Zerizus—energetic promptness and enthusiasm in fulfilling commandments—is a foundational virtue in Jewish practice. The sources explore this principle through biblical exemplars of hasty generosity, rabbinic teachings on the timing of mitzvot, and ethical guidance on cultivating zealous action as a stable spiritual disposition.
זְרִיזִים מַקְדִּימִין לַמִּצְווֹת
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The root of the principle that the vigilant are early in performing mitzvot is drawn from the Gemara's treatment of circumcision and bedikat chametz, where Pesachim 4a:6-8 cites Avraham rising early for the akeidah (Pesachim 4a:6-8) as the proof that although the entire day is valid for a mitzvah, the zealous act at the earliest opportunity.
Mesillat Yesharim develops this Gemara into a full character trait: Mesillat Yesharim 6:2 defines zerizut as hastening to begin and complete mitzvot, casting off the weight of laziness, comparing it to the angels who are 'mighty in strength, who perform His word' and who 'dash to and fro like the appearance of a flash of lightning.' Mesillat Yesharim 7:8 adds that outward speed in action itself kindles inner enthusiasm, so that acting sluggishly extinguishes the inner fire, while Mesillat Yesharim 7:11 stresses that true zerizut also means not relaxing once a mitzvah is begun but rushing to complete it, as the righteous are always swift like fire that does not rest until the task is finished. Mesillat Yesharim 8:1-3 further explains that the means of acquiring zerizut are identical to those for acquiring watchfulness, differing only in that one applies to positive and the other to negative commandments, and both depend on internalizing the true value of the mitzvot.
Orchot Tzadikim treats zerizut as a trait of the righteous in service of the Creator, citing the same rule that the vigilant are early in mitzvot (Orchot Tzadikim 15:2), and extends it practically to everyday conduct, such as promptly seeking out what one needs rather than delaying (Orchot Tzadikim 15:7) and diligently pursuing knowledge of Torah and of the Creator, bringing the pasuk 'let us pursue the knowledge of the Lord' (Orchot Tzadikim 15:10).
Tanach itself supplies the models invoked by these works: Avraham hurries into the tent to have cakes prepared and runs to select the calf (Bereishit 18:6, Bereishit 18:7), Rivkah hastens to draw water for the camels (Bereishit 24:20), and the Pesach offering must be eaten in haste as a sign of urgency before Hashem (Shemot 12:11). The Radak reads Yitzchak's command to Yaakov, 'kum lech,' not literally as 'arise' but as an instruction to proceed with speed and without delay (Radak on Bereishit 28:2), and the Sforno likewise explains that running to greet the guests shows the importance of the matter (Sforno).
Later mussar and chassidic sources locate zerizut within the battle against the yetzer hara: the Tanya teaches that laziness and heaviness, born of sadness, cannot conquer the evil inclination, which can only be overcome through alacrity born of joy and an open heart (Tanya 26), while Netivot Olam brings the midrash on Pinchas, who acted with zeal while Moshe hesitated, teaching that a person must be bold as a leopard, swift as an eagle, running like a deer, and mighty as a lion to do the will of his Maker (Netivot Olam, Netiv Hazrizut 2:2). Bamidbar Rabbah similarly records Moshe being urged to act with haste and without delay when the plague broke out after Korach's rebellion (Bamidbar Rabbah 5:7).
Other sources draw out related dimensions of this zeal: the Sefat Emet connects Avraham's rising early to the fixing of the morning prayer, tying his swiftness in avodah to the structure of tefillah (Sefat Emet on Torah, Vayera); Kad HaKemach links zerizut to achieving bodily purity as part of service of God (Kad HaKemach, Fear of God 1:2); and Chiddushei Aggadot on Kiddushin 31 contrasts the great zeal nations show in fulfilling their own concerns with the lesser zeal sometimes found among Israel, while affirming that honoring parents is especially compelling to reason itself (Chiddushei Aggadot, Kiddushin 31).
Revavos Ephraim (Revavos Ephraim 4:214) addresses the principle of zerizin makdimin lemitzvot specifically as it bears on circumcision, extending it to other mitzvot and to practices such as performing morning mitzvot promptly and reciting Havdalah in prayer.
Az Nidberu (Az Nidberu 11:25) takes up the practical question of whether zerizin makdimin should override praying as close as possible to sunrise, asking how the preference for earlier performance applies even where the earlier timing would otherwise only satisfy the mitzvah after the fact.
בראשית י״ח:ו׳
Genesis 18:6
Avraham hastens to prepare food for his guests, a paradigmatic biblical portrayal of זריזות in the service of hospitality and chesed.
וַיְמַהֵ֧ר אַבְרָהָ֛ם הָאֹ֖הֱלָה אֶל־שָׂרָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מַהֲרִ֞י שְׁלֹ֤שׁ סְאִים֙ קֶ֣מַח סֹ֔לֶת ל֖וּשִׁי וַעֲשִׂ֥י עֻגֽוֹת׃
Abraham hastened into the tent to Sarah, and said, “Quick, three seahs of choice flour! Knead and make cakes!”
בראשית י״ח:ז׳
Genesis 18:7
Avraham runs to the cattle and prepares the meal, continuing the narrative’s emphasis on energetic and immediate action for a mitzvah.
וְאֶל־הַבָּקָ֖ר רָ֣ץ אַבְרָהָ֑ם וַיִּקַּ֨ח בֶּן־בָּקָ֜ר רַ֤ךְ וָטוֹב֙ וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הַנַּ֔עַר וַיְמַהֵ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת אֹתֽוֹ׃
Then Abraham ran to the herd, took a calf, tender and choice, and gave it to a servant-boy, who hastened to prepare it.
בראשית כ״ד:כ׳
Genesis 24:20
Rivkah quickly draws water for Eliezer’s camels, presenting prompt generosity and energetic kindness as a defining virtue.
וַתְּמַהֵ֗ר וַתְּעַ֤ר כַּדָּהּ֙ אֶל־הַשֹּׁ֔קֶת וַתָּ֥רׇץ ע֛וֹד אֶֽל־הַבְּאֵ֖ר לִשְׁאֹ֑ב וַתִּשְׁאַ֖ב לְכׇל־גְּמַלָּֽיו׃
Quickly emptying her jar into the trough, she ran back to the well to draw, and she drew for all his camels.
שמות י״ב:י״א
Exodus 12:11
The first Pesach is eaten in a posture of readiness and haste, linking redemption and mitzvah observance with זריזות.
וְכָ֘כָה֮ תֹּאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מׇתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַיהֹוָֽה׃
This is how you shall eat it: your loins girded, your sandals on your feet, and your staff in your hand; and you shall eat it hurriedly: it is a passover offering to GOD.
ויקרא י״ט
Leviticus 19:14
The passage prohibits cursing a deaf person or placing a stumbling block before a blind person, and commands reverence for God.
לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃
See also
פסחים ד׳ א — ד"ה וְכִי תֵּימָא זְרִיזִין מַקְדִּימִין לְמִצְוֹת
Pesachim 4a:6-8
The sugya derives the principle that one should begin a mitzvah promptly, discussing the early removal of chametz and the broader value of זריזות in mitzvah performance.
וְכִי תֵּימָא זְרִיזִין מַקְדִּימִין לְמִצְוֹת, נִבְדּוֹק מִצַּפְרָא. דִּכְתִיב: ״וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ״, וְתַנְיָא: כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ כָּשֵׁר לְמִילָה, אֶלָּא שֶׁזְּרִיזִין מַקְדִּימִים לְמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר״. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם מְצוּיִין בְּבָתֵּיהֶם, וְאוֹר הַנֵּר יָפֶה לִבְדִיקָה. אָמַר אַבָּיֵי: הִילְכָּךְ, הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן לָא לִפְתַּח בְּעִידָּנֵיהּ בְּאוּרְתָּא דִתְלֵיסַר דְּנַגְהֵי אַרְבֵּסַר — דִּלְמָא מָשְׁכָא לֵיהּ שְׁמַעְתֵּיהּ, וְאָתֵי לְאִימְּנוֹעֵי מִמִּצְוָה.
And lest you say that this halakha is in accordance with the principle that the vigilant are early in the performance of mitzvot, let us search in the morning. The principle: The vigilant are early in the performance of mitzvot, is derived, as it is written: “And on the eighth day the flesh of his foreskin shall be circumcised” (Leviticus 12:3). And it was taught in a baraita: The entire day is suitable for performance of the mitzva of circumcision; however, the vigilant are early in the performance of mitzvot, and circumcise in the morning. As it is stated with regard to the binding of Isaac: “And Abraham arose early in the morning” (Genesis 22:3) after hearing God’s command. This indicates that Abraham arose early in his eagerness to perform God’s commandment. The Gemara cites an answer to its initial question of why the search for leaven is not conducted in the morning. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: One searches for leaven in the evening as it is a time when people are found in their homes, and they have the opportunity to perform the search. And furthermore, the light of the lamp is favorable for conducting a search specifically at night. As the search is conducted with a lamp, it is preferable to search at night. Abaye said: Therefore, in light of the above halakha, a Torah scholar should not begin his regularly scheduled period of Torah study in the evening at the conclusion of the thirteenth of Nisan that is the evening of the fourteenth, as perhaps he will become engrossed in the halakha he is studying and will come to be prevented from performing the mitzva of searching for leaven.
משנה ברכות א׳:ג׳
Mishnah Berakhot 1:3
The Mishnah discusses the timing of the evening Shema and the principle of performing mitzvot with their proper timing and order, providing a foundation for disciplined religious action.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בָּעֶרֶב כָּל אָדָם יַטּוּ וְיִקְרְאוּ, וּבַבֹּקֶר יַעַמְדוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כָּל אָדָם קוֹרֵא כְדַרְכּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ, בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִים, וּבְשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, אֲנִי הָיִיתִי בָא בַדֶּרֶךְ, וְהִטֵּיתִי לִקְרוֹת, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי, וְסִכַּנְתִּי בְעַצְמִי מִפְּנֵי הַלִּסְטִים.
במדבר רבה ה׳:ז׳
Bamidbar Rabbah 5:7
Chachmei Hamidrash describe Moshe urging Aharon to act immediately with the incense to stop the Angel of Death from destroying Israel, explaining that the Levites—especially the בני קהת who carried the Ark—shared Israel’s suffering and were expected to provide them relief.
אָמַר רַבִּי פִּינְחָס הַכֹּהֵן בַּר חָמָא וְאִם אֵין אַתְּ לָמֵד מִכָּאן יֵשׁ לְךָ מֵהֵיכָן לִלְמֹד, בְּשָׁעָה שֶׁחָלַק קֹרַח עַל משֶׁה בָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת לָצֵאת עַל יִשְׂרָאֵל וּלְחַבֵּל אוֹתָם, וְאִלּוּ יָצָא הָרַג אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל, וְהָיָה משֶׁה שָׁרוּי אֵצֶל אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁהָיָה מִבְּנֵי קְהָת, וְהִרְגִּישׁ בּוֹ שֶׁמְּבַקֵּשׁ לָצֵאת עַל יִשְׂרָאֵל, מִיָּד אָמַר לְאַהֲרֹן (במדבר יז קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וגו' וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, מְהֵרָה וּבְדִלּוּג זַרֵז עַצְמְךָ, מָה אַתָּה עוֹמֵד וּמִשְׁתָּהֶה, (במדבר יז, יא): הוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה, אָמַר לוֹ אַהֲרֹן מָרִי מָה רָאִיתָ, אָמַר לוֹ רָאִיתִי לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת שֶׁיָּצָא לִנְגֹף לְשׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר יז, יא): נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַלְוִיִּם הָיוּ כָּלִין אֶת הַפֻּרְעָנֻיּוֹת, וּמֵהֶן בְּנֵי קְהָת שֶׁנּוֹשְׂאֵי אָרוֹן הָיוּ, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵם מִצְטַעֲרִים עִם יִשְׂרָאֵל כָּל הַצַּעַר הַזֶּה, וְאֵין אַתֶּם עוֹשִׂים לָהֶם תַּקָּנָה.
מגילה כ״ג ב — ד"ה וְאֵין מְזַמְּנִין עַל הַמָּזוֹן בַּשֵּׁם פָּחוֹת
Megillah 23b:11
Chachmei Bavel explain that zimmun over food with mention of God’s name requires at least ten men, since saying “Let us bless our God” with fewer than ten is improper.
וְאֵין מְזַמְּנִין עַל הַמָּזוֹן בַּשֵּׁם פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה (וְכוּ׳). כֵּיוָן דְּבָעֵי לְמֵימַר ״נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ״ — בְּצִיר מֵעֲשָׂרָה לָאו אוֹרַח אַרְעָא.
We learned further in the mishna: And one does not invite others to recite Grace after Meals, i.e., conduct a zimmun, in order to thank God for one’s nourishment, with the name of God, with fewer than ten men present. Since one is required to say: Let us bless our Lord, in the presence of fewer than ten it is not proper conduct to mention the name of God.
מדרש רבה, במדבר א יז
Bamidbar Rabbah 10:5
Chachmei Hamidrash teach that the court must prevent a nazir from violating his vow, coercing him to fulfill his stated commitment; this demonstrates that leaders are responsible for admonishing those under them and are punished if they fail to do so.
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, לְהַזְהִיר בֵּית דִּין עַל כָּךְ שֶׁלֹא יַנִּיחוּ לְנָזִיר לַעֲבֹר עַל נְזִירוּתוֹ, שֶׁאִם יִרְאוּ שֶׁיִּרְצֶה לְבַטֵּל נְזִירוּתוֹ יִכְפּוּ אוֹתוֹ כְּדֵי לְקַיֵּם דְּבָרָיו, לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַגְּדוֹלִים מוּזְהָרִין עַל יְדֵי הַקְּטַנִּים וְהֵם נֶעֱנָשִׁים עַל יְדֵיהֶם אִם לֹא יוֹכִיחוּ אוֹתָם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא כו, לז):
See also
ארחות צדיקים, שער הזריזות
Orchot Tzadikim 15:2
The passage presents zerizut as a great quality for Torah, mitzvot, and the betterment of this world, characteristic of the righteous in serving the Creator, who hasten to perform mitzvot.
הַזְּרִיזוּת הִיא מִדָּה גְּדוֹלָה לַתּוֹרָה וְלַמִּצְווֹת, וְגַם לְעִנְיַן תַּקָּנַת הָעוֹלָם הַזֶּה. וְהִיא מִדַּת הַצַּדִּיקִים לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. זְרִיזִין מַקְדִּימִים לְמִצְווֹת.
ארחות צדיקים, שער הזריזות
Orchot Tzadikim 15:7
The passage urges alacrity in seeking information, obtaining bread, and preparing proper water and utensils for netilat yadayim, while warning not to delay relieving oneself even for a moment כדי שלא לעבור על “לא תשקצו.
כְּגוֹן אִם צָרִיךְ אַתָּה לִרְאוֹת שׁוּם דָּבָר בְּסֵפֶר, הִשְׁתַּדֵּל לְחַפֵּשׂ הָעִנְיָן שֶׁתַּחְפֹּץ, וְתִהְיֶה זָרִיז לֵילֵךְ וְלִשְׁאוֹל מִמִּי שֶׁיּוֹדֵעַ הַדָּבָר. ״לֹא אוּכַל לֵילֵךְ וּלְהָבִיא הַלֶּחֶם״, אַךְ תֵּלֵךְ בִּזְרִיזוּת לְהָבִיא. אִם תָּבוֹא לִטֹּל יָדְךָ, וְיֵשׁ לְךָ מַיִם מוּעָטִים אוֹ מְאוּסִים, אוֹ אִם הַכְּלִי אֵינוֹ כָּשֵׁר כָּל כָּךְ כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סֶדֶק, וְאַתָּה רָעֵב לֶאֱכֹל – אַל תְּבִיאֲךָ תַּאֲוָתְךָ לְהָקֵל בַּנְּטִילָה, אֶלָּא הִזְדָּרֵז לְהָבִיא מַיִם וּכְלִי הָרָאוּי לִנְטִילָה. וְצָרִיךְ זְרִיזוּת בְּיוֹתֵר שֶׁלֹּא יַשְׁהֶה נְקָבָיו גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד, שֶׁלֹּא יַעֲבֹר עַל (ויקרא כ כה) ״לֹא תְשַׁקְּצוּ״ (מכות טז ב).
ארחות צדיקים, שער הזריזות
Orchot Tzadikim 15:10
The passage urges a person to be zealous in seeking knowledge of the Torah and of the Creator, citing Hoshea 6:3 and the Sages’ teaching to exile oneself to a place of Torah.
וְיִהְיֶה זָרִיז לְבַקֵּשׁ יְדִיעַת הַתּוֹרָה וִידִיעַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, דִּכְתִיב (הושע ו ג): ״נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת יְיָ״. וְכֵן אָמְרוּ חֲכָמִים (אבות ד יג): הֱוֵי גֹּלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה.
ספר החינוך ט״ז:ב׳-ג׳ — ד"ה מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה
Sefer HaChinukh 16:2-3
Chinuch explains that commemorative actions for the miracles of Egypt express Israel’s elevated status and permanently impress the memory upon the soul, because a person’s heart and thoughts are shaped by his actions.
מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. לִזְכֹּר נִסֵּי מִצְרַיִם כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ בָּאֲחֵרוֹת. וְגַם זֶה גֶּזַע מִן הַשֹּׁרֶשׁ הַנִּזְכָּר, שֶׁאֵין כָּבוֹד לִבְנֵי מְלָכִים וְיוֹעֲצֵי אָרֶץ לִגְרֹר הָעֲצָמוֹת וּלְשַׁבְּרָם כִּכְלָבִים, לֹא יָאוּת לַעֲשׂוֹת כָּכָה, כִּי אִם לַעֲנִיֵּי הָעָם הָרְעֵבִים. וְעַל כֵּן בִּתְחִלַּת בּוֹאֵנוּ לִהְיוֹת סְגֻלַּת כָּל הָעַמִּים מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ (שם יט ו), וּבְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן, רָאוּי לָנוּ לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים הַמַּרְאִים בָּנוּ הַמַּעֲלָה הַגְּדוֹלָה שֶׁעָלִינוּ בָּהּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. וּמִתּוֹךְ הַמַּעֲשֶׂה וְהַדִּמְיוֹן שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹשִׂין, נִקְבַּע בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ הַדָּבָר לְעוֹלָם. וְאַל תַּחְשֹׁב בְּנִי לִתְפֹּשׂ עַל דְּבָרַי וְלוֹמַר וְלָמָּה יְצַוֶּה אוֹתָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לַעֲשׂוֹת כָּל אֵלֶּה לְזִכְרוֹן אוֹתוֹ הַנֵּס, וַהֲלֹא בְּזִכְרוֹן אֶחָד יַעֲלֶה הַדָּבָר בְּמַחְשַׁבְתֵּנוּ וְלֹא יִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעֵנוּ? דַּע, כִּי לֹא מֵחָכְמָה תִּתְפְּשֵׂנִי עַל זֶה, וּמַחְשֶׁבֶת הַנַּעַר יַשִּׁיאֲךָ לְדַבֵּר כֵּן. וְעַתָּה בְּנִי, אִם בִּינָה שִׁמְעָה זֹּאת, וְהַטֵּה אָזְנְךָ וּשְׁמַע (משלי כב יז), אֲלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת. דַּע, כִּי הָאָדָם נִפְעָל כְּפִי פְּעֻלּוֹתָיו, וְלִבּוֹ וְכָל מַחְשְׁבֹתָיו תָּמִיד אַחַר מַעֲשָׂיו שֶׁהוּא עוֹסֵק בָּהֶם אִם טוֹב וְאִם רָע, וַאֲפִלּוּ רָשָׁע גָּמוּר בִּלְבָבוֹ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם, אִם יַעֲרֶה רוּחוֹ וְיָשִׂים הִשְׁתַּדְּלוּתוֹ וְעִסְקוֹ בְּהַתְמָדָה בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת, וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, מִיָּד יִנָּטֶה אֶל הַטּוֹב, וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ, וּבְכֹחַ מַעֲשָׂיו יָמִית הַיֵּצֶר הָרַע, כִּי אַחֲרֵי הַפְּעֻלּוֹת נִמְשָׁכִים הַלְּבָבוֹת. וַאֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה אָדָם צַדִּיק גָּמוּר וּלְבָבוֹ יָשָׁר וְתָמִים, חָפֵץ בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת, אִם יַעֲסֹק תָּמִיד בִּדְבָרִים שֶׁל דֹּפִי, כְּאִלּוּ תֹּאמַר דֶּרֶךְ מָשָׁל שֶׁהִכְרִיחוֹ הַמֶּלֶךְ וּמִנָּהוּ בְּאֻמָּנוּת רָעָה, בֶּאֱמֶת אִם כָּל עִסְקוֹ תָּמִיד כָּל הַיּוֹם בְּאוֹתוֹ אֻמָּנוּת, יָשׁוּב לִזְמַן מִן הַזְּמַנִּים מִצִּדְקַת לִבּוֹ לִהְיוֹת רָשָׁע גָּמוּר, כִּי יָדוּעַ הַדָּבָר וֶאֱמֶת שֶׁכָּל הָאָדָם נִפְעָל כְּפִי פְּעֻלּוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וְעַל כֵּן אָמְרוּ חֲכָמִים זַ"ל (מכות כג, ב) רָצָה הקב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, כְּדֵי לְהַתְפִּיס בָּהֶן כָּל מַחְשְׁבוֹתֵינוּ וְלִהְיוֹת בָּהֶן כָּל עֲסָקֵינוּ לְהֵטִיב לָנוּ בְּאַחֲרִיתֵנוּ. כִּי מִתּוֹךְ הַפְּעֻלּוֹת הַטּוֹבוֹת אֲנַחְנוּ נִפְעָלִים לִהְיוֹת טוֹבִים וְזוֹכִים לְחַיֵּי עַד. וְרָמְזוּ ז"ל עַל זֶה (מנחות מג, ב), בְּאָמְרָם כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְזוּזָה בְּפִתְחוֹ וְצִיצִית בְּבִגְדוֹ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, מֻבְטָח לוֹ שֶׁלֹּא יֶחֱטָא, לְפִי שֶׁאֵלּוּ מִצְוֹת תְּמִידִיּוֹת, וְנִפְעָל בָּהֶן תָּמִיד. לָכֵן אַתָּה רְאֵה גַּם רְאֵה, מָה מְלַאכְתְּךָ וְעִסְקְךָ, כִּי אַחֲרֵיהֶם תִּמָּשֵׁךְ וְאַתָּה לֹא תִּמְשְׁכֵם. וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרְךָ לוֹמַר, אַחֲרֵי הֱיוֹת לִבִּי שָׁלֵם וְתָמִים בֶּאֱמוּנַת אֱלֹהִים, מָה הֶפְסֵד יֵשׁ כִּי אֶתְעַנֵּג לִפְעָמִים בְּתַעֲנוּגֵי אֲנָשִׁים, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחוֹבוֹת, לְהִתְלוֹצֵץ עִם הַלֵּצִים, וּלְדַבֵּר צָחוֹת, וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁאֵין מְבִיאִין עֲלֵיהֶן אֲשָׁמוֹת וְחַטָּאוֹת, הֲלֹא גַּם לִי לֵבָב כְּמוֹ הֵם, קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵיהֶם, וּמַדּוּעַ יִמְשְׁכוּנִי הֵם אַחֲרֵיהֶם? אַל בְּנִי, הִשָּׁמֵר מִפְּנֵיהֶם, פֶּן תִּלָּכֵד בְּרִשְׁתָּם. רַבִּים שָׁתוּ מִתּוֹךְ כָּךְ כּוֹס תַּרְעֵלָתָם, וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ תַּצִּיל. וְאַחַר דַּעְתְּךָ זֶה, אַל יִקְשֶׁה עָלֶיךָ מֵעַתָּה רִבּוּי הַמִּצְוֹת בְּעִנְיַן זְכִירַת נִסֵּי מִצְרַיִם, שֶׁהֵם עַמּוּד גָּדוֹל בְּתוֹרָתֵנוּ, כִּי בִּרְבוֹת עִסְקֵנוּ בָּהֶם, נִתְפַּעֵל אֶל הַדָּבָר, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ.
From the roots of the commandment is to remember the miracles of Egypt, as we have written in the other [related commandments]. And this is also a trunk from the root mentioned: For it is not honorable for the sons of kings and the advisers of the land to drag the bones and break them like dogs. Except for the impoverished among the people and the starving, it is not a proper thing to do this. And therefore, as we began to become the chosen of all nations, “a kingdom of priests and a holy nation” — and in each and every year at that time — it is fitting for us to do acts that show within us the great stature which we achieved at that time. And in the act and reenactment that we do, this thing is placed in our souls for eternity. My son, do not think to pounce upon my words and say, “Why would God, may He be blessed, command us to do all of these commandments to commemorate that miracle; would we not remember it with one commemoration, [such that] it not be forgotten from the mouth of our offspring?” You must know that it is not from wisdom that you would [question] me about this, and it is your youthful thoughts that lead you to this. And now, my son, “If you have understanding,” “incline your ear and hear,” and I will teach you to benefit from Torah and the commandments: You must know, that a man is acted upon according to his actions; and his heart and all his thoughts always follow after the actions that he does — whether good or bad. And even he who in his heart is a complete sinner and all the desires of his heart are only for evil; if his spirit shall be enlightened and he will put his efforts and actions to persist in Torah and commandments — even if not for the sake of Heaven — he shall immediately incline towards the good. And from that which is not for its own sake comes that which is for its own sake [as opposed to being for personal gain]; for the hearts are drawn after the actions. And even if a man is perfectly righteous and his heart is straight and innocent, desiring of Torah and the commandments; if he shall constantly deal with improper things, you could compare it to someone who was forced by the king to work a wicked craft — if he constantly works in that wicked craft — eventually, from his righteousness, he shall have become completely evil. For it is known and true that every man is acted upon according to his actions, as we have said. And the Sages, may their memory be blessed, said about this (Makkot 23b), “God wanted to grant merits to Israel, therefore he gave them many laws and commandments,” to occupy all of our thoughts and all our deeds, to benefit us at our end [i.e. in the world to come]. Because from the good actions we are acted upon to be good and merit eternal life. And the Sages hinted at this (Menachot 43b) with their statement that anyone who has a mezuzah on his door, tsitsit on his garment and tefillin on his head is promised that he shall not sin — for these are constant commandments, and [so] he is constantly acted upon by them. Therefore, surely observe what [you choose] to be your craft and your dealings, since you will be pulled by them and you will not pull them. And do not let your [evil] impulse assure you by saying, “Since my heart is complete and pure in the faith of God, what loss is there if I periodically enjoy the pleasures of men in the markets and the plazas — to joke with the jokers and to speak finely, and similarly, [to perform] those things for which one needs not bring up guilt-offerings and sin-offerings — do I not have a heart like them, ‘my small finger is thicker than their loins,’ and how would they pull me in behind them?” Do not [say this], my son. Guard yourself from them, lest you be trapped in their snare. Many have drunk the cup of poison due to this, but you should save your soul. And once you know this, the multitude of commandments about the matter of remembering the miracles of Egypt will no longer be a challenge to you — as they are a great pillar in our Torah. Since by greatly engaging in them, we will be acted upon by the matter, as we have said.
רד"ק על בראשית כ״ח:ב׳
Radak on Genesis 28:2
Radak explains that “קום” conveys alacrity: the person should go immediately and without delay.
קוּם. עִנְיַן זֵרוּז, כְּלוֹמַר מֵעַתָּה תֵּלֵךְ.
קום לך, the word קום is not to be understood literally as “rise!,” but as an instruction to go about the task to be fulfilled with speed, without delay. פדנה ארם, we explained this as meaning “to Charan.”
רבינו בחיי, כד הקמח אמונה טהרת הלב
Kad HaKemach, Fear of God 1:2
Rabbenu Bachya states that complete service of God requires humility and lowliness, through which a person reaches devekut and pure thought, while zehirut leads to bodily purity and freedom from impurity.
ואי אפשר לעבד שיעבוד עבודה שלמה לאדון עד שיקבל על עצמו מדות העבדות שהם ההכנעה והשפלות שאם אין בו מדות הללו והוא מתנהג עם אדוניו בדרך גבהות ואדנות אין זה מדת העבד שהעבד חייב בה לפני מלך אפילו במלך ב"ו ק"ו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. ואחר כך אומר ובו תדבק כי מתוך הענוה והשפלות יגיע אדם למעלת הדבקות שהוא עליו ותהיה מחשבתו טהורה. והזריזות מביאו לידי נקיות שיהיה גופו טהור ולא יארע בו דבר טומאה.
ספורנו, בראשית יח ב
Sforno
The passage explains that “he ran toward them” indicates the importance of the matter, since zerizus demonstrates that something is significant.
וירץ לקראתם - כי הזריזות תורה על חשיבות הדבר.
מסילת ישרים ו׳:ב׳ — ד"ה וְעִנְיָנוֹ שֶׁל הַזְּרִיזוּת מְבֹאָר
Mesillat Yesharim 6:2
The chapter on זריזות teaches that a person should not wait passively for opportunities to do good, but should actively pursue mitzvot and overcome laziness and delay.
וְעִנְיָנוֹ שֶׁל הַזְּרִיזוּת מְבֹאָר, שֶׁהוּא הַהַקְדָּמָה לַמִּצְוֹת וּלְהַשְׁלָמַת עִנְיָנָם. וְכַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פסחים ד): זְרִיזִים מַקְדִּימִים לַמִּצְוֹת. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, חִזּוּק גָּדוֹל צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְחַזֵּק וּלְהִתְגַּבֵּר בִּזְרִיזוּת לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוֹת, בְּהַשְׁלִיכוֹ מֵעָלָיו כֹּבֶד הָעַצְלָה הַמְעַכֶּבֶת עַל יָדוֹ. וְתִרְאֶה שֶׁהַמַּלְאָכִים נִשְׁתַּבְּחוּ בַּמִּדָּה הַטּוֹבָה הַזֹּאת, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (תהלים קג): גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ. וְאוֹמֵר (יחזקאל א): וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק. וְהִנֵּה אָדָם הוּא אָדָם וְלֹא מַלְאָךְ, עַל כֵּן אִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיַּגִּיעַ לִגְבוּרָתוֹ שֶׁל הַמַּלְאָךְ. אַךְ וַדַּאי, שֶׁכָּל מָה שֶׁיּוּכַל לְהִתְקָרֵב בְּמַדְרֵגָתוֹ אֵלָיו, רָאוּי שֶׁיִּתְקָרֵב. וְדָוִד הַמֶּלֶךְ הָיָה מְשַׁבֵּחַ עַל חֶלְקוֹ וְאוֹמֵר (תהלים קיט): חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי לִשְׁמֹר מִצְוֹתֶיךָ.
The matter of "Zeal" is clear. It is the early engaging in mitzvot and their completion as the sages of blessed memory said: "the zealous are early to perform the mitzvot" (Pesachim 4a). The summary of the matter: a man must greatly strengthen himself and fortify himself with zeal in doing the Mitzvot by casting off himself the weight of laziness which impedes him. The angels were praised for possessing this good trait as written: "[Bless the L-rd, His angels,] those mighty in strength, who perform His word, hearkening to the voice of His word" (Tehilim 103:20); and "the Chayot dash to and fro like the appearance of a flash of lightning" (Yechezkel 1:14). Behold, a man is a man and not an angel, hence it is impossible for him to attain the might of an angel, but he should certainly strive to do all he can to come as close to that level as possible. King David would praise (G-d) for his portion saying: "I hasten and do not delay to keep your commandments" (Tehilim 119:60).
מסילת ישרים ז׳:ח׳ — ד"ה וְאָמְרוּ
Mesillat Yesharim 7:8
The chapter develops the acquisition of זריזות through preparation, attentiveness, and repeated action, explaining how enthusiasm becomes a stable mode of service.
וְאָמְרוּ (פסחים ד): זְרִיזִים מַקְדִּימִים לַמִּצְווֹת. וְכֵן אָמְרוּ (ברכות ו): לְעוֹלָם יָרוּץ אָדָם לִדְבַר מִצְוָה וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. וְאָמְנָם, הִתְבּוֹנֵן עוֹד, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהַזְּרִיזוּת הוּא תּוֹלֶדֶת הַהִתְלַהֲטוּת הַפְּנִימִי, כֵּן מִן הַזְּרִיזוּת יִוָּלֵד הַהִתְלַהֲטוּת. וְהַיְנוּ, כִּי מִי שֶׁמַּרְגִּישׁ עַצְמוֹ בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוָה כְּמוֹ שֶׁהוּא מְמַהֵר תְּנוּעָתוֹ הַחִיצוֹנָה, כֵּן הִנֵּה הוּא גּוֹרֵם שֶׁתִּבְעַר בּוֹ תְּנוּעָתוֹ הַפְּנִימִית כְּמוֹ כֵן, וְהַחֵשֶׁק וְהַחֵפֶץ יִתְגַּבֵּר בּוֹ וְיֵלֵךְ. אַךְ אִם יִתְנַהֵג בִּכְבֵדוּת בִּתְנוּעַת אֵיבָרָיו, גַּם תְּנוּעַת רוּחוֹ תִּשְׁקַע וְתִכְבֶּה. וְזֶה דָּבָר שֶׁהַנִּסָּיוֹן יְעִידֵהוּ. וְאוּלָם הָאָדָם אֲשֶׁר אֵין הַחֶמְדָּה הַזֹּאת לוֹהֶטֶת בּוֹ כָּרָאוּי, עֵצָה טוֹבָה הִיא לוֹ שֶׁיִּזְדָּרֵז בִּרְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּמָּשֵׁךְ מִזֶּה שֶׁתִּוָּלֵד בּוֹ הַחֶמְדָּה בַּטֶּבַע, כִּי הַתְּנוּעָה הַחִיצוֹנָה מְעוֹרֶרֶת הַפְּנִימִית, וּבְוַדַּאי שֶׁיּוֹתֵר מְסוּרָה בְּיָדוֹ הִיא הַחִיצוֹנָה מֵהַפְּנִימִית. אַךְ אִם יִשְׁתַּמֵּשׁ מִמָּה שֶׁבְּיָדוֹ, יִקְנֶה גַּם מָה שֶׁאֵינוֹ בְּיָדוֹ בְּהֶמְשֵׁךְ, כִּי תִּוָּלֵד בּוֹ הַשִּׂמְחָה הַפְּנִימִית וְהַחֵפֶץ וְהַחֶמְדָּה מִכֹּחַ מָה שֶׁהוּא מִתְלַהֵט בִּתְנוּעָתוֹ בְּרָצוֹן. וְהוּא מָה שֶׁהָיָה הַנָּבִיא אוֹמֵר (הושע ו): וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה', וְכָתוּב (שם יא): אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג.
And they said: "zealous people do Mitzvot as early as possible" (Pesachim 4a). Likewise, they said: "a person should always run to perform a mitzva, even on the Sabbath". Reflect further that just like an inner fieriness of soul leads one to act with Zeal, so too the opposite, outwardly acting with Zeal leads to an inner fieriness of the soul. Namely, when one feels himself performing a Mitzva with great swiftness this will move his inner being to kindle aflame also, and the desire and want will increasingly intensify within him. But if he acts in a sluggish manner in the movement of his limbs, so too the movement of his spirit will die down and extinguish. This is something experience can testify to. But for a man in whom this longing does not burn as it should, a good advice for him is to act with zeal by force of will in order that this will bring an inner awakening of this longing in his inner nature. For the external movement rouses the inner ones and certainly the external movement is more in his power than the inner ones. Thus, if he exercises what is in his power to do, this will lead him to also attain what is not in his power. For an inner joy will awaken within him and a desire and longing through the power of acting fiery, externally, by the force of will. This is what the prophet said- "let us know, let us run to know the L-rd" (Hoshea 6:3) and "After G-d they will go, who shall roar like a lion"(Hoshea 11:10).
רמח"ל, מסילת ישרים פרק ז
Mesillat Yesharim 7:11
Ramhal teaches that zerizus after beginning a mitzvah means hastening to complete it, motivated by fear that one may not merit finishing it, as reflected in the swift actions of the righteous and of those whose souls burn with service of their Creator.
אַךְ הַזְּרִיזוּת אַחַר הַתְחָלַת הַמַּעֲשֶׂה הוּא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָחַז בְּמִצְוָה, יְמַהֵר לְהַשְׁלִים אוֹתָהּ וְלֹא לְהָקֵל מֵעָלָיו כְּמִי שֶׁמִּתְאַוֶּה לְהַשְׁלִיךְ מֵעָלָיו מַשָּׂאוֹ, אֶלָּא מִיִּרְאָתוֹ פֶּן לֹא יִזְכֶּה לִגְמֹר אוֹתָהּ. וְכֵן תִּמְצָא כָּל מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים תָּמִיד בִּמְהִירוּת. וְתִרְאֶה שֶׁהָאָדָם אֲשֶׁר תִּלְהַט נַפְשׁוֹ בַּעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ, וַדַּאי שֶׁלֹּא יִתְעַצֵּל בַּעֲשִׂיַּת מִצְוֹתָיו, אֶלָּא תִּהְיֶה תְּנוּעָתוֹ כִּתְנוּעַת הָאֵשׁ הַמְּהִירָה, כִּי לֹא יָנוּחַ וְלֹא יִשְׁקֹט עַד אִם כִּלָּה הַדָּבָר לְהַשְׁלִימוֹ.
מהר"ל, נתיב הזריזות פרק ב
Netivot Olam, Netiv Hazrizut 2:2
Maharal explains that when Israel sinned through bodily desire at Shittim, Moses’ connection to the nation caused him to share in their bodily sluggishness and lack of zeal, unlike his vigorous response to the sin of the Golden Calf; this teaches that one must act with alacrity in fulfilling the Creator’s will and that the righteous are judged with extreme precision.
ובמדרש (במד"ר פ"כ) בסוף מ' שנים חנו על הירדן לעבור לארץ ישראל שנא' ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים בערבות מואב ושם נפרצו בזנות ורפו ידי משה וידי צדיקים עמו והם בוכים והוא עמד כנגד ששים רבוא ויקח את העגל אשר עשו ולא רפו ידיו אלא בשביל פנחס שיבוא ויטול את הראוי לו ולפי שנתעצל לא ידע איש את קבורתו ללמדך שצריך אדם להיות עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון קונו מכאן את למד שמדקדק עם הצדיקים עד כחוט השערה. וביאור זה כי כאשר הגיעו ישראל למדה זאת שחטאו ונטו אחר הזנות שהיא התאוה שהוא בגוף כמו שהיה ענין חטא מואב, ולכך משה שהיה מלך לישראל וכל אשר מלך לעם יש לו צירוף וחיבור אליהם, והרי כלל משה עמהם כאשר אמר עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי. ואע"ג כי ח"ו שיהיה שייכות למשה אליהם בחטא הזה, מ"מ היה גורם זה שיהיה למשה שהוא מלך שלהם ומצטרף אליהם (והיה לו) העצלה שהעצלה הוא מן הגוף, וכאשר העם בעצמם היו חוטאים בזנות שהוא מצד הגוף, ולכך לא היה למשה הזריזות שהוא התגברות על הגוף עד שלא היה זריז במצוה זאת, ואלו כאשר חטאו בעגל היה משה זריז ביותר עד ששרף את העגל כמו שאמר הכתוב
תומר דבורה א׳:א׳ — ד"ה האדם ראוי שיתדמה לקונו
Tomer Devorah 1:1
The opening treatment of divine attributes presents imitation of God’s active compassion and patience, offering a theological basis for energetic benevolence toward others.
האדם ראוי שיתדמה לקונו: הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י"ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ. תִּתֵּן אֱמֶת. אִם כֵּן רָאוּי שֶׁתִּמְצָאֶנָּה בוֹ י"ג מִדּוֹת אֵלּוּ. וְעַכְשָׁו נְפָרֵשׁ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת י"ג שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיֶינָה בוֹ:
Chapter 1 - That it is fitting for a person to resemble his Creator: It is fitting for a person to resemble his Creator and then he will be [configured] in the secret of the Highest Form, [both] in image and likeness. As if he is alike in his body but not in his actions, he betrays the Form; and they will say about him, "A lovely form, but ugly deeds." As behold, the essence of the Highest Image and Likeness is His actions. And what will it benefit him to have the structure of his limbs like the Highest Form, but not resemble his Creator in his actions? Therefore it is fitting that he should [make his actions] resemble the actions of the Crown (Keter), which are the thirteen highest traits of mercy. And they are hinted to in the secret of the verses (Michah 7:18-20), "Who is a power like You; He will again have mercy on us; You shall give truth." If so, it is fitting that these thirteen traits [also] be found in man. And now we will explain these thirteen actions that are fitting to be with him.
מסילת ישרים ח׳:א׳-ג׳ — ד"ה בְּדֶרֶךְ קְנִיַּת הַזְּרִיזוּת הִנֵּה הָאֶמְצָעִים אֲשֶׁר
Mesillat Yesharim 8:1-3
The chapter on טהרה links inner purity with careful and wholehearted performance, showing how refined intention strengthens energetic mitzvah observance.
בְּדֶרֶךְ קְנִיַּת הַזְּרִיזוּת הִנֵּה הָאֶמְצָעִים אֲשֶׁר נִקְנֶה בָּם הַזְּרִיזוּת, הֵם הֵם אוֹתָם אֲשֶׁר נִקְנֶה בָּם הַזְּהִירוּת, וּמַדְרֵגוֹתֵיהֶם כְּמַדְרֵגוֹתֵיהֶם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְמַעְלָה כִּי עִנְיָנָם קָרוֹב זֶה לָזֶה מְאֹד, וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּינֵיהֶם אֶלָּא שֶׁזֶּה בֶּעָשִׁין וְזֶה בַּלָּאוִין. וְכַאֲשֶׁר יִתְאַמֵּת אֵצֶל הָאָדָם גֹּדֶל עֵרֶךְ הַמִּצְוֹת וְרֹב חוֹבָתוֹ בָּהֶם, וַדַּאי שֶׁיִּתְעוֹרֵר לִבּוֹ אֶל הָעֲבוֹדָה וְלֹא יִתְרַפֶּה מִמֶּנָּה.
The means through which Zeal is acquired are the same ones through which Watchfulness is acquired, and their levels are likewise similar as I wrote earlier. For their matters are very similar. There is no difference between them except that Zeal is for the positive commandments while Watchfulness is for the negative commandments. When a man comes to realize as truth the great value of the Mitzvot and the greatness of his obligation in them, his heart will certainly be awakened to the service of G-d and he will not be lax in it.
שו"ת חתם סופר, אורח חיים קכ״ה:ב׳-ג׳ — ד"ה אשר הקשה בדברי רש"י מנחות צ"ה
Responsa Chatam Sofer, Orach Chayim 125:2-3
Moses Sofer explains that Rav Ashi’s statement about performing the kneading and shaping in a place of zerizim can apply to both the lechem hapanim and the two loaves—requiring care either to prevent leavening or to produce proper leavening—and he concludes that the difficulty lies with Rashi’s interpretation rather than with the Talmud itself.
אשר הקשה בדברי רש"י מנחות צ"ה ע"ב דתנן התם ב' הלחם ולח"הפ לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ומסיק רב אשי בפנים במקום זריזי' ופירש"י שיהי' זריזים לשמרו מחמוץ ותמה התלמיד שי' תינח לח"הפ שהוא מצה אבל שתי לחם הוא חמץ מאי איכא למימר: קושי' זו כ' על ספר נודע ביהודה כרך א' חלק א"ח סימן ט"ו בסוף התשו' שהקשה כן הגאון בעל אור חדש ז"ל והרב הגאון המחבר הנ"ל כ' על זה הקשה אדם קשה כברזל וממש לא תי' כלום וצריך לומ' דאהש"ס לא קשי' להגאוני' הנ"ל דמשני מקום זריזי' משום די"ל כי היכא דצריכי זריזי' ללחם הפנים לשומרו מחמוץ ה"נ צריכי' זריזי' לשתי הלחם לעשותו חמץ גמור ויפה וניחא בזה קצת מה דקאמר הש"ס דרב אשי בדותא היא משום דא"כ לישה ועריכה נמי בעי זריזי' ומאי קשי' דלמא בשעת לישה ועריכה לא בעי זריזי' כל כך כיון דשיעור חמוץ הוא מיל ולא ישהו בו שיעור מיל משא"כ בשהגיע לחום התנור צריך זריזות טפי אמנם לפי הנ"ל א"ש דתינח לחה"פ שהם מצה אבל שתי הלחם מאי איכא למימר אם בשעת לישה ועריכה לא בעי זריזי' להחמיצם כל שכן בשעת אפי' דלא בעי זריזות וא"כ רב אשי בדותא היא וא"ש באופן שעל הש"ס לק"מ רק על פירש"י: ועוד ס"פ ר' ישמעאל מבואר דלרבי אין התנור מקדש שתי הלחם אלא בשחיטת הזבח וכן אמר רבא במנחות י"ו ע"ב וכן מבואר להדי' ברש"י פסחי' י"ג ע"ב בד"ה כשרות הי' וכו' ובד"ה שתי הלחם וכו' ומיהו בתוס' זבחים כ' ע"ב ד"ה יציאה וכו' משמע לחלק בין פסול יוצא ללינה ע"ש מיהו מרש"י לא משמע כן ובמשנה דמס' מעילה ט' ע"א לא גרס רש"י לינה וע"ש בהרע"ב ותי"ט וא"כ יפה פי' רש"י ק' הש"ס דמנחות אלח"הפ ולא אשתי הלחם מתרי טעמא חדא דשתי הלחם לא מקדשי אלא בשחיטת הזבח ועוד דה"ל שלא בזמנן וכלי שרת אין מקדשי' שלא בזמנן וכיון דק' הש"ס לא קאי אלא אלח"הפ לכן לא מפרש התירוץ אלא אלחה"פ אבל אה"נ דשתי הלחם נמי הי' במקום זריזי' מטעם הנ"ל שיחמצו היטב אלא דרש"י לא הי' צריך לפרש כן כיון דלא הי' קשה מעיקרא אשתי הלחם א"נ י"ל דפנימי דמתניתין אפייתן בפנים הא כדאיתא והא כדאיתא שתי הלחם בפנים במקום קדש ממש ולח"הפ במקום זריזים יהי' איך שיהי' אין כאן קו' על רש"י הנ"ל הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי פ"ב יום א' מ"ג למב"י תקע"ב לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:
recovered from “Magen Avraham 182:2”
מגן אברהם קפ״ב:ו׳ — ד"ה שלא לאחוז
Magen Avraham 182:6
Abraham Abele Gombiner discusses whether one should hold the cup during the blessing, concluding that it is preferable to hold it, especially for beverages other than wine, though some writings instruct placing the right hand over the left against the chest and closing one’s eyes.
שלא לאחוז. ולא ידעתי למה ואף דמדרש הנעלם סובר דא"צ כוס ביחיד מ"מ עדיף טפי לברך על הכוס לכן נ"ל שיאחזנו בידו ועוד נרא' דאף המדקדקים לא אמרו אלא ביין אבל בשאר משקין דהוי חמר מדינה מודו דיאחזנו בידו וכ"נ מל' ב"י ורמ"א [ב"ח] ומהרי"ו סי' קצ"ג כ' להגביהו טפח ואפשר דמיירי כשנוטלו ואח"כ יניחנו [כ"ה] מיהו בכתבים כתבו שלא ליטלו בידו ויתן ימינו על שמאלו נגד החזה ויסגור עיניו:
שולחן ערוך, אורח חיים קכ״ח
Shulchan Arukh, Orach Chayim 128:1
The passage states that Birkat Kohanim requires a quorum of ten, including the kohanim, and that a non-kohen may not perform it, even together with other kohanim.
נשיאת כפים ואיזה דברים הפוסלין בכהן. ובו מה סעיפים: אין נשיאת כפים פחות מי' והכהנים מהמנין: ואין לזר לישא כפיו אפילו עם (כהנים אחרים) (בפ' ב' דכתובות דכ"ד דזר עובר בעשה) (ותו' פ' כל כתבי לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה ואפשר דעם כהנים אחרים וצ"ע):
See also
תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים כ״ו:א׳ — ד"ה בְּרַם
Tanya, Part I; Likkutei Amarim 26:1
The chapter teaches that spiritual vitality and joy are needed to overcome heaviness and inner resistance, supplying a Hasidic account of the energy required for active divine service.
בְּרַם, כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי כְּלָל גָּדוֹל: כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן: שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה, אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – יְנוּצַּח בְּקַל וְיִפּוֹל גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵירוֹ, כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם, בִּזְרִיזוּת – הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב, וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם.
Truly this should be made known as a cardinal principle, that as with a victory over a physical obstacle, such as in the case of two individuals who are wrestling with each other, each striving to throw the other—if one is lazy and sluggish he will easily be defeated and thrown, even though he be stronger than the other, exactly so is it in the conquest of one’s evil nature; it is impossible to conquer it with laziness and heaviness, which originate in sadness and in a heart that is dulled like a stone, but rather with alacrity which derives from joy and from a heart that is free and cleansed from any trace of worry and sadness in the world.
שפת אמת, בראשית, וירא
Sefat Emet, Genesis, Vayera 22
The Sefat Emet’s discussion of Avraham’s hospitality in Vayera develops the spiritual significance of his haste and wholehearted movement toward the mitzvah of welcoming guests.
ונראה כי זאת מדת אברהם אע"ה שהוא עמוד הצדקה וגמ"ח והוא מהפך תמיד מדה"ד לרחמים וז"ש ואברהם הולך כו' לשלחם מלשון הפשטת מלבוש כענין פושט צורה ולובש צורה כי המלאכים שנשתלחו לעוה"ז יכולין להתהפך מצורה לצורה על ידי מעשה התחתונים. שבזכות אברהם נמתקו הדינין מעליהם. ואברהם אע"ה פעל התגלות החסד בכל יום ועליו נאמר יומם יצוה ה' חסדו רמז לדבר דכתיב אשר יצוה כו' והוא חוט של חסד שמתגלה בכל יום מטוב הגנוז ובמדרש דורש עליו המיחלים לחסדו. אבל אברהם אע"ה הוציא מכח אל הפועל בכלל התגלות החסד בעולם ומעין זה נשאר חוט של חסד וז"ש שתיקן תפילת שחרית וישכם אברהם בבוקר פי' כמ"ש ז"ל אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי.
רבבות אפרים, ח״ד סי׳ רי״ד
Revavos Ephraim 4:214
The passage discusses the principle that זריזין מקדימין למצוות, explaining its particular emphasis regarding circumcision, its application to other mitzvot, and related practices such as performing morning mitzvot promptly and reciting Havdalah in prayer.
On this pageThe passage discusses the principle that זריזין מקדימין למצוות, explaining its particular emphasis regarding circumcision, its application to other mitzvot, and related practices such as performing morning mitzvot promptly and reciting Havdalah in prayer.
Revavos Ephraim is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
אז נדברו, חי״א סי׳ כ״ה
Az Nidberu 11:25
The passage considers whether, for prayer, זריזין מקדימין takes precedence over praying as close as possible to sunrise, and asks how the preference for an earlier time applies even where the timing is otherwise only בדיעבד.
On this pageThe passage considers whether, for prayer, זריזין מקדימין takes precedence over praying as close as possible to sunrise, and asks how the preference for an earlier time applies even where the timing is otherwise only בדיעבד.
Rav Binyamin Yehoshua Zilber (Bnei Brak, 1916-2008) Az Nidberu is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
חידושי אגדות מהר״ל, קידושין דף ל״א
Chiddushei Aggadot, Kiddushin 31
The passage contrasts the great zeal of the nations in fulfilling this mitzvah with the lesser zeal found among Israel, who possess the World to Come rather than this world, and states that honoring parents is especially compelling according to reason and intellect.
On this pageThe passage contrasts the great zeal of the nations in fulfilling this mitzvah with the lesser zeal found among Israel, who possess the World to Come rather than this world, and states that honoring parents is especially compelling according to reason and intellect.
The Maharal of Prague (R. Yehudah Loew) Chiddushei Aggadot (Maharal) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
רבינו ירוחם, דעת תורה ה א עמוד קעט עמוד קפב
Daas Torah (Rav Yerucham Levovitz)
The passage teaches that haste in performing a mitzvah is not merely an expression of affection but an essential aspect of perfection: outward quickness arouses inner enthusiasm and desire, so the righteous achieve completeness in their deeds through zerizus.
הגדנו וביארנו יסוד גדול כי ענין המהירות במעשה המצוה אינו כהקדמה בעלמא להמעשה מצד חביבותא וכדומה, מהירות היא תכלית השלמות, כדמצינו זאת הבחינה במלאכים, כמו"ש (יחזקאל א' י"ד) "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק", מהירות היא עצם גוף השלמות, מהירות היא נפש בעצם. במסילת ישרים פרק ז'... ואמנם התבונן עוד שכמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימית, כן מן הזריזות יולד ההתלהטות, והיינו כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצוה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחשק והחפץ יתגבר בו וילך וכו', וזה דבר שהנסיון יעידהו וכו', כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, "כתנועת אש המהיר" אין זה רק משל, המהירות של אש הלא זה אש, הלא זה חלק ועצם של אש, וככה הוא סוד המהירות באדם "החשק והחפץ" הנה זה מהירות וזהו נפש. כל מעשיהם של צדיקים במהירות, תכלית השלמות במעשה הצדיקים מונחת במהירות שלהם כי בנפשם הם עושים...
הסכים לזה שמילה שלא בזמנה קודם שעוברין כל רגע, אבל מצאתי בחידושים )בסטנסיל( שבמילה שלא בזמנה יש רק ענין זריזין ואין עוברין כל רגע. ולע״ד נראה שתלוי הדבר מאיזה טעם לא מל בזמן, שאם היה מזיר שלא מל בזמן, אזי זמנה קודם,
דנדון לענין צירוף כעומד ככית אחר וכן משמע לי ממשוכת הגאון כית שלמה הנ״ל, ואין זמן להאריך. ב. כענין מדת הזריזות לענין שטכה וקימה הוא ראש וראשון כעכודת השי״ת ומדה זו עס מדת השמחה וחיות הק׳ הס מרי רעין דלא ממפרשין, הזריז
מדת הזריזות היא המדה שצריכה אל עבודת ה', וכמו שאמר במסכת אבות, יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי וכו'. כי העצלה באדם כאשר גופו וטבעו החמרי גוברים על נפשו, ומבטלים פעולות נפשו, ולכך בא החכם להזהיר שיהיה האדם יוצא מכובד ועצלות גופו שגובר עליו. ותחילת כל דבר יש אדם שכבידות טבעו גובר עליו, ולכך אמר תחילה שיהיה עז כנמר, דהיינו שיעורר עצמו לפעול אל עבודת השי"ת, ודבר זה נגד כח המתעורר בלבד. ועוד צריך זריזות כי האדם נחשב גופו וטבעו כבד עליו עד שהנפש כאילו בטל ואינו פועל, לכך אמר שיהיה קל כנשר לקום מעצלותו. ועדיין צריך אל ההליכה עצמה שהיא התנועה אל המעשה, וזה קשה יותר, ולכך אמר רץ כצבי...
from our library copy — not yet checked against the original
קצר אפים - ממהר לנקום.
from our library copy — not yet checked against the original
והנה עם מדת הזריזות יוכל האדם לקנות חיי העולם הזה ועם העצלה יכול להפסידם, ועם הזריזות יוכל לקנות חיי העולם הבא ועם העצלה יפסידם, עם מדת הזריזות יקיים המצות יגיע לו מהם החיים והטוב והברכה, ועם העצלה יביא עליו המות והרע והקללה...
from our library copy — not yet checked against the original
ה' ה' - מדת רחמים, אחת קודם שיחטא, ואחת לאחר שיחטא וישוב. א-ל - אף זו מדת רחמים. ארך אפים - מאריך אפו ואינו ממהר ליפרע שמא יעשה תשובה. ורב חסד - לשאין להם זכויות כל כך. ואמת - לשלם שכר טוב לעושי רצונו. נוצר חסד - שאדם עושה לפניו. לא ינקה - על העון, אלא נפרע ממנו מעט מעט. ולרבותינו מנקה לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים. פוקד עון אבות - כשאוחזים הבנים מעשה אבותיהם בידיהם. ועל רבעים - נמצאת מדה טובה מרובה על מדת פורענות אחת לחמש מאות.
from our library copy — not yet checked against the original
קדשו צום - הזמינו.
from our library copy — not yet checked against the original
אלו שעורותיהן כבשרן... ועור חזיר של ישוב, רבי יהודה אומר אף עור חזיר הבר...
from our library copy — not yet checked against the original
Teachings from the Izbitz Rebbe on Pinchas's slaying of Zimri, exploring the paradox of violence producing peace, the distinction between genuine love for Israel and personal hatred, and the role of inner divine clarity (da'at) versus mere desire in justifying an act that transcends ordinary law.
Sources explore the chatzotzrot (silver trumpets) as instruments of divine communication, communal assembly, and spiritual awakening. From their foundational role in the Torah as tools for gathering Israel and signaling sacred moments, to their symbolic dimensions in rabbinic, mystical, and kabbalistic tradition, the trumpets represent the connection between the divine and the Jewish people.
These sources establish the biblical and rabbinic criteria for identifying permitted species of locusts, emphasizing both physical signs—four legs, four wings, and jumping appendages—and the requirement of a reliable oral tradition to determine which locusts may be eaten.
Sources explore the significance of Balak's patronymic name—'son of Tzippor' (bird)—and its connection to divination, omens, and prophetic sight. Rabbinic and medieval commentaries examine how Balak's heritage relates to his attempt to curse Israel and the ultimate transformation of that curse into blessing.
These sources explore the nature of God's existence as the foundation of all reality, from biblical revelation through medieval philosophy and Hasidic teaching. They examine how divine being sustains creation and how understanding God's necessary existence forms the cornerstone of Jewish metaphysics and spirituality.
Jewish sources examine the distinction between chemah (inner anger or wrath) and rogez (external rage or eruption), exploring how these emotional states differ in their origin, manifestation, and spiritual significance. The sources range from biblical interpretation to Hasidic teaching, clarifying whether anger is an internal condition, an outward expression, or both.