Mussarמוסר

The Manna: Daily Trust in Divine Providence

The manna's daily arrival and inability to be stored was designed as a spiritual test to cultivate Israel's trust in Hashem and dependence on His immediate provision rather than self-reliant accumulation. Classical and Hasidic commentaries explore how the manna's perishability trained the people to renew their faith and obedience each morning.

לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי

17 sources · 16 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The Torah itself anchors the daily rhythm of the mon in a test of obedience and faithfulness: Shemot 16:4 records Hashem's declaration that the people shall go out each day for that day's portion — "דבר יום ביומו" — precisely "in order to test them, whether they will walk in My Torah or not," establishing the daily collection as an intentional divine pedagogy rather than mere logistics.

Rashi (Shemot 16:4) identifies the specific commandments being tested — not hoarding and not going out on Shabbat to gather — framing the test as one of behavioral compliance with the mon's built-in constraints, while the Kli Yakar (Shemot 16:4) draws out the deeper structure: not leaving over is itself the proof of complete trust in Hashem, since one who has bread in his basket yet worries about tomorrow is already called "small of faith," and the daily mon was designed precisely to prevent such anxiety from ever taking root.

The Kad HaKemach (Trust, 1) states this principle most explicitly among the Rishonim: the mon fell day by day — not monthly, not annually — so that Israel would find themselves continually lacking and would therefore lift their eyes each day to their Father in heaven, with the express purpose that the quality of trust (מדת הבטחון) be strengthened in their hearts; and those who did leave over were the very ones Scripture brands as small of faith, as their leftovers turned to worms.

The Gemara in Yoma 76a offers the parable of a king who, when he provided his son's allowance annually, saw him only once a year, but when he provided it daily, the son came to him every day — so too Israel: the daily want drove daily relationship with God, and a father of many children who worried whether the mon would fall tomorrow was thereby compelled into constant reliance on Heaven.

The Yalkut Shimoni on Torah 258:3 records an additional explicit reason: even though a single day's portion of mon could theoretically sustain thousands of years' worth of need, the surplus was made to melt in the sun so that the people could not store it, and one of the stated reasons for this arrangement is "so that Israel would lift their eyes each day to their Father in heaven" — an unmistakable articulation of the trust-cultivation purpose.

Or HaChaim (Shemot 17:3) extends the logic beyond the daily collection to the withholding of the miracle itself until the people turned in supplication to their Creator, observing that Hashem was wise in giving only a day's portion at a time precisely so that the nation would be compelled to cry out and be heard — a dynamic in which dependency and prayer are structurally built into the miracle's design.

The deeper theological ground for the mon's pedagogy is stated directly in Devarim 8:3: He afflicted you and let you hunger and then fed you the mon which you did not know, in order to make you know that man does not live by bread alone but by every utterance of Hashem's mouth — the hunger preceding the mon being itself a purposeful humbling, and the mon's daily arrival being the experiential lesson that divine speech, not stored provision, is the true substrate of life.

The Sforno (Shemot 16:4) notes that the phrase "to test whether they will walk in My Torah" refers to the capacity for Torah study that the mon enabled: being sustained without toil freed Israel for Torah, as the tradition teaches that the Torah was given specifically to "eaters of the mon" — a reading that connects the trust embedded in the daily mon to the spiritual elevation it was meant to produce.

Kedushat Levi (Devarim, Ki Tavo) generalizes the mon's lesson into a principle of ongoing faith: just as one receives new vitality with each breath, so the person who internalizes this becomes, in a sense, a new creation each day — an inner renewal that recapitulates the structure of the mon, where trust is not a once-acquired possession but a daily act of turning toward Hashem.

Source 1 · Tanach
Verified

Exodus 16:4-5

שמות ט״ז

Exodus 16:4

Hashem describes the manna as a daily test of whether Israel will follow His instruction. The command to gather each day's portion, with a double portion before Shabbat, establishes dependence on a daily provision rather than ordinary accumulation.

וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא׃

See also

Source 2 · Tanach
Verified

Exodus 16:16-21

שמות ט״ז

Exodus 16:16

Israel is instructed to gather according to each person's need, not to preserve it until morning; those who leave it overnight find it wormy and spoiled. The passage directly dramatizes the discipline of receiving sustenance anew each day.

זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֔ה לִקְט֣וּ מִמֶּ֔נּוּ אִ֖ישׁ לְפִ֣י אׇכְל֑וֹ עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת מִסְפַּר֙ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם אִ֛ישׁ לַאֲשֶׁ֥ר בְּאׇהֳל֖וֹ תִּקָּֽחוּ׃

Source 3 · Tanach
Verified

Deuteronomy 8:2-3

דברים ח׳

Deuteronomy 8:3

Moshe explains that the wilderness experience, including hunger and manna, was meant to humble and test Israel and teach that human life depends not on bread alone but on Hashem's command.

וַֽיְעַנְּךָ֮ וַיַּרְעִבֶ֒ךָ֒ וַיַּאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽיעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כׇּל־מוֹצָ֥א פִֽי־יְהֹוָ֖ה יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם׃

See also

Source 4 · Chazal
Verified

Yoma 76a

יומא ע״ו א — ד"ה שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן

Yoma 76a:2

The Talmud analyzes the manna's unusual effects: for the righteous it was readily available, while others had to search, and it served as a means of evaluating and disciplining Israel. The discussion develops the manna as a daily lesson in differing degrees of reliance upon Hashem.

שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מִפְּנֵי מָה לֹא יָרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מָן פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה? אָמַר לָהֶם: אֶמְשׁוֹל לָכֶם מָשָׁל: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן אֶחָד, פָּסַק לוֹ מְזוֹנוֹתָיו פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה, וְלֹא הָיָה מַקְבִּיל פְּנֵי אָבִיו אֶלָּא פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה. עָמַד וּפָסַק מְזוֹנוֹתָיו בְּכׇל יוֹם, וְהָיָה מַקְבִּיל פְּנֵי אָבִיו כׇּל יוֹם. אַף יִשְׂרָאֵל, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה בָּנִים הָיָה דּוֹאֵג וְאוֹמֵר: שֶׁמָּא לֹא יֵרֵד מָן לְמָחָר, וְנִמְצְאוּ כּוּלָּן מֵתִים בָּרָעָב, נִמְצְאוּ כּוּלָּן מְכַוְּונִים אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

Furthermore, with regard to the manna: The students of Rabbi Shimon ben Yoḥai asked him: Why didn’t the manna fall for the Jewish people just once a year to take care of all their needs, instead of coming down every day? He said to them: I will give you a parable: To what does this matter compare? To a king of flesh and blood who has only one son. He granted him an allowance for food once a year and the son greeted his father only once a year, when it was time for him to receive his allowance. So he arose and granted him his food every day, and his son visited him every day. So too, in the case of the Jewish people, someone who had four or five children would be worried and say: Perhaps the manna will not fall tomorrow and we will all die of starvation. Consequently, everyone directed their hearts to their Father in heaven every day. The manna that fell each day was sufficient only for that day, so that all of the Jewish people would pray to God for food for the next day.

Source 5 · Chazal
Verified

Pesachim 54a

פסחים נ״ד א — ד"ה וְאוּר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אִיבְּרִי

Pesachim 54a:6

The passage lists ten phenomena created on Shabbat eve during twilight but revealed in the world only later: Miriam's well, the manna, the rainbow, writing and writing instrument, the tablets of the Ten Commandments, Moses' grave, the cave where Moses and Elijah stood, the donkey's opened mouth, and the earth's opened mouth to swallow the wicked.

וְאוּר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אִיבְּרִי? וְהָא תַּנְיָא: עֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אֵלּוּ הֵן: בְּאֵר, וְהַמָּן, וְקֶשֶׁת, כְּתָב, וּמַכְתֵּב, וְהַלּוּחוֹת, וְקִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וּמְעָרָה שֶׁעָמַד בּוֹ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ, פְּתִיחַת פִּי הָאָתוֹן, וּפְתִיחַת פִּי הָאָרֶץ לִבְלוֹעַ אֶת הָרְשָׁעִים.

The Gemara stated that fire was originally created at the conclusion of Shabbat. The Gemara asks: Was fire created at the conclusion of Shabbat? Wasn’t it taught in a baraita: Ten miraculous phenomena were created in heaven on Shabbat eve during twilight, and were revealed in the world only later? They were: Miriam’s well, and the manna that fell in the desert, and the rainbow, writing [ketav], and the writing instrument [mikhtav], and the tablets of the Ten Commandments, and the grave of Moses, and the cave in which Moses and Elijah stood, the opening of the mouth of Balaam’s donkey, and the opening of the earth’s mouth to swallow the wicked in the incident involving Korah.

Source 6 · Rishonim
Verified

Rashi on Exodus 16:4

רש"י על שמות ט״ז:ד׳

Rashi on Exodus 16:4

Rashi explains that the manna was a daily test: Israel was to follow Hashem's instructions about gathering it, and the need to collect it each day trained them to rely upon Him. This is one of the clearest classical formulations of the manna as a test of obedience and trust.

למען אנסנו הילך בתורתי. אִם יִשְׁמְרוּ מִצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בּוֹ, שֶׁלֹּא יוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא יֵצְאוּ בַּשַּׁבָּת לִלְקֹט:

Source 7 · Rishonim
Verified

Kad HaKemach, Trust

כד הקמח, בטחון — ד"ה בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ

Kad HaKemach, Trust:1

The passage states that the manna descended daily rather than in large quantities or for extended periods so that the Israelites would find themselves lacking provisions and continually look toward their Father in heaven, thereby strengthening their measure of trust; those who attempted to store manna overnight demonstrated weak faith, as indicated by the account of its decay.

ודרז"ל בענין הבטחון כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה, ומן הטעם הזה היה המן יורד לישראל דבר יום ביומו לא לחדש אחד ולא לשנים כדי שימצאו עצמן חסרי מזון וישאו עיניהם תמיד לאביהם שבשמים וכדי שתתתזק מדת הבטחון בלבם ולא היה אפשר באחד מהם להותיר ממנו עד מחרתו, וכבר ידעת באותן שהותירו ממנו שהיו קטני אמנה שהזכיר בהן הכתוב (שמות ט״ז:כ׳) וירם תולעים ויבאש.

Source 8 · Rishonim
Verified

Yalkut Shimoni on Torah 258:3

ילקוט שמעוני, שמות פרק טז, רנח

Yalkut Shimoni on Torah 258:3

Rabbi Elazar ben Rabbi Shimon states that manna fell daily for the entire forty-year period in the wilderness, as indicated by the phrase "a day's portion each day," and explains that although a thousand years equals one day before God (Tehillim 90:4), the manna descended daily and any surplus melted in the sun because of the burden of traveling; alternatively, the daily descent ensured that Israel would lift their eyes to their Father in heaven each day.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, מְזוֹן אַלְפַּיִם שָׁנָה הָיָה מָן יוֹרֵד בְּכָל יוֹם, דִּכְתִיב דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (תהלים צ, ד) "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל", אִם כֵּן לָמָּה הָיָה יוֹרֵד בְּכָל יוֹם וְהַמּוֹתָר (להלן פסוק כא) "וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס", מִפְּנֵי מַשּׂאוֹי הַדֶּרֶךְ. דָּבָר אַחֵר, שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל נוֹשְׂאִין עֵינֵיהֶן בְּכָל יוֹם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

Source 9 · Rishonim
Verified

Sforno on Exodus 16:4

ספורנו, שמות טז ד

Sforno on Exodus 16:4

Sforno explains that the manna was designed to test whether Israel would observe Hashem's instructions even when provision was miraculous and predictable. The daily collection trained them to receive what was allotted rather than seek security through excess.

לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי. כְּשֶׁיִּהְיֶה מִתְפַּרְנֵס שֶׁלֹּא בְּצַעַר, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה אֶלָּא לְאוֹכְלֵי הַמָּן.

Source 10 · Rishonim
Verified

Rashi on Exodus 16:21

רש"י על שמות ט״ז:כ״א

Rashi on Exodus 16:21

Rashi notes that the manna had to be gathered every day because it melted when the sun grew hot. The daily disappearance made dependence unavoidable and prevented Israel from treating yesterday's gift as a durable reserve.

וחם השמש ונמס. הַנִּשְׁאָר בַּשָּׂדֶה נַעֲשֶׂה נְחָלִים וְשׁוֹתִין מִמֶּנּוּ אַיָּלִים וּצְבָאִים, וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם צָדִין מֵהֶם וְטוֹעֲמִים בָּהֶם טַעַם מָן, וְיוֹדְעִים מַה שִּׁבְחָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל:

וחם השמש ונמס AND WHEN THE SUN WAXED HOT, IT MELTED — What was left in the field (outside the inhabited camp) melted and ran in streams; the harts and the roes drank therefrom, and the nations of the world hunted them and experienced through them the taste of the Manna, and thereby understood how great was Israel’s excellency (Mekhilta).

Source 11 · Acharonim
Verified

Or HaChaim on Exodus 17:3

אור החיים, שמות יז ג

Or HaChaim on Exodus 17:3

Q — At Refidim there was genuinely no water and the people were in real danger of dying of thirst — why would God bring them to such a desperate trial, the kind that 'breeds heresy'? And why does Moshe cry out against the people rather than pray for water as he did elsewhere?

A — Or HaChaim explains that God deliberately tested them to train them to lift their eyes in prayer — 'this is a great principle of faith and perfection of the soul.' For the same reason God gave the manna daily rather than monthly: the bond between Israel and their Father in Heaven must be constant and daily. God withheld the miracle until they would beseech their Creator, so that He could answer their cry.

וְתִמְצָא שֶׁנִּתְחַכֵּם ה׳ עַל הַדָּבָר וְלֹא נָתַן לָהֶם מָן יוֹם לְחֹדֶשׁ אֶלָּא דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, וַאֲשֶׁר עַל כֵּן מָנַע מֵהֶם הַנֵּס עַד שֶׁיִּתְחַנְּנוּ לְמוּל קוֹנָם וְיִשְׁמַע צַעֲקָתָם.

Source 12 · Acharonim
Verified

Kli Yakar on Exodus 16:4

כלי יקר, שמות טז ד

Kli Yakar on Exodus 16:4

Kli Yakar treats the manna's daily pattern as a spiritual test connected to trust in Hashem and the correction of attitudes formed in Egypt. The absence of a lasting stockpile keeps Israel conscious of immediate dependence.

וְכָל זֶה נֶאֱמַר עַל מִדַּת הַבִּטָּחוֹן, כִּי אִם לֹא יוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ, זֶהוּ מוֹפֵת שֶׁהֵם שְׁלֵמִים בְּמִדַּת הַבִּטָּחוֹן, כִּי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ וְאוֹמֵר ״מָה אֹכַל לְמָחָר?״, הֲרֵי זֶה מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה. וְכֵן אִם לֹא יֵצְאוּ בְּשַׁבָּת לִלְקוֹט, הֲרֵי הֵם בְּטוּחִים שֶׁמָּה שֶׁלָּקְטוּ אֶתְמוֹל יַסְפִּיק לָהֶם גַּם לְיוֹם הַמָּחֳרָת, וְאָז ״יֵלְכוּ בְתוֹרָתִי״, כִּי מִי שֶׁאֵינוֹ שָׁלֵם בְּמִדַּת הַבִּטָּחוֹן מְכַלֶּה כָּל יָמָיו לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס, וּמָתַי יַעֲשֶׂה לְבֵית ה׳ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה? כַּנּוֹדָע מִדַּרְכֵי רוֹב הָעוֹלָם הַהוֹלְכִים אַחַר הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ

Source 13 · Acharonim
Verified

Or HaChaim on Exodus 16:4

אור החיים, שמות טז ד

Or HaChaim on Exodus 16:4

Or HaChaim discusses the manna as a test of Israel's response to Hashem's command and providence. Its daily arrival and prescribed collection reveal whether Israel will trust divine provision rather than rely on independent calculation.

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי וְגוֹ׳. לֹא אָמַר הַכָּתוּב ״לֵאמֹר״. גַּם הִתְחִיל לְדַבֵּר נוֹכֵחַ וְסִיֵּם נִסְתָּר ״וְיָצָא הָעָם״ וְגוֹ׳. יִתְבָּאֵר עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא עה,א) כִּי הַמָּן הָיָה יוֹרֵד לַצַּדִּיקִים פֶּתַח אָהֳלוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְלֹא הָיָה צָרִיךְ לָצֵאת אַחֲרָיו, וְלִשְׁאָר הָעָם הָיָה יוֹרֵד בְּמָקוֹם אַחֵר וְהָיוּ יוֹצְאִים לִלְקוֹט, וְהוּא אָמְרוֹ הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ בְּאֵין צֹרֶךְ לָצֵאת לִלְקוֹט, אֲבָל הָעָם יֵצְאוּ וְיִלְקְטוּ. כְּנֶגֶד מַה שֶׁלֹּא בָּטְחוּ וְקָדְמוּ לִשְׁאוֹל יַשִּׂיגוּהוּ בְּטוֹרַח.

Source 14 · Hasidic
Verified

recovered from “Sefat Emet, Exodus, Beshalach 5631

Sefat Emet, Beshalach 5631

שפת אמת, שמות, בשלח א׳

Sefat Emet, Exodus, Beshalach 1

The Sefat Emet explains the manna as a daily revelation of divine life and provision, with Israel's receptivity renewed each day. Its perishability prevents reliance on material residue and directs the heart toward Hashem's ongoing giving.

תלקטוהו כו' אח"כ שבת כו' כמ"ש במ"א: דבר אל בנ"י וישובו כו'. י"ל טעם הענין שיצ"מ הי' נס שלא בהדרגה. והיא לשעה.

Source 15 · Hasidic
Verified

Kedushat Levi, Deuteronomy, Ki Tavo

קדושת לוי, דברים, כי תבוא

Kedushat Levi, Deuteronomy, Ki Tavo

In its treatment of Torah and Israel's covenantal relationship, Kedushat Levi presents Torah not merely as an inherited object but as something personally internalized and renewed by each Jew; this offers a Hasidic dimension to the question of personal responsibility for Torah.

וידבר משה והכהנים הלוים כו' היום הזה נהיית לעם גו' (דברים כז, ט). פירש רש"י בכל יום יהיה בעיניך כחדשים ועל ידי מה מחמת שאתה מאמין שבכל נשימה ונשימה אתה מקבל חיות חדש אם כן אתה בריה חדשה, אם כן תזכה על ידי אמונה זו לשמוע בכל יום את מעמד הר סיני, ואם כן כיון שתשמע מעמד הר סיני זהו שאמר ושמעת בקול ה' אלהיך, כי בלא זה אין אתה שומע בקול ה' רק דברי תורה. אבל כשאתה זוכה לשמוע בכל עת מעמד הר סיני תזכה לשמוע בקול גופא של ה' אלהיך:

Source 16 · Hasidic
Verified

Sefat Emet, Exodus, Beshalach 29:2

שפת אמת, בשלח תרל"ח תר"ס

Sefat Emet, Exodus, Beshalach 29:2

The manna was a direct flow from Heaven without transformation, unlike food from the earth which comes through changes and combinations of inanimate and plant matter.

בפרשת המן הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. איתא המן בזכות משה. כי המזון הבא מן הארץ הוא ע"י שינוים ומורכבים מדומם וצומח. אבל המן הוא השפע הבא מן השמים בלי שינוי.

Source 17 · Modern
External

ספר תולדות יצחק

רבבות אפרים, ח״ז סי׳ שפ״א

Revavos Ephraim 7:381

Each day when a person rises from sleep in the morning, it is as if they become a new creation, as written "new each morning"; therefore a person must renew themselves and add to their service of Hashem each morning upon rising.

ודמעות. )ד( ולהזכיר בכל בוקר מה ששמעתי בשם קדוש א׳ ע״ז שמברכין בכל יום שלא עשני גוי. לפי שבכל יום בקום האדם משנתו בבוקר נעשה כבדיה חדשה כדכתיב חדשים לבקרים. לכן צריך האדם בכל יום בקימו בבוקר להתחדש ולהוסיף בעבודת הש״י.

On this pageEach day when a person rises from sleep in the morning, it is as if they become a new creation, as written "new each morning"; therefore a person must renew themselves and add to their service of Hashem each morning upon rising.

Revavos Ephraim 7:381 — page scan on HebrewBooks
Page 351

Revavos Ephraim is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify
  • כי אין לחם - והלא המן היה יורד להם בכל יום... אבל זו היתה תלונתם, אמרו הנה ענינינו משונה, אין לנו לחם ומים כשאר האומות, כי שאר האומות אם היו זכאין או חייבין יש להם לחם לשובע ואין צריך לומר המים, אבל אנו עיקר כל הנהגותינו ומאכלנו ומשתנו בענין מחודש, כי אין לנו לחם ביום אחד לימים הרבה כשאר האומות... וזו היא הדבה שהוציאו במן שהיה להם לכבוד ומעלה היו נותנין בו דופי, כי למעלת דור המדבר שהיו כמלאכי השרת היה המן בא להם דבר יום ביומו, כדי שיהיו עיניהם תלויות תמיד אל ה'. והענין היה להם להרגיל נפשם במדת הבטחון והאמונה בשם יתברך, ולפי שחטאו בהוצאת דבה נענשו בעונש נחש המוציא דבה...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • זבדי בן לוי אמר, שני אלפים אמה היה יורד המן בכל יום, והיה עומד עד ארבע שעות, כיון שהיה השמש באה עליו היה נימוק ונעשה נחלים נחלים ושוטף ויורד, ולמי היה מתוקן עכשיו, לצדיקים לעולם הבא, מי שהוא מאמין זוכה ואוכל ממנו, ומי שאינו מאמין אל ירא בפלגות וגו' (איוב כ'). וכיון שהיה יורד בנחלים היו אומות העולם באין לשתות ממנו, והוא נעשה בפיהם גד ולענה, שנאמר (במדבר י"א) והמן כזרע גד הוא וגו', אבל לישראל נעשה בתוך פיהם דבש, כשם שאומר (שמות ט"ז) וטעמו כצפיחית בדבש. אמר ר' יהודה הלוי ב"ר שלום חשבון הוא שהיה המן יורד לשיראל בכל יום מזון שני אלפים שנה, וגבהו ששים אמה, כתיב במבול ביום הזה נבקעו כל מעינות וגו' (בראשית ז'), וכתיב במן ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח (תהלים ע"ח), הדלת ארבע חלונות, וכתיב נוצר חסד (שמות ל"ד), וכתיב פוקד עון אבות וגו', מיכאן שמדה טובה מרובה על מדת פורעניות חמש מאות כפלים, שתי חלונות שנפתחו במבול ירדו כל אותן הגשמים שנים עשר חדש, וכאן כתיב ודלתי שמים פתח, מיכאן שהיה המן יורד בכל יום מזון שני אלפים שנה.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • בענין המן, דכתיב למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וכו', פירש שכל המזון בצירוף הארה ממוצא פי ה' שמעורב בלחם, ולכן כפי מה שנתעלו דור המדבר ניזונו ממאכל רוחני, שהיה קרוב יותר לכח מוצא פי ה' קודם שהיה מתלבש בלבוש גשמי. וכתוב דבר יום ביומו כנ"ל, שהיה דבוק בשורש החיות, דכתיב בטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית, וכמו שאמרו הזן את העולם כולו בטובו, אך כתוב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, שלא הכל זוכין לטוב הגנוז...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • והוא שרמז להם משה רבינו ע"ה באמרו "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם" וגו'. ופירושו לא היה המן מוטבע ומכוון אל מזגם שיתקיימו בו כל אותו הזמן הארוך, אבל הכונה במזון ההוא להודיע כי הלחם, אף אם שוה לטבעם ומזגם אין החיות והקיום ממנו, כי אם ברצון השם הדבק בו ומקיימם, ולהעמידם על זאת האמונה האכילם את המן שהוא מוצא פי ה', בסוד "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", והיה מתגשם והיו ניזונים בו, וכאילו ניזונים ממוצא פי ה' ורוחו ומתקיימים בו, ואלו נזונו באור עצמו שהמן ההוא תולדות ממנו, ויזכו אל העלוי בנפשם ואל הדביקות באור ההוא עד שיתקיימו בגוף ובנפש קיום נצחי...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • כל מי שבוטח בהשי"ת מדת החסד המפרנסת העולם מקיפתו מכל צד, שנאמר "והבוטח בה' חסד יסובבנו", והוא המציא לו סבות שיתפרנס בהם, ודרשו רז"ל: מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, הרי זה מקטני אמנה, ומן הטעם הזה היה המן יורד לבני ישראל דבר יום ביומו, כדי שישאו עיניהם תמיד לאביהם שבשמים, וכדי שתתחזק מדת הבטחון בלבם. בזכות הבטחון נגאלו ישראל ממצרים, שכן אמרו במדרש תהלים "אליך זעקו ונמלטו", כל כך למה? "בך בטחו ולא בושו", הכל בזכות הבטחון. ומפני שמדת הבטחון עיקר גדול בתורה מצינו שהתורה מיוסדת עליה ונקראת "בטחון", שכתוב: "עיר גבורים עלה חכם ויורד עוז מבטחה".

    from our library copy — not yet checked against the original

  • במנחת חביתין שנקראת מנחת חינוך, וכהן גדול מקריב בכל יום, ונראה כי הכהן גדול מתחדש בכל יום ומתעלה מיום ליום, לכן מביא בכל יום המנחה, ובגמרא מבעי אי כהני שלוחי דידן או דרחמנא, ואפשר כי הכהן הגדול לכולי עלמא שלוחי דרחמנא, שנקרא מלאך ה' צב-אות, וכמו שהמלאכים מתחדשים לבקרים, כמו כן הכהן גדול...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • הפרק ג' נזכור בו מופתי הר״ל וטענותיו ותשובותיו לקיים החדוש על הדרך שזכר: ולפי שתשובותיו בנויות על דעתו בחידוש דאינו לזוכרו תחילה. והוא היות העולם וחלקיו והזמן מכללם מחודש ולא מן האפס הגמור אלא מגשם קדום פשוט מכל צורה בלתי שומר תמונתו. והנה הביאהו לזה הדעת החמש אם למה שנמצא בעולם בכללו וחלקיו כל עילות ההווה במה שהוא הווה. וזה כי כשחקרנו בסגולות ההוה מצאנום ג׳. א׳ שההווה אפשר שיהיה בו סבה תכליתיית כי חבלתי הווה המאמר בו שיהיה לתכלית מה הוא מאמר סותר נפשו לפי מה שיחשב ולזה לא תנתן בדבר מהגימטריא סבה תכליתית לפי שאינו מפעולת פועל. והב׳ שתהוה אפשר שימצאו בו דברים בלתי מחוי׳ לעצמותו כי הבלתי הווה אי אפשר שימצאו בו דברים חוץ מטבעו. וזה שאם לא היו לו הדברים בטבע היה מחוייב שיהיו במקרה והוא נמנע בדברים הבלתי הווים התמדיים כי המקרה לא יתמיד. והג' כי ההווה איפשר שיחיו בו בעצמותו דברים בעבור זולתו. ואולם הבלתי הווה דנה לא יתכן בו סבה תכליתית כל שכן שלא יהיה בו תכלית בעבור זולתו. וכאשר התאמת לו זה לקח בסדור מופתיו. ואמר למה שהתפרסם מסדור עצם הגרמים השמימיים היותם בתכלית השלמות להשלים אל הנמצאות עד אם היה נפסד מעט הסדור היו נפסדות אלו הנמצאות באלו תאמר מרחק הגרם השמימיי מהארץ ומרחק קצתם מקצתם ושיעורי הכוכבים וסדורם ומקומותם בגלגליהם ומרחביחם וחלוף נצוצים והרבה מכיוצא באלו בהסבה התכליתית בהם מבוארת שתאמת אצלו היות הגרמים השמימיים מפעולת פועל וכאשר התאמת לו היותם מפעולת פועל יחוייב שיהיו מחודשים במוחלט כמו שהתבאר בסגולת ההויה הראשונה ויהיו מספר המופתים בזה במספר הדברים שהתבאר בהם היותם לתכלית מה ולפי שהתבאר גם כן שטבע הגרם השמימיי אחד ומצאנו בהם דברים בלתי מחוייבים להם מצד טבעם כאלו תאמר היותם מתחלפות בכמות ומצד התנועה ובהארה. ובספיריות כמו שקדם בטענות הרב הנה חוייב לו גם כן שיהיו מחודשים כמו שהתבאר לסגולת ההוה השני. ולפי שהתבאר גם כן שכל מה שימצא בגרמים השמימיים מהמרחקים והנטיות וחלוף ניצוצי הכוכבים הוא בעבור זולתם והוא להשלים הנמצאות השפלות והוא הסגולה השלישית בהווה הנה יחוייב לו גם כן שיהיו מחודשים. ולפי שכבר יחשב בדברים היותם פועלים בדבר בשיושפע מהם תמיד כאלו תאמר שכבר יושפע מהציור אשר לגרמים השמימיים בנימוס הנמצאות והתנועות אשר להם מהגשמיים המאירים באורם ולזה למערער שיטעון שעם היות התבאר בגרם השמימיי היותו מפועלת פועל לא יתבאר היותו מחודש. וזה שכבר ושפע מציאותו ממנו תמיד ויתאמת בזה היותו מפעלת פועל ואם היה שאיננו מחודש הנה חתר להתיר זה הספק בשאמר שלא יתכן שימצא דמיון זה כי אם במקרים אשר אין להם קיום מעצמם כמו התנועה והאור אבל בדברים אשר להם קיום בעצמם לא יתכן בשום צד. וזה שכאשר הנחנו הדבר הקיים בעצמו יושפע תמיד מזולתו יתחייבו לו בטולים רבים מהם שיהיה הדבר מלא דבר הווה ונפסד אל לא דבר ושיהיה הזמן מחובר מעתות ושלא יהיו הגרמים השמימיים מנמצאים בפעל ושלא יהיה שם תנועה מדובקת. וזה כאשר הנחנו מציאות הגלגלים שופעת תמיד ממנו יתברך ויתעלה שמו לעד ולנצח נצחים הנה יחוייב שיפסדו הגלגלים תכף השפעם. וזה שאם אמרנו שיפעלם מהגלגלים הנמצאים קודם הנה אין שם פועל אחר שהם תמיד באופן אחר מהנמצאות. וגם כן יחוייב שיהיו בעת האחד הווים ונפסדים. וזה שאם הנחנו שהם הווים בעת האחד ונפסדים בעת הסמוך לו לא תהיה בכאן תנועה מדובקת ויתחייב גם כן שיהיה עתה דבק לעתה ויהיה זמן מחובר מעתות. ולפי שמציאות הגלגלים לא יתמיד כי אם עת האחד יחוייב שלא יהיו נמצאים בפעל וכמו אלו הבטולים ואחרים רבים זולתם יתחייבו לו כלם מהנחתינו היות הגלגלים שופעות תמיד ממנו יתברך שמו יתעלה לעדו לנצח נצחים. ולזה מה שיחוייב שנתחדשו בבחירה ורצון. והנה אחר שנתאמת לו זה חייב גם כן בזמן היותו מכלל הנבראים ונתבאר לו מזה ביטול דעת קצת הקודמים שיאמינו שהיה בכאן עולם אחר עולם וזה אל לא תכלית. ואופן הבאור בזה רוצה לומר היות הזמן מחודש תחילה הניח מה שהתבאר בספר השמע שהזמן מהכמה המתדבק והוא בנושא בלתי מיוחד כאלו תאמר התנועה שהוא ואם היה מיוחד לתנועה היומית היה זה בהנחה לא בטבע. וזה שכבר ישועה באיזו תנועה שתהיה הקודם והמתאחר והוא הזמן. והתבאר שם גם כן שמציאותו בין הנה והפעל ושהזמן החולף יש לו דין מה שנפעל. והזמן העתיד דין מה שבכח יאמר לעולם בבחינת העתיד והוא מבואר גם כן שאין בו ריבוי בעצמו היו נמצאים בו תכליות מוגבלים בענין באישים והיה נמנע בהם שיהיו אמצע. אבל התכליות הנמצאים בזמן אפשר בהם שיהיו אמצע. ולזה מה שיחוייב בו שיהיה האחד בעצמות. וכשהונח זה כן התחיל לבאר שהזמן בעל תכלית. ובאר זה מפנים מהם שכבר הונח שהזמן מחכמה והכמה במה שהוא כמה בעל תכלית לפי שהוא משער ומגביל בעל חכמה יוליד בתמונה הא' שהזמן ב״ת. ועם שההקדמה האחת מבוארת בעצמה הוא יעוד על אמתתה שכשנעבור במיני חכמה נמצאים כלם ב״ת כאילו תאמר הגשם והשטח והקו והמקום. ואם היה שהמספר יתומה אל מה שיתוסף וזה אל לא תכלית הנה הב״ת בו בפעל ההוספה או בפעל החלוקה אבל בשאר המינים התכלית בהם לעולם שמור. ולזה היה מבואר בזמן ב״ת וכאשר התבאר לו זה חייב בו שיהיה מחודש. וזה שא״א שיאמר שיהיה לפני זה הזמן ב״ת זמן אדר ב״ת וכן לבלתי תכלית שכבר הונח שהוא אחד ומרובה ואין בו ריבוי בעצמות וכבר חתר הפילוסוף להקיש הבב״ת הנאמר בשיעור ובמספר לזמן ואמר שכבר יראה מהם שמציאות הבב״ת יהיה במה שבכח. ולזה אחר שיהיה מציאות הזמן איננו בפעל שיהיה המציאות בב״ת וטעה בשנים. הא' כי הבב״ת יאמר בהם בשתוף כי במספר ובשעור יאמר בב״ת בפעל ההוספה שהוא משיג ממשיגי חכמה ובזמן יאמר בכמה עצמו. והב' שבשיעור ובמספר יאמר בהוספה שהוא כח גמור ובזמן יאמר בו חלוף שהונח דינו דין הפעל ולזה יאמר שהגשם והשעור מחוייב היותם ב״ת לא מפני היות׳ נמצאי' בפעל לבד כמו שדמה שאם כן היה אפשר בזמן שהונח שאינו בפעל גמור שימצא בו בב״ת אבל מצד טבע הכמות ולזה היה מחוייב בזמן שיהיה ב״ת ומחודש במוחלט ומהם שכבר יראה בחפוש שהגשם וכל משיניו. בכל המאמרות שהם בעל תכלית בעצם. וכאשר היה הזמן דבק לתנועה והתנועה למתנועע והמתנועע גשם יראה שיחוייב היות הזמן ב״ת בעצם ואם היה לו העדר התכלית במקרה והוא האריך בביאור שהגשם וכל משיגיו ב״ת בעצם ואין לנו בו עסק עתה שכבר יתבאר במעט עיון למי שעיין בטבעיות. ונשוב למה שהיינו בו מסדור מופתיו לבאר שאי אפשר שיהיה הזמן בב״ת ומהם שלפי שהוא מבואר שבגרמים השמימיים חלוף תנועות במהירות ואיחור כמו שהתבאר שהגלגל היומי יותר ממהר מגלגל הככבים הקיימים הוא מוייב שאי אפשר בזמן החולף שיהיה בב״ת כשנצרף אל זה הקדמה אחת ידועה בעצמה והוא שאין בב"ת גדול מב״בת וזה שכל אחד מהמהיר והמאוחר סבב סבובים בב״ת יתחייב אם כן שלא יהיה שם מהיר ומאוחר הפך מה שנראה בחוש. ומהם שאם היה הזמן החולף בב״ת היה מחוייב שיהיה הירח לוקה זמן אין תכלית לו. וכן השמש ולהיות הבב״ת שוה לבב״ת חיוב שיהיו המאורות לוקים תמיד ומהם כי למה שהתבאר מעניין הזמן היותו מתדמ׳ החלקי׳ הוא ראוי שאי זה הלק שיהי׳ בזמן שיהיה בו מתי על ענין אחד ומהם לפי שהזמן הוא מדובק ומתהוה בהתהוות התנועה על נכחותה. והמתהוה במה שהוא מתהוה יחוייב שיתוסף תמיד כל מה שהתמידה ההויה הנה הוא א"כ נוסף בהתהוות התגועה וכאשר הנחנו הזמן החולף בב״ת הנה אין רושם לתנועה בתוספת הזמן כי אף כשחסרנו ממנה לא יפחות הזמן ולא יוסיף ומהם שהזמן משער התנועה על נכחותה והמשער יחריב שיהיה מוגבל וב״ת ומהם שאם היה הזמן החולף בב״ת הנה לא יהיה כשנניח זמן ואחריו זמן וזה אל לא תכלית כי לא יתחדש מזה בב״ת אלא כשנניח זמן ולפניו זמן לבלתי תכלית תהיה הויית הזמן אם בן מהצד הקודם והוא מבואר הבטול שכבר הונח שהכח אמנם היה מהצד המתאחר לא מהצד הקודם ומהם לפי שהצד המתאחר מהזמן הוא בכח גמור הנה יותר ראוי בו שיהיה בב״ת וכשיתבאר בו שהתכלית שמור בו לעולם כ״ש שראוי זה בצד החלוף ומהם שאם היה הזמן החולף בב״ת היתה התנועה המתנועע בו בב״ת ולפי שהוא מבואר מענין הזמן שהוא מספר תנועת הגרם השמימיי בקודם ובמתאחר כאשר צויר ציור שלם. והתבאר מהגרם השמימיי היותו מחודש הנה בהכרח הזמן מחודש. וכמו שבאר זה בזמן באר כן בתנועה ובדמות המופתים ההם ואחר כך באד במה שנראה מהגלות הארץ היותו מחודש למה שנמצא בו מסגולות ההוה אשר קדם זכרם. וזה שכבר יראה שהגלות החלק ההוא הוא לתכלית שיתהוו הנמצאות שפלות בו והוא מבואר שלא יתנהו טבע היסוד המימיי והארצי אלא טבעם יתן שיהי' יסוד הארץ מוקף מהמי' ולא יתנהו ג״כ טבע הגרמים השמימיי' וזה מבואר למי שיש לו מעט הרגל בלמוד ובמשפטי הככבים ולזה הוא מבואר שהגלות הארץ הוא מחודש ויתחייב א"כ שיהיה המינים מחודשים מזולת מינם בהתחלת הוייתם וכשהתבאר לו זה נעזר גם כן במה שנמצא משלמות החכמות שהגיע מזמן קרוב ולפי שהאדם משתוקק להם בטבע הוא רחוק שיאמן שהמין האנושי קדום והחכמות מחודשות וכן הדין בתורת האלהי' שהיו הנימוסים חסרי' מאד עד שרצה המקום לזכות את ישראל והוא רחוק מאד שיעבור זמן בלתי ב״ת עם נמוסים חסרים וכן יראה זה מעניין חלוף הלשונות להיות הדבר מבואר בהם היותם הסכמיי' כמו שהתבאר במקומו והוא מחוייב שיהיו המסכימים קודמים להסכמתם בזמן ואין ראה שיאמר שיהיו זמן בב״ת בלא הסכמה להיות האדם מדיני בטבע וצריך אל קבוץ זולתו לצורכי מחיתו ודי בזה ראי׳ על היות העולם מחודש ואולי שיהי׳ חדושו מגשם קדום דק מכל צורה הנה זה באר אותו בזה הדרך כבר יחשב כי טבע החלוקה יחייב שיהי' חדוש העולם אם יש מיש או יש מאין והנה מיש כב' התבאר המנעו מכל דברינו וזה שיתחייב שיהי' צורה מה שלא מצינו חומר רק מצורח ואם היה לו צורה הנה לו תנועה ומנוחה טבעיות ויתחייב מזה זמן קדום שהתבאר המנעו ואם יש מאין גם כן הוא מבואר מפני׳ מהם שהתהוות הגשם מלא דבר הוא רחוק משיצוייר כי אם היה שהצורה הפועלת תחדש צורות מלא דבר לפי שתתן הצורה לחמר המוכן לקבלה ובכלל תתן דומה למי שבעצמה אבל איך תתן גשמות ואין יחס בינה׳ כלל ומהם שיהי' מחוייב שיהי׳ שם רקות קודם היות העולם וזה שהרקות אשר בהם נמצא העולם לא ימלט מהיות בהם אפשרות שימצא בהם גשם ואין רקית זולת זה ומהם שאחר שיהיה הפנוי מוכן לקבל רצוי הסבה הפועלת על יחס א׳ היה מהווי׳ שיושפע גשם בכל הפנוי ויהיה א"כ גשם בב״ת מה שאין שם דבר לא מצד הפועל ולא מצד הפעולי' שיהיה בעבורו קבול הצורה במקום מיוחד ומהם שלא ימלט קודם שימצא העולם מהיותו או אפשר' או מחוייב או נמנע ואם היה מחריב לא סר היותו ואם היה נמנע לא יתכן היותו ולזה יחוייב שיהיה אפשר אבל האפשרות יצטרף אל נושא ומה' כי לפי שהפועל וחמתפעל מן המצטרפים והמצטרפים הם נמצאים יחד הנה כאשר נמצא הפועל בכל נמצא המתפעל בכח והמתפעל בכח גשם יחוייב אם כן שיהיה שם גשם קודם היות העולם וכאשר התבאר זה המנע' היות ההויה יש מיש ויש מאין הנה יחוייב שיהיה יש מיש בצד מה ויש מאין בצד מה ואולם היות׳ יש מיש הוה שתהיה מגשם והיותו יש מאין היא שתהיה מגשם נעדר מכל צורה וכזה יותרו כל הספקות כי הספק שהניחו אם היה יש מיש הוא בעבור התנועה וכשהנחנוהו נעדר מכל צור׳ לא תהיה תנועה והספקות שישיגו להנה׳ יש מאין הוא בעבור שלא הניחו לזאת ההויה נושא וכשהנחנו נושא סרו כל הספקות ולזה החליט המאמר שחדוש העולם היה מגשם קדום נפשט מכל צור' בלתי שומר תמונתו ר״ל שיהיה נעדר הטבע שימשך ממנו לגשם שמירת התמונה וציור החדוש היה בששם קצתו שומר תמונתו והוא חגרם השמימיי וברא בו ככבים וגלגלים ומקצתו שם בין הגלגלים מתחלפי המרכז כדי שלא יהא שם רקות. נמשך החכם הזה לדעתו בתכונת הגלגלים ואולם היה אפשר לש״י שיתן לחמר א׳ בעינו צורות מתחלפות אחר שההוייה רצוני וכשהתישב לו זה לקח בהתר הספקות אשר חניעוהו כת מאמיני הקדמות כמו שקדם לנו בפרק הא׳ מזה המאמר אחר שהתיר קצת ספקות שהעי' בהגהתו זאת והם אלו. הא' שכבר יחוייב בזה הגשם אם שלא יותיר ממנו דבר כשנברא העולם ואם שיותיר ממנו ואם היה שיותיר יראה שהמותר הוא לבטלה ואם היה שלא יותיר איך קרה שיסכים גדלו לגדל העולם שכבר יראה שהגדל הנמצא לבעלי נפש הוא מוגבל ואם היה שיהיה לו רחב מה הוא מפני הטבע החשיי ועוד שלא ימלט מהיותו כדורי התמונה קודם ההויה או שהיה בתמונה אחרת ואם היה כדורי הוא מן התמה איך הסכים כדרותו לכדרות העולם ואם לא היה כדורי הוא מחריב שיהיה שם רקות כשהנחנו שהש״י קבענו ושמוהו תמונה כדורית. ב׳ שהויית העולם יחוייב שתהיה מקרית למה שקרה שיהי' נמצא מזה הגשם השעור שישלם בו העולם שאם לא כן היה הש״י באופן שלא יושפע ממנו דבר ג׳ שהיו׳ שם דבר קדמון זולתי הש״י היא מגונה מאד כי יראה שהם שתי רשויות חלילה. ד׳ שכבר יחשב שיהיה חושי אם מתנועע ואם נח ואיך שיהיה יחריב שיהיה לו טבע וצורה הפך מה שהונח הגשם החומר לא ימצא רק מצור' כ״ש שיהיה רק מצור' זמן אין לו תכלית ושהדבר כשימצא חסר לפי טבעו מעט מהזמן וזמן המצאו בתאר שלם הוא זמן ארוך מאד ולפי הנחתנו יהיה הגשם באופן אחר זמן ארוך לאין תכלית יותר מזמן המצאו שלם. ז׳ מאי זה זמן שאנחנו נמצא בכל הויה שאינה הזדמן ולזה איך יצוייר שיתהוו מחמר אחד הטבעים הנמצאים בעולם ומי הכריח החמר לקבל כל הצורות שכבר יחשבו שמקומות המעלה והמטה נמצאים וא״כ יתחייב שיהיו היסודות נמצאים והגרם השמימי. ט' מה זה שהביא הפועל לפעול בעת ההיא האם נתחדש׳ לו ידיעת לא היתה לו או היה לו מונע והוס׳ והנה זה כולו מבואר הבטול אלו הן הספקות אשר העיד בהנחתו זאת התרם בדרך שאבאר אם תחלה למה שהגשם ההוא איננו מפעולת פועל אם היה שיותיר ממנו אחר הוית העולם לא יקרה ממנו בטל אחר שא״א בו שיהיה לתכלית ידוע וכזה הותר הספק הא' ואם השני לא יתחייב זה שאין חסרון למטיב כשלא ימצא מקבל ההטבה וכמו שלא היה חסרון בחק הש״י כשלא יברא העולם כשלא יהיה שם גשם כלל יקבל הבריאה כן לא יהיה חסרון בחקו כשלא יברא העולם כשלא ימצא מהגשם המקבל הבריאות שעור הראוי ואם הג' לא יחריב מהיות הגשם קדמון שיהיה אלוה שאין האלהות מצד היותו קדמין אבל מצד עצם מדרגתו שיושפע ממנו והטוב והסדר במציאות אבל הגשם ההוא הוה בתכלית החסרות וההעדר הטוב בעצמותו ולפי שכל מה שקנה מהטוב הוא יותר שלם ולזה היה החי יותר שלם מהצומח׳ והאדם מהחי היה זה הגשם החסר מכל חסר רחוק מאד מהאלהות ואם הד' הנה היות הגשם אם נח ואם מתנועע יצדק בגשם טבעי אבל בגשם נעדר מקבל טבע לא יצדקו עליו תנועה ומנוחה טבעית כמו שלא יצדקו על האבן ראות ועורון ואם הה' כבר יחשב בו שאיננו רחוק שימצא גשם בלא צור' מיוחדת אבל אולי מחריב שימצא וזה שאנחנו נמצא צורה עם חומר בצורות ההיולנית ומצאנו גם כן צורה בלא חומר בצורות הנבדלות הנה ראוי א"כ שימצא חומר בלא צורה ואולם היה בלתי אפשר באלו הנמצאות להיותם מלובשי׳ באיכיות הראשונות אשר הם בצורות ליסודות יהיה בלתי אפשר שיופשטו במוחלט ואולם מה שנא' שיחריב שיעמוד בזולת הצור' אין תכלית לו הוא שקר למה שכבר קדם שלא היה זמן קודם בריאת העולם ואם הוא כבר יתאמת שזמן השלמות ראוי שיהיה יותר גדול למי שיש לו טבע כי הוא ינהיגה ויישירהו אל השלמות אבל הגשם הזה כבר הונח אין לו טבע וג״כ התבאר שלא עמד זמן בחסרונו קודם בריאת העולם ואם הז' הנה ההויה החלקים אין ראוי שהוקש אלא התכלית וכ״ש זו שהיתה רצוני' וזה שההויה הזאת תיוחס אל רצון הש״י ונתן טבע לדבר לקבל רצונו וכבר נעמוד על עצם השמע החמר לפעול הצור׳ הנבדלה ממה שימצא מן הפלא בבריאת ב״ח מהנעת החמר עד שיובר' ממנו מה שיאות להעשות ממנו אבר אבר וכן בתנועות הרצוניות שהאדם בציורו הנעימות יגי׳ כלי הקל בהנעות נפלאות מזולת שיתבונן בהם ואם הב״ת הנה המעלה והמטה אינה מצד הרחקים אלא מצד הדברים הקלים והכבדים הנמצאים שם וכבר הגשם ההוא בזולת צור׳ לא כבר ולא קל אם הט' הנה למה שהיתה הבריאה לתכלית הטבה והחגיגה כבד חייב ההתחלה שיהיה להטבה ההיא התחלה זמנית ולזה לא יתכן השאלה למה לא היה אותו קודם לכן לפי שאיך שיהיה שתפו׳ השאלה למה לא היה קודם הנה זה שעור מה שהתיר באלו הספקות ואולי בספקות אשר הגיעו כת מאמיני הקדמות הנה יהיה הספקות בדרך זה אמנם בספקות אשר מצד הזמן אם תחלה לא יתחייב מאמרינו שהזמן היה אלא שנתאחר ולא הי׳ קודם ואולם הגזרה שהסכימו עליה שכל הווה הווה בזמן וזה שכבר נמצא במתחדש שיתחדש בזולת זמן כאלו תאמר השינוי שיתחדש במשתנה הרמוז אליו שהוא בזולת זמן ולפי שהזמן מקרה דבק לכל שינוי ומתחדש בהתחדשו הוא מחוייב שאם היה הווה שאיננו הווה בזמן ואולם הב׳ שהוא מצד העת' הנה העתה אשר יהיה התחלת הזמן לא יחלוק הקודם והמתאחר וזה אם לא וכל הויית הדמיון כבר יהיה צודק שאין כל מה שלא יכלהו הדמיון כוזב וזה נאמר שהעת׳ יש לו ב׳ צדדים א׳ הוא חלוק הקודם והמתאחר והב׳ הגבלות החלק מהזמן דרמוז אליו ואמנם היות העת׳ בכח לא יחייב היותו חולק הקודם למתאחר כי טבע הזמן כן חייב שא״א שימצא העתה בפעם עם מה שהוא לו התחלה שכבר קדם שהזמן עצמו א״א בו שימצא יחד ואולם הג' הנה התרו ממה שיקל שקדימת מכח אל הפעל תצדק בההוי׳ חלקים מפני שהיא לכח נושא והיה הזמן נמצא אבל בהויה התכלית לא לפי שהזמן מתחדש בחדוש העולם שהכח כשהוא במה שממנו לא יחריב מציאותו זמן כי אין שם עדיין תנועה ואולם בספקות אשר מצד התנועה אם תחלה הנה קדימ' תנועה ההעתק לתנועת החלקית לא יחייב קדימתה לחויי׳ הכוללת אבל שתנועת ההויה היה הקודמת ואם הב׳ כשהנחנו תנועה תהיה היא הא׳ לא יחוייב שיקדם לה וזה אם מצד הפועל שיפעל עת אחר שלא יפעל הנה ואם נודע שהוא יציאה מן הכח אלא הפעל לא יחריב שיהוא שם שינוי וזה שהיציאה מן הכח אל הפעל אשר תפעל להתפעל הוא השינוי לא היציא מן הכח אל הפעל אשר בפועל לפעו׳ שאם לא היו שתי תנועות יחד ההתנועעות וההנע' וכבר התבאר בספר השמע אלא תנועה א״כ נושא ב׳ מצד וזה שכאשר תיוחס אל המני' תקרא הנע׳ וכסתיוחס אל המתנועע תקרא התנועעות ואמנם מצד המתפעל הנה אם היה האפשרות אשר בטבע יחוייב שיקח שינוי לחדוש אפשרות השינוי הנה לא יחוייב לאפשרות אשרמצד הרצון המופשט שיקדם לו שינוי אבל אפשרות השינוי הנה על יחס א׳ ככל הזמן ולזה לא יצדק חיוב קדימ' שינוי ואולם בספקות אשר מפאת הגרם אם תחלה עם תיות בהוייה חלקים מהפך אל הפך לא יחוייב זה בהוייה הכוללת וכ״ש בהוייה המיוחסת אל הרצון ואולם בב׳ הנה כאשר היה לדבר הא' כח על דברים מתנגדים יצדק שיהיו הכוחות מוגבלים בכח הקרוב אשר דורך אל הדבר ההוא ואנחנו אם חייבנו שיהיה זמן דריכתו אל ההויה בב״ת היה מקום לספק אבל מה שהונח שנהתהוה ברצון מזולת שיהיה דורך בו קורא שנתהוה ולא ימנע ג"כ אחר שאין לו סבות ההפסד שישאר נצחי ואמנם היותו נעדר זמן בב״ת ברצון לא ינגד אפשרות מציאותו אחר שמציאותו ברצון וכן מה שחזק טענתו כי אם הונחו המציאות וההעדרה אפשריות והונח אחד מהם נמצא תמיד יקרה מזה בטל הנה הבטל הוא אם נניחהו נמצא בחיוב אבל אם נניחהו נמצא בחיוב אבל אם נניחהו באפשרות לא יקרה בטל ומה שחזק טענתו שיחוייב היות נמצא ונעד' יחס שאם לא כן יהיה זמן ב״ב תחל לזמן בב״תהנה אם הודינו שהיה העיל' זמן נעדר בב״ת לא יתחייב זה אלא כמו שיתחייב לפלוסוף האומ' בקדמו' אם נניח עתות וחלוף הקודם והמתאחר שכל א׳ בב״ת והוא חלק למקובץ שיהיה בב״ת אלא שזה אפשר בו מהצד שהוא ב״ת לכן מה שחזק עוד טענתו שכבר יחשב שהאמצעי בין הגפרד ובין הנמצא תמיד הוא הוה נפסד הנהו הוא בלתי צודק שהאמצעי האמתי היה הנמצא בעת מן העתים נעדר בקצתם וכן מה שחזק עוד טענתו מפני טבע הדבר שאם היה הנה טבעות מקבל ההויה וההפסד א״א שישאר נצחי הנ״ל מה שהונח שאין לדבר טבע אלא מה שהקנהו הש״י בחייה כללי׳ הנה לא יחוייב בו שיפסד ואם היה היום ואם כבר יראה זה באישי הנמצאים שההווה נפסד לא יצדק זה בהויה הכוללת וביחוד בגרמי' השמימים שאין להם סבות ההפסד לא מפאת הפועל ולא מפאת המתפעל ואולם בספקות אשר מפאת החמר אם תחלה מה שהוא נמנע בחמר הא' הוא שיהיה רק מצור' אחר שקבל הטבע ונתלבש מי' צורו׳ אבל קודם זה אינו נמנע בגשם ההוה היותו רק מצור׳ כמו שהונח ואולם בב׳ הנה לא יתחייב היותו מלא גשם במוחלט אבל כמו שהונח מגשם משולל מכל צור' ואולם בספקות אשר מצד הפועל הנה למה שהחכמה האלהית כן גזרה בהטבה הזאת והיה ההתחלה החמרית כן חייבה להתחדש בזמן הנה אין שינוי בחקו כזה כי הוא תמי' נמצא עם רצון ההטבה אלא שמהכרח המקבל היה שתתחדש ואם היה שנוד׳ שהיה זמן בב״ת בזולת נימוס הנמצאות זו הנה היה תפיש׳ עלינו אסקנ׳ הנימוס מהם אבל להיותו יתברך מקנה להם הנימום אין חזק בז' ואולם מה שחזק הפלוסוף מהיות הקודמים מיחסים השמים למשכן הרוחניות הנה לנצחיותם והיותם מורים על כח ממציא' וכ״ש שראוי ומחוייב לנו לחזק האמת מפשוטי התורה המורים על הדעת הז' כפי מה שיראה החכם הז' אשר האריך בדבריו אלה מא׳ ואנחנו בחרנו בקצור ההכרח בזה הפרק: הפרק ג' נזכור בו מופתי הר״ל וטענותיו ותשובותיו לקיים החדוש על הדרך שזכר: ולפי שתשובותיו בנויות על דעתו בחידוש דאינו לזוכרו תחילה. והוא היות העולם וחלקיו והזמן מכללם מחודש ולא מן האפס הגמור אלא מגשם קדום פשוט מכל צורה בלתי שומר תמונתו. והנה הביאהו לזה הדעת החמש אם למה שנמצא בעולם בכללו וחלקיו כל עילות ההווה במה שהוא הווה. וזה כי כשחקרנו בסגולות ההוה מצאנום ג׳. א׳ שההווה אפשר שיהיה בו סבה תכליתיית כי חבלתי הווה המאמר בו שיהיה לתכלית מה הוא מאמר סותר נפשו לפי מה שיחשב ולזה לא תנתן בדבר מהגימטריא סבה תכליתית לפי שאינו מפעולת פועל. והב׳ שתהוה אפשר שימצאו בו דברים בלתי מחוי׳ לעצמותו כי הבלתי הווה אי אפשר שימצאו בו דברים חוץ מטבעו. וזה שאם לא היו לו הדברים בטבע היה מחוייב שיהיו במקרה והוא נמנע בדברים הבלתי הווים התמדיים כי המקרה לא יתמיד. והג' כי ההווה איפשר שיחיו בו בעצמותו דברים בעבור זולתו. ואולם הבלתי הווה דנה לא יתכן בו סבה תכליתית כל שכן שלא יהיה בו תכלית בעבור זולתו. וכאשר התאמת לו זה לקח בסדור מופתיו. ואמר למה שהתפרסם מסדור עצם הגרמים השמימיים היותם בתכלית השלמות להשלים אל הנמצאות עד אם היה נפסד מעט הסדור היו נפסדות אלו הנמצאות באלו תאמר מרחק הגרם השמימיי מהארץ ומרחק קצתם מקצתם ושיעורי הכוכבים וסדורם ומקומותם בגלגליהם ומרחביחם וחלוף נצוצים והרבה מכיוצא באלו בהסבה התכליתית בהם מבוארת שתאמת אצלו היות הגרמים השמימיים מפעולת פועל וכאשר התאמת לו היותם מפעולת פועל יחוייב שיהיו מחודשים במוחלט כמו שהתבאר בסגולת ההויה הראשונה ויהיו מספר המופתים בזה במספר הדברים שהתבאר בהם היותם לתכלית מה ולפי שהתבאר גם כן שטבע הגרם השמימיי אחד ומצאנו בהם דברים בלתי מחוייבים להם מצד טבעם כאלו תאמר היותם מתחלפות בכמות ומצד התנועה ובהארה. ובספיריות כמו שקדם בטענות הרב הנה חוייב לו גם כן שיהיו מחודשים כמו שהתבאר לסגולת ההוה השני. ולפי שהתבאר גם כן שכל מה שימצא בגרמים השמימיים מהמרחקים והנטיות וחלוף ניצוצי הכוכבים הוא בעבור זולתם והוא להשלים הנמצאות השפלות והוא הסגולה השלישית בהווה הנה יחוייב לו גם כן שיהיו מחודשים. ולפי שכבר יחשב בדברים היותם פועלים בדבר בשיושפע מהם תמיד כאלו תאמר שכבר יושפע מהציור אשר לגרמים השמימיים בנימוס הנמצאות והתנועות אשר להם מהגשמיים המאירים באורם ולזה למערער שיטעון שעם היות התבאר בגרם השמימיי היותו מפועלת פועל לא יתבאר היותו מחודש. וזה שכבר ושפע מציאותו ממנו תמיד ויתאמת בזה היותו מפעלת פועל ואם היה שאיננו מחודש הנה חתר להתיר זה הספק בשאמר שלא יתכן שימצא דמיון זה כי אם במקרים אשר אין להם קיום מעצמם כמו התנועה והאור אבל בדברים אשר להם קיום בעצמם לא יתכן בשום צד. וזה שכאשר הנחנו הדבר הקיים בעצמו יושפע תמיד מזולתו יתחייבו לו בטולים רבים מהם שיהיה הדבר מלא דבר הווה ונפסד אל לא דבר ושיהיה הזמן מחובר מעתות ושלא יהיו הגרמים השמימיים מנמצאים בפעל ושלא יהיה שם תנועה מדובקת. וזה כאשר הנחנו מציאות הגלגלים שופעת תמיד ממנו יתברך ויתעלה שמו לעד ולנצח נצחים הנה יחוייב שיפסדו הגלגלים תכף השפעם. וזה שאם אמרנו שיפעלם מהגלגלים הנמצאים קודם הנה אין שם פועל אחר שהם תמיד באופן אחר מהנמצאות. וגם כן יחוייב שיהיו בעת האחד הווים ונפסדים. וזה שאם הנחנו שהם הווים בעת האחד ונפסדים בעת הסמוך לו לא תהיה בכאן תנועה מדובקת ויתחייב גם כן שיהיה עתה דבק לעתה ויהיה זמן מחובר מעתות. ולפי שמציאות הגלגלים לא יתמיד כי אם עת האחד יחוייב שלא יהיו נמצאים בפעל וכמו אלו הבטולים ואחרים רבים זולתם יתחייבו לו כלם מהנחתינו היות הגלגלים שופעות תמיד ממנו יתברך שמו יתעלה לעדו לנצח נצחים. ולזה מה שיחוייב שנתחדשו בבחירה ורצון. והנה אחר שנתאמת לו זה חייב גם כן בזמן היותו מכלל הנבראים ונתבאר לו מזה ביטול דעת קצת הקודמים שיאמינו שהיה בכאן עולם אחר עולם וזה אל לא תכלית. ואופן הבאור בזה רוצה לומר היות הזמן מחודש תחילה הניח מה שהתבאר בספר השמע שהזמן מהכמה המתדבק והוא בנושא בלתי מיוחד כאלו תאמר התנועה שהוא ואם היה מיוחד לתנועה היומית היה זה בהנחה לא בטבע. וזה שכבר ישועה באיזו תנועה שתהיה הקודם והמתאחר והוא הזמן. והתבאר שם גם כן שמציאותו בין הנה והפעל ושהזמן החולף יש לו דין מה שנפעל. והזמן העתיד דין מה שבכח יאמר לעולם בבחינת העתיד והוא מבואר גם כן שאין בו ריבוי בעצמו היו נמצאים בו תכליות מוגבלים בענין באישים והיה נמנע בהם שיהיו אמצע. אבל התכליות הנמצאים בזמן אפשר בהם שיהיו אמצע. ולזה מה שיחוייב בו שיהיה האחד בעצמות. וכשהונח זה כן התחיל לבאר שהזמן בעל תכלית. ובאר זה מפנים מהם שכבר הונח שהזמן מחכמה והכמה במה שהוא כמה בעל תכלית לפי שהוא משער ומגביל בעל חכמה יוליד בתמונה הא' שהזמן ב״ת. ועם שההקדמה האחת מבוארת בעצמה הוא יעוד על אמתתה שכשנעבור במיני חכמה נמצאים כלם ב״ת כאילו תאמר הגשם והשטח והקו והמקום. ואם היה שהמספר יתומה אל מה שיתוסף וזה אל לא תכלית הנה הב״ת בו בפעל ההוספה או בפעל החלוקה אבל בשאר המינים התכלית בהם לעולם שמור. ולזה היה מבואר בזמן ב״ת וכאשר התבאר לו זה חייב בו שיהיה מחודש. וזה שא״א שיאמר שיהיה לפני זה הזמן ב״ת זמן אדר ב״ת וכן לבלתי תכלית שכבר הונח שהוא אחד ומרובה ואין בו ריבוי בעצמות וכבר חתר הפילוסוף להקיש הבב״ת הנאמר בשיעור ובמספר לזמן ואמר שכבר יראה מהם שמציאות הבב״ת יהיה במה שבכח. ולזה אחר שיהיה מציאות הזמן איננו בפעל שיהיה המציאות בב״ת וטעה בשנים. הא' כי הבב״ת יאמר בהם בשתוף כי במספר ובשעור יאמר בב״ת בפעל ההוספה שהוא משיג ממשיגי חכמה ובזמן יאמר בכמה עצמו. והב' שבשיעור ובמספר יאמר בהוספה שהוא כח גמור ובזמן יאמר בו חלוף שהונח דינו דין הפעל ולזה יאמר שהגשם והשעור מחוייב היותם ב״ת לא מפני היות׳ נמצאי' בפעל לבד כמו שדמה שאם כן היה אפשר בזמן שהונח שאינו בפעל גמור שימצא בו בב״ת אבל מצד טבע הכמות ולזה היה מחוייב בזמן שיהיה ב״ת ומחודש במוחלט ומהם שכבר יראה בחפוש שהגשם וכל משיניו. בכל המאמרות שהם בעל תכלית בעצם. וכאשר היה הזמן דבק לתנועה והתנועה למתנועע והמתנועע גשם יראה שיחוייב היות הזמן ב״ת בעצם ואם היה לו העדר התכלית במקרה והוא האריך בביאור שהגשם וכל משיגיו ב״ת בעצם ואין לנו בו עסק עתה שכבר יתבאר במעט עיון למי שעיין בטבעיות. ונשוב למה שהיינו בו מסדור מופתיו לבאר שאי אפשר שיהיה הזמן בב״ת ומהם שלפי שהוא מבואר שבגרמים השמימיים חלוף תנועות במהירות ואיחור כמו שהתבאר שהגלגל היומי יותר ממהר מגלגל הככבים הקיימים הוא מוייב שאי אפשר בזמן החולף שיהיה בב״ת כשנצרף אל זה הקדמה אחת ידועה בעצמה והוא שאין בב"ת גדול מב״בת וזה שכל אחד מהמהיר והמאוחר סבב סבובים בב״ת יתחייב אם כן שלא יהיה שם מהיר ומאוחר הפך מה שנראה בחוש. ומהם שאם היה הזמן החולף בב״ת היה מחוייב שיהיה הירח לוקה זמן אין תכלית לו. וכן השמש ולהיות הבב״ת שוה לבב״ת חיוב שיהיו המאורות לוקים תמיד ומהם כי למה שהתבאר מעניין הזמן היותו מתדמ׳ החלקי׳ הוא ראוי שאי זה הלק שיהי׳ בזמן שיהיה בו מתי על ענין אחד ומהם לפי שהזמן הוא מדובק ומתהוה בהתהוות התנועה על נכחותה. והמתהוה במה שהוא מתהוה יחוייב שיתוסף תמיד כל מה שהתמידה ההויה הנה הוא א"כ נוסף בהתהוות התגועה וכאשר הנחנו הזמן החולף בב״ת הנה אין רושם לתנועה בתוספת הזמן כי אף כשחסרנו ממנה לא יפחות הזמן ולא יוסיף ומהם שהזמן משער התנועה על נכחותה והמשער יחריב שיהיה מוגבל וב״ת ומהם שאם היה הזמן החולף בב״ת הנה לא יהיה כשנניח זמן ואחריו זמן וזה אל לא תכלית כי לא יתחדש מזה בב״ת אלא כשנניח זמן ולפניו זמן לבלתי תכלית תהיה הויית הזמן אם בן מהצד הקודם והוא מבואר הבטול שכבר הונח שהכח אמנם היה מהצד המתאחר לא מהצד הקודם ומהם לפי שהצד המתאחר מהזמן הוא בכח גמור הנה יותר ראוי בו שיהיה בב״ת וכשיתבאר בו שהתכלית שמור בו לעולם כ״ש שראוי זה בצד החלוף ומהם שאם היה הזמן החולף בב״ת היתה התנועה המתנועע בו בב״ת ולפי שהוא מבואר מענין הזמן שהוא מספר תנועת הגרם השמימיי בקודם ובמתאחר כאשר צויר ציור שלם. והתבאר מהגרם השמימיי היותו מחודש הנה בהכרח הזמן מחודש. וכמו שבאר זה בזמן באר כן בתנועה ובדמות המופתים ההם ואחר כך באד במה שנראה מהגלות הארץ היותו מחודש למה שנמצא בו מסגולות ההוה אשר קדם זכרם. וזה שכבר יראה שהגלות החלק ההוא הוא לתכלית שיתהוו הנמצאות שפלות בו והוא מבואר שלא יתנהו טבע היסוד המימיי והארצי אלא טבעם יתן שיהי' יסוד הארץ מוקף מהמי' ולא יתנהו ג״כ טבע הגרמים השמימיי' וזה מבואר למי שיש לו מעט הרגל בלמוד ובמשפטי הככבים ולזה הוא מבואר שהגלות הארץ הוא מחודש ויתחייב א"כ שיהיה המינים מחודשים מזולת מינם בהתחלת הוייתם וכשהתבאר לו זה נעזר גם כן במה שנמצא משלמות החכמות שהגיע מזמן קרוב ולפי שהאדם משתוקק להם בטבע הוא רחוק שיאמן שהמין האנושי קדום והחכמות מחודשות וכן הדין בתורת האלהי' שהיו הנימוסים חסרי' מאד עד שרצה המקום לזכות את ישראל והוא רחוק מאד שיעבור זמן בלתי ב״ת עם נמוסים חסרים וכן יראה זה מעניין חלוף הלשונות להיות הדבר מבואר בהם היותם הסכמיי' כמו שהתבאר במקומו והוא מחוייב שיהיו המסכימים קודמים להסכמתם בזמן ואין ראה שיאמר שיהיו זמן בב״ת בלא הסכמה להיות האדם מדיני בטבע וצריך אל קבוץ זולתו לצורכי מחיתו ודי בזה ראי׳ על היות העולם מחודש ואולי שיהי׳ חדושו מגשם קדום דק מכל צורה הנה זה באר אותו בזה הדרך כבר יחשב כי טבע החלוקה יחייב שיהי' חדוש העולם אם יש מיש או יש מאין והנה מיש כב' התבאר המנעו מכל דברינו וזה שיתחייב שיהי' צורה מה שלא מצינו חומר רק מצורח ואם היה לו צורה הנה לו תנועה ומנוחה טבעיות ויתחייב מזה זמן קדום שהתבאר המנעו ואם יש מאין גם כן הוא מבואר מפני׳ מהם שהתהוות הגשם מלא דבר הוא רחוק משיצוייר כי אם היה שהצורה הפועלת תחדש צורות מלא דבר לפי שתתן הצורה לחמר המוכן לקבלה ובכלל תתן דומה למי שבעצמה אבל איך תתן גשמות ואין יחס בינה׳ כלל ומהם שיהי' מחוייב שיהי׳ שם רקות קודם היות העולם וזה שהרקות אשר בהם נמצא העולם לא ימלט מהיות בהם אפשרות שימצא בהם גשם ואין רקית זולת זה ומהם שאחר שיהיה הפנוי מוכן לקבל רצוי הסבה הפועלת על יחס א׳ היה מהווי׳ שיושפע גשם בכל הפנוי ויהיה א"כ גשם בב״ת מה שאין שם דבר לא מצד הפועל ולא מצד הפעולי' שיהיה בעבורו קבול הצורה במקום מיוחד ומהם שלא ימלט קודם שימצא העולם מהיותו או אפשר' או מחוייב או נמנע ואם היה מחריב לא סר היותו ואם היה נמנע לא יתכן היותו ולזה יחוייב שיהיה אפשר אבל האפשרות יצטרף אל נושא ומה' כי לפי שהפועל וחמתפעל מן המצטרפים והמצטרפים הם נמצאים יחד הנה כאשר נמצא הפועל בכל נמצא המתפעל בכח והמתפעל בכח גשם יחוייב אם כן שיהיה שם גשם קודם היות העולם וכאשר התבאר זה המנע' היות ההויה יש מיש ויש מאין הנה יחוייב שיהיה יש מיש בצד מה ויש מאין בצד מה ואולם היות׳ יש מיש הוה שתהיה מגשם והיותו יש מאין היא שתהיה מגשם נעדר מכל צורה וכזה יותרו כל הספקות כי הספק שהניחו אם היה יש מיש הוא בעבור התנועה וכשהנחנוהו נעדר מכל צור׳ לא תהיה תנועה והספקות שישיגו להנה׳ יש מאין הוא בעבור שלא הניחו לזאת ההויה נושא וכשהנחנו נושא סרו כל הספקות ולזה החליט המאמר שחדוש העולם היה מגשם קדום נפשט מכל צור' בלתי שומר תמונתו ר״ל שיהיה נעדר הטבע שימשך ממנו לגשם שמירת התמונה וציור החדוש היה בששם קצתו שומר תמונתו והוא חגרם השמימיי וברא בו ככבים וגלגלים ומקצתו שם בין הגלגלים מתחלפי המרכז כדי שלא יהא שם רקות. נמשך החכם הזה לדעתו בתכונת הגלגלים ואולם היה אפשר לש״י שיתן לחמר א׳ בעינו צורות מתחלפות אחר שההוייה רצוני וכשהתישב לו זה לקח בהתר הספקות אשר חניעוהו כת מאמיני הקדמות כמו שקדם לנו בפרק הא׳ מזה המאמר אחר שהתיר קצת ספקות שהעי' בהגהתו זאת והם אלו. הא' שכבר יחוייב בזה הגשם אם שלא יותיר ממנו דבר כשנברא העולם ואם שיותיר ממנו ואם היה שיותיר יראה שהמותר הוא לבטלה ואם היה שלא יותיר איך קרה שיסכים גדלו לגדל העולם שכבר יראה שהגדל הנמצא לבעלי נפש הוא מוגבל ואם היה שיהיה לו רחב מה הוא מפני הטבע החשיי ועוד שלא ימלט מהיותו כדורי התמונה קודם ההויה או שהיה בתמונה אחרת ואם היה כדורי הוא מן התמה איך הסכים כדרותו לכדרות העולם ואם לא היה כדורי הוא מחריב שיהיה שם רקות כשהנחנו שהש״י קבענו ושמוהו תמונה כדורית. ב׳ שהויית העולם יחוייב שתהיה מקרית למה שקרה שיהי' נמצא מזה הגשם השעור שישלם בו העולם שאם לא כן היה הש״י באופן שלא יושפע ממנו דבר ג׳ שהיו׳ שם דבר קדמון זולתי הש״י היא מגונה מאד כי יראה שהם שתי רשויות חלילה. ד׳ שכבר יחשב שיהיה חושי אם מתנועע ואם נח ואיך שיהיה יחריב שיהיה לו טבע וצורה הפך מה שהונח הגשם החומר לא ימצא רק מצור' כ״ש שיהיה רק מצור' זמן אין לו תכלית ושהדבר כשימצא חסר לפי טבעו מעט מהזמן וזמן המצאו בתאר שלם הוא זמן ארוך מאד ולפי הנחתנו יהיה הגשם באופן אחר זמן ארוך לאין תכלית יותר מזמן המצאו שלם. ז׳ מאי זה זמן שאנחנו נמצא בכל הויה שאינה הזדמן ולזה איך יצוייר שיתהוו מחמר אחד הטבעים הנמצאים בעולם ומי הכריח החמר לקבל כל הצורות שכבר יחשבו שמקומות המעלה והמטה נמצאים וא״כ יתחייב שיהיו היסודות נמצאים והגרם השמימי. ט' מה זה שהביא הפועל לפעול בעת ההיא האם נתחדש׳ לו ידיעת לא היתה לו או היה לו מונע והוס׳ והנה זה כולו מבואר הבטול אלו הן הספקות אשר העיד בהנחתו זאת התרם בדרך שאבאר אם תחלה למה שהגשם ההוא איננו מפעולת פועל אם היה שיותיר ממנו אחר הוית העולם לא יקרה ממנו בטל אחר שא״א בו שיהיה לתכלית ידוע וכזה הותר הספק הא' ואם השני לא יתחייב זה שאין חסרון למטיב כשלא ימצא מקבל ההטבה וכמו שלא היה חסרון בחק הש״י כשלא יברא העולם כשלא יהיה שם גשם כלל יקבל הבריאה כן לא יהיה חסרון בחקו כשלא יברא העולם כשלא ימצא מהגשם המקבל הבריאות שעור הראוי ואם הג' לא יחריב מהיות הגשם קדמון שיהיה אלוה שאין האלהות מצד היותו קדמין אבל מצד עצם מדרגתו שיושפע ממנו והטוב והסדר במציאות אבל הגשם ההוא הוה בתכלית החסרות וההעדר הטוב בעצמותו ולפי שכל מה שקנה מהטוב הוא יותר שלם ולזה היה החי יותר שלם מהצומח׳ והאדם מהחי היה זה הגשם החסר מכל חסר רחוק מאד מהאלהות ואם הד' הנה היות הגשם אם נח ואם מתנועע יצדק בגשם טבעי אבל בגשם נעדר מקבל טבע לא יצדקו עליו תנועה ומנוחה טבעית כמו שלא יצדקו על האבן ראות ועורון ואם הה' כבר יחשב בו שאיננו רחוק שימצא גשם בלא צור' מיוחדת אבל אולי מחריב שימצא וזה שאנחנו נמצא צורה עם חומר בצורות ההיולנית ומצאנו גם כן צורה בלא חומר בצורות הנבדלות הנה ראוי א"כ שימצא חומר בלא צורה ואולם היה בלתי אפשר באלו הנמצאות להיותם מלובשי׳ באיכיות הראשונות אשר הם בצורות ליסודות יהיה בלתי אפשר שיופשטו במוחלט ואולם מה שנא' שיחריב שיעמוד בזולת הצור' אין תכלית לו הוא שקר למה שכבר קדם שלא היה זמן קודם בריאת העולם ואם הוא כבר יתאמת שזמן השלמות ראוי שיהיה יותר גדול למי שיש לו טבע כי הוא ינהיגה ויישירהו אל השלמות אבל הגשם הזה כבר הונח אין לו טבע וג״כ התבאר שלא עמד זמן בחסרונו קודם בריאת העולם ואם הז' הנה ההויה החלקים אין ראוי שהוקש אלא התכלית וכ״ש זו שהיתה רצוני' וזה שההויה הזאת תיוחס אל רצון הש״י ונתן טבע לדבר לקבל רצונו וכבר נעמוד על עצם השמע החמר לפעול הצור׳ הנבדלה ממה שימצא מן הפלא בבריאת ב״ח מהנעת החמר עד שיובר' ממנו מה שיאות להעשות ממנו אבר אבר וכן בתנועות הרצוניות שהאדם בציורו הנעימות יגי׳ כלי הקל בהנעות נפלאות מזולת שיתבונן בהם ואם הב״ת הנה המעלה והמטה אינה מצד הרחקים אלא מצד הדברים הקלים והכבדים הנמצאים שם וכבר הגשם ההוא בזולת צור׳ לא כבר ולא קל אם הט' הנה למה שהיתה הבריאה לתכלית הטבה והחגיגה כבד חייב ההתחלה שיהיה להטבה ההיא התחלה זמנית ולזה לא יתכן השאלה למה לא היה אותו קודם לכן לפי שאיך שיהיה שתפו׳ השאלה למה לא היה קודם הנה זה שעור מה שהתיר באלו הספקות ואולי בספקות אשר הגיעו כת מאמיני הקדמות הנה יהיה הספקות בדרך זה אמנם בספקות אשר מצד הזמן אם תחלה לא יתחייב מאמרינו שהזמן היה אלא שנתאחר ולא הי׳ קודם ואולם הגזרה שהסכימו עליה שכל הווה הווה בזמן וזה שכבר נמצא במתחדש שיתחדש בזולת זמן כאלו תאמר השינוי שיתחדש במשתנה הרמוז אליו שהוא בזולת זמן ולפי שהזמן מקרה דבק לכל שינוי ומתחדש בהתחדשו הוא מחוייב שאם היה הווה שאיננו הווה בזמן ואולם הב׳ שהוא מצד העת' הנה העתה אשר יהיה התחלת הזמן לא יחלוק הקודם והמתאחר וזה אם לא וכל הויית הדמיון כבר יהיה צודק שאין כל מה שלא יכלהו הדמיון כוזב וזה נאמר שהעת׳ יש לו ב׳ צדדים א׳ הוא חלוק הקודם והמתאחר והב׳ הגבלות החלק מהזמן דרמוז אליו ואמנם היות העת׳ בכח לא יחייב היותו חולק הקודם למתאחר כי טבע הזמן כן חייב שא״א שימצא העתה בפעם עם מה שהוא לו התחלה שכבר קדם שהזמן עצמו א״א בו שימצא יחד ואולם הג' הנה התרו ממה שיקל שקדימת מכח אל הפעל תצדק בההוי׳ חלקים מפני שהיא לכח נושא והיה הזמן נמצא אבל בהויה התכלית לא לפי שהזמן מתחדש בחדוש העולם שהכח כשהוא במה שממנו לא יחריב מציאותו זמן כי אין שם עדיין תנועה ואולם בספקות אשר מצד התנועה אם תחלה הנה קדימ' תנועה ההעתק לתנועת החלקית לא יחייב קדימתה לחויי׳ הכוללת אבל שתנועת ההויה היה הקודמת ואם הב׳ כשהנחנו תנועה תהיה היא הא׳ לא יחוייב שיקדם לה וזה אם מצד הפועל שיפעל עת אחר שלא יפעל הנה ואם נודע שהוא יציאה מן הכח אלא הפעל לא יחריב שיהוא שם שינוי וזה שהיציאה מן הכח אל הפעל אשר תפעל להתפעל הוא השינוי לא היציא מן הכח אל הפעל אשר בפועל לפעו׳ שאם לא היו שתי תנועות יחד ההתנועעות וההנע' וכבר התבאר בספר השמע אלא תנועה א״כ נושא ב׳ מצד וזה שכאשר תיוחס אל המני' תקרא הנע׳ וכסתיוחס אל המתנועע תקרא התנועעות ואמנם מצד המתפעל הנה אם היה האפשרות אשר בטבע יחוייב שיקח שינוי לחדוש אפשרות השינוי הנה לא יחוייב לאפשרות אשרמצד הרצון המופשט שיקדם לו שינוי אבל אפשרות השינוי הנה על יחס א׳ ככל הזמן ולזה לא יצדק חיוב קדימ' שינוי ואולם בספקות אשר מפאת הגרם אם תחלה עם תיות בהוייה חלקים מהפך אל הפך לא יחוייב זה בהוייה הכוללת וכ״ש בהוייה המיוחסת אל הרצון ואולם בב׳ הנה כאשר היה לדבר הא' כח על דברים מתנגדים יצדק שיהיו הכוחות מוגבלים בכח הקרוב אשר דורך אל הדבר ההוא ואנחנו אם חייבנו שיהיה זמן דריכתו אל ההויה בב״ת היה מקום לספק אבל מה שהונח שנהתהוה ברצון מזולת שיהיה דורך בו קורא שנתהוה ולא ימנע ג"כ אחר שאין לו סבות ההפסד שישאר נצחי ואמנם היותו נעדר זמן בב״ת ברצון לא ינגד אפשרות מציאותו אחר שמציאותו ברצון וכן מה שחזק טענתו כי אם הונחו המציאות וההעדרה אפשריות והונח אחד מהם נמצא תמיד יקרה מזה בטל הנה הבטל הוא אם נניחהו נמצא בחיוב אבל אם נניחהו נמצא בחיוב אבל אם נניחהו באפשרות לא יקרה בטל ומה שחזק טענתו שיחוייב היות נמצא ונעד' יחס שאם לא כן יהיה זמן ב״ב תחל לזמן בב״תהנה אם הודינו שהיה העיל' זמן נעדר בב״ת לא יתחייב זה אלא כמו שיתחייב לפלוסוף האומ' בקדמו' אם נניח עתות וחלוף הקודם והמתאחר שכל א׳ בב״ת והוא חלק למקובץ שיהיה בב״ת אלא שזה אפשר בו מהצד שהוא ב״ת לכן מה שחזק עוד טענתו שכבר יחשב שהאמצעי בין הגפרד ובין הנמצא תמיד הוא הוה נפסד הנהו הוא בלתי צודק שהאמצעי האמתי היה הנמצא בעת מן העתים נעדר בקצתם וכן מה שחזק עוד טענתו מפני טבע הדבר שאם היה הנה טבעות מקבל ההויה וההפסד א״א שישאר נצחי הנ״ל מה שהונח שאין לדבר טבע אלא מה שהקנהו הש״י בחייה כללי׳ הנה לא יחוייב בו שיפסד ואם היה היום ואם כבר יראה זה באישי הנמצאים שההווה נפסד לא יצדק זה בהויה הכוללת וביחוד בגרמי' השמימים שאין להם סבות ההפסד לא מפאת הפועל ולא מפאת המתפעל ואולם בספקות אשר מפאת החמר אם תחלה מה שהוא נמנע בחמר הא' הוא שיהיה רק מצור' אחר שקבל הטבע ונתלבש מי' צורו׳ אבל קודם זה אינו נמנע בגשם ההוה היותו רק מצור׳ כמו שהונח ואולם בב׳ הנה לא יתחייב היותו מלא גשם במוחלט אבל כמו שהונח מגשם משולל מכל צור' ואולם בספקות אשר מצד הפועל הנה למה שהחכמה האלהית כן גזרה בהטבה הזאת והיה ההתחלה החמרית כן חייבה להתחדש בזמן הנה אין שינוי בחקו כזה כי הוא תמי' נמצא עם רצון ההטבה אלא שמהכרח המקבל היה שתתחדש ואם היה שנוד׳ שהיה זמן בב״ת בזולת נימוס הנמצאות זו הנה היה תפיש׳ עלינו אסקנ׳ הנימוס מהם אבל להיותו יתברך מקנה להם הנימום אין חזק בז' ואולם מה שחזק הפלוסוף מהיות הקודמים מיחסים השמים למשכן הרוחניות הנה לנצחיותם והיותם מורים על כח ממציא' וכ״ש שראוי ומחוייב לנו לחזק האמת מפשוטי התורה המורים על הדעת הז' כפי מה שיראה החכם הז' אשר האריך בדבריו אלה מא׳ ואנחנו בחרנו בקצור ההכרח בזה הפרק:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Bava Metzia 16aunverified

    Filed under: Trust

Related sheets

Chassidusחסידות

The Manna and Daily Trust in God

Sources explore how the daily descent of manna during the wilderness years served as a spiritual lesson in trust and dependence on divine providence. The manna could not be stored overnight, forcing the Israelites to rely on God's provision each day and to seek His presence continuously rather than depending on accumulated resources.

View Sources13 sources
Chassidusחסידות

The Manna and Daily Trust in Divine Providence

Chassidic and classical sources interpret the daily falling of manna in the wilderness as a spiritual lesson in bitachon (trust in God). The sources show how the manna's ephemeral nature—rotting if hoarded, falling only for each day's need—teaches that true reliance on divine providence requires constant renewal of one's connection to God rather than dependence on past spiritual or material sustenance.

View Sources18 sources
Machshavaמחשבה

The Ramchal on Trust in God

These sources explore the Ramchal's teachings on bitachon (trust in God) as a foundational spiritual virtue. They address how trust relates to faith, divine providence, the balance between human effort and reliance on God, and the moral and spiritual perfection that flows from genuine confidence in the Almighty.

View Sources9 sources
Tanakhתנ״ך

Daily Manna and Trust in Divine Sustenance

Sources explore why God provided manna on a daily basis rather than in a single annual allotment, examining how this practice cultivated Israel's dependence on divine provision and their daily connection to God. Classical and medieval commentaries discuss the spiritual discipline and faith that the daily portion was designed to instill.

View Sources11 sources
Chassidusחסידות

Shem MiShmuel on Bitachon and the Manna

Beshalach

The Shem MiShmuel's teachings on Parashat Beshalach explore how the manna served as a vehicle for cultivating absolute faith in divine providence. These sources examine the wilderness experience as the ideal setting for forging national character through trust, and how receiving food through open miracles elevated both body and soul while reinforcing dependence on God.

View Sources4 sources
Machshavaמחשבה

Emunah and Bitachon: Faith and Trust in God

These sources explore the foundational Jewish concepts of emunah (faith/belief in God's existence and providence) and bitachon (trust in God's benevolence and care). Together they form the theological and spiritual basis for Jewish religious life, from Talmudic teachings on accepting divine will to medieval and Hasidic expositions on the nature of trust as an ontological reality.

View Sources7 sources

Explore more