Travelers' Yom Tov Observance: One or Two Days

שָׁמוֹר֙ אֶת־חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם לָֽיְלָה׃ וְזָבַ֥חְתָּ פֶּ֛סַח לַיהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ צֹ֣אן וּבָקָ֑ר בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֔ה לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃ לֹא־תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל־עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי כִּ֣י בְחִפָּז֗וֹן יָצָ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְמַ֣עַן תִּזְכֹּ֗ר אֶת־י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃

Observe the month of Abib and offer a passover sacrifice to the ETERNAL your God, for it was in the month of Abib, at night, that the ETERNAL your God freed you from Egypt. You shall slaughter the passover sacrifice for the ETERNAL your God, from the flock and the herd, in the place where GOD will choose to establish the divine name. You shall not eat anything leavened with it; for seven days thereafter you shall eat unleavened bread, bread of distress—for you departed from the land of Egypt hurriedly—so that you may remember the day of your departure from the land of Egypt as long as you live.

וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַיהֹוָ֑ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ׃ בַּיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֛ה לַיהֹוָ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הַשְּׁבִיעִי֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ {פ}

and on the fifteenth day of that month GOD’s Feast of Unleavened Bread. You shall eat unleavened bread for seven days. On the first day you shall celebrate a sacred occasion: you shall not work at your occupations. Seven days you shall make offerings by fire to GOD. The seventh day shall be a sacred occasion: you shall not work at your occupations.

אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם׃ בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַיהֹוָֽה׃ וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַיהֹוָ֑ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ׃

These are the set times of GOD, the sacred occasions, which you shall celebrate each at its appointed time: In the first month, on the fourteenth day of the month, at twilight, there shall be a passover offering to GOD, and on the fifteenth day of that month GOD’s Feast of Unleavened Bread. You shall eat unleavened bread for seven days.

שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תָּחֹג֙ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֑ה כִּ֣י יְבָרֶכְךָ֞ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹ֤ל תְּבוּאָֽתְךָ֙ וּבְכֹל֙ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔יךָ וְהָיִ֖יתָ אַ֥ךְ שָׂמֵֽחַ׃ שָׁל֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים ׀ בַּשָּׁנָ֡ה יֵרָאֶ֨ה כׇל־זְכוּרְךָ֜ אֶת־פְּנֵ֣י ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר בְּחַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת וּבְחַ֥ג הַשָּׁבֻע֖וֹת וּבְחַ֣ג הַסֻּכּ֑וֹת וְלֹ֧א יֵרָאֶ֛ה אֶת־פְּנֵ֥י יְהֹוָ֖ה רֵיקָֽם׃ אִ֖ישׁ כְּמַתְּנַ֣ת יָד֑וֹ כְּבִרְכַּ֛ת יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ׃ {ס}

You shall hold a festival for the ETERNAL your God seven days, in the place that GOD will choose; for the ETERNAL your God will bless all your crops and all your undertakings, and you shall have nothing but joy. Three times a year—on the Feast of Unleavened Bread, on the Feast of Weeks, and on the Feast of Booths—all your males shall appear before the ETERNAL your God in the place that [God] will choose. They shall not appear before GOD empty-handed, but each with his own gift, according to the blessing that the ETERNAL your God has bestowed upon you.

הַשִּׁיר֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כְּלֵ֖יל הִתְקַדֶּשׁ־חָ֑ג וְשִׂמְחַ֣ת לֵבָ֗ב כַּהוֹלֵךְ֙ בֶּחָלִ֔יל לָב֥וֹא בְהַר־יְהֹוָ֖ה אֶל־צ֥וּר יִשְׂרָאֵֽל׃

For you, there shall be singing As on a night when a festival is hallowed; There shall be rejoicing as when they march With flute, with hand-drums, and with lyres To the Rock of Israel on the Mount of GOD.

וְהָיָ֗ה כׇּל־הַנּוֹתָר֙ מִכׇּל־הַגּוֹיִ֔ם הַבָּאִ֖ים עַל־יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וְעָל֞וּ מִדֵּ֧י שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֗ה לְהִֽשְׁתַּחֲוֺת֙ לְמֶ֙לֶךְ֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְלָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃ וְ֠הָיָ֠ה אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יַעֲלֶ֜ה מֵאֵ֨ת מִשְׁפְּח֤וֹת הָאָ֙רֶץ֙ אֶל־יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֔ת לְמֶ֖לֶךְ יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת וְלֹ֥א עֲלֵיהֶ֖ם יִהְיֶ֥ה הַגָּֽשֶׁם׃ וְאִם־מִשְׁפַּ֨חַת מִצְרַ֧יִם לֹֽא־תַעֲלֶ֛ה וְלֹ֥א בָאָ֖ה וְלֹ֣א עֲלֵיהֶ֑ם תִּֽהְיֶ֣ה הַמַּגֵּפָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִגֹּ֤ף יְהֹוָה֙ אֶת־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יַעֲל֔וּ לָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃

All who survive of all those nations that came up against Jerusalem shall make a pilgrimage year by year to bow low to the Supreme GOD of Hosts and to observe the Feast of Booths. Any of the earth’s communities that does not make the pilgrimage to Jerusalem to bow low to the Supreme GOD of Hosts shall receive no rain. However, if the community of Egypt does not make this pilgrimage, it shall not be visited by the same affliction with which GOD will strike the other nations that do not come up to observe the Feast of Booths.

בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כׇּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת׃ לְמַ֘עַן֮ יֵדְע֣וּ דֹרֹֽתֵיכֶם֒ כִּ֣י בַסֻּכּ֗וֹת הוֹשַׁ֙בְתִּי֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּהוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

You shall live in booths seven days; all citizens in Israel shall live in booths, in order that future generations may know that I made the Israelite people live in booths when I brought them out of the land of Egypt—I the ETERNAL your God.

וַֽיִּמְצְא֖וּ כָּת֣וּב בַּתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהֹוָה֙ בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר֩ יֵשְׁב֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל בַּסֻּכּ֛וֹת בֶּחָ֖ג בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי׃ וַיַּֽעֲשׂ֣וּ כׇֽל־הַ֠קָּהָ֠ל הַשָּׁבִ֨ים מִן־הַשְּׁבִ֥י ׀ סֻכּוֹת֮ וַיֵּשְׁב֣וּ בַסֻּכּוֹת֒ כִּ֣י לֹֽא־עָשׂ֡וּ מִימֵי֩ יֵשׁ֨וּעַ בִּן־נ֥וּן כֵּן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַה֑וּא וַתְּהִ֥י שִׂמְחָ֖ה גְּדוֹלָ֥ה מְאֹֽד׃ וַ֠יִּקְרָ֠א בְּסֵ֨פֶר תּוֹרַ֤ת הָאֱלֹהִים֙ י֣וֹם ׀ בְּי֔וֹם מִן־הַיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן עַ֖ד הַיּ֣וֹם הָאַחֲר֑וֹן וַיַּֽעֲשׂוּ־חָג֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁמִינִ֛י עֲצֶ֖רֶת כַּמִּשְׁפָּֽט׃ {פ}

They found written in the Teaching that GOD had commanded Moses that the Israelites must dwell in booths during the festival of the seventh month, The whole community that returned from the captivity made booths and dwelt in the booths—the Israelites had not done so from the days of Joshua son of Nun to that day—and there was very great rejoicing. He read from the scroll of the Teaching of God each day, from the first to the last day. They celebrated the festival seven days, and there was a solemn gathering on the eighth, as prescribed.

הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם וְכוּ׳. בִּשְׁלָמָא הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין — נוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם, וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִפְּנֵי הַמַּחְלוֹקֶת וְלָא לֶיעְבֵּיד. אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁעוֹשִׂין, אַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִפְּנֵי הַמַּחְלוֹקֶת וְנַעְבֵּיד? הָא אָמְרַתְּ: ״נוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם וְחוּמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם״! אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא לְרַבִּי אַבָּא: כְּגוֹן אֲנַן דְּיָדְעִינַן בִּקְבִיעָא דְיַרְחָא,

We learned in the mishna with regard to refraining from performance of labor on Passover eve: With regard to one who travels from a place where people perform labor on Passover eve to a place where people do not, or from a place where people do not perform labor on Passover eve to a place where people do, the Sages impose upon him the stringencies of the place from which he left and the stringencies of the place to which he went. The Gemara asks: Granted, in the case of one who travels from a place where people perform labor to a place where they do not perform labor, the Sages impose upon him the stringencies of the place to which he went, and a person should not deviate from the standard practice in that place due to potential dispute, and he should not perform labor. However, if one traveled from a place where people do not perform labor to a place where they do perform labor, is the ruling there too, that a person should not deviate from the standard practice in that place due to conflict, and perform labor? That cannot be. Didn’t you say: The Sages impose upon him the stringencies of the place to which he went and the stringencies of the place from which he left? He should not perform any labor. After discussing stringencies resulting from customs, the Gemara elaborates on the second day of a Festival observed in the Diaspora. Rav Safra said to Rabbi Abba: Communities in a situation like us, who, based on calculations, already know the determination of the month and are no longer concerned lest the Festival be observed on the wrong day, clearly, on the second day of a Festival,

אִתְּמַר: שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלִיּוֹת, רַב אָמַר: נוֹלְדָה בָּזֶה — מוּתֶּרֶת בָּזֶה, וְרַב אַסִּי אָמַר: נוֹלְדָה בָּזֶה — אֲסוּרָה בָּזֶה. אָמַר רַבִּי זֵירָא: כְּוָתֵיהּ דְּרַב אַסִּי מִסְתַּבְּרָא, דְּהָאִידָּנָא יָדְעִינַן בִּקְבִיעָא דְיַרְחָא, וְקָא עָבְדִינַן תְּרֵי יוֹמֵי. וְהַשְׁתָּא דְּיָדְעִינַן בִּקְבִיעָא דְיַרְחָא, מַאי טַעְמָא עָבְדִינַן תְּרֵי יוֹמֵי? מִשּׁוּם דִּשְׁלַחוּ מִתָּם: הִזָּהֲרוּ בְּמִנְהַג אֲבוֹתֵיכֶם בִּידֵיכֶם, זִמְנִין דְּגָזְרוּ הַמַּלְכוּת גְּזֵרָה וְאָתֵי לְאִקַּלְקוּלֵי.

§ It was stated that there is a dispute between amora’im with regard to the halakha for the two Festival days observed in the Diaspora. Rav said: An egg that was laid on this day is permitted on that one, and Rav Asi said: An egg that was laid on this day is prohibited on that one. Rabbi Zeira said: It is reasonable to say in accordance with the opinion of Rav Asi that the Sages considered the two days as one and it is not a practice instituted due to uncertainty, as today we know the determination of the first day of the new month based on a fixed calendar and the precise dates of the Festivals are known by all, and nevertheless we observe the two Festival days of the Diaspora. The Gemara asks: And now that we know the determination of the first day of the new month, what is the reason that we observe two Festival days in the Diaspora? Because they sent a warning from there, from Eretz Yisrael: Although now there is a fixed calendar and there is no uncertainty, be careful to observe the custom of your fathers that you received, because at times the monarchy will issue decrees of persecution restricting Torah study and the fixed calendar may be forgotten. And the people will come to have their proper observance of the Festivals be disrupted again. However, the fundamental halakha is that the observance of two Festival days is based on uncertainty.

אֵיכוּ הַשְׁתָּא, אִשְׁתְּלַאי וַאֲמַרִי לְךָ: רַב וְרַבִּי יוֹחָנָן — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן. הָא אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב בְּהָנֵי תְּלָת, בֵּין לְקוּלָּא בֵּין לְחוּמְרָא.

בַּיִּישּׁוּב לָא עָבֵידְנָא מִפְּנֵי שִׁינּוּי הַמַּחְלוֹקֶת. בַּמִּדְבָּר מַאי? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב אַמֵּי: בַּיִּישּׁוּב אָסוּר, בַּמִּדְבָּר מוּתָּר. רַב נָתָן בַּר אָסְיָא אֲזַל מִבֵּי רַב לְפוּמְבְּדִיתָא בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל עֲצֶרֶת. שַׁמְתֵּיהּ רַב יוֹסֵף. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וּלְנַגְּדֵיהּ מָר נַגֹּידֵי! אֲמַר לֵיהּ: עֲדִיפָא עֲבַדִי לֵיהּ, דִּבְמַעְרְבָא מִימְּנוּ אַנִּגְידָּא דְּבַר בֵּי רַב, וְלָא מִימְּנוּ אַשַּׁמְתָּא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: נַגְּדֵיהּ רַב יוֹסֵף. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: נְשַׁמְּתֵיהּ מָר, דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ מְנַדִּין עַל שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלִיּוֹת! אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מִילֵּי — אִינִישׁ דְּעָלְמָא. הָכָא, צוּרְבָּא מִדְּרַבָּנַן הוּא — דְּטָבָא לֵיהּ עֲבַדִי. דִּבְמַעְרְבָא מִימְּנוּ אַנִּגְדְּתָא דְּבַר בֵּי רַב, וְלָא מִימְּנוּ אַשַּׁמְתָּא.

we do not perform labor in the settled area due to the need to avoid deviation that causes dispute, as it is the custom in the Diaspora to refrain from performance of labor on those days. However, in the desert outside the Jewish community, what is the halakha? He said to him that this is what Rav Ami said: In a settled area it is prohibited; in the desert it is permitted. Tangentially, it is reported that Rav Natan bar Asya relied upon his knowledge of the calendar and traveled from Rav’s study hall to Pumbedita on the second day of the festival of Assembly, i.e., Shavuot, and thereby desecrated the second day of the Festival by traveling beyond the town limits. Rav Yosef excommunicated him as punishment for this act. Abaye said to Rav Yosef: Let the Master flog Rav Natan bar Asya for this grave sin. Rav Yosef said to him: I punished him more severely, as in Eretz Yisrael they vote to flog a Torah scholar, but do not vote to punish him with excommunication, in deference to the Torah. Apparently, excommunication is a more severe punishment than lashes. Some say: Rav Yosef ordered the court officer to flog him. Abaye said to Rav Yosef: Let the Master excommunicate him, as it is Rav and Shmuel who both say that one excommunicates for desecration of the second day of the Festival in the Diaspora. Rav Yosef said to him: That applies to an ordinary person. Here, he is a Torah scholar. I did what was best for him, as in Eretz Yisrael they vote to flog a Torah scholar but do not vote to punish him with excommunication. Rav Yosef did not wish to sentence him to so severe a punishment.

מַתְנִי׳ עַל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין: עַל נִיסָן מִפְּנֵי הַפֶּסַח, עַל אָב מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית, עַל אֱלוּל מִפְּנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, עַל תִּשְׁרֵי מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת, עַל כִּסְלֵיו מִפְּנֵי חֲנוּכָּה, וְעַל אֲדָר מִפְּנֵי הַפּוּרִים. וּכְשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים — יוֹצְאִין אַף עַל אִיָּיר מִפְּנֵי פֶּסַח קָטָן.

MISHNA: In six months of the year the messengers go out from the court in Jerusalem to report throughout Eretz Yisrael and the Diaspora which day was established as the New Moon, the thirtieth or the thirty-first day since the previous New Moon. They go out in the month of Nisan, due to Passover, so that people will know on which day to celebrate it; in the month of Av, due to the fast of the Ninth of Av; in Elul, due to Rosh HaShana, which begins thirty days after the New Moon of Elul; in Tishrei, due to the need to establish the correct dates on which to celebrate the Festivals of Tishrei, i.e., Yom Kippur and Sukkot; in Kislev, due to Hanukkah; and in Adar, due to Purim. And when the Temple was standing, messengers would also go out in the month of Iyyar due to small Passover, i.e., second Pesaḥ, which occurs on the fourteenth of Iyyar. This holiday allowed those who were ritually impure or on a distant journey on the fourteenth of Nisan, and therefore incapable of bringing the Paschal lamb at that time, to bring their Paschal lamb a month later.

יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים לרב (מלכים א' ד' כ'). אתה מוצא שאין ישראל עומדים בעולם אלא בזכות המצות שהם עושים בארץ אמר בלעם מי מנה עפר יעקב (במדבר כ"ג י') מי יכול למנות מצות שישראל עושים [בעפר] זורע ומקיים לא תזרע כרמך כלאים (דברים כ"ב ט') וחורש בשור ומקיים לא תחרוש בשור וחמור יחדיו (שם שם י') העמיד הכרי נותן תרומה כך מי יכול למנות מצות שישראל עושים בעפר לפיכך הם מתרבים בארץ כך הוא אומר למען תחזקו ובאתם ורביתם וירשתם את הארץ (שם י"א ח') שאפילו ישראל באים לידי (חסרון) [סרחון] והקב"ה כועס עליהם ומביא עליהם מרדות והם באים לידי חיסרון אלא חוזרים ומתרבים כן אתה מוצא בימי דוד שמנה יואב את ישראל והלך מהם שבעים [אלף] איש וחזרו ורבו בימי שלמה יותר ממה שהיו מניין ממה שהשלים הנביא יהודה וישראל [רבים] כחול [אשר] על שפת הים לרוב:

אַמֵּימָר שְׁרָא לְמִכְחַל עֵינָא בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר, וְהָאָמַר רָבָא: מֵת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן — יִתְעַסְּקוּ בּוֹ עַמְמִין, בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי — יִתְעַסְּקוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל. וַאֲפִילּוּ בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה,

The Gemara further relates that Ameimar permitted painting an eye with a medicinal ointment on the second day of the festival of Rosh HaShana if the eye is causing pain and requires treatment. Rav Ashi said to Ameimar: But didn’t Rava say that if a person died on the first day of a Festival, gentiles may attend to his burial; if he died on the second day of a Festival observed in the Diaspora, Jews may attend to his burial? And this is the halakha even on the second day of the festival of Rosh HaShana,

עַל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין, עַל נִיסָן מִפְּנֵי הַפֶּסַח, עַל אָב מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית, עַל אֱלוּל מִפְּנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, עַל תִּשְׁרֵי מִפְּנֵי תַקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת, עַל כִּסְלֵו מִפְּנֵי חֲנֻכָּה, וְעַל אֲדָר מִפְּנֵי הַפּוּרִים. וּכְשֶׁהָיָה בֵית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, יוֹצְאִין אַף עַל אִיָּר מִפְּנֵי פֶסַח קָטָן:

In six months of the year the messengers go out from the court in Jerusalem to report throughout Eretz Yisrael and the Diaspora which day was established as the New Moon, the thirtieth or the thirty-first day since the previous New Moon. They go out in the month of Nisan, due to Passover, so that people will know on which day to celebrate it; in the month of Av, due to the fast of the Ninth of Av; in Elul, due to Rosh HaShana, which begins thirty days after the New Moon of Elul; in Tishrei, due to the need to establish the correct dates on which to celebrate the Festivals of Tishrei, i.e., Yom Kippur and Sukkot; in Kislev, due to Hanukkah; and in Adar, due to Purim. And when the Temple was standing, messengers would also go out in the month of Iyyar due to small Passover, i.e., second Pesaḥ, which occurs on the fourteenth of Iyyar. This holiday allowed those who were ritually impure or on a distant journey on the fourteenth of Nisan, and therefore incapable of bringing the Paschal lamb at that time, to bring their Paschal lamb a month later.

הַפֶּסַח נִשְׁחָט בְּשָׁלֹשׁ כִּתּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל, (שמות יב) קָהָל וְעֵדָה וְיִשְׂרָאֵל. נִכְנְסָה כַת הָרִאשׁוֹנָה, נִתְמַלֵּאת הָעֲזָרָה, נָעֲלוּ דַלְתוֹת הָעֲזָרָה. תָּקְעוּ, הֵרִיעוּ וְתָקָעוּ. הַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, וּבִידֵיהֶם בָּזִיכֵי כֶסֶף וּבָזִיכֵי זָהָב. שׁוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ כֶּסֶף כֶּסֶף, וְשׁוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ זָהָב זָהָב. לֹא הָיוּ מְעֹרָבִין. וְלֹא הָיוּ לַבָּזִיכִין שׁוּלַיִם, שֶׁמָּא יַנִּיחוּם וְיִקְרַשׁ הַדָּם: יָצְתָה כַת רִאשׁוֹנָה וְנִכְנְסָה כַת שְׁנִיָּה. יָצְתָה שְׁנִיָּה, נִכְנְסָה שְׁלִישִׁית. כְּמַעֲשֵׂה הָרִאשׁוֹנָה כָּךְ מַעֲשֵׂה הַשְּׁנִיָּה וְהַשְּׁלִישִׁית. קָרְאוּ אֶת הַהַלֵּל. אִם גָּמְרוּ שָׁנוּ, וְאִם שָׁנוּ שִׁלְּשׁוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁלְּשׁוּ מִימֵיהֶם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִימֵיהֶם שֶׁל כַּת שְׁלִישִׁית לֹא הִגִּיעַ לְאָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה', מִפְּנֵי שֶׁעַמָּהּ מֻעָטִין:

The Paschal lamb was slaughtered in three groups, meaning those bringing the offering were divided into three separate sets, as it is stated: “And the whole assembly of the congregation of Israel shall slaughter it in the afternoon” (Exodus 12:6). The verse is interpreted as referring to three groups: Assembly, congregation, and Israel. The procedure for sacrificing the offering was as follows: The first group of people sacrificing the offering entered, and when the Temple courtyard became filled with them they closed the doors of the Temple courtyard. They sounded uninterrupted, broken, and uninterrupted trumpet blasts, as was done while sacrificing any offering. The priests stood in rows from the place of slaughter to the altar, and in their hands they held bowls [bezikhin] of silver and bowls of gold in order to receive the blood of the offerings. There was a row entirely composed of priests holding silver bowls, and a row entirely composed of priests holding gold bowls, as the gold and silver bowls were not mixed in the same row. The bowls did not have flat bases that would allow them to be put down, out of concern that perhaps the priests would set them down and forget about them and in the meantime the blood would congeal and become disqualified for sprinkling on the altar. The first group exited upon completion of the rite, and the second group entered; the second group left upon completion of its rite, and the third group entered. As it was done by the first group, so was it done by the second and third groups. All the people standing in the Temple courtyard while the Paschal lambs were being slaughtered would recite hallel. If they finished reciting it before all the offerings were slaughtered, they recited it a second time, and if they finished reciting it a second time, they recited it a third time, although in practice they never recited it a third time, as the priests worked efficiently and finished the rite before this became necessary. Rabbi Yehuda says: The third group never reached even once the opening verse of the fourth chapter of hallel: “I love that the Lord hears the voice of my supplications” (Psalms 116:1), because its people were few and the slaughtering of all the offerings was completed during the recitation of the first three chapters.

הֶחָלִיל חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה. זֶהוּ הֶחָלִיל שֶׁל בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, שֶׁאֵינָה דּוֹחָה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. אָמְרוּ, כָּל מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו: בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג, יָרְדוּ לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּמְתַקְּנִין שָׁם תִּקּוּן גָּדוֹל. וּמְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, וְאַרְבָּעָה סְפָלִים שֶׁל זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶן, וְאַרְבָּעָה סֻלָּמוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וְאַרְבָּעָה יְלָדִים מִפִּרְחֵי כְהֻנָּה וּבִידֵיהֶם כַּדִּים שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים לֹג, שֶׁהֵן מַטִּילִין לְכָל סֵפֶל וָסֵפֶל: מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי כֹהֲנִים וּמֵהֶמְיָנֵיהֶן מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין, וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין, וְלֹא הָיְתָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מֵאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה:

The flute is played on the festival of Sukkot for five or six days. This is the flute of the Place of the Drawing of the Water, whose playing overrides neither Shabbat nor the Festival. Therefore, if the first Festival day occurred on Shabbat, they would play the flute for six days that year. However, if Shabbat coincided with one of the intermediate days of the Festival, they would play the flute for only five days. One who did not see the Celebration of the Place of the Drawing of the Water never saw celebration in his days. This was the sequence of events: At the conclusion of the first Festival day the priests and the Levites descended from the Israelites’ courtyard to the Women’s Courtyard, where they would introduce a significant repair, as the Gemara will explain. There were golden candelabra atop poles there in the courtyard. And there were four basins made of gold at the top of each candelabrum. And there were four ladders for each and every pole and there were four children from the priesthood trainees, and in their hands were pitchers with a capacity of 120 log of oil that they would pour into each and every basin. From the worn trousers of the priests and their belts they would loosen and tear strips to use as wicks, and with them they would light the candelabra. And the light from the candelabra was so bright that there was not a courtyard in Jerusalem that was not illuminated from the light of the Place of the Drawing of the Water.

מַתְנִי׳ עַל שְׁנֵי חֳדָשִׁים מְחַלְּלִין אֶת הַשַּׁבָּת — עַל נִיסָן וְעַל תִּשְׁרִי, שֶׁבָּהֶן שְׁלוּחִין יוֹצְאִין לְסוּרְיָא, וּבָהֶן מְתַקְּנִין אֶת הַמּוֹעֲדוֹת. וּכְשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים — מְחַלְּלִין אַף עַל כּוּלָּן, מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַקׇּרְבָּן. אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: עַל כּוּלָּן שְׁלוּחִין יוֹצְאִין מִבָּעֶרֶב — עַל נִיסָן וְעַל תִּשְׁרִי, עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּי בֵּית דִּין: ״מְקוּדָּשׁ״.

MISHNA: Only for the sake of two months may witnesses who saw the new moon desecrate Shabbat, should that be necessary in order for them to offer testimony before the court: For the month of Nisan and for the month of Tishrei, for in these months messengers are sent out to Syria, and by them, i.e., these months, the dates of the major Festivals are set: Yom Kippur, Sukkot, Passover, and Shavuot. And when the Temple was standing, the witnesses desecrated Shabbat for the fixing of the New Moon of all the months, due to the imperative of fixing the proper offering of the New Moon at the correct time. Abaye said: This is what the mishna is saying: For all the other months the messengers go out already in the evening, if the new moon was clearly seen and if it is certain that the court will proclaim the day as the New Moon. But for Nisan and for Tishrei the messengers do not go out until they hear from the court that the day is declared as the New Moon, by saying: It is sanctified, so that they can offer proper testimony. The court convenes only during the daytime.

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הֲלָכָה זוֹ נִתְעַלְּמָה מִבְּנֵי בְתִירָא. פַּעַם אַחַת חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, שָׁכְחוּ וְלֹא יָדְעוּ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו. אָמְרוּ: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו? אָמְרוּ לָהֶם: אָדָם אֶחָד יֵשׁ שֶׁעָלָה מִבָּבֶל וְהִלֵּל הַבַּבְלִי שְׁמוֹ, שֶׁשִּׁימֵּשׁ שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, וְיוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו. שָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לוֹ, אָמְרוּ לוֹ: כְּלוּם אַתָּה יוֹדֵעַ אִם הַפֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו? אָמַר לָהֶם: וְכִי פֶּסַח אֶחָד יֵשׁ לָנוּ בַּשָּׁנָה שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת? וַהֲלֹא הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמָּאתַיִם פְּסָחִים יֵשׁ לָנוּ בַּשָּׁנָה שֶׁדּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. מִיָּד הוֹשִׁיבוּהוּ בָּרֹאשׁ, וּמִינּוּהוּ נָשִׂיא עֲלֵיהֶם, וְהָיָה דּוֹרֵשׁ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח. הִתְחִיל מְקַנְטְרָן בִּדְבָרִים. אָמַר לָהֶן: מִי גָּרַם לָכֶם שֶׁאֶעְלֶה מִבָּבֶל וְאֶהְיֶה נָשִׂיא עֲלֵיכֶם — עַצְלוּת שֶׁהָיְתָה בָּכֶם, שֶׁלֹּא שִׁמַּשְׁתֶּם שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן.

GEMARA: The Sages taught a baraita with regard to the basic halakha governing the eve of Passover that occurs on Shabbat: This law was forgotten by the sons of Beteira, who were the leaders of their generation. The fourteenth of Nisan once occurred on Shabbat, and they forgot and did not know whether the Paschal lamb overrides Shabbat or not. They said: Is there any person who knows whether the Paschal lamb overrides Shabbat or not? They said to them: There is a certain man in Jerusalem who came up from Babylonia, and Hillel the Babylonian is his name. At one point, he served the two most eminent scholars of the generation, Shemaya and Avtalyon, and he certainly knows whether the Paschal lamb overrides Shabbat or not. The sons of Beteira sent messengers and called for him. They said to him: Do you know whether the Paschal lamb overrides Shabbat or not? He said to them: Have we but one Paschal lamb during the year that overrides Shabbat? Do we not have many more than two hundred Paschal lambs, i.e., sacrifices, during the year that override Shabbat? After Hillel brought these proofs, they immediately seated him at the head and appointed him Nasi over them, and he expounded the laws of Passover that entire day. In the course of his teaching, he began rebuking them [mekanteran] them with words. He said to them: What caused this to happen to you, that I should come up from Babylonia and become Nasi over you? It was the laziness in you that you did not serve the two most eminent scholars of the generation living in Eretz Yisrael, Shemaya and Avtalyon.

כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים אָדָם עוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ קֶבַע וּבֵיתוֹ עֲרַאי. יָרְדוּ גְשָׁמִים, מֵאֵימָתַי מֻתָּר לְפַנּוֹת, מִשֶּׁתִּסְרַח הַמִּקְפָּה. מָשְׁלוּ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְעֶבֶד שֶׁבָּא לִמְזוֹג כּוֹס לְרַבּוֹ, וְשָׁפַךְ לוֹ קִיתוֹן עַל פָּנָיו:

וְאָמְרוּ: הַעֲלוּם לַסּוּכָּה.

רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ לְעִנְיַן פָּזֵ״‎ר קֶשֶׁ״‎ב. פַּיִיס בִּפְנֵי עַצְמוֹ. זְמַן בִּפְנֵי עַצְמוֹ. רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ. קׇרְבָּן בִּפְנֵי עַצְמוֹ. שִׁירָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. מַתְנִי׳ סוּכָּה — שִׁבְעָה. כֵּיצַד? גָּמַר מִלֶּאֱכוֹל — לֹא יַתִּיר אֶת סוּכָּתוֹ. אֲבָל מוֹרִיד אֶת הַכֵּלִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, מִפְּנֵי כְּבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג. גְּמָ׳ אֵין לוֹ כֵּלִים לְהוֹרִיד, מַהוּ? אֵין לוֹ כֵּלִים?! אֶלָּא כִּי אִשְׁתַּמַּשׁ בְּמַאי אִשְׁתַּמַּשׁ? אֶלָּא: אֵין לוֹ מָקוֹם לְהוֹרִיד כֵּלָיו, מַהוּ? רַבִּי חִיָּיא בַּר (רַב) אָמַר: פּוֹחֵת בָּהּ אַרְבָּעָה. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: מַדְלִיק בָּהּ אֶת הַנֵּר.

is a Festival in and of itself with regard to the matter of: Peh, zayin, reish; kuf, shin, beit. This is an acronym for: A lottery [payis] in and of itself, i.e., a new lottery is performed on that day to determine which priests will sacrifice the offerings that day, and the order established on Sukkot does not continue; the blessing of time [zeman], i.e., Who has given us life, sustained us, and brought us to this time, in and of itself, as it is recited just as it is recited at the start of each Festival; a Festival [regel ] in and of itself, and there is no mitzva to sit in the sukka (see Tosafot); an offering [korban] in and of itself, as the number of offerings sacrificed on the Eighth Day is not a continuation of the number sacrificed on Sukkot but is part of a new calculation; a song [shira] in and of itself, since the psalms recited by the Levites as the offerings are sacrificed on the Eighth Day are not a continuation of those recited on Sukkot; a blessing [berakha] in and of itself, as the addition to the third blessing of Grace after Meals and to the Amida prayer (see Tosafot) is phrased in a manner different from that of the addition recited on Sukkot. MISHNA: The mitzva of sukka is seven days. How does one fulfill this obligation for seven full days? When one finished eating on the seventh day, he should not dismantle his sukka immediately, because the obligation continues until the end of the day. However, he takes the vessels down from the sukka into the house from minḥa time and onward in deference to the last day of the Festival, when he will require the vessels in the house. GEMARA: The Gemara asks: If one does not have vessels to take down from the sukka, what should he do? The Gemara asks: One does not have vessels? But when he utilized his sukka during the Festival, with what vessels did he eat when he utilized the sukka? Rather, this is the question: If he has no place into which he can take down his vessels and he must continue eating in the sukka, what is the halakha? What can he do to underscore the fact that he is eating there not to fulfill a mitzva, thereby violating the prohibition against adding to the mitzvot of the Torah, but only due to the lack of an alternative? Rabbi Ḥiyya bar Rav said: He reduces the roofing of the sukka by four handbreadths, thereby rendering the sukka unfit. And Rabbi Yehoshua ben Levi said: He lights a lamp inside the sukka, which is prohibited during the festival of Sukkot.

וְרָבָא אָמַר, מֵהָכָא: ״בַּסּוּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים״. אָמְרָה תּוֹרָה: כׇּל שִׁבְעַת הַיָּמִים צֵא מִדִּירַת קֶבַע וְשֵׁב בְּדִירַת עֲרַאי. עַד עֶשְׂרִים אַמָּה אָדָם עוֹשֶׂה דִּירָתוֹ דִּירַת עֲרַאי, לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה — אֵין אָדָם עוֹשֶׂה דִּירָתוֹ דִּירַת עֲרַאי אֶלָּא דִּירַת קֶבַע. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, עָשָׂה מְחִיצוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וְסִיכֵּךְ עַל גַּבָּן, הָכִי נָמֵי דְּלָא הָוֵי סוּכָּה? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי קָאָמֵינָא לָךְ: עַד עֶשְׂרִים אַמָּה דְּאָדָם עוֹשֶׂה דִּירָתוֹ דִּירַת עֲרַאי, כִּי עָבֵיד לֵיהּ דִּירַת קֶבַע, נָמֵי נָפֵיק. לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, דְּאָדָם עוֹשֶׂה דִּירָתוֹ דִּירַת קֶבַע, כִּי עָבֵיד לֵיהּ דִּירַת עֲרַאי, נָמֵי לָא נָפֵיק.

Rava said that the halakha is derived from here: “In sukkot shall you reside seven days” (Leviticus 23:42). The Torah said: For the entire seven days, emerge from the permanent residence in which you reside year round and reside in a temporary residence, the sukka. In constructing a sukka up to twenty cubits high, a person can render his residence a temporary residence, as up to that height one can construct a structure that is not sturdy; however, in constructing a sukka above twenty cubits high, one cannot render his residence a temporary residence; rather, he must construct a sturdy permanent residence, which is unfit for use as a sukka. Abaye said to him: But if that is so, then if he constructed a sukka with steel partitions and placed roofing over them, so too, there, say that it would not be a fit sukka, as any sukka constructed as a permanent residence would be unfit. However, there is no opinion that deems a sukka of that sort unfit. Rava said to him in response that this is what I am saying to you: In a case where one constructs a sukka up to twenty cubits high, a height that a person typically constructs a temporary residence, when he constructs a structure of that height that is sturdy like a permanent residence, he also fulfills his obligation. However, in a case where one constructs a sukka more than twenty cubits high, a height that a person typically constructs a permanent residence, even when he constructs it in a less sturdy fashion like a temporary residence, he does not fulfill his obligation.

רוֹאִים אִם אוֹתוֹ הַמָּקוֹם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ בָּהּ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת הָרְאִיָּה בְּכִבּוּשׁ שֵׁנִי כְּגוֹן אוּשָׁא וּשְׁפַרְעָם וְלוּז וְיַבְנֵה וְנֹב וּטְבֶרְיָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן עוֹשִׂין יוֹם אֶחָד בִּלְבַד. וְאִם אוֹתוֹ הַמָּקוֹם מִסּוּרְיָא כְּגוֹן צוֹר וְדַמֶּשֶׂק וְאַשְׁקְלוֹן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אוֹ מִחוּצָה לָאָרֶץ כְּגוֹן מִצְרַיִם וְעַמּוֹן וּמוֹאָב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. עוֹשִׂין כְּמִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶן שֶׁבִּידֵיהֶן אִם יוֹם אֶחָד יוֹם אֶחָד וְאִם שְׁנֵי יָמִים שְׁנֵי יָמִים:

מָקוֹם שֶׁבֵּינוֹ וּבֵין יְרוּשָׁלַיִם עֲשָׂרָה יָמִים אוֹ פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה וְהוּא סוּרְיָא אוֹ חוּצָה לָאָרֶץ וְאֵין לָהֶם מִנְהָג. אוֹ שֶׁהִיא עִיר שֶׁנִּתְחַדְּשָׁה בְּמִדְבַּר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אוֹ מָקוֹם שֶׁשָּׁכְנוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל עַתָּה. עוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים כְּמִנְהַג רֹב הָעוֹלָם. וְכָל יוֹם טוֹב שֵׁנִי מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וַאֲפִלּוּ יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁהַכּל עוֹשִׂין אוֹתוֹ בַּזְּמַן הַזֶּה:

ואנו שעושין ב' ימים כל מה שאסור בראשון אסור גם בשני וגוערין עליו למי שמזלזל בו ואם הוא צורבא מרבנן אין מחמירין ולענין מת לבד הוא חלוק שני מן הראשון כאשר יתבאר בעז"ה וכן לכחול העין אף על פי שאסור בראשון אלא על ידי עו"ג אלא אם כן יש בו סכנה בשני מותר אפי' ע"י ישראל אף ע"פ שאין בו סכנה ובי"ט שני של ר"ה אסור אם לא ע"י עו"ג או שיש בו סכנה והנני מסדר הלכותיו על סדר תיקון המאכל צידה זימון ושחיטה והפשט ומליחת העור והחלבים ולקיחת הבשר ועצים הראוין להסקה ותיקון האש והתבשיל וסדר הפת מדידת הקמח והרקדה ולישה והפרשת חלה ותיקון הפת ואפייתו והיסק התנור ומכשירי אוכל נפש ואיסור בישול לכלבים וביצה שנולדה ביום טוב וכבוי הפתילה והדלקתה והעו"ג המביא דורון לישראל ומה משלחין בי"ט והיתר קנייה מן החנוני וענין ההוצאה וטלטול מת בי"ט וערובי תבשילין וחצרות:

יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁהָיוּ מַגִּיעִין אֲלֵיהֶם שְׁלוּחֵי נִיסָן וְלֹא הָיוּ מַגִּיעִין לָהֶן שְׁלוּחֵי תִּשְׁרֵי. וּמִן הַדִּין הָיָה שֶׁיַּעֲשׂוּ פֶּסַח יוֹם אֶחָד שֶׁהֲרֵי הִגִּיעוּ לָהֶן שְׁלוּחִין וְיָדְעוּ בְּאֵי זֶה יוֹם נִקְבַּע רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וְיַעֲשׂוּ יוֹם טוֹב שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת שְׁנֵי יָמִים שֶׁהֲרֵי לֹא הִגִּיעוּ אֲלֵיהֶן הַשְּׁלוּחִין. וּכְדֵי שֶׁלֹּא לַחֲלֹק בַּמּוֹעֲדוֹת הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאֵין שְׁלוּחֵי תִּשְׁרֵי מַגִּיעִין שָׁם עוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים אֲפִלּוּ יוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת:

כְּשֶׁהָיְתָה סַנְהֶדְרִין קַיֶּמֶת וְהֵן קוֹבְעִין עַל הָרְאִיָּה. הָיוּ בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁמַּגִּיעִין אֲלֵיהֶן שְׁלוּחֵי תִּשְׁרֵי עוֹשִׂין יָמִים טוֹבִים יוֹם אֶחָד בִּלְבַד. וּשְׁאָר הַמְּקוֹמוֹת הָרְחוֹקוֹת שֶׁאֵין שְׁלוּחֵי תִּשְׁרֵי מַגִּיעִין אֲלֵיהֶם הָיוּ עוֹשִׂים שְׁנֵי יָמִים מִסָּפֵק לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִין יוֹם שֶׁקָּבְעוּ בּוֹ בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֹדֶשׁ: בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שָׁם סַנְהֶדְרִין וּבֵית דִּין שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קוֹבְעִין עַל חֶשְׁבּוֹן זֶה. הָיָה מִן הַדִּין שֶׁיִּהְיוּ בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת עוֹשִׂין יוֹם טוֹב אֶחָד בִּלְבַד אֲפִלּוּ הַמְּקוֹמוֹת הָרְחוֹקוֹת שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּמוֹ בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. שֶׁהַכּל עַל חֶשְׁבּוֹן אֶחָד סוֹמְכִין וְקוֹבְעִין. אֲבָל תַּקָּנַת חֲכָמִים הוּא שֶׁיִּזָּהֲרוּ בְּמִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶם שֶׁבִּידֵיהֶם:

When the Sanhedrin functioned and the calendar was established based on the sighting [of the moon], the inhabitants of Eretz Yisrael and, [similarly, the inhabitants of] all the places where the messengers of Tishrei would arrive, would celebrate the holidays for one day only. The inhabitants of the distant places that were not reached by the messengers of Tishrei would celebrate two days because of the doubt involved. For they did not know the day that the inhabitants of Eretz Yisrael established as [the beginning of] the new month. In the present era, when the Sanhedrin no longer exists, and the court of Eretz Yisrael establishes [the months] according to the [fixed] calendar, according to law, it would be appropriate for [Jews] throughout the world to celebrate the holidays for one day alone. For [the inhabitants of] the distant regions of the diaspora and the inhabitants of Eretz Yisrael rely on the same [fixed] calendar and establish [the festivals] accordingly. Nevertheless, the Sages ordained [that the inhabitants of the diaspora] retain the custom of their ancestors.

נִמְצָא עִקַּר דָּבָר זֶה עַל דֶּרֶךְ זוֹ כָּךְ הוּא. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בֵּינוֹ וּבֵין יְרוּשָׁלַיִם מַהֲלָךְ יֶתֶר עַל עֲשָׂרָה יָמִים גְּמוּרִים עוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים לְעוֹלָם כְּמִנְהָגָם מִקֹּדֶם. שֶׁאֵין שְׁלוּחֵי כָּל תִּשְׁרֵי וְתִשְׁרֵי מַגִּיעִין אֶלָּא לְמָקוֹם שֶׁבֵּינוֹ וּבֵין יְרוּשָׁלַיִם מַהֲלַךְ עֲשָׂרָה יָמִים אוֹ פָּחוֹת. וְכָל מָקוֹם שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין יְרוּשָׁלַיִם מַהֲלַךְ עֲשָׂרָה יָמִים בְּשָׁוֶה אוֹ פָּחוֹת שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ שְׁלוּחִין מַגִּיעִין אֵלָיו. רוֹאִים אִם אוֹתוֹ הַמָּקוֹם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ בָּהּ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת הָרְאִיָּה בְּכִבּוּשׁ שֵׁנִי כְּגוֹן אוּשָׁא וּשְׁפַרְעָם וְלוּז וְיַבְנֵה וְנֹב וּטְבֶרְיָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן עוֹשִׂין יוֹם אֶחָד בִּלְבַד. וְאִם אוֹתוֹ הַמָּקוֹם מִסּוּרְיָא כְּגוֹן צוֹר וְדַמֶּשֶׂק וְאַשְׁקְלוֹן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אוֹ מִחוּצָה לָאָרֶץ כְּגוֹן מִצְרַיִם וְעַמּוֹן וּמוֹאָב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. עוֹשִׂין כְּמִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶן שֶׁבִּידֵיהֶן אִם יוֹם אֶחָד יוֹם אֶחָד וְאִם שְׁנֵי יָמִים שְׁנֵי יָמִים: מָקוֹם שֶׁבֵּינוֹ וּבֵין יְרוּשָׁלַיִם עֲשָׂרָה יָמִים אוֹ פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה וְהוּא סוּרְיָא אוֹ חוּצָה לָאָרֶץ וְאֵין לָהֶם מִנְהָג. אוֹ שֶׁהִיא עִיר שֶׁנִּתְחַדְּשָׁה בְּמִדְבַּר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אוֹ מָקוֹם שֶׁשָּׁכְנוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל עַתָּה. עוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים כְּמִנְהַג רֹב הָעוֹלָם. וְכָל יוֹם טוֹב שֵׁנִי מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וַאֲפִלּוּ יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁהַכּל עוֹשִׂין אוֹתוֹ בַּזְּמַן הַזֶּה:

Thus, the principles governing this matter can be summarized as follows: Whenever the distance between Jerusalem and a particular place exceeds a ten-day journey, the inhabitants should observe [the holidays] for two days, as was their previous custom. For the messengers sent out for Tishrei [cannot be guaranteed] to reach places other than those within a ten-day journey from Jerusalem. [The following rules apply when, by contrast,] places are a ten-day journey or less from Jerusalem, and thus it is possible that the messengers could have reached them: We see whether that place is [located in the portions of] Eretz Yisrael that were inhabited by Jews during the time the calendar was established on the basis of the sighting [of the moon] during the second conquest [of the land] - e.g., Usha, Shefaram, Luz, Yavneh, Nov, Tiberias, and the like. [The inhabitants of these places] should celebrate only one day. If the place is part of Syria - e.g., Tyre, Damascus, Ashkelon,and the like - they should follow the custom of their ancestors. If [the custom was to celebrate] one day, [they should celebrate] one day. [If the custom was] two days, [they should celebrate] two days. When a place is located within a journey of ten days or less from Jerusalem, and it is part of Syria or the diaspora, and [its inhabitants] have no [established] custom conveyed [from previous generations], they should celebrate two days, as is customary in the world at large. [The same rules apply to] a city that was created in the desert of Eretz Yisrael, or a city first populated by Jews in the present era. [At present,] the celebration of the second day of a holiday is always a Rabbinic institution. This applies even to the celebration of the second day of Rosh HaShanah, which is observed by all Jews in the present era.

כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁאָמַרְנוּ הָיוּ בִּזְמַן שֶׁהָיוּ בֵּית דִּין שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשִׁין עַל פִּי הָרְאִיָּה וְהָיוּ בְּנֵי הַגָּלֻיּוֹת עוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים כְּדֵי לְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִין יוֹם שֶׁקִּדְּשׁוּ בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל הַיּוֹם שֶׁבְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל סוֹמְכִין עַל הַחֶשְׁבּוֹן וּמְקַדְּשִׁין עָלָיו אֵין יוֹם טוֹב שֵׁנִי לְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק אֶלָּא מִנְהָג בִּלְבַד:

וּמֵאֵימָתַי הִתְחִילוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְחַשֵּׁב בְּחֶשְׁבּוֹן זֶה. מִסּוֹף חַכְמֵי הַגְּמָרָא בְּעֵת שֶׁחָרְבָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא נִשְׁאַר שָׁם בֵּית דִּין קָבוּעַ. אֲבָל בִּימֵי חַכְמֵי מִשְׁנָה וְכֵן בִּימֵי חַכְמֵי הַגְּמָרָא עַד יְמֵי אַבַּיֵּי וְרָבָא עַל קְבִיעַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָיוּ סוֹמְכִין: כְּשֶׁהָיְתָה סַנְהֶדְרִין קַיֶּמֶת וְהֵן קוֹבְעִין עַל הָרְאִיָּה. הָיוּ בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁמַּגִּיעִין אֲלֵיהֶן שְׁלוּחֵי תִּשְׁרֵי עוֹשִׂין יָמִים טוֹבִים יוֹם אֶחָד בִּלְבַד. וּשְׁאָר הַמְּקוֹמוֹת הָרְחוֹקוֹת שֶׁאֵין שְׁלוּחֵי תִּשְׁרֵי מַגִּיעִין אֲלֵיהֶם הָיוּ עוֹשִׂים שְׁנֵי יָמִים מִסָּפֵק לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִין יוֹם שֶׁקָּבְעוּ בּוֹ בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֹדֶשׁ:

When did the entire Jewish people begin using this calendar? At the conclusion of the Talmudic period, when Eretz Yisrael was in ruin, and an established court no longer remained there. In the era of the Sages of the Mishnah, and in the era of the Sages of the Gemara until the time of Abbaye and Ravvah, [the people] would rely on the establishment [of the calendar] in Eretz Yisrael. When the Sanhedrin functioned and the calendar was established based on the sighting [of the moon], the inhabitants of Eretz Yisrael and, [similarly, the inhabitants of] all the places where the messengers of Tishrei would arrive, would celebrate the holidays for one day only. The inhabitants of the distant places that were not reached by the messengers of Tishrei would celebrate two days because of the doubt involved. For they did not know the day that the inhabitants of Eretz Yisrael established as [the beginning of] the new month.

שָׁלֹשׁ מִצְוֹת עֲשֵׂה נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בְּכָל רֶגֶל מִשָּׁלֹשׁ רְגָלִים וְאֵלּוּ הֵן. הָרְאִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג יז) (שמות לד כג) (דברים טז טז) "יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ". וְהַחֲגִיגָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז טו) "תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ". וְהַשִּׂמְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז יד) "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ". הָרְאִיָּה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה הִיא שֶׁנִּרְאָה פָּנָיו בָּעֲזָרָה בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג וְיָבִיא עִמּוֹ קָרְבַּן עוֹלָה בֵּין מִן הָעוֹף בֵּין מִן הַבְּהֵמָה. וּמִי שֶׁבָּא לָעֲזָרָה בְּיוֹם רִאשׁוֹן וְלֹא הֵבִיא עוֹלָה לֹא דַּיּוֹ שֶׁלֹּא עָשָׂה מִצְוַת עֲשֵׂה אֶלָּא עוֹבֵר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג טו) (שמות לד כ) "לֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם". וְאֵינוֹ לוֹקֶה עַל לָאו זֶה שֶׁהֲרֵי לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה. הַחֲגִיגָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה הִיא שֶׁיַּקְרִיב שְׁלָמִים בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג בְּבוֹאוֹ לְהֵרָאוֹת. וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין הַשְּׁלָמִים בָּאִים אֶלָּא מִן הַבְּהֵמָה. וּשְׁתֵּי מִצְוֹת אֵלּוּ שֶׁהֵן הָרְאִיָּה וְהַחֲגִיגָה אֵין הַנָּשִׁים חַיָּבוֹת בָּהֶן. וְהַשִּׂמְחָה הָאֲמוּרָה בָּרְגָלִים הִיא שֶׁיַּקְרִיב שְׁלָמִים יֶתֶר עַל שַׁלְמֵי חֲגִיגָה. וְאֵלּוּ הֵם הַנִּקְרָאִים שַׁלְמֵי שִׂמְחַת חֲגִיגָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כז ז) "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ". וְנָשִׁים חַיָּבוֹת בְּמִצְוָה זוֹ: שַׁלְמֵי שִׂמְחָה לֹא נָתְנוּ בָּהֶן חֲכָמִים שִׁעוּר. בְּעֵת שֶׁיַּעֲלֶה אָדָם לִירוּשָׁלַיִם לָחֹג אִם הָיוּ בְּיָדוֹ קָרְבְּנוֹת הָרְאִיָּה יְבִיאֵם אוֹ יַעֲלֶה עִמּוֹ כֶּסֶף לִקְנוֹת בּוֹ הַקָּרְבָּן. וְאִם אֵין בְּיָדוֹ כֶּסֶף לֹא יָבִיא שְׁוֵה כֶּסֶף אֲפִלּוּ הָיָה בְּיָדוֹ שְׁוֵה כַּמָּה זְהוּבִים אָסוּר לוֹ לַעֲלוֹת רֵיקָם בְּלֹא כֶּסֶף וְלֹא קָרְבָּן. וְלָמָּה אָסְרוּ שֶׁיַּעֲלֶה בְּיָדוֹ שְׁוֵה כֶּסֶף גְּזֵרָה שֶׁמָּא לֹא יִמְצָא לִמְכֹּר אוֹ שֶׁמָּא יִמָּצְאוּ הַמָּעוֹת סִיגִים:

The Jewish people have been commanded to observe three positive commandments on each of the three pilgrimage festivals. They are: a) to appear before the Divine presence, as Exodus 23:17 states: "All of your males shall appear"; b) bringing a festive offering, as Deuteronomy 16:15 states: "You shall bring a festive offering to God your Lord"; and c) celebration, as ibid.:14 states: "And you shall rejoice in festivals." The Torah's charge to appear before God mandates that one should appear in the Temple Courtyard on the first day of a festival and bring with him a burnt-offering, whether from fowl or from domesticated animals. One who comes to the Temple Courtyard on the first day of a festival without bringing a burnt-offering has not only failed to perform a positive commandment, but has violated a negative commandment, as Exodus 23:15 states: "You shall not appear in My presence empty-handed." One is not liable for lashes for the violation of this prohibition, because he did not perform a deed. The Torah's charge to bring a festive offering mandates that one offer a peace-offering on the first day of the festival when one comes to appear before the Divine presence. It is a known matter that peace-offerings are brought only from domesticated animals. Women are not obligated in these two mitzvot of appearing before the Divine presence and bringing a festive sacrifice. The Torah's charge to celebrate on festivals mandates that one offer peace-offerings in addition to the festive peace-offerings. These are called the festive celebratory peace-offerings, as Deuteronomy 27:7 states: "You shall rejoice before God, your Lord." Women are obligated in this mitzvah. Our Sages did not establish a minimum measure for the celebratory peace-offerings. When a person will ascend to Jerusalem for the festival, if he is in possession of the sacrifices required when presenting oneself, he should bring them or he should bring sufficient silver to purchase a sacrificial animal. If he does not possess silver, he should not bring articles of value equivalent to silver. Even if he is in possession of articles worth several gold pieces, it is forbidden for him to ascend to Jerusalem empty-handed without silver or a sacrificial animal. Why was one forbidden to ascend while bringing articles worth money? Perhaps he will not be able to sell them or perhaps he will find impurities in the money he receives.

כֵּיצַד הִיא מִצְוַת הַיְשִׁיבָה בַּסֻּכָּה. שֶׁיִּהְיֶה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְדָר בַּסֻּכָּה כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא דָּר בְּבֵיתוֹ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה. וְכָל שִׁבְעַת הַיָּמִים עוֹשֶׂה אָדָם אֶת בֵּיתוֹ עַרְאַי וְאֶת סֻכָּתוֹ קֶבַע שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג מב) "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים". כֵּיצַד. כֵּלִים הַנָּאִים וּמַצָּעוֹת הַנָּאוֹת בַּסֻּכָּה. וּכְלֵי שְׁתִיָּה כְּגוֹן אֲשִׁישׁוֹת וְכוֹסוֹת בַּסֻּכָּה. אֲבָל כְּלֵי אֲכִילָה כְּגוֹן קְדֵרוֹת וּקְעָרוֹת חוּץ לַסֻכָּה. הַמְּנוֹרָה בַּסֻּכָּה. וְאִם הָיְתָה סֻכָּה קְטַנָּה מַנִּיחָהּ חוּץ לַסֻּכָּה: אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וִישֵׁנִים בַּסֻּכָּה כָּל שִׁבְעָה בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה. וְאָסוּר לֶאֱכל סְעֻדָּה חוּץ לַסֻכָּה כָּל שִׁבְעָה אֶלָּא אִם אָכַל אֲכִילַת עֲרַאי כְּבֵיצָה אוֹ פָּחוֹת אוֹ יֶתֶר מְעַט. וְאֵין יְשֵׁנִים חוּץ לַסֻכָּה אֲפִלּוּ שְׁנַת עֲרַאי. וּמֻתָּר לִשְׁתּוֹת מַיִם וְלֶאֱכל פֵּרוֹת חוּץ לַסֻּכָּה. וּמִי שֶׁיַּחֲמִיר עַל עַצְמוֹ וְלֹא יִשְׁתֶּה חוּץ לַסֻכָּה אֲפִלּוּ מַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:

How must the mitzvah of dwelling in the sukkah be fulfilled? A person must eat, drink, and live in the sukkah throughout all seven days [of the festival], both during the day and at night, in the same manner as he dwells in his home throughout the year. During these seven days, he must consider his house as a temporary dwelling and the sukkah as his permanent home, as [Leviticus 23:42] states: "You shall dwell in sukkot for seven days." What does this imply? His attractive utensils and attractive bedding [should be brought] to the sukkah. His drinking utensils - i.e., his cups and crystal pitchers - [should be brought] to the sukkah. However, utensils used for food - i.e., pans and plates - [may be left] outside the sukkah. A candelabra [should be brought] to the sukkah. However, if the sukkah is small, it should be left outside the sukkah. We should eat, drink, and sleep in the sukkah through the entire seven days [of the festival], both during the day and at night. It is forbidden to eat a meal outside the sukkah for the entire seven [day period]. However, [there is no prohibition] if one eats a snack the measure of a k'beitzah or less, or even slightly more. One may not sleep outside the sukkah at all, even a brief nap. It is permissible to drink water and eat fruit outside the sukkah. However, a person who follows the stringency of not drinking even water outside the sukkah is worthy of praise.

אֲכִילָה בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן בַּסֻּכָּה חוֹבָה. אֲפִלּוּ אָכַל כְּזַיִת פַּת יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. מִכָּאן וְאֵילָךְ רְשׁוּת. רָצָה לֶאֱכל סְעֻדָּה סוֹעֵד בַּסֻּכָּה. רָצָה אֵינוֹ אוֹכֵל כָּל שִׁבְעָה אֶלָּא פֵּרוֹת אוֹ קְלָיוֹת חוּץ לַסֻּכָּה אוֹכֵל כְּדִין אֲכִילַת מַצָּה בְּפֶסַח: מִי שֶׁהָיָה רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בַּסֻּכָּה וְשֻׁלְחָנוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹ חוּץ לַסֻּכָּה וְאוֹכֵל הֲרֵי זֶה אָסוּר וּכְאִלּוּ לֹא אָכַל בַּסֻּכָּה עַד שֶׁיִּהְיֶה שֻׁלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַסֻּכָּה. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִמָּשֵׁךְ אַחַר שֻׁלְחָנוֹ. וַאֲפִלּוּ בְּסֻכָּה גְּדוֹלָה:

Eating in the sukkah on the first night of the festival is an obligation. If a person eats merely a k'zayit of bread, he fulfills his obligation. Afterwards, [the matter is left to one's] volition. If one desires to eat a meal, one must eat it in the sukkah. If one desires, throughout the seven [days of the festival], one may eat only fruit or roasted grain outside of the sukkah. The same laws apply as those regarding the eating of matzah on Pesach. It is forbidden for a person to sit and eat with his head and the majority of his body inside a sukkah while his table is in his home or outside the sukkah. It is considered as if he did not eat inside the sukkah. [Rather,] the table must also be inside the sukkah. This was decreed lest one be drawn after one's table. This law applies even in a large sukkah.

מִצְוַת יְשִׁיבַת סֻכָּה – מִצְוַת סֻכָּה, שֶׁנִּצְטַוִּינוּ לָשֶׁבֶת בַּסֻּכָּה שִׁבְעַת יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג מב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, וְיוֹם רִאשׁוֹן הוּא יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּתִשְׁרֵי. מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁמְּפֹרָשׁ בַּכָּתוּב, לְמַעַן נִזְכֹּר הַנִּסִּים הַגְּדוֹלִים שֶׁעָשָׂה הָאֵל בָּרוּךְ הוּא לַאֲבוֹתֵינוּ בַּמִּדְבָּר בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם שֶׁסִּכְּכָם בְּעַנְנֵי כָּבוֹד שֶׁלֹּא יַזִּיק לָהֶם הַשֶּׁמֶשׁ בַּיּוֹם וְקֶרַח בַּלַּיְלָה. וְיֵשׁ שֶׁפֵּרְשׁוּ (סוכה יא, ב), שֶׁסֻּכּוֹת מַמָּשׁ עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, וּמִתּוֹךְ זְכִירַת נִפְלְאוֹתָיו שֶׁעָשָׂה עִמָּנוּ וְעִם אֲבוֹתֵינוּ נִזָּהֵר בְּמִצְוֹתָיו בָּרוּךְ הוּא, וְנִהְיֶה רְאוּיִים לְקַבָּלַת הַטּוֹבָה מֵאִתּוֹ, וְזֶהוּ חֶפְצוֹ בָּרוּךְ הוּא שֶׁחָפֵץ לְהֵיטִיב.

The commandment of sitting in a sukkah (booth): The commandment of a sukkah, since we were commanded to sit in a sukkah for seven days - as it is stated (Leviticus 23:42), “In huts shall you sit for seven days.” The first day [of these seven] is the fifteenth day of Tishrei. What is explained in the verse is from the roots of the commandment — so that we recall the great miracles that God, blessed be He, performed for our forefathers in the wilderness as they left Egypt. As He covered them with the clouds of glory, so that the sun would not harm them during the day nor the frost at night. And there are some that explained (Sukkah 11b) that the Children of Israel made actual huts in the wilderness. And through recalling His wonders that He did with us and our forefathers, we will be careful with His commandments, blessed be He, and we will be fitting for the receiving of good from Him. And that is His desire, blessed be He, as He desires to do good.

בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ אסורים לעשות מלאכה ביו"ט שני ביישוב אפילו דעתו לחזור וכל זמן שלא הגיעו ליישוב אפילו אין דעתו לחזור מותר לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן אבל אם הגיע ליישוב ואין דעתו לחזור נעשה כמותן ואסור בין במדבר בין ביישוב וכל חוץ לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום שהלכו לשם:

Residents of the Land of Israel who came to the diaspora are forbidden to perform labor on the second day of Yom Tov in an inhabited area, even if they intend to return. As long as they have not reached an inhabited area, even if they do not intend to return, it is permitted, since they have not yet become established as residents there. But if they reached an inhabited area and do not intend to return, they become like the locals and are forbidden both in the wilderness and in an inhabited area. One who is beyond the boundary does not take on the stringencies of the place to which he traveled.

והעוקר דירתו עם אשתו מארץ ישראל לחוץ לארץ, אף על פי שבהמשך הזמן דעתם לחזור, מכל מקום דינם כאין דעתם לחזור, דכיון דבא הוא וביתו – מקרי דירה קבוע. וכן יראה לי דאפילו בא לבדו, אם אין דעתו לחזור עד אחר שנה מקרי "אין דעתו לחזור". וכן מי שאין דעתו לחזור, אף על פי שיש לו איזה מניעות שיכול להיות שיחזור, כגון שלעת עכשיו לא נתרצה אשתו לצאת, וכיוצא בזה, אף שיכול להיות שיחזור – מכל מקום, כיון דלעת עכשיו הוחלט בדעתו לבלי לחזור, מקרי "אין דעתו לחזור". ואם דעתו לחזור – נוהג כבן חוץ לארץ ביום טוב שני בכל דבר (עיין שערי תשובה).

{א} והיו מנדין וכו' - ואע"ג דעכשיו בקיאין אנו בקביעות החודש לפי החשבונות שבידינו מ"מ חששו חכמים שמא מרוב הצרות והטלטולים בגלותנו ישתכח החשבון ויבואו לעשות חסר מלא ומלא חסר ויאכלו חמץ בפסח וע"כ הניחו הדבר בחו"ל כמו שהיו בימים הראשונים:

ואנו שעושין שני ימים כל מה שאסור בראשון אסור גם בשני וגוערין עליו וכו' בפרק מקום שנהגו (פסחים נב.) רבי נתן בר אסיא אזיל מבי רב לפומבדיתא בי"ט שני של עצרת שמתיה רב יוסף א"ד נגדי' רב יוסף א"ל אביי נשמתיה מר דרב ושמואל דאמרי תרווייהו מנדין על שני יו"ט של גליות א"ל ה"מ איניש דעלמא הכא צורבא מרבנן הוא דטבא ליה עבדין ליה. והקשה הר"ן דהכא משמע דמאן דעבר אדרבנן משמתין ליה ואילו בפ' כירה (שבת מ:) אמרינן דהמבשל בחמי טבריה לוקה מכת מרדות מדבריהם ובדוכתא טובא אמרינן הכי אלמא מילקא אין שמותי לא ותירץ דבמלתא דהוי עיקריה מדרבנן דכי עקר ליה קא עקר לכולה מצוה משמתינן ליה כגון האי וכדאמרי' נמי (עדיות פ"ה) את מי נדו את אלעזר בן הנדן שפקפק בנטילת ידים אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא עובר על מה שאסרו בו חכמים מכין אותו מכת מרדות כי ההוא דמבשל בחמי טברי' ע"כ ותמהני דהא מדרב ושמואל דאמרי מנדין על שני י"ט של גליות משמע דיום טוב ראשון שוה ליום טוב שני ועל אי זה מהם מנדין הרי שאע"פ שהראשון עיקרו מן התורה משמתי' ליה ובפ' זה בורר (סנהדרין כו.) אמרינן דהנהו קבוראי דקבור נפשא בי"ט ראשון של עצרת ושמתינהו רב פפא מיהו בהא איכא למימר דהני קבוראי חללו י"ט בדבר שהוא אסור מן התורה ומש"ה שמתינהו דכיון דעברי על דברי תורה ממש היה משמתינן להו אבל אם לא היו עוברין אלא בדבר שאיסורו מדרבנן לא הוה משמתינן להו אלא היה מלקה אותם מכות מרדות אבל קושיא קמייתא עדיין במקומה עומדת ונ"ל דהא דאמרי רב ושמואל מנדין על שני י"ט של גליות אע"ג דבחד כללא כייל להו הא כדאיתא והא כדאיתא דעל י"ט ראשון אין מנדין אלא על דבר שאיסורו מן התורה אבל לא על דבר שאין איסורו אלא מדרבנן ובי"ט ב' ליכא לפלוגי בי' הכי שהרי כל איסורו אינו אלא מדרבנן והלכך לעולם משמתינן עליה: ודע שמ"ש רבינו שכל מה שאסור בראשון אסור בשני היינו לומר שהמלאכות האסורות בראשון אסורות נמי בשני אבל דבר שהוא אסור בראשון משום מוקצה או נולד מותר בשני כמו שיתבאר בסי' תקי"ג ותקט"ו בס"ד:

וממילא תבנא לדינא דיפה הורה פר"מ הגנ"י שלא לכתוב גט בי"ט ב' דשבועות וחלילה לזלזל בי"ט ב' הן אמת כתבתי במ"א די"ט ב' דשבועות הוא תמוה דמעולם לא עשאוהו מספק כמ"ש רמב"ם פ"ג מקה"ח הל' י"ב ע"ש ובשלמא היכי דמגיעי שלוחי ניסן עושי' ב' ימים גזירה משום שלוחי תשרי אבל בשבועות שהוא לעולם נ' יום מי"ט ב' של פסח ועד אז כבר נתפרסם בכל העולם קביעו' ניסן וא"כ גם אבותינו לא עשו מספק וצ"ל משום גזירה אטו פסח וסכות וא"כ ממילא חמור טפי כיון דלא מחמת ס' נתקבל כמו בי"ט של ר"ה שאם באו עדים מחצות ואילך לא נתקבלו ומ"מ גמרו היום בקדוש' ולא מחמת ס' ומש"ה חמיר טפי וה"נ דכוותי' ואפשר משו' דבעי חיזוק טפי רמז לנו מרע"ה בשבועו' דוקא כמ"ש מג"א רס"י תצ"ד בשם רמ"ע מפאנו וע"ש בפנים ובחי' אגדה כתבתי שלא י"ט ב' של גליות רמז בשעת חדות מתן תורה וחירות מאו"ה אלא י"ט ב' של גאולה בב"א דלש"ס פ"ק דגטין דכל הנסין שבים הגדול עד אוקיינס שייכים לא"י והוא עד מצר רמון ספרד ואם ידורו שם על האיים האלו ישראלי' שם לא אפשר להודיע לא ע"י משואות ולא ע"י שלוחים כי רחוקים זה מזה וע"כ צריכי' לעשות ב' ימים טובים של גאולה ופה תהא שביתת קולמסי לעתעתה נכתב בלא אומן ובלא כלי ואחתום בברכה ולא יאונה אליו רעה ונגע לא יקרב באהלו יראה בנים ובני בנים שלום על ישראל ועל רבנן כנפשו הטהורה ונפש א"נ. פיסטשאן יום ב' טו"ב תמוז תקצ"א לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

דיני הוצאה מרשות לרשות בי"ט. ובו ט סעיפים: מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך כגון קטן ולולב וספר תורה וכלים: הגה הצריכים לו קצת או שמתיירא שלא יגנובו או שאר פסידא [הגהות סמ"ק ור' ירוחם] אבל אבנים וכיוצא בהן אסור: הגה ומותר לשחוק בכדור אפילו ברשות הרבים אף על גב שאינו אלא טיול בעלמא (תוס' ור' ירוחם) ואם הניח עירוב מותר לטלטל ולהוציא כל שיש לו תורת כלי אע"פ שאינן לצורך היום כלל [ר"ן פ"ב דביצה]:

דיני יום טוב שני של גליות. ובו ג סעיפים: בגליות שעושין שני ימים טובים מספק כל מה שאסור בראשון אסור בשני ומנדין למי שמזלזל בו ואם הוא צורבא דרבנן אין מחמירין לנדותו אלא מלקין אותו: אין חילוק בין ראשון לשני אלא לענין מת וכן לכחול את העין: הגה או שאר חולי שאין בו סכנה (ר"ן פרק אין צדין) אע"פ שאסור בראשון אלא על ידי עכו"ם אם אין בו סכנה בשני מותר אפי' על ידי ישראל חוץ מי"ט שני של ראש השנה דשני ימים קדושה אחת אריכתא הן: הגה ודוקא שבות דרבנן דומיא דמכחיל עינא אבל אב מלאכה אסור לישראל לעשותו אפילו בי"ט שני (ר"ן פרק אין צדין והמגיד פרק ראשון): בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ אסורים לעשות מלאכה ביו"ט שני ביישוב אפילו דעתו לחזור וכל זמן שלא הגיעו ליישוב אפילו אין דעתו לחזור מותר לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן אבל אם הגיע ליישוב ואין דעתו לחזור נעשה כמותן ואסור בין במדבר בין ביישוב וכל חוץ לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום שהלכו לשם:

Laws of the second day of Yom Tov in the diaspora. Contains 3 sections In the diaspora where two days of Yom Tov are observed out of doubt — everything forbidden on the first day is forbidden on the second, and one who treats it lightly is excommunicated. If he is a Torah scholar, they do not go so far as to excommunicate him but rather flog him. There is no difference between the first and second day except regarding a corpse, and similarly regarding applying eye medication. Rema: Or other non-life-threatening illness (Ran Perek Ein Tzdin) Even though on the first day it is only permitted through a non-Jew when there is no danger to life, on the second day it is permitted even through a Jew. This does not apply to the second day of Rosh Hashana, since both days are one extended sanctity. Rema: This applies only to a rabbinic prohibition similar to applying eye medication, but a primary prohibited labor is forbidden for a Jew even on the second day of Yom Tov. Residents of the Land of Israel who came to the diaspora are forbidden to perform labor on the second day of Yom Tov in an inhabited area, even if they intend to return. As long as they have not reached an inhabited area, even if they do not intend to return, it is permitted, since they have not yet become established as residents there. But if they reached an inhabited area and do not intend to return, they become like the locals and are forbidden both in the wilderness and in an inhabited area. One who is beyond the boundary does not take on the stringencies of the place to which he traveled.

ובמח"כ העיד ללא אמת ולענ"ד העיקר כשיטת רבינו וידו החזקה ובקיצור דשיטתו כך הוא הקביעות על פי חשבון כפי שאנו מונים עתה אף שלא נראה לשום אדם ביום שלשים מקודש החודש ועפ"י הראיה אם לא באו עדים מעובר וזה הלכה למשה מסיני שכ"ז שסנהדרין קיימין צריך דוקא להתקדש עפ"י ראיה שאם לא יבואו עדים ויעידו לפניהן אינו מקודש רק מעובר אבל בזמן שאין סנהדרין אף אם יש ב"ד סמוך א"צ לקבוע עפ"י ראיה דוקא רק אם רוצים עפ"י חשבון ג"כ הרשות בידם היינו שלא ירצו לקבל עדים וכי"ב. והנ"מ כשיש ב"ד סמוך אבל כשאין ב"ד סמוך ואין מי שיקבל העדות מתקדש דוקא עפ"י חשבון ולכך קאמר והשתא דידעינן בקביעא דירחא פירוש שגם בא"י אין ב"ד סמוך רק מחשבין עפ"י חשבון [ולא מפני שהיום בקיאין יותר] א"כ גם אנו מחשבין ודו"ק.

דיני ישיבת סוכה. ובו ח סעיפים: כיצד מצות ישיבה בסוכה שיהיה אוכל ושותה [וישן ומטייל] [טור] ודר בסוכה כל שבעת הימי' בין ביום ובין בלילה כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנ' וכל שבעת ימים עושה אדם את ביתו עראי ואת סוכתו קבע כיצד כלים הנאים ומצעות הנאות בסוכה וכלי שתייה כגון אשישות וכוסות בסוכה אבל כלי אכילה [לאחר האכילה] [טור] כגון קדירות וקערות חוץ לסוכה המנורה בסוכה ואם היתה סוכה קטנה מניחה חוץ לסוכה: הגה ואל יעשה שום תשמיש בזוי בסוכה כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו. [ב"י בשם א"ח]: אוכלים ושותים וישנים בסוכה כל שבעה בין ביום בין בלילה ואין ישנים חוץ לסוכה אפי' שינת עראי אבל מותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה וכמה אכילת עראי כביצה מפת ומותר לשתות מים ויין ולאכול פירות [ואפי קבע עלייהו] [ד"ע] חוץ לסוכה ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכ' אפי' מים הרי זה משובח ותבשיל העשוי מחמשת מינים אם קובע עליו חשוב קבע וצריך סוכה: הגה ומה שנוהגין להקל עכשיו בשינה שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצות יש אומרים משום צינה דיש צער לישן במקומות הקרים [מרדכי פ' הישן] ולי נראה משום דמצות סוכה איש וביתו איש ואשתו כדרך שהוא דר כל השנה ובמקום שלא יכול לישן עם אשתו שאין לו סוכה מיוחדת פטור וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו כמו שהוא דר כל השנה אם אפשר להיות לו סוכה מיוחדת: אכילה בסוכה בליל יום טוב הראשון חובה אפי' אכל כזית פת יצא י"ח מכאן ואילך רשות רצה לאכול סעודה סועד בסוכה רצה אינו אוכל כל ז' אלא פירות וקליות חוץ לסוכה אוכל כדין אכילת מצה בפסח: הגה ולא יאכל בלילה הראשונה עד שיהא ודאי לילה [ב"י בשם א"ח] ויאכל קודם חצות לילה [מהרי"ו ומהרי"ל] ולא יאכל ביום מחצות ואילך כדי שיאכל בסוכה לתיאבון [מהרי"ל] דומיא דאכילת מצה:

What is the Mitzvah of sitting in the Sukkah? That he should eat, drink, sleep, lounge, (Tur) and reside in the Sukkah all seven days, both in the day and in the night, in the same manner in which he resides in his house the rest of year. And all seven days a man makes his house temporary and his Sukkah permanent. How so? The fine dishes and linens, should be in the Sukkah; and drinking vessels, such as glass cups and mugs, in the Sukkah; but eating vessels after eating (Tur), such as pots and plates, outside of the Sukkah. The lantern should be in the Sukkah. And if it was a small Sukkah, he puts the lantern outside the Sukkah. Rem"a: And he must not use the Sukkah for disrespectful things, so that the Mitzvot not be contemptible in his eyes. (Bet Yosef in the name of the Orchot Chayyim) We eat and drink and sleep in the Sukkah all seven days, both day and night, and we do not sleep outside of the Sukkah, even a very short sleep. But one may eat an insubstantial meal outside of the Sukkah. And how much is an insubstantial meal? Approximately an egg's worth of a loaf of bread. And it is permitted to drink water and wine and eat fruit even if he made it his meal (own opinion) outside of the Sukkah. And he who is stringent upon himself, and will not drink even water outside of the Sukkah, he is praised. And a dish made of the five species [of grain], if he makes it his meal, it considered a proper meal and requires a Sukkah. Rem"a: And nowadays what is practiced to be lenient in the Sukkah, such that only the scrupulously observant sleep in the Sukkah; there are those who say that it is because of the cold, for it is uncomfortable to sleep in the cold places, and it seems to me that this is because the Mitzvah of Sukkah is a man and his household, a man and his wife, and in a place where he cannot sleep with his wife, that he does not have a suitable Sukkah, he is exempt; and it is good to be stringent, and to be there with his wife, just as he resides all year, if he can have a suitable Sukkah. Eating in the Sukkah on the first night, is obligatory. If he ate an olive sized amount of bread, he has fulfilled his obligation. Henceforth it is optional; if he wished to eat a meal, he eats in the Sukkah; if he wishes, he can eat only fruits and nuts outside of the Sukkah all seven days, like the rules of eating Matzah on Pesach. Rem"a: And he should not eat on the first night until it is certainly night (Bet Yosef in the name of the Orchot Chayyim), and he should eat before midnight (Mahar"i Weill and Mahari"l); and he should not eat during the day from noon and onwards, so that he will eat in the Sukkah hungrily (Mahari"l), similar to eating Matzah.

ולכאורה י"ל דיחוג גם יום שלישי: דאולי הדין ע"פ סברא הא', וא"כ יו"ט שני של גליות שלו הוא באסרו של חג של יהודי אוסטרליא. אבל אינו - וכמובן בקל. דהנה יו"ט שני, אצלנו דבקיאין בקביעא דירחא, הוא לא משום ספקא דיומא, אלא משום אל תשנו מנהג אבותיכם. וכיון שגם אבותינו אם היו דרים באוסטרליא לא היו נוהגין אלא שני ימים הראשונים, כמובן - גם הוא אינו נוהג ביום ג'. וכמובא סברא כזו לענין הרוצה לצום יוהכ"פ שני ימים (טושו"ע או"ח סתרכ"ד ועוד). * * * ובהשקפה ראשונה י"ל, דככל ספקות והנהגות הנ"ל יהי' ג"כ במי שעובר קו ה

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁעִקָּרוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וּכְשֶׁמְּחַלְּלוֹ אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — הֲרֵי עוֹקֵר לְכָל הַמִּצְוָה, שֶׁהֲרֵי עִקָּרוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, לָכֵן מְנַדִּין אוֹתוֹ. אֲבָל דָּבָר שֶׁעִקָּרוֹ מִן הַתּוֹרָה, כְּגוֹן יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן — אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה בּוֹ מְלָאכָה הָאֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל אִם חִלְּלוֹ בְּדָבָר שֶׁאִסּוּרוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ, אֶלָּא מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.

ח' ימי החג נותנים חיים לכל ימי השנה. כי התפשטות החיות מר"ה הוא בחג וזה ניסוך המים. וז' ימי סוכות הם חיי עולם הזה ולכך יש אחיזה גם לאומות וזהו ע' פרים. אבל שמיני עצרת הוא חיי עולם הבא. והוא החיים המיוחד לישראל שהתורה עיקר חיינו. וזה עצרת כי התורה היא חיות הפנימיות רק שנתלבש במעשה בראשית. וחיי עוה"ז רק חיצוניות ולכך צריך הגנה וסוכה, שהיא העדות שהקב"ה מעיד עלינו כי עיקר חיינו התורה וחיי עוה"ב. וז"ש בזוה"ק שהיא צילא דמהמנותא כמש"ל. אבל שמ"ע שהוא ממש חיי עוה"ב כנ"ל לא צריך הגנה וצל הסוכה רק הוא בחי' סוכה ממש. ואפשר זהו שארז"ל יתובי יתבינן אף שאין יושבין בסוכה נק' כך כנ"ל: ובגמ' ומד' עשה לי סעודה קטנה כו'. הנה השי"ת נותן חיות לכל הנבראים אף שאין בכח הנבראים לקבל הארת הקדושה. רק ברחמיו מצמצם קדושתו להשפיע חיות לכל. אבל בנ"י מיוחדים לקבל הארה מעצמם ע"י שכנס"י דביקים בו ית'. וזהו נקרא סעודה קטנה שממשיכין החיות בקטנות כמ"ש פרשה קטנה שגופי תורה תלוים בה הוא בכל דרכיך דעהו. והיא תורה שבע"פ המשכות חיי התורה במעשה בראשית והטבע ג"כ. וזהו עצרת שהוא עפ"י מדה וגבול לקבל מאמרו ית' שאין גבול וסוף כלל. [איני זוכר הלשון כראוי. אבל פי' הדברים עפ"י מ"ש שמש ומגן ה' אלקים. ובחי' שמש למעלה מהטבע ורק בדרך רחמיו. לכך גם לאומות נמשך כי ממנו הכל. ובנ"י מיוחדים לבחי' אלקים עפ"י דין ומשפט והוא בחי' מגן. והוא בחי' ימי המעשה ויום שבת קודש שמיוחד לישראל והבן מאוד]. וכתיב עצרת תהי' לכם. הוא לעצור הלכם להיות ג"כ רק להשי"ת:

בני חוץ לארץ שעלו לארץ ישראל, [ואינם רווקים] ודעתם לחזור לחוץ לארץ, דינם כבני חוץ לארץ, וחייבים לנהוג יום טוב שני של גלויות, ואסורים בעשיית מלאכה, ואינם מניחים תפילין, ככל יום טוב, ועליהם לנהוג כיום טוב בין לחומרא בין לקולא. [שו"ת יביע אומר חלק ו' סי' מ סק"ג. יחוה דעת חלק א סימן כו] . וכן מעשים בכל יום בכל שנה ושנה, שהעולים מחוץ לארץ לשלש רגלים נוהגים לעשות יום טוב שני של גליות כחוקיו ומשפטיו, כמנהגם בחוץ לארץ, ולא עוד אלא שנאספים עשרה מבני חוץ לארץ העולים לרגל, ביום טוב השני, ומתפללים בצבור תפלת יום טוב וקוראים בתורה ומפטירים בנביא בברכות תחלה וסוף כמנהגם ביום טוב שני בחוץ לארץ, ודבר זה נעשה משנים קדמוניות בפני גאוני עולם, ולא פקפק אדם בדבר זה מעולם.

If a visitor follows the opinion of Rav Yosef Karo, he will not necessarily observe two days of Yom Tov while in Israel. In each specific case, it must be determined whether or not the visitor plans on staying in Israel, as one should only observe Yom Tov Sheini if one plans on returning to the Diaspora (da'ato lachazor). The Radbaz (Teshuvot 4:73) writes that da'ato lachazor is determined by whether one brings his family with him, because leaving one's family behind indicates that one intends to return to them. The Mishnah Berurah (496:13) rules in accordance with the Radbaz.

תושב חוץ לארץ שבא לבקר בארץ ישראל על מנת לחזור לחוץ לארץ, ומתארח אצל קרוביו או ידידיו, וקשה לו לאכול לבדו בסוכה, ולהטריח על מארחיו, יש לו לנהוג בשמיני עצרת כבני הבית, לקדש ולאכול בבית, ולא בסוכה. ורק אם עומד ברשות עצמו, כגון שנמצא במלון וכדומה, יעשה כמנהגו שבחוץ לארץ לקדש ולאכול ולישן בסוכה. [שו"ת יחוה דעת חלק ב' סימן עו]

תושב ארץ ישראל שנסע לחוץ לארץ על דעת לחזור לארץ ישראל, יום שמחת תורה של חוץ לארץ, אצלו הוא חול גמור, ולכן ישכים ויניח תפלין בביתו, ויקרא בו קריאת שמע, וילבוש בגדי החג, וישתתף בתפלות הצבור בבית הכנסת. ואף על פי שהם מתפללים תפלת יום טוב "אתה בחרתנו", הוא מתפלל בלחש תפלת חול, אתה חונן וכו'. ובהלל יקרא בספר תהלים, ולא יתפלל מוסף, אלא כשהצבור מתפללים מוסף, יעמוד ויאמר בלחש מזמורי תהלים. [כן כתב הרב פרי האדמה חלק א' (דף כ' ע"ב), ושכן נעשה מעשה] .

בני המשפחה הנ"ל שמחו בהזמנה. אולם התעוררה בפנינו ובפניהם בעיה, והיא: כאן בגולה יש שני ימים טובים. אנחנו לא עושים שני ימים טובים כי אנו ישראלים על דעת לחזור לישראל, אבל בכל זאת אין אנו עושים מלאכה בפרהסיה. המשפחה ההיא גם כן לא צריכה לעשות שני ימים טובים מעיקר הדין כי הם גם כן ישראלים, אבל לא איכפת להם לעשות מלאכה בפרהסיה. הם רצו לשוב לביתם ברכב במוצאי החג שהוא ליל יום טוב שני של גלויות. כפתרון, הם הציעו להחנות את רכבם במרחק מביתנו ומשם לנסוע באופן שלא יכירו אותם.

יום טוב שני של גלויות / היכן צריכים לשמור יומיים

בשאלה האם בן או בת מחוץ לארץ הלומד בארץ ישראל צריך לנהוג שני ימים טובים, אני נוהג להורות כדעת הערוך השלחן באורח חיים סימן תצ"ו אות ה' שמי שחושב להישאר שנה אחת נקרא אין דעתו לחזור ונוהג רק יום טוב אחד, וכן דעת שו"ת ציץ אליעזר חלק ט' סימן ל' וכן הורה לי רב מובהק אחד כשלמדתי בארץ לפני שלשים שנה, הגם שקשה להכריע בין השיטות וכמו שאבאר. והנה ז"ל מנהגי מהרי"ל בהלכות איסור והיתר, שאלו למהרי"ל היאך אוכלים הבחורים הנכרים מבדיקת הקולות שמקילים להתיר (במגנצ"א) תוך חומת העיר ומחוצה לה אסורה והשיב דאין לחוש ע"פ המרדכי דכתב דבזמן הזה אין אנו בקיאין בחומרי המקום שהלך לשם וחומרי המקום שיצא משם עכ"ל, ובמגן אברהם סימן תס"ח סעיף קטן י"ב דייק מדבריו דמשמע דס"ל דבחורים מקרי דעתם לחזור אף על פי שדעתם ללמוד שם ב' וג' שנים עכ"ל, שאף שמהרי"ל לא מיירי ביום טוב שני סתמו כדעת התוספות ועוד ראשונים שאינם מחלקים בין יום טוב שני לשאר מנהגים. ובשו"ת אגרות משה חלק אורח חיים חלק ב' סימן ק"א למד מזה שהבחורים הלומדים בא"י יש להם דין בני חו"ל אף על פי שדעתם ללמוד שם ב' או ג' שנים. ולע"ד אדרבה נלמד ממהרי"ל שיש להם דין של אין דעתם לחזור שהרי התיר להם, והכי קאמר במגן אברהם שאף על פי שדעתם לחזור דאם לא כן לא היתה שאלה למהרי"ל כלל מכל מקום לדינא הוי כאילו אין דעתם לחזור, ומה שכתב מהרי"ל שאין אנו בקיאין בחומרי המקום שהלך לשם וכו' עכ"ל היינו שאין אנו בקיאים להכריע מתי יש להם דין של דעתם לחזור ומתי לא ועיין במחצית השקל ולכן מקילים להם. ועוד עיין בשו"ת משנה הלכות חלק ד' סימן פ"ג שחילק בין דעתו לחזור לזמן מסוים שאז שפיר מקרי דעתו לחזור אפילו לאחר כמה שנים לבין דעתו לחזור אבל לא קבע מתי. לכן להלכה דעתי נוטה לדעת הערוך השלחן שהיא שיטה ממוצעת, ואף על פי שהרבה פוסקים אשכנזים החמירו במי שדעתו לחזור אפילו לאחר כמה שנים, כדאי הם שו"ת חכם צבי שהקיל בכל אדם ושו"ת הלכות קטנות והרבה פוסקים ספרדים שהקילו על כל פנים בבחור הבא ללמוד שלא להחמיר כל כך, אבל פשוט שהמורה כשאר שיטות אין מזחיחים אותו כי יש לכולם על מה לסמוך.

יום טוב שני של גלויות / מנהג בני חו"ל שמבקרים בארץ כפי שלמדנו, בני חוץ לארץ שבאים לביקור בארץ, ואין בכוונתם לעלות, צריכים לנהוג יום טוב שני של גלויות. כלומר להיזהר מלעשות בו מלאכות האסורות ביום טוב, ולהתפלל תפילה של חג, לקדש על היין ולקיים סעודות חג. אלא שכבר הסכימו רבני הארץ, שהבאים לבקר, יקיימו לעצמם מניין לתפילת חג ביום טוב שני, וממילא אין בכך פגיעה במנהג בני ארץ ישראל (אבקת רוכל כו;

בן ארץ ישראל שיצא לחוץ לארץ על דעת לחזור, מותר לתושב חוץ לארץ לבשל לו ביום טוב שני של גליות, ואף על פי שיום טוב שני לגבי בן ארץ ישראל שנמצא בחוץ לארץ ודעתו לחזור הוא כיום חול וחייב בו בהנחת תפלין בצינעא, מכל מקום הרי ישראל כשר הוא ומותר לכתחלה לבשל ולאפות לו ביום טוב שני, ושלא כאיזה אחרונים שהחמירו בדבר.

מי שנסע בימי חג הפסח לחוץ לארץ, ואז חל יום טוב שני של גלויות של שביעי של פסח ביום שישי, שבארץ ישראל קוראים למחרת פרשת השבוע, ואילו בחוץ לארץ קוראים כל הבכור, ונמצא שיש הפרש בין ארץ ישראל לחוץ לארץ בפרשה אחת, וכשהוא חוזר לארץ עלול להפסיד קריאת פרשה אחת, טוב שיעלה במקום כהן ויקרא כל הפרשה כולה [שחסרה לו] ושלשה פסוקים מפרשת השבוע לפי מנהג ארץ ישראל, ובזה יוצא ידי חובה לכולי עלמא. ובלבד שהצבור מוחלים על טורח צבור שבדבר. [שו"ת יביע אומר חלק ט' חאו"ח סימן כח] .