Rachel Imeinu: Life, Legacy, and Spirit

וּלְלָבָ֖ן שְׁתֵּ֣י בָנ֑וֹת שֵׁ֤ם הַגְּדֹלָה֙ לֵאָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַקְּטַנָּ֖ה רָחֵֽל׃ וְעֵינֵ֥י לֵאָ֖ה רַכּ֑וֹת וְרָחֵל֙ הָֽיְתָ֔ה יְפַת־תֹּ֖אַר וִיפַ֥ת מַרְאֶֽה׃ וַיֶּאֱהַ֥ב יַעֲקֹ֖ב אֶת־רָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר אֶֽעֱבׇדְךָ֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים בְּרָחֵ֥ל בִּתְּךָ֖ הַקְּטַנָּֽה׃ וַיַּ֤רְא יְהֹוָה֙ כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה לֵאָ֔ה וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָ֑הּ וְרָחֵ֖ל עֲקָרָֽה׃ וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַעֲקֹ֔ב וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹב֙ הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי׃

Now Laban had two daughters; the name of the older one was Leah, and the name of the younger was Rachel. Leah had weak eyes; Rachel was shapely and beautiful. Jacob loved Rachel; so he answered, “I will serve you seven years for your younger daughter Rachel.” Seeing that Leah was unloved, GOD opened her womb; but Rachel was infertile. When Rachel saw that she had borne Jacob no children, she became envious of her sister; and Rachel said to Jacob, “Give me children, or I shall die.”

וַיִּסְעוּ֙ מִבֵּ֣ית אֵ֔ל וַֽיְהִי־ע֥וֹד כִּבְרַת־הָאָ֖רֶץ לָב֣וֹא אֶפְרָ֑תָה וַתֵּ֥לֶד רָחֵ֖ל וַתְּקַ֥שׁ בְּלִדְתָּֽהּ׃ וַיְהִ֥י בְהַקְשֹׁתָ֖הּ בְּלִדְתָּ֑הּ וַתֹּ֨אמֶר לָ֤הּ הַמְיַלֶּ֙דֶת֙ אַל־תִּ֣ירְאִ֔י כִּֽי־גַם־זֶ֥ה לָ֖ךְ בֵּֽן׃ וַיְהִ֞י בְּצֵ֤את נַפְשָׁהּ֙ כִּ֣י מֵ֔תָה וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן־אוֹנִ֑י וְאָבִ֖יו קָֽרָא־ל֥וֹ בִנְיָמִֽין׃ וַתָּ֖מׇת רָחֵ֑ל וַתִּקָּבֵר֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔תָה הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם׃ וַיַּצֵּ֧ב יַעֲקֹ֛ב מַצֵּבָ֖ה עַל־קְבֻרָתָ֑הּ הִ֛וא מַצֶּ֥בֶת קְבֻֽרַת־רָחֵ֖ל עַד־הַיּֽוֹם׃

They set out from Bethel; but when they were still some distance short of Ephrath, Rachel was in childbirth, and she had hard labor. When her labor was at its hardest, the midwife said to her, “Have no fear, for it is another boy for you.” But as she breathed her last—for she was dying—she named him Ben-oni; but his father called him Benjamin. Thus Rachel died. She was buried on the road to Ephrath—now Bethlehem. Over her grave Jacob set up a pillar; it is the pillar at Rachel’s grave to this day.

כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה ק֣וֹל בְּרָמָ֤ה נִשְׁמָע֙ נְהִי֙ בְּכִ֣י תַמְרוּרִ֔ים רָחֵ֖ל מְבַכָּ֣ה עַל־בָּנֶ֑יהָ מֵאֲנָ֛ה לְהִנָּחֵ֥ם עַל־בָּנֶ֖יהָ כִּ֥י אֵינֶֽנּוּ׃ {ס} כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה מִנְעִ֤י קוֹלֵךְ֙ מִבֶּ֔כִי וְעֵינַ֖יִךְ מִדִּמְעָ֑ה כִּי֩ יֵ֨שׁ שָׂכָ֤ר לִפְעֻלָּתֵךְ֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וְשָׁ֖בוּ מֵאֶ֥רֶץ אוֹיֵֽב׃

Thus said GOD: A cry is heard in Ramah— Wailing, bitter weeping— Rachel weeping for her children. She refuses to be comforted For her children, who are gone. Thus said GOD: Restrain your voice from weeping, Your eyes from shedding tears; For there is a reward for your labor —declares GOD: They shall return from the enemy’s land.

וַאֲנִ֣י ׀ בְּבֹאִ֣י מִפַּדָּ֗ן מֵ֩תָה֩ עָלַ֨י רָחֵ֜ל בְּאֶ֤רֶץ כְּנַ֙עַן֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בְּע֥וֹד כִּבְרַת־אֶ֖רֶץ לָבֹ֣א אֶפְרָ֑תָה וָאֶקְבְּרֶ֤הָ שָּׁם֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔ת הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם׃

I [do this because], when I was returning from Paddan, Rachel died, to my sorrow, while I was journeying in the land of Canaan, when still some distance short of Ephrath; and I buried her there on the road to Ephrath”—now Bethlehem.

וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה (בראשית לה, כ), תְּנַן הָתָם מוֹתַר הַמֵּתִים כו', רַבִּי נָתָן אָמַר מוֹתַר הַמֵּת יִבְנֶה לוֹ בַּיִת עַל גַּבֵּי קִבְרוֹ וכו', תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אֵין עוֹשִׂין נְפָשׁוֹת לַצַּדִּיקִים דִּבְרֵיהֶם הֵן זִכְרוֹנֵיהֶם, לָמַדְנוּ שֶׁנִּקְרְאוּ יִשְׂרָאֵל עַל שֵׁם רָחֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא, יט): וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, מָה רָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב לִקְבֹּר אֶת רָחֵל בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, אֶלָּא צָפָה יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁהַגָּלֻיּוֹת עֲתִידוֹת לַעֲבֹר שָׁם, לְפִיכָךְ קְבָרָהּ שָׁם כְּדֵי שֶׁתְּהֵא מְבַקֶּשֶׁת עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לא, יד): קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָפְצָה רָחֵל אִמֵּנוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמְרָה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי לְפָנֶיךָ שֶׁיַּעֲקֹב עַבְדְּךָ אֲהָבַנִּי אַהֲבָה יְתֵרָה וְעָבַד בִּשְׁבִילִי לְאַבָּא שֶׁבַע שָׁנִים, וּכְשֶׁהִשְׁלִימוּ אוֹתָן שֶׁבַע שָׁנִים וְהִגִּיעַ זְמַן נִשֹּׂוּאַי לְבַעְלִי, יָעַץ אָבִי לְהַחְלִיפֵנִי לְבַעְלִי בִּשְׁבִיל אֲחוֹתִי וְהֻקְשָׁה עָלַי הַדָּבָר עַד מְאֹד כִּי נוֹדְעָה לִי הָעֵצָה, וְהוֹדַעְתִּי לְבַעְלִי וּמָסַרְתִּי לוֹ סִימָן שֶׁיַּכִּיר בֵּינִי וּבֵין אֲחוֹתִי כְּדֵי שֶׁלֹא יוּכַל אָבִי לְהַחֲלִיפֵנִי, וּלְאַחַר כֵּן נִחַמְתִּי בְּעַצְמִי וְסָבַלְתִּי אֶת תַּאֲוָתִי וְרִחַמְתִּי עַל אֲחוֹתִי שֶׁלֹא תֵצֵא לְחֶרְפָּה, וְלָעֶרֶב חִלְּפוּ אֲחוֹתִי לְבַעְלִי בִּשְׁבִילִי וּמָסַרְתִּי לַאֲחוֹתִי כָּל הַסִּימָנִין שֶׁמָּסַרְתִּי לְבַעְלִי, כְּדֵי שֶׁיְהֵא סָבוּר שֶׁהִיא רָחֵל. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּכְנַסְתִּי תַּחַת הַמִּטָּה שֶׁהָיָה שׁוֹכֵב עִם אֲחוֹתִי וְהָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ וְהִיא שׁוֹתֶקֶת וַאֲנִי מְשִׁיבַתּוּ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, כְּדֵי שֶׁלֹא יַכִּיר לְקוֹל אֲחוֹתִי וְגָמַלְתִּי חֶסֶד עִמָּהּ, וְלֹא קִנֵּאתִי בָּהּ וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ לְחֶרְפָּה. וּמָה אֲנִי שֶׁאֲנִי בָּשָׂר וָדָם עָפָר וָאֵפֶר לֹא קִנֵּאתִי לַצָּרָה שֶׁלִּי וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ לְבוּשָׁה וּלְחֶרְפָּה, וְאַתָּה מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, רַחֲמָן, מִפְּנֵי מָה קִנֵאתָ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וְהִגְלֵיתָ בָּנַי וְנֶהֶרְגוּ בַּחֶרֶב וְעָשׂוּ אוֹיְבִים בָּם כִּרְצוֹנָם. מִיָּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר, בִּשְׁבִילֵךְ רָחֵל אֲנִי מַחֲזִיר אֶת יִשְׂרָאֵל לִמְקוֹמָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לא, טו):

וְרָחֵל עֲקָרָה, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, רָחֵל הָיְתָה עִקָּרוֹ שֶׁל בַּיִת, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְרָחֵל עֲקָרָה, עִקָּרָה רָחֵל. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא רֹב מְסֻבִּין עִקָּר שֶׁל לֵאָה הָיוּ, לְפִיכָךְ עוֹשִׂים רָחֵל עִקָּר, וְרָחֵל עֲקָרָה, רָחֵל הָיְתָה עִקָּרוֹ שֶׁל בַּיִת. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, לְפִי שֶׁכָּל הַדְּבָרִים תְּלוּיִין בְּרָחֵל, לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ יִשְׂרָאֵל עַל שְׁמָהּ (ירמיה לא, טו):

דְּאָמַר רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַיְּבוּ בְּהַרְבֵּה תְּפִלּוֹת נִפְקְדָה רָחֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל, כב): וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל, רָחֵל בִּזְכוּתָהּ, אֶת רָחֵל, בִּזְכוּת אֲחוֹתָהּ.

כְּשֶׁאָמַר לָהֶן כָּךְ, מָה אָמְרוּ לוֹ: וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד וְגוֹ', הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ וְגוֹ'.

What did they respond after Jacob told them this? Rachel and Leah answered and said unto him: “Is there yet any portion or inheritance for us in our father’s house? Are we not accounted by him strangers? For he hath sold us” (Gen. 31:14–15).

עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רועה היא. רחל רומז לשכינה כד"א רחל מבכה על בניה (ירמיה לא טו) וכרחל לפני גוזזיה (ישעיה נג ז) כד"א שכינה צועקת על בניה והיא בת לבן. הרמז כי היא בתו של אברהם אבינו ע"ה היונק מן החסד המלבין עונותיהם של ישראל והיא הרועה את הצאן ומנהגת את ישראל כדאמרינן מי ששמר את האבות ישמור את הבנים. כמה דאת אמר ואתנה צאני צאן מרעיתי (יחזקאל לד יז). וכתיב ורעי את גדיותיך וגו' (שה"ש א ח'):

וְהָאֱלֹהִים יוֹדֵעַ כִּי לְהִנָּשֵׂא אֶל הַצַּדִּיק עָשְׂתָה כֵן, וְרִחֵם עָלֶיהָ. וְזֶה טַעַם "וַיַּרְא אֱלֹהִים", כִּי חָמַל עָלֶיהָ שֶׁלֹּא יַעַזְבֶנָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים (הרד"ק) כִּי שְׁתַּיִם נָשִׁים שֶׁהָאַחַת אֲהוּבָה מְאֹד תִּקָּרֵא הַשְּׁנִיָּה שְׂנוּאָה כְּנֶגְדָּהּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר "וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה", לֹא שֶׁשְּׂנֵאָהּ, וְהָיְתָה בּוֹשָׁה בַּדָּבָר, וְרָאָה אֱלֹהִים אֶת עָנְיָהּ:

בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב. שֶׁהָיְתָה עִקַּר כַּוָּנָתוֹ, וְכֵן מִמֶּנָּה נוֹלְדוּ יוֹסֵף וּבִנְיָמִן, שֶׁהָיוּ מְעֻלִּים בַּשְּׁבָטִים, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה לו:) רָאוּי הָיָה יוֹסֵף שֶׁיֵּצְאוּ מִמֶּנּוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים כְּיַעֲקֹב, וְכְאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת נה:) עַל בִּנְיָמִין שֶׁמֵּת בְּעֶטְיוֹ שֶׁל נָחָשׁ, וְכֵן הֵעִיד בְּאָמְרוֹ "לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִין וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ" (תהלים פ:ג).

מֵתָה אָנֹכִי. כְּעִנְיַן "הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ" (ישעיהו נו:ג).

מתה אנכי, a figure of speech, meaning the same as הן אני עץ יבש, “here I am a dried out tree,” in Isaiah 56,3.

ויעבד יעקב ברחל. בעבור רחל:

הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי. לְפִי שֶׁרָחֵל אָמְרָה הָיָה לְךָ לְהִתְפַּלֵּל עָלַי, וְיַעֲקֹב הֵשִׁיב לָהּ וְכִי בַּעֲבוּר זֶה אָמַרְתְּ ״הָבָה לִּי בָנִים״, מַשְׁמָע עַל כָּל פָּנִים, וְכִי בָּטוּחַ אֲנִי שֶׁיְּקַבֵּל ה׳ תְּפִלָּתִי? כִּי אוּלַי יִגְרֹם הַחֵטְא שֶׁיָּסֵךְ ה׳ בֶּעָנָן לוֹ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה, כִּי כָּל מִי שֶׁנִּתְקַבְּלָה תְּפִלָּתוֹ דּוֹמֶה כְּאִלּוּ עוֹמֵד תַּחַת אֱלֹהִים מַמָּשׁ וְאֵין שׁוּם דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין אֱלֹהִים, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁאֵין תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת דּוֹמֶה כְּאִלּוּ יֵשׁ מָסָךְ מַבְדִּיל וְחוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין אֱלֹהִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (איכה ג, מד) ״סַכּוֹתָ בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה״, וְעָנָן זֶה הוּא הַחוֹמֶר הָאָפֵל אֲשֶׁר עַל פִּיו יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה נט, ב) ״עֲוֹנוֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּילִין בֵּינֵיכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם״, וּלְכָךְ אָמַר ״אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן״, כִּי מֵאַחַר שֶׁמָּנַע מִמֵּךְ וְלֹא מִמֶּנִּי, אִם כֵּן וַדַּאי יוֹדֵעַ ה׳ שֶׁיֵּשׁ בָּךְ אֵיזוֹ עָוֹן אֲשֶׁר גָּרַם לִמְנוֹעַ מִמֵּךְ פְּרִי בֶּטֶן, וְאוֹתוֹ עָוֹן יָסֵךְ בְּלִי סָפֵק מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה. מִיָּד נָתְנָה רָחֵל אֶל לִבָּהּ לְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשֶׂיהָ אֵיזוֹ עָוֹן גָּרַם לָהּ, וְלֹא מָצְאָה כִּי אִם מִדַּת הַקִּנְאָה שֶׁהָיְתָה בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל, א) ״וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחוֹתָהּ״, וְחָשְׁבָה שֶׁעָוֹן זֶה גָּרַם לָהּ שֶׁלֹּא הוֹעִילָה תְּפִלַּת יַעֲקֹב, עַל כֵּן נָתְנָה אֶל לִבָּהּ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה לְהַטּוֹת אֶל קָצֶה הָאַחֵר בַּדָּבָר שֶׁחָטְאָה בּוֹ, וְהוּא שֶׁמִּתְּחִלָּה נִתְקַנְּאָה אֲפִלּוּ בַּאֲחוֹתָהּ, וְאַחַר כָּךְ לֹא נִתְקַנְּאָה אֲפִלּוּ בְּשִׁפְחָתָהּ, עַל כֵּן אָמְרָה שֶׁבִּזְכוּת שֶׁאַכְנִיס צָרָתִי לְבֵיתִי אִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וְגוֹ׳. טַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר שֶׁלֹּא בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב ״שַׁלְּחֵנִי נָא״ כִּי אִם אַחַר שֶׁנּוֹלַד יוֹסֵף, לְפִי שֶׁהָיָה יַעֲקֹב מְסֻפָּק אִם יֵצְאוּ מִמֶּנּוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים אוֹ לֹא, כִּדְמַסִּיק (בבר״ר סח יא) אָמַר יַעֲקֹב: ״אִם הָאֲבָנִים מִתְאַחוֹת זוֹ לָזוֹ, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֲנִי מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים״ כוּ׳. שְׁמַע מִינָהּ שֶׁהָיָה מְסֻפָּק אִם יֵצְאוּ מִמֶּנּוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים. וּכְשֶׁאָמְרָה רָחֵל בִּנְבוּאָה ״יֹסֵף ה׳ לִי בֵּן אַחֵר״ וְלֹא בִּקְשָׁה בָּנִים הַרְבֵּה, שְׁמַע מִינָהּ שֶׁרוּחַ ה׳ דִּבֶּר בָּהּ שֶׁיֵּצְאוּ מִן יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים וְלֹא יוֹתֵר. עַל כֵּן אָמַר יַעֲקֹב ״שַׁלְּחֵנִי נָא״, כִּי אָז הָיָה בָּטוּחַ שֶׁלֹּא יוּכַל עֵשָׂו לְהָרְגוֹ, שֶׁהֲרֵי עֲדַיִן לֹא נוֹלַד בִּנְיָמִין, גַּם לֹא הָיְתָה מְעֻבֶּרֶת עֲדַיִן, שֶׁהֲרֵי עָשָׂה בְּסֻכּוֹת זְמַן רַב בְּעֵרֶךְ שְׁתֵּי שָׁנִים וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד בִּנְיָמִין. וּמִצַּד שֶׁהָיָה יַעֲקֹב בָּטוּחַ שֶׁלֹּא יוּכַל לוֹ עֵשָׂו, עַל כֵּן אָמַר ״שַׁלְּחֵנִי נָא״ עַכְשָׁיו, כִּי וַדַּאי לֹא יַעֲשֶׂה לִי מְאוּמָה, מֵאַחַר שֶׁלֹּא יָצְאוּ מִמֶּנִּי עֲדַיִן כָּל שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים.

“Am I in place of God?” Since Rachel said “you should have prayed for me,” Jacob replied to her, “Is this why you said Give me children? Do you think I am certain that God will accept my prayer? Perhaps sin will cause God to block my prayer with a cloud, for anyone whose prayer is accepted is like one who truly stands beneath God with nothing separating between him and God. But when one’s prayer is not heard, it is as if there is a dividing screen between him and God, as it is written You have covered Yourself with a cloud so that prayer cannot pass through (Lamentations 3:44). This cloud is the dark physicality through which all disputes and afflictions occur, as it is written Your iniquities have separated between you and your God (Isaiah 59:2). Therefore he said who has withheld from you the fruit of the womb, because since He withheld it from you and not from me, surely God knows that you have some sin which caused the withholding of children from you, and that sin will undoubtedly block prayer from passing through. Immediately Rachel took it to heart to examine her deeds to find which sin caused this, and she found nothing except the trait of jealousy that was in her, as it is said Rachel was jealous of her sister. She thought this sin caused Jacob’s prayer to be ineffective, therefore she took it to heart to repent by going to the opposite extreme in the matter in which she had sinned — whereas at first she was jealous even of her sister, afterwards she did not become jealous even of her maidservant. Therefore she said that in the merit of bringing her rival into her home, I too will be built up through her.” And it came to pass, when Rachel had given birth to Joseph, etc. The reason why Jacob only requested Please send me away after Joseph was born was because Jacob was uncertain whether 12 tribes would descend from him or not, as explained in Genesis Rabbah 68:11: Jacob said, If the stones join together with each other, I know that I will establish 12 tribes, etc. From this we can deduce that he was uncertain whether 12 tribes would descend from him. And when Rachel prophetically said May God add to me another son and didn’t ask for many children, this implies that the spirit of God spoke through her, indicating that exactly 12 tribes would come from Jacob, no more. Therefore, Jacob then said Please send me away, because at that point he was confident that Esau would not be able to kill him, since Benjamin had not yet been born, and Rachel was not even pregnant with him yet — as Jacob stayed in Sukkot for a considerable time, approximately two years, before Benjamin was born. Because Jacob was confident that Esau would have no power over him, he therefore said Please send me away at this time, knowing with certainty that nothing would be done to him since all 12 tribes had not yet emerged from him.

ואם תאמר ולמה רחל בוכה יותר משאר אמהות, ובמדרש איכה רבתי (פתיחתא סוף אות כד) אמר שם לפי שרחל אמנו אומרת להקב"ה מה עשו בני שכך הבאת עליהם פורענות, אם בשביל עבודה זרה שנקאת 'צרה', הלא אהבתי אישי יעקב ועבד בי ז' שנים (לעיל כט, כ), ולבסוף נתן אבי לו את אחותי לאשה (שם שם כד), וקבלתי אהבתי לבעלי ומסרתי הסימנים לאחותי. אני בשר ודם – ואתה מלך רחמן על אחת כמה וכמה שתרחם עליהם, והקב"ה משיב "יש שכר לפעולתך ושבו בנים מארץ אויב" (ר' ירמיה לא, טו). וביאור ענין זה כי בשביל שידעה רחל שיעקב ראוי שישא שתי נשים, כי אין העולם הזה – שהוא עולם החלוק והפירוד – ראוי שיהיה הכל באחדות, ואם לא היה ליעקב רק אשה אחת היו ישראל אחד, ולא היה יהודה מלאה ואפרים מרחל, כמו שלא יחצו לעתיד לימות המשיח, ומפני שראתה רחל דבר זה – קבלה באהבה, ולפיכך גם כן ראוי שימחול השם יתברך לישראל, כי מפני שאין האחדות בעולם הזה, ועדיין העבודה זרה בעולם – זהו שגורם לישראל לחטוא

ואפשר שבא לרבות שתי צדקניות כמותה רחל וחנה שנפקדו גם הן בראש השנה.

וכה משפטה של רחל שעל ידי בניה נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים, ועל ידי שמואל הרמתי נטלו בני עלי אפופסין שלהם, ובמשפט העמיד ארץ מכל אשר לפניו.

וזה פתיחת שער חדש שלא הי' ברחל שהי' הזכירה בהתגלות שמה וע"י שם אלקים שזהו משפט התושב"כ השייך להם מצד שהם אבות העולם ושורש הבריאה ובמטתו של יעאע"ה שהיתה שלימה ואין שום פסולת בשבטים עצמן כלל דכבר יצא כל הסריות בזרע עשו וכל מי שנושע לדורות על דרך זה בנתינת לאומים תחתיו הוא הישועה שנפתח כבר ע"י רחל אמנו ונקל לכל זרע יעקב והשיגו שכולם נקראו על שם זרע רחל עקרת הבית שארית יוסף ואדרבא העניים משתעשעים בבניהם יותר וכמשז"ל במ"ק (כ"ד ב') ובמס' שמחות (פ"ג ה"ד) דמצטערים במיתתם יותר לפי שאין להם שעשוע אחר, וע"כ כאשר צעקת איש הישראלי לבנים הוא מצד הזה מצד עצמו שאין חפץ בכל שעשועי העולם שהם אצלו כלא ונחשב כמת בלא בנים כאשר הוא אצל איש הישראלי אז המשפט לתת לאומים תחתיו, שהם אין חפצים בזה כלל רק בשעשועי והנאת עצמם, וע"כ זכתה רחל ליוסף שבו הוא שורש כח הפו"ר דויגו לרוב וכן עיקר שם אפרים כי הפרני וגו', וכן אמרו בני יוסף ליהושע ואני עם רב עד אשר עד כה ברכני ד' שבו שרש כח הריבוי הראוי לזרע ישראל שזכתה לו רחל ע"י צעקתה להש"י על זה במילוי חסרונה, וע"כ קראתו יוסף לומר יוסף ד' לי בן אחר כי לא נסתפקה בו עדיין שעדיין לא נשקע חשקה שחשקה לרבוי בנים, ואע"פ שהוא לבדו יד לשטנו של עשו וכל הריבוי יצא ממנו

הני תשע דר"ה כנגד מי, אמר רבי יצחק דמן קרטיגנין כנגד תשע אזכרות שאמרה חנה בתפילתה, דאמר מר בר"ה נפקדה שרה רחל וחנה.

רחל ולאה בנו שתיהן את בית ישראל , לאה ממנה יצאה מלוכה "יהודה גבר באחיו" , וכלל האומה שכח המלוכה חל עליו נקרא על שם יוסף, כדחז"לשכל ישראל קרויים יוסף "נוהג כצאן יוסף" .

רחל הולידה שני צדיקים. וכן ראוי להיות, כי רחל ה"ס שמטה, היושבת לעולם בין שני צדיקים. כמו שהזכר העליון, שהוא ז"א, יושב בין שתי נוקבין, שהן בינה ונוקבא, כן הנוקבא של מטה דהיינו הנוקבא שמחזה ולמטה דז"א, יושבת בין שני צדיקים, שהם יוסף ובנימין.