Rabbinic Succession and Leadership Transitions

יִפְקֹ֣ד יְהֹוָ֔ה אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכׇל־בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל־הָעֵדָֽה׃ אֲשֶׁר־יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗ם וַאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֥ר יוֹצִיאֵ֖ם וַאֲשֶׁ֣ר יְבִיאֵ֑ם וְלֹ֤א תִהְיֶה֙ עֲדַ֣ת יְהֹוָ֔ה כַּצֹּ֕אן אֲשֶׁ֥ר אֵין־לָהֶ֖ם רֹעֶֽה׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַח־לְךָ֙ אֶת־יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ר֣וּחַ בּ֑וֹ וְסָמַכְתָּ֥ אֶת־יָדְךָ֖ עָלָֽיו׃

“Let GOD, Source of the breath of all flesh, appoint someone over the community who shall go out before them and come in before them, and who shall take them out and bring them in, so that GOD’s community may not be like sheep that have no shepherd.” And GOD answered Moses, “Single out Joshua son of Nun, an inspired man, and lay your hand upon him.

וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם בֶּן־מֵאָה֩ וְעֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ הַיּ֔וֹם לֹא־אוּכַ֥ל ע֖וֹד לָצֵ֣את וְלָב֑וֹא וַֽיהֹוָה֙ אָמַ֣ר אֵלַ֔י לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה׃ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ ה֣וּא ׀ עֹבֵ֣ר לְפָנֶ֗יךָ הֽוּא־יַשְׁמִ֞יד אֶת־הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֛לֶּה מִלְּפָנֶ֖יךָ וִירִשְׁתָּ֑ם יְהוֹשֻׁ֗עַ ה֚וּא עֹבֵ֣ר לְפָנֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָֽה׃ וַיִּקְרָ֨א מֹשֶׁ֜ה לִיהוֹשֻׁ֗עַ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו לְעֵינֵ֣י כׇל־יִשְׂרָאֵל֮ חֲזַ֣ק וֶאֱמָץ֒ כִּ֣י אַתָּ֗ה תָּבוֹא֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהֹוָ֛ה לַאֲבֹתָ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם וְאַתָּ֖ה תַּנְחִילֶ֥נָּה אוֹתָֽם׃

He said to them: I am now one hundred and twenty years old, I can no longer be active. Moreover, GOD has said to me, “You shall not go across yonder Jordan.” It is indeed the ETERNAL your God who will cross over before you, and who will wipe out those nations from your path; and you shall dispossess them.—Joshua is the one who shall cross before you, as GOD has spoken.— Then Moses called Joshua and said to him in the sight of all Israel: “Be strong and resolute, for it is you who shall go with this people into the land that GOD swore to their fathers to give them, and it is you who shall apportion it to them.

יִפְקֹ֣ד יְהֹוָ֔ה אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכׇל־בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל־הָעֵדָֽה׃ אֲשֶׁר־יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗ם וַאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֥ר יוֹצִיאֵ֖ם וַאֲשֶׁ֣ר יְבִיאֵ֑ם וְלֹ֤א תִהְיֶה֙ עֲדַ֣ת יְהֹוָ֔ה כַּצֹּ֕אן אֲשֶׁ֥ר אֵין־לָהֶ֖ם רֹעֶֽה׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַח־לְךָ֙ אֶת־יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ר֣וּחַ בּ֑וֹ וְסָמַכְתָּ֥ אֶת־יָדְךָ֖ עָלָֽיו׃

וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם בֶּן־מֵאָה֩ וְעֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ הַיּ֔וֹם לֹא־אוּכַ֥ל ע֖וֹד לָצֵ֣את וְלָב֑וֹא וַֽיהֹוָה֙ אָמַ֣ר אֵלַ֔י לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה׃ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ ה֣וּא ׀ עֹבֵ֣ר לְפָנֶ֗יךָ הֽוּא־יַשְׁמִ֞יד אֶת־הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֛לֶּה מִלְּפָנֶ֖יךָ וִירִשְׁתָּ֑ם יְהוֹשֻׁ֗עַ ה֚וּא עֹבֵ֣ר לְפָנֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָֽה׃

וַיֵּ֣לֶךְ מִ֠שָּׁ֠ם וַיִּמְצָ֞א אֶת־אֱלִישָׁ֤ע בֶּן־שָׁפָט֙ וְה֣וּא חֹרֵ֔שׁ שְׁנֵים־עָשָׂ֤ר צְמָדִים֙ לְפָנָ֔יו וְה֖וּא בִּשְׁנֵ֣ים הֶעָשָׂ֑ר וַיַּעֲבֹ֤ר אֵלִיָּ֙הוּ֙ אֵלָ֔יו וַיַּשְׁלֵ֥ךְ אַדַּרְתּ֖וֹ אֵלָֽיו׃ וַיַּעֲזֹ֣ב אֶת־הַבָּקָ֗ר וַיָּ֙רׇץ֙ אַחֲרֵ֣י אֵלִיָּ֔הוּ וַיֹּ֗אמֶר אֶשְּׁקָה־נָּא֙ לְאָבִ֣י וּלְאִמִּ֔י וְאֵלְכָ֖ה אַחֲרֶ֑יךָ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ לֵ֣ךְ שׁ֔וּב כִּ֥י מֶה־עָשִׂ֖יתִי לָֽךְ׃ וַיָּ֨שׇׁב מֵאַחֲרָ֜יו וַיִּקַּ֣ח אֶת־צֶ֧מֶד הַבָּקָ֣ר וַיִּזְבָּחֵ֗הוּ וּבִכְלִ֤י הַבָּקָר֙ בִּשְּׁלָ֣ם הַבָּשָׂ֔ר וַיִּתֵּ֥ן לָעָ֖ם וַיֹּאכֵ֑לוּ וַיָּ֗קׇם וַיֵּ֛לֶךְ אַחֲרֵ֥י אֵלִיָּ֖הוּ וַֽיְשָׁרְתֵֽהוּ׃ {פ}

He set out from there and came upon Elisha son of Shaphat as he was plowing. There were twelve yoke of oxen ahead of him, and he was with the twelfth. Elijah came over to him and threw his mantle over him. He left the oxen and ran after Elijah, saying: “Let me kiss my father and mother good-by, and I will follow you.” And he answered him, “Go back. What have I done to you?” He turned back from him and took the yoke of oxen and slaughtered them; he boiled their meat with the gear of the oxen and gave it to the people, and they ate. Then he arose and followed Elijah and became his attendant.

לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֙וֶל֙ בַּמִּשְׁפָּ֔ט לֹא־תִשָּׂ֣א פְנֵי־דָ֔ל וְלֹ֥א תֶהְדַּ֖ר פְּנֵ֣י גָד֑וֹל בְּצֶ֖דֶק תִּשְׁפֹּ֥ט עֲמִיתֶֽךָ׃

You shall not render an unfair decision: do not favor the poor or show deference to the rich; judge your kindred fairly.

לֹֽא־תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֙וּרוּ֙ מִפְּנֵי־אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו׃

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הֲלָכָה זוֹ נִתְעַלְּמָה מִבְּנֵי בְתִירָא. פַּעַם אַחַת חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, שָׁכְחוּ וְלֹא יָדְעוּ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו. אָמְרוּ: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו? אָמְרוּ לָהֶם: אָדָם אֶחָד יֵשׁ שֶׁעָלָה מִבָּבֶל וְהִלֵּל הַבַּבְלִי שְׁמוֹ, שֶׁשִּׁימֵּשׁ שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, וְיוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו. שָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לוֹ, אָמְרוּ לוֹ: כְּלוּם אַתָּה יוֹדֵעַ אִם הַפֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו? אָמַר לָהֶם: וְכִי פֶּסַח אֶחָד יֵשׁ לָנוּ בַּשָּׁנָה שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת? וַהֲלֹא הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמָּאתַיִם פְּסָחִים יֵשׁ לָנוּ בַּשָּׁנָה שֶׁדּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. מִיָּד הוֹשִׁיבוּהוּ בָּרֹאשׁ, וּמִינּוּהוּ נָשִׂיא עֲלֵיהֶם, וְהָיָה דּוֹרֵשׁ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח. הִתְחִיל מְקַנְטְרָן בִּדְבָרִים. אָמַר לָהֶן: מִי גָּרַם לָכֶם שֶׁאֶעְלֶה מִבָּבֶל וְאֶהְיֶה נָשִׂיא עֲלֵיכֶם — עַצְלוּת שֶׁהָיְתָה בָּכֶם, שֶׁלֹּא שִׁמַּשְׁתֶּם שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. לְמָחָר, מִי שֶׁפִּסְחוֹ טָלֶה — תּוֹחֲבוֹ בְּצַמְרוֹ, מִי שֶׁפִּסְחוֹ גְּדִי — תּוֹחֲבוֹ בֵּין קַרְנָיו. רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה, וְאָמַר: כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן.

GEMARA: The Sages taught a baraita with regard to the basic halakha governing the eve of Passover that occurs on Shabbat: This law was forgotten by the sons of Beteira, who were the leaders of their generation. The fourteenth of Nisan once occurred on Shabbat, and they forgot and did not know whether the Paschal lamb overrides Shabbat or not. They said: Is there any person who knows whether the Paschal lamb overrides Shabbat or not? They said to them: There is a certain man in Jerusalem who came up from Babylonia, and Hillel the Babylonian is his name. At one point, he served the two most eminent scholars of the generation, Shemaya and Avtalyon, and he certainly knows whether the Paschal lamb overrides Shabbat or not. The sons of Beteira sent messengers and called for him. They said to him: Do you know whether the Paschal lamb overrides Shabbat or not? He said to them: Have we but one Paschal lamb during the year that overrides Shabbat? Do we not have many more than two hundred Paschal lambs, i.e., sacrifices, during the year that override Shabbat? After Hillel brought these proofs, they immediately seated him at the head and appointed him Nasi over them, and he expounded the laws of Passover that entire day. In the course of his teaching, he began rebuking them [mekanteran] them with words. He said to them: What caused this to happen to you, that I should come up from Babylonia and become Nasi over you? It was the laziness in you that you did not serve the two most eminent scholars of the generation living in Eretz Yisrael, Shemaya and Avtalyon. The next day, on Shabbat that was the eve of Passover, one whose Paschal offering was a lamb took the knife and stuck it in its wool; and one whose Paschal offering was a goat, which does not have wool, stuck it between its horns. Hillel saw the incident and remembered the halakha that he had once learned and said: This is the tradition I received from the mouths of Shemaya and Avtalyon, meaning that this is in fact the proper course of action. This concludes the text of the baraita and the Gemara will begin to elucidate it.

פעם אחת חל י"ד להיות בשבת שאלו את הלל הזקן פסח מהו שידחה את השבת אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה [את השבת] הרבה מג' מאות פסחים יש לנו [בשנה ודוחין] את השבת חברו עליו כל העזרה אמר להם תמיד קרבן צבור דוחה את השבת אף פסח קרבן צבור דוחה את השבת דבר אחר נאמר [בתמיד] (במדבר כח) מועדו ונאמר [בפסח] (במדבר ט) מועדו [מה תמיד שנאמר בו מועדו] דוחה את השבת אף [פסח שנא' בו מועדו] דוחה את השבת ועוד ק"ו ומה תמיד שאין חייבין עליו כרת דוחה את השבת פסח שחייבין עליו כרת אינו דין שידחה את השבת ועוד מקובלני מרבותי שפסח דוחה את השבת [ולא פסח ראשון אלא פסח שני ולא פסח צבור אלא פסח יחיד] אמרו לו מה יהא [על העם] שלא הביאו סכינין ופסחים למקדש אמר להם [הניחו להם רוה"ק עליהן] אם אין נביאים הן בני נביאים הן מה עשו ישראל באותה שעה מי שפסחו טלה טמנו בצמרו גדי קשרו בין קרניו והביאו סכינין ופסחים למקדש [ושחטו את פסחיהן] בו ביום מנו את הלל [נשיא והיה מורה] להם בהלכות הפסח.

One time the fourteenth [of Nissan] fell on the Sabbath and [the people] asked Hillel the Elder, does the Passover offering override the Sabbath? He said to them, "Do we only have one Passover offering a year that overrides the Sabbath? [Rather,] we have more than three hundred 'Passover offerings' (i.e., the various sacrifices that are brought throughout the year) that override the Sabbath." The entire Temple Courtyard crowded around him. He said to them, "Just as the Tamid is a communal sacrifice that overrides the Sabbath, so too the Passover offering is a communal sacrifice that overrides the Sabbath. And another thing, it is said regarding the Tamid (Num. 28:2), 'its appointed time' and it is [also] said regarding Passover offering (Num. 9:2) 'its appointed time'; thus just as the Tamid as to which it is said 'its appointed time' overrides the Sabbath, so too the Passover offering as to which it is [also] said 'its appointed time' must also override the Sabbath. And moreover, [the matter may be further proven by] a kol v'chomer (a logical deduction): If the Tamid, which does not render one liable for excommunication [by failing to perform it] overrides the Sabbath, is it not logical that the Passover offering, which does render one liable for excommunication [by failing to perform it] must also override the Sabbath? And moreover, I received this tradition from my teachers that Passover overrides the Sabbath, and not [just] the first Passover but [also] the second Passover, and not [just] a Passover offering brought by the community, but also a Passover offering brought by an individual." They said to him, "What should be done about the people that did not bring knives or Passover offerings to consecrate [because they did not know that the Passover offering overrides the Sabbath]?" He said to them, "Leave it to them, [since] the Holy Spirit is upon them. If they are not prophets, they are the children of prophets." What the Israelites did at that moment was that whoever brought a lamb for his Passover offering lodged [his knife] in its wool, [and whoever brought a] kid goat, he tied [his knife] between its horns, and thus they brought knives and Passover offerings to consecrate, and they slaughtered their Passover offerings. And on that day, they appointed Hillel as the Nasi and he taught them all the laws of Passover.

מִפְּנֵי מַה נוֹהֲגִין בְּבֵית דִּין שֶׁלְמַטָּן בְּכָבוֹד. שֶׁלֹּא יִרְבּוּ הַמַּחֲלוֹקֹת בְּיִשְׂרָאֵל. לֵית לָךְ כְּהָדָא דְזִקְנֵי בְּתֵירָה דְּשָׁרוֹן גַּרְמוֹן מִן נְשִׂייוּתָא וּמְנוּנֵיהּ נָשִׂיא. כָּל יָמַיי הָיִיתִי בוֹרֵחַ מִן הַשְּׂרָרָה.

חָכָם קוֹדֵם לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: חָכָם שֶׁמֵּת – אֵין לָנוּ כַּיּוֹצֵא בּוֹ. מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁמֵּת – כׇּל יִשְׂרָאֵל רְאוּיִם לַמַּלְכוּת. מַתְנִי׳ כֹּהֵן קוֹדֵם לְלֵוִי, לֵוִי לְיִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר, וּמַמְזֵר לְנָתִין, וְנָתִין לְגֵר, וְגֵר לְעֶבֶד מְשׁוּחְרָר. אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁכּוּלָּם שָׁוִים. אֲבָל אִם הָיָה מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם וְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ – מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם לְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ. אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁכּוּלָּן שָׁוִין כּוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר קְרָא: ״יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים״, מִכֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּכְנָס לִפְנַי וְלִפְנִים.

A Torah scholar precedes the king of Israel, because in the case of a Sage who dies, we have no one like him, but in the case of a king of Israel who dies, all of Israel are fit for royalty. MISHNA: A priest precedes a Levite. A Levite precedes an Israelite. An Israelite precedes a son born from an incestuous or adulterous relationship [mamzer], and a mamzer precedes a Gibeonite, and a Gibeonite precedes a convert, and a convert precedes an emancipated slave. When do these halakhot of precedence take effect? In circumstances when they are all equal in terms of wisdom. But if there were a mamzer who is a Torah scholar and a High Priest who is an ignoramus, a mamzer who is a Torah scholar precedes a High Priest who is an ignoramus, as Torah wisdom surpasses all else. The mishna teaches: When do these halakhot of precedence take effect? In circumstances when they are all equal in terms of wisdom. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Aḥa, son of Rabbi Ḥanina, said: This is derived from a verse, as the verse states: “She is more precious than rubies [mipeninim]” (Proverbs 3:15). The Torah is more precious than the High Priest who enters the innermost sanctum [lifnai velifnim], the Holy of Holies.

וְאָמַר רָבָא: הַאי מַקְרֵי יָנוֹקֵי דְּגָרֵיס, וְאִיכָּא אַחֲרִינָא דְּגָרֵיס טְפֵי מִינֵּיהּ – לָא מְסַלְּקִינַן לֵיהּ, דִּלְמָא אָתֵי לְאִיתְרַשּׁוֹלֵי. רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר: כׇּל שֶׁכֵּן דְּגָרֵיס טְפֵי – קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה. וְאָמַר רָבָא: הָנֵי תְּרֵי מַקְרֵי דַרְדְּקֵי – חַד גָּרֵיס וְלָא דָּיֵיק, וְחַד דָּיֵיק וְלָא גָּרֵיס – מוֹתְבִינַן הָהוּא דְּגָרֵיס וְלָא דָּיֵיק; שַׁבֶּשְׁתָּא מִמֵּילָא נָפְקָא. רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר: מוֹתְבִינַן דְּדָיֵיק וְלָא גָּרֵיס; שַׁבֶּשְׁתָּא, כֵּיוָן דְּעָל – עָל;

And Rava said: If there is a teacher of children who teaches a few subjects, and there is another who teaches more subjects than him, one does not remove the first teacher from his position to hire the second, as perhaps the other teacher will come to be negligent due to the lack of competition. Rav Dimi from Neharde’a said: On the contrary, all the more so is it the case that he will teach in a better manner if he knows that he is the sole instructor in the place, as jealousy among teachers increases wisdom. The one who was dismissed will try to refine his skills so that he will be rehired, and this will prevent negligence on the part of the other teacher. And Rava said: If there are two teachers of children, one who teaches a lot of material but is not precise in his statements, and one who is precise but does not teach a lot of material, one hires the one who teaches a lot of material but is not precise. Why is this? Errors will be corrected by themselves, and no lasting harm will be caused. By contrast, Rav Dimi of Neharde’a said: One hires the instructor who is precise and does not teach a lot of material, as once an error is taught, it is taught, and cannot be easily corrected.

תָּנוּ רַבָּנַן: הוּא לִלְמוֹד וּבְנוֹ לִלְמוֹד – הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם בְּנוֹ זָרִיז וּמְמוּלָּח וְתַלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ – בְּנוֹ קוֹדְמוֹ. כִּי הָא דְּרַב יַעֲקֹב בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב שַׁדְּרֵיהּ אֲבוּהּ לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי. כִּי אֲתָא חַזְיֵיהּ דְּלָא הֲוָה מִיחַדְּדָן שְׁמַעְתֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא עֲדִיפָא מִינָּךְ, תּוּב אַתְּ, דְּאֵיזִיל אֲנָא. שְׁמַע אַבָּיֵי דְּקָא הֲוָה אָתֵי. הֲוָה הָהוּא מַזִּיק בֵּי רַבָּנַן דְּאַבָּיֵי, דְּכִי הֲווֹ עָיְילִי בִּתְרֵין אֲפִילּוּ בִּימָמָא הֲווֹ מִיתַּזְּקִי. אֲמַר לְהוּ: לָא לִיתֵּיב לֵיהּ אִינָשׁ אוּשְׁפִּיזָא, אֶפְשָׁר דְּמִתְרְחִישׁ נִיסָּא. עָל, בָּת בְּהָהוּא בֵּי רַבָּנַן. אִידְּמִי לֵיהּ כְּתַנִּינָא דְּשִׁבְעָה רֵישְׁווֹתֵיהּ. כֹּל כְּרִיעָה דִּכְרַע נְתַר חַד רֵישֵׁיהּ. אֲמַר לְהוּ לִמְחַר: אִי לָא אִיתְרְחִישׁ נִיסָּא סַכֵּינְתִּין.

The Sages taught: If one wishes to study Torah himself and his son also wants to study, he takes precedence over his son. Rabbi Yehuda says: If his son is diligent and sharp, and his study will endure, his son takes precedence over him. This is like that anecdote which is told about Rav Ya’akov, son of Rav Aḥa bar Ya’akov, whose father sent him to Abaye to study Torah. When the son came home, his father saw that his studies were not sharp, as he was insufficiently bright. Rav Aḥa bar Ya’akov said to his son: I am preferable to you, and it is better that I go and study. Therefore, you sit and handle the affairs of the house so that I can go and study. Abaye heard that Rav Aḥa bar Ya’akov was coming. There was a certain demon in the study hall of Abaye, which was so powerful that when two people would enter they would be harmed, even during the day. Abaye said to the people of the town: Do not give Rav Aḥa bar Ya’akov lodging [ushpiza] so that he will be forced to spend the night in the study hall. Since Rav Aḥa bar Ya’akov is a righteous man, perhaps a miracle will occur on his behalf and he will kill the demon. Rav Aḥa found no place to spend the night, and he entered and spent the night in that study hall of the Sages. The demon appeared to him like a serpent with seven heads. Rav Aḥa bar Ya’akov began to pray, and with every bow that he bowed one of the demon’s heads fell off, until it eventually died. The next day Rav Aḥa said to the townspeople: If a miracle had not occurred, you would have placed me in danger.

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: חוֹלְקִין כָּבוֹד לְתַלְמִיד בִּמְקוֹם הָרַב, וּמַר סָבַר: אֵין חוֹלְקִין. וְהִלְכְתָא: חוֹלְקִין, וְהִלְכְתָא: אֵין חוֹלְקִין. קַשְׁיָא הִלְכְתָא אַהִלְכְתָא! הִלְכְתָא אַהִלְכְתָא לָא קַשְׁיָא – הָא דִּפְלִיג לֵיהּ רַבֵּיהּ יְקָרָא, הָא דְּלָא פְּלִיג לֵיהּ רַבֵּיהּ יְקָרָא.

The Gemara clarifies: With regard to what do they disagree? One Sage, Abba Ḥanan, holds that one may show honor to a student in the presence of the teacher, such that the verse would mention all the others even though they were in the presence of Moses; and one Sage, Rabbi Yoshiya, holds one may not show honor to a student in the presence of the teacher, such that only Moses would have been mentioned if they were all in the same place. The Gemara concludes: And the halakha is that one may show honor to a student, and the halakha is that one may not show honor. The Gemara asks: This is difficult, as there is a contradiction between the one halakha and the other halakha. The Gemara answers: The contradiction between the one halakha and the other halakha is not difficult, as this ruling, that one may show honor, was stated where his teacher himself accords the student honor. In such a case, others also may show the student honor. And that ruling, that one may not show honor, was stated where his teacher does not accord him honor.

עָבֵידְנָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנַן. אָמַר רָבָא תֵּיתֵי לִי, דְּכִי אֲתָא צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן לְקַמַּאי לְדִינָא, לָא מָזֵיגְנָא רֵישִׁי אַבֵּי סַדְיָא כַּמָּה דְּלָא מְהַפֵּיכְנָא בְּזָכוּתֵיהּ. אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי: פְּסִילְנָא לֵיהּ לְצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן לְדִינָא. מַאי טַעְמָא? — דְּחַבִּיב עֲלַי כְּגוּפַאי, וְאֵין אָדָם רוֹאֶה חוֹבָה לְעַצְמוֹ.

I make a feast for the Sages. Rava said: May I receive my reward because when a young Torah scholar comes before me for judgment, I do not put my head on the pillow until I seek as many of his merits as possible, based on conditions and his claims. Mar bar Rav Ashi said: I am disqualified to sit in judgment of a young Torah scholar. What is the reason that I am disqualified? It is because the Torah scholar is as beloved to me as my own self, and a person does not find fault in himself.

משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה:

יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם קִבְּלוּ מֵהֶם. יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ בֵית וַעַד לַחֲכָמִים, וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם, וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בְצָמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם:

Yose ben Yoezer (a man) of Zeredah and Yose ben Yohanan (a man) of Jerusalem received [the oral tradition] from them [i.e. Shimon the Righteous and Antigonus]. Yose ben Yoezer used to say: let thy house be a house of meeting for the Sages and sit in the very dust of their feet, and drink in their words with thirst.

תָּנָא: סְמִיכָה וּסְמִיכַת זְקֵנִים בִּשְׁלֹשָׁה. מַאי סְמִיכָה וּמַאי סְמִיכַת זְקֵנִים? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִיסְמַךְ סָבֵי. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מִיסְמַךְ סָבֵי בִּשְׁלֹשָׁה מְנָלַן? אִילֵּימָא מִדִּכְתִיב ״וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו״, אִי הָכִי תִּסְגֵּי בְּחַד! וְכִי תֵּימָא מֹשֶׁה בִּמְקוֹם שִׁבְעִים וְחַד קָאֵי, אִי הָכִי לִיבְעֵי שִׁבְעִים וְחַד! קַשְׁיָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: בִּידָא מַמָּשׁ סָמְכִין לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: סָמְכִין לֵיהּ בִּשְׁמָא, קָרוּ לֵיהּ ״רַבִּי״, וְיָהֲבִי לֵיהּ רְשׁוּתָא לְמֵידַן דִּינֵי קְנָסוֹת.

§ The Sages taught in a baraita (Tosefta 10:15): The laying of hands and the laying of hands by the Sages are performed by three judges. What is the laying of hands, and what is the laying of hands by the Sages? It is clear that one of these terms is referring to the elders laying their hands on the bull offered for an unwitting communal sin, but what is the meaning of the other expression? Rabbi Yoḥanan says: It is referring to the ordination of elders, meaning, to appoint Sages and grant them the title Rabbi. Abaye said to Rav Yosef: From where do we derive that the ordination of elders is performed by three judges? If we say it is from the fact that it is written with regard to Moses when he appointed Joshua: “And he laid his hands on him and he commanded him” (Numbers 27:23), if so, it should be enough for one man to ordain the new Sage, as Moses ordained Joshua. And if you would say: Moses stood in place of seventy-one, meaning that no Sage in a later generation could fill the place of Moses, and only the Great Sanhedrin can fill that role, if so, then every ordination should require seventy-one judges. The Gemara responds: The matter is difficult; there is no clear source for this halakha. Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: Do they ordain him literally with the hand? Rav Ashi said to him: They ordain him by name by announcing it publicly; he is called: Rabbi, and they give him permission to adjudicate cases involving laws of fines.

שְׁלַחוּ מִתָּם: הִזָּהֲרוּ בְּעַרְבּוּבִיתָא. הִזָּהֲרוּ בַּחֲבוּרָה. הִזָּהֲרוּ בִּבְנֵי עֲנִיִּים, שֶׁמֵּהֶן תֵּצֵא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִזַּל מַיִם מִדַּלָּיו״, שֶׁמֵּהֶן תֵּצֵא תּוֹרָה. וּמִפְּנֵי מָה אֵין מְצוּיִין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לָצֵאת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִבְּנֵיהֶן? אָמַר רַב יוֹסֵף, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: תּוֹרָה יְרוּשָּׁה הִיא לָהֶם. רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּדְּרוּ עַל הַצִּבּוּר. מָר זוּטְרָא אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִתְגַּבְּרִין עַל הַצִּבּוּר. רַב אָשֵׁי אוֹמֵר: מִשּׁוּם דְּקָרוּ לְאִינָשֵׁי ״חֲמָרֵי״.

§ With regard to this issue, the Gemara relates that the Sages sent the following message from there, i.e., Eretz Yisrael, to Babylonia: Be careful with regard to grime, as it can lead to disease and sickness. Be careful to learn Torah in the company of others, rather than study it alone. And be careful with regard to the education of the sons of paupers, as it is from them that the Torah will issue forth. As it is stated: “Water shall flow from his branches [midalyav]” (Numbers 24:7), which is expounded to mean: From the poor ones [midalim] among him, as it is from them that the Torah, which may be compared to water, will issue forth. With regard to a similar matter, the Gemara inquires: And for what reason is it not common for Torah scholars to give rise to Torah scholars from among their sons? Why are Torah scholars generally born to paupers, who are not Torah scholars themselves? Rav Yosef said: This is so that they should not say the Torah is their inheritance. Therefore, it is unusual to find that all the sons of a Torah scholar are also Torah scholars. Rav Sheshet, son of Rav Idi, said: This is so that they should not be presumptuous [yitgadderu] toward the community, with the knowledge that they will be Torah scholars like their fathers. Mar Zutra said: Because they take advantage of their fathers’ standing to lord over the community and are punished for their conduct. Rav Ashi said: Because they call ordinary people donkeys.

הוּא הָיָה אוֹמֵר, יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה:

He used to say: more precious is one hour in repentance and good deeds in this world, than all the life of the world to come; And more precious is one hour of the tranquility of the world to come, than all the life of this world.

מַאן נוֹקֵים לֵיהּ? נוֹקְמֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ — בַּעַל מַעֲשֶׂה הוּא. נוֹקְמֵיהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא — דִּילְמָא עָנֵישׁ לֵיהּ, דְּלֵית לֵיהּ זְכוּת אָבוֹת. אֶלָּא נוֹקְמֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, דְּהוּא חָכָם, וְהוּא עָשִׁיר, וְהוּא עֲשִׂירִי לְעֶזְרָא. הוּא חָכָם — דְּאִי מַקְשֵׁי לֵיהּ, מְפָרֵק לֵיהּ. וְהוּא עָשִׁיר — דְּאִי אִית לֵיהּ לְפַלּוֹחֵי לְבֵי קֵיסָר, אַף הוּא אָזֵל וּפָלַח. וְהוּא עֲשִׂירִי לְעֶזְרָא — דְּאִית לֵיהּ זְכוּת אָבוֹת, וְלָא מָצֵי עָנֵישׁ לֵיהּ. אֲתוֹ וַאֲמַרוּ לֵיהּ: נִיחָא לֵיהּ לְמָר דְּלֶיהְוֵי רֵישׁ מְתִיבְתָּא? אֲמַר לְהוּ: אֵיזִיל וְאִימְּלִיךְ בְּאִינָשֵׁי בֵּיתִי. אֲזַל וְאִמְּלִיךְ בִּדְבֵיתְהוּ. אֲמַרָה לֵיהּ:

It was so agreed, but the question arose: Whom shall we establish in his place? Shall we establish Rabbi Yehoshua in his place? The Sages rejected that option because Rabbi Yehoshua was party to the incident for which Rabban Gamliel was deposed. Appointing him would be extremely upsetting for Rabban Gamliel. Shall we establish Rabbi Akiva in his place? The Sages rejected that option because Rabbi Akiva, who descended from a family of converts, would be vulnerable. Perhaps due to Rabban Gamliel’s resentment he would cause him to be divinely punished as he lacks the merit of his ancestors to protect him. Rather, suggested the Sages, let us establish Rabbi Elazar ben Azarya in his place, his outstanding characteristics set him apart from the other candidates. He is wise, rich, and a tenth generation descendant of Ezra. The Gemara explains: He is wise, so if Rabban Gamliel raises a challenge in matters of Torah, he will answer it and not be embarrassed. And he is rich, so if the need arises to pay homage to the Caesar’s court and serve as a representative of Israel to lobby and negotiate, he has sufficient wealth to cover the costs of the long journeys, taxes, and gifts, so he too is able to go and pay homage. And he is a tenth generation descendant of Ezra, so he has the merit of his ancestors, and Rabban Gamliel will be unable to cause him to be punished. They came and said to him: Would the Master consent to being the Head of the Yeshiva? He said to them: I will go and consult with my household. He went and consulted with his wife. She said to him:

פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שאלו את הלל הזקן פסח מהו שידחה את השבת, אמ' להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת, הרבה משלש מאות פסחים יש לנו בשנה ודוחין את השבת. חברו עליו כל העזרה, אמ' להם תמיד קרבן צבור, ופסח קרבן צבור, מה תמיד קרבן צבור ודוחה את השבת, אף פסח קרבן צבור דוחה את השבת.

מֹשֶׁה וְהִלֵּל הַזָּקֵן וְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְרַבִּי עֲקִיבָא. הִלֵּל הַזָּקֵן עָלָה מִבָּבֶל בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְשִׁמֵּשׁ חֲכָמִים אַרְבָּעִים שָׁנָה, וּפִרְנֵס אֶת יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה.

תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עַנְוְותָן כְּהִלֵּל וְאַל יְהֵא קַפְּדָן כְּשַׁמַּאי. מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם

Since the Gemara discussed the forbearance of Sages, who remain silent in the face of nonsensical comments, it cites additional relevant examples. The Sages taught in a baraita: A person should always be patient like Hillel and not impatient like Shammai. The Gemara related: There was an incident involving two people

תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּהִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, אָמַר: מוּבְטָח אֲנִי שֶׁאֵין זֶה בְּתוֹךְ בֵּיתִי. וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה׳״. אָמַר רָבָא: כׇּל הֵיכִי דְּדָרְשַׁתְּ לְהַאי קְרָא מֵרֵישֵׁיהּ לְסֵיפֵיהּ — מִדְּרִישׁ, מִסֵּיפֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ — מִדְּרִישׁ: מֵרֵישֵׁיהּ לְסֵיפֵיהּ מִדְּרִישׁ — ״מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא״, מַה טַּעַם? — ״נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה׳״. מִסֵּיפֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ מִדְּרִישׁ — ״נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה׳, מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא״.

The Sages taught: There was an incident involving Hillel the Elder, who was coming on the road when he heard a scream in the city. He said: I am certain that the scream is not coming from my house. And of him, the verse says: “He shall not be afraid of evil tidings; his heart is steadfast, trusting in the Lord” (Psalms 112:7). Rava said: Any way that you interpret this verse, its meaning is clear. It can be interpreted from beginning to end or it can be interpreted from end to beginning. The Gemara explains: It can be interpreted from beginning to end: Why is it that: He shall not be afraid of evil tidings? Because his heart is steadfast, trusting in the Lord. The Gemara continues: And it can be interpreted from end to beginning: One whose heart is steadfast, trusting in the Lord is a person who shall not be afraid of evil tidings.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״דֵּי מַחְסוֹרוֹ״ — אַתָּה מְצֻוֶּוה עָלָיו לְפַרְנְסוֹ, וְאִי אַתָּה מְצֻוֶּוה עָלָיו לְעַשְּׁרוֹ. ״אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ״ — אֲפִילּוּ סוּס לִרְכּוֹב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו. אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁלָּקַח לְעָנִי בֶּן טוֹבִים אֶחָד סוּס לִרְכּוֹב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו. פַּעַם אַחַת לֹא מָצָא עֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו, וְרָץ לְפָנָיו שְׁלֹשָׁה מִילִין.

Concerning this issue, the Sages taught: “Sufficient for his deficiency”; this teaches that you are commanded with respect to the pauper to support him, but you are not commanded with respect to him to make him wealthy, as the obligation encompasses only that which he lacks, as indicated by the word deficient. However, the verse also states: “Which is deficient for him”; this includes even a horse upon which to ride and a servant to run in front of him for the sake of his stature, if necessary. For someone accustomed to these advantages, their absences constitute a true deficiency, not an extravagant indulgence. The Gemara relates: They said about Hillel the Elder that he obtained for a poor person of noble descent a horse upon which to ride and a servant to run in front of him. One time he did not find a servant to run in front of him, and Hillel himself ran in front of him for three mil, to fulfill the dictate “which is deficient for him.”

תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁמוֹנִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְהִלֵּל הַזָּקֵן. שְׁלֹשִׁים מֵהֶן רְאוּיִם שֶׁתִּשְׁרֶה עֲלֵיהֶן שְׁכִינָה כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, וּשְׁלֹשִׁים מֵהֶן רְאוּיִם שֶׁתַּעֲמוֹד לָהֶם חַמָּה כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. עֶשְׂרִים בֵּינוֹנִים. גָּדוֹל שֶׁבְּכוּלָּן — יוֹנָתָן בֶּן עוּזִּיאֵל, קָטָן שֶׁבְּכוּלָּן — רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי.

The Gemara continues to praise the Sages. The Sages taught: Hillel the Elder had eighty students. Thirty of them were sufficiently worthy that the Divine Presence should rest upon them as it did upon Moses our teacher, and thirty of them were sufficiently worthy that the sun should stand still for them as it did for Joshua bin Nun, and twenty were on an intermediate level between the other two. The greatest of all the students was Yonatan ben Uzziel, and the youngest of them was Rabban Yoḥanan ben Zakkai.

הִלֵּל וּמְנַחֵם לֹא נֶחֱלָקוּ. יָצָא מְנַחֵם נִכְנַס שַׁמַּאי. הִלֵּל אוֹמֵר לִסְמוֹךְ וְשַׁמַּאי אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ.

מַעֲשֶׂה בְהִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁהֵבִיא עוֹלָתוֹ לָעֲזָרָה וְסָמַך עָלֶיהָ. חָבְרוּ עָלָיו תַּלְמִידֵי בֵית שַׁמַּי. הִתְחִיל מְכַשְׂכֵּשׂ בִּזְנָבָהּ. אֲמַר לָהֶן.

כַּמָּה בָּתֵּי דִּינִין קְבוּעִין יִהְיוּ בְּיִשְׂרָאֵל וְכַמָּה יִהְיֶה מִנְיָנָן. קוֹבְעִין בַּתְּחִלָּה בֵּית דִּין הַגָּדוֹל בַּמִּקְדָּשׁ. וְהוּא הַנִּקְרָא סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה. וּמִנְיָנָם שִׁבְעִים וְאֶחָד. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא טז) "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" וּמשֶׁה עַל גַּבֵּיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא טז) "וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ" הֲרֵי שִׁבְעִים וְאֶחָד. הַגָּדוֹל בְּחָכְמָה שֶׁבְּכֻלָּן מוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ רֹאשׁ עֲלֵיהֶן וְהוּא רֹאשׁ הַיְשִׁיבָה וְהוּא שֶׁקּוֹרִין אוֹתוֹ הַחֲכָמִים נָשִׂיא בְּכָל מָקוֹם וְהוּא הָעוֹמֵד תַּחַת משֶׁה רַבֵּנוּ. וּמוֹשִׁיבִין הַגָּדוֹל שֶׁבַּשִּׁבְעִים מִשְׁנֶה לָרֹאשׁ וְיוֹשֵׁב מִימִינוֹ וְהוּא הַנִּקְרָא אַב בֵּית דִּין וּשְׁאָר הַשִּׁבְעִים יוֹשְׁבִין לְפָנָיו כְּפִי שְׁנֵיהֶם וּכְפִי מַעֲלָתָם. כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ בְּחָכְמָה יִהְיֶה קָרוֹב לַנָּשִׂיא מִשְּׂמֹאלוֹ יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ. וְהֵם יוֹשְׁבִין בִּכְמוֹ חֲצִי גֹּרֶן בְּעִגּוּל כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַנָּשִׂיא עִם אַב בֵּית דִּין רוֹאִין כֻּלָּן. וְעוֹד מַעֲמִידִין שְׁנֵי בָּתֵּי דִּינִין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה אֶחָד עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה וְאֶחָד עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת. וּמַעֲמִידִין בְּכָל עִיר וָעִיר מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים אוֹ יוֹתֵר סַנְהֶדְרִי קְטַנָּה וְיוֹשֶׁבֶת בְּשַׁעַר הָעִיר שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ה טו) "וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט". וְכַמָּה יִהְיֶה מִנְיָנָם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה דַּיָּנִים וְהַגָּדוֹל בְּחָכְמָה שֶׁבְּכֻלָּן רֹאשׁ עֲלֵיהֶן וְהַשְּׁאָר יוֹשְׁבִין בְּעִגּוּל כְּמוֹ חֲצִי גֹּרֶן כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָרֹאשׁ רוֹאֶה אֶת כֻּלָּן: כָּל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ שְׁנֵי חֲכָמִים גְּדוֹלִים אֶחָד רָאוּי לְלַמֵּד וּלְהוֹרוֹת בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וְאֶחָד יוֹדֵעַ לִשְׁמֹעַ וְיוֹדֵעַ לִשְׁאל וּלְהָשִׁיב אֵין מוֹשִׁיבִין בָּהּ סַנְהֶדְרִין אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֲלָפִים מִיִּשְׂרָאֵל:

How many established courts should there be among the Jewish people and how many judges should there be in each court? First, a supreme court is established in the Temple. This is called the Great Sanhedrin. It was composed of 71 judges. This is derived from Numbers 11:16 which states: "Gather for Me seventy men from the elders of Israel." And Moses presided over them, as the verse continues: "And they shall stand there with you." Thus there are 71. The one who is of greatest knowledge is placed as the head over them. He acts as the Rosh Yeshivah. And he is called the nasi by the Sages in all sources. He assumes the position of Moses our teacher. The greatest among the remaining 70 is appointed as an assistant to the head. He sits at his right and is called av beit din. The remaining judges from the 70 sit before them and are seated according to their age and according to their stature. Whoever possesses greater wisdom than his colleague is seated closer than his colleagues to the nasi on his left. The members of the Sanhedrin sit in a semi-circle so that the nasi and the av beit din can see all of them. In addition, two courts of 23 judges each are appointed. One holds sessions at the entrance to the Temple courtyard. and the other at the entrance to the Temple Mount. In addition, in every city in Israel in which their are 120 or more adult males, we appoint a minor Sanhedrin. They hold court at the entrance to the city, as implied by Amos 5:15: "And you shall present judgment in your gates." How many judges should be in such a court? 23. The one who possesses the greatest wisdom is the chief justice and the remainder sit in a semi-circle so that the chief justice can see all of them. When a city does not possess two sages of great knowledge - 0ne fit to teach and issue rulings with regard to the entire Torah and one who knows how to listen diligently and knows how to raise questions and arrive at solutions - a court should not be appointed for it even though thousands of Jews live there.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין לו, ב עי' רמב"ם סנהדרין א ג) שֶׁהַגָּדוֹל שֶׁבַּשִּׁבְעִים יוֹשֵׁב לְמַטָּה מִן הַנָּשִׂיא, וְהוּא הַנִּקְרָא אַב בֵּית דִּין, וּשְׁאָר הַשִּׁבְעִים יוֹשְׁבִין לְפִי שְׁנוֹתֵיהֶם וּכְפִי מַעֲלָתָם קָרוֹב לַנָּשִׂיא, כְּלוֹמַר, שֶׁכָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ בְּחָכְמָה סָמוּךְ לוֹ יוֹתֵר, וְהַשָּׁוִין בְּחָכְמָה הוֹלְכִין בָּהֶן אַחַר רֹב שָׁנִים. וְכֻלָּן יוֹשְׁבִים בְּעִגּוּל עָשׂוּי כְּמוֹ חֲצִי גֹּרֶן עֲגֻלָּה, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ רוֹאִים כֻּלָּם אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ. וְעוֹד מַעֲמִידִין לִפְנֵיהֶם שְׁנֵי בָּתֵּי דִּינִין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, כַּת אַחַת מֵהֶן עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, וְכַת אַחֶרֶת עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְהַגָּדוֹל שֶׁבְּכָל כַּת וְכַת רֹאשׁ לַכַּת שֶׁלּוֹ. וְאֵין מַעֲמִידִין בַּסַּנְהֶדְרִין (שם יז, א שם סנהדרין פ"ב הל' א ב) בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה, אֶלָּא אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבוֹנִים בְּחָכְמַת הַתּוֹרָה, וְיוֹדְעִין גַּם כֵּן קְצָת מִשְּׁאָר הַחֲכָמוֹת, כְּגוֹן רְפוּאוֹת וְחֶשְׁבּוֹן, תְּקוּפוֹת, וּמַזָּלוֹת, וְאִצְטַגְנִינוּת, וְדַרְכֵי הַמְּעוֹנְנִים, וְהַקּוֹסְמִים, וְהַמְּכַשְּׁפִים, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ יוֹדְעִין לָדוּן הָעָם בְּכָל דְּרָכִים אֵלּוּ אִם יִצְטָרְכוּ לְכָךְ. וְאֵין מַעֲמִידִין בַּסַּנְהֶדְרִין אֶלָּא כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים מְיֻחָסִים הָרְאוּיִין לְהַשִּׂיא בְּנֹתָם לַכְּהֻנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, טז) בְּמֹשֶׁה וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ וְדָרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין לז ב) בְּדוֹמִין לָךְ.

From the laws of the commandment is that which they, may their memory be blessed, said (Sanhedrin 36b, and see Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within Their Jurisdiction 1:3) that the greatest of the seventy sits below the nassi, and he is the one called the av beit din. And the rest of the seventy sit according to their years, and according to their wisdom in proximity to the nassi; meaning to say that each one who is greater than his fellow in wisdom is closer to him, and the ones that are equal in wisdom go according to the most [number of] years. And they all sit in a semi-circle made like half of a round threshing floor, so that they would all see each other. And they would also set up two courts of twenty-three in front of them — one group at the entrance to the [Temple] yard, and one group at the entrance to the Temple Mount. And the greatest in each group is the leader of his group. We only place (Sanhedrin 17a, and Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within Their Jurisdiction 2:1-2) on the Sanhedrin — whether big or small — men that are wise and understanding about the wisdom of the Torah, and also know some of the other wisdoms, such as healing, mathematics, seasons, calculations, astronomy and the ways of the soothsayers, the clairvoyants and the sorcerers, so that they can judge the people in all of these ways if there is a need for it. And we only place on the Sanhedrin priests, Levites and pedigreed Israelites that are fit to marry off their daughters to the priesthood, as it is stated about Moshe (Numbers 11:16), “and they shall stand there with you” — and they, may their memory be blessed, expounded (Sanhedrin 37b), “With those similar to you.”

כֵּיצַד מְלַמְּדִים. הָרַב יוֹשֵׁב בָּרֹאשׁ וְהַתַּלְמִידִים מֻקָּפִים לְפָנָיו כַּעֲטָרָה כְּדֵי שֶׁיְּהוּ כֻּלָּם רוֹאִים הָרַב וְשׁוֹמְעִים דְּבָרָיו. וְלֹא יֵשֵׁב הָרַב עַל הַכִּסֵּא וְתַלְמִידָיו עַל הַקַּרְקַע אֶלָּא אוֹ הַכּל עַל הָאָרֶץ אוֹ הַכּל עַל הַכִּסְאוֹת. וּבָרִאשׁוֹנָה הָיָה הָרַב יוֹשֵׁב וְהַתַּלְמִידִים עוֹמְדִים וּמִקֹּדֶם חֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי נָהֲגוּ הַכּל לְלַמֵּד לַתַּלְמִידִים וְהֵם יוֹשְׁבִים:

How is [Torah] taught? The teacher sits at the head and the students sit around him, so that all can see the teacher and hear his words. The teacher should not sit on a chair, [while] his students [sit] on the ground. Rather, either everyone should sit on the ground or everyone should sit on chairs. Originally, the teacher would sit and the students would stand. [However,] before the destruction of the Second Temple, everyone followed the practice of teaching while both they and the students were seated.

וכה הוא מעשה של הלל שכנס לכל תלמידיו ואמר להם תלמידי יש כאן כולכם אמרו לו הן. א"ל אחד מתלמידיו כלם כאן חוץ מקטן שבהם אמר להם יבא קטן שעתיד הדור להתנהג על ידו. והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי. הנה כי אין לדחות הקטנים מפני הגדולים כי הגדיים נעשו תיישים.

ששאלת ציבור שיש להם ליתן לרב או לשליח ציבור איזה מהם קודם אם הוא רב מובהק וגדול בתורה ובקי בהוראה ודינין אין ספק תלמוד תורה קודם ואם לאו שליח צבור עדיף טפי להוציא הרבים ידי חובתן.

אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתְּבָה תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, לִמְּדָהּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ כֻּלָּהּ בְּבֵית דִּינוֹ לְשִׁבְעִים זְקֵנִים; וְאֶלְעָזָר וּפִינְחָס וִיהוֹשׁוּעַ, שְׁלָשְׁתָּן קִבְּלוּ מִמֹּשֶׁה. וְלִיהוֹשׁוּעַ שְׁהוּא תַּלְמִידוֹ שֶׁלְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, מָסַר תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וְצִוָּהוּ עָלֶיהָ; וְכֵן יְהוֹשׁוּעַ, כָּל יְמֵי חַיָּיו לִמַּד עַל פֶּה. וּזְקֵנִים רַבִּים קִבְּלוּ מִיְּהוֹשׁוּעַ, וְקִבַּל עֵלִי מִן הַזְּקֵנִים וּמִפִּינְחָס; וּשְׁמוּאֵל קִבַּל מֵעֵלִי וּבֵית דִּינוֹ, וְדָוִיד קִבַּל מִשְּׁמוּאֵל וּבֵית דִּינוֹ. וַאֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי, מִיּוֹצְאֵי מִצְרַיִם הָיָה וְלֵוִי הָיָה, וְשָׁמַע מִמֹּשֶׁה, וְהָיָה קָטָן בִּימֵי מֹשֶׁה; וְהוּא קִבַּל מִדָּוִיד וּבֵית דִּינוֹ. אֵלִיָּהוּ קִבַּל מֵאֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי וּבֵית דִּינוֹ, וֶאֱלִישָׁע קִבַּל מֵאֵלִיָּהוּ וּבֵית דִּינוֹ, וִיהוֹיָדָע הַכּוֹהֵן קִבַּל מֵאֱלִישָׁע וּבֵית דִּינוֹ, וּזְכַרְיָהוּ קִבַּל מִיְּהוֹיָדָע וּבֵית דִּינוֹ, וְהוֹשֵׁעַ קִבַּל מִזְּכַרְיָה וּבֵית דִּינוֹ, וְעָמוֹס קִבַּל מֵהוֹשֵׁעַ וּבֵית דִּינוֹ, וִישַׁעְיָהוּ קִבַּל מֵעָמוֹס וּבֵית דִּינוֹ, וּמִיכָה קִבַּל מִיְּשַׁעְיָה וּבֵית דִּינוֹ, וְיוֹאֵל קִבַּל מִמִּיכָה וּבֵית דִּינוֹ, וְנַחוּם קִבַּל מִיּוֹאֵל וּבֵית דִּינוֹ, וַחֲבַקּוּק קִבַּל מִנַּחוּם וּבֵית דִּינוֹ, וּצְפַנְיָה קִבַּל מֵחֲבַקּוּק וּבֵית דִּינוֹ, וְיִרְמְיָה קִבַּל מִצְּפַנְיָה וּבֵית דִּינוֹ, וּבָרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה קִבַּל מִיִּרְמְיָה וּבֵית דִּינוֹ, וְעֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ קִבְּלוּ מִבָּרוּךְ וּבֵית דִּינוֹ.

Even though the Oral Law was not transcribed, Moses, our teacher, taught it in its entirety in his court to the seventy elders. Elazar, Pinchas, and Joshua received the tradition from Moses.[In particular, Moses] transmitted the Oral Law to Joshua, who was his [primary] disciple, and instructed him regarding it.8I.e., regarding its transmission to others (Sifre, Pinchas). Similarly, throughout his life Joshua taught the Oral Law. Many elders received the tradition from him.9By listing the entire chain of tradition, the Rambam demonstrates how the Oral Law was transmitted in a continuous chain and was not the invention of the later Sages. However, beyond this obvious intent, the Rambam had another goal in mind. In his Introduction to Sefer HaMitzvot (where he outlines some of his deliberations about the composition of the Mishneh Torah), the Rambam writes:I chose to omit the supports and proofs [for the laws], and instead mention the major figures who transmitted the tradition. Thus, I will not say "These are the words of Rabbi ---," or "Rabbi --- says such and such" regarding each particular matter. Instead, I will mention all the sages of the Mishnah and the Talmud, of blessed memory, in general at the beginning of the text. I will state that all the judgments of the Torah - i.e., the Oral Law - were received and transmitted from so and so to so and so, until Ezra and until Moses. I will mention together with [the leading sage of the generation], who received the tradition, the other well-known personalities in his generation whose position in the chain of tradition is equivalent to his. All this [will be done] out of a desire for brevity.The Rambam's willingness to sacrifice the mention of the sources for his decisions in favor of a brief and clear text became a major issue with regard to the acceptance of the Mishneh Torah by other rabbis. The Ra'avad writes:This author abandoned the practice of all the previous authors, who would bring supports for their statements and quote them in the name of their sources. This was of great benefit because, at times, a judge would presume to forbid or permit [something] based on a specific source. If he knew that a greater authority holds a different opinion, he would retract his. However, in this instance, I do not know why I should retract from the tradition I received and my sources because of [the statements] in this work by this author.Afterwards, the Rambam himself regretted his original decision. In a responsum, he wrote that he desired to add the sources on which the decisions of the Mishneh Torah were based. Unfortunately, the Rambam himself never succeeded in composing such a text, and the task of discovering these sources has been left to the sages of subsequent generations. Eli received the tradition from the elders and from Pinchas. Samuel received the tradition from Eli and his court. David received the tradition from Samuel and his court.Achiah of Shiloh was one of those who experienced the exodus from Egypt.10See Bava Batra 121b. He was a Levite and heard [teachings] from Moses. He was, however, of low stature in Moses' age. Afterwards, he received the tradition from David and his court. Elijah received the tradition from Achiah of Shiloh and his court. Elisha received the tradition from Elijah and his court.Yehoyada, the priest, received the tradition from Elisha and his court. Zechariah received the tradition from Yehoyada and his court. Hoshea received the tradition from Zechariah and his court. Amos received the tradition from Hoshea and his court. Isaiah received the tradition from Amos and his court. Michah received the tradition from Isaiah and his court. Yoel received the tradition from Michah and his court. Nachum received the tradition from Yoel and his court. Chabbakuk received the tradition from Nachum and his court. Tzefaniah received the tradition from Chabbakuk and his court.Jeremiah received the tradition from Tzefaniah and his court. Baruch ben Neriyah11Jeremiah and Baruch witnessed the destruction of the First Temple. After Jeremiah's death, Baruch went to Babylon and taught Torah to the exiles there. received the tradition from Jeremiah and his court. Ezra and his court received the tradition from Baruch and his court.

אֵין מַעֲמִידִין מֶלֶךְ בַּתְּחִלָּה אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים זְקֵנִים וְעַל פִּי נָבִיא. כִּיהוֹשֻׁעַ שֶׁמִּנָּהוּ משֶׁה רַבֵּנוּ וּבֵית דִּינוֹ. וּכְשָׁאוּל וְדָוִד שֶׁמִּנָּם שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי וּבֵית דִּינוֹ: כְּשֶׁמַּעֲמִידִין הַמֶּלֶךְ מוֹשְׁחִין אוֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א י א) "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ". וּמֵאַחַר שֶׁמּוֹשְׁחִין הַמֶּלֶךְ הֲרֵי זֶה זוֹכֶה לוֹ וּלְבָנָיו עַד עוֹלָם. שֶׁהַמַּלְכוּת יְרֻשָּׁה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז כ) "לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל". הֵנִיחַ בֵּן קָטָן מְשַׁמְּרִין לוֹ הַמְּלוּכָה עַד שֶׁיַּגְדִּיל. כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה יְהוֹיָדָע לְיוֹאָשׁ. וְכָל הַקּוֹדֵם בְּנַחֲלָה קֹדֶם לִירֻשַּׁת הַמְּלוּכָה. וְהַבֵּן הַגָּדוֹל קוֹדֵם לְקָטָן מִמֶּנּוּ. וְלֹא הַמַּלְכוּת בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הַשְּׂרָרוֹת וְכָל הַמִּנּוּיִין שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל יְרֻשָּׁה לִבְנוֹ וּלְבֶן בְּנוֹ עַד עוֹלָם. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַבֵּן מְמַלֵּא מְקוֹם אֲבוֹתָיו בְּחָכְמָה וּבְיִרְאָה. הָיָה מְמַלֵּא בְּיִרְאָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְמַלֵּא בְּחָכְמָה מַעֲמִידִין אוֹתוֹ בִּמְקוֹם אָבִיו וּמְלַמְּדִין אוֹתוֹ. וְכָל מִי שֶׁאֵין בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם אַף עַל פִּי שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה אֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ לְמִנּוּי מִן הַמִּנּוּיִין שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן שֶׁנִּמְשַׁח דָּוִד זָכָה בְּכֶתֶר מַלְכוּת. וַהֲרֵי הַמַּלְכוּת לוֹ וּלְבָנָיו הַזְּכָרִים עַד עוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ז טז) "כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם". וְלֹא זָכָה אֶלָּא לִכְשֵׁרִים שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קלב יב) "אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי". אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא זָכָה אֶלָּא לִכְשֵׁרִים לֹא תִכָּרֵת הַמְּלוּכָה מִזֶּרַע דָּוִד לְעוֹלָם. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִבְטִיחוֹ בְּכָךְ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים פט לא) "אִם יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא יֵלֵכוּן" (תהילים פט לג) "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם" (תהילים פט לד) "וְחַסְדִּי לֹא אָפִיר מֵעִמּוֹ":

As an initial and preferred option, a king may be appointed only by a court of 70 elders, together with a prophet, as Joshua was appointed by Moses and his court, and as Saul and David, were appointed by Samuel of Ramah and his court. When a king is appointed, he is anointed with oil reserved for this purpose, as I Samuel 10:1 states: 'And Samuel took the cruse of oil and poured it over his head. Then, he kissed him.' Once a king is anointed, he and his descendents are granted the monarchy until eternity, for the monarchy is passed down by inheritance, as Deuteronomy 17:20 states 'Thus, he the king and his descendents will prolong their reign in the midst of Israel.' If the king leaves only a young son, the monarchy should be held for him until he matures, as Yehoyada did for Yoash. The order of inheritance of the monarchy is the same as that governing the inheritance of property. An older son is given precedence over a younger one. Not only the monarchy, but all other positions of authority and appointments in Israel, are transferred to one's children and grandchildren as inheritances forever. The above applies if the knowledge and the fear of God of the son is equivalent to that of his ancestors. If his fear of God is equivalent to theirs but not his knowledge, he should be granted his father's position and given instruction. However, under no circumstance should a person who lacks the fear of God be appointed to any position in Israel, even though he possesses much knowledge. Once David was anointed king, he acquired the crown of kingship. Afterwards, the kingship belonged to him and to his male descendents forever, as II Samuel 7: 16 states: 'Your throne shall be established forever.' Nevertheless, his acquisition of the monarchy was conditional, applying only to the righteous among his descendents, as Psalms 132:12 states: 'If your children will keep My covenant... their children shall also sit on your throne forever.' Despite this condition, God assured David that the monarchy would never be taken from his descendents forever, as Psalms 89:31-38 states: "lf his children will forsake My Torah and cease walking in My statutes ... I will punish their transgressions with the rod and their sins with plagues. Nevertheless, I will not utterly remove My grace from him.... His throne shall be ... established forever.'

אֶחָד בֵּית דִּין הַגָּדוֹל וְאֶחָד סַנְהֶדְרִין קְטַנָּה אוֹ בֵּית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד מֵהֶן סָמוּךְ מִפִּי הַסָּמוּךְ. וּמשֶׁה רַבֵּנוּ סָמַךְ יְהוֹשֻׁעַ בַּיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כז כג) "וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ". וְכֵן הַשִּׁבְעִים זְקֵנִים משֶׁה רַבֵּנוּ סְמָכָם וְשָׁרְתָה עֲלֵיהֶן שְׁכִינָה. וְאוֹתָן הַזְּקֵנִים סָמְכוּ לַאֲחֵרִים וַאֲחֵרִים לַאֲחֵרִים וְנִמְצְאוּ הַסְּמוּכִין אִישׁ מִפִּי אִישׁ עַד בֵּית דִּינוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וְעַד בֵּית דִּינוֹ שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ. וְאֶחָד הַנִּסְמָךְ מִפִּי הַנָּשִׂיא אוֹ מִפִּי אֶחָד מִן הַסְּמוּכִין אֲפִלּוּ לֹא הָיָה אוֹתוֹ סָמוּךְ בַּסַּנְהֶדְרִין מֵעוֹלָם: וְכֵיצַד הִיא הַסְּמִיכָה לְדוֹרוֹת. לֹא שֶׁיִּסְמְכוּ יְדֵיהֶן עַל רֹאשׁ הַזָּקֵן אֶלָּא שֶׁקּוֹרִין לוֹ רַבִּי וְאוֹמְרִים לוֹ הֲרֵי אַתְּ סָמוּךְ וְיֵשׁ לְךָ רְשׁוּת לָדוּן אֲפִלּוּ דִּינֵי קְנָסוֹת: בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה כָּל מִי שֶׁנִּסְמָךְ סוֹמֵךְ לְתַלְמִידָיו. וַחֲכָמִים חָלְקוּ כָּבוֹד לְהִלֵּל הַזָּקֵן וְהִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם נִסְמָךְ אֶלָּא בִּרְשׁוּת הַנָּשִׂיא. וְשֶׁלֹּא יְהֵא הַנָּשִׂיא סוֹמֵךְ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אַב בֵּית דִּין עִמּוֹ. וְשֶׁלֹּא יִהְיֶה אַב בֵּית דִּין סוֹמֵךְ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הַנָּשִׂיא עִמּוֹ. אֲבָל שְׁאָר הַחֲבוּרָה יֵשׁ לְכָל אֶחָד מֵהֶם לִסְמֹךְ בִּרְשׁוּת הַנָּשִׂיא. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁנַיִם עִמּוֹ שֶׁאֵין סְמִיכָה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה:

At least one of the members of the Supreme Sanhedrin, a minor Sanhedrin, or a court of three must have received semichah (ordination) from a teacher who himself had been given semichah. Our teacher, Moses ordained Joshua by placing his hands upon him, as Numbers 27:23 states: "And he placed his hands upon him and commanded him." Similarly, Moses ordained the 70 judges and the Divine presence rested upon them. Those elders ordained others, and the others still others in later generations. This tradition continued until the Talmudic era, when the Sages had received ordination one from the other in a chain extending back to the court of Joshua, and to the court of Moses. A person who is ordained by the nasi and one ordained by another ordained judge have the same status, even if that ordained judge never served in a Sanhedrin. How is the practice of semichah practiced for all time? The person conveying ordination does not rest his hands on the elder's head. Instead, he is addressed by the title of Rabbi and is told: "You are ordained and you have the authority to render judgment, even in cases involving financial penalties. At first, whoever, had received semichah would convey semichah on his students. Afterwards, as an expression of honor to Hillel, the elder, the Sages ordained that semichah would not be conveyed upon anyone unless license had been granted by the nasi. They also ordained that the nasi should not convey semichah unless he is accompanied by the av beit din, and that the av beit din should not convey semichah unless he was accompanied by the nasi. The other elders could convey semichah themselves after receiving license from the nasi, provided they were accompanied by two others. For semichah cannot be conveyed by less than three judges.

(סה) אָמַר הֶחָבֵר: כִּי הַנְּבוּאָה הִתְמִידָה עִם אַנְשֵׁי בַיִת שֵׁנִי אַרְבָּעִים שָׁנָה, מֵהַזְּקֵנִים הַנֶּעֱזָרִים בְּכֹחַ הַשְּׁכִינָה שֶׁהָיְתָה בְּבַיִת רִאשׁוֹן, שֶׁהַנְּבוּאָה הַנִּקְנֵית נִסְתַּלְּקָה בְהִסְתַּלֵּק הַשְּׁכִינָה, וְלֹא הָיוּ מְקַוִּים לָהּ אֶלָּא בְעֵת מֻפְלָא וּבַעֲבוּר כֹּחַ גָּדוֹל, כְּמוֹ אַבְרָהָם וּמֹשֶׁה וְהַמָּשִׁיחַ שֶׁאֲנַחְנוּ מְקַוִּים וְאֵלִיָּהוּ וְהַדּוֹמִים לָהֶם, אֲשֶׁר הֵם בְּעַצְמָם מָעוֹן לַשְּׁכִינָה, וּבְהִמָּצְאָם יִקְנוּ הַנִּמְצָאִים מַדְרֵגַת הַנְּבוּאָה. וְנִשְׁאַר לָעָם בְּשׁוּבָם אֶל הַבַּיִת חַגַּי וּזְכַרְיָה וְעֶזְרָא וְזוּלָתָם. וְאַחַר הָאַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה הֲמוֹן הַחֲכָמִים הַנִּקְרָאִים אַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, וְלֹא יִסָּפְרוּ מֵרֹב, וְהֵם שֶׁעָלוּ עִם זְרֻבָּבֶל סָמְכוּ קַבָּלָתָם אֶל הַנְּבִיאִים, כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ: 'וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה'. וְאַחֲרֵיהֶם דּוֹר שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק כֹּהֵן גָּדוֹל וּמִי שֶׁהָיוּ בְסִיעָתוֹ מִתַּלְמִידִים וַחֲבֵרִים. וְאַחֲרָיו אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ מְפֻרְסָם, וּמִתַּלְמִידָיו צָדוֹק וּבַיְתוֹס שֶׁהָיוּ שֹׁרֶשׁ לַכּוֹפְרִים, וּבָהֶם נִקְרְאוּ הַצְּדוֹקִים וְהַבַּיְתוֹסִים. וְאַחֲרָיו יוֹסֵף בֶּן־יוֹעֶזֶר חָסִיד שֶׁבַּכְּהֻנָּה וְיוֹסֵף בֶּן־יוֹחָנָן וְחַבְרֵיהֶם, וּבוֹ אָמְרוּ: מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵף בֶּן־יוֹעֶזֶר בָּטְלוּ הָאַשְׁכּוֹלוֹת שֶׁנֶּאֱמַר: 'אֵין־אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל', מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָדְעוּ לוֹ עָוֹן מִנְּעוּרָיו עַד יוֹם מוֹתוֹ. אַחֲרָיו יְהוֹשֻׁעַ בֶּן־פְּרַחְיָה, דְּבָרוֹ מְפֻרְסָם, וְיֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי הָיָה מִתַּלְמִידָיו וְנִתַּי הָאַרְבֵּלִי הָיָה בְדוֹרוֹ. וְאַחֲרָיו יְהוּדָה בֶן־טָבַי וְשִׁמְעוֹן בֶּן־שָׁטַח וְחַבְרֵיהֶם. וּבִימֵיהֶם הִתְחִילָה דַּעַת הַקָּרָאִים, בַּעֲבוּר מַה שֶּׁאֵרַע לַחֲכָמִים עִם יַנַּי הַמֶּלֶךְ, וְהָיָה כֹהֵן וְהָיְתָה אִמּוֹ חֲשׁוּדָה שֶׁהִיא חֲלָלָה, וְרָמַז אֵלָיו אֶחָד מִן הַחֲכָמִים שֶׁאָמַר לוֹ: 'יַנַּי הַמֶּלֶךְ, רַב לְךָ כֶּתֶר מַלְכוּת וְהַנַּח כֶּתֶר כְּהֻנָּה לְזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן'. וִיעָצוּהוּ חֲבֵרָיו לְהַבְאִישׁ בַּחֲכָמִים וּלְכַלּוֹתָם וּלְהַגְלוֹתָם וְלַהֲמִיתָם. וְאָמַר לָהֶם: 'כַּאֲשֶׁר נְאַבֵּד הַחֲכָמִים מִמִּי נִלְמַד הַתּוֹרָה'. אָמְרוּ לוֹ, הֲרֵי תוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, כָּל הָרוֹצֶה יָבֹא וְיִלְמַד, וְאַל תַּרְגִּישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְהֶאֱמִין לָהֶם וְשָׁמַע דִּבְרֵיהֶם וְהִגְלָה הַחֲכָמִים, וּבִכְלָלָם שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח, וְהָיָה חֲתָנוֹ, וְנִתְקַלְקָלה הָרַבָּנוּת זְמָן מֻעָט, וְטָרְחוּ לְהַחֲזִיק בַּתּוֹרָה בְשִׁקּוּל דַּעְתָּם וְהַקָּשׁוֹתָם, וְנִלְאוּ וְלֹא יָכֹלוּ, עַד שֶׁהוּשַׁב שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וְתַלְמִידָיו מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא וְשָׁבָה הַקַּבָּלָה לְאֵיתָנָהּ. וּכְבָר הִשְׁרִישׁוּ הַקָּרָאִים שֹׁרֶשׁ עִם אֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ דוֹחִים תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וּמִתְחַכְּמִים בְּטַעֲנוֹת, כַּאֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה שֶׁעוֹשִׂין הַיּוֹם. אֲבָל הַצְּדוֹקִים וְהַבַּיְתוֹסִים הֵם הַמִּינִים שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִים עֲלֵיהֶם בִּתְפִלָּתֵנוּ, וְאָמְנָם יֵשׁוּ וַחֲבֵרָיו הֵם הַמְשֻׁעְמָדִים הַנִּכְנָסִים בְּתוֹרַת הַמַּעְמוּדִית הַטְּבוּלִים בַּיַּרְדֵּן. אַךְ הַקָּרָאִים הֵם מִשְׁתַּדְּלִים בַּשָּׁרָשִׁים מִתְחַכְּמִים בַּתּוֹלָדוֹת, וְאֶפְשָׁר שֶׁיַּגִּיעַ הַהֶפְסֵד גַּם אֶל הַשָּׁרָשִׁים רַק מִסִּכְלוּתָם, לֹא בְכַוָּנָה מֵהֶם. וְאַחֲרָיו הָיָה שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, וּמִתַּלְמִידֵיהֶם הִלֵּל וְשַׁמַּי. וְהָיָה מֵעִנְיַן הִלֵּל מַה שֶּׁהוּא מְפֻרְסָם מֵחָכְמָתוֹ וְעַנְוְתָנוּתוֹ, וְהוּא מִזֶּרַע דָּוִד, וְחָיָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, הָיוּ לוֹ כַּמָּה אֲלָפִים תַּלְמִידִים, וּבַמֻּבְחָרִים מֵהֶם אָמְרוּ: שְׁמוֹנִים תַּלְמִידִים הָיוּ לְהַלֵּל הַזָּקֵן, שְׁלֹשִׁים מֵהֶם רְאוּיִים שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עֲלֵיהֶם, וּשְׁלֹשִׁים מֵהֶם רְאוּיִים לְעַבֵּר הַשָּׁנִים, וְעֶשְׂרִים בֵּינוֹנִים, גָּדוֹל שֶׁבָּהֶם יוֹנָתָן בֶּן־עֻזִּיאֵל, קָטֹן שֶׁבָּהֶם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן־זַכַּי, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ מִקְרָא וּמִשְׁנָה וְתַלְמוּד וַהֲלָכוֹת וְהַגָּדוֹת וְכָל מִדּוֹת חֲכָמִים וְכָל מִדּוֹת סוֹפְרִים וְכָל דָּבָר וְדָבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁלֹּא לְמָדוֹ, וְאָמְרוּ עָלָיו שֶׁלֹּא שָׂח שִׂיחַת חֻלִּין מִיָּמָיו, וְלֹא הִנִּיחַ אָדָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְיָצָא, וְלֹא קְדָמוֹ אָדָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא יָשֵׁן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לֹא שְׁנַת קֶבַע וְלֹא שְׁנַת עֲרַאי. וְלֹא הָלַךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תוֹרָה וּבְלֹא תְפִלִּין, וְלֹא מְצָאוֹ אָדָם יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם אֶלָּא יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ, וְלֹא פָּתַח אָדָם לְתַלְמִידָיו אֶלָּא הוּא, וְלֹא אָמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ, וְלֹא אָמַר: הִגִּיעַ עֵת לַעֲמֹד מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ. וְכֵן הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר תַּלְמִידוֹ נוֹהֵג אַחֲרָיו. וְזֶה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי חָיָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה כְּרַבּוֹ, וְהָיָה בְּבַיִת שֵׁנִי. וּמִתַּלְמִידָיו רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן־הוֹרְקְנוֹס שֶׁיֶּשׁ לוֹ 'פִּרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר' הַמְפֻרְסָמִים בַּתְּכוּנָה וּמִדּוֹת הַגַּלְגַּלִּים וְהָאָרֶץ וְכָל דָּבָר מֻפְלָא בְחָכְמָת הַכּוֹכָבִים. וּמִתַּלְמִידָיו רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע כֹּהֵן גָּדוֹל, וְהוּא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁל 'הֵיכָלוֹת' וְ'הַכָּרַת פָּנִים' וּ'מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה', כִּי יָדַע סוֹדוֹתֵיהֶם עַד שֶׁהָיָה רָאוּי לְמַדְרֵגָה קְרוֹבָה מֵהַנְּבוּאָה, וְהוּא הָאוֹמֵר: 'פַּעַם אַחַת נִכְנַסְתִּי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת וְרָאִיתִי אַכְתְּרִיאֵל יָהּ יְיָ צְבָאוֹת', וּשְׁאָר הָעִנְיָן. וּמִתַּלְמִידָיו רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁאֵרְעוּ לוֹ עִם רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַדְּבָרִים הַיְדוּעִים, וְרַבִּי יוֹסֵף וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ שֶׁאָמְרוּ עָלָיו: 'אִם יִהְיוּ כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם'. וּבְאֵלֶּה הַדּוֹרוֹת זוּלָתִי אֵלּוּ הַמְפֻרְסָמִים וְזוּלַת הֲמוֹן הַחֲכָמִים וְזוּלַת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם שֶׁהָיְתָה תוֹרָתָם אֻמָּנוּתָם, לֹא פָּסְקוּ הַשִּׁבְעִים סַנְהֶדְרִין וְחָכְמָתָם, עַל פִּיהֶם הָיוּ מְמַנִּים הַמְמֻנֶּה וּמַעֲבִירִין הַמָּעֳבָר, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן־יוֹחַאי: 'כָּךְ מְקֻבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זְקֵנִים בְּיוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בַּיְשִׁיבָה'. וְנִמְשָׁכִים אַחַר הַשִּׁבְעִים מֵאוֹת שֶׁלֹּא הָיוּ כְמוֹתָם, וְנִמְשָׁכִים אַחַר הַמֵּאוֹת אֲלָפִים, אַחַר שֶׁלֹּא יִתָּכֵן לְהוֹצִיא שִׁבְעִים שְׁלֵמִים אֶלָּא מִמֵּאוֹת שֶׁהֵם לְמַטָּה מֵהֶם, וְכֵן עַל הַהַדְרָגָה. וְאַחֲרֵי אֵלֶּה רַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי יוֹסֵף הַגְּלִילִי וְחַבְרֵיהֶם, וְכֻלָּם אַחַר הַחֻרְבָּן. וְהִגִּיעַ רַבִּי עֲקִיבָא אֶל גְּבוּל קָרוֹב מֵהַנְּבוּאָה עַד שֶׁהָיָה מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּעוֹלַם הָרוּחָנִיִּים, כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ עָלָיו: אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס. אֶחָד הֵצִיץ וָמֵת, אֶחָד הֵצִיץ וְנִפְגַּע, אֶחָד הֵצִיץ וְקִצֵּץ בַּנְּטִיעוֹת, אֶחָד בָּא בְשָׁלוֹם וְיָצָא בְּשָׁלוֹם, וּמַנּוּ? – רַבִּי עֲקִיבָא. וְהָיָה הַמֵּת, מִי שֶׁלֹּא סָבַל רְאִיַּת הָעוֹלָם הַהוּא עַד שֶׁנִּתְּקָה הַרְכָּבָתוֹ. וְהַשֵּׁנִי נִפְגַּע וְנִטְרְפָה דַּעְתּוֹ, הַטֵּרוּף הָאֱלֹהִי, וְלֹא הוֹעִילוּ בוֹ בְנֵי אָדָם. וְהַשְּׁלִישִׁי הִפְסִיד הַמַּעֲשִׂים מִפְּנֵי שֶׁהִשְׁקִיף עַל הַשְּׂכָלִים, אָמַר: אֵלֶּה הַמַּעֲשִׂים הֵם כֵּלִים וּמִשְׁתַּמְּשִׁים מַגִּיעִים אֶל הַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת הָרוּחָנִית, וַאֲנִי כְבָר הִגַּעְתִּי אֵלֶיהָ וְלֹא אַרְגִּישׁ עַל מַעֲשֵׂה הַתּוֹרָה. וְנִפְסַד וְהִפְסִיד, וְתָעָה וְהִתְעָה. וְרַבִּי עֲקִיבָא הָיָה מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּשְׁנֵי הָעוֹלָמוֹת מִבְּלִי נֵזֶק שֶׁהִשִּׂיגוֹ, וּכְבָר נֶאֱמַר עָלָיו: 'רָאוּי הוּא שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו שְׁכִינָה כְּמֹשֶׁה אֶלָּא שֶׁאֵין הַשָּׁעָה רְאוּיָה לְכָךְ'. וְהוּא מֵעֲשָׂרָה הֲרוּגֵי מַלְכוּת, וְהוּא אֲשֶׁר בְּשָׁעָה שֶׁהֲרָגוּהוּ הָיָה שׁוֹאֵל לְתַלְמִידָיו אִם הוּא עֵת קְרִיאַת שְׁמַע לִקְרֹא אוֹתָהּ, אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו: רַבֵּנוּ, עַד כָּאן?! אָמַר לָהֶם: כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל מִקְרָא זֶה: 'בְּכָל נַפְשְׁךָ' – אֲפִלּוּ נוֹטֵל אֶת נַפְשֶׁךָ, עַכְשָׁו שֶׁבָּא לְיָדִי – לֹא אֲקַיְּמֶנּוּ?! וְהָיָה מַאֲרִיךְ בְּ'אֶחָד' עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ.

65. The Rabbi: Prophecy lasted about forty years during the second Temple among those elders who had the assistance of the Shekhinah from the first Temple. Individually acquired prophecy had ceased with the removal of the Shekhinah, and only appeared in extraordinary times or on account of great force, as that of Abraham, Moses, the expected Messiah, Elijah and their equals. In them the Shekhinah found a worthy abode, and their very existence helped their contemporaries to gain the degree. of prophecy. The people, after their return, still had Haggai, Zechariah, Ezra and others. Forty years later these prophets were succeeded by an assembly of Sages, called the Men of the Great Synode. They were too numerous to be counted. They had returned with Zerubbabel and inherited their tradition from the Prophets, as it is said: 'The prophets handed [the law] down to the Men of the Great Synode' (Aboth, I. i.). The next generation was that of the High Priest Simon the Just and his disciples and friends. He was followed by Antigonos of Sōchō of great fame. His disciples were Ṣādōk and Boethos who were the originators of the sects called after them Saddōcaeans and Boethosians. The next was Jōsē b. Jō‘ēzer 'the most pious among the priests,' 33 and Josef b. Jōḥānān and their friends. With regard to the former it was said: 'At the death of Jōsē b. Jō‘ēzer the grapes ceased' as it is said: 'No grapes to eat;' (Mic. vii. 1), for no sin of his was know from his youth to his death. He was followed by Joshua b. Peraḥyāh whose history is known. Among his disciples was Jesus the Nazarene, and Nittāi of Arbela was his contemporary. After him came Judah b. Tabbāi and Simon b. Shētaḥ, with the friends of both. At this period arose the doctrine of the Karaites in consequence of an incident between the Sages and King Jannai who was a priest. His mother was under suspicion of being a 'profane' woman. One of the Sages alluded to this, saying to him: 'Be satisfied, O king Jannai, with the royal crown, but leave the priestly crown to the seed of Aaron.' His friends prejudiced him against the Sages, advising him to browbeat, expel, and scatter or kill them. He replied: 'If I destroy the Sages what will become of our Law?' 'There is the written law,' they replied, whoever wishes to study it may come and do so; take no heed of the oral law.' He followed their advice and expelled the Sages and among them Simon b. Shētaḥ, his son-in-law. Rabbanism was laid low for some time. The other party tried to establish a law built on their own conception, but failed, till Simon b. Shētaḥ returned with his disciples from Alexandria, and restored tradition to its former condition. Karaism had, however, taken root among people who rejected the oral law, and called all kinds of proofs to their aid, as we see to-day. As regards the Sādōcaeans and Boēthosians, they are the sectarians who are anathemised in our prayer. The followers of Jesus are the Baptists who adopted the doctrine of baptism, being baptized in the Jordan. The Karaites turned their attention to the fundamental principles, deducing the special laws from them by means of arguments. The damage often extended to the roots, through their ignorance rather than intention. The next generation was that of Shema‘yāh and Abtaliōn, whose disciples were Hillēl and Shammāi. Hillēl was famous for his learning and gentleness. He was a descendant of David and lived a hundred and twenty years. He had thousands of pupils. The following was said about the most select of these: Hillēl the elder had eighty disciples. Thirty were worthy of association with the Shekhinah; thirty were fit to declare embolismic years, and twenty stood between the two former groups. The greatest of them was Jōnāthān b. Uzzi‘ēl, the least of them was Joḥānān b. Zakkāi, who left unstudied no verse in the Bible, nor Mishnāh, Talmud, Halākhā, Agādā, explanatory rules of the Sages and Scribes, nor any word of the law code. It was said concerning him, that he never held a profane conversation, was always the last and first in the house of study, never slept there even for a few minutes, never walked four yards without a word of Tōrāh or phylacteries, never sat idle, but studied deeply. No one lectured to his pupils but he, said nothing but what he had heard from the mouth of his teacher, and never said that it was time to leave the house of study. This was also characteristic of his disciple R. Eliezer. R. Jōḥānān b. Zakkāi lived a hundred and twenty years like his master, and saw the second Temple. Among his disciples was R. Eliezer b. Hyrcanos, the author of the 'Chapters of R. Eliezer,' a famous work on astronomy, calculation of the spheres and earth and other profound astronomical subjects. His pupil was R. Ishmael b. Elisha, the High Priest. He is the author of the works entitled 'Hēkhālōth', 'Hakhārath Panim,' and the 'Ma‘asē Merkābāh,' because he was initiated in the secrets of this science, being worthy of a degree near prophecy. He is responsible for the following utterance: 'Once I entered [the Holy of Holiest] in order to burn the incense, and I saw Akhterīēl Yāh, the Lord of Hosts,' etc. Another pupil of his was the famous R. Joshua between whom and Rabbān Gamaliēl occurred the well known affair; further R. Jōsē, and R. Elāzar b. Arākh. Of the last named it was said: 'If all Sages of Israel were placed on one scale and Elāzar b. Arākh on the other, he would outweigh them ' Beside those famous men and many Sages, priests and Levites whose calling was the study of the law, there flourished undisturbed in the same period the seventy learned members of the Synhedrion on whose authority officials were appointed or deposed. With reference to this it is told: R. Simon b. Joḥāi said: 'I heard from the mouth of the seventy elders on the day when R. Eliezer b. Azariāh was appointed President of the Academy.' These seventy had a hundred followers, the latter -thousands; for, seventy such accomplished men can best be selected from hundreds standing beneath them and so on by degrees. In the next generation after the destruction of the Temple, there lived R. Akībāh and R. Tarfōn and R. Jōsē of Galilee with their friends. R. Akībāh reached a degree so near prophecy that he held intercourse with the spiritual world, as it is said: Four persons entered paradise; one of them peeped in and died, the other did the same and was hurt; the third did likewise and cut the plants down, and only one entered in peace and left in peace. This was R. Akībāh. The one who died was unable to bear the glance of the higher world, and his body collapsed. The second lost his mind and whispered divine frenzy without benefiting mankind. The third fell into bad ways, because he ascended above human intelligence and said: 'Human actions are but instruments which lead up to spiritual heights. Having reached these I care not for religious ceremonies. He was corrupt and corrupted others, erred and caused others to err.' R. Akībāh conversed with both worlds without harm, and it was said of him: He was as worthy of associating with the Shekhinah as Moses, but the period was not propitious. He was one of the ten martyrs, and during his torture enquired of his pupils, whether the time of reading the Shema‘ had arrived. They answered: 'O our master; even now?' 'All my days,' he answered, 'I endeavoured to practise the words: "with all thy heart and all thy soul--even if it costs thee thy life"; now, when the opportunity has arisen, I will make them true.' He protracted the ēḥād till his soul fled

הָא לָמַדְתָּ שֶׁכֶּתֶר תּוֹרָה גָּדוֹל מִשְּׁנֵיהֶם: אָמְרוּ חֲכָמִים מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם לְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג טו) "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים". מִכֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּכְנָס לִפְנַי וְלִפְנִים:

כְּשֵׁם שֶׁהֶחָכָם נִכָּר בְּחָכְמָתוֹ וּבְדֵעוֹתָיו וְהוּא מֻבְדָּל בָּהֶם מִשְּׁאָר הָעָם. כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר בְּמַעֲשָׂיו בְּמַאֲכָלוֹ וּבְמַשְׁקֵהוּ וּבִבְעִילָתוֹ וּבַעֲשִׂיַּת צְרָכָיו וּבְדִבּוּרוֹ וּבְהִלּוּכוֹ וּבְמַלְבּוּשׁוֹ וּבְכִלְכּוּל דְּבָרָיו וּבְמַשָּׂאוֹ וּבְמַתָּנוֹ. וְיִהְיוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלּוּ נָאִים וּמְתֻקָּנִים בְּיוֹתֵר.

אֵין מַעֲמִידִין בְּסַנְהֶדְרִין בֵּין בִּגְדוֹלָה בֵּין בִּקְטַנָּה אֶלָּא אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבוֹנִים. מֻפְלָגִין בְּחָכְמַת הַתּוֹרָה בַּעֲלֵי דֵּעָה מְרֻבָּה. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא טז) "וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ" בְּדוֹמִין לְךָ בְּחָכְמָה וּבְיִרְאָה וּבְיַחַס:

וְכֵן מִצְוָה עַל הַמֶּלֶךְ לְכַבֵּד לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה. וּכְשֶׁיִּכָּנְסוּ לְפָנָיו סַנְהֶדְרִין וְחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲמֹד לִפְנֵיהֶם וְיוֹשִׁיבֵם בְּצִדּוֹ. וְכֵן הָיָה יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה עוֹשֶׂה אֲפִלּוּ לְתַלְמִיד חָכָם הָיָה עוֹמֵד מִכִּסְאוֹ וּמְנַשְּׁקוֹ וְקוֹרֵא לוֹ רַבִּי וּמוֹרִי.

בני בתירה - נשיאים היו: אמר להן - הלל: וכי פסח אחד יש לנו שדוחה את השבת והלא יותר ממאתים פסחים יש לנו שדוחין את השבת - כלומר יותר ממאתים קרבנו' יש שדוחין שבת בשנה חמשים שבתות השנה בכל שבת ושבת ארבעה כבשים שנים לתמידים ושנים למוספין הרי מאתים לבד שבת שבתוך פסח ובתוך החג שקריבין בהן מוספי היום שבעת טלאים בפסח וארבעה עשר לחג:

צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף וְגוֹ׳. בָּא לְהַזְהִיר כְּשֶׁיֵּשׁ בָּעִיר שְׁנֵי אֲנָשִׁים מֻפְלָגִים בְּחָכְמָה וּשְׁנַיִם אֲחֵרִים גַּם כֵּן חֲכָמִים אֶלָּא שֶׁאֵינָם בְּסוּג הָרִאשׁוֹן, אַל יֹאמַר אָדָם: כֵּיוָן שֶׁשְּׁנֵי אֲנָשִׁים יְכוֹלִין לְהוֹרוֹת וְלִשְׁפּוֹט בְּצֶדֶק לֹא אַטְרִיחַ אֶת הַמֻּפְלָגִים לִשָּׂא בְּעֹל מִנּוּי הַדַּיָּנוּת, אוֹ לְצַד שֶׁצָּרִיךְ לָהֶם טֹרַח בְּמִנּוּיָם יִמָּנַע וְיִסְתַּפֵּק בַּקְּטַנִּים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״צֶדֶק צֶדֶק״, פֵּרוּשׁ, הֲגַם שֶׁהִשַּׂגְתָּ לְדַיָּנִים שֶׁהֵם רְאוּיִים, עָלֶיךָ לַחְזֹר אַחַר הַיּוֹתֵר רְאוּיִים מֵהֶם.

נכבדות המדובר אודת דברי רמ"א בי"ד סי' רמ"ה ובש"ך שם סקי"ד וט"ו יע"ש מלתי כבר אמורה כי עין רואה בגוף דברי מהרי"א ומהרי"ו יראה כי אין אלו נאמרים אלא בימיהם שלא קבלו הרב כפועל אלא כל ת"ח הנהיג בני עירו שהיה דר שם וממילא היה לו פרס הקצוב מחופות וקידושין וכדומה אע"ג כי דין תורה הוא שת"ח הממונה פרנס על הציבור בני עירו עושין לו מלאכתו ומחוייבים ליתן לו פרנסתו מ"מ כיון שלא שכרוהו כפועל אלא שבחא דאתיא ממילא א"כ אם יבוא לשם אחר וינהיג גם הוא רבנות מי ימחה בידו אבל בז"הז שמקבלים רב ועוקר דירתו ממקומו ובא לכאן וקוצבים לו שכירתו כמו שמשכירים פועל ואלי' הוא נושא נפשו ונפשו' ביתו ובתוך אותו הקצבה הוא שכרו מחופות וקידושין וגטין וכדומה א"כ פשוט שהבא בגבולו לא טוב עושה בעמיו וגרע מיורד לאומנות חברו שהאומנות הוא הפקר אלא שזה בא ויושב בצידו אבל הכא כבר זכה זה הרב בכל רווחא דעבידי דאתי בגבולו ואסור ממש לשום אדם לפקוח פרנסתו בזה והרי זה כגוזל ממש ודבר זה פשוט מאוד ואין ראוי להאריך ומ"ש מהרי"א על שכר זה אנו בושים כמו שהעתיק הש"ך היינו כנ"ל שהיה הרב יושב בעירו ולא רצה ליתן קידושין וגיטין עד ששלמו לו כך וכך ובודאי ע"ז אנו בושים כי הוא מחויב לעשות בחנם והם מצווים לעשות לו מלאכתו ואפי' אם הם עוברים עליו הדרך ואינם עושים מלאכתו מ"מ הוא לא יעבור ארחות צדיקים ליטול פרס מעשיית מצוה ומלמוד תורה והלכות גיטין וקדושין וכדומה ע"כ כתב על פרס זה אנו בושים אבל לאחר ששכרוהו הקהל כפועל והביאוהו ממקומו לכאן והראו לו מקום לפרנסתו מגטין וקידושין א"כ הוא אינו נוטל פרס שלא כדין כלל אולי הקהלות פעלו און שהטילו פרנסת הרב על אלו היחידים אבל הוא אינו נוטל פרס מקידושין וגיטין כלל אלא שזה הוא שכרו על עיקר ישיבתו בכאן והראו לו מקום לגבות מבעלי חתנו' וכדומה ואין בושה כאן על נטילת פרס זה אם יטלנו בדרך כבוד וכל המקפחו גוזל וחומס לפע"ד וזה פשוט בעיני והיה זה שלום כנפשו היפה ונפש א"נ דש"ת:

תשובה שנית על הנ"ל להתורני הרבני המופלג כ"ש כמהור"ר ליב קוניץ נר"ו הנ"ל:

אם יש כאן מלמד שמלמד לתינוקות ובא אחר טוב ממנו מסלקין הראשון מפני השני: אם יש כאן שני מלמדים האחד קורא הרבה ואין מדקדק עמהם להבינם על נכון ואחד אינו קורא כל כך אלא שמדקדק עמהם להבינם לוקחין אותו שמדקדק יותר: אחד מבני החצר או מבני מבוי שביקש ליעשות מלמד תינוקות אין שכניו יכולים למחות בידו וכן מלמד תינוקות שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו כדי שיבואו לו תינוקות אחרים או כדי שיבואו התינוקות שאצל זה לזה אין יכולים למחות בידו שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר: הגה רב היושב בעיר ולומד לרבים יכול חכם אחר לבא וללמוד ג"כ שם אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון כגון שהקהל קבלו הראשון עליהם לרב ונוטל פרס מהם על זה אפי' הכי יכול השני לבא לדור שם ולהחזיק רבנות בכל דבר כמו הראשון אם הוא גדול וראוי לכך (מהרי"ו סי' קנ"א ומהרא"י בפסקיו סי' קנ"ח ע"ש תשו' הגדולים) אבל אם בא חכם אכסנאי לעיר אין לו לקפח שכר הרב הדר שם לעשות חופות וקידושין וליטול השכר הבא מהם הואיל והוא פרס הרב הדר שם אבל מותר לעשות החופה ולתת השכר לרב הקבוע וכן מותר לו לדון בין שני בעלי דינין שבעיר הבאים לפניו לדון דדלמא הרב שבעיר אין ממוצע להם אבל אין לו להורות איסור והיתר או לדרוש לנהוג שררה באתריה דחבריה (מהרי"ק שורש ק"ע ומהר"ד בתשובה כ"ב) מי שהוחזק לרב בעיר אפי' החזיק בעצמו באיזה שררה אין להורידו מגדולתו אע"פ שבא לשם אחר גדול ממנו (ריב"ש סימן רע"א) אפילו בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת (רמב"ם פ"א מהלכות מלכים) ובמקום שיש מנהג לקבל רב על זמן קצוב או שמנהג לבחור במי שירצו הרשות בידם (כל בו) אבל כל שקבלו הקהל עליהם וכל שכן אם עשו ברצון השררה אין לשום גדול בעולם להשתרר עליו ולהורידו (שם בריב"ש):

If there is a teacher here who teaches children, and another comes who is better than he, they dismiss the first on account of the second. If there are two teachers here, one reads a lot and is not precise with them to make them understand properly, and one does not read so much, but is precise with them to make them understand, they take the one who is more precise. One of the residents of a courtyard or the residents of an alleyway who sought to become a teacher of children, his neighbors cannot object to him. And similarly, a teacher of children whose colleague came and opened a house to teach children beside him, in order that other children should come to him or in order that the children who are with this one should come to that one, they cannot object to him, as it is stated: "Hashem desires, for the sake of His righteousness, that the Torah be made great and glorious" (Yeshayahu 42:21). Rema: A rabbi who sits in the city and teaches the masses, another sage can come and teach there as well, even if he somewhat cuts off the livelihood of the first, such as when the community accepted the first as their rabbi and takes a fee from them for this, even so, the second can come to reside there and to maintain authority in every matter, like the first, if he is great and fit for this. (Mahari"v, Siman 151 and Mahara"i in his Psakim, Siman 158, see there the responsa of the great ones). But if a visiting sage came to the city, he may not cut off the salary of the rabbi who resides there to perform weddings and to collect the fee that comes from them, since it is the salary of the resident rabbi; but he is permitted to perform the wedding and to give the fee to the established rabbi. And similarly, he is permitted to judge between two litigants in the city who come before him to judge, for perhaps the rabbi in the city is not suitable for them. But he may not teach matters of prohibition and permissibility, or to preach to act with authority, in the place of his fellow. (Mahari"k, Shoresh 170 and Mahar"d in a responsa 22). One who was established as a rabbi in the city, even if he established himself in some authority, he may not be removed from his greatness even though another came there who is greater than he.(Rivash, Siman 271). Even his son and his grandson forever precede others, as long as they fill the place of their fathers in piety and they are somewhat wise. (Rambam, Chapter 1 of Hilchos Melachim). And in a place where there is a custom to accept a rabbi for a set time, or that it is customary to choose whomever they desire, they have the authority, (Kol Bo). But anyone whom the community accepted upon themselves, and all the more so if they did so with the consent of the authority, no great one in the world may usurp authority over him and remove him. (Ibid. in Rivash).

ותלמיד חכם המזלזל במצות ואין בו יראת שמים הרי הוא כקל שבצבור:

שלחו מתם תלמידי חכמים שלא הגיעו למ' שנה ויש בעיר גדולה מהם בחכמה אי נמי שוים להם בחכמה אלא שהם בן מ' שנה או יותר יכולים אותם שלא הגיעו למ' ש' לקבוע עצמם להוראה או לא אם יש לחלק בין זמננו זה לזמן התלמוד אם לאו ואת"ל שאינם יכולים להורות מי אמרינן היינו הם מעצמם אבל אם קבלום עליהם הקהלות יכולים או דלמא לא שנא ע"כ: תשובה דבר ידוע כי שרש דין זה במסכה ע"ז פרקא קמא ובמסכת סוטה פרק היה נוטל מימרא דרבי אבא וז"ל אמר רבי אבא אמר רב הונא מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להורא' ומורה ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה ועד כמה עד ארבעים שנין והא רבה אורי התם בשוין. הרי"ף בהלכות במס' ע"ז השמיט פרכת והא רבה כו' וכן עשה הרא"ש ז"ל בפסקיו וזה לשון הר"ן על הלכות הרי"ף הפילה לשון נפל שלא מלאו ימיו כלו' תלמיד שלא מלאו ימיו להורות רבים חלליו ועצומים המתעצמים ומתאפקי' ומחרישי' מלהורות הורגין את דורן ועצומים לשון עוצם עיניו ועד כמה ראוי להורות עד מ' שנין משנולד כלומר שהוא בן מ' שנה שאין דעתו של אדם מיושב עליו כראוי עד אותו זמן וכל זה מפרש"י עוד הוסיף הר"ן וז"ל וגמרא פרכי' והא רבה כו' אעפ"י שכל ימיו לא היו אלא מ' שנה כדאיתא פ"ק דר"ה ומפרקינן התם בשוין כלומר שאין בעירו גדול ממנו ושמעינן מינה שאין ת"ח רשאי להורות כל זמן שיש בעיר גדול ממנו אם לא הגיע למ' אבל אין בעיר גדול ממנו מורה כרבה דאורי אף עפ"י שלא הגיע למ' ותמהני מהרמב"ם ז"ל שכתב לזו פ"ה מהלכות ת"ת ולא חלק בין מ' לפחות מהן ובין שוים לשיש גדול ממנו וכן יש לתמוה על הרי"ף ז"ל שלא כתבו בהלכות והא רבה כו' עכ"ל ואם כן תימה זה גם כן הוא על הרא"ש והתוס' פרק היה נוטל כתבו וז"ל בשוין רש"י פירש אם שוה לגדול העיר בחכמה מותר להורות וקשה לר"י מפרק הרואה דקאמר אביי באתר דאית גבר תמן לא תהוי גבר פשיטא לא צריכא דשוין אלמא היכא דשוין אין לו לקפוץ להוראה להכי מסתבר היכא לפרש והא רבה אורי והוא לא הגיע להוראה שכל ימיו לא היו אלא ארבעים שנ' בשוין הא דאמר שאין לו להורות עד מ' שנין היינו כששוה לגדול העיר בחכמה וגדול העיר הגיע להוראה הילכך כיון שיש שם חכם כמותו שהגיע להוראה בשנים והוא הגיע לשני הוראה אין לו להורות לפניו אבל אם הוא גדול העיר בחכמה אע"ג שלא הגיע לכלל שנים מורה ורבה גדול העיר בחכמה היה ע"כ ועתה יש לראות האי ועד כמה אהיכא קאי דלכאורה נר' דקאי אמאי דקאמר זה תלמיד שהגיע להורא' כו' אם כן משמע שאם לא הגיע למ' שנה עליו נאמר רבים חללים והיה נר' כן ממאי דפרש"י הפילה לשון נפל שלא מלאו ימיו כלומר תלמיד שלא מלאו ימיו להורות רבים חלליו משמע דמשום חסרון הזמן נקרא נפל כן נ"ל לכאו' אבל נראה בעיני דאי פירש הכי הוו קשה טובא חדא הסברא דאיך יתכן כי מי שהוא חכם גדול בחכמה התורה משום שלא הגיע למ' שנה אפי' שיהיה אחר גדול ממנו בחכמה ובשנים יאמר על הקטן ממנו רבים חללים וכי ימים ידברו ודאי אין דעתי נוחה בזה ותו דהוה צריך למימר כפי תירוץ הגמ' לפרש"י דקרא מיירי דוק' כשאינם שוים דאי בשוים הא קאמר דיוכל להורות וזה דוחק גדול ודאי וכמו כן היה קשה לפי פי' התוס' דמצריך גדול העיר כדי להורו' בפחו' ממ' והיה צ"ל דקרא לא קאי אלא לצדדי אי הוי גדול העיר בחכמה לא הוי נפל ואי לא הוי נפל וכלהו בפחו' ממ' והיה אפשר לפעמים שמי שאתה קורא נפל יהיה חכם יותר גדול ממי שאתה אומר שמותר להורות ואינו נפל כמו שתאמר ראובן בעיר פלוני והוא גדול בחכמה מכל בני עירו ועדין לא הגיע למ' שנה ויהיה רשאי להורות לדע' תוספות כיון שהוא גדול בעירו ולדעת פרש"י אפי' בשוים ושמעון שיהיה חכם גדול מראובן בעיר אחרת ואם יורה יאמר עליו נפל ושרבים חלליו אם יורה זה החלוף לא יתכן ודאי אלא דאית לן למימר דלכ"ע ועד כמה לא קאי אמאי דקאמר תלמיד שהגיע אלא מלתא אחריתי הוי וזה כי רבי אבהו עשה ג' חלוקות אחד שאסור להורות ב' שחייב להורות ג' שאין בו לא אסור ולא חיוב אלא שאם רצה יורה ואם רצה לא יורה ועל כן נראה דפרש"י ועד כמה מקרי הגיע אלא דקרא מלתא פסיקתא קאמר אם הגיע שלמד תורה כ"כ מחוייב להורו' ואם לא הגיע שלא למד כ"כ עליו נאמ' רבים אבל מי הוא שיאמ' עליו בהחלט שראוי להורו' מי שהגי' למ' ש' דמי שלא הגיע למ' שנה אע"פי שמצד ידיעתו יאמר עליו הגיע להורא' ולא רבים כו' ח"ו מ"מ איכא עדין דבאתר דאית גבר כו' אבל כשהגיע למ' והגיע לחכמה הרי על זה נאמר ועצומים אם לא יורה והשתא אתי שפיר דמקשו התוספות לפרש"י דפירש דבשוים ראוי להורות מפרק הרואה דאי לאו הכי קשה מאי קשה להו לתוספות על פי' הקונ' דלמא מאי דקאמר דבשוין מותר להורות היינו שאינו נכנס ברבים וכו' ומאי דקאמר בפ' הרואה היינו דמ"מ אין לו להורו' לכתחי' באתר דאית גבר אלא ודאי דפשיטא להו לכ"ע דמאי דקאמר ועד כמה הוי פי' כדפי' שר"ל עד כמה יהיה ראוי לגמרי ופי' עד מ' ופריך והא רבה כו' ומשני לפרש"י בשוים דמשמע דבשוין הוי ראוי לגמרי אע"ג דאיכא אחר גדול בשנים ומשום הכי קשה לתוספות על פרש"י דהא אמר אביי באתר כו' כנ"ל ומעתה הנני בא לתרץ תמיהת הר"ן על הרי"ף ז"ל גם על הרמב"ם כי ודאי צריכים אנו לכך אחר שהרא"ש שהוא אחרון ותפס הלשון כהרי"ף א"א לומר אלא שעשאו בכוונה ונר"ל לדייק בלשון הגמ' אמאי קאמר זה תלמיד שלא הגיע להוראה הל"ל זה שלא הגיע להוראה וכי תימא דמיירי בתלמיד ממש לפני רבו זה א"א דמאי אירי' שלא הגיע אפי' הגיע והוא חכם גדול בתורה אסור להורות אלא ודאי נראה דמאי דקאמר הכא תלמיד להורות לנו שמדבר במקום שיש אחר גדול ממנו והקטן בערך הגדול ממנו נקרא תלמיד וכמו שהוכיח זה מהררי"ק גם מה"ר דכ"ץ בתשובותיו ולא אחוש להאריך בזה רק להביא א' מן הראיות משום דהוי נ"ד והיינו הא דאמר אביי ש"מ באתר דאית גבר תמן לא תהוי גבר ופריך בגמ' פשיט' ופרש"י ז"ל פשי' הא דאביי ליל פשי' שלא יורה אדם הלכה לפני רבו וקשה דאי רבו ממש קאמר מאי קשיא ליה לימא דלא מיירי אלא באתר דאית גבר שהוא גדול ממנו ואינו רבו שלא למד ממנו כלום ותו אמאי המתרץ לא תרץ הכי ולמה משני בשוים אלא שנר' בורא כל שיש בעיר גדול ממנו אף על פי שלא למד ממנו נקרא רבו ונר' שלזה כיון הרמב"ם ז"ל בהלכות ת"ת פ"ה שכתב וז"ל וכל תלמיד שדעותיו מכוונות אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה אע"פ שלא למד ממנו ע"כ. הרי שקראו תלמיד אע"פ שלא למד ממנו כלום אלא לפי שהוא גדול ממנו בחכמה ועם זה מתיישב ג"כ מ"ש הטור י"ד ז"ל וז"ל והרמב"ם כ' מי שהוא גדול ממנו בחכמ' וראוי ללמוד ממנו אפי' שלא למדו כלום צריך לעמוד מפניו ולנהוג עמו כתלמיד עם רבו ולא נמצא לשון זה בספרו כמ"ש מהרר"י קארו נר"ו אלא שאיפשר דהיינו לשון הנז' שהביאו הטור ג"כ בסי' שקודם זה סימן רמ"ב אלא ששם הביאו לענין הוראה וכאן בסי' זה לענין קימה וראה הטור ז"ל דכיון שהרמב"ם ז"ל קראו תלמיד ואמר שאין לו לדבר לפניו אע"פ שלא למד ממנו הרי עשאו כרבו ואפש' ג"כ דלפניו לאו דוקא אלא כל שהוא במקומו נקרא בפניו כמו שמצינו בעירובין פ' הדר דאמרינן המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה והוכיחו התוספות דתוך ג' פרסאות נקרא לפניו מ"מ שמעינן מיהא דנקרא תלמיד כל שהוא במקום שיש גדול ממנו וע"ז אמר עד כמה שר"ל זה התלמיד עד כמה יהיה ויהיה ראוי להוראה ופירש עד מ' שנה וא"כ בהכרח הוא לומר דכיון שהוא בן מ' גם הגיע להוראה בחכמה שא"א שיקרא תלמיד אלא לפי שיש שם גדול ממנו בחכמה א"כ הדבר ברור שמה שאנו צריכים מ' שנה היינו לתלמיד אבל מי שהוא שוה לגדול העיר בחכמה לא יקרא תלמיד כיון שלא למ' ואינו צריך ללמוד ממנו ולכן לא הוצרך הרי"ף ז"ל להביא אלא עד מ' שנה ולא חש להביא מה שטעה המקשה וחשב שעד כמה כו' שהיה מדוייק שא"א להורות אפילו יהיה מי שיהיה כל עוד שלא הגיע למ' ולכן הקשה מרבה והשיב דהתם רבה היה שוה לגדול העיר וכאן אני מדבר בתלמיד כדפי' והטע' שלא חש לפי שנר' שהדבר מבואר ואפי' ימצא שיטעה אדם בזה שעכ"פ צריך מ' אפי' בשוה אין לחוש כ"כ שמד' טובה שלא יורה עד מ' שנה כיון שיש שוה לו בחכמה וגדול ממנו בשני' שהגיע למ' שנה שהרי התוס' הכי סברי לפי האמת אין לקפוץ להורא' במקום שיש שוה לו בחכמה וגדול ממנו בשנים ולכן השמיט הרי"ף ז"ל קושית והא רבה כו' דעכ"פ אין צורך להביאו ואם יהיה הוא גדול בחכמה והשני גדול בשנים וקטן ממנו בחכמה פשיטא דבהא ס"ל להרי"ף דליכא למטעי כלל כי לא ימים ידברו רק רב חכמה ולדעת הרמב"ם ג"כ נר' דליכא תמיה כלל כמו שאומר כי יש לדקדק בלשון שכתב דין זה בפ' הנז' בזה הלשון ולא כל מי שמת לו רבו מותר להורות וי"ל למה אמר דין זה בסיגנון זה מקושר עם דין הוראת תלמיד במקום רבו כי בגמ' לא הוזכ' על זה רק מימרא בפני עצמה וכן היה לו להרמב"ם ז"ל לומר דין זה בבא בפני עצמה ואע"פ שהיה אפשר לומר שהורה מה שאמרנו למעלה שגם שלא יהיה רבו אלא שהוא גדול ממנו בחכמה יקרא רב לענין זה שאין לו להורות לפניו מ"מ נר' בעיני שכוונת הרמב"ם להודיענו שעיקר דין ההוראה תלוי בידיע' ואין הדבר תלוי בשנים ולכן אמר ולא כל מי שמת לו רבו מותר להורות בתור' אלא א"כ היה תלמיד שהגיע להורו' כו' עד ועליו נאמר רבים חללים כו' לומר שמי שאנו רואין שנתעכ' עד עתה להורות בשבי' רבו שנראה א"כ שכבר הגיע להוראה אלא שמצד רבו נתעכב אבל מי שלא הגיע לכך לא יורה והנ' הוא ז"ל לא דבר כאן אלא בב' חלוקות שבאו בפסוק אחד איסור להורו' ואחד חיוב להורות שהא' מהם גדול בחכמה והב' חסר ממנה אבל החלוקו' שהם של דרך ארץ ומוסר טוב הזכירם במקום אחר אם שוה בחכמה לגדול שבעירו והוא לא הגיע לשנים כבר כתב בהלכות סנהדרין סוף פ"ג וז"ל כך היה דרך החכמים הראשונים בורחים מלהתמנות ודוחקים עצמם הרבה עד שידעו שאין שם ראוי כמותן ושאם ימנעו מן הדין תתקלקל השורה הרי הזכיר כאן הדין כמו שכתבו התוס' ז"ל דבאתר דאית גבר תמן לא תהוי גבר שאם חברו שוה לו בחכמה וגם הוא גדול בשנים הרי שיש ראוי יותר ממנו וראוי לו לדחוק עצמו ולא להורות אבל אינו נכנס בסוג רבים חללים כיון שהגיע להוראה מצד ידיעתו בתורה גם אם יש גדול ממנו בחכמה אפילו שהוא הגיע להוראה בחכמ' ובשנים והגדול ממנו בחכמה קטן בשנים הזכי' באותו לשון שנז"ל וכל תלמיד שדעותיו מכוונת משמע בפי' שאפי' שהגיע להוראה והוא בן מ' לא ידבר בפני מי שהוא גדול בחכמה דסתם קאמ' בין שהגדול בחכמה גדול בשנים או קטן אחר שהיא גדול בחכמה אין לקטן ממנו בחכמה אעפ"י שהוא גדול בשנים לדבר בפניו וא"כ נראה בעיני שדעת הרמב"ם בפי' ההלכ' כדעת התוס' דמאי דקאמר בשוים וי"ל בשוים אני צריך מ' אבל רבה שהורה היה גדול אלא שבתחלת פ' ה' פי' החיוב והאיסור ובשאר המקומו' הזכיר החלוקות שאין איסור אלא דרך ארץ ומדה טובה ומעתה נבא לענין שאלתנו לפסוק הדין והנראה דבר ברור כפי דרכי הדיני' שאם אלו הת"ח הגיעו להוראה בעיונים וסברת' ויודעים כגדול שבעי' יכולים להורו' בקביעו' אפי' שיש בעי' גדילים מהם בשנים ואין לחוש כלל אחר שלדברי רש"י ז"ל והרי"ף ז"ל והר"ן שהוא אחרון מה שצריך מ' היינו בשיש גדו' ממנו בחכמה אבל כשאין בעיר גדול ממנו בחכמה יכול להורות אעפ"י שלא הגיע למ' ואפי' שלדעת התוס' אינו כן אלא דבשווים צריך מ' והא דלא צריך היינו כשהוא גדול העיר בחכמה וכן נ"ל דעת הרמב"ם ז"ל כמו שפי' מ"מ כדאים הנז' לסמוך עליהם בדבר כזה אפי' שהוא נגד תוספות והרמב"ם כ"ש שנראה שר"י שדחה קשיית התוס' מעל רש"י כפי א' משני הפי' שהוזכרו שם בדבור א"כ נראה שדעתו כפירוש רש"י ז"ל בהלכה דבשוי' חוזר לרבה וכפשטא דמלתא וא"כ בשוין יכול להורות אע"פ שלא הגיע למ' שנה וכ"ש שלע"ד אפי' לדעת הרמב"ם והתוס' ז"ל ליכא איסור אלא מוסר ודרך ארץ לענין אם יש לחלק בין זמננו זה לזמן התלמוד נראה בעיני דבר ברור שיש לחלק ולומר דכל אלו הדברים נאמרו בזמן התלמוד שהיו כל הדיני' יוצאים על פי הסברא והכל על פה ומי שהיה יושב על ההוראה הוא הנקר' דיין באמת אבל בזמננו זה אין הת"ח המורה כי אם הספר ואם הת"ח ראינוהו שהוא בדוק ומנוסה לעיין ובעל סברא יודע דעת ומבין פשיטא שיכול להורו' לא מבעיא בשוין אלא אפי' במקום שיש גדול ממנו ונוכ' ללמוד זה מדין התלמיד המורה לפני רבו דאמרינן בעירובין פר' הדר כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה שלא בפניו אסור ואין חייב מיתה ופרש"י ז"ל אסור לכתחלה להורות אבל ליכא מיתה והיינו ברבו מובהק וכתב בארחות חיים הלכות ת"ת סי' כ"ד הר"ם רבו של רבינו יונה ואחיו מר שמואל מאיורה כתבו באגרות' מיום שגלינו מארצינו וחרב בית מקדשינו ונשתבשו הארצות ונתמעטו הלבבו' אין לומר דין מורא רבך כמורא שמים וכל הדינין שחייב התלמיד לרב נתבטלו כי הספרים והחבורים והפירו' הם המורים לנו והכל כפי פקחות השכל והסבר' וע"כ נהגו בעירם לקבוע התלמיד מדרש לעצמו וכן אין לומר תלמיד אל יורה ויכול התלמיד לסתור דברי רבו מכח פלפול ע"כ הרי למדנו כמה חלוק יש בין זמן התלמוד לזמננו זה דהשתא ומה בתלמיד לפני רבו דאית ביה איסור תורה וחיוב מיתה כמו שלמדו ממשה רבינו ע"ה עם כל זה הקלו אלו הגדולים והיו עושים במקומם ומעשה רב עדיף בענין נדון שלפנינו הקל עאכ"ו שיכולים אנו לומ' שכל תלמיד שהגיע להוראה כפי מה שאנו רואי' בו פקחות השכ' והבנת הלב שיכול להורות אפי' שיש בעיר גדול ממנו בחכמ' והגיע למ' שנה וזה התלמיד לא הגיע למ' שנה כיון שהגי' להוראה יכול להורות כי אינו הוא המורה רק הספר. וא"ת הרי מהררי"ק ז"ל דחה סברת א"ח בשתי ידים שכתב בשרש קע"א וז"ל ואע"ג דכתב מר שכתב בסמ"ק צורך בשם מהר"ם דדוקא בימי התנאים והאמוראים כו' עד ואפי' היה כן דלענין הוראה במקום רבו אתמר מ"מ נראה דאין שאר הפוסקים כמו הרמב"ם ז"ל והאחרונים כמו בעל הטורים סוברים כן מדכתבו סתם שהמורה הוראה בפני רבו חייב מיתה ולא אמרו שאין זה נוהג עכשיו ש"מ דס"ל דגם עכשיו הוא נוהג שהרי לא בעו להגיע לנו הדינים אשר אינם נוהגים בזמן הזה ולהסתיר ממנו את הנוהגים וחלילה לומר כן עד וסבור הייתי דלענין מה שאמרו שתוי אל יורה הוא שחלוק הסמ"ק אבל לא לענין הוראה במקום רבו עד ואי תניא תניא ואע"פ שאין משיבין כו' כ"ש אני הדיוט ההדיוטי' מ"מ אומר שאיני מבין הכרעתו ובפרט להרמב"ם ז"ל שהעתיק דיני התלמוד וקרא ספרו משנה תורה וכמו שראינו שחבר הלכות קדשים וטהרות שמטות ויובלות הרי שכל כוונתו לחבר אהל הדינים שבאו בתלמוד בין נוהגי' ובין הבלתי נוהגי' וכי תימא שאין התלונה אלא למה לא פירש הנהוג אינו כל כך תימ' להרמב"ם ז"ל כ"ש שיש בו טעם לשבח כי בקעה פרוצה ראה וראה להעתיק הדין כמו שנז' בתלמוד לבד פן יפרצו פרץ על פני פרץ והטור הביא לשונו ג"כ ואלו התלמידים שלא הרבו תורה כו' ועוד אני אומר שהרי ענינו הרואות שמהררי"ק ז"ל לא ראה הלשון הנז"ל ולפי שהיה מסופק בלשון הסמ"ק מצורך כי לא ראה רק מה שכתב מהר"ר ישראל על כן כתב מה שכתב אבל אלו ראה הלשון ובפרט כל הנ"ל אולי היה מודה וקרוב לודאי הוא וכמ"ש הוא בעצמו וז"ל ולפי הנלע"ד דוקא היכא שדברי הראשונים כתובים על ספר ידוע עד איכא למימר דלמא לא שמיע ליה לאותו פוסק האחרון דבריו ואי הוה שמע הוה הדר ביה וא"כ שאנו רואים שלא ראה לשון הר"ם ואחיו כנז"ל בודאי נוכל לומ' בודאי דאלו ראה הדר ביה ועם היות איני כדאי לעמוד במקום גדולים מ"מ ראיתי ליישב מה שהוקשה למהרי"ק ז"ל על החדו' הנז' כי על האמת גם בעיני הוקשה כשראיתי לשון הגמ' בעירובין ותמהתי דאמרינן התם בפר' הדר אמר ליה רב יעקב בר אבא לאביי מגלת תענית דכתי' ומנחא מהו לאורויי אמר ליה הכי אמר רב יוסף אפי' ביעתא בכותתא ולכאורה נראה תשובה גדול' מכאן לר"ם ולאחיו שהרי מגילת תענית שהוא דבר כתוב והשיבו אפי' ביעתא בכותח' אין להור' אעפ"י שהוא דבר שאין בו כ"כ חדוש ואין מקום לטעות בו והוה ליה כאלו הוא דבר כתוב ועם כל זה השיב אביי שאין התלמיד יכול להורות במקום רבו אלא שנראה לי שנוכל לתרץ ולומר דכיון דבימיהם היה הכל על פה לבד מגלת תענית וכמו שפרש רש"י ז"ל וז"ל להכי נקט מגילת תענית שלא היה דבר הלכה כתובה בימיהם אפי' אות אחד חוץ ממגלת תענית וא"כ מש"ה גזרו על המיעוט משו' הרוב ולא חלקו בין מגילת תענית לשאר הדינים ולא בדברים שאינם צריכים כ"כ הוראה לדברים הצריכים הוראה אבל בזמננו זה שכל הדינים יוצאים ממה שכתוב בתלמו' ובחבורים ובספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים חדשים גם ישנים אף עפ"י שהפרטים לא תקיף הידיעה ועל כל פנים אנו רואים מחלוקת בהבנת הפוסקים מ"מ אי אפשר להכחיש שרוב הדינים פשוטים ולא מסתבר לגזור בשביל המיעו' על הרוב ועם כל זה כבר כתבו הכל לפי פקחות השכל והסבר' וכל שכן שאפי' את"ל שראוי לחוש לדברי מהררי"ק ז"ל ושגם בזמן הזה דין תלמיד לפני הרב אל יורה ראוי לומר כן בדין זה החמו' שיש בו חיוב מיתה בפניו ושלא בפניו איסורא רבה אבל בנדון שלנו דכיון שהגיע להוראה אעפ"י שלא הגיע לשנים אינו נכנס באיסור דרבים חללים ח"ו ולא בשו' איסור רק במוסר ודרך ארץ ואין ספק כי אינו כ"כ חמו' פשיטא שהיינו יכולים לסמוך על סברת הר"ם ואחיו ולחלק בין זמן זה לזמן התלמוד ולהתיר כל מי שהגיע להורא' בידיעת התורה אעפ"י שלא הגיע לארבעים שנה אפי' במקום שיש גדול ממנו בחכמה ובשנים כ"ש היכא שהם שוים בחכמה ואפי' שאחד גדול בשנים פשיטא ופשיטא דיכול להורו' שכן היה הדין בזאת החלוקה לפי דעת הר"ן ז"ל וכל הגדולים הנ"ל אפי' בזמן התלמו' כ"ש וק"ו בזמננו שהספרי' והחבורי' הם המורים ועל מה שבא בשאלה אם קבלו אותם אנשי הקהל כו' כבר עם מה שכתבנו לא היינו צריכים לכך מ"מ ללמוד במקום אחר ראיתי לכתוב ולומר שאיני יור' לסוף דעת השואל מה מועיל קבלת אנשי הקהל לענין זה דלא הוזכר קבלה בענין כזה אלא במי שקבל עליו קרוב או פסול לדין כדתנן בסנהדרין פ' זה בורר אמר לו נאמן עלי אבא כו' רבי מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אין יכול לחזור בו ומבעיא בגמ' אי קודם גמר דין מחלוק' אי לאחר גמר דין כו' והיינו לענין שקבלו הבעלי דיני במקרה אם דן הפסול אם יכולין לחזור וקיימא לן דלאחר גמר דין אין יכולין לחזור מן הדין שפסקו אבל בנ"ד שהעכוב אינו אלא מחמת הדיין בעצמו שאין לו ליקח שררה ולקבוע עצמו להוראה בפני מי שהוא גדול ממנו כל א' לפי ערכו מה לנו לקבלת אנשי הקהל הגע עצמך תלמיד העומד במקום רבו וקצת מאנשי המקום או כלם קבלו לאותו תלמיד עליהם למורה יכול לקבוע עצמו להוראה הא ודאי פשיטא דלא שהאיסור הוא אליו בעצמו והוא הדין והוא הטעם בנדון שלנו ותו התינח לגבי ממונא דכל אדם יכול לעשות בשלו מה שרוצה והוא דבר הניתן למחילה גם אפשר בחזרה אבל גיטין וקדושין ושאר אסורין מאי איכא למימ' ואחשוב שאפשר שכונת השואל לומר שבמקום שיש קהלות רבות כל א' מהם היא כעיר בפני עצמה וכמו שיכולים כל אחד ואחד לנהוג מנהג מחולף מחברו כך בענין זה כאמר הרי שתלמיד זה כאלו הוא בעיר אחרת ואין שם גדול ממנו וא"כ לכ"ע יכול להורות כיון שאין שם בעיר ההיא גדול ממנו אלא אדרבא הוא גדול מכלם כרבה לדעת התוס' ומה שאני אומר שקהל אחד נחשב כעיר אחת כך פסק הרב הגדול מהר"ר דכ"ץ בית י"ג והביא ראיה משאליניקי שהיא עיר ואם בישראל והאשכנזים בית דין בפני עצמם והספרדים ב"ד בפני עצמם ואמר שכל קהל וקהל בענין זה כעיר בפני עצמו שאין בני עיר אחת כפופים לבני עיר אחרת וירצה השואל גם כן לדמות נ"ד לאותו ענין ולומר שכל קהל וקהל נחשב כעיר ובכל קהל יאמר התלמיד חכם הנמצא שם אני גדול מכל שיש כאן ויכולני לקבוע עצמי להורות דבאתר דלית גברא תמן תהוי גבר ונראה בעיני דאין לומר כן והטעם דאמרינן בסנהדרין פרק זה בורר רב פפא אמר אפי' תימא מומחין כגון בית דינא דרב הונא ודרב חסדא דקאמר ליה מי קא מטרחנא לך ופרש"י ז"ל בי דינא דרב הונא ובי דינא דרב חסדא דתרוייהו בחד מקום וכתבו התוס' דלא נהירא דהא אמרינן דרב חסדא לא היה מורה לפני רב הונא אפי' ביעתא בכותחא וכ"ש דדין לא היה עושה ונראה לי שהיו סמוכים זה לזה חוץ לשלשה פרסאות ע"כ. ואי לענין זה הוה מהני מה שקבלוהו עליהם קהל אחד מאד קשה להו לתוס' על פירוש רש"י לימא דהאי דלא הוה מורה רב חסדא לפני רב הונא היינו קודם שקבלוהו עליהם אבל אח' שקצת מאנשי העיר קבלוהו עליהם לרב חסדא אז היה מור' אלא ודאי נראה שבענין כזה אין לחלק אלא כיון שעומדים בעיר אחת אין לקטן שלא הגיע לארבעים שנה שאין דעתו מיושבת כל כך לקבוע הוראה בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה או לפני מי ששוה לו בחכמה כיון שגדול ממנו בשני' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:

כשם שמצוה ללמד את בנו כך מצוה ללמד את בן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך ולא לבן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם מישראל ללמד לתלמידים שגם הם נקראים בנים אלא שמצוה להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו: מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר וכל עיר שאין בה מלמד תינוקות היו מחרימים אנשי העיר עד שיושיבו מלמד תינוקות ואם לא הושיבו מחריבין העיר שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן (ועיין בחושן המשפט סימן קס"ג סעיף ג'):

Just as it is a mitzvah to teach one's son, so too it is a mitzvah to teach one's grandson, as it is stated: "And you shall make them known to your children and your children's children" (Devarim 4:9). And not only one's grandson, but it is a mitzvah upon every wise man in Israel to teach students, for they too are called "children." However, it is a mitzvah to give precedence to one's son over one's grandson, and one's grandson over the son of one's fellow. They establish teachers of children in every city. And any city that does not have a teacher of children, they excommunicate the people of the city until they establish a teacher of children. And if they did not establish [one], they destroy the city, for the world only exists because of the breath of the mouths of children in the schoolhouse. And see Choshen Mishpat Siman 163:3.

תלמיד חכם שיש לו דין עם אחד ועומד לפני הדיין ויש שם בעלי דינים אחרים שקדמו לפניו תחלה מקדימים דינו של ת"ח ומושיבין אותו:

ומה נקרא "תלמיד חכם" לעניינים אלה? זה שתורתו אומנתו. אבל אם אין תורתו אומנתו – חייב במסים, ואין לו כל הדינים שנתבארו. ומיהו אם יש לו מעט אומנות או מעט משא ומתן, לא להתעשר אלא להתפרנס בו הוא ואשתו וזרעו כראוי, וכל עת שהוא פנוי מעסקיו אינו הולך ברחובות ושווקים, וגם רוב היום עוסק בלימוד – גם כן מקרי "תלמיד חכם". ואדרבא כן עיקר דרך התורה, כמאמרם ז"ל: עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי. ואיש כזה אף על פי שהוא עשיר – פטור מכל הדברים שנתבארו. אמנם רחוק למצוא כזה גם בדורות שלפנינו, ורובא דרובא הבעל מלאכה והסוחר – כל היום שקועים במלאכתם ובמסחרם, והלואי שיקבעו עתים לתורה. ולכן יש מקומות שדינים אלו אינם נוהגים רק באותן שאין עוסקין כלל בצרכי העולם, כגון שאשתו מפרנסתו או אחרים מפרנסין אותם, או שהוא רב או מורה צדק או ד"צ או מ"מ שפרנסתו מהציבור (עיין ש"ך סעיף קטן ז). ודבר פשוט הוא שתלמיד חכם שאין בו יראת שמים ומזלזל במצות – הרי הוא כקל שבציבור, ואסור לכבדו כלל וכלל. וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ב דאין חילוק בתלמיד חכם בין שהוא תופס ישיבה או לא רק שהוא מוחזק תלמיד חכם בדורו, שיודע לישא וליתן בתורה, ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו, ובפסקי הגאונים, ותורתו אומנתו כדרך שנתבאר. ואף על גב דאין בדורינו עכשיו חכם לעניין שיתנו לו ליטרא דדהבא אם מביישו, מכל מקום לעניין לפטרו ממס אין מדקדקין בזה, רק שיהא מוחזק תלמיד חכם כמו שנתבאר. ומכל מקום יש מקומות שנהגו לפטור תלמיד חכם ממס, ויש מקומות שנהגו שלא לפוטרן. עד כאן לשונו. וטעם המקומות שנהגו שלא לפוטרן מתבאר ממה שכתבתי בסעיף הקודם. ואף באלו המקומות, אלו תלמידי חכמים שכל עסקם בלימוד התורה, כמו רב וכיוצא בו, או שאחרים מפרנסים אותו או אשתו והוא יושב ולומד כל היום וכל הלילה – פשיטא דגם בשם פוטרים אנשים כאלו ממסים וארנוניות.

מבני בתירה כו'. ג' היו בני בתירה והם כולם ת"ח נזכרו בערוך בשמם רבי יהושע ור' שמעון ור' יהודה ובודאי דרק א' מהם היה נשיא אבל הלכה זו כשנשאלה נתעלמה מכולם וק"ל: ואהיה נשיא כו'. לא הל"ל אלא מי גרם שאהיה נשיא כו' דא"כ לא היה קנטורו רק אנשיא שהוריד את עצמו אבל קנטורו היה גם עם שאר בני בתירה ות"ח אחרים דהיינו מי גרם לכם שהקב"ה נתן בלב הלל לבא מבבל לירושלים בפסח זה שחל י"ד שלו בשבת. אם אינם נביאים כו'. ר"ל דודאי כבר מימים שחל י"ד בשבת אלא שאכשר שהיה זה זמן רב ונשכח היאך עשו וגם הלל אמר ששמעתי כבר ושמחתי לזה אמר אם אין נביאים הן לידע היאך עשו מ"מ בני נביאים הן ואולי יהיו זקנים בתוך ישראל שיזכרו היאך עשו כבר וכן נתברר למחר כו' וק"ל.

שְׁנֵי חֲכָמִים שֶׁאֶחָד מְטַמֵּא וְאֶחָד מְטַהֵר, אֶחָד אוֹסֵר וְאֶחָד מַתִּיר – אִם הָיָה אֶחָד גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן (מִסְפַּר תַּלְמִידִים) לֵךְ אַחֲרָיו, וְאִם לָאו הַלֵּךְ אַחַר הַמַּחְמִיר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: בְּשֶׁל תּוֹרָה (בִּשְׁאֵלָה הַשַּׁיֶּכֶת לְאִסּוּרֵי תוֹרָה) הַלֵּךְ אַחַר הַמַּחְמִיר, וּבְשֶׁל סוֹפְרִים (בִּשְׁאֵלָה הַשַּׁיֶּכֶת לְאִסּוּרִים דְּרַבָּנָן) הַלֵּךְ אַחַר הַמֵּקֵל. וַהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ. [הערה 38] רמב"ם הלכות ממרים פ"א ה"ה. ועי' כ"מ ול"מ שם.