to in the Bible as might. Alternatively, it may be explained that “with all your might” means with every measure that He metes out to you; whether it is good or troublesome, thank Him.

תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאֶה קִבְרֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … אֲשֶׁר יָצַר אֶתְכֶם בַּדִּין, וְזָן אֶתְכֶם בַּדִּין, וְכִלְכֵּל אֶתְכֶם בַּדִּין, וְאָסַף אֶתְכֶם בַּדִּין, וְעָתִיד לַהֲקִימְכֶם בַּדִּין״. מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא מְסַיֵּים בַּהּ, מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: ״וְיוֹדֵעַ מִסְפַּר כּוּלְּכֶם, וְהוּא עָתִיד לְהַחְיוֹתְכֶם וּלְקַיֵּים אֶתְכֶם. בָּרוּךְ … מְחַיֵּה הַמֵּתִים״. קִבְרֵי גוֹיִם, אוֹמֵר: ״בּוֹשָׁה אִמְּכֶם וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הָרוֹאֶה אֶת חֲבֵירוֹ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּימָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה״. לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … מְחַיֵּה הַמֵּתִים״. אָמַר רַב: אֵין הַמֵּת מִשְׁתַּכֵּחַ מִן הַלֵּב אֶלָּא לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב הָיִיתִי כִּכְלִי אוֹבֵד״.

The Sages taught in a baraita: One who sees graves of Israel recites: Blessed…Who formed you in judgment, and Who nourished you in judgment, and Who sustained you in judgment, and collected your soul in judgment, and in the future will raise you from the dead in judgment. And Mar, son of Ravina, concludes the formula of this blessing in the name of Rav Naḥman: And Who knows the number of you all, and Who in the future will restore you to life and sustain you. Blessed…Who revives the dead. One who sees graves of gentiles recites: “Your mother shall be sore ashamed, she who bore you shall be confounded; behold, the hindermost of the nations shall be a wilderness, a dry land, and a desert” (Jeremiah 50:12). Rabbi Yehoshua ben Levi said: One who sees his friend after thirty days have passed since last seeing him recites: Blessed…Who has given us life, sustained us and brought us to this time. One who sees his friend after twelve months recites: Blessed…Who revives the dead. As Rav said: A dead person is only forgotten from the heart after twelve months have elapsed, as it is stated: “I am forgotten as a dead man out of mind; I am like a lost vessel” (Psalms 31:13), and with regard to the laws of lost objects, it is human nature to despair of recovering a lost object after twelve months (see Bava Metzia 28a).

ביום השמיני עצרת תהיה לכם – עצרו הכתוב מלצאת. הרי שהביא את קדשיו מבית פגי לירושלם, שומע אני יאכלם בירושלם וילן בבית פאגי? ת"ל ביום השמיני עצרת תהיה לכם, עצרו הכתוב מלצאת. אין עצירה אלא כניסה, שנאמר (ירמיה לו) ואני עצור לא אוכל לבוא בית ה', (ירמיהו ל״ג:א׳) ויהי דבר ה' אל ירמיהו שנית והוא עודנו עצור. אין לי אלא י"ט האחרון שאסור מלצאת; י"ט הראשון מנא לן? ודין הוא: הואיל וזה קרוי מקרא קודש וזה קרוי מקרא קודש, מה זה עצור מלצאת אף זה עצור מלצאת!

יָכוֹל אֲנִי לִפְטוֹר אֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ מִן הַדִּין מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְעַד עַכְשָׁיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּיהּ וּשְׁכוּרַת וְלֹא מִיָּיִן״. מַאי ״יָכוֹלְנִי לִפְטוֹר״ דְּקָאָמַר נָמֵי — מִדִּין תְּפִלָּה.

I can make an argument that exempts the entire world from judgment, from the day that the Temple was destroyed until now. As it is stated: “Therefore, hear now this, you afflicted and drunken, but not from wine” (Isaiah 51:21), which teaches that in the wake of the destruction of the Temple, all Jews are considered intoxicated and are not responsible for any sins they commit. The Gemara answers that even Rabbi Elazar ben Azarya did not mean that they should be exempt from liability for all their sins. Rather, what is the meaning of his statement: I can exempt? He, too, meant that he could exempt them from the judgment of prayer, i.e., Jews cannot be held liable for praying without the proper intentions.

עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ, בֵּית דִּין גּוֹזְרִין שָׁלשׁ תַּעֲנִיּוֹת אֲחֵרוֹת עַל הַצִּבּוּר. אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִבְּעוֹד יוֹם, וַאֲסוּרִין בִּמְלָאכָה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְנוֹעֲלִין אֶת הַמֶּרְחֲצָאוֹת. עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ, בֵּית דִּין גּוֹזְרִין עֲלֵיהֶם עוֹד שֶׁבַע, שֶׁהֵן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה תַּעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר. הֲרֵי אֵלּוּ יְתֵרוֹת עַל הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁבָּאֵלּוּ מַתְרִיעִין וְנוֹעֲלִין אֶת הַחֲנוּיוֹת, בַּשֵּׁנִי מַטִּין עִם חֲשֵׁכָה, וּבַחֲמִישִׁי מֻתָּרִין מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת: עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ, מְמַעֲטִין בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, בְּבִנְיָן וּבִנְטִיעָה, בְּאֵרוּסִין וּבְנִשּׂוּאִין וּבִשְׁאֵלַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כִּבְנֵי אָדָם הַנְּזוּפִין לַמָּקוֹם. הַיְחִידִים חוֹזְרִים וּמִתְעַנִּים עַד שֶׁיֵּצֵא נִיסָן. יָצָא נִיסָן וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים, סִימַן קְלָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יב) הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם, וְגוֹ':

If these three regular fasts have passed and they have not been answered with rain, the court decrees three other fasts upon the community. These are severe fasts, in which one may eat and drink only while it is still day, before the beginning of the night of the fast, and on the day of the fast itself they are prohibited to engage in the performance of work, in bathing, in smearing with oil, in wearing shoes, and in marital relations; and they lock the bathhouses so that no one should come to bathe on that day. If these three fasts have passed and they still have not been answered, the court decrees on them another seven fasts, which are a total of thirteen fasts, upon the community, not including the first three fasts observed by individuals. These seven fast days are more severe than the first ones, as on these days, in addition to all the earlier stringencies, they sound the alarm, as will be explained in the Gemara, and they lock the stores. Although shops must remained closed most of the time on these days, on Monday they open them a little at nightfall to allow people to purchase food for breaking their fast, and on Thursday they are permitted to open the stores all day in deference to Shabbat, so that people may purchase food for the sacred day. If these fasts have passed and they have not been answered the court does not decree additional fasts, but the entire community observes the customs of mourning. They decrease their engagement in business transactions, in building and planting, in betrothals and marriages, and in greetings between each person and his fellow, like people who have been rebuked by God. The individuals, i.e., Torah scholars, resume fasting every Monday and Thursday until the month of Nisan ends. After this date they no longer pray for rain, since if Nisan has ended and rains subsequently fall, they are a sign of a curse, as it is stated: “Is not the wheat harvest today? I will call to the Lord that He may send thunder and rain, and you will know and see that your wickedness is great” (I Samuel 12:17). The wheat harvest is around the time of Shavuot, well after Nisan.

וּכְתִיב: ״וַתִּשָּׂא כׇּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא״, אָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתוֹ לַיְלָה לֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם — וַאֲנִי קוֹבֵעַ לָכֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת. חָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה, דִּכְתִיב: ״וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה׳ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עָמַד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל בִּירוּשָׁלִָם וְגוֹ׳״. וּתְשִׁיעִי סָמוּךְ לַחֲשֵׁיכָה הֵצִיתוּ בּוֹ אֶת הָאוּר, וְהָיָה דּוֹלֵק וְהוֹלֵךְ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב״. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵי הָיִיתִי בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר לֹא קְבַעְתִּיו אֶלָּא בָּעֲשִׂירִי, מִפְּנֵי שֶׁרוּבּוֹ שֶׁל הֵיכָל בּוֹ נִשְׂרַף. וְרַבָּנַן — אַתְחַלְתָּא דְפוּרְעֲנוּתָא עֲדִיפָא.

And it is further written: “And all the congregation lifted up their voice and cried and the people wept that night” (Numbers 14:1). Rabba said that Rabbi Yoḥanan said: That night was the night of the Ninth of Av. The Holy One, Blessed be He, said to them: You wept needlessly that night, and I will therefore establish for you a true tragedy over which there will be weeping in future generations. § The mishna further taught that on the Ninth of Av the Temple was destroyed the first time. The Gemara explains that this is as it is written: “And in the fifth month, on the seventh day of the month, which was the nineteenth year of King Nebuchadnezzar, king of Babylon, Nebuzaradan, captain of the guard, a servant of the King of Babylon, came to Jerusalem. And he burnt the house of the Lord” (II Kings 25:8–9). And it is also written: “And in the fifth month, on the tenth day of the month, which was the nineteenth year of King Nebuchadnezzar, king of Babylon, Nebuzaradan, captain of the guard, who served the king of Babylon, came into Jerusalem. And he burnt the house of the Lord” (Jeremiah 52:12–13). And on the ninth, adjacent to nightfall, they set fire to it, and it continuously burned the entire day, as it is stated: “Woe unto us, for the day has declined, for the shadows of the evening are stretched out” (Jeremiah 6:4). This verse is interpreted as a prophecy about the evening when the Temple was burned. And this is what Rabbi Yoḥanan meant when he said: Had I been alive in that generation, I would have established the fast only on the tenth of Av because most of the Sanctuary was burned on that day. And the Sages, who established the fast on the ninth, how do they respond to that comment? They maintain that it is preferable to mark the beginning of the tragedy.

מַתְנִי׳ מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב — עוֹשִׂין, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה — אֵין עוֹשִׂין, וּבְכׇל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לְעוֹלָם יַעֲשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ תַּלְמִיד חָכָם. גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין תַּעֲנִית צִיבּוּר בְּבָבֶל אֶלָּא תִּשְׁעָה בְּאָב בִּלְבַד. לְמֵימְרָא דְּסָבַר שְׁמוּאֵל תִּשְׁעָה בְּאָב בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁלּוֹ אָסוּר? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: תִּשְׁעָה בְּאָב בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁלּוֹ מוּתָּר. וְכִי תֵּימָא קָסָבַר שְׁמוּאֵל: כׇּל תַּעֲנִית צִיבּוּר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁלּוֹ מוּתָּר, וְהָאֲנַן תְּנַן: ״אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִבְּעוֹד יוֹם״. לְמַעוֹטֵי מַאי, לָאו לְמַעוֹטֵי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת? לָא, לְמַעוֹטֵי מִשֶּׁחָשֵׁיכָה.

MISHNA: This mishna continues the previous discussion of customs. In a place where people were accustomed to perform labor on the Ninth of Av, one performs labor. In a place where people were accustomed not to perform labor, one does not perform labor. And in all places Torah scholars are idle and do not perform labor on the Ninth of Av, due to the mourning over the Temple’s destruction. Rabban Shimon ben Gamliel says: With regard to the Ninth of Av, a person should always conduct himself as a Torah scholar and refrain from performing labor. GEMARA: Shmuel said: The only communal fast in Babylonia during which all the stringencies of a communal fast are observed is the Ninth of Av. The Gemara asks: Is that to say, based on the parallel he drew between them, that Shmuel holds that the Ninth of Av is as stringent as communal fast days, in that during twilight on the Ninth of Av all activities prohibited on the Ninth of Av are prohibited? But didn’t Shmuel say: During twilight of the Ninth of Av all activities prohibited on the Ninth of Av are permitted, and the Sages did not decree any prohibitions during this time? And if you say that Shmuel holds: With regard to every communal fast, during twilight those activities considered to be afflictions are permitted, didn’t we learn in a mishna with regard to a public fast day: One may eat and drink while it is still day? The Gemara analyzes this statement: What does the expression: While it is still day, come to exclude? What, isn’t it to exclude twilight of a communal fast day, when these activities are prohibited? The Gemara rejects this: No, it is to exclude the time after dark, when these afflictions are certainly in effect.

וּבְשֶׁבַע אַחֲרוֹנוֹת מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּיבָה לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְנוֹתְנִין אֵפֶר עַל גַּבֵּי הַתֵּיבָה, וּבְרֹאשׁ הַנָּשִׂיא, וּבְרֹאשׁ אַב בֵּית דִּין, וְכׇל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֵפֶר מִקְלֶה הֵן מְבִיאִין! אָמַר רַב פָּפָּא: כִּי תְּנַן נָמֵי מַתְנִיתִין — אַשֶּׁבַע אַחֲרוֹנוֹת תְּנַן. וּבְרֹאשׁ הַנָּשִׂיא, וַהֲדַר תָּנֵי כׇּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ. אִינִי?! וְהָתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר: בִּגְדוּלָּה מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל, וּבִקְלָלָה מַתְחִילִין מִן הַקָּטָן. הָא חֲשִׁיבוּתָא לְדִידְהוּ, דְּאָמְרִי לְהוּ: אַתּוּן חֲשִׁיבִיתוּ לְמִיבְעֵי עֲלַן רַחֲמֵי אַכּוּלֵּי עָלְמָא.

The baraita continues: And on the final seven fasts they remove the ark to the main city square and place ashes upon the ark, and on the head of the Nasi, and on the head of the deputy Nasi, and each and every member of the community takes ashes and places them upon his head. Rabbi Natan says: They would bring specifically burnt ashes. This baraita indicates that the full ritual is performed only on the final set of fasts. Rav Pappa said in explanation: When we taught the mishna as well, it was taught only with regard to the final set of seven fasts, not the earlier series of fasts. § And the mishna further states that ashes are placed on the head of the Nasi and on the head of the deputy Nasi. And then it teaches that each and every member of the community places ashes upon his head. The Gemara asks: Is that so? Is this the proper order? Isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: With regard to matters of greatness, where it is a mark of honor and distinction to be treated first, one begins with the greatest member of the group, but for any matter involving a curse or dishonor, one begins with the least important member of the group. Why, then, are the leaders of the community, its most important members, the first to perform these fast day expressions of mourning, which are a response to a curse? The Gemara answers: The reason is that this leadership role in the performance of these acts is considered a distinction and an honor for them, as it is as though the community is saying to them: You are worthy of requesting compassion on behalf of everyone.

וְלַיקִּשׁ לְחַג הַסּוּכּוֹת: מָה לְּהַלָּן שְׁמוֹנָה — אַף כָּאן שְׁמוֹנָה! שְׁמִינִי רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא. אֵימוֹר דְּאָמְרִינַן שְׁמִינִי רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ לְעִנְיַן פָּזֵ״ר קָשֶׁ״ב, אֲבָל לְעִנְיַין תַּשְׁלוּמִין — דִּבְרֵי הַכֹּל תַּשְׁלוּמִין דְּרִאשׁוֹן הוּא! דִּתְנַן: מִי שֶׁלֹּא חָג יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג — חוֹגֵג אֶת כָּל הָרֶגֶל וְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג.

The Gemara asks: If so, draw an analogy from the festival of Shavuot to the festival of Sukkot, which is also mentioned in close proximity to it, and say: Just as below, on Sukkot, the offering may be brought for eight days, so too, here, on Shavuot, it should be possible to bring the offering for eight days. The Gemara rejects this suggestion: This is not so, as even on Sukkot the Festival peace-offering may be brought only for seven days, as the eighth day is a separate Festival in and of itself. The Gemara raises a question: But can’t you say that we say that the Eighth Day of Assembly is a Festival in and of itself only with regard to peh, zayin, reish, kuf, shin, beit, an acronym that stands for six unique aspects to the Eighth Day of Assembly. But with regard to the matter of redress for failing to bring a Festival peace-offering, everyone agrees that the Eighth Day of Assembly is still a day of redress for the first day of the festival of Sukkot. As we learned in a mishna: If one did not bring his Festival peace-offering on the first day of the festival of Sukkot, he may still bring the Festival peace-offering during all of the Festival and even on the last day of the Festival, as the Eighth Day of Assembly is regarded as part of Sukkot for this purpose. If so, perhaps the festival of Shavuot can be compared to the festival of Sukkot such that the Festival peace-offering of Shavuot may also be brought for eight days.

רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ לְעִנְיַן פָּזֵ״‎ר קֶשֶׁ״‎ב. פַּיִיס בִּפְנֵי עַצְמוֹ. זְמַן בִּפְנֵי עַצְמוֹ. רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ. קׇרְבָּן בִּפְנֵי עַצְמוֹ. שִׁירָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. מַתְנִי׳ הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה — שְׁמוֹנָה. כֵּיצַד? מְלַמֵּד שֶׁחַיָּיב אָדָם בְּהַלֵּל וּבְשִׂמְחָה וּבִכְבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג כִּשְׁאָר כׇּל יְמוֹת הַחַג.

is a Festival in and of itself with regard to the matter of: Peh, zayin, reish; kuf, shin, beit. This is an acronym for: A lottery [payis] in and of itself, i.e., a new lottery is performed on that day to determine which priests will sacrifice the offerings that day, and the order established on Sukkot does not continue; the blessing of time [zeman], i.e., Who has given us life, sustained us, and brought us to this time, in and of itself, as it is recited just as it is recited at the start of each Festival; a Festival [regel ] in and of itself, and there is no mitzva to sit in the sukka (see Tosafot); an offering [korban] in and of itself, as the number of offerings sacrificed on the Eighth Day is not a continuation of the number sacrificed on Sukkot but is part of a new calculation; a song [shira] in and of itself, since the psalms recited by the Levites as the offerings are sacrificed on the Eighth Day are not a continuation of those recited on Sukkot; a blessing [berakha] in and of itself, as the addition to the third blessing of Grace after Meals and to the Amida prayer (see Tosafot) is phrased in a manner different from that of the addition recited on Sukkot. MISHNA: This mishna elaborates upon the first mishna in this chapter. The obligation to recite hallel and the mitzva of rejoicing on the Festival by sacrificing and eating the meat of peace-offerings are always for eight days. The mishna explains: How so? This teaches that a person is obligated in hallel, and in the mitzva of rejoicing, and in reverence for the last day of the Festival like he is for all the other days of the Festival.

[ד] "ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה" שאין תלמוד לומר!? אלא אם אינו ענין לחוץ לזמנו, תנהו ענין חוץ למקומו.

תָּנָא: לֹא שֶׁלּוֹ הָיְתָה אֶלָּא שֶׁל שְׁכֶינְתּוֹ הָיְתָה, וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא מִיחָה בָּהּ נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ. רַב וְרַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרַב חֲבִיבָא מַתְנוּ: בְּכוּלֵּיהּ דְּסֵדֶר מוֹעֵד כָּל כִּי הַאי זוּגָא חַלּוֹפֵי רַבִּי יוֹחָנָן וּמְעַיֵּיל רַבִּי יוֹנָתָן. כׇּל מִי שֶׁאֶפְשָׁר לִמְחוֹת לְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ וְלֹא מִיחָה — נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. בְּאַנְשֵׁי עִירוֹ — נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי עִירוֹ. בְּכָל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ — נִתְפָּס עַל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. אָמַר רַב פָּפָּא: וְהָנֵי דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא מִיתַּפְסוּ אַכּוּלֵּי עָלְמָא. כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִכְתִיב ״ה׳ בַּמִּשְׁפָּט יָבֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו״ — אִם שָׂרִים חָטְאוּ,

The Gemara answers: It was taught in the Tosefta: The cow was not his; rather, it was his neighbor’s. And because he did not protest her conduct and tell her that doing so is prohibited the cow was called by his name to his discredit, as if it were his. It was related that Rav, and Rabbi Ḥanina, and Rabbi Yoḥanan, and Rav Ḥaviva taught the statement cited below. The Gemara comments: Throughout the order of Moed, wherever this pair of Sages is mentioned, exchange Rabbi Yoḥanan and insert Rabbi Yonatan in his place. In any event, they said: Anyone who had the capability to effectively protest the sinful conduct of the members of his household and did not protest, he himself is apprehended for the sins of the members of his household and punished. If he is in a position to protest the sinful conduct of the people of his town, and he fails to do so, he is apprehended for the sins of the people of his town. If he is in a position to protest the sinful conduct of the whole world, and he fails to do so, he is apprehended for the sins of the whole world. Rav Pappa said: And the members of the household of the Exilarch were apprehended and punished for the sins of the whole world. Because their authority extends across the entire Jewish world, it is in their hands to ensure that nobody commit a transgression. As indicated by that which Rabbi Ḥanina said: What is the meaning of that which is written: “The Lord will enter into judgment with the Elders of His people and its princes, saying: It is you who have eaten up the vineyard; the robbery of the poor is in your houses” (Isaiah 3:14)? The question arises: If the princes sinned by committing robbery,

וְאָמַר רַבִּי אִילְעָא מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה עַל אָדָם לוֹמַר דָּבָר הַנִּשְׁמָע — כָּךְ מִצְוָה עַל אָדָם שֶׁלֹּא לוֹמַר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע. רַבִּי אַבָּא אוֹמֵר: חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ״.

The Gemara cites other statements made by Rabbi Ile’a in the name of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon. And Rabbi Ile’a said in the name of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon: Just as it is a mitzva for a person to say that which will be heeded, so is it a mitzva for a person not to say that which will not be heeded. One should not rebuke those who will be unreceptive to his message. Rabbi Abba says: It is obligatory for him to refrain from speaking, as it is stated: “Do not reprove a scorner lest he hate you; reprove a wise man and he will love you” (Proverbs 9:8).

כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מִתְאַבֵּל כְּמוֹ שֶׁצִּוּוּ חֲכָמִים הֲרֵי זֶה אַכְזָרִי. אֶלָּא יִפְחַד וְיִדְאַג וִיפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו וְיַחְזֹר בִּתְשׁוּבָה. וְאֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁמֵּת תִּדְאַג כָּל הַחֲבוּרָה כֻּלָּהּ. כָּל זֶה לְהָכִין עַצְמוֹ וְיַחְזֹר וְיֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ.

Whoever does not mourn over his dead in the manner which our Sages commanded is cruel. Instead, one should be fearful, worry, examine his deeds and repent. If one member of a group dies, the entire group should worry. All of this is so that a person should prepare himself and repent and awake from his sleep.

הָרוֹאֶה חֲבֵרוֹ שֶׁחָטָא אוֹ שֶׁהָלַךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה מִצְוָה לְהַחֲזִירוֹ לַמּוּטָב וּלְהוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא חוֹטֵא עַל עַצְמוֹ בְּמַעֲשָׂיו הָרָעִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יז) "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". צָרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. וִידַבֵּר לוֹ בְּנַחַת וּבְלָשׁוֹן רַכָּה וְיוֹדִיעוֹ שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר לוֹ אֶלָּא לְטוֹבָתוֹ לַהֲבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אִם קִבֵּל מִמֶּנּוּ מוּטָב וְאִם לָאו יוֹכִיחֶנּוּ פַּעַם שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית.

דרכי התשובה שבהם יטהר האדם מעונותיו ויזכה מחטאתו לפני אדוניו, הנה הם שיתקן המחשבה והדבור והמעשה. המחשבה שיתחרט אדם מעונותיו, הדבור שיודה על פשעיו, המעשה שיקבל עליו שלא ישוב עוד לכסלה, אבל יעשה מעשים שיורו שהמעשים הראשונים היו בטעות ובבלי דעת.

אמר רבי טוביהו ברבי אליעזר ז״ל חזרתי על כל עניני המועדות ולא מצאתי חג שבועות שנקרא עצרת. ורבותינו ז״ל קראו בכל מקום עצרת לחג השבועות והוא לשון תרגום דאמר אנקלוס הגר בעצרתכון. נאמר עצרת בשביעי של פסח ונאמר עצרת בשמיני של חג להקישו ללינה דכתיב (דברים ט״ז:ט״ז) בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות הוקשו זה לזה:

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם" וְגוֹ': וְאֵלּוּ הֵן יוֹם שְׁלִישִׁי בְּתִשְׁרֵי שֶׁבּוֹ נֶהֱרַג גְּדַלְיָה בֵּן אֲחִיקָם וְנִכְבַּת גַּחֶלֶת יִשְׂרָאֵל הַנִּשְׁאָרָה וְסִבֵּב לְהָתָם גָּלוּתָן. וַעֲשִׂירִי בְּטֵבֵת שֶׁבּוֹ סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע עַל יְרוּשָׁלַיִם וֶהֱבִיאָהּ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק. וְי"ז בְּתַמּוּז חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ בּוֹ. נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת. וּבָטֵל הַתָּמִיד מִבַּיִת רִאשׁוֹן. וְהֻבְקְעָה יְרוּשָׁלַיִם בְּחֻרְבָּן שֵׁנִי. וְשָׂרַף אַפּוֹסְטוֹמוֹס הָרָשָׁע אֶת הַתּוֹרָה. וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל: וְתִשְׁעָה בְּאָב חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ בּוֹ. נִגְזַר עַל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ. וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה. וְנִלְכְּדָה עִיר גְּדוֹלָה וּבֵיתָר שְׁמָהּ וְהָיוּ בָּהּ אֲלָפִים וּרְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל וְהָיָה לָהֶם מֶלֶךְ גָּדוֹל וְדִמּוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וּגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. וְנָפַל בְּיַד הָרוֹמִיִּים וְנֶהֶרְגוּ כֻּלָּם וְהָיְתָה צָרָה גְּדוֹלָה כְּמוֹ חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וּבוֹ בַּיּוֹם הַמּוּכָן לְפֻרְעָנוּת חָרַשׁ טוּרְנוּסְרוּפוּס הָרָשָׁע אֶת הַהֵיכָל וְאֶת סְבִיבָיו לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר(ירמיה כו יח) (מיכה ג יב) "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ":

There are days when the entire Jewish people fast because of the calamities that occurred to them then, to arouse [their] hearts and initiate [them in] the paths of repentance. This will serve as a reminder of our wicked conduct and that of our ancestors, which resembles our present conduct and therefore brought these calamities upon them and upon us. By reminding ourselves of these matters, we will repent and improve [our conduct], as [Leviticus 26:40] states: "And they will confess their sin and the sin of their ancestors." These days are the following: The Third of Tishrei. This is the day on which Gedaliah ben Achikam was slain and the ember of Israel that remained was extinguished, causing their exile to become complete. The Tenth of Tevet. This is the day Nebuchadnezzar, the wicked, the King of Babylon, camped against Jerusalem and placed the city under siege. The Seventeenth of Tammuz. Five tragedies took place on this day: a) The Tablets were broken; b) In the First Temple, the offering of the daily sacrifices was nullified; c) [The walls of] Jerusalem were breached in [the war leading to] the destruction of the Second Temple; d) Apostmos, the wicked, burned a Torah scroll; and e) He erected an idol in the Temple. On the Ninth of Av, five tragedies occurred: It was decreed that the Jews in the desert would not enter Eretz Yisrael; The First and the Second Temples were destroyed; A large city named Betar was captured. Thousands and myriads of Jews inhabited it. They were ruled by a great king whom the entire Jewish people and the leading Sages considered to be the Messianic king. The city fell to the Romans and they were all slain, causing a national catastrophe equivalent to that of the Temple's destruction. On that day designated for retribution, the wicked Tineius Rufus plowed the site of the Temple and its surroundings, thereby fulfilling the prophecy [Micah 3:12], "Zion will be plowed like a field."

שֶׁבַע תַּעֲנִיּוֹת הָאֵלּוּ כָּל מָקוֹם שֶׁגּוֹזְרִין אוֹתָם שָׁם אַחַר שֶׁמִּתְפַּלְּלִין יוֹצְאִין כָּל הָעָם לְבֵית הַקְּבָרוֹת וּבוֹכִין וּמִתְחַנְּנִים שָׁם. כְּלוֹמַר הֲרֵי אַתֶּם מֵתִים כְּאֵלּוּ אִם לֹא תָּשׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם. וּבְכָל תַּעֲנִית מִתַּעֲנִיּוֹת הַצָּרוֹת שֶׁגּוֹזְרִין עַל הַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת נְעִילָה בְּכָל מָקוֹם:

וּמִדְרָשׁוֹ בַאַגָּדָה לְפִי שֶׁכָּל יְמוֹת הָרֶגֶל הִקְרִיבוּ כְנֶגֶד שִׁבְעִים אֻמּוֹת, וּבָאִין לָלֶכֶת, אָמַר לָהֶם הַמָּקוֹם בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם עֲשׂוּ לִי סְעוּדָה קְטַנָּה כְּדֵי שֶׁאֵהָנֶה מִכֶּם (סוכה נ"ה):

וְנִרְאִין לִי הַדְּבָרִים שֶׁעַל חֶשְׁבּוֹן תְּקוּפָה זוֹ הָיוּ סוֹמְכִין לְעִנְיַן עִבּוּר הַשָּׁנָה בְּעֵת שֶׁבֵּית דִּין הַגָּדוֹל מָצוּי. שֶׁהָיוּ מְעַבְּרִין מִפְּנֵי הַזְּמַן אוֹ מִפְּנֵי הַצֹּרֶךְ. לְפִי שֶׁחֶשְׁבּוֹן זֶה הוּא הָאֱמֶת יוֹתֵר מִן הָרִאשׁוֹן. וְהוּא קָרוֹב מִן הַדְּבָרִים שֶׁנִּתְבָּאֲרוּ בְּאִצְטַגְנִינוּת יוֹתֵר מִן הַחֶשְׁבּוֹן הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיְתָה בּוֹ שְׁנַת הַחַמָּה שס"ה יוֹם וּרְבִיעַ יוֹם:

עצרת הוא. יש אומרים שטעמו קהלה כטעם עצרת בוגדים והטעם התחברות כל ישראל לשלש רגלים ולא דברו נכונה כי הנה כתוב בפסח וביום השביעי עצרת וכתיב ופנית בבקר והלכת לאהליך והקרוב שהוא כמו נעצר לפני ה׳‎ שיהיה בטל מכל עסקי העולם ופירוש עצרת הוא כל מלאכת עבודה לא תעשו וכן כתוב בעצרת מועד הפסח:

עִנְיַן הָעֲצִירָה הוּא לֹא בִּלְבַד לִשְׁבּוֹת מִמְּלֶאכֶת הֶדְיוֹט, אֲבָל הִיא עִם זֶה אַזְהָרַת עֲמִידָה אֵיזֶה זְמַן בְּמָקוֹמוֹת הַקֹּדֶשׁ לַעֲבוֹד בַּמָּקוֹמוֹת הָהֵם אֶת הָאֵל יִתְבָּרַךְ בְּתוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה אוֹ בַּעֲבוֹדָה, כְּעִנְיַן ״וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא נֶעְצָר לִפְנֵי ה׳״ (שמואל א כא:ח), וְהוּא אָמְרוֹ ״קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה״ (יואל א:יד) אָמַר אִם כֵּן שֶׁזֶּה הַיּוֹם אַחַר חַג הַסֻּכּוֹת אֲשֶׁר בּוֹ שָׁלְמוּ כָּל שִׂמְחוֹת הָרְגָלִים, הוּא קֹדֶשׁ לִהְיוֹת יוֹם עֲצֶרֶת שֶׁיֵּעָצְרוּ בִּמְקוֹמוֹת הַקֹּדֶשׁ וְתִהְיֶה שִׂמְחָתוֹ שִׂמְחָה שֶׁל תוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, כְּאָמְרוֹ ״יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעוֹשָׂיו״ (תהלים קמט:ב).

לֹא יָבִיא אָדָם תּוֹדָה בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר מִפְּנֵי הֶחָמֵץ שֶׁבָּהּ שֶׁאֵין מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל. וְאִם הֵבִיא יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבַת שִׂמְחָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

A person should not bring a thanksgiving offering on the day of the fourteenth of Nisan, because of the leaven it includes, for we do not cause sacred foods to be disqualified. If one brought such an offering, he may fulfill his obligation for celebratory peace-offerings through it, as explained.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. אֲבָל בְּדִבְרֵי שָׁמַיִם אִם לֹא חָזַר בּוֹ בַּסֵּתֶר מַכְלִימִין אוֹתוֹ בָּרַבִּים וּמְפַרְסְמִים חֶטְאוֹ וּמְחָרְפִים אוֹתוֹ בְּפָנָיו וּמְבַזִּין וּמְקַלְּלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּחֲזֹר לַמּוּטָב כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ כָּל הַנְּבִיאִים בְּיִשְׂרָאֵל:

מִי שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק בְּמַחְלֹקֶת עַל הַמִּתְיַצְּבִים עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹב וּמוֹשְׁכֵי הֶעָוֹן. הֲרֵי הוּא נֶעֱנָשׁ מִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם. וְעוֹבֵר בְּלָאו שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י"ט:י"ז) וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. וְנֶאֱמַר (הושע י':ט') מִימֵי הַגִּבְעָה חָטָאתָ יִשְׂרָאֵל שָׁם עָמָדוּ לֹא תַשִּׂיגֵם בַּגִּבְעָה מִלְחָמָה עַל בְּנֵי עַוְלָה. פֵּרוּשׁוֹ – אִם שָׁם עָמְדוּ הַדּוֹר הַזֶּה לֹא הִשִּׂיגָה אוֹתָם בַּגִּבְעָה מִלְחָמָה לְבַעֵר הָרָע כַּאֲשֶׁר הִשִּׂיגָה מִלְחָמָה לִבְנֵי הַדּוֹר הַהוּא. שָׁם עָמְדוּ כְּמוֹ אִם שָׁם עָמְדוּ. וְכֵן וְעָזַב אֶת אָבִיו וְאִם עָזַב. רְצוֹנוֹ לוֹמַר – מִמִּין חֵטְא גִּבְעָה הָיָה חַטָּאתָם. אָכֵן הֵם הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה כִּי נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם לְבַעֵר הָרַע. וְנֶאֱמַר (שופטים ה':כ"ג) אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה' אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים. וְנֶאֱמַר (דברים א':י"ז) לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ. וְכָל מִי שֶׁהוּא לשי"ת יִמְסֹר נַפְשׁוֹ עַל קְדֻשַּׁת ה'. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל"ב:כ"ו) מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. וְנֶאֱמַר (במדבר כ"ה:ז') וַיַּרְא פִּינְחָס וְגוֹ' וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וְחוֹבָה עַל כָּל יָרֵא. אַף כִּי אוֹהֵב טְהָר לֵב, לְהָעִיר קִנְאָה כִּי יִרְאֶה וְהִנֵּה יַד שָׂרִים וּסְגָנִים בַּמַּעַל. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: כָּל פִּרְצָה שֶׁאֵינָהּ מִן הַגְּדוֹלִים אֵינָהּ פִּרְצָה, שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ט':ב') וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה.

One who does not perpetuate a dispute against those who stand on a path that is not good, and those that haul in iniquity, is surely punished for their transgressions in all their sins (of the actual sinners); and [also] transgresses a negative commandment - as it is stated (Leviticus 19:17), “and not bear sin because of him..” And it is stated (Hosea 10:9) “You have sinned more, O Israel, than in the days of Gibeah; there they stand; shall they not be overtaken [as] at Gibeah by a war upon scoundrels?” Its explanation is [that] if that generation (of Hosea) was standing there, they would not have overtaken those in Gibeah in war, to destroy the evil, as that generation had overcome [the evildoers of that time] in war. The understanding of “there they stand” is, if they stood there. And likewise “and leave his father” (Genesis 44:22) is, if he left. [This is] meaning to say, that their sin was of the type of sin of Gibeah. However [the earlier generation] was better than these, since they gathered and stood with their lives to destroy the evil. And it is stated (Judges 5:23), “‘Curse Meroz,’ said the angel of the Lord; ‘Bitterly curse its inhabitants, because they came not to the aid of the Lord, to the aid of the Lord among the warriors.” And it is stated (Deuteronomy 1:17), “do not fear in front of a man.” And anyone who is for God, may He be blessed, should give over his life for the sanctification of God, as it is stated (Exodus 32:26), “‘Whoever is for the Lord, come to me’; and all the Levites gathered to him.” And it is [also] stated (Numbers 25:7), “And Phinheas saw, etc. and he took a spear in his hand.” And it is an obligation on all that fear [God] - even if he is one that loves pureness of heart - to arouse zealotry when he sees that behold, the officers and the prefects are in trespass, as it is stated (Ezra 9:2), “and it was the hand of the officers and prefects who were in this trespass first.”

צאו וראו את יום הזכרון להיותנו לאומה. אפילו חישוב הלוח שלנו אינו דומה לחישובם של יתר העמים. אין החג בא במפתיע, ללא התכוננות נפשית מוקדמת. עוד לפני למעלה מחודש כבר שלח את מבשריו, ארבע הפרשיות שקלים, זכור, פרה והחודש. ארבע פרשיות אלו מעוררות את הנקודות החשובות ביותר בתודעה הלאומית שלנו, החובה המוטלת על כל אחד מאתנו במדה שוה, ללא כל הבדלים שהם בבית המקדש פנימה, הניגוד שבינינו ובין שאר העמים כלפי חוץ, התודעה של החרות המוסרית, שבכוחה להתנשא למעלה מכל הענינים החושניים שבחיים, והתקוה לגאולת ה' הניתנת לנו לעומת כל שפלות חושנית, חברתית ומוסרית, למען נוכל להתחדש להתרענן ולשוב לרמתנו כמקודם.

תופעה אופינית וראויה להתבוננות היא, שאין אנו מסתפקים ביום זכרון אחד לאבדן עצמאותנו המדינית, ביום בו נחרב בית המקדש, אלא יש לנו ימי זכרון מיוחדים לכל מאורע שהביא לידי חורבן זה... אולי יש בתופעה זו משום רמז על כך, שהחורבן לא בא לפתע-פתאום כתוצאה ממשגה מסויים, כך שאבותינו מצאו פתאום את עצמם בפני מצב קיים שאי אפשר לשנותו. לאמיתו של דבר היה בידם עד הרגע האחרון למנוע את השואה הנוראה. אפילו על שפת התהום עוד יכלו לחזור בהם ולהתעלות שוב בפריחה רעננה, הם לא עשו דבר כדי לשפר את מעשיהם ולתקן את אשר עיוותו, ולא מנעו את הפורענות. האין דבר זה בא ללמדנו, כי לעולם אינו מאוחר מלחזור בתשובה אל אבינו שבשמים, כי בכל יום ניתן לנו לשוב ולהקים מחדש את הריסות ישענו...

הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי שֶׁבָּרִאשׁוֹן הוּא בַּמֶּה שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְעִנְיָנוֹ גֹּדֶל הַהֲטָבָה שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם לְעוֹלָם מֵטִיב לַבְּרִיּוֹת וְלֹא מֵרֵעַ לָהֶם, וְזֶה בַּגּוּף, בַּמָּמוֹן, וּבַנֶּפֶשׁ. בַּגּוּף, שֶׁיִּהְיֶה מִשְׁתַּדֵּל לַעֲזֹר כָּל אָדָם בְּמָה שֶׁיּוּכַל וְיָקֵל מַשָּׂאָם מֵעֲלֵיהֶם, וְהוּא מָה שֶׁשָּׁנִינוּ (אבות פ"ו): וְנוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ, וְאִם מַגִּיעַ לַחֲבֵרוֹ אֵיזֶה נֶזֶק בְּגוּפוֹ, וְהוּא יוּכַל לִמְנֹעַ אוֹתוֹ אוֹ לַהֲסִירוֹ, יִטְרַח כְּדֵי לַעֲשׂוֹתוֹ. בַּנֶּפֶשׁ, שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת לַחֲבֵרוֹ כָּל קוֹרַת רוּחַ שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ, בֵּין בְּעִנְיְנֵי הַכָּבוֹד, בֵּין בְּכָל שְׁאָר הָעִנְיָנִים, כָּל מָה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאִם יַעֲשֵׂהוּ לַחֲבֵרוֹ הוּא מְקַבֵּל נַחַת רוּחַ מִמֶּנּוּ, מִצְוַת חֲסִידוּת הוּא לַעֲשׂוֹתוֹ, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יְצַעֲרֶנּוּ בְּשׁוּם מִינֵי צַעַר כְּלָל, יִהְיֶה בְּאֵיזֶה אֹפֶן שֶׁיִּהְיֶה.

CHESED - KINDLINESS: The second subdivision of the first division, namely, piety in deed between man and his fellow, its matter is great beneficence, namely, that one always does good to others and never harms them. This applies to the body, possessions, and spirit of one's fellow. Body: that one strives to help all men however he can, and lighten the burden that is upon them. As we learned: "bearing the yoke with one's fellow" (Avot 6:6). If his fellow is about to be struck by some bodily harm and he can prevent it or remove it, he should exert himself to do so. Spirit: to strive to bring however much contentment to his fellow that he can. This applies to matters of honor or any other area. If he knows that he can do something to his fellow that will give him contentment, it is a mitzvah of Piety to do so. It goes without saying that he will not cause him any pain of any kind whatsoever.

כל התבוננות שטחית בעם ישראל ובצומותיו ההיסטוריים, החוזרים ונשנים מדי שנה בשנה, עלולה להעלות את המחשבה, כי הצום והבכי הם הדברים הראשונים במעלה הנחוצים לו לעם זה, שכן הוא אינו מסתפק בקביעת צום אחד לזכר חורבן ארצו, אלא הוא מעלה בזכרונו את האסון האחד בשלביו השונים... והיות שההוללות והשחצנות הן שהיו בעוכרי אושרו הלאומי, לכן מוצאים מוריו ומחנכיו לנכון לנצל כל הזדמנות כדי לדכאו ולהכניעו על ידי צום ומספד וסגפנות, לטפח בו את רוח היאוש והרפיון הצער והכאב, שברון הלב והביטול העצמי, למען יכשיר עצמו על ידי כך להיות ראוי לגורל טוב יותר בעתיד...

עצרת - שאז פנויים מקרבנות ומקבלים מוסר ותוכחה.

עצורים הם מעשיית מלאכה. והא דכתיב אחריו "כל מלאכת עבודה לא תעשו", דאי כתב "עצרת תהיה לכם" בלבד, הוה אמינא "עצרת" הוא עשה בלבד, ולפיכך כתב "כל מלאכת עבודה לא תעשו", לומר שהוא לאו. ואילו כתב "כל מלאכת עבודה לא תעשו" בלבד, ולא כתב "עצרת תהיה לכם", לא הוי אלא לאו, לכך כתב "עצרת תהיה לכם" – עשה:

ולפי האמור י"ל דהיינו טעמא דלדידן מיתב יתבינן, כי בגלות שנחשכה כל עין מראות ואתפשטא מסאבותא בעלמא, שוב תכון הסוכה צלא דמהימנותא גם בשמ"ע, כי כל היכי שיש מקום לומר שעושין מפני ספק שביעי, שוב אינו נחשב גרעון ופגם בכבוד שמ"ע:

וּמַה שֶּׁכָּתוּב: ״בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר״, פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּהְיֶה אֵיזֶה יִתְרוֹן וּמַעֲלָה מִזֶּה, הִנֵּה אַדְּרַבָּה, מִלָּשׁוֹן זֶה מַשְׁמַע, שֶׁהָעֶצֶב מִצַּד עַצְמוֹ אֵין בּוֹ מַעֲלָה, רַק, שֶׁיַּגִּיעַ וְיָבֹא מִמֶּנּוּ אֵיזֶה יִתְרוֹן, וְהַיְינוּ – הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה׳ אֱלֹהָיו, הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב הָאֲמִיתִּי לְעִתִּים מְזוּמָּנִים עַל עֲוֹנוֹתָיו בְּמַר נַפְשׁוֹ וְלֵב נִשְׁבָּר, שֶׁעַל יְדֵי זֶה, נִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, וַאֲזַי יְקוּיַּם בּוֹ רֵישֵׁיהּ דִּקְרָא: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳, הָשִׁיבָה לִי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ, וְרוּחַ נְדִיבָה וְגוֹ׳״. וְזֶהוּ טַעַם הַפָּשׁוּט לְתִיקּוּן הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, לוֹמַר מִזְמוֹר זֶה אַחַר תִּיקּוּן חֲצוֹת קוֹדֶם הַלִּימּוּד – כְּדֵי לִלְמוֹד בְּשִׂמְחָה אֲמִיתִּית בַּה׳ הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב; שֶׁיֵּשׁ לְשִׂמְחָה זוֹ יִתְרוֹן, כְּיִתְרוֹן הָאוֹר הַבָּא מִן הַחֹשֶׁךְ דַּוְקָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״וְרָאִיתִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר כוּ׳״, עַיֵּין שָׁם, וְדַי לַמֵּבִין. וְהִנֵּה, בֵּין שֶׁנָּפְלָה לוֹ הָעַצְבוּת בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה בְּתַלְמוּד תּוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה, וּבֵין שֶׁנָּפְלָה לוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ: כִּי אֵין הַזְּמַן גְּרָמָא כָּעֵת לְעַצְבוּת אֲמִיתִּית, אֲפִילוּ לְדַאֲגַת עֲוֹנוֹת חֲמוּרִים חַס וְשָׁלוֹם, רַק לָזֹאת צָרִיךְ קְבִיעוּת עִתִּים וּשְׁעַת הַכּוֹשֶׁר בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה׳ אֲשֶׁר חָטָא לוֹ, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לִבּוֹ נִשְׁבָּר בֶּאֱמֶת בִּמְרִירוּת אֲמִיתִּית.

As for what is written, “In every sadness there is profit,” which means that some profit and advantage would be derived from it, the phrase, on the contrary, indicates that sadness in itself has no virtue, except that some profit is derived and experienced from it, namely, the true joy in the L–rd G–d which follows from genuine anguish over one’s sins at propitious moments with bitterness of soul and a broken heart. For thereby the spirit of impurity and of the sitra achara is broken, as also the iron wall that separates him from his Father in Heaven, as is commented in the Zohar on the verse, “A broken and a contrite heart, G–d, You will not disdain”; then will be fulfilled in him the preceding verses: “Let me hear joy and gladness…. Restore to me the joy of Your deliverance, and uphold me with a spirit of magnanimity.” This is the simple reason why the Arizal instituted the recital of this Psalm after the Midnight Prayer, before commencing study, in order to study with the true joy in G–d which succeeds remorse. For such joy has an excellence similar to that of a light emerging from the very darkness, as is written in the Zohar on the verse, “And I saw that wisdom surpasses folly, as the light surpasses darkness.” Note there, and it will suffice for him who understands. Thus, whether the melancholy enc­roaches on him during Divine service, in study or prayer, or not during Divine service, he should tell himself that now is not the time for genuine anxiety, not even for worry over serious transgressions, G–d forbid. For, for this, one needs appointed times and a propitious occasion, with calmness of mind to reflect on the greatness of G–d, against Whom one has sinned, so that thereby one’s heart may truly be rent with sincere contrition.

ורק שעי"ז ישוב האדם ועושה מזה ג"כ ברכה. וכן איתא בזוה"ק שיסורין לאדם כשמקבלן באהבה ושב להש"י בחושבו כי ה' עשה עמו חסד בזה שעי"ז יתעורר לשוב. עי"ז עושה אותם יסורין של אהבה. וז"ש נותן לפניכם ב' וקללה שגם הקללה ביד האדם לעשותה ברכה כנ"ל.

Hashem's intention is not to curse but to prompt repentance, turning curses into blessings. The Zohar echoes this: accepting suffering with love and returning to Hashem transforms it into "sufferings of love" (יסורים של אהבה). This aligns with the pasuk, “See, I have given you the blessing and the curse,” showing that it's within our power to convert curses into blessings. The Midrash advises not to view curses as separate from blessings.

במדרש תקעו בחודש שופר, בחודש זה תחדשו מעשיכם בשופר בחודש זה תשפרו מעשיכם, נראה שחידוש מעשים הוא שכל איש יראה א"ע כאלו היום בא לעולם, כמ"ש בני אתה אני היום ילדתיך, ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלנה על לב, ולעומת שהוא מסלק ומפריש א"ע מן החטאים, השי"ת ברוב רחמיו מסלק את החטאים ממנו ומשליכם במצולות הים: במדרש תקעו בחודש שופר, בחודש זה תחדשו מעשיכם בשופר בחודש זה תשפרו מעשיכם, נראה שחידוש מעשים הוא שכל איש יראה א"ע כאלו היום בא לעולם, כמ"ש בני אתה אני היום ילדתיך, ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלנה על לב, ולעומת שהוא מסלק ומפריש א"ע מן החטאים, השי"ת ברוב רחמיו מסלק את החטאים ממנו ומשליכם במצולות הים:

ואפשר כי באותו ענין שקרא א״א השם אדנ׳ נאמר לו הגלות שיגלו בניו כמ״ש שם והנה אימה חשכה גדולה וכו׳ כי גר יהי׳ זרעך וכו׳, ובגמרא איתא שמפני שאמר אדנ׳ במה אדע נענש בגלות בניו, וזה שהוסיף א״א על אדה״ר, כי אדה״ר אמר שנאה לקרא את השם אדנ׳ בזמן שניכר לכל שהוא ית׳ אדון לכל, כמו שאמר לך נאה וכו׳ שאתה אדון לכל בריותיך, וא״א הוסיף שגם בזמן הגלות והחשכה והצרות, הוא ית׳ אדנ׳ ואת שמו ית׳ אדנ׳ יקרא, ולא בלבד שגם אז יקראו ישראל את שמו ית׳ ויהיו דבוקים ואחוזים בו ית׳ רק גם עבודה לעצמה היא וקבלת עומ״ש ואדנותו ית׳ שבזמן ההתגלות והטובה אינה מתגלה כ״כ. רבים הם דרכי העבודה והתגלות מלכותו ית׳, ישנה התגלות מלכותו שהיא דוקא בעת ההתגלות וטוב לישראל, וישנה שהיא בזמן ההסתר והגלות דוקא, שכלם רואים איך בני ישראל סובלים כ״כ צרות למען שמו ית׳ ומקבלים עליהם עול מלכותו במס״נ. וחוץ מזה איתא מהאר״י הקדוש זצוק״ל שבפטירת הצדיקים נשמותיהם הקדושות שעולות למרום נעשות בחי׳ מ״נ ממלכות לזעיר, ומזו״נ לאו״א, ועי״ז נעשה שלימות היחודים, והיא בחי׳ מיכאל עומד ומקריב את נשמותיהם של צדיקים כנודע (מנחות דף ק״י ובתוס' שם) והגם ששם איתא רק בפטירתם ובמס"נ בפועל ממש מ״מ פשוט שכן הוא בכל היסורים שסובלים ישראל ונחסר חלקים מכחם, כי גם בתענית איתא בגמרא (ברכות י״ז) שמיעוט חלבו ודמו שע״י התענית נחשב כקרבן כש״כ מיעוט חלבם ודמם כחם ומוחם שע״י היסורים המרים הרבה יותר מתענית, שהיא בחי׳ קרבן שמעלה מיכאל לד׳ וגורם היחודים והתגלות אורו קדושתו וישועתו, ולא יכנף עוד מוריך. ובזה אפ״ל למה השם אדנ׳ שקרא א״א כתיב בתורה שבכתב כמ״ש אדנ׳ במה אדע וכו', והשם אדנ׳ שקרא אדה״ר לא נכתב בתורה שבכתב, כי נודע שישראל נטריקון יש ששים ריבוא אותיות לתורה, יש ששים ריבוא אנשים לישראל, לכן א״א שקרא את השם גם מתוך צרות ישראל שמעלים חלקי עצמותם, אז עצמותם אותיות התורה נותנים בזה עד שמחלקי אותיות אלו נכתב השם בתורה, משא״כ אדה״ר שקרא השם שלא מתוך גלות וצרות, לא העלה אותיות ולא נכתב בתורה.

We may add that it is appropriate to mourn for Gush Katif within the framework of Tisha B’av. A possible reason that the fasts listed in Shulchan Aruch are not observed is that it is too much of a burden on the community for us to mourn every tragic event in our long and sometimes tumultuous history. Instead, we set aside four days in the year to mourn the tragedies of our people, including one especially intense day of mourning on Tisha B’Av. As Rav Yosef Dov Soloveitchik stressed on many occasions (based on the commentary ascribed to Rashi to Divrei HaYamim II 35:25), Tisha B’Av is a day for mourning all the tragedies of our People.

תא חזי כתיב וכו': בוא וראה, כתוב, ביום השמיני עצרת. מהו עצרת. ומשיב, אלא במקום ההוא שהכל מתקשרים שם יחד נקרא עצרת. שהוא מלכות המקבלת מכל הספירות. כי מה פירושו של עצרת. קיבוץ. ואם תאמר, כאן שנקרא עצרת, מהו הטעם. ומשיב, אלא בכל אלו הימים של סוכות, היו ימי סעודה של ענפי האילן, דהיינו ע' שרים, הנמשכים מז"א, מחיצוניותו, וע"כ הם ע' פרים שהקריבו בז' ימי סוכות, לאחר כך, בשמיני עצרת, שמחת האילן ממש, דהיינו ז"א עצמו, ובשבילו הוא יום אחד עצרת. שהוא שמחת התורה, שמחת האילן, שהוא הגוף, דהיינו ז"א.