Sources explore the halachic framework governing the sounding of shofar when Rosh Hashanah coincides with Shabbat, including the biblical obligation, the rabbinic prohibition outside the Temple based on concern for carrying, and post-destruction enactments permitting shofar in courts.
Despite this Torah obligation, Mishnah Rosh Hashanah 4:1 and Rosh Hashanah 30a-30b record that when Rosh Hashanah falls on Shabbat the shofar was sounded only in the Temple and, after the Temple's destruction, only before a בית דין in the place Rabban Yochanan ben Zakkai instituted, with Mishnah Rosh Hashanah 4:2-3 adding that Jerusalem itself had wider latitude than Yavneh; the Sifra likewise limits the shofar's overriding of Shabbat to the court context (Sifra, Behar, Section 2:5).
Peninei Halakhah, Days of Awe 4:10 notes a dissenting practice recorded in the name of the Rif, who himself sounded the shofar before his own court on Shabbat Rosh Hashanah, though other Rishonim disagreed and held that only a court with full semicha could do so, a possibility no longer extant.
On the practical result, Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim 598:2 rules that it is forbidden to blow the shofar when Rosh Hashanah falls on Shabbat lest one carry it from a private to a public domain, and that any custom of blowing individually in such a year should be abolished, while shofar and its blessings are performed on the second day; Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim 598:3 adds that if someone transgressed and blew with a shehecheyanu on the first day, the blessings were not in vain since the mitzvah is biblical, but he should not repeat shehecheyanu when blowing on the second day.
The muktzeh dimension of the shofar itself is addressed by Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 4 76:44, who rules that the shofar is a כלי שמלאכתו לאיסור and may be handled only for its own use or that of its place, and by Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:56, who cites the Baal HaTurim's textual hint that on Shabbat only the remembrance of teruah, not the actual blowing, applies outside the Temple, while affirming that the operative law is only rabbinic, not Torah-level.
Revavos Ephraim (Revavos Ephraim 8:231) addresses the order of blowing and blessings, explaining that the Rambam obligates the community to hear the blasts together with the blessings while an individual does not blow in that sequence because of a concern for interruption, and adds that one praying alone in Elul need not blow the shofar and that no blessing is recited over the customary Elul blasts.
Minchas Yitzchak 9:164 analyzes the closely related case of one who inadvertently blew shofar (or took the lulav) on Shabbat Rosh Hashanah or Sukkot, concluding that whether he must repeat the Shehecheyanu on the second day turns on whether the carrying and transferring in the public domain constitute one violation or two—if two, the mitzvah was not fulfilled and the blessing must be repeated, but if one, it was fulfilled and need not be repeated.
The Torah designates the first day of the seventh month as a memorial proclaimed with shofar blasts and a sacred day on which ordinary labor is prohibited.
Speak to the Israelite people thus: In the seventh month, on the first day of the month, you shall observe complete rest, a sacred occasion commemorated with loud blasts. You shall not work at your occupations; and you shall bring an offering by fire to GOD.
The Mishnah states that when Rosh Hashanah falls on Shabbat, the shofar was sounded in the Temple but not in the provincial courts, defining the original institutional framework.
These mishnayot describe Rabban Yohanan ben Zakkai’s post-destruction enactments, including sounding shofar wherever there is a court and related changes to the Rosh Hashanah liturgy.
The mishna adds: And Jerusalem in earlier times had this additional superiority over Yavne after Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted this practice, for in any city whose residents could see Jerusalem and hear the sounding of the shofar from there, and which was near to Jerusalem and people could come to Jerusalem from there, they would sound the shofar there as well, as it was considered part of Jerusalem. But in Yavne they would sound the shofar only in the court itself, not in the surrounding cities.
The sugya develops the Shabbat-Rosh Hashanah rule, discusses the distinction between the Temple and the rest of the country, and records the later expansion of the practice after the destruction.
And they would sound the shofar on Shabbat with the court. Rav Huna’s brief statement is obscure, and therefore the Gemara asks: What is the meaning of the phrase: With the court? It means: In the presence of the court, i.e., in the place where the court convenes. This comes to exclude any place that is not in the presence of the court, as the shofar is not sounded there. Rather, is it not the case that in Jerusalem they sound the shofar both when the court was in session, i.e., until midday, and when the court was not in session. And by contrast, in Yavne, when the court was in session, yes, they would sound the shofar, whereas when the court was not in session, no, they would not sound it. If so, this indicates that when the court was in session they would in any case sound the shofar in Yavne, even though this was not in the presence of the court. This contradicts Rav Huna’s opinion that in Yavne they would sound the shofar only in the presence of the court. The Gemara rejects this argument. No, the term additional can be explained to mean that whereas in Jerusalem they would sound the shofar on Shabbat both in the presence of the court and not in the presence of the court, with regard to Yavne, in the presence of the court, yes, they would indeed sound it, but if it was not in the presence of the court, no, they would not sound the shofar.
ראש השנה ט״ז א — ד"ה וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נַסְּכוּ מַיִם
Rosh Hashanah 16a:15
The Gemara presents the spiritual significance of shofar on Rosh Hashanah, including remembrance before God and the transformation of the divine attribute of judgment through Israel’s observance.
And for what reason did the Torah say: Pour water onto the altar in the Temple on the festival of Sukkot? The Holy One, Blessed be He, said: Pour water before Me on the festival of Sukkot so that the rains of the year, which begin to fall after Sukkot, will be blessed for you. And recite before Me on Rosh HaShana verses that mention Kingships, Remembrances, and Shofarot: Kingships so that you will crown Me as King over you; Remembrances so that your remembrance will rise before Me for good; and with what will the remembrance rise? It will rise with the shofar. Similarly, Rabbi Abbahu said: Why does one sound a blast with a shofar made from a ram’s horn on Rosh HaShana? The Holy One, Blessed be He, said: Sound a blast before Me with a shofar made from a ram’s horn, so that I will remember for you the binding of Isaac, son of Abraham, in whose stead a ram was sacrificed, and I will ascribe it to you as if you had bound yourselves before Me. Rabbi Yitzḥak said: Why does one sound [tokin] a blast on Rosh HaShana? The Gemara is astonished by the question: Why do we sound a blast? The Merciful One states in the verse: “Sound [tiku] a shofar” (Psalms 81:4). Rather, the question is: Why does one sound a staccato series of shofar blasts [terua] in addition to a long continuous shofar blast [tekia]? The Gemara is still surprised by the question: Sound a terua? The Merciful One states: “In the seventh month, in the first day of the month, shall be a solemn rest unto you, a memorial proclaimed with the blast of horns [terua]” (Leviticus 23:24). Rather, Rabbi Yitzḥak asked about the common practice in Jewish communities, which is not explicitly stated in the Torah: Why does one sound a long, continuous shofar blast [tekia] and then a staccato series of shofar blasts [terua] while the congregation is still sitting before the silent prayer,
and then sound again a tekia and a terua while they are standing in the Amida prayer? He answers: In order to confuse the Satan, for this double blowing of the shofar demonstrates Israel’s love for the mitzva, and this will confuse Satan when he brings his accusations against Israel before the heavenly court, and the Jewish people will receive a favorable judgment.
The passage interprets the verses to teach that the Yom Kippur shofar is sounded throughout the land even on Shabbat, whereas Rosh Hashanah shofar blowing does not override Shabbat throughout the land but does so only at the בית דין.
[ה] "ביום" – ולא בלילה. "ביום הכפורים" – אפילו בשבת. "תעבירו שופר בכל ארצכם" – מלמד שכל יחיד ויחיד חייב. יכול אף תרועת ראש השנה תהיה דוחה שבת בכל ארצכם? תלמוד לומר "והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים" שאין תלמוד לומר "בעשור לחדש"!? ממשמע שנאמר "ביום הכפורים" איני יודע שהוא בעשור לחדש?! אלא בעשור לחדש דוחה את השבת בכל ארצכם ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד.
ראש השנה כ״ח א — ד"ה שָׁמַע מִקְצָת תְּקִיעָה בַּבּוֹר וּמִקְצָת תְּקִיעָה
Rosh Hashanah 28a:1
Chachmei Bavel state that hearing part of a shofar blast in a pit and part at its edge fulfills the obligation, unlike hearing it partly before dawn and partly afterward, because the pit is a valid place of obligation for those inside it whereas nighttime is not a time of obligation at all.
If one heard part of the blast in the pit and part of the blast at the edge of the pit, he has fulfilled his obligation. But if he heard part of the blast before dawn, when it is not yet time to sound the shofar, and part of the blast after dawn, he has not fulfilled his obligation. Abaye said to him: What is different there, in the case of one who heard part of the blast before dawn and part of it after dawn? If you say that there the entire blast needs to be heard in a time of obligation, and when he hears part of the blast before dawn and part after dawn it is not all within the same time of obligation, here too, in the case of the pit, the entire blast needs to be in a place where one can fulfill his obligation, and when he hears part of the blast in a pit and part at the edge, it is not all within a place where he can fulfill his obligation. The Gemara rejects this argument: How can these cases be compared? There, night is not a time of obligation at all, and sounding the shofar then has no meaning whatsoever, but here, a pit is a place of obligation for those standing in the pit. That is to say, the part of the blast that was heard in the pit is not inherently invalid, but merely disqualified due to an external factor, so that it is possible to connect it with the part of the blast that was heard at the edge of the pit.
Chachmei Bavel explain that hearing a shofar blast fulfills the obligation only when the listener recognizes it as a shofar sound, and they discuss a baraita requiring intent from both the listener and the blower, including a case where the blower sounds the shofar for musical purposes.
The Gemara raises another objection: Come and hear that which we learned in our mishna: If one was passing behind a synagogue, or his house was adjacent to the synagogue, and he heard the sound of the shofar or the sound of the Scroll of Esther, if he focused his heart, he has fulfilled his obligation, but if not, he has not fulfilled his obligation. What, is it not that he focused his heart to fulfill his obligation, and if he failed to do so, he has not fulfilled his duty, therefore implying that the fulfillment of mitzvot requires intent? The Gemara rejects this argument: No, the mishna means that he intended to hear the sound of the shofar. The Gemara immediately asks: To hear? But he already hears it, since the mishna explicitly states: And he heard the sound of the shofar. The Gemara answers: We are discussing one who thinks that it is merely the sound of a donkey that he is hearing, and in this case, where the listener thinks that the sound was not that of a shofar, he does not fulfill his obligation. Therefore, the mishna teaches that it is sufficient that one have intent and know that he is hearing the sound of a shofar. The Gemara raised an objection to this answer from a baraita: If the hearer of the shofar had intent, but the sounder of the shofar did not have intent, or if the sounder of the shofar had intent, but the hearer did not have intent, he has not fulfilled his obligation, until both the hearer and the sounder have intent. Granted, with regard to the case where the sounder had intent, but the hearer did not have intent, Rava can say that this is referring to a case where the hearer thinks that it is merely the sound of a donkey and he did not have intent to hear the sound of a shofar. But with regard to the case where the hearer had intent, but the sounder did not have intent, under what circumstances can this case be found? Is it not where he sounds a shofar for music and despite the intent of the hearer he has not fulfilled his obligation? This implies that unless the sounder of the shofar has intent to fulfill the mitzva the hearer does not fulfill his obligation.
ראש השנה ל״ד א — ד"ה שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי״
Rosh Hashanah 34a:1
Chachmei Bavel derive that the shofar soundings on Rosh Hashanah and Yom Kippur of the Jubilee must follow the same pattern: three sets of tekia-terua-tekia, based on the repeated references to terua and the gezeirah shavah of “seventh.
Since there is no need for the verse to state: “Of the seventh month,” as it already states: “On the Day of Atonement,” what is the meaning when the verse states: “Of the seventh month”? This serves to teach that all soundings of the shofar of the seventh month must be similar to one another. And from where is it derived that there must be three sets of three blasts each? The verse states: “Then you shall make proclamation with the blast of the shofar [shofar terua]”(Leviticus 25:9); and another verse states: “A solemn rest, a memorial of blasts [terua]” (Leviticus 23:24); and a third verse states: “It is a day of sounding [terua] the shofar to you” (Numbers 29:1). Terua is mentioned three times in these verses, and a terua is always preceded and followed by a tekia. Since one of these verses deals with Yom Kippur of the Jubilee Year, while two of them deal with Rosh HaShana, the Gemara asks: From where is it derived to apply what is said about that verse to this one, and what is said about this verse to that one? With regard to Rosh HaShana, the verse states: “Of the seventh month” (Leviticus 25:9), and with regard to Yom Kippur the verse likewise states: “In the seventh month” (Leviticus 23:24). It is derived by verbal analogy that any shofar blasts sounded on one of these days must also be sounded on the other. Consequently, on each day one must sound three sets of tekia-terua-tekia.
Chachmei Bavel explain that Rabbi Eliezer holds that the facilitators of lulav, sukka, matza, and shofar override Shabbat, while attaching tzitzit or affixing a mezuza does not because those mitzvot have no fixed time.
The Gemara poses a question with regard to Rabbi Yoḥanan’s statement: Rabbi Eliezer did not say with regard to all mitzvot that actions that facilitate performance of a mitzva override Shabbat; to exclude actions that facilitate the performance of what mitzva was he referring? If you say that it was to exclude actions that facilitate the performance of the mitzva of taking the palm branch [lulav] and the other three species on the festival of Sukkot, wasn’t it taught in a baraita: The mitzva of lulav and all its facilitators override Shabbat; this is the statement of Rabbi Eliezer? Rather, say that it comes to exclude the mitzva to dwell in a sukka on Sukkot. Wasn’t it taught in a baraita: The mitzva of sukka and all its facilitators override Shabbat; this is the statement of Rabbi Eliezer? Rather, say that it comes to exclude the mitzva to eat matza on Passover. Wasn’t it taught in a baraita: The mitzva of matza and all its facilitators override Shabbat; this is the statement of Rabbi Eliezer? Rather, say that it comes to exclude the mitzva to sound the shofar on Rosh HaShana. But wasn’t it taught in a baraita: The mitzva of shofar and all its facilitators override Shabbat; this is the statement of Rabbi Eliezer? Rav Adda bar Ahava said: The statement of Rabbi Yoḥanan comes to exclude attaching ritual fringes to his garment and affixing a mezuza to the doorway, which do not override Shabbat. The Gemara notes that that was also taught in a baraita: And they, Rabbi Eliezer and the Rabbis, agree that if one attached ritual fringes to his garment on Shabbat, and similarly, if one affixed a mezuza to his doorway on Shabbat, that he is liable. The Gemara asks: What is the reason that Rabbi Eliezer concedes that actions that facilitate the performance of these mitzvot do not override Shabbat? Rav Yosef said: Because they have no fixed time and these mitzvot need not be performed on Shabbat. Abaye said to him: On the contrary, from the fact that they have no fixed time,
Chachmei Bavel state that the Rosh HaShanah and Yom Kippur shofar blasts and additional blessings are mutually indispensable because Kingship, Remembrances, and Shofarot form one unit, and that someone who lacked a shofar until after the additional prayer sounds tekia–terua–tekia, whereas one who had a shofar from the outset hears each set in the order of the blessings.
§ The Sages taught in a baraita: The various trumpet blasts on a fast day do not invalidate one another, i.e., if one was omitted, this does not invalidate the other blasts. Similarly, the additional blessings that are inserted into the Amida prayer on a fast day do not invalidate one another. However, the shofar blasts and additional blessings of Rosh HaShana and of Yom Kippur do invalidate one another. The Gemara asks: What is the reason that all the blasts and blessings are indispensable on Rosh HaShana? Rabba said that the Holy One, Blessed be He, said: Recite before Me on Rosh HaShana Kingship, Remembrances, and Shofarot. Kingship, so that you will crown Me as King over you; Remembrances, so that your remembrance will rise before Me for good. And with what? With the shofar. Since these blessings constitute a single unit, one who did not recite them all has not fulfilled his obligation. § The mishna taught: In the case of one who recited the blessings of the additional prayer and only afterward a shofar became available to him, he sounds a tekia, sounds a terua and sounds a tekia; this is a set that he repeats three times. The Gemara explains: The reason that he may do this is that he did not have a shofar at the outset. This indicates that if he had a shofar at the outset, when he hears the blasts he must hear them by the order of the blessings, i.e., one set must be sounded after each special blessing.
Rambam codifies that shofar is not sounded on Shabbat outside the Temple because of the rabbinic safeguard concerning carrying, while it was sounded in the Temple; he also records Rabban Yohanan ben Zakkai’s enactment for a court.
If the festival of Rosh Hashanah falls on the Sabbath, the shofar is not sounded in every place. [This law was enacted] even though blowing [the shofar] was forbidden only as sh'vut. It would be appropriate for [the shofar] to be sounded, for a positive commandment of the Torah should supersede sh'vut instituted by the Sages. If so, why is the shofar not sounded? Because of a decree [of the Sages] lest a person take it in his hands and carry it to a colleague so that the latter can blow for him, and [in the process,] carry it four cubits in the public domain or transfer it from one domain to another, and thus violate a prohibition punishable by being stoned to death. [This is necessary because] all are obligated in the mitzvah of blowing the shofar, but not all are skilled in it.
The Tur presents the halachic rule for Rosh Hashanah on Shabbat and its Talmudic rationale, serving as a bridge from the talmudic discussion to later codification.
שמע ט' תקיעות מט' ב"א שתקעו כולם כאחד לא יצא שאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ושבת לאו זמן תקיעה הוא דתנן י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה שאין הכל בקיאין בתקיעת שופר וחיישינן שמא יטלנו בידו לילך אצל בקי ללמדו ויעבירנו ד"א ברה"ר ורי"ף היה תוקע בבית דינו וסמך לו על הא דתנן משחרב ב"ה התקין ריב"ז שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד ולפניהם ורוצה לפרש כל ב"ד ואפי' של ג' ולא נהגו כן שכל המפרשים פי' ב"ד של כ"ג שהן סנהדרי קטנה ואע"פ ששבת לאו זמן תקיע' היא מותר לומר לקטן שלא הגיע לחינוך שיתקע בשב' כדי להתלמד לתקוע אבל אם הגיע לחינוך אסור לומר לו לתקוע ואם תקע מעצמו אין צריך למחות בידו:
Rambam states that hearing the shofar’s teruah on Rosh Hashanah is a Torah mitzvah, fulfilled with a curved sheep’s horn, and derives from the Jubilee laws that the Rosh Hashanah teruah must likewise be sounded with a shofar.
Chinuch states that the mitzvah is to hear the sound of a shofar on the first day of Tishrei, Rosh Hashanah, as learned through the oral tradition from the Torah’s command of a day of teru‘ah and by analogy to the shofar of the yovel.
Mishnah Berurah explains the practical Shabbat suspension of shofar, its basis in the rabbinic concern over carrying, and the scope of the Temple/court distinctions as codified for contemporary practice.
(יג) אין תוקעין בשופר - גזירה שמא יטלנו בידו לילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד"א בר"ה:
שולחן ערוך, אורח חיים תקפ״ח — ד"ה י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת
Shulchan Arukh, Orach Chayim 588:5
The governing code rules that shofar is not sounded when Rosh Hashanah falls on Shabbat, while preserving the Temple exception in the formulation of the law.
י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר: הגה ואסור לטלטלו אם לא לצורך גופו ומקומו: (אור זרוע והגהות אשירי ס"פ במה מדליקין):
5. If the holy day of Rosh Hashanah falls on Shabbat we do not sound the shofar. Rema: and it is even forbidden to handle a shofar, unless if needed for itself (i.e. in an allowed Shabbos act like to carry water) or it’s place (i.e. on a chair that one wants to sit).
שולחן ערוך הרב, אורח חיים תקפ״ח — ד"ה יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל
Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 588:4
The Alter Rebbe gives a structured explanation of the prohibition on sounding shofar on Shabbat Rosh Hashanah and the rabbinic decree that underlies it.
Joseph Karo states that the shofar is sounded during the day, preferably from sunrise onward, though one fulfills the mitzvah when sounding it after dawn; a blast begun before dawn and completed afterward is invalid unless the portion heard during the day itself has the required duration.
זמן תקיעת שופר. ובו ה סעיפים: זמן תקיעת שופר ביום ולא בלילה ומצותה משעת הנץ החמה ואילך ואם תקע משעלה עמוד השחר יצא ואם שמע מקצת תקיעה קודם שעלה עמוד השחר ומקצתה אחר שעלה עמוד השחר לא יצא: הגה ואם היה שיעור תקיעה במה ששמע ביום נתבאר סי' תקפ"ז ס"ג:
Reb Tzadok explains that on Rosh Hashanah, declaring God’s kingship and reciting זכרונות through the shofar completes creation, awakens benevolent providence, confounds the Satan, and recalls the future shofar, through which human action below arouses divine action above.
וזהו כל ענין ראש השנה אצלם דהשם יתברך מחלק אז כל מיני שפע וטובה להם כי הם יודעים להפך כורסייא דדינא לרחמי כנודע בזוהר ונרמז בגמ' ט"ז א' שיעלה זכרוניכם לפני לטובה במה בשופר כי על ידי שהם אומרים מלכיות להמליכו הרי נעשה השלמת הבריאה. ואחר כך זכרונות שהוא ההכרה שהוא משגיח בהווה ועל ידי זה נמשכה השגחתו לטובה כיון שהם מכירים שהוא המשגיח. וזה תכלית כל כונת ההשגחה להכיר שיש משגיח רק לפי שיש טענות גם עליהם דכל השנה מלוכלכים כו' על כן אמר במה רצה לומר באיזה כח וזכות כיון דנקרא אז מלך המשפט על זה אמר בשופר דהוא מערבב השטן כדאיתא בגמ' ט"ז ריש ע"ב ובתוס' בשם הירושלמי דירא שהוא שופר דלעתיד. ואמנם בעולם הזה כל עסקינו באתערותא דלתתא ובעובדא דלתתא אתעורר עובדא דלעילא ואנו מזכירין ומעוררין ענין תקיעת שופר זה דלעתיד דהיינו שהכל ממנו וכמו שאנו טוענין השיבנו אליך ונשובה (מדרש רבה סוף איכה).
Reb Tzadok explains that the Rosh Hashanah shofar awakens those who are spiritually dormant to resist the yetzer hara through Torah, while the future “great shofar” will awaken even those who are utterly lost; a person’s initial arousal from below elicits divine assistance from above, frightening the mekatreg and preparing for complete forgiveness on Yom Kippur.
וזהו התקיעת שופר דבהיל ואמר השתא אתי משיחא, דביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו' דקול השופר מעורר ומחריד הלב כמו שנאמר היתקע וגו' והעם לא יחרדו, ושופר גדול הוא תוקף פחד ד' והדר גאונו שסיפר ישעיה ב' שיהיה באחרית הימים, עד שגם האובדים לגמרי והנדחים יתעוררו לשוב אל ד', ושופר דראש השנה אין כחו לעורר האובדים לגמרי רק לעורר ישנים מתרדימתן וזהו בראש השנה שהוא התחלת ביאת היצר רע בהסתה שאחר התרדמה באים כנגדו בקול השופר, כי כבר נקבע כח ההסתה בלב ואי אפשר להתגבר נגדו אלא על ידי התורה תבלין ועל ידי עצות התורה לעשות מלחמה בתחבולות, וגם במתן תורה היה קול השופר הולך וחזק מאוד, וזהו קולו של השם יתברך וכשופר גדול דלעתיד שמצד אתערותא דלעילא וקול שופר דראש השנה הוא הקול קול יעקב באתערותא דלתתא ודי בכל שהוא כדרך שאמרו פתחו לי כחודה של מחט ואני כו', כי מיד שמתחיל לעורר הלב להשם יתברך הוא מוכן לעוזרו באתערותא דלעילא, ועל כן מתיירא המקטרג ממשיחא, שכאשר יוסיף בקטרוג והשם יתברך כבר נתמלא רחמים כמשפט להבא לטהר לסייעו בשפע האתערותא דלעילא, וזה דבר שאין לו שיעור ואם עדיין לא ישובו כדי לסתום פה המקטרג אף הוא ית' מוסיף באתערותא דלעילא ללבבות בני ישראל להוסיף להתגבר נגדו, ועל כן מתיירא שלא יבוא לידי שופר גדול, ובזה מתערבב מקטרוגו דחושב שהוא דטבא ליה שלא לקטרג עוד כדי שישארו בשלהם לבד, וזהו ההכנה לסליחה הגמורה שאח"כ ביום הכפורים דנושא השעיר כל עונותם
Reb Tzadok explains that the shofar blasts while seated correspond to the King seated in judgment and therefore precede prayer, since judgment weighs whether a person’s thoughts of repentance reflect genuine resolve not to return to wrongdoing.
ולכן תוקעין ומריעין כשיושבין ותוקעין כו' (ר"ה טז ריש ע"ב) לערבב השטן ובתוספות בשם הירושלמי דקמייתא בהיל ולא בהיל ובתרייתא אמר השתא ודאי אתי משיחא. ותמוה וכי אין יודע מצות שופר בראש השנה וגם תקנת חכמים לתקוע מיושב ומעומד. כי תקיעות מיושב כנגד מלך יושב בכסא משפט דדיינים בישיבה ולכן הוא שלא בתפלה דרחמי. ומצד מדת המשפט הדבר שקול אם הרהור תשובה זה הוא בחרטה גמורה שלא ישוב לכסלה.
The passage states that for a sweet apple dipped in honey, the apple is primary and its blessing exempts the honey, although the apple still requires its own blessing even when eaten after HaMotzi; it also notes the practice of dipping HaMotzi in honey.
(ג) תפוח מתוק בדבש - והתפוח עיקר ומברך עליו ופוטר הדבש. ואף שאוכל התפוח אחר ברכת המוציא מ"מ צריך לברך עליו. ויש נוהגין לטבל המוציא בדבש:
תשובות הרדב"ז חלק ב תשי״ט — ד"ה שאלת אודיעך דעתי אם יוצאין בשופר
Teshuvot HaRadbaz Volume 2 719:1
David ben Solomon ibn (Abi) Zimra rules that a defective shofar does not fulfill the obligation on the second day of Rosh Hashanah, since the two days are treated as one extended day and the second day reflects uncertainty about the first rather than merely ancestral custom.
שאלת אודיעך דעתי אם יוצאין בשופר פסול ביום שני של ראש השנה: תשובה לדעת האומרים דאפי' לענין לולב יום טוב (ראשון) [שני] הוי כראשון וכל דבר הפוסל ביום ראשון פוסל ביום שני לא תבעי לך דודאי אינו יוצא בשופר פסול וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה כי תבעי לך לדעת כמה רבוותא דאמרו דיוצאין בלולב פסול ואתרוג פסול בי"ט שני. ואף לפי שטה זו אני אומר דלא יצא אלא דוקא בי"ט של סוכות דאע"ג דידעינן בקבועא דירחא בני א"י עושין ר"ה שני ימים מהטעם שהזכירו ז"ל וא"כ שני ימים של ר"ה כיומא אריכתא הוא ומה שאסור בראשון אסור בשני דדוקא לגבי מת משום כבוד הבריות עשו אותו כחול וכן לגבי לכחול את העין אבל לכל הדברים הרי הוא כיום א' ארוך וא"ת בשלמא היכא דאירע יום ראשון בשבת וצריך לתקוע בשני דין הוא שיצא בשופר כשר אבל היכא דתקע בראשון ויצא ידי חובתו לעולם אימא לך שיוצא בשני בשופר פסול כדאמרינן לגבי לולב וי"ל דשני ימים הם וצריך לתקוע בשניהם אבל עשו אותם כיום א' מהטעם אשר הזכירו ז"ל הילכך לכל הדברים הם כיום א' וכל הפסול בזה פסול בזה. תדע שהרי הרמב"ם ז"ל מכשיר פיסול הלולב בי"ט שני בהדיא ואם איתא היה לו להזכיר דין זה בהלכות שופר שקדמו אלא ודאי אין חלוק לענין שופר בין י"ט ראשון לי"ט שני. תו איכא טעמא אחרינא דבשלמא גבי לולב כיון דידעינן בקבועא דירחא אין בי"ט שני אלא משום מנהג אבותיכם אבל ר"ה לא הוי משום מנהגא. ושופר אינו ביום ב' ממנהגא אלא משום ספק יום הראשון שכך היה להם ספק לפעמים אפילו בזמן שבית המקדש קיים וכיון שהוא מן הספק הפוסל בראשון פוסל בשני הילכך כל דבר שהוא משום מנהג בעלמא יש להקל בו וא"ת ניחוש שמא יבואו לזלול בו וי"ל שזהו טעם הפוסלים לולב פסול בי"ט שני אבל המכשירים ס"ל דבשלמא בענין המלאכות אין לנו לחלק בין י"ט ראשון לשני מהאי טעמא אבל בנטילת הלולב לא אתו לזלזולי דאין פסולי לולב מפורסמים לכל כעשיית מלאכה אבל ר"ה שהוא מטעם ספק אין לשנות בשני מן הראשון וכן יש ללמוד ג"כ מדברי הרב שכתב אחר כל פסולי שופר בזמן הזה שאנו עושין שני ימים בגלות כדרך שתוקעין בראשון תוקעין בשני ע"כ משמע שבא להשוותן לגמרי. ותו דעיקר נטילת לולב ביום שני דרבנן בעלמא זכר למקדש הילכך לענין לקיחת ד' מינין ולקיחה לכל אחד וא' שהם מפורשים בתורה תקון כעין דאורייתא אבל שאר הפסולין לא תקון כעין דאורייתא. אבל שופר עיקר התקיעה לא הוי ביום שני זכר למקדש הילכך אפי' תימא דידעינן בקבועא דירחא ומדרבנן היא מ"מ כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון:
Shem MiShmuel explores the spiritual role of shofar and the meaning of its absence on Shabbat Rosh Hashanah within the larger themes of judgment, kingship, and inner awakening.
ונראה לבאר הדברים עפימ"ש במאמר הראשון שבר"ה מופיע אור שנברא ביום הראשון, אך מחשש שלא ישתמשו בו הרשעים שמה"ט נגנז באין התקיעות לסלק את הרשעים גמורים בכלל ובפרט שלא ישתמשו בו, והוא כענין דבזוה"ק ריש פ' ויקהל שהיו נוהגין לתקוע בהוצאת המת לקברו, והטעם כדי לסלק את כחות החיצונים המתנקשים אחר גוף המת אז כידוע במפרשים, ע"כ בשבת שכל כחות החיצונים מסתלקים מאליהן לנוקבא דתהומא רבה, שוב אין אנו צרכין לשופר, ויכול האור להופיע אף בלי שופר, ומובן שזה יותר טוב כשנסתלקין מאליהן כי הסילוק שע"י השופר הוא כפי מסת הרעותא דליבא, וכענין שבזוה"ק יודעי תרועה תוקעי תרועה לא כתיב וכו' דבעי לכוונא ליבא ורעותא, אך בשבת שמסתלקין מפחד קדושת שבת, מסתברא שאינו תלוי בכוונת הלב כלל:
The passage examines why shofar blowing is performed in the Mikdash but suspended elsewhere when Rosh Hashanah falls on Shabbat, while the shofar verses are still recited, explaining that human mitzvah observance effects corresponding spiritual mitzvot above.
בס"ד. ליל ערב ראש-השנה ה'תשמ"ג [cup]יום[/cup] טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה . וצריך להבין [כמו שמדייק אדמו"ר הצ"צ במאמרו ד"ה להבין הטעם ], הרי תקיעת שופר היא מ"ע דאורייתא כמ"ש יום תרועה יהי' לכם, והיאך ביטלו אותה משום גזירה שמא יעבירנו כו' . וביותר יש לתמוה , דמזה שבמקדש היו תוקעין גם בראש השנה כשחל בשבת הרי מוכח שמצות תקיעת שופר ישנה גם בפועל גם ביו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת, ולמה ביטלו אותה בחו"ל ואפילו במדינה מפני הגזירה שמא יעבירנו. וגם צריך להבין מה שפסוקי
The passage explains that the Rambam assigns the public an obligation to hear the shofar blasts in conjunction with the blessings, while an individual does not blow them in that order because it may constitute an interruption; it also states that one praying alone in Elul need not blow the shofar, and that no blessing is recited over the customary Elul blasts.
On this pageThe passage explains that the Rambam assigns the public an obligation to hear the shofar blasts in conjunction with the blessings, while an individual does not blow them in that order because it may constitute an interruption; it also states that one praying alone in Elul need not blow the shofar, and that no blessing is recited over the customary Elul blasts.
Page 148
Revavos Ephraim is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
The passage explains that Torah law requires hearing nine shofar blasts on Rosh Hashanah, while rabbinic practice instituted multiple patterns—תשר״ת, תש״ת, and תר״ת—to resolve uncertainty about the form of the teruah, with additional blasts arranged around the Musaf blessings according to varying customs. It describes customs of blowing during the silent prayer, the prevailing practice of one hundred blasts, their various distributions, and several requirements concerning the shofar’s material, condition, and certification.
On this pageThe passage explains that Torah law requires hearing nine shofar blasts on Rosh Hashanah, while rabbinic practice instituted multiple patterns—תשר״ת, תש״ת, and תר״ת—to resolve uncertainty about the form of the teruah, with additional blasts arranged around the Musaf blessings according to varying customs. It describes customs of blowing during the silent prayer, the prevailing practice of one hundred blasts, their various distributions, and several requirements concerning the shofar’s material, condition, and certification.
Page 302
Nitei Gavriel is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
כתבי רמ״ד וואלי — עניני המועדים, עניני אלול וראש השנה עמ׳ ע״ו
Valle, Inyanei Elul veRosh Hashana p. 76
The passage describes the shofar as a sign of judgment on Rosh Hashanah, with judgments aroused against the wicked and restrained to protect the righteous, and explains that its powerful sound awakens the soul to awe of holiness and reverence necessary for accepting and observing mitzvot.
On this pageThe passage describes the shofar as a sign of judgment on Rosh Hashanah, with judgments aroused against the wicked and restrained to protect the righteous, and explains that its powerful sound awakens the soul to awe of holiness and reverence necessary for accepting and observing mitzvot.
Page 80
Excerpts from Rav Moshe David Valle (רמד״ו, 1697–1777, Padua, the Ramchal's colleague) compiled by the Spinner edition from Sefer HaLikkutim and his Tanach commentaries; each kuntres is a topical anthology paginated by printed folio. Rav Moshe David Valle — Moadim Kuntresim is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
The passage sets out halachot of shofar, including its proper timing, hearing it amid possible קול הברה or other sounds, interruptions, the need for a minyan, doubts about fulfilling the obligation, and related rules for blowing, carrying, and handling the shofar.
On this pageThe passage sets out halachot of shofar, including its proper timing, hearing it amid possible קול הברה or other sounds, interruptions, the need for a minyan, doubts about fulfilling the obligation, and related rules for blowing, carrying, and handling the shofar.
Page 313
Nitei Gavriel is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
The passage analyzes whether one who inadvertently blew the shofar or took the lulav on Shabbat Rosh Hashanah or Sukkot must repeat the Shehecheyanu on the second day, concluding that this depends on whether carrying and transferring the object in the public domain constitute one or two violations: if two, the mitzvah was not fulfilled and Shehecheyanu must be repeated; if one, the mitzvah was fulfilled and it need not be repeated.
On this pageThe passage analyzes whether one who inadvertently blew the shofar or took the lulav on Shabbat Rosh Hashanah or Sukkot must repeat the Shehecheyanu on the second day, concluding that this depends on whether carrying and transferring the object in the public domain constitute one or two violations: if two, the mitzvah was not fulfilled and Shehecheyanu must be repeated; if one, the mitzvah was fulfilled and it need not be repeated.
Page 228
Minchas Yitzchak is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
Rav Yitzchak Yosef rules that one who improperly blew the shofar and recited Shehecheyanu on the first day of Rosh Hashanah when it fell on Shabbat has performed part of the mitzvah and did not recite blessings in vain, since shofar blowing remains a Torah mitzvah; therefore, one should not recite Shehecheyanu when blowing the shofar on the second day.
מי שעבר ותקע בשופר ביום א' דראש השנה שחל בשבת, ובירך עליו גם ברכת שהחיינו, אף על פי שעבר על גזירת חז"ל שגזרו שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, מכל מקום עשה קצת מצוה, ואין ברכותיו לבטלה, כיון דמדאורייתא מצוה לתקוע בשופר אפילו חל ראש השנה בשבת, הילכך לא יברך שהחיינו ביום השני של ראש השנה בעת שיתקע בשופר. [ילקו"י מועדים עמ' מח. יחוה דעת ח"א עמוד רסז. חזון עובדיה ימים נוראים] .
Rav Yitzchak Yosef states that shofar is not blown when Rosh Hashanah falls on Shabbat, due to concern that someone might carry it between domains; on the second day, it is blown with the blessings of hearing the shofar and Shehecheyanu, and any practice of blowing privately on Shabbat should be discontinued.
ראש השנה שחל בשבת אסור לתקוע בו, שמא יוציא השופר מרשות היחיד לרשות הרבים. וביום השני של ראש השנה תוקעים בשופר ומברכים לשמוע קול שופר וברכת שהחיינו. ואם יש מקומות שנהגו לתקוע בשופר ביחידות בראש השנה שחל בשבת, יש לבטל מנהגם. [ילקוט יוסף מועדים עמוד מח. יחוה דעת חלק א' עמוד רסז] .
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 4 ע״ו:מ״ד — ד"ה דין המוצא תפילין זרוקות בביזיון במקום
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 4 76:44
Rabbi Mordechai Eliyahu states that a shofar is a utensil designated for a prohibited use on Shabbat and may therefore be moved only לצורך גופו ומקומו, such as when needed for a permitted use or to clear its place.
שופר הנו כלי שמלאכתו לאיסור ואסור לטלטלו בשבת, אלא לצורך גופו ומקומו. "ודבר שמלאכתו לאיסור – אם צריך בשבת לגופו של מלאכה אחת של היתר – מותר". "ושופר – אסור לטלטלו כי אם לצורך גופו או מקומו", וביאר המשנ"ב (ס"ק כ"ה): "דהרי הוא מיוחד לתקיעה דהוא אסור בשבת, וע"כ מקרי כלי שמלאכתו לאיסור".
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 3 נ״ה:נ״ו — ד"ה וראה בבעל הטורים שכותב "רמז" מהתורה
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:56
Rabbi Mordechai Eliyahu cites the Ba’al HaTurim’s scriptural hint that shofar is not sounded on Shabbat, while clarifying that this is not the halachic conclusion: the prohibition is rabbinic rather than biblical, despite an interpretation allowing shofar in the Temple and Jerusalem.
וראה בבעל הטורים שכותב "רמז" מהתורה שבשבת אין תוקעים בשופר, שכתוב (ויקרא, כ"ג, כ"ד): "דבר אל בני ישראל לאמור בחדש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש" היינו, נדרש הפסוק כך: אם בחודש השביעי באחד בחודש יהיה יום שבתון, היינו יום שבת אז זכרון תרועה מקרא קדש בלבד אבל לא תוקעים ולא מריעים, ורק במקדש נאמר (יואל ב', א') "תקעו שופר בציון" – ר"ת 'שבת', שבשבת תוקעים במקדש וירושלים, ומכל מקום להלכה – אין הדבר כן, ואין זה איסור דאורייתא אלא מדרבנן.
Rav Eliezer Melamed (Peninei Halakhah, Days of Awe 4:9)
פניני הלכה, ימים נוראים ד׳:ט׳
Peninei Halakhah, Days of Awe 4:9
Although Torah law requires shofar-blowing even on Shabbat, the Sages ordained against it because people unfamiliar with carrying laws might transport a shofar to an expert for instruction and thus violate the Shabbat prohibition against carrying in the public domain; however, shofar was blown on Shabbat in the Temple and in Jerusalem while the Sanhedrin sat there, since residents were known to observe these restrictions carefully.
מהתורה גם כשחל ראש השנה להיות בשבת מצווה לתקוע בשופר, אלא שתקנו חכמים שלא לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת. מפני שהכל חייבים במצוות השופר ואין הכל בקיאים באיסור טלטול ברשות הרבים, ויש חשש שאנשים שאינם יודעים לתקוע ייטלו את שופרם וילכו אצל מי שבקיא בתקיעות כדי שילמד אותם לתקוע כהלכה, ובתוך כך יטלטלו את השופר ארבע אמות ברשות הרבים ויעברו על איסור שבת החמור (ר"ה כט, ב; שו"ע או"ח תקפח, ה).
Rav Eliezer Melamed (Peninei Halakhah, Days of Awe 4:10)
פניני הלכה, ימים נוראים ד׳:י׳
Peninei Halakhah, Days of Awe 4:10
The passage states that the Rif held that shofar should be sounded before any important beit din even after semikhah ceased, and practiced this in his own court when Rosh Hashanah fell on Shabbat, whereas the other Rishonim—and even the Rif’s leading students—held that shofar may be sounded only before a court whose judges have an unbroken chain of semukhim back to Moshe Rabbeinu, making it impossible today.
ולדעת הרי"ף, שהיה אחד מגדולי הראשונים, גם לאחר שנתבטלה הסמיכה, יש לתקוע בפני כל בית דין חשוב. וכך הנהיג הרי"ף עצמו, שבבית דינו תקעו בראש השנה שחל בשבת. אולם כל שאר הראשונים חלקו עליו וסברו שהתקנה היתה לתקוע רק בבית דין שדייניו סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו, ועל כן בימינו אין אפשרות לתקוע בשום בית דין. ואף תלמידיו הגדולים של הרי"ף לא המשיכו לתקוע כמותו בבית דינם.
ראש השנה שחל בשבת אין תוקעין בשופר. אף על גב שהתקיעה הוא משום שבות, ומן הדין היה שתוקעין, יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם. ולמה אין תוקעין? גזירה שמא יוליכנו בידו למי שיתקע לו, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, או מוציאו מרשות לרשות, ויבא לידי איסור סקילה. שהכל חייבין בתקיעה, ואין הכל בקיאין בתקיעה.
Same passage as Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 2:6-7
בראש השנה. וע^ מועדים חמנים ח״ו סימן י״ג הגדר של שמחה בר״ה. יג לדכר כאמצע התקיעות הרמב״ם בהלכות שופר פ״ג הל׳ י״א כ׳ שהתוקע לא יפסיק לכתחילה בין תקיעות דמעומד למיושב, ובמגיד משנה כ׳ שרק התוקע לא יפסיק לכתחילה אבל על
וקריה״ת עש״ק פר׳ שופטים תשנ״ז, לבב׳ הרה״ג אפרים גרינבלט שליט׳׳א, שלום רב. . לקראת ראש השנה הבעל׳׳ט נתעוררתי לשאלה שאודה אם אוכל לקבל עליה תשובה ־ כיון שהדבר נוגע למעשה. שופר של ראש השנה, האם קיימת חובה שהשופר יהיה בצורתו
לצורך מהר אף'שעדיין אק זמנו ב(, ויש מי שמחמיר ג(. ג. י״א דאםור לטלטל שופר בליל ר״ה שלא לצורך דהוי מוקצה ד(, וי״א דאינו מוקצה הואיל שהחג הזה הוא יום תרועה ה(. א( פשוט דהוי צורך יו״ט ואינו יוצא בזה דהוי היפך כוונה דכל עצמו
תקיעת שופר. ברם כדי שאף אחד לא יאחר תפלת מוסף בלחש ימתינו בכל בתי כנסיות לערך חצי שעה בהתחלת תפלת מוסף. העתקתי מכתב ידו של הרב ר׳ זאב פיילכענפעלד ז׳ל אבד־ק פוזנא וע־ז באעה״ח כ׳ט טבת תשכ״ה ירושלים ת״ו נתן געשטעטנר אנו
