Critical Readings of Abraham's Willingness at the Akedah

וּבָנ֞וּ בָּמ֣וֹת הַתֹּ֗פֶת אֲשֶׁר֙ בְּגֵ֣יא בֶן־הִנֹּ֔ם לִשְׂרֹ֛ף אֶת־בְּנֵיהֶ֥ם וְאֶת־בְּנֹתֵיהֶ֖ם בָּאֵ֑שׁ אֲשֶׁר֙ לֹ֣א צִוִּ֔יתִי וְלֹ֥א עָלְתָ֖ה עַל־לִבִּֽי׃ {פ}

And they have built the shrines of Topheth in the Valley of Ben-hinnom to burn their sons and daughters in fire—which I never commanded, which never came to My mind.

וַיָּבֹ֗אוּ אֶֽל־הַמָּקוֹם֮ אֲשֶׁ֣ר אָֽמַר־ל֣וֹ הָאֱלֹהִים֒ וַיִּ֨בֶן שָׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אֶת־הַמִּזְבֵּ֔חַ וַֽיַּעֲרֹ֖ךְ אֶת־הָעֵצִ֑ים וַֽיַּעֲקֹד֙ אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם אֹתוֹ֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ מִמַּ֖עַל לָעֵצִֽים׃ וַיִּשְׁלַ֤ח אַבְרָהָם֙ אֶת־יָד֔וֹ וַיִּקַּ֖ח אֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת לִשְׁחֹ֖ט אֶת־בְּנֽוֹ׃ וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם ׀ אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃

They arrived at the place of which God had told him. Abraham built an altar there; he laid out the wood; he bound his son Isaac; he laid him on the altar, on top of the wood. And Abraham picked up the knife to slay his son. Then an angel of GOD called to him from heaven: “Abraham! Abraham!” And he answered, “Here I am.”

אָמַר רַבִּי אַחָא הִתְחִיל אַבְרָהָם תָּמֵהַּ, אֵין הַדְּבָרִים הַלָּלוּ אֶלָּא דְבָרִים שֶׁל תֵּמַהּ, אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ (בראשית כא, יב): כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע, חָזַרְתָּ וְאָמַרְתָּ (בראשית כב, ב): קַח נָא אֶת בִּנְךָ, וְעַכְשָׁיו אַתְּ אָמַר לִי (בראשית כב, יב): אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, אֶתְמְהָא.

הוֹאִיל וְאָמַרְתָּ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּחַר בָּךְ. אָמַר, אִם בָּחַר בִּי, הֲרֵי נַפְשִׁי נְתוּנָה לוֹ, עַל דָּמִי צַר לִי מְאֹד. וְאַף עַל פִּי כֵן וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו בְּוַדַּאי, זֶה לִשְׁחֹט וְזֶה לְהִשָּׁחֵט, וְיִצְחָק בֶּן שְׁלֹשִים וָשֶׁבַע שָׁנָה הָיָה בִּשְׁעַת עֲקֵדָתוֹ.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא: אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל שָׂטָן, דִּכְתִיב ״וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וְגוֹ׳״. אָמַר שָׂטָן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זָקֵן זֶה חֲנַנְתּוֹ לְמֵאָה שָׁנָה פְּרִי בֶטֶן, מִכׇּל סְעוּדָה שֶׁעָשָׂה לֹא הָיָה לוֹ תּוֹר אֶחָד אוֹ גּוֹזָל אֶחָד לְהַקְרִיב לְפָנֶיךָ? אָמַר לוֹ: כְּלוּם עָשָׂה אֶלָּא בִּשְׁבִיל בְּנוֹ? אִם אֲנִי אוֹמֵר לוֹ ״זְבַח אֶת בִּנְךָ לְפָנַי״ מִיָּד זוֹבְחוֹ. מִיָּד ״וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם״. ״וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ״. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא: אֵין ״נָא״ אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָמְדוּ עָלָיו מִלְחָמוֹת הַרְבֵּה, וְהָיָה לוֹ גִּבּוֹר אֶחָד וְנִצְּחָן. לְיָמִים עָמְדָה עָלָיו מִלְחָמָה חֲזָקָה. אָמַר לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, עֲמוֹד לִי בְּמִלְחָמָה זוֹ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ רִאשׁוֹנוֹת אֵין בָּהֶם מַמָּשׁ. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְאַבְרָהָם: נִיסֵּיתִיךָ בְּכַמָּה נִסְיוֹנוֹת וְעָמַדְתָּ בְּכֻלָּן. עַכְשָׁיו עֲמוֹד לִי בְּנִסָּיוֹן זֶה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ אֵין מַמָּשׁ בָּרִאשׁוֹנִים. קְדָמוֹ שָׂטָן לַדֶּרֶךְ. אָמַר לוֹ: ״הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה... הִנֵּה יִסַּרְתָּ רַבִּים וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק. כּוֹשֵׁל יְקִימוּן מִלֶּיךָ... כִּי עַתָּה תָּבוֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא״. אָמַר לוֹ: ״אֲנִי בְּתֻמִּי אֵלֵךְ״.

Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yosei ben Zimra: This means after the statement [devarav] of Satan, as it is written: “And the child grew, and was weaned, and Abraham prepared a great feast on the day that Isaac was weaned” (Genesis 21:8). Satan said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, this old man, you favored him with a product of the womb, i.e., a child, at one hundred years of age. From the entire feast that he prepared, did he not have even one dove or one pigeon to sacrifice before You as a thanks-offering? God said to Satan: Did Abraham prepare the feast for any reason but for his son? If I say to him: Sacrifice your son before Me, he would immediately slaughter him. Immediately, after these matters, the verse states: “And God tried Abraham.” The Torah continues: “And He said: Take, please [na], your son” (Genesis 22:2). Rabbi Shimon bar Abba says: The word na is nothing other than an expression of entreaty. Why did God request rather than command that Abraham take his son? The Gemara cites a parable of a flesh-and-blood king who confronted many wars. And he had one warrior fighting for him, and he overcame his enemies. Over time, there was a fierce war confronting him. The king said to his warrior: I entreat you, stand firm for me in this war, so that others will not say: There is no substance in the first victories, and you are not a true warrior. Likewise, the Holy One, Blessed be He, also said to Abraham: I have tried you with several ordeals, and you have withstood them all. Now, stand firm in this ordeal for Me, so that others will not say: There is no substance in the first ordeals. Satan preceded Abraham to the path that he took to bind his son and said to him: “If one ventures a word to you, will you be weary…you have instructed many, and you have strengthened the weak hands. Your words have upheld him that was falling…but now it comes upon you, and you are weary” (Job 4:2–5). Do you now regret what you are doing? Abraham said to him in response: “And I will walk with my integrity” (Psalms 26:11).

וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה (בראשית כב, יד), רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי (בראשית כב, ב): קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ, הָיָה לִי מַה לְּהָשִׁיב, אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ (בראשית כא, כב): כִּי בְיִצְחָק וגו', וְעַכְשָׁו קַח נָא אֶת בִּנְךָ וגו' וְחַס וְשָׁלוֹם לֹא עָשִׂיתִי כֵן אֶלָּא כָּבַשְׁתִּי רַחֲמַי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּשָׁעָה שֶׁיִּהְיוּ בָּנָיו שֶׁל יִצְחָק בָּאִים לִידֵי עֲבֵרוֹת וּמַעֲשִׂים רָעִים תְּהֵא נִזְכַּר לָהֶם אוֹתָהּ הָעֲקֵדָה וְתִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים.

וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ וגו' (בראשית כב, ב), אָמַר לוֹ בְבַקָּשָׁה מִמְּךָ קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אָמַר לֵיהּ תְּרֵין בְּנִין אִית לִי אֵי זֶה בֵּן, אָמַר לוֹ: אֶת יְחִידְךָ. אָמַר לוֹ זֶה יָחִיד לְאִמּוֹ וְזֶה יָחִיד לְאִמּוֹ. אָמַר לוֹ:

...אמר יצחק לאביו אבא לאנה נלך יחידים, אמר לו בני להקריב קרבן, א"ל וכי כהן אתה להקריב קרבן, א"ל הרי שם שהוא כהן גדול והוא יקריב את העולה, מיד נפלה אימה גדולה על יצחק מפני שלא ראה כלום ביד אביו להקריב... שהכיר מחשבת אביו ולא היה יכול לדבר, ואף על פי כן נתחזק ואמר לאביו אם אמת שבחר בי הקב"ה הרי נפשי נתונה לו, ונתפייס יצחק במותו בעבור לקיים מצות יוצרו. אמר אברהם אני יודע בני בך שאינך מעכב צווי יוצרך וצווי. השיב יצחק לאביו אבי מהר ועשה רצון קונך והוא יעשה רצונך...

כתיב לא אחריש בדיו ודבר גבורות והין ערכו (איוב מא ד), אמר הקב"ה שלא יאמרו בני אדם אף אנו מדברם עם הקב"ה כשם שדבר אברהם והוא שותק לנו, אמר הקב"ה לאו לא אחריש בדיו, אלא לאברהם בלבד אני שותק, למה שהוא שתק לי, אף אני שותק לו, אימתי שתק אברהם, כשאמרתי לו כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב), ואחר כך אמרתי לו קח נא את בנך (שם כב ב), ושתק לי, שנאמר ואני כחרש לא אשמע (תהלים לח יד), אף אני אחריש לו ואע"פ שאמר דברים קשים, שנאמר ודבר גבורות (איוב מא ד), אלא והין ערכו ערב לי, ומה גבורות דבר, ראה מה כתיב ויגש אברם ויאמר האף תספה (בראשית יח כג), אמר אברהם לפני הקב"ה רבונו של עולם חלילה לך וגו', שלא יאמרו באי עולם כך אומנתו שהוא מאבד את הדורות במדת אכזריות, איבד דור אנוש, ודור המבול, ודור הפלגה, אינו מניח אומנותו, [לכך אמר אברהם] חלילה לך. א"ל הקב"ה כך אמרת בא וראה ואעביר לפניך כל הדורות שאיבדתי, ואראך שלא גביתי לפורענותם מהם, ואם תעלה על דעתך שלא עשיתי כהוגן, למדני ואני עושה, שנאמר בלעדי אחזה אתה הורני אם עול פעלתי לא אוסיף (איוב לד לב) ואיני אוסיף עוד, אמרו לפניו רבונו של עולם הס לך אין אתה מעביר דין על כל בריה, שנאמר לכן אנשי לבב שמעו לי חלילה לאל מרשע ושדי מעול (שם שם י), אלא כי פועל אדם ישלם לו וגו' (שם שם יא)

והעלהו. לֹא אָמַר לוֹ שְׁחָטֵהוּ, לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה חָפֵץ הַקָּבָּ"ה לְשָׁחֳטוֹ אֶלָּא לְהַעֲלֵהוּ לָהָר לַעֲשׂוֹתוֹ עוֹלָה, וּמִשֶּׁהֶעֱלָהוּ אָמַר לוֹ הוֹרִידֵהוּ: אחד ההרים. הַקָּבָּ"ה מַתְהֵא הַצַּדִּיקִים וְאַחַר כָּךְ מְגַלֶּה לָהֶם; וְכָל זֶה כְּדֵי לְהַרְבּוֹת שְׂכָרָן, וְכֵן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ (בראשית י"ב), וְכֵן בְּיוֹנָה וּקְרָא עָלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה (יונה ג ב):

והעלהו AND OFFER HIM (literally, bring him up) — He did not say, “Slay him”, because the Holy One, blessed be He, did not desire that he should slay him, but he told him to bring him up to the mountain to prepare him as a burnt offering. So when he had taken him up, God said to him, “Bring him down” (Genesis Rabbah 56:8). אחד ההרים ONE OF THE MOUNTAINS — The Holy One, blessed be He, first makes the righteous expectant and only afterwards discloses fully to them his intention — and all this in order to augment their reward. Similarly we have (Genesis 12:1) “[Go to] the land which I will show thee”, and similarly in the case of Jonah 3:2 “Make unto it the proclamation which I shall bid thee” (Genesis Rabbah 55:7).

כי עתה ידעתי. מֵעַתָּה יֵשׁ לִי מַה לְּהָשִׁיב לַשָּׂטָן וְלָאֻמּוֹת הַתְּמֵהִים מַה הִיא חִבָּתִי אֶצְלְךָ; יֵשׁ לִי פִּתְחוֹן פֶּה עַכְשָׁו, שֶׁרוֹאִים כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה:

ולזה נשתבח אברהם אבינו בזה המין מן האהבה מזולתו עד שקראו הכתוב אברהם אוהבי, לפי שלא היה בלבו תכלית אחרת רק לעשות רצון השם יתברך האהוב, ולא היתה שם סבה אחרת תכריח אותו על כך, שהרי לא נתערב בפעל העקידה שום צד הכרח כלל כי אפילו מצות השם יתברך לא היתה מכרחת אותו. וזה דבר בארוהו רבותינו ז״ל על פסוק ה׳ יראה וגו׳, אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק והעלהו לי לעולה, הייתי יכול לומר והלא כבר אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, ולא אמרתי כן אבל כבשתי רחמי ולא הרהרתי אחר מדותיך, שיראה מזה מפורש שאפילו מצד מצות השם יתברך לא היה אברהם מוכרח אחר שהיה יכול להתנצל על זה ממנו בטענה אמתית אם רצה ולא עשה כן אבל כבש רחמי האב על הבן לאהבת השם.

וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם עִנְיַן הַנִּסָּיוֹן הוּא לְדַעְתִּי בַּעֲבוּר הֱיוֹת מַעֲשֵׂה הָאָדָם רְשׁוּת מֻחְלֶטֶת בְּיָדוֹ, אִם יִרְצֶה יַעֲשֶׂה וְאִם לֹא יִרְצֶה לֹא יַעֲשֶׂה, יִקָּרֵא "נִסָּיוֹן" מִצַּד הַמְּנֻסֶּה, אֲבָל הַמְּנַסֶּה יִתְבָּרַךְ יְצַוֶּה בּוֹ לְהוֹצִיא הַדָּבָר מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, לִהְיוֹת לוֹ שְׂכַר מַעֲשֶׂה טוֹב, לֹא שְׂכַר לֵב טוֹב בִּלְבַד. דַּע כִּי הַשֵּׁם צַדִּיק יִבְחָן (תהלים י"א:ה'), כְּשֶׁהוּא יוֹדֵעַ בְּצַדִּיק שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנוֹ וְחָפֵץ לְהַצְדִּיקוֹ יְצַוֶּה אוֹתוֹ בְּנִסָּיוֹן, וְלֹא יִבְחַן אֶת הָרְשָׁעִים אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ.

י"א כי הסמ"ך תחת שי"ן, והה"א תחת האל"ף וטעם כל הפרשה יכחישם רק נסה כמשמעו ואנשי שיקול הדעת אמרו, כי הדעות הם שתים האחת דעת העתיד בטרם היותו, והשנית דעת היש הנמצא, וזה פי' נסה, גם כי עתה ידעתי והגאון אמר שמלת נסה להראות צדקתו לבני אדם, גם מלת ידעתי כטעם הודעתי והלא ידע זה הגאון, כי בשעה שעקד בנו לא הי' שם אפילו נעריו ואחרים אמרו כי פי' והעלהו שם לעולה שיעלהו אל ההר, וזאת תחשב לו לעולה ואברהם לא ידע סוד הנבואה, וימהר לשחוט אותו, והשם אמר לו לא בקשתי זאת. ואחרים אמרו הראה שתעלהו לעולה כמו "והשקית אותם יין" (ירמי' לה ב) והוצרכו אלה הגאונים לפי' האלה, כי יאמרו לא יתכן אחר שיצוה השם מצוה שיאמר אח"כ לא תעשינה והנה לא שמו על לב הבכורים שהחליפם בלוים אחר שנה ואחר שהכתוב אומר בתחלה "והאלהים נסה את אברהם" סרו כל הטענות והשם נסהו כדי שיקבל שכר

השאלה הב' מה היה תכלית הפועל הזה מהעקדה כי הנה לא ימלט הדבר מחלוקה אם לשיהיה לצורך האל לשידע ויכיר לב אברהם ונסתרו ואם שיהיה לצורך אברהם והוא המנוסה והוא דעת הרמב"ן ונמשכו אחריו הר"ן והר' חסדאי שכתבו שלא היה זה נסיון בחק הש"י אלא בחק אברהם שהוא המנוסה ושהיא מצוה גדולה לתועלת אברהם כדי שיוציא מה שבכח אל הפעל מהירא' והאהבה אל השם כדי שיקבל שכר יותר גדול ממה שיעשה בפועל ממה שהי' ראוי אליו אל מה שהיה בכח. ואם שיהיה לצורך יצחק לפי שהיה מעונג כבן זקונים ונוטה לתאוות ופחיתות המדות מתרשל מהשיג האמתיות ומהשתדל בעבודת הש"י והיה מפני זה חייב מיתה וכדי שיוסר ויושב אל הדרך הנכון צוה השם שיעקו' ע"ג המזבח ויראה אביו כאלו רוצה לשוחטו כדי שבזה יכנע לבבו הערל. עד שאמרו אנשים שהיה יצחק מחלק מאדים והיה ראוי מפני זה לשוחטו וכדי לצאת מההורא' ההיא צוה הש"י בפועל ההוא ואם שיהיה תכלית העקידה בבחינת הרואים והשומעים כדי שילמדו כל בני אדם שראוי לירא את השם הנכבד ממה שעשה אברהם אבינו עם בנו יחידו והוא התכלית ששער הרב המורה בפעל העקדה והנה יתבאר שא"א שתהיה העקד' לצורך הש"י להבחין ולנסות לבב אברהם וכוונתו ולא ג"כ לצורך אברהם עצמו ולא לצורך יצחק ולא לצורך הרואים וישאר אם כן צורך העקד' מבלי תכלית כפעל הבטל ח"ו. ואמנם שאינו לצורך הש"י הוא מבואר לפי שהוא יודע כל הנסתרות בוחן כליו' ולב וכל דבר לא נכחד ממנו טרם היותו והיה הנסיון והבחינ' א"כ בלתי נופלים בחקו. ועוד שאם היה הוא ית' צריך לנסיון יתחייב שתתחד' לו ידיעה אחריו ויהיה זה מביא לשנוי בו ית' חלילה. ועוד שיתחייב שיהי' אחר ידיעתו אחר ממה שהיה קודם שידעה וכל זה הוא שקר כי הוא מסולק מכל החסרונות ואינו משתל' בדבר מה ואמנם שלא היתה העקיד' מצורך אברהם מבואר ג"כ לפי שאין לידיעתו ית' התלות כלל בפעלות הנמצאות חוץ לשכל אבל הן נתלות בידיעתו לפי שהם קנו מציאותו ממנו והיו נמצאים מפני שהוא ידעם לא שידעם בעבור שהיו נמצאים וכמו שהתבאר בחכמת האלהות והביאו הרב המורה בפכ"א ח"ג. ועוד שאם לא היה פועל העקדה נסיון בחק השם כי הוא מצוה גמור' לשלמות אברהם לא היה הכתוב מיחס הנסיון ההוא לש"י והאלהים נסה את אברהם והיה לו לומר שאברהם נתנסה שיובן היות אברהם מנוסה אבל שאין הקב"ה מנסה מה שאין כן באמרו נסה את אברהם שיורה היותו ית' מנסה אותו. ועוד שאיך יאמרו שהית' המצוה הזאת כדי שיראת האלהים שהיתה בכח שתצא לפועל כי הוא לא שחט בפועל את יצחק בנו ומי יודע אם היה מתחיל לשחוט בראותו טפת דם אם היה מתחרט ויכמרו רחמיו ולא יצא דבר לפעל ומה צורך לפעל הזה כיון שהירא' שקודם לכן היתה בכח ונשארה ג"כ בכח מבלי פעל גמור ואין הבדל מן היותה בכח קרוב או היותה בכח יותר רחוק לענין השכר והגמול. ועוד שאם היה תכלית העקידה מצוה גמורה לתועלת אברהם ושלמותו איך אמר אל תשלח ידך אל הנער וגו' כי עתה ידעתי וגו' שזה המאמר יורה שלא צוהו בפעל הזה כי אם לדע' מצפוני לבו לא בעבור הפעל בעצמו שאל"כ למה לא ישלח ידו אל הנער מפני שידע כי ירא אלהים הוא. הנה מכל זה יראה שלא היתה העקד' מצו' לתכלי' אברהם ושלמותו. ואולם שלא היתה בבחינת יצחק להדריכו ולהשלימו ראה ג"כ מפני שיצחק היה שלם בטבע המולידים אותו ולא היה נוטה לתאוו' פחותו' מצד החומ' כדברי הדעת הזה ואיך יתכן שבן יחיד שנ' לאברהם עליו כי ביצחק יקרא לך זרע יהיה נלוז ומעוות דרכים ואם היה כן איך לא צוה לאברהם שייסרהו וילמדהו באורח משפט ומה צורך שיעלהו לעולה ולא ישחטהו. ועוד שאם היה זה תכלית העקידה איך אמר בתחלה והאלהים נסה את אברהם ואיך לא אמר הכתוב שהוכיחהו אברהם על זה לומר שהיה ראוי להשחט אם לא בחמלת ה' עליו. ועוד שלא ימנע או אברהם ידע סבת זה הפועל שהוא ליסר את יצחק או לא ידע ואם ידע איך אמר והאלהים נסה את אברהם כי הוא לא נתנסה בזה בהיותו יודע שהיה כלו תחבולה ליסר את יצחק לא להמיתו ואם לא ידע אברהם זה א"כ לא הגיע ממנו תועלת כי מי הגיד ליצחק כי זה נעשה לו כדי ליסרו ואולי היה הוא מיחס זה הפועל לאביו לסכלות גדול ושעשאו מעצמו. ועוד כי אם היה התכלית תועלת יצחק מה ענין אל תשלח ידך אל הנער כי ידעתי כי ירא אלהים אתה כי אף שיהי' ירא אלהים ראוי ליסר את יצחק אם יצטרך למוסר. הנה א"כ לתכלית המוסר היה הפועל הזה עצה נבערה ואם היה יצחק חייב מיתה אין מעצור ביד השם להמיתו או להביאו לשערי מות בחלאים ויסורים עד שישוב מחטאתו וישוב אל ה' וירצהו לא שיצוה לאב באכזריות כזה לשחוט את בנו. ואמנם שלא יהיה תכלית העקדה בבחינת הרואי' והשומעים כדעת הרב המורה מבואר מפנים אם מפני שלא נשלמה כוונתו בזה ר"ל שידעו האומות זה הפועל הנכבד כיון שצוהו לעשותו במקום נסתר לא ידע איש ולא ישב אדם שם ואף לנעריו לא רצה להראותו ולגלותו כ"ש לאחרים. ומהם שאדרבה יחשבו חסרון בחק אברהם מאחר שלא עשה זה הפועל אבל יאמרו הרואים הנה אברהם עם היותו קורא בשם ה' כשצוהו לשחוט את בנו לא רצה לעשותו ושחט במקומו איל אחד וימשך מזה זלזול בפני האומו' והוא הפך הכוונה ומהם שמאחר שהתכלי' היה למען ידעו הרואים מעלת אברהם איך אמר כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה כי הנה אע"פ שהוא ית' ידעו הנה האומות שבעבורם נעשה זה הפועל עדין לא ידעוהו כיון שעדין לא יצא לפועל. ומהם שאם ית' כבר ידע זה ר"ל מעלת אברהם ולא צוה בפועל הזה אלא מפני הרואים כדי שיהיה פועל אברהם מדריך כל בני אדם לשלמות האמונ' ויראת האלהים כי בזה הפועל לא די שלא יחייב לרואים להמשך אחר מעלת אברהם בעבודת אלהיו אבל בהפך שיאמינו בזה שהיה אברהם מכשף ומעונן ושהיה מעובדי השמש ושהיה רוצה לשרוף בעבודת המולך כי איך ייחסו הרואים הפועל הזה למצוה ולמצווה אלא מצד אחד לסכלות ומצד אחר לאכזריות. ויצא לנו מכל זה שאין פועל העקדה לאחת מן התכליות האלה. ואם אינה לצורך האל להבחין לנסות ולידע מה שלא היה יודע ולא לצורך אברהם לתועלת שלימותו ולא לצורך יצחק ומוסרו ולא לצורך הרואים להשלמת' א"כ לא מצינו תכלית הפועל הזה הנפל' והיא השאלה הב': השאלה הי"ו באמרו כי עתה ידעתי כי איך יתכן חדוש ידיעה בו ית' וכבר ביארתי שימשך ממנו שנוי בחקו יתברך בחסרון במה שלא ידע והשתלמו בידיעתו גם כי להיות ידיעתו היא עצמותו יתחייב שישתנה עצמותו חלילה. והרב המורה כתב בהתר זה כי מלת ידעתי כמו הודעתי וזה יספיק אלו היה מסדר התורה וכותבה בלתי יודע דרכי הלשון אבל איך יכתוב משה רבינו ע"ה נביא האל במקום הודעתי שהוא פועל יוצא לשלישי מבנין הפעיל ידעתי שהוא פועל עומד מבנין הקל והוא דוחק גדול. אמנם הרמב"ן והנמשכים אחריו אמרו שהיה אברהם עד עתה ירא בכח ועתה עם המעשה ירא בפועל וכבר כתבתי הספקות המתחייבים לדעת הזה: השאלה הי"ז במאמר המלאך עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה והיא למה היה צווי העקדה מהשם הנכבד והמאמ' הזה בא מהמלאך ולמה לא בא כשאר הצווי' כלם בשם ה' ועוד שעתה מורה על ההווה וידעתי מורה על העבר והיאך יסכימו שתי הלשונות יחד ועוד שהפועל הזה לא יורה על מעלת היראה אלא על מעלת האהבה לכן היה ראוי שיאמר כי אוהב אלהים אתה ולא יאמר כי ירא אלהים אתה:

ויאמר יצחק - ב' פעמים ויאמר, כאדם האומר וי וי, נראה שגדול כחו של אברהם בעקדה משל יצחק, אף שהוא נצטוה מפי ה' וזה רק מפי אביו, כי אברהם היה נביא, ויצחק יודע שצריך לשמע לו, והמפקיר עצמו להריגה קל מאב השוחט את בנו.

וישם על יצחק - אולי חזק עליו המשא בקשר שלא יברח כשירגיש, ולכן לא ייחס את המעשה ליצחק, כי הלך לשם לתומו עד ששאל איה השה, ונקרא עקדת יצחק, כי העקדה לבדה היא הפועל הראוי להחשב ליצחק, ואברהם קבל הנסיון מתחילה ועד סוף.

ובנסיון העקידה כ' כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וגו' וזה מדת יצחק אע"ה דמדת אאע"ה הי' האהבה כמש"נ אברהם אוהבי. ולכאורה היה העקידה ע"י אהבת השי"ת שכבש רחמיו מבן יחידו. ודחה אהבת בנו מפני אהבת השי"ת. אך כבר אמרנו שלפי מדת אהבת אאע"ה היה לו לעבור פי ה' ושלא לעקוד את יצחק כדי שיתפרסם אלהותו ית"ש ע"י יצחק וכמו שמסר נפשו בכבשן האש אף שהי' נגד הדין ולא הי' רשאי וכמו שנת' (נח מא' ט) רק מאהבתו רצה לקדש השם אף באופן שיאבד ח"ו חלקו לעוה"ב וכן היה צריך לעשות בנסיון העקידה שלא לשמוע כדי שיושאר יצחק אע"ה ויתפרסם אלהותו ית"ש על ידו.

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ הַדְּבָרִים הָאֲמוּרִים לְמַעְלָה מֵהָעִנְיָן, שֶׁכַּמָּה הַרְפַּתְקֵי שֶׁעָבְרוּ עָלָיו עַד שֶׁנִּפְקַד בְּבֵן לְעֵת זִקְנָתוֹ, וְגַם הִבְטִיחוֹ ה׳ ״כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע״, וְאַחַר שֶׁהָיָה יִצְחָק גָּדוֹל כְּאָמְרוֹ ״וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים״, וּבְשָׁנָה רִאשׁוֹנָה שֶׁיָּרַד לִפְלִשְׁתִּים נוֹלַד יִצְחָק, הָא לָמַדְתָּ כִּי גָּדוֹל הָיָה. וּבְאֶמְצָעוּת הַקּוֹדֵם יִהְיֶה גֹּדֶל הַנִּסָּיוֹן מֻפְלָא, בֵּין בִּבְחִינַת אַבְרָהָם שֶׁאַחַר כַּמָּה הַרְפַּתְקֵי קָדְמוּ לוֹ עַד שֶׁנִּפְקַד, וְאַחַר כַּמָּה הַבְטָחוֹת מֵה׳ כִּי בְּיִצְחָק יִקָּרֵא זַרְעוֹ, הוּא אוֹמֵר לוֹ שֶׁיַּקְרִיבֵהוּ וְלֹא הִרְהֵר בְּלִבּוֹ, בֵּין בִּבְחִינַת יִצְחָק שֶׁהֲגַם שֶׁהָיָה גָּדוֹל כַּנִּשְׁמָע מִפָּסוּק הַסָּמוּךְ ״וַיָּגָר״ וְגוֹ׳ הָא לָמַדְתָּ שֶׁגָּדוֹל הָיָה וְלֹא עִכֵּב. גַּם נִתְכַּוֵּן לוֹמַר אַחַר הַדְּבָרִים שֶׁבָּזֶה יֻצְדַּק לוֹמַר לוֹ ״אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ״ וְלֹא קֹדֶם הַדְּבָרִים הַנֶּאֱמָרִים בְּסָמוּךְ, שֶׁהֲרֵי הָיָה לוֹ יִשְׁמָעֵאל וְאֵינוֹ יְחִידוֹ. וְהָאֱלֹהִים נִסָּה וְגוֹ׳. אָמַר ״וְהָאֱלֹהִים״ בְּתוֹסֶפֶת וָא״ו וְתוֹסֶפֶת הֵ״א, לוֹמַר מִלְּבַד נִסְיוֹנוֹת שֶׁקָּדְמוּהוּ, הוֹסִיף לְנַסּוֹתוֹ בִּגְבוּרַת הַדִּין נִסָּיוֹן עָצוּם. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם. טַעַם הַקְּרִיאָה, לְהוֹדִיעוֹ קוֹדֶם כִּי בָּא הָאֱלֹהִים לִשְׁאוֹל מִמֶּנּוּ דָּבָר גָּדוֹל, וְהֵבִין אַבְרָהָם וְאָמַר אֵלָיו הִנֵּנִי, פֵּירוּשׁ הֲרֵינִי מוּכָן לְכָל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי:

וְלֹא אָמַר לוֹ יִצְחָק עֲדַיִן כְּלוּם, אֶלָּא קְרָאוֹ ״אָבִי״ וְשָׁתַק, לְפִי שֶׁהִרְגִּישׁ יִצְחָק שֶׁרְצוֹן אָבִיו לְהַעֲלוֹתוֹ לְעוֹלָה וְחָשַׁב ״אִם כֵּן אֵינוֹ מְרַחֵם עָלַי כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים וְנֶהְפַּךְ לִי לְאַכְזָר״, כִּי לֹא יָדַע עֲדַיִן שֶׁזֶּה רְצוֹן בּוֹרְאוֹ. עַל כֵּן קְרָאוֹ ״אָבִי״ לְנַסּוֹתוֹ אִם יַעֲנֶנּוּ, שֶׁעֲדַיִן קָבוּעַ בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא אָבִיו, אוֹ אִם כְּבָר הֵסִיחוֹ מִלִּבּוֹ כְּאִלּוּ אֵינוֹ בְּנוֹ, כִּי בָּזֶה רָצָה לֵידַע מִי יִהְיֶה הַנִּשְׁחָט. וְכַאֲשֶׁר עָנָה לוֹ ״הִנֶּנִּי בְנִי״ וְהוֹרָה לוֹ שֶׁעֲדַיִן כָּל גַּעְגּוּעָיו עָלָיו, אָמַר לוֹ ״אִם כֵּן אַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?״ וְאָמַר לוֹ ״אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי״ – לֹא אֲנִי בָּחַרְתִּי בְּךָ כִּי אִם אֱלֹהִים, וַאֲנִי וְאַתָּה שְׁנֵינוּ חַיָּבִים בִּכְבוֹדוֹ.

וכמו שהי' הענין בהעקידה שאברהם ידע שפיר סוד הקרבן וידע שאין אדם ראוי לקרבן ואעפ"י כן לא השגיח על שכלו וקיבל דבר הש"י בתמימות, וממנו תקיש לשאר הנסיונות שבאם הי' גם שכלו מסכים לכל אלה לא הי' נחשב לנסיון כלל, כי צדיקים לבם ברשותם אל כל אשר יחפוץ יטנו, ואם הי' גם שכלו מסכים נקל מאד הי' בעיניו להטות את לבו להיות נמשך אחר שכלו וע"כ על כרחנו לומר שכל הנסיון הי' מפאת ששכלו לא הסכים לזה ואעפי"כ כפף את שכלו לדעת המקום, וידוע דמכל מה שאדם בורח לכבוד הש"י הוא בא לעומתו בדרגין עלאין קדישין, ובזכות ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט, ובמד"ר שמה שהסתיר פניו הוא שחלק כבוד להש"י, ע"כ זכה לזה עצמו בדרגין עלאין קדישין, וכמו כן אאע"ה באשר שביטל את שכלו לרצון הש"י זכה להארת שכל אלקית מאד מאד לו וגם לכל זרעו אחריו בצד מה

בענין העקידה קח נא כו' נראה כי מאחר שהבטיחו ביצחק יקרא לך זרע נאמר לו בלשון בקשה פי' שביקש הקב"ה ממנו שימחול לו המתנה ושיעלהו לעולה וזה שבח הגדול בנסיון הזה שלא נאמר לו בלשון ציווי רק אם חפץ בדבר זה. ואברהם אע"ה באהבתו לקיים רצון המקום הלך בשמחה לשוחטו. וכ' יחידך שבודאי הי' יכול להאמין כי יתן לו בן אחר כמו שנתן לו זה לעת זקנתו. אבל אמר לו כי אין לו עוד בן רק יצחק ושיעלהו לעולה באופן שנותן את כל זרע ישראל בעקידה זו וכל זה קיבל עליו בשמחה: המאכלת דרשו חז"ל שבנ"י אוכלין מתן שכרה. וכתוב ויקח שאברהם אבינו ידע זה שכל מעשיו הם עצות עבור כלל ישראל שהוא אב לכולם וכן צריך כל אדם להתבונן כי מעשיו נוגעין לדורי דורות. ועי"ז אוכלין בנ"י מתן שכרה ע"י שהם עזרו להאבות למעשיהם הטובים כי בודאי כח האבות הי' ע"י שכל שורש בנ"י היו בתוכם והכל במשפט אמת כנ"ל:

אבל התירוץ הוא כי זה עצמו היה הנסיון כי ודאי אברהם אע"ה שעזב ארצו ומילדתו והשליך עצמו לכבשן האש בעבור הבורא ית' מה נסיון הוא לשחוט את בנו. אבל התירוץ הוא כי בודאי העובד מאהבה כמו אברהם נמשך לבו ומעיו לעשות רצון קונו עד שכל איבריו נמשכין בטבעם לעשות רצון קונם. אכן באמת לא הי' רצונו של הקב"ה לשחוט את יצחק ולבו של אברהם לא הרגיש דביקות ואהבה בזו העובדא ע"י שבאמת לא הי' כן רצונו של השי"ת ולכן הי' נסיון ולכן נאמר וירא את המקום מרחוק. ולכן הי' עבודתו עתה רק בבחי' ירא אלקים שלא הרהר אחריו ית' כלום.

והנה הנראה מחז"ל עיקר נסיון העקדה היה לאברהם, ונמנה הוא בעשרה הנסיונות שנתנסה אברהם, ואע"פ שיצחק הוא אשר הלך לישחט, והיה צריך לכאורה להיות נמנה זה כנסיון של יצחק, ולכאורה גבורתו של יצחק בזה אף יותר גדולה משל אברהם אבינו. אלא הנראה בזה, כי עיקר גדולת הנסיון לא היתה בזה שהיה מוכן למסור ולהקריב את בנו את יחידו, אלא עיקר הנסיון היה בזה, שאתמול אמר לו "כי ביצחק יקרא לך זרע", והיום אומר לו "והעלהו שם לעולה", והוא ביראתו בתומו הלך, ולא הרהר כלום אחר מדותיו ית', ואצל משה רבינו וכן גם אצל יונה לא היה בלי ספק, כל ענין של אי-שמיעה בקול ה', חלילה וחלילה לחשוב כן, אלא כל עיקר התביעה והטענה עליהם היתה, רק על שהרהרו אחרי מדותיו של הקב"ה, ובזה הוא אשר התעלה אברהם אבינו על כולם. ולמשל, אילו היה אברהם שואל מה יהיה עם המאמר "כי ביצחק יקרא לך זרע", גם אז לא היה זה נקרא אי-שמיעה, כי אם מהרהר אחר מדותיו של הקב"ה, והיה חסר בזה מעלתו של אברהם אבינו...