The Prohibition of Carrying on Shabbat

כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה הִשָּׁמְר֖וּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶ֑ם וְאַל־תִּשְׂא֤וּ מַשָּׂא֙ בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֔ת וַהֲבֵאתֶ֖ם בְּשַׁעֲרֵ֥י יְרֽוּשָׁלָֽ͏ִם׃ וְלֹא־תוֹצִ֨יאוּ מַשָּׂ֤א מִבָּֽתֵּיכֶם֙ בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֔ת וְכׇל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וְקִדַּשְׁתֶּם֙ אֶת־י֣וֹם הַשַּׁבָּ֔ת כַּאֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶת־אֲבוֹתֵיכֶֽם׃

רְא֗וּ כִּֽי־יְהֹוָה֮ נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי׃

Mark that it is GOD who, having given you the sabbath, therefore gives you two days’ food on the sixth day. Let everyone remain in place: let no one leave the vicinity on the seventh day.”

מַתְנִי׳ יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת, שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בִּפְנִים, וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ. הֶעָנִי עוֹמֵד בַּחוּץ, וּבַעַל הַבַּיִת בִּפְנִים: פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהוֹצִיא — הֶעָנִי חַיָּיב וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר. פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל עָנִי, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהִכְנִיס — בַּעַל הַבַּיִת חַיָּיב וְהֶעָנִי פָּטוּר.

MISHNA: The acts of carrying out from a public domain into a private domain or vice versa, which are prohibited on Shabbat, are primarily two basic actions that comprise four cases from the perspective of a person inside a private domain, and two basic actions that comprise four cases from the perspective of a person outside, in a public domain. The poor person stands outside, in the public domain, and the homeowner stands inside, in the private domain. The poor person lifted an object in the public domain, extended his hand into the private domain, and placed the object into the hand of the homeowner. In that case, the poor person performed the prohibited labor of carrying from the public domain into the private domain in its entirety. Or, the poor person reached his hand into the private domain, took an item from the hand of the homeowner, and carried it out into the public domain. In that case, the poor person performed the prohibited labor of carrying out from the private domain into the public domain in its entirety. In both of these cases, because the poor person performed the prohibited labor in its entirety, he is liable and the homeowner is exempt. The mishna cites two additional cases. In these, the prohibited labor is performed by the homeowner, who is in the private domain: The homeowner lifted an item in the private domain, extended his hand into the public domain, and placed the object into the hand of the poor person. In that case, the homeowner performed the labor of carrying out from the private domain into the public domain in its entirety. Or, the homeowner reached his hand into the public domain, took an object from the hand of the poor person, and carried it into the private domain. In that case, the homeowner performed the labor of carrying from the public domain into the private domain in its entirety. In both of those cases, because the homeowner performed the prohibited labor in its entirety, he is liable and the poor person is exempt.

גְּמָ׳ מִכְּדֵי זְרִיקָה תּוֹלָדָה דְהוֹצָאָה הִיא, הוֹצָאָה גּוּפַהּ הֵיכָא כְּתִיבָא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר קְרָא: ״וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה״, מֹשֶׁה הֵיכָן הֲוָה יָתֵיב? — בְּמַחֲנֵה לְוִיָּה, וּמַחֲנֵה לְוִיָּה רְשׁוּת הָרַבִּים הֲוַאי, וְקָאֲמַר לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל: לָא תַּפִּיקוּ וְתַיְתוֹ מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד דִּידְכוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וּמִמַּאי דִּבְשַׁבָּת קָאֵי? דִּילְמָא בְּחוֹל קָאֵי, וּמִשּׁוּם דִּשְׁלִימָא לַהּ מְלָאכָה, כְּדִכְתִיב: ״וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם וְגוֹ׳״?! — גָּמַר ״הַעֲבָרָה״ ״הַעֲבָרָה״ מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים: כְּתִיב הָכָא: ״וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה״, מַה לְּהַלָּן — בַּיּוֹם אָסוּר, אַף כָּאן — בַּיּוֹם אָסוּר.

GEMARA: With regard to the main issue, the Gemara asks: After all, throwing is a subcategory of carrying out. Where is the primary category of prohibited labor of carrying out itself written in the Torah? Isn’t it necessary to clarify the primary category before discussing the subcategory? Rabbi Yoḥanan said: As the verse said: “And Moses commanded, and they passed a proclamation throughout the camp saying: Neither man nor woman should perform any more work to contribute to the Sanctuary; and the people stopped bringing” (Exodus 36:6). According to Rabbi Yoḥanan, Moses commanded the people to cease bringing contributions in order to prevent them from bringing their contributions on Shabbat. He then explains: Where was Moses sitting? He was in the camp of the Levites, and the Levites’ camp was the public domain. And he said to Israel: Do not carry out and bring objects from the private domain, your camp, to the public domain, the camp of the Levites. The Gemara asks: And how do you know that he was standing and commanding the people on Shabbat? Perhaps he was standing during the week, and Moses commanded the cessation of contributions because the labor of the Tabernacle was completed, since all the necessary material was already donated, as it is written: “And the work was sufficient for them for all of the work to perform it, and there was extra” (Exodus 36:7). Rather, derive this by means of a verbal analogy between passing mentioned in this context and passing mentioned with regard to Yom Kippur. It is written here, with regard to the Tabernacle: “And they passed a proclamation throughout the camp,” and it is written there, with regard to Yom Kippur: “And you shall pass a blast of a shofar on the tenth day of the seventh month, on Yom Kippur you shall sound a shofar throughout your land” (Leviticus 25:9). Just as there, with regard to the shofar of the Jubilee Year, passing is on a day on which it is prohibited to perform labor, so too, here passing is on a day on which it is prohibited to perform labor.

תַּנְיָא כְּמַאן דְּאָמַר כְּנֶגֶד עֲבוֹדוֹת הַמִּשְׁכָּן. דְּתַנְיָא: אֵין חַיָּיבִין אֶלָּא עַל מְלָאכָה שֶׁכַּיּוֹצֵא בָּהּ הָיְתָה בַּמִּשְׁכָּן. הֵם זָרְעוּ, וְאַתֶּם לֹא תִּזְרְעוּ. הֵם קָצְרוּ, וְאַתֶּם לֹא תִּקְצְרוּ. הֵם הֶעֱלוּ אֶת הַקְּרָשִׁים מִקַּרְקַע לַעֲגָלָה, וְאַתֶּם לֹא תַּכְנִיסוּ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד. הֵם הוֹרִידוּ אֶת הַקְּרָשִׁים מֵעֲגָלָה לְקַרְקַע, וְאַתֶּם לֹא תּוֹצִיאוּ מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים. הֵם הוֹצִיאוּ מֵעֲגָלָה לַעֲגָלָה, וְאַתֶּם לֹא תּוֹצִיאוּ מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הַיָּחִיד. מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הַיָּחִיד מַאי קָא עָבֵיד? אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַויְהוּ, וְאִיתֵּימָא רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הַיָּחִיד דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים.

With regard to the matter itself, it was taught in a baraita in accordance with the opinion of the one who said that the thirty-nine labors of Shabbat correspond to the labors performed in the Tabernacle. As it was taught in a baraita: One is only liable for performing a labor to which there was a corresponding labor in the Tabernacle. They sowed in order to grow dyes for the Tabernacle, and therefore you may not sow on Shabbat. They reaped, and therefore you may not reap on Shabbat. They lifted the boards from the ground in the wilderness, which is a public domain, and placed them into the wagon, which is a private domain, and therefore you shall not carry objects in from the public domain to the private domain on Shabbat. They lowered the boards from the wagon to the ground, and therefore you shall not carry objects out from the private domain to the public domain on Shabbat. They took boards and other objects out and passed them from wagon to wagon, i.e., from one private domain to another private domain, and therefore you shall not take objects out from one private domain to another private domain on Shabbat. The Gemara expresses astonishment with regard to the last clause of the baraita: One who takes an object out from one private domain to another private domain, what prohibited labor is he thereby performing? The Gemara answers: It was Abaye and Rava who both said, and some say that it was Rav Adda bar Ahava who said: This is referring to taking an object out from one private domain to another private domain via the public domain, as the space between the two wagons in the wilderness was a public domain.

וּמִלְּעָרֵב. אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא עֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת, אֲבָל עֵירוּבֵי תְּחוּמִין חַיָּיבִין. דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: לוֹקִין עַל עֵירוּבֵי תְּחוּמִין דְּבַר תּוֹרָה. אָמַר רַב אָשֵׁי: מִי כְּתִיב ״אַל יוֹצִיא״? ״אַל יֵצֵא״ כְּתִיב.

מָבוֹי שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה — יְמַעֵט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ. וְהָרָחָב מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת יְמַעֵט. וְאִם יֵשׁ לוֹ צוּרַת הַפֶּתַח, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָחָב מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת אֵין צָרִיךְ לְמַעֵט.

MISHNA: If an alleyway is enclosed on three sides with courtyards opening into it from three sides, and the fourth side opens into a public domain, it is prohibited by rabbinic law to carry objects in it on Shabbat. However, carrying in an alleyway under those circumstances is permitted if a cross beam is placed horizontally over the entrance to the alleyway. The mishna teaches that if the cross beam spans the entrance to an alleyway at a height above twenty cubits, one must diminish the height of the cross beam so that it is less than twenty cubits. Rabbi Yehuda says: He need not diminish it, since the cross beam enables one to carry in the alleyway even at that height. If the entrance to the alleyway is wider than ten cubits, one must diminish its width. However, if the entrance to the alleyway has the form of a doorway, i.e., two vertical posts on the two sides, and a horizontal beam spanning the space between them, even if it is wider than ten cubits, he need not diminish it, as it is then regarded as an entrance, rather than a breach, even if it is very wide.

אֲמַר לֵיהּ: וְכִי תּוֹרָה פְּעָמִים פְּעָמִים נִיתְּנָה? אֶלָּא — הַלָּלוּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְהַלָּלוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה וְגוֹ׳״ — בְּנִי, הִזָּהֵר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תוֹרָה. שֶׁדִּבְרֵי תוֹרָה יֵשׁ בָּהֶן עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה. וְדִבְרֵי סוֹפְרִים — כׇּל הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים חַיָּיב מִיתָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּשָׁעָה שֶׁתִּיקֵּן שְׁלֹמֹה עֵירוּבִין וּנְטִילַת יָדַיִם, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַּם אָנִי״. וְאוֹמֵר: ״חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר״.

Rav Ḥisda said to him: This cannot be so, for was the Torah given on two separate occasions, i.e., were the more lenient and more stringent mitzvot given separately? Rather, these, the old, are mitzvot from the Torah, and these, the new, are from the Sages. Rava expounded another verse in similar fashion: What is the meaning of that which is written: “And more than these, my son, be careful: of making many books [sefarim] there is no end; and much study is a weariness of the flesh” (Ecclesiastes 12:12)? My son, be careful to fulfill the words of the Sages [soferim] even more than the words of the Torah. For the words of the Torah include positive and negative commandments, and even with regard to the negative commandments, the violation of many of them is punishable only by lashes. Whereas with respect to the words of the Sages, anyone who transgresses the words of the Sages is liable to receive the death penalty, as it is stated: “And whoever breaches through a hedge, a snake shall bite him” (Ecclesiastes 10:8), taking hedges to refer metaphorically to decrees. Rav Yehuda said that Shmuel said: At the time that King Solomon instituted the ordinances of eiruv of courtyards and of washing hands to purify them from their impurity, which are added safeguards to the words of the Torah, a Divine Voice emerged and said in his praise: “My son, if your heart is wise, My heart will be glad, even Mine” (Proverbs 23:15). And it states with regard to him: “My son, be wise and make My heart glad, that I may respond to he who taunts Me” (Proverbs 27:11).

תָּנוּ רַבָּנַן, אַרְבַּע רְשׁוּיוֹת לַשַּׁבָּת: רְשׁוּת הַיָּחִיד, וּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְכַרְמְלִית, וּמְקוֹם פְּטוּר. וְאֵיזוֹ הִיא רְשׁוּת הַיָּחִיד? — חָרִיץ שֶׁהוּא עָמוֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה, וְכֵן גָּדֵר שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה — זוֹ הִיא רְשׁוּת הַיָּחִיד גְּמוּרָה. וְאֵיזוֹ הִיא רְשׁוּת הָרַבִּים? סְרַטְיָא וּפְלַטְיָא גְּדוֹלָה, וּמְבוֹאוֹת הַמְפוּלָּשִׁין — זוֹ הִיא רְשׁוּת הָרַבִּים גְּמוּרָה. אֵין מוֹצִיאִין מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד זוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים זוֹ, וְאֵין מַכְנִיסִין מֵרְשׁוּת הָרַבִּים זוֹ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד זוֹ, וְאִם הוֹצִיא וְהִכְנִיס בְּשׁוֹגֵג — חַיָּיב חַטָּאת, בְּמֵזִיד — עָנוּשׁ כָּרֵת, וְנִסְקָל.

In order to explain the essence of the laws of domains on Shabbat, the Gemara cites what the Sages taught in the Tosefta, that there are four domains for the halakhot of Shabbat: The private domain, and the public domain, and two additional domains: The karmelit, which is like neither the public domain nor the private domain, and an exempt domain, which does not fall into the category of domains. The Gemara elaborates: And what is the private domain? A ditch which is ten handbreadths deep and four handbreadths wide, as well as a fence which is ten handbreadths high and four handbreadths wide; that is a full-fledged private domain. The criteria for a private domain are that it must be an area of four by four handbreadths, with a ten-handbreadth difference in elevation from the surrounding environment. And what is the public domain? A main street [seratia] and a large plaza as well as alleyways [mevo’ot], which are open on both ends to the public domain, connecting between main streets; that is a full-fledged public domain. With regard to those domains: One may not carry out from the private domain of this kind to the public domain of this kind, and one may not carry in from the public domain of this kind to the private domain of this kind. If he did so unwittingly, he is liable to bring a sin-offering. If he did so intentionally, and there were no witnesses to his act, and he was not forewarned, he is liable to receive the punishment of excision [karet]. If he was forewarned and there were witnesses to his transgression, he is punished with the court-imposed capital punishment and stoned.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַב מָרְדֳּכַי מֵרָבָא: עַמּוּד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה, וְזָרַק וְנָח עַל גַּבָּיו — מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: הֲרֵי עֲקִירָה בְּאִיסּוּר, הֲרֵי הַנָּחָה בְּאִיסּוּר. אוֹ דִילְמָא: כֵּיוָן דְּמִמְּקוֹם פְּטוּר קָאָתְיָא — לָא. אֲמַר לֵיהּ: מַתְנִיתִין הִיא. אֲתָא שַׁיְילֵיהּ לְרַב יוֹסֵף, אֲמַר לֵיהּ: מַתְנִיתִין הִיא. אֲתָא שַׁיְילֵיהּ לְאַבָּיֵי, אֲמַר לֵיהּ: מַתְנִיתִין הִיא. אֲמַר לְהוּ: כּוּלְּכוּ בְּרוּקָּא דַהֲדָדֵי תָּפִיתוּ.

Rav Mordekhai raised a dilemma before Rava: In a case where there is a column in the public domain that is ten handbreadths high and four handbreadths wide, and one threw an object and it landed atop the column, what is the ruling? The two sides of the dilemma are: Do we say that the lifting from the public domain was performed in a prohibited manner and the placing in the private domain was performed in a prohibited manner, and therefore one is liable? Or perhaps, we say that since the object comes from an exempt domain, the one who threw the object would not be liable. Prior to landing on the column, the object traveled through the airspace above the public domain. The airspace of a public domain extends ten handbreadths from the ground. Beyond that point the airspace is an exempt domain. Rava said to Rav Mordekhai: It is our mishna that states that one who places an object atop a boulder that is more than ten handbreadths high is liable. Rav Mordekhai came and asked Rav Yosef about the same dilemma: Rav Yosef said to him: It is our mishna. Rav Mordekhai came and asked Abaye. He said to him: It is our mishna. Rav Mordekhai said to them: You are all spewing the same spittle. None of you taught anything new. You repeat the same unsatisfactory answer.

שֶׁלֹּא יְהֵא דִּבּוּרְךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּדִבּוּרְךָ שֶׁל חוֹל. דִּבּוּר אָסוּר, הִרְהוּר — מוּתָּר. בִּשְׁלָמָא כּוּלְּהוּ — לְחַיֵּי, אֶלָּא שֶׁלֹּא יְהֵא הִילּוּכְךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּהִילּוּכְךָ שֶׁל חוֹל מַאי הִיא? כִּי הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב, וְאָמְרִי לֵיהּ אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא: הָיָה מְהַלֵּךְ בְּשַׁבָּת וּפָגַע בְּאַמַּת הַמַּיִם, אִם יָכוֹל לְהַנִּיחַ אֶת רַגְלוֹ רִאשׁוֹנָה קוֹדֶם שֶׁתֵּעָקֵר שְׁנִיָּה — מוּתָּר, וְאִם לָאו — אָסוּר. מַתְקִיף לַהּ רָבָא: הֵיכִי לֶיעְבֵּיד? לַיקֵּיף — קָמַפֵּישׁ בְּהִילּוּכָא. לִיעְבַּר — זִימְנִין דְּמִיתַּוְּוסָן מָאנֵיהּ מַיָּא, וְאָתֵי לִידֵי סְחִיטָה. אֶלָּא בְּהָא כֵּיוָן דְּלָא אֶפְשָׁר — שַׁפִּיר דָּמֵי. אֶלָּא כְּדִבְעָא מִינֵּיהּ רַבִּי מֵרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: מַהוּ לִפְסוֹעַ פְּסִיעָה גַּסָּה בְּשַׁבָּת? אֲמַר לֵיהּ: וְכִי בַּחוֹל מִי הוּתְּרָה? שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: פְּסִיעָה גַּסָּה נוֹטֶלֶת אֶחָד מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת מִמְּאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם. וּמַהְדַּר לֵיהּ בְּקִידּוּשָׁא דְּבֵי שִׁמְשֵׁי.

means that your speech on Shabbat should not be like your speech during the week, i.e., one should not discuss his weekday affairs on Shabbat. However, it is only speech that they said is prohibited, whereas merely contemplating weekday affairs is permitted. The Gemara asks: Granted, all of these directives, fine, they are understood. However, what is the meaning of the following phrase: That your walking on Shabbat should not be like your walking during the week? The Gemara answers: It is in accordance with that which Rav Huna said that Rav said, and some say that Rabbi Abba said that Rav Huna said: If one were walking on Shabbat and came upon a stream of water and had to cross it, if the stream is narrow and one could place his first foot down on the other side before raising the second one, it is permitted to cross it; and if it is not possible and one must jump to cross it, it is prohibited. That is the type of walking that is not permitted on Shabbat. Rava strongly objects to this: Since we have said that one’s walking on Shabbat should not be like his walking during the week, and jumping constitutes prohibited walking, if one encounters a stream on Shabbat, what should he do to cross to the other side? If he circumvents the stream, he is increasing the distance that he is walking and exerting extra effort on Shabbat. If he walks through the water, sometimes his clothes will absorb water and he will come to wring them out. What then should he do? Rather, in this case, since it is not possible to cross any other way, he may well cross it, i.e., it is permitted for him to jump over the stream. Therefore, rather say that walking that is defined as characteristic of weekday walking involves taking large steps. As Rabbi Yehuda HaNasi raised a dilemma before Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei: What is the ruling with regard to taking large steps on Shabbat? That is what the Gemara meant when it used the phrase: Your walking during the week. Rabbi Yishmael said to him: And during the week are large steps permitted? As I say: A large step takes away one five-hundredth of a person’s eyesight. The Gemara comments: And his eyesight is restored to him during kiddush on Shabbat evening.

רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: כִּי תַּקִּינוּ רַבָּנַן, בְּסִמְטָא דְּלָא דָּחֲקִי רַבִּים. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים דְּקָא דָחֲקִי רַבִּים, לָא תַּקִּינוּ רַבָּנַן. וְהָא בְּכׇל מָקוֹם קָאָמַר! כׇּל מָקוֹם – לְאֵתוֹיֵי צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים.

Rav Sheshet said a different answer: When the Sages instituted that one’s four square cubits effect acquisition of property for him, that was in a place like an alleyway, where the multitudes do not crowd, so the four square cubits surrounding a person can temporarily be considered his property and enable him to acquire an item; but the Sages did not institute this mode of acquisition in the public domain, where the multitudes crowd. The Gemara asks: But doesn’t the wording of Reish Lakish’s statement indicate that there is no such limitation, as he says that the area of four square cubits surrounding a person effects acquisition of property for him everywhere? The indication is that this is true even in the public domain. The Gemara answers: The word everywhere is not to be taken literally; it was stated to include even the sides of the public domain, areas that are adjacent to the public domain but not actually part of it. Since the multitudes do not crowd there, one who is standing there acquires an item that is in his four square cubits.

וְאִי דְּלָא אַפְקְרִינְהוּ – אִי לִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: כּוּלָּם מִבּוֹרוֹ לָמַדְנוּ, הַיְינוּ בּוֹר; וְאִי לְרַב, דְּאָמַר: כּוּלָּם מִשּׁוֹרוֹ לָמַדְנוּ, הַיְינוּ שׁוֹר! מַאי שְׁנָא בּוֹר – שֶׁכֵּן תְּחִלַּת עֲשִׂיָּיתוֹ לְנֵזֶק, וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ; הָנֵי נָמֵי – תְּחִלַּת עֲשִׂיָּיתָן לְנֵזֶק, וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ! אֶלָּא תּוֹלָדָה דְבוֹר כְּבוֹר, וְכִי קָאָמַר רַב פָּפָּא – אַתּוֹלָדָה דְמַבְעֶה.

And if it is a case where one did not declare them ownerless, there is still a difficulty. If Rav Pappa’s statement is in accordance with the opinion of Shmuel, who says: We learned that one is liable for damage caused by all obstacles that he places in a public domain, whether or not he declares them ownerless, from the halakhot with regard to one’s pit, these cases are a subcategory of Pit. And if Rav Pappa’s statement is in accordance with the opinion of Rav, who says: We learned that one is liable for damage caused by all obstacles that he places in a public domain that he did not declare ownerless, from the halakhot with regard to one’s ox that gored another animal, these cases are a subcategory of Ox. With regard to the subcategories of Ox, the Gemara already established that their legal status is like that of the primary category of Ox. The Gemara asks concerning an obstacle that is a subcategory of Pit: What is different about Pit that it is defined it as a unique category? It is that its initial formation, i.e., the digging of the pit, is done in a manner that can result in damage, and it is your property, and responsibility for its safeguarding, to prevent it from causing damage to others, is incumbent upon you. In these subcategories of Pit, too, their initial formation, i.e., the placement of the obstacle in the public domain, is done in a manner that can result in damage, and they are your property, and responsibility for their safeguarding, to prevent them from causing damage, is incumbent upon you. Rather, it is apparent that the status of a subcategory of Pit is like that of the primary category of Pit, and when Rav Pappa says: There are among them some whose subcategories are dissimilar to them, he is referring to a subcategory of Maveh.

אָמַר מָר: אִם הוֹצִיא וְהִכְנִיס בְּשׁוֹגֵג — חַיָּיב חַטָּאת, בְּמֵזִיד — עָנוּשׁ כָּרֵת, וְנִסְקָל. בְּשׁוֹגֵג חַיָּיב חַטָּאת, פְּשִׁיטָא! בְּמֵזִיד עָנוּשׁ כָּרֵת וְנִסְקָל אִצְטְרִיכָא לֵיהּ. אֶלָּא אֵימָא: אֵינוֹ חַיָּיב עַל אַחַת מֵהֶן. וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן: הָא מֵהָנָךְ דְּלָא מְסַפְּקָן.

It was also taught in the Tosefta that the Master said: If he carried out an object on Shabbat from the private domain to the public domain or vice versa, if he carried in, if he did so unwittingly, he is liable to bring a sin-offering. If he did so intentionally and there were no witnesses to his act and he was not forewarned, he is punishable from the hand of Heaven with the punishment of karet. If he was forewarned and there were witnesses to his transgression, he is punished by the court and stoned. The Gemara asks: Unwittingly, he is liable to bring a sin-offering; it is obvious that one who violates the serious transgression of desecrating the Shabbat unwittingly is liable to bring a sin-offering. The Gemara answers: It was necessary for the tanna to teach that if he did so intentionally he is punishable with karet and stoned. Since he needed to cite those cases because they involve a novel element, he also cited the case where he performed the transgression unwittingly, in order to complete the picture. Rather, say as follows: There are forty prohibited labors less one, and he is not liable for one of them. Among those labors, there is one unspecified exception for which one is not liable to be executed by stoning and merely violates a negative prohibition. That which the Tosefta mentioned with regard to one carrying out on Shabbat being liable for karet and stoning, teaches us: This labor of carrying out from domain to domain, is among those prohibited labors with regard to which there is no uncertainty and it is clear that one is liable for karet and stoning for its violation.

מַתְנִי׳ חוּלְיַת הַבּוֹר וְהַסֶּלַע שֶׁהֵן גְּבוֹהִין עֲשָׂרָה וְרׇחְבָּן אַרְבָּעָה, הַנּוֹטֵל מֵהֶן וְהַנּוֹתֵן עַל גַּבָּן — חַיָּיב, פָּחוֹת מִכֵּן — פָּטוּר. גְּמָ׳ לְמָה לִי לְמִיתְנֵי ״חוּלְיַת הַבּוֹר וְהַסֶּלַע״? לִיתְנֵי ״הַבּוֹר וְהַסֶּלַע״! מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בּוֹר וְחוּלְיָתָהּ מִצְטָרְפִין לַעֲשָׂרָה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים עֲמוּקָּה עֲשָׂרָה וּרְחָבָה אַרְבָּעָה, אֵין מְמַלְּאִין הֵימֶנָּה בְּשַׁבָּת

MISHNA: With regard to the bank surrounding a pit and the boulder that are ten handbreadths high and four handbreadths wide, one who takes an object from them to the public domain and similarly one who places an object from the public domain atop them is liable for carrying from one domain to another. If the height or width of the pit or the boulder is less than that height, ten handbreadths, one is exempt because the legal status of those protrusions is not distinct from that of the surrounding public domain. GEMARA: The Gemara asks: Why do I need to teach in the mishna about the cases of the bank of a pit and a boulder? Let the mishna simply teach about a pit and a boulder. One could derive the halakha with regard to an object that is ten handbreadths high from the case of the boulder, and the halakha with regard to an object that is ten handbreadths deep from the pit. The fact that the mishna taught the case of the bank of a pit supports the opinion of Rabbi Yoḥanan, as Rabbi Yoḥanan said: A pit and its bank join together to constitute the total ten handbreadths. If the distance from the bottom of the pit to the top of its bank is ten handbreadths, it is considered a private domain, even though some of the ten handbreadths are above ground and some are below. That halakha was also taught in the following baraita: With regard to a pit in the public domain that is ten handbreadths deep and four handbreadths wide, one may not fill water from it on Shabbat because the pit itself is a private domain, and carrying water from the pit to the public domain is prohibited

הוֹצָאָה וְהַכְנָסָה מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת מְלָאכָה מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת הִיא. וְאַף עַל פִּי שֶׁדָּבָר זֶה עִם כָּל גּוּפֵי תּוֹרָה מִפִּי משֶׁה מִסִּינַי נֶאֶמְרוּ. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בַּתּוֹרָה (שמות לו ו) "אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא". הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַהֲבָאָה מְלָאכָה קוֹרֵא אוֹתָהּ.

מָקוֹם שֶׁלֹּא הֻקַּף לְדירָה אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה תַּשְׁמִישׁוֹ לַאֲוִיר כְּגוֹן גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וּכְגוֹן הַמַּקִּיף מָקוֹם מִן הָאָרֶץ לְשָׁמְרוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אִם יֵשׁ בְּגֹבַהּ הַמְּחִצּוֹת עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ יֶתֶר הֲרֵי הוּא כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד לְחַיֵּב הַמּוֹצִיא וְהַזּוֹרֵק וְהַמּוֹשִׁיט מִמֶּנּוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְתוֹכוֹ. וְאֵין מְטַלְטְלִין בְּכֻלּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בּוֹ בֵּית סָאתַיִם אוֹ פָּחוֹת. אֲבָל אִם הָיָה בּוֹ יֶתֶר עַל בֵּית סָאתַיִם אָסוּר לְטַלְטֵל בּוֹ אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת כְּכַרְמְלִית: וְכֵן עַמּוּד שֶׁגָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרָחָב עַד בֵּית סָאתַיִם מְטַלְטְלִין עַל כֻּלּוֹ. הָיָה רָחָב עַל בֵּית סָאתַיִם אֵין מְטַלְטְלִין בּוֹ אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת. סֶלַע שֶׁבַּיָּם הָיָה גָּבוֹהַּ פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה מְטַלְטְלִין מִתּוֹכוֹ לַיָּם וּמִן הַיָּם לְתוֹכוֹ שֶׁהַכּל כַּרְמְלִית. הָיָה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה אִם הָיָה רָחְבּוֹ מֵאַרְבָּעָה טְפָחִים עַד בֵּית סָאתַיִם הוֹאִיל וּמֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלּוֹ אֵין מְטַלְטְלִין לֹא מִתּוֹכוֹ לַיָּם וְלֹא מִן הַיָּם לְתוֹכוֹ. הָיָה יֶתֶר מִבֵּית סָאתַיִם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רְשׁוּת הַיָּחִיד הוֹאִיל וְאָסוּר לְטַלְטֵל בּוֹ אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת כְּכַרְמְלִית הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְטַלְטֵל מִתּוֹכוֹ לַיָּם וּמִן הַיָּם לְתוֹכוֹ שֶׁזֶּה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי הוּא וְלֹא גָּזְרוּ בּוֹ:

[The following rules pertain to] a place that is enclosed for purposes other than habitation, and is used as an open space - e.g., gardens and orchards, an open area that is enclosed to protect it, or the like: If the walls surrounding it are ten handbreadths or more high, it is considered to be a private domain with regard to a person's being liable for transferring, throwing, or passing an object from it to the public domain, or from the public domain to it. We are not allowed to carry within it, unless its area is equivalent to that necessary to sow two seah [of grain] or less. If its area is larger than the space necessary to sow two seah, we may not carry more than four cubits within it, as in a carmelit. Similarly, if a surface is elevated more than ten handbreadths high and whose area is equivalent to the space necessary to sow two seah or less, we may carry on the entire surface. If its area exceeds the space necessary to sow two seah, we may carry only within a space of four cubits upon it. When a rock in the sea is less than ten handbreadths high, we may carry from it to the sea, and from the sea to it, for the entire area is a carmelit. If [the rock] is ten handbreadths high, [different rules apply]. If the size of its area is betweenfour handbreadths [by four handbreadths] and the space necessary to sow two seah, [our Sages forbade] carrying from [the rock] to the sea or from the sea to the rock. [This restriction is a safeguard, instituted,] because we are permitted to carry on the entire [rock]. If its area exceeds the space necessary to sow two seah, although it is a private domain and yet it is forbidden to carry more than four cubits upon it as in a carmelit, it is permitted to carry from it to the sea and from the sea to it. This is an atypical situation. Hence, the Sages did not [include] it [in their] decree.

אָסוּר לְהוֹצִיא מַשָּׂא עַל הַבְּהֵמָה בְּשַׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג יב) "לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ" וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ. אֶחָד שׁוֹר וַחֲמוֹר וְאֶחָד כָּל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף. וְאִם הוֹצִיא עַל הַבְּהֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתָתָהּ אֵינוֹ לוֹקֶה לְפִי שֶׁאִסּוּרוֹ בָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה. לְפִיכָךְ הַמְחַמֵּר אַחַר בְּהֶמְתּוֹ בְּשַׁבָּת וְהָיָה עָלֶיהָ מַשּׂאוֹי פָּטוּר:

יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן אֲסוּרִין בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם דּוֹמִין לִמְלָאכָה וְאֵינָם מְבִיאִין לִידֵי מְלָאכָה. וּמִפְּנֵי מָה נֶאֶסְרוּ מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח יג) "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי" וְנֶאֱמַר (ישעיה נח יג) "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר". לְפִיכָךְ אָסוּר לְאָדָם לְהַלֵּךְ בַּחֲפָצָיו בְּשַׁבָּת וַאֲפִלּוּ לְדַבֵּר בָּהֶן כְּגוֹן שֶׁיְּדַבֵּר עִם שֻׁתָּפוֹ מַה יִּמְכֹּר לְמָחָר אוֹ מַה יִּקְנֶה אוֹ הֵיאַךְ יִבְנֶה בַּיִת זֶה וּבְאֵי זֶה סְחוֹרָה יֵלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי.

אל יצא איש ממקומו, וקשה דמהאי קרא דרשינן איסור הוצאה בשבת דקרינן בי' אל יוציא וא"כ איך הוציאו כליהם בט"ו באייר שהי' בשבת והיו בו במסע כדאמרינן בפ' ר' עקיבא, ואף למ"ד התם אתחומין לא אפקוד ושפיר הלכו בשבת מ"מ הרי אהוצאה אפקוד מהאי קרא, וי"ל דלהאי מ"ד כמו דאתחומין לא אפקוד כך אהוצאה לא אפקוד, וקרא דאל יצא אל יוציא לאחר מ"ת נאמר ומשום דשייך למילי דמן כתבי' הכא, מהר"ר יעקב:

ששאלת ערב פסח שחל להיות בשבת אם יכול לומר לגוי להוליך המפה לביתו שר"י ז"ל כתב בפ"ק [דשבת י"ט] דדוקא מזונות נותנים לפני הגוי בחצר אבל לא שאר חפצים משום דודאי יוציאם לא ידענא למה צריך להוציא המפה והקערות מהבית אלא ינער המפה והקערות יקנחם באצבעו וטומנם מן העין עם שאר כלי החמץ.

כל היוצא בדבר שאינו תכשיט ואינו דרך מלבוש והוציאו כדרך שרגילים להוציא אותו דבר חייב וכל תכשיט שהוא רפוי שאפשר לו בקל ליפול אסור לצא' בו ואם יצא פטור ואשה לא תצא בתכשיטים שדרכה לשלפם [פי' להסירם מעליה] ולהראותם: הגה וע' לקמן סי' ש"ג סעיף י"ח אם אסור אפי' בחצר או בבית] הלכך לא יצא איש לא בסייף לא בקשת ולא בתריס [פי' מגן] ולא באלה ולא ברומח ולא בכלים שאינם תכשיט ואם יצא חייב חטאת ולא בשריון ולא בקסדא ולא במגפיים ואם יצא פטור שהם דרך מלבוש ולא יצא בתפילין מפני שצריך להסירם כשיכנס לבית הכסא ולא יצא קטן במנעל גדול דילמא נפיל ואתי לאתויי אבל יוצא הוא בחלוק גדול ולא יצא במנעל אחד אם אין לו מכה ברגלו דילמא מחייכי עליה ואתי לאתויי אבל אם יש לו מכה ברגלו יוצא באותו שאין בו מכה:

One who utilizes something that is not a piece of jewellery, and is not 'in the normal way its worn', and he goes along the path where people walk to take it out is liable. And any ornament that is insecurely fastened and could easily fall off by itself, one is forbidden from going out with it and if he does go out, he is exempt. A woman may not go out with ornaments that are able to be removed and (easily) displayed. RAMA: And see Siman 303 Seif 18 if it is forbidden in the courtyard or in the house. For this reason a man may not go out with a fencer, a bow, a shield, a club, a spear or with items that are not ornaments, and if he does go out (with these) he is liable to bring a Chatat (offering). And not with armor, or a helmet, or boots and if he went out (with these) he is exempt, because they are usually worn. One may not go out with Tefillin because he has to take them off when he goes to the bathroom. A minor may not go out with big shoes for he might fall and have to carry it with him. However, (a minor) may go out with a big robe. He may not go out with one shoe if he doesn't have an injury to his legs because he might hurt himself that way and have to carry it (the one shoe). However if he has an injury to his legs/feet, he may may go out with (a shoe on) the one that is not injured.

דין ארבע רשויות בשבת. ובו יט סעיפים: ארבע רשויות לשבת רשות היחיד ורשות הרבים וכרמלית (פי' רך מל לא לח ולא יבש אלא בינוני הכא נמי לא רשות היחיד שאין לו מחיצות ולא רשות הרבים שאינו דומה לדגלי מדבר דלאו להליכה דרבים עבידא. רש"י) ומקום פטור: איזה רה"י מקום המוקף מחיצות גבוהים עשרה טפחים ויש בו ד' טפחים על ד' טפחים או יותר וכן חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה על ארבעה וכן תל גבוה עשרה ורחב ארבעה על ארבעה: הגה י"א דבעינן באלו ארבעה על ארבעה הן ואלכסונן וכמו שיתבאר לקמן סי' שמ"ט (הגהות אשירי פ"ק דשבת ותוס' עירובין דף נ"א):

There are four domains on Shabbat: the private domain, the public domain, the karmelit (meaning soft brittle: not wet or dry but in between Similarly this is not the private domain because it has no walls, but it is not the public domain as it is not similar to the flags of the wilderness because it's not a place where many people walk. Rash"i.) and a place of exemption. What is the private domain? A place surrounded by walls that are ten tefachim that is four by four, or a pit that is ten tefachim deep and four by four, or a hill that is ten tall and four by four. Rem"a: Some say that the diagonal also must be four tefachim, like we will explain below in chapter 349. (Hagahos Ashiri; Tosefos)

דִּין אַרְבַּע רְשֻׁיּוֹת לְשַׁבָּת וּבוֹ כ"ז סְעִיפִים: אַרְבַּע רְשֻׁיּוֹת לְשַׁבָּת: רְשׁוּת הַיָּחִיד וּרְשׁוּת הָרַבִּים, כַּרְמְלִית וּמְקוֹם פְּטוּר. אֵיזוֹ הִיא רְשׁוּת הַיָּחִיד? מָקוֹם הַמֻּקָּף מְחִצּוֹת גְּבוֹהוֹת עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְיֵשׁ בַּחֲלָלוֹ ד' טְפָחִים עַל ד' טְפָחִים, שֶׁזֶּהוּ שִׁעוּר מָקוֹם חָשׁוּב הָרָאוּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ. וְכֵן חָרִיץ עָמֹק עֲשָׂרָה טְפָחִים, שֶׁנִּמְצָא חֲלָלוֹ מֻקָּף בִּמְחִצּוֹת גְּבוֹהוֹת עֲשָׂרָה, אִם רֹחַב חֲלָלוֹ הוּא ד' טְפָחִים עַל ד' טְפָחִים, שֶׁהוּא שִׁעוּר מָקוֹם — הֲרֵי הוּא רְשׁוּת הַיָּחִיד גְּמוּרָה בְּתוֹכוֹ, אֲפִלּוּ הוּא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְכֵן עַמּוּד אוֹ תֵּל שֶׁהוּא גָבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב ד' עַל ד' — הֲרֵי הוּא כְּמֻקָּף מְחִצּוֹת גְּבוֹהוֹת עֲשָׂרָה, שֶׁהֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי הִיא שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים "גּוּד אַסֵּק", דְּהַיְנוּ שֶׁאָנוּ רוֹאִים אֶת ד' צְדָדֵי הָעַמּוּד הַגְּבוֹהִים י' טְפָחִים כְּאִלּוּ נִמְשְׁכוּ וְהֻעֲלוּ לְמַעְלָה עַל רֹאשׁוֹ וְעוֹמְדִים כִּמְחִצּוֹת סָבִיב לוֹ, וְנִמְצָא רֹאשׁוֹ מֻקָּף מִד' צְדָדִים וַחֲלָלוֹ ד' עַל ד': תֵּל שֶׁהוּא מְשֻׁפָּע וְהוֹלֵךְ וּמִתְלַקֵּט בְּגָבְהוֹ מְעַט מְעַט, אִם הוּא מַגְבִּיהַּ י' טְפָחִים מִתּוֹךְ הִלּוּךְ ד' אַמּוֹת — הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ זָקוּף בְּיֹשֶׁר, וּרְשׁוּת הַיָּחִיד הוּא בִּמְקוֹם גָּבְהוֹ, אִם מַגְבִּיהַּ כֵּן מִכָּל רוּחוֹתָיו, אֲפִלּוּ הוּא עוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, כֵּיוָן שֶׁאֵין נוֹחַ לַהֲלוֹךְ בּוֹ. אֲבָל אִם מִתְלַקֵּט גֹּבַהּ עֲשָׂרָה מִתּוֹךְ הִלּוּךְ ה' אַמּוֹת, הֲרֵי הַהִלּוּךְ בּוֹ נוֹחַ וְקַל, וּלְפִיכָךְ הוּא כִּרְשׁוּת הָרַבִּים גְּמוּרָה אִם הוּא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ כְּכַרְמְלִית אִם הוּא בְּכַרְמְלִית:

(א) ארבע רשויות וכו' - אקדים לזה הקדמה קצרה. והוא הנה הוצאה מרשות לרשות הוי מכלל שאר מלאכות שאסרה התורה לעשות ביום השבת והוא ככל גופי תורה שנמסרו למשה מסיני והביאו חכמינו ע"ז ראיה ג"כ מקרא דכתיב ויצו משה ויעבירו קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא אלמא דהבאה לכל אחד מרשותו שהוא רה"י לרשותו של משה שהיה ר"ה מפני שהיו רבים מצויין שם הוא בכלל מלאכה [רמב"ם ריש פי"ב] וה"ה דאסור להכניס מר"ה לרה"י ויש עוד רשות שלישי ששמו כרמלית שהוא אינו בכלל ר"ה וגם איננו רה"י שאין לו מחיצות כדין רשות היחיד וכמבואר בסי"ד ומן התורה מותר להכניס ולהוציא ממנו לרה"י ולר"ה אבל חכמים אסרוהו כדי שלא יבוא להתיר עי"ז מרה"י לר"ה שאין הכל בקיאים בדיני מחיצות ויש עוד רשות רביעי שנקרא מקום פטור וכדלקמן בסוף הסימן ומותר להכניס ולהוציא ממנו לכתחלה לרה"י ולר"ה וכמבואר הכל בסימן שמ"ו. רך מל - פי' כרמל הכתוב בתורה היינו שנמלל ביד ואינו לח ולא יבש לגמרי אלא כשמוללין אותו ביד הוא מתרכך לגמרי [ק"ע בשם הערוך בביאור הירושלמי]: (ב) המוקף מחיצות - בסימן שס"ג יתבאר כמה מחיצות צריך שיהא שם ועוד כמה פרטים בענין זה:

(טז) כל היוצא וכו' - עיין בבה"ל מה שכתבנו קצת בפתיחה לסימן זה וסימן ש"ג: (יז) ואינו דרך מלבוש - דאלו הוציאו דרך מלבוש הרי לא הוציאו כדרך כל המוציאין שכל המוציא דבר שאינו תכשיט לו מוציאין אותו בידים ולא דרך מלבוש: (יח) והוציאו כדרך וכו' - היינו שלא בשינוי:

דִּין גַּג הַסָּמוּךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּבוֹ ו' סְעִיפִים: גַּג הַסָּמוּךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְאֵינוֹ גָבוֹהַּ י' טְפָחִים בְּצִדּוֹ שֶׁבִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבִשְׁאָר צְדָדִין שֶׁבֶּחָצֵר הוּא גָבוֹהַּ עֲשָׂרָה — רְשׁוּת הַיָּחִיד גְּמוּרָה הִיא מִן הַתּוֹרָה. וְאַף עַל פִּי כֵן, הוֹאִיל וְהוּא בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְרַבִּים מִשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ, שֶׁמַּנִּיחִים בּוֹ כּוֹבָעִים וְכֵלִים קְטַנִּים — הֲרֵי זֶה כִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְאָסוּר לְבַעַל הַגַּג לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ מֵחָצֵר עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ סֻלָּם קָבוּעַ מֵחֲצֵרוֹ, שֶׁאָז גִּלָּה דַעְתּוֹ שֶׁסִּלֵּק לְגַג זֶה מִכֹּחַ רְשׁוּת הָרַבִּים אֶלָּא נוֹחַ לוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּעַצְמוֹ עָלָיו. אֲבָל סֻלָּם עֲרַאי — אֵין כַּאן סִלּוּק, שֶׁכֵּיוָן שֶׁסּוֹפוֹ לִטּוֹל הַסֻּלָּם, כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ הוּא: וְאֵיזֶהוּ סֻלָּם קָבוּעַ? כֹּל שֶׁקְּבָע[וֹ] שָׁם בֵּין לְשַׁבָּת בֵּין לְחֹל. אֲבָל אִם קְבָעוֹ לְשַׁבָּת וְלֹא לְחֹל אוֹ לְהֵפֶךְ, אֵין זֶה קָבוּעַ:

ומפסוק אל יצא וגו' דרשו על הוצאה מרשות לרשות (כמ"ש עירובין יז: וע"ש בתוס') והיינו כי מקום הקדושה נקרא רשות היחיד ורשות הרבים הוא ההיפך (כמ"ש ריש תי' כד וש"מ). וע"ז התחיל מס' שבת יציאות השבת דיני הוצאה מרשות לרשות ורמז פשט העני את ידו מרה"ר שעומד בו כי אין עני אלא בדיעה (כמ"ש נדרים מא.) והגם שהוא עומד ברה"ר עכ"ז יש לו גם שם קדושת המקום של ד' אמות שרשאי לטלטל בו בשבת.

שאלה אם מותר לצאת בטלית מצוייצת לרשות הרבים בליל שבת: תשובה יש אוסרין משום דלילה לאו זמן ציצית הוא ונמצאו הציצית משוי. ויש מתירין כיון דזהו דרך מלבושו אפילו בחול שהרי בעלת ארבע אסורה בלא ציצית הילכך אין זה מלבוש אלא ע"י ציצית וזהו דרכו בחול. ואני דעתי להקל וכ"ש בזמננו זה שלא נמצא רה"ר גמורה מן התורה כי מזה הטעם התירו לנשים לצאת בתכשיטין לפי שאין לנו לא רה"ר גמורה וכ"ש במצרים דכולם רשות היחיד גמורה היא דדלתותיה נעילות בלילה. א"נ איכא טעמא אחרינא בנשים דכולן חשובות הן ולא שלפיא ומחויא. הילכך הדבר ברור כי במצרים מותר לצאת בטלית המצוייצת כהלכתה בליל שבת לכ"ע. ותו דנהי דלאו זמן ציצית בלילה מ"מ אם לובש ציצית בלילה אינו עובר הילכך מלבוש הוא. ולענין הרמיזה לעכו"ם לצורך השבת אסורה לצורך מוצאי שבת מותרת כההיא דאמרינן הנראה שתעמוד עמי לערב. אבל לצורך שבת רמיזה לעכו"ם אסורה. והנראה לע"ד כתבתי:

חיגר שאינו יכול לילך בלא מקל מותר לילך בו אפי' אינו קשור בו אבל אם אפשר לו לילך זולתו ואינו נוטל אלא להחזיק עצמו אסור [וחולה שעמד מחליו דינו כחיגר] [רוקח]:

One who is lame, such that he cannot walk without a cane, may walk with it, even if it is not affixed to him. However, if he can walk without it and he does not hold it except to strengthen himself, it is forbidden [and regarding a sick person that rises from his sickness the law is like a lame person] [Rokeach].

...שמירת השבת מקיפה לדברי הנביא איסור הוצאה ואיסור מלאכה, "ולא תוציאו משא מבתיכם וגו' וכל מלאכה לא תעשו" (ירמיה י"ז כ"ב). אם נבקש את המושג הכולל את כל שאר המלאכות, הרי כולן מציינות את המעמד השליט של האדם כלפי הדברים שבעולם הגשמי, ואילו ענין ההוצאה הוא אך ורק בתחום החברתי. דומה שאין לתאר את מלא חיי המדינה תיאור שלם יותר מאשר זה, יחס היחיד אל כלל החברה, יחס כלל החברה אל היחיד, כלומר תרומת היחיד לטובת הכלל ותרומת הכלל לטובת היחיד, ולבסוף קידום עניני החברה בתחום החברה הרי אלה יחסים הבאים לידי ביטוי קולע בהוצאה ובהכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד ומרשות היחיד לרשות הרבים, ובהעברה ד' אמות ברשות הרבים. לפיכך אם איסור שאר מלאכות משעבד את האדם לה' במעמדו בעולם הגשמי, הרי נראה שאיסור הוצאה מבטא את שיעבודו של האדם לה' במעמדו בעולם החברתי, הראשון הוא ההשתעבדות לה' בטבע, והשני הוא ההשתעבדות בהיסטוריה, הראשון מעמיד תחת ריבונות הבורא את פועל האדם בטבע, והשני את פועל האדם במדינה...

וכן אסור להוציא בשביל אינו יהודי שום דבר, וכן אסור להוציא לצורך חול; כמו שאסור לבשל לצורך אינו יהודי ולצורך חול – כמו כן הוצאה. ואסור מן התורה, ולוקין עליהן, דאף על גב דבמבשל אין לוקין מטעם "הואיל", ואי מיקלע ליה אורחים בהוצאה לא שייך זה. וכן לכרמלית ולחצר שאינה מעורבת – אסור להוציא בשביל כל אלו.

ויש לומר שבדוגמא דידהו הוא בשבת זכור ושמור ששמור הוא סילוק טרדת המלאכה והפרנסה שהיא המונע משלימות הנפש, מקביל לענין הדגלים [וע"כ איסור הוצאה בשבת נלמד מדגלי מדבר] וענין ציצית, וזכור הוא מקביל לתורה ותפילין שהוא קניית השלימות [וע"כ בשבת פטור מן התפילין] ובאשר שבת הוא רזא דאחד ע"כ זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו ודוק:

הנה נתבאר, שבחסרון התכלת מלבד חסרון מצות התכלת, לדעת הרז"ה ז"ל הוא חסרון לא יוכל להמנות בעיקר מצות ציצית, שאין אנו מקיימין מצות ציצית דאורייתא כלל, וכן הוא לדעת הגאון שאגת אריה ז"ל, ומלבד זה יש חשש איסור הוצאה בשבת, כשיוצאין בטליתים שלנו לרה"ר, ועיין להרב פרי מגדים בפתיחה, דמסיק ג"כ דעכ"פ המחמיר בזה אין בו משום יוהרא יעו"ש:

הלכות הוצאה / איסור טלטול מהתורה ומדברי חכמים למדנו שאיסור מלאכת 'הוצאה' חל על טלטול חפצים מרשות לרשות, היינו מ'רשות היחיד' אל 'רשות הרבים' או ל'כרמלית' (שהיא 'רשות הרבים' מדברי חכמים). וכן להיפך, מ'רשות הרבים' או 'כרמלית' לתוך 'רשות היחיד'. וכן על טלטול של ארבע אמות ב'רשות הרבים' או 'כרמלית'. ועתה נלמד באופן מדויק, מהי המלאכה האסורה מן התורה.

Hotza’ah / The Prohibitions of Carrying on Shabbat We have seen that the prohibition of Hotza’ah applies to carrying objects from a reshut ha-yaḥid to a reshut ha-rabim or karmelit (which rabbinically is considered a reshut ha-rabim), and vice versa. We have also seen that it is prohibited for one to carry an object four amot within a reshut ha-rabim or a karmelit. Now let us see more precisely how this Torah prohibition is defined.

אסור לצאת בשבת לרשות הרבים, במקומות שאין עירוב, עם שרשרת חרוזים בידיו או בכיסו, [הרגילים להשתמש בה להתעסקות בידיו] . והוא איסור גמור מן התורה, ויש להזהיר את המון העם הנכשלים בזה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד נה] .

במקום שנודע שהעירוב נקרע, אין לומר לקטן להביא את המפתח של בית הכנסת דרך רשות הרבים, דאסור למיספי ליה בידים איסור. ואפילו אם הקטן לוקח מעצמו סידור או חומש לצורך עצמו, אין לומר לו לקחת גם סידור בשבילו, שהרי אסור להרבות בשיעורין. וכיום נוהגים להקל במקום שאינו רשות הרבים גמורה, ואין למחות בידם כשעושים כן באקראי, כגון שנפסק העירוב כנז', ובלבד שיהיה הדבר במקום שאין גוי מצוי, ולצורך מצוה בלבד. [ילקו"י שבת ה עמ' קעג] .

יציאות שבת מאי [מה] מלקות איכא [יש] בהם? והרי איסור הוצאה בשבת לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא, שנכתב בתורה כדי להתרות ולהעניש על ידו במיתה, שהרי המחלל שבת דינו בסקילה, וכלל הוא: כל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו! ומשיבים: משום הכי קא מוקמינא [משום כך אני מעמיד אותה, את משנתנו] כר' ישמעאל, דאמר [שהוא אומר]:

במצות מילה בשבת לא גזרו חכמים לבטל המצוה שמא יעביר הכלים ד' אמות ברשות הרבים, מכמה טעמים. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שטז] .