The Essence of Yom Kippur's Atonement

וְכׇל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֣י י֤וֹם כִּפֻּרִים֙ ה֔וּא לְכַפֵּ֣ר עֲלֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

you shall do no work throughout that day. For it is a Day of Atonement, on which expiation is made on your behalf before the ETERNAL your God.

רַבִּי זְכַרְיָה אוֹמֵר: קָרְאוּ בַתּוֹרָה וּמָצְאוּ כָתוּב בָּהּ ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם״ וּבוֹ בַיּוֹם הֶעֱבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל הַמַּחֲנֶה שֶׁיָּצוּמוּ כָּל הָעָם מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מִגָּדוֹל וְעַד קָטָן. וְאִלּוּלֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים לֹא הָיָה הָעוֹלָם עוֹמֵד, שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר בָּעוֹלָם הַזֶּה וּלָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר ״שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא״ – שַׁבָּת הָעוֹלָם הַזֶּה, שַׁבָּתוֹן הָעוֹלָם הַבָּא. וַאֲפִלּוּ כָּל הַמּוֹעֲדוֹת עוֹבְרִים, יוֹם הַכִּפּוּרִים אֵינוֹ עוֹבֵר, שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל הַקַּלּוֹת וְעַל הַחֲמוּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם״ – ״מֵחַטֹּאתֵיכֶם״ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא ״מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם״.

Rabbi Zechariah said: They read in the Torah and found written therein, "And ye shall afflict your souls" (Lev. 16:29), and on the Day of Atonement they caused a Shophar to be sounded throughout all the camp and proclaimed a fast for all Israel, old and young. Were it not for the Day of Atonement the world could not stand, because the Day of Atonement is in this world and in the world to come, || as it is said, "It is a sabbath of sabbaths unto you" (Lev. 16:31). "A sabbath" refers to this world, "sabbaths" refers to the world to come. Moreover, if all the festivals pass away, the Day of Atonement will not pass away, for the Day of Atonement effects reconciliation for serious offences as well as for slight offences. Whence do we know that the Day of Atonement effects reconciliation? Because it is said, "For on this day shall atonement be made for you, to cleanse you; from all your sins shall ye be clean" (Lev. 16:30). "From your sins" is not written here, but "from all your sins shall ye be clean before the Lord" (ibid.).

מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה. עִם הַתְּשׁוּבָה — אִין, בִּפְנֵי עַצְמָן — לָא. נֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: עַל כׇּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין עָשָׂה תְּשׁוּבָה בֵּין לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, חוּץ (מִפּוֹרֵק עוֹל), וּמְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה, וּמֵיפֵר בְּרִית בָּשָׂר, שֶׁאִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, וְאִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.

§ It was taught in the mishna that death and Yom Kippur atone for sins when accompanied by repentance. The Gemara analyzes this: With repentance, yes, they do atone for sins; but by themselves, without repentance, they do not. Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as it was taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says that for all transgressions in the Torah, whether one repented or did not repent, Yom Kippur atones, with the exception of rejecting the yoke of Torah and mitzvot; and denying the Holy One, Blessed be He; and interpreting the Torah falsely; and violating the covenant of the flesh, i.e., circumcision. In these cases, if one repents Yom Kippur atones for his sin, and if one does not repent Yom Kippur does not atone for his sin.

עָבַר עַל עֲשֵׂה וְשָׁב — אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים״. עָבַר עַל לֹא תַעֲשֶׂה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה — תְּשׁוּבָה תּוֹלָה, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם״. עָבַר עַל כָּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה — תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין, וְיִסּוּרִין מְמָרְקִין. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם״.

These are the categories: If one violates a positive mitzva and repents, he is forgiven even before he moves from his place, i.e. immediately, as it is stated: “Return, you backsliding children, I will heal your backsliding” (Jeremiah 3:22), implying that when one repents he is immediately forgiven. If one violates a prohibition and repents, repentance suspends his punishment and Yom Kippur atones for his sin, as it is stated: “For on this day shall atonement be made for you, to purify you from all your sins” (Leviticus 16:30). If one commits a transgression that warrants karet or a sin punishable by death from the earthly court and then repents, repentance and Yom Kippur suspend his punishment, and suffering absolves and completes the atonement, as it is stated: “Then will I visit their transgression with the rod, and their iniquity with strokes” (Psalms 89:33).

בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וְאֵין לָנוּ מִזְבַּח כַּפָּרָה אֵין שָׁם אֶלָּא תְּשׁוּבָה. הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל כָּל הָעֲבֵרוֹת. אֲפִלּוּ רָשָׁע כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה אֵין מַזְכִּירִין לוֹ שׁוּם דָּבָר מֵרִשְׁעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג יב) "רִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ". וְעַצְמוֹ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר לַשָּׁבִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז ל) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם":

At present, when the Temple does not exist and there is no altar of atonement, there remains nothing else aside from Teshuvah. Teshuvah atones for all sins. Even a person who was wicked his whole life and repented in his final moments will not be reminded of any aspect of his wickedness as [Ezekiel 33:12] states "the wickedness of the evil one will not cause him to stumble on the day he repents his wickedness." The essence of Yom Kippur atones for those who repent as [Leviticus 16:30] states: "This day will atone for you."

יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא זְמַן תְּשׁוּבָה לַכּל לַיָּחִיד וְלָרַבִּים וְהוּא קֵץ מְחִילָה וּסְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל. לְפִיכָךְ חַיָּבִים הַכּל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְוַדּוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּמִצְוַת וִדּוּי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיַּתְחִיל מֵעֶרֶב הַיּוֹם קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל שֶׁמָּא יֵחָנֵק בַּסְּעֻדָּה קֹדֶם שֶׁיִּתְוַדֶּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְוַדָּה קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים עַרְבִית וְחוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה בְּשַׁחֲרִית וּבְמוּסָף וּבְמִנְחָה וּבִנְעִילָה. וְהֵיכָן מִתְוַדֶּה. יָחִיד אַחַר תְּפִלָּתוֹ וּשְׁלִיחַ צִבּוּר בְּאֶמְצַע תְּפִלָּתוֹ בִּבְרָכָה רְבִיעִית:

Yom Kippur is the time of Teshuvah for all, both individuals and the community at large. It is the apex of forgiveness and pardon for Israel. Accordingly, everyone is obligated to repent and confess on Yom Kippur. The mitzvah of the confession of Yom Kippur begins on the day's eve, before one eats [the final meal], lest one choke to death in the meal before confessing. Although a person confessed before eating, he should confess again in the evening service, Yom Kippur night, and similarly, repeat the confession in the morning, Musaf, afternoon, and Ne'ilah services. At which point [in the service] should one confess? An individual confesses after the Amidah and the Chazan confesses in the midst of the Amidah, in the fourth blessing.

אֵין הַתְּשׁוּבָה וְלֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין אֶלָּא עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם כְּגוֹן מִי שֶׁאָכַל דָּבָר אָסוּר אוֹ בָּעַל בְּעִילָה אֲסוּרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ כְּגוֹן הַחוֹבֵל אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ הַמְקַלֵּל חֲבֵרוֹ אוֹ גּוֹזְלוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינוֹ נִמְחַל לוֹ לְעוֹלָם עַד שֶׁיִּתֵּן לַחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ וִירַצֵּהוּ. אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ צָרִיךְ לְרַצּוֹתוֹ וְלִשְׁאל מִמֶּנּוּ שֶׁיִּמְחל לוֹ. אֲפִלּוּ לֹא הִקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ וְלִפְגֹּעַ בּוֹ עַד שֶׁיִּמְחל לוֹ. לֹא רָצָה חֲבֵרוֹ לִמְחל לוֹ מֵבִיא לוֹ שׁוּרָה שֶׁל שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם מֵרֵעָיו וּפוֹגְעִין בּוֹ וּמְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ. לֹא נִתְרַצָּה לָהֶן מֵבִיא לוֹ שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. לֹא רָצָה מְנִיחוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ וְזֶה שֶׁלֹּא מָחַל הוּא הַחוֹטֵא. וְאִם הָיָה רַבּוֹ הוֹלֵךְ וּבָא אֲפִלּוּ אֶלֶף פְּעָמִים עַד שֶׁיִּמְחל לוֹ:

Teshuvah and Yom Kippur only atone for sins between man and God; for example, a person who ate a forbidden food or engaged in forbidden sexual relations, and the like. However, sins between man and man; for example, someone who injures a colleague, curses a colleague, steals from him, or the like will never be forgiven until he gives his colleague what he owes him and appeases him. [It must be emphasized that] even if a person restores the money that he owes [the person he wronged], he must appease him and ask him to forgive him. Even if a person only upset a colleague by saying [certain] things, he must appease him and approach him [repeatedly] until he forgives him. If his colleague does not desire to forgive him, he should bring a group of three of his friends and approach him with them and request [forgiveness]. If [the wronged party] is not appeased, he should repeat the process a second and third time. If he [still] does not want [to forgive him], he may let him alone and need not pursue [the matter further]. On the contrary, the person who refuses to grant forgiveness is the one considered as the sinner. [The above does not apply] if [the wronged party] was one's teacher. [In that instance,] a person should continue seeking his forgiveness, even a thousand times, until he forgives him.

הַוִּדּוּי שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל אֲבָל אֲנַחְנוּ חָטָאנוּ (כֻּלָּנוּ) וְהוּא עִקַּר הַוִּדּוּי. עֲבֵרוֹת שֶׁהִתְוַדָּה עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים זֶה חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְשׁוּבָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים נא ה) "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד":

The confessional prayer customarily recited by all Israel is: "For we have all sinned...." This is the essence of the confessional prayer. Sins which were confessed on one Yom Kippur should be confessed on another Yom Kippur even though one remains steadfast in his repentance, as [Psalms 51:5] states: "I acknowledge my transgressions and my sins are always before me."

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת, וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְלֹא הִתְוַדָּה עַל חֲטָאָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁהוּא יוֹם קָבוּעַ מֵעוֹלָם לִסְלִיחָה וְכַפָּרָה בִּטֵּל עֲשֵׂה זֶה, וְאוֹי לוֹ לָאָדָם אִם יָמוּת בְּלֹא וִדּוּי וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ.

And this commandment is practiced in every place and at all time by males and females. And one who transgresses it and does not confess about his sins on Yom Kippur, which is the day that is set from always for forgiveness and atonement, has violated this positive commandment. And woe to a man, if he dies without confession and carries his iniquity.

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר. וְהַטַּעַם שֶׁתִּצְטָרְכוּ עִם זֶה גַּם לִשְׁבִיתָה וְעִנּוּי, הוּא כִּי אָמְנָם הַכֹּהֵן בַּעֲבוֹדָתוֹ יְכַפֵּר בִּלְבַד, וְעִנְיַן הַכִּפּוּר הוּא הַקְטָנַת הַחֵטְא וְהַכְנָתוֹ לְקַבֵּל סְלִיחָה.

כי ביום הזה יכפר, the reason why the other factors mentioned just now are required in addition to the sacrificial service is that if the entire load of achieving atonement were to be placed on the shoulders of the High Priest this would amount only to “downgrading” of the seriousness of the sins which is what the term of כיפור is all about. The individual must prepare himself mentally for obtaining forgiveness from his Maker by these additional measures.

דע והבן אע"פ שאמרו חכמים יפה תענית לחלום כאש לנעורת לא אמרו אלא לעושי תשובה עם התענית. הרי יהודי אחד ראה חלום קשה בליל ט' בתשרי והתענה בתשעה בתשרי וביום הכיפורים הרי שני ימים ולילה ולא הועיל לו לפי שמראין לו חלום קשה שיפשפש במעשיו כי התענית במקום חטאת. מה קרבן אינו מועיל בלא תשובה שנאמר (משלי כא כז) זבח רשעים תועבה. אף תענית חלום אינו מועיל בלא תשובה:

כי בענן אראה אל הכפורת. לא אמר הכתוב כי אראה בענן על הכפורת שאילו אמר כן היה במשמע כי ההראות יהיה בענן, וא"כ מה המעלה היתרה שהיתה לכהן גדול יותר משאר כל ישראל, והלא כל ישראל היו רואין הכבוד בענן, הוא שכתוב (שמות ט״ז:י׳) והנה כבוד ה' נראה בענן אל כל בני ישראל, ועוד כתיב (שם לג) וראה כל העם את עמוד הענן. אבל עתה כשאמר כי בענן אראה על הכפורת, באר כי לאחר שיבא שם בענן ישמט הכבוד מן הענן ויהיה מתראה על הכפורת, ומפני זה סמך ההראות אל הכפורת, וכן דרך הכבוד בכל שאר ימות השנה להראות שם על הכפורת, וכהן גדול אינו רשאי להכנס שם בשאר ימות השנה כי אם ביום הכפורים, ולפיכך היה צריך ביום הכפורים לקטורת כדי שיהיה לו כסות עינים ולא יזונו עיניו מזיו הכבוד. ורז"ל דרשו, כי בענן אראה על הכפורת, בענן הקטורת, ומכאן שהיה צריך לעשות ענן הקטורת לפני ולפנים, לא שיתקן מבחוץ ויכניס כדעת הצדוקין, וכן הכתוב מוכיח בפרשה שאמר (ויקרא טז) וכסה ענן הקטורת את הכפרת אשר על העדות ולא ימות, ולכך העמידו בגמרא כי שני כתובים אלו, זה לעונש וזה לאזהרה,כי בענן אראה הוא לאזהרה, וכסה ענן הקטורת, לעונש.

כי בענן אראה על הכפורת, “for in a cloud I will appear above the kapporet.” The Torah was careful not to write: כי אראה בענן על הכפורת. Had the Torah written these words in that order the meaning would have been that G’d appears inside the cloud. If that were so, what distinction did the High Priest enjoy over the rest of the people of Israel? They all witnessed a Presence of the Lord within the cloud on a year-round basis, or at least every time the Torah wrote והנה כבוד ה' נראה בענן, “and here the glory of the Lord had appeared within the cloud.” This was an appearance visible to all the people. They did not have to enter any Sanctuary in order to become aware of it. There are several other instances where all the people witnessed such a manifestation of G’d’s glory (Exodus 33,10). In our verse the meaning of the words is that after Aaron enters the Sanctuary [Holy of Holies] in a cloud of incense the glory of G’d previously encased in the cloud will leave that cloud and take up its position on top of the kapporet. In order for us to understand this clearly, the Torah wrote the words אראה על הכפורת as a single sequence without interposing the word בענן. Actually, in that Holy of Holies the glory of G’d would be situated on top of the kapporet on the other days of the year also; only Aaron, or anybody else, were not allowed to enter that Inner Sanctuary except on Yom Kippur. The cloud of incense (which normally was offered in the Outer Sanctuary, daily,) was needed in order to ensure that Aaron would not behold that glory with fatal consequences for himself. Our sages (in Yuma 53) understand the words כי בענן אראה על הכפורת to mean that G’d’s glory would appear within the cloud of the incense. As a result of such considerations the incense had to be offered in the Holy of Holies (the site of the kapporet) The High Priest was not to make the entire incense ready before he entered. [the view of the Sadducees, whose High Priests were so scared that their mentors could have been wrong that they declined to perform this service on the Day of Atonement for fear of dying. Ed]. In fact, the wording of verse 13 in our chapter, “the cloud of the incense shall cover the kapporet over the testimony” (the Holy Ark) will ensure that the High Priest will not die. It is stated clearly in the verse previous that the High Priest enter beyond the dividing curtain into the Inner Sanctuary before placing the incense on the fire. This is the reason why the Talmud, according to Rava, understands why this legislation was repeated. The first time the Torah had to issue the instructions not to enter at will. The second time was the warning that unless he performed in accordance with these instructions the High Priest would die.

וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה. כִּי תֵּכֶף שֶׁנִּשְׁחַט חַטָּאת וְהִתְוַדָּה וְסָר עֲוֹנוֹ, נַעֲשָׂה מוּכָן לָאוֹר בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ. וְהִנֵּה הַמֶּלֶךְ יֵרָאֶה לְכָל מוּכָן לְאוֹרוֹ, כְּאָמְרוֹ ״כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה״ (ויקרא טז:ב). וְרָאוּי לְכַבְּדוֹ בִּקְטֹרֶת, כְּמוֹ הָעִנְיָן אַחַר הַתְּמִידִים, כְּאָמְרוֹ ״עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה״ (שמות כט:מב). וּבָזֶה טָעוּ בְּנֵי אַהֲרֹן וְהִקְרִיבוּ אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אוֹתָם.

ולקח מלא המחתה, as soon as the sin offering had been slaughtered and he had previously recited his confession so that his sins had been removed, he was now ready to face the “King,” (G’d) who would look upon him with favour. This is what was meant in verse 2 with the reference to the cloud by means of which G’d would manifest Himself. At that point it was appropriate to honour Him by presenting the incense, much as the incense would be offered daily after the presentation of the daily communal offering, תמיד both in the morning and in the evening. (compare Exodus 29,42 עולת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד אשר אועד לכם שמה, “a regular burnt offering throughout your generations at the entrance of the Tent of Meeting where I manifest Myself for you.”

חטאות יחיד וציבור: מאבק בעבודה זרה ותודעת החטא 23 עגל) החכמים ז"ל אמרו שהטעם לכך שהקרבן ביום השמיני שלמלואים "עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת" (ויקרא ט,ב) – לכפר על מעשה העגל (ספרא מילואים א,ב), וכן חטאתו שליום הכפורים "פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת" (ויקרא טז,ג) – לכפר על מעשה העגל (לא מצאנו מקורו). שעיר – לרמב"ם) לפי עניין זה שאמרו, נראה לי שהטעם לכך שכל החטאות ליחיד וצבור הן שעירים, כלומר שעירי הרגלים, שעירי ראשי חדשים, שעירי יום הכפורים ושעירי עבודה זרה – הטעם לכך לדעתי הוא שרוב חטאם היה אז בהקריבם לשעירים, כמו שביאר הכתוב: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (ויקרא יז,ז). שעיר – לחז"ל) אמנם החכמים ז"ל (ספרא שמיני א,ג) נתנו טעם לכך שכפרת צבור בשעירים תמיד, בכך שחטאם של כל עדת ישראל היה תחילה בשעיר עזים, ברמיזה למכירת יוסף הצדיק שנאמר בסיפור עליו: "[וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף] וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים [וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ: זֹאת מָצָאנוּ, הַכֶּר נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִיא אִם לֹא?]" (בראשית לז,לא-לב). 24 הרעיון: סכנה מתמדת) אל יהא טעם זה חלש בעיניך, כי תכליתן של כל הפעולות האלה היא שיתקבע בנפשו של כל חוטא שעליו לזכור ולהזכיר תמיד את חטאו, כמו שנאמר: "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים נא,ה), ושהוא צריך כפרה על אותו חטא, הוא וזרעו וזרע זרעו, על ידי מצווה שתהיה ממינה של אותה עבירה. כוונתי בכך א) שאם היתה העבירה בממון – יפזר ממונו במצווה. ב) ואם היתה העבירה בהנאות הגוף – יְיגע את גופו ויצער אותו במצווה, בצום ובקימה בלילה. ג) ואם היתה העבירה במידות – ינגיד אותה על ידי הפך אותה מידה, כמו שביארנו בהלכות דעות (ב,ב-ג) ועוד (שמונה פרקים ד). ד) ואם היתה העבירה עיונית, כוונתי שהוא האמין בדעה שגויה בשל התרשלותו והזנחתו את החקירה וההתבודדות לעיון – ינגיד זאת בכך שישבית את מחשבתו וימנע אותה מלחשוב בדבר מדברי העולם הזה אלא במושכלות בלבד ובבירור מה שראוי להאמין. כמו שנאמר: "וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי וַתִּשַּׁק יָדִי לְפִי" (איוב לא,כז), והוא משל להימנעות ועצירה במקום הספק, כמו שביארנו בחלקו הראשון של חיבור זה (א,לב2; וראו א,ה2). דוגמה) וכן תראה שנעשה באהרן: כאשר נכשל במעשה העגל, היה קרבנו, הוא וכל מי שעמד מזרעו תחתיו, בהקרבת פר ועגל. ומכיוון שהיתה העבירה בשעיר עזים, היתה המצווה (המתקנת) בשעיר עזים. תוצאה: נוכחות הסכנה) משיתקבעו עניינים אלה בנפש, יוביל הדבר בלי ספק להחשבת העבירה לחמורה ולהתרחקות ממנה, כך שהאדם לא ייפול בה ויצטרך לכפרה ארוכה וקשה, ואפשר שלא תושלם הכפרה. וכך יתרחקו מן העבירה מלכתחילה ויברחו ממנה, וזוהי תועלת ברורה מאוד. הבן גם את העניין הזה.

Our Sages say that the offering for the eighth day of dedication was “a calf, a young bullock, for a sin-offering” (Lev. 11:2), in order to atone for the sin of the Israelites in making a golden calf. The sin-offering, which was brought on the Day of Atonement (ibid. 16:3), was likewise explained as being an atonement for that sin. From this argument of our Sages I deduce that he-goats were always brought as sin-offerings, by individual persons and also by the whole congregation, viz., on the Festivals, New-moon, Day of Atonement, and for idolatry, because most of the transgressions and sins of the Israelites were sacrifices to spirits (se‘irim, lit., goats), as is clearly stated, “They shall no more offer their sacrifices unto spirits” (Lev. 17:7). Our Sages, however, explained the fact that goats were always the sin-offerings of the congregation, as an allusion to the sin of the whole congregation of Israel: for in the account of the selling of the pious Joseph we read, “And they killed a kid of the goats” (Gen. 37:31). Do not consider this as a weak argument; for it is the object of all these ceremonies to impress on the mind of every sinner and transgressor the necessity of continually remembering and mentioning his sins. Thus the Psalmist says, “And my sin is ever before me” (Ps. 51:3). The above-mentioned sin-offerings further show us that when we commit a sin, we, our children, and the children of our children, require atonement for that sin by some kind of service analogous to the sin committed. If a person has sinned in respect to property he must liberally spend his property in the service of God; if he indulged in sinful bodily enjoyments he must weary his body and trouble it by a service of privation and fasting, and rising early before daybreak. If he went astray in respect to his moral conduct he must oppose his failings by keeping to the opposite extreme, as we have pointed out in Mishneh-torah Hilkot De‘ot (chap. ii.) et passim. If his intellectual faculties have been concerned in the sin, if he has believed something false on account of the insufficiency of his intellect, and his neglect of research and proper study, he must remedy his fault by turning his thoughts entirely away from worldly affairs, and directing them exclusively to intellectual exercise, and by carefully reflecting on that which ought to form the subject of his belief. Comp. “And my heart hath been secretly enticed, but my hand touched my mouth” (Job 31:27). These words express figuratively the lesson that we should pause and stop at that which appears doubtful, as has been pointed out by us in the beginning of this treatise. The same we notice in the case of Aaron. He had his share in the sin of the golden calf, and therefore a bullock and a calf were brought by him and his successors as an offering. Similarly, the sin connected with a kid of goats was atoned for by a kid of goats. When this theory has been well established in the minds of the people, they must certainly be led by it to consider disobedience to God as a disgraceful thing. Every one will then be careful that he should not sin, and require a protracted and burdensome atonement; he will be afraid he might not be able to complete it, and will therefore altogether abstain from sinning, and avoid it. This object [of the laws under discussion] is very clear, and note it likewise.

וקראתם בעצם היום הזה - ובחג השבועות כתיב וסמיך ליה ובקצרכם את קציר ארצכם שאתה קורא מקרא קדש וקוצר:

ולמשול, יום התורה משעת צאת השמש עד בואה, והלילה מעת ראות הכוכבים וצדקו האומרים עפ"י שלשה עדים, ודע כי עת שתחשך השמש יהיה ערב עד שעה ושליש שעה שיראה כמו אור בעבים, וכן הבקר אור קודם זריחת השמש, ובצאת אור השמש ביום, ואור הלבנה בלילה, יבדילו בין האור ובין החשך:

AND TO RULE. The day spoken of in the Torah begins at sunrise and lasts until sunset. Night begins when the stars are first visible. Those who say that night begins with the appearance of three stars are correct. Know that evening begins at sunset and lasts for one and a third hours, during which time a light-like appearance is seen in the clouds. Similarly morning dawns before sunrise. When the light of the sun shines during the day and the light of the moon at night, they separate between the light and the dark.

מאן יכפר כי השתא לדידך קשיא לא א כר המכפר בקרא דאי כדס"ד ניחא כי עצם יום הכפורים מכפר והיינו כי ביום הזה הוא המכפר. לז"א מאן יכפר לא אצטריך לאתפרשא כי באו' יכפר רמז רמיז למאן דאיהו עילאה דנהיר ונקי לכולא דהיינו מהבינה.

ולרבי דיום הכפורים מכפר בלא תשובה זה ודאי קדושה קביעא וקיימא ומכל מקום הרי אינו מכפר אלא לישראל ובתנא דבי אליהו רבה ריש פרק א' ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום הכפורים לישראל ושם גם כן על יום השבת לישראל דגם כן לא ניתנו אלא לישראל וגוי ששבת חייב כו'. אבל זהו לענין השתדלות בני אדם להיות שובתים להדמות ליוצרם זה לא עשה כן לכל גוי דלהם לא ניתן שביתה כלל. אבל מצד שביתת השם יתברך בו שהיא הקדושה קבוע וקיימא דשבת. זה גם בגוים כמו שאמרו בסנהדרין ס"ה ב' דאביו של טורנוסרופוס לא עלה עשן מקברו בשבת דגם לגוים אין דנין בשבת וכן בעלת אוב אף בגוים א"ע בשבת. כי שביתת השבת וקדושתו הוא מתחילת בריאת עולם ועצם קדושת היום מצד עצמו היא שוה לכל באי עולם רק השם יתברך נתנו מתנה טובה לישראל. אבל יום הכפורים עיקר כפרתו אינו אלא לישראל לבד והצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט ובודאי כן הוא מדת המשפט לכפר לבני ישראל עונותיהם ואפילו לשאין שבים כי גלוי וידוע לפניו יתברך שרצונינו האמיתי לעשות רצונו ורק השאור שבעיסה ושעבוד כו' גורמים וכל החטאים רק מסיבתם ודומים רק להוצי הסובבים לאסא ועצם האסא זך ונקי. ועל כן ביום הכפורים נשא השעיר כל עונותם אל ארץ גזירה הוא ארץ לא עבר בה איש כי משם הם באים ולשם הם שבים ללכת. והשעיר הרומז לעשו איש שעיר רצה לומר שעבוד מלכיות נושאם עמו אל ארצו אשר שם משכן השאור המחמיץ לכל באי עולם. כי שניהם חד והא בהא תליא כשיבואו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו אז יהי' לה' המלוכה על כל מעשיו שלא יהי' שום שליטה אחרת בשום כח מכחות הלב שזהו עיקר המלוכה האמיתית. וכל זמן שעמלק קיים אין הכסא שלם רצה לומר כידוע דנשמתין דישראל אתגזרון מכורסיא (תקוני זוהר תיקון ו) ואין טהרתן שלימה להיות השם יתברך יושב על כסאו כדרך שאמרו (בראשית רבה פרשה מז) האבות הן המרכבה וכן כלל ישראל מרכבו יתברך עליהם. והאלף הנעלמת בסוף מלת כסא רומזת לקוב"ה אלופו של עולם דגניז בגוייה והיא חסרה גם בכתב כל זמן שזרעו של עמלק בעולם. כי אותיות כ' ס' ה-כ' רומזת לכתר וכן הוא דמות הכתב וכן מושחין מלכים כמין כ' והוא כתר מלכות של היושב על הכסא שהוא הרצון העליון שלמעלה מרצון האדם שממנו נשפע ונמשך המחשבה למוח האדם. וה-ס' רומז ליצר הרע כמו שאמרו בבראשית רבה (פרשה יז) על פסוק ויסגור בשר דבא ביצירת האשה רומז ליצר התאוה שזהו היצר שברא השם יתברך כי יש בו צורך לרבוי נפשות כמו שאמרו ביומא ס"ט ב' דעל כן לא בטלוהו לגמרי וכן אמרו בזוהר (חלק א, קלז) דעל כן נקרא לבן דגם לעתיד יהיה רק דאתלבן והיינו כמו שאמרו (שם) על פסוק ונתתי לכם לב בשר לב להוציא בשר. וחלל הלב הוא עשוי דמות ס' ושם משכן היצר ואלופו של עולם גנוז בגוייה דבאמת הוא טוב מאוד. רק על ידי השעיר הרומז ליצרא דכעס שהוא ישחט ולא ישאר ממנו שורש וענף לעתיד לבוא. כי זה נחלת עשו לבד ברציחה והאשה הביאה מיתה לעולם על ידי יצר התאוה שנטה לצד הרע ונתאחד עם יצרא דרציחה שמזה בא מה שהרג קין להבל ועל ידי זה גרם המיתה. וזהו הגורם לשעבוד מלכיות וכן הם הגורמים לשאור שבעיסה הכל חד כל אחד נמשך מחבירו. ועל כן נשא השעיר כל עונותם לעזאזל ואמרו ז"ל (יומא סז:) לכפר על מעשה עוזא ועזאל שהוא בתאות ועריות והוא ארץ גזירה דארץ הוא רומז לנוקבא כידוע שהוא המקום המקבל ליושבים וארץ גזירה אינו מקבל כלום רומז לאשת זנונים. אף שמצד הדמיון נראה שאדרבה היא מקבלת הכל באמת אינה מקבלת כלום. וכן הם כל ארצות העמים צור וחברותיה דתמן שובעא תמן זולא וחושבים בעולם הזה שהם תכלית הישוב ועיקרו. ובאמת הם עיקר ארץ גזירה ומדבר שממה מכל מאחר שאין שם ישוב האמיתי הקיים לעד. וזהו מדבר העמים כי הם לבבם כמדבר שאינן בכלל ישוב ובדרך ארץ שקדמה לתורה דאותם שבדרך ארץ הם מכירים מעלת ישראל ואביהם שבשמים ועתידים להיות עבדים להם וזהו עיקר הדרך ארץ להכיר ערכו ומעלת מי שגדול ממנו. אבל שעבוד מלכיות הוא מצד השעיר אשר לא ישא פנים לזקן ואינו בדרך ארץ ומשכנו בארץ גזירה ולשם נושא כל עונות בני ישראל כי אינו משלהם בעצם כלל רק משם הם באים.

ועצמו של יוה"כ מכפר וכו'. משנה פרק בתרא דיומא (דף פ"ה:) מיתה ויוה"כ מכפרים עם התשובה ובגמ' נימא דלא כרבי דאמר בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יוה"כ מכפר ואע"פ דדחי התם ואמר אפילו תימא רבי מ"מ רבנן פליגי עליה כדמשמע בפ"ק דשבועות ולא קי"ל כרבי מחביריו לכן כתב רבינו ועצמו של יוה"כ מכפר לשבים כלומר אבל לא לשאינם שבים:

שיפייס אדם חבירו בערב יום כפור. ובו ד סעיפים: עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שיפייסנו ואפילו לא הקניטו אלא בדברים צריך לפייסו ואם אינו מתפייס בראשונה יחזור וילך פעם שניה ושלישית ובכל פעם יקח עמו שלשה אנשים ואם אינו מתפייס בשלשה פעמים אינו זקוק לו (מיהו יאמר אח"כ לפני עשרה שביקש ממנו מחילה). (מרדכי דיומא ומהרי"ל) ואם הוא רבו צריך לילך לו כמה פעמים עד שיתפייס: הגה והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול (מהרי"ל) אם לא שמכוין לטובת המבקש מחילה (גמרא דיומא) ואם הוציא עליו שם רע א"צ למחול לו (מרדכי וסמ"ק והגה"מ פ"ב מהלכות תשובה ומהרי"ו):

“A man should appease his friend (i.e., a person whom he wronged) on the Eve of Yom Kippur” - Containing four paragraphs. Yom Kippur does not atone for sins between a man and his comrad (fellow-man) until he conciliates him. Even if he angered him only in words, he is required to appease him (his fellow-man). And if at first he is not pacified, he (must) return and go to him a second and third time. Each time he should take three men with him, and if on the third time he does not become reconciled he (no longer) is obligated to him, (nevertheless afterwards he should say before ten (people) that he did request forgiveness from him), (מרדכי דיומא ומהרי״ל). If he (i.e., the person who was wronged) was his teacher, he must go to him many times until he becomes appeased. Hagah: The person to forgive should not be cruel by refusing forgiveness (to the one seeking forgiveness), (מהרי״ל), unless his intent is for the good of the one requesting forgiveness, (גמרא דיומא). But if one caused him (the wronged person) a bad name, there is no necessity in forgiving him, (מרדכי וסמ״ק והגה״מ פ״ב מהלכות תשובה ומהרי״ו).

שלא לעשות כו'. שט"ז שלא לאכול ולשתות. שי"ז לשבות מכל מלאכה. כללו של דבר אין בין שבת ליה"כ אלא שזה זדונו סקילה. והנה המצוה של אכילה ושתיה ביארתי לעיל במצוה שי"ג ולענין עשיית מלאכה דעת הרהמ"ח כדעת הר"מ פ"א מה' ש"ע דיה"כ ושבת שוין בכל דבריהם ובסוף עירובין כ' הר"מ בהלכה ד' דגם הוצאה מרשות לרשות חייב ביה"כ כמו בשבת ועי' בכריתות וביומא פ"ו רפרם סובר דאין עירוב והוצאה ליה"כ וא"ח ביה"כ על הוצאה מרשות לרשות ובכריתות מסקינן דהא דרפרם בדותא היא ע' בש"א האריך לבאר דין זה אם יש עו"ה ביה"כ ומביא ראיות דלית הלכתא כרפרם ושוה יוה"כ לשבת בזה. וע"ש עוד שחקר אם חייב על הבערה ביה"כ ומסיק ג"כ בראיות דשוה לשבת וגם חקר אם איסור מחמר נוהג ביה"כ ומסיק ג"כ דנוהג וע"ש שכתב דשביתת בהמה ועבד תלוי אי נוהג בי"ט נוהג גם ביה"כ ואי אינו נוהג בי"ט אינו נוהג ביה"כ ושוה לי"ט לענין זה. וגם נ"ל לענין תחומין ג"כ שוה לי"ט וכבר הארכתי לעיל בדיני י"ט קצת בדינים אלו וע"ש בש"א באריכות. ועיין בט"א ובשער המלך חקרו אם יש חילוק מלאכות ליה"כ כמו בשבת היינו אם עשה כמה מלאכות בהעלם א' אם חייב כמו בשבת חטאות הרבה או דינו בזה כמו י"ט דמבואר במכות דאין חילוק מלאכות לי"ט וכן אם עשה מלאכה א' שחייבים משום שני שמות אם חייב כמו בשבת או דאין חילוק מלאכות וא"ח אלא א' כמו י"ט וע"ש בשער המלך ה' שמיטה ויובל ובט"א דזה תלוי אי ילפינן בשבת חילוק מלאכות מהבערה דלחלק יצאה אם כן דוקא גבי שבת דגלי קרא וביה"כ אין חילוק מלאכות אבל אי ילפינן מעשה אחת מהנה אם כן הדבר תלוי בח"כ וע"ש ברש"י אם כן יש חילוק מלאכות ליה"כ וע"ש בשער המלך מה שמביא ראיותו לדין זה ובהגהות טעם המלך ומכל מקום אני לך. ואם עשה מלאכה ביה"כ במזיד חייב כרת ואם התרו בו למלקות לוקין כמבואר בכריתות ובר"מ בכמה מקומות ובשוגג חייב חטאת קבועה ובלא הודע א"ת אך דוקא במבעט ביה"כ דאל"ה יה"כ מכפר על א"ת כמבואר לעיל ועיין בתב"ש יו"ד סי' ב' דעתו דרשע לחלל יה"כ הוי כרשע לחלל שבת דהוי כרשע לכהת"כ ומביא ראי' מאה"ע סי' קכ"ג ועפמ"ג או"ח בפתיחה לה' שבת כ' שלא מצא ראי' לדין זה ועיין באחרונים מביאים ראי' מסוגיא דגנב וטבח ביה"כ ואין רצוני להאריך כאן ע"ש באחרונים. ולענין תוס' ביה"כ לענין מלאכה כבר הבאתי לעיל דיש שיטות דלי"א יש תוספת בכל הימים המקודשי' מן התורה ודעת הר"מ דאין תוספת בשום יום קודש מן התורה וכן אפילו ביה"כ לענין מלאכה רק לענין אכילה ושתיה יש תוספת מן התורה ודעת הטור נראה דביה"כ תוס' מן התורה אפילו לענין מלאכה ובשאר ימים המקודשים אין להם תוס' מן התורה וצ"ע רב לברר דינים אלו.

ולפי"ז יש להסביר ענין שלשה זמני כפרה, ער"ה, ועשי"ת, ויוה"כ, דכמו שאין החוטא מוחזק להיות כמזיק כי אם בשלשה פעמים שיתפשט הרע בכל חלקיו, כן נמי להיפוך אינו מוחזק להחשב בעל תשובה שיהי' ראוי לכפרה, אלא עד שיתחזק בשלשה זמני כפרה, שתתפשט התשובה בכל שלשה חלקיו בגוף ונפש ושכל, כי אף שהתשובה באחד הזמנים מועילה לחלק אחד לנקהו ולדחות מעליו את כח הארסי, מ"מ יתר החלקים שכבר נתארסו חוזרים ומקלקלים גם את זה, שא"א שיהי' כ"כ מנוקה כמו קודם שנתקלקל בעוד שיתר החלקים עדיין חלאתם בהם וע"כ אף שבאם אחד מהם עדיין לא נתקלקל עדיין יש תקוה שיתפשט חלק הבריא על הכל מ"מ כשיתקלקל הכל וחזר חלק אחד מהם עדיין יתר החלקים אינם מעותדים להעלות ארוכה, ושוב גם חלק זה בסכנה שלא יחזור ויתקלקל, ועל כי צא בזה אמרו ז"ל שאני מיגנא ממיקם. ויש לכוון את שלשה זמני כפרה הנ"ל לשלשה חלקי האדם גוף ונפש ושכל, ער"ה הגדולים מתענין, וכמו בכלל כן בפרט האדם עצמו חלק הגדלות שבו שהיא השכל שבו התעורר בתשובה ונתענה ונכנע לשכל התורה, ומקבל על עצמו להבא שיבטל דעתו לדעת התורה ולא יפנה אל רהבים ושטי כזב, וזה הכנה לר"ה שהוא בחי' ראש ושכל, כמו שהגדנו בשנים הקודמות, כי בעוד השכל מטרף מדעות אשר משורש נחש ומילדי נכרים מוצאם, א"א לקבל את היו"ט של ר"ה, עשי"ת בינונים מתענין ובפרט הוא חלק הבינוני שבאדם שהוא הנפש שהיא בינוני בין הגוף והשכל, והוא הזמן להכניס מרדות לתוך לבו לפשט את עקמימיות המדות שבלב ולהכניס בו הארות תשוקה לקדושה, ביוה"כ כולם מתענין ובפרט הוא חלק הגוף שבאדם, שדוחין ממנו כל לכלוך וכל טינוף, ואז גם הגוף נתעלה ומקבל חיים ממקום גבוה, ואז נעשה כולו קדוש ונגמר הטהרה, ובעוד אין הגוף נטהר, אפי' כשיתר החלקים נטהרו, במה נחשב טהרת השכל והנפש, בעוד שהגוף שהוא יסוד הבנין מקולקל ורעוע ומושכו לכל רע, ובגמר הטהרה של הגוף נעשה האדם מוחזק לבעל תשובה, ואז הוא זמן נתינת השפע כל קדישין יקירין וברכאן דירחא שביעאה, והנה ידוע עוד מסדר ספירת העומר שתחילה מתקנין מדות היותר עליונות, אף שבכל מקום מעלין בקודש, וכבר הגדנו במק"א שהשיב לי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, הטעם כי כל מה שיותר עליון ונכבד, אין תופס בו כ"כ דבר זר והוא יותר קל להתנקות, ע"כ מה שמנקין גם מקומות הנמוכין היא חשיב מעלין בקודש, שלזה נצרך כח יותר גדול וקדושה יותר עליונה עכ"ד, וע"כ מובן לפי"ז מעלת עשי"ת על ער"ה, ומעלת יוה"כ על עשי"ת וכל זה נכלל בדברי הב"י הנ"ל:

(פֵּירוּשׁ, דְּאַף־עַל־גַּב דִּלְעִנְיַן קִיּוּם, מִצְוַת עֲשֵׂה גְּדוֹלָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה, הַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁעַל־יְדֵי קִיּוּם מִצְוַת עֲשֵׂה מַמְשִׁיךְ אוֹר וְשֶׁפַע בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים מֵהֶאָרַת אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, דְּ״רַמַ״ח פִּקּוּדִין אִינּוּן רַמַ״ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא״), וְגַם עַל נַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו״; אֲבָל לְעִנְיַן תְּשׁוּבָה, אַף שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ הָעוֹנֶשׁ עַל שֶׁמָּרַד בְּמַלְכוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ וְלֹא עָשָׂה מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ, מִכָּל מָקוֹם הָאוֹר נֶעְדָּר וְכוּ׳.

(This means that though, in terms of fulfillment, positive commandments are superior and supersede prohibitions, this is because by performing a positive command one precipitates an illumination and flow into the higher worlds from the reflected Light of the En Sof, blessed is He, (in Zohar we find the 248 positive commandments equated with the 248 “organs of the King”) and also to his Divine soul, as we declare in the blessings, “Who has hallowed us with His commandments.” But concerning repentance, though the punishment for rebelling against His rule and not performing the King’s word is commuted, nonetheless, that illumination is withheld….

וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״תְּפִלָּה כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּהָ״, וְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת הַלַּיְלָה, וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּייִם עַל שֶׁל יוֹם, וְכֵן מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם לְעוֹלָם: אֶלָּא שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת, וְהַתָּמִיד, שֶׁהוּא קָרְבַּן עוֹלָה, מְכַפֵּר עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה בִּלְבַד, וְכֵן הַתְּפִלָּה בִּזְמַן הַזֶּה עִם הַתְּשׁוּבָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

Our Sages teach, “the prayers were introduced in place of the daily sacrificial offerings.” The daily morning offering was to atone for the sins of the previous night, and the regular evening sacrifice atoned for the sins of the past day, and so on day by day constantly. “Every year” means only that Yom Kippur atones for the grave sins, while the regular offerings, the olah, atoned only for violations of positive commands. In our time, prayer with repentance replaces offerings, as noted above.

וְהִנֵּה, בְּחִינַת יִחוּד זֶה וּתְשׁוּבָה זוֹ, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה שֶׁלְּאַחַר תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת נָשֹׂא, דִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה הִיא, דְּיִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ דְּקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא וְכוּ׳, דְּאִיהוּ בֶּן י״ה – בִּינָה וְכוּ׳ (וּמַעֲלַת בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עַל צַדִּיקִים גְּמוּרִים בָּזֶה הִיא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת חַיֵּי שָׂרָה, דְּאִינוּן מָשְׁכֵי עֲלַיְיהוּ בִּרְעוּתָא דְלִבָּא יַתִּיר וּבְחֵילָא סַגִּי לְאִתְקָרְבָא לְמַלְכָּא וְכוּ׳):

This state of unity and this return are called teshuvah ilaah, the superior return, that follows teshuvah tataah, the inferior return. The Zohar, in Raaya Mehemna on Nasso, explains that teshuvah ilaah is being occupied with Torah study in reverence and fear of the Holy One…, for this is ben yud-hey—binah…. (Here, the superiority of the penitent over the perfectly saintly, as the Zohar states in Chayei Sara, is that “they draw upon themselves with a more intense longing of the heart, and with greater forcefulness, to approach the King….”)

וְאַף שֶׁמֵּבִין וּמִתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵינוֹ נִתְפָּס וְנִדְבָּק בְּמוֹחוֹ כָּל כָּךְ שֶׁיּוּכַל לִמְשׁוֹל עַל חוּמְרִיּוּת הַלֵּב, מֵחֲמַת חוּמְרִיּוּתָן וְגַסּוּתָן. וְהַסִּיבָּה – הִיא גַסּוּת הַקְּלִיפָּה, שֶׁמַּגְבִּיהַּ עַצְמָהּ עַל אוֹר קְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּמַסְתֶּרֶת וּמַחֲשִׁיכָה אוֹרָהּ.

For although he understands and contemplates in his mind on the greatness of G–d, this is not apprehended and implanted in his mind to a degree that would enable him to prevail over the coarseness of the heart because of [the nature of] this coarseness and crassness, the cause being the arrogance of the kelipah, which exalts itself above the light of the holiness of the divine soul, obscuring and darkening the light thereof.

לדעת רבי (רבי יהודה הנשיא), הכפרה היסודית של יום הכיפורים נמשכת לכל אחד ואחד מישראל, שאפילו אם לא ישוב בתשובה, ואפילו אם יחלל את יום הכיפורים באכילה ומלאכה, כיוון שעבר עליו יום הכיפורים, נפטר מעונשי שמיים, כדוגמת עונשי כרת ומיתה בידי שמיים (עי' כריתות ז, א). וזאת מפני שהכפרה היא החלטה אלוקית שתלויה בקשר הנצחי שבין ה' לישראל עמו. ולכן גם האומר: איני רוצה שיום הכיפורים יכפר עלי – יום הכיפורים מכפר עליו בעל כורחו. שאין אדם יכול לומר למלך, איני רוצה שתמלוך עלי (ירושלמי שבועות א, ו). הקב"ה החליט להעביר אשמות ישראל ביום הכיפורים, וכך יהיה.

According to R. Yehuda Ha-Nasi, the fundamental atonement of Yom Kippur extends to each and every Jew, even if he neither repents nor observes the day. Since he has undergone the day, he is absolved from punishments such as karet or death at the hands of heaven. (See Keritot 7a.) This is because the atonement is the result of divine fiat, rooted in the eternal connection between God and His people Israel. Therefore, even if someone declares that he does not want Yom Kippur to atone for him, he is forgiven against his will. For a person cannot say to his king, “I do not want you to rule over me” (y. Shevu’ot 1:6). God has decided to forgive the sins of the Jews on Yom Kippur, and so it is.

לדעת חכמים, אף שיום הכיפורים מכפר על כלל ישראל, אין כפרה זו מצילה את היחיד מידי הדין והעונש הראויים לו על פי כללי המשפט. וגם כאשר יש סיכוי שאם ידחו את עונשו, יספיק במשך השנים להתעורר בתשובה ולתקן את חטאו, כיוון שלא חזר בתשובה ביום הכיפורים, הדין יחול עליו. אמנם גם לדעת חכמים, אין כפרת יום הכיפורים תלויה בתשובה שלימה עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא יחטא עוד. אלא בעצם זה שצם ונזהר ממלאכה והתפלל, וגילה את רצונו הפנימי להיות טוב ולא לחטוא, ניצל מהעונשים שהכללים הנוקשים של הדין מחייבים (לעיל ג, ה, עפ"י השל"ה מס' ר"ה תורה אור יז).

According to the other Sages, even though Yom Kippur atones for the Jewish people as a whole, it does not exempt individuals from the punishment they deserve. Even if it is possible that a delay in the punishment would allow a person time to repent and correct his deeds, if he fails to repent on Yom Kippur, he will feel the full force of the law. However, even these Sages agree that a person does not have to achieve perfect repentance for Yom Kippur to atone. The fact that on Yom Kippur he refrained from melakha, fasted, prayed, and showed his inner wish to be good and not sin, is enough to protect him from the punishment due to him according to the letter of the law (3:5 above, based on Shlah, Masekhet Rosh Ha-shana, Torah Or §17).

משמעויות רבות ישנן למילה 'כיפורים', וכולן מקופלות בעניינו של יום הכיפורים. כפרה מלשון כיסוי. כמו הכפורת שכיסתה את הארון, כך הכפרה מכסה על העוונות. יש בכפרה גם לשון כופר, החלפה, שהחטא שבא מכוחות הטומאה מוחלף ומוחזר למקומו על ידי השעיר המשתלח. ויש גם משמעות של קינוח וניקוי, שהכפרה מקנחת ומנקה טינוף החטא. יש בכפרה גם לשון ביטול, כמו שאמר יעקב אבינו: "אֲכַפְּרָה פָנָיו", והכוונה אבטל רוגזו של עשיו על ידי המנחה (בראשית לב, כא, רש"י). יש בכפרה גם לשון פיוס, שעל ידי קינוח החטא וביטולו, הנפגע או המקטרג מתפייס (רש"י משלי טז, יד). יש בכפרה גם לשון בשמים, ככתוב: "אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר" (שיר השירים א, יד), שאם התשובה מאהבה, הזדונות נהפכים לזכויות ועולה מהן ריח טוב.

In Biblical Hebrew, the Day of Atonement is called “Yom Ha-kippurim”; colloquially, we call it “Yom Kippur.” The root of “kippurim,” K-P-R, has many meanings, all of which are relevant to Yom Kippur. First, “kapara” can indicate covering. This was the function of the kaporet, the lid that covered the ark in the Temple; likewise, kapara covers up sins. A second meaning of “kapara” is an exchange or ransom (kofer). Sin, which originates in impure forces, is “exchanged” and returned to its place via the goat of Azazel. Third, “kapara” can mean cleansing or wiping clean. Atonement wipes us clean of the foulness of sin. Fourth, “kapara” can indicate neutralization or renouncement. As Yaakov says, “I will neutralize (akhapra) [Esav’s anger]” (Bereishit 32:21); Yaakov sought to counter Esav’s wrath with gifts (Rashi ad loc.). Fifth, “kapara” indicates appeasement. Neutralizing a sin can appease an injured party or heavenly accuser. (See Rashi, Mishlei 16:14.) Finally, “kapara” can connote fragrance, as one might understand the phrase “eshkol ha-kofer” (Shir Ha-shirim 1:14) to mean “a spray of fragrant blooms.” So too, repentance out of love transforms unknowing sins into merits, releasing a pleasant scent.

לדברי מהר"ל שיום הכפורים וגאולה גדרם אחד מסתבר שמחלוקת רבי וחכמים (אם יום הכפורים מכפר בלי תשובה) כעין מחלוקת ר' יהושע ור' אליעזר (סנהדרין צ"ז) אם אין ישראל נגאלים אלא בתשובה. יש לומר שחכמים המחמירים ביום הכפורים מודים לר' יהושע בענין הגאולה, כי כשאין עוד תיקון החסד מתרבה. ומהר"ל ביאר המחלוקת שלר' אליעזר הגאולה צריכה תשובה הבאה מצד האדם עצמו, ולר' יהושע די בתשובה מוכרחת בביטול היצר הרע על ידי היסורין...