Tekhelet: The Blue Thread of Tzitzit

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃

Speak to the Israelite people and instruct them to make for themselves fringes on the corners of their garments throughout the ages; let them attach a cord of blue to the fringe at each corner.

וְעָשִׂ֛יתָ אֶת־מְעִ֥יל הָאֵפ֖וֹד כְּלִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃ וְעָשִׂ֣יתָ עַל־שׁוּלָ֗יו רִמֹּנֵי֙ תְּכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י עַל־שׁוּלָ֖יו סָבִ֑יב וּפַעֲמֹנֵ֥י זָהָ֛ב בְּתוֹכָ֖ם סָבִֽיב׃

You shall make the robe of the ephod of pure blue. On its hem make pomegranates of blue, purple, and crimson yarns, all around the hem, with bells of gold between them all around:

מַתְנִי׳ הַתְּכֵלֶת אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן, וְהַלָּבָן אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת. תְּפִלָּה שֶׁל יָד אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת שֶׁל רֹאשׁ, וְשֶׁל רֹאשׁ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת שֶׁל יָד. גְּמָ׳ לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי, דְּתַנְיָא: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״ – מְלַמֵּד שֶׁמְּעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, דִּבְרֵי רַבִּי, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מְעַכְּבִין. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? דִּכְתִיב ״הַכָּנָף״ – מִין כָּנָף, וּכְתִיב ״פְּתִיל תְּכֵלֶת״, וְאָמַר רַחֲמָנָא ״וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ״ – עַד דְּאִיכָּא תַּרְוַיְיהוּ בְּחַד.

אֶלָּא חוּט שֶׁל תְּכֵלֶת, מַאי הִיא? דְּתַנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מָה נִשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכׇּל מִינֵי צִבְעוֹנִין? מִפְּנֵי שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לַיָּם, וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר״, וּכְתִיב: ״כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא״.

But what is the benefit imparted by the thread of sky-blue wool? The Gemara answers: As it is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: What is different about sky-blue from all other colors such that it was specified for the mitzva of ritual fringes? It is because sky-blue dye is similar in its color to the sea, and the sea is similar to the sky, and the sky is similar to the Throne of Glory, as it is stated: “And they saw the God of Israel; and there was under His feet the like of a paved work of sapphire stone, and the like of the very heaven for clearness” (Exodus 24:10). This verse shows that the heavens are similar to sapphire, and it is written: “And above the firmament that was over their heads was the likeness of a throne, as the appearance of a sapphire stone” (Ezekiel 1:26). Therefore, the throne is similar to the heavens. The color of sky blue dye acts as an indication of the bond between the Jewish people and the Divine Presence.

ויאמר ה' אל משה ועשו להם ציצית אף הנשים במשמע, ר"ש פוטר את הנשים מן הציצית מפי שמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, זה הכלל אמר ר' שמעון כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ונוהג באנשים ולא בנשים בכשרים ולא בפסולים. ר' יהודה בן בבא אומר ביחוד (פטרן נוטלים) [פטרו] חכמים את הרדיד של אשה מן הציצית ולא חייבו בטלית אלא מפני שפעמים שבעלה מתכסה בה. ועשו להם ציצית אין ציצית אלא דבר היוצא ודבר כל שהוא. וכבר נכנסו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לעליית יונתן בן בתירא ואמרו ציצית אין להם שיעור כיוצא בו אמרו לולב אין לו שיעור. ועשו להם ציצית שומע אני, יעשה חוט (בפני עצמו) [אחד] ת"ל גדילים. מכמה גדילים אתה עושה אין פחות משלשה, דברי (ב"ש) [ב"ה]. (וב"ה) [וב"ש] אומרים (שלשה) [ארבעה] של צמר וארבעה של תכלת והלכה כבית שמאי. בד"א בתחלתו אבל, שיריו וגרדומי כל שהוא. ועשו להם ציצית שומע אני יעשה כולה [ציצית. ת"ל גדילים אי גדילים שומע אני יעשה כולה] גדילים. ת"ל ציצית, הא כיצד שתהא גדילה יוצאת מן הכנף וציצית מן הגדילים. על כנפי בגדיהם שומע אני אף בעלי שלש ובעלי חמש ובעלי שש ובעלי שבע ובעלי שמונה במשמע ת"ל על ארבע כנפות כסותך. יצאו בעלי שלש ובעלי חמש ובעלי שש ושבע ושמונה (מן המשמע משמע מוציא את אלו ומוציא) [ומנין להוציא] כרים וכסתות. ת"ל אשר תכסה בה. שומע אני כסות לילה במשמע, ת"ל וראיתם אותו ביום ולא בלילה. ואם היתה מיוחדת ליום ולילה חייבת בציצית. משמע מוציא את אלו ומוציא כסות סומא. ת"ל והיה לכם לציצית מכל מקום. ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת טווי ושזור. אין לי אלא תכלת טווי ושזור לבן מנין. הרי אתה דן, הואיל ואמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור. ונתנו על מקום האריג ולא על מקום (הפתיל) [הגדיל] נתנו על מקום (הפתיל) [הגדיל] כשרה. (ר' יהודה פוסל על הקרן ועל הגדיל.) ראב"י פוסל [על הגדיל ועל הקרן]. שנאמר על ארבע כנפות כסותך ולא על שמונה. ונתנו על ציצית הכנף למה נאמר לפי שהוא אומר ועשו להם ציצית שומע אני יארגנה עמה ת"ל (ועשו) [ונתנו] הא כיצד (תופר) [קושרו] עמו. [והיה לכם לציצית] ארבע ציציות מעכבין זו את זו שארבעתם מצוה אחת הן. ר' ישמעאל אומר ארבע מצות הם. ר' אלעזר בר"ש אומר, למה נקרא שמה תכלת ע"ש שנתכלו המצרים בבכורות. שנאמר ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור. ד"א על שם שכלו המצרים בים. (ד"א) למה נקרא ציצית על שם שהציץ המקום על בתי אבותינו במצרים, שנאמר קול דודי הנה זה בא (ואומר) [וגומר] משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר כל המקיים מצות ציצית מהו אומר בימים ההם אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי (זכריה ח). וכל המבטל מצות כנף מהו אומר, (איוב לח) לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה. ר' מאיר אומר וראיתם אותם לא נאמר אלא וראיתם אותו מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלים עליו כאלו הקביל פני שכינה שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר (יחזקאל א') וממעל לרקיע אשר על ראשם. וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה ' ועשיתם אותם [ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת] זו (פרשת) [קריאת] שמע. אתה אומר (פרשת) [קריאת] שמע או אינו אלא (פרשת והיה אם שמוע) [באחד משאר כל המצות ת"ל אני ה' אלהיכם] אמרת צא וראה איזה פרשה שיש בה קבול עול מ"ש ומיעט בא ע"ז, אין אתה מוצא אלא (פרשת) [קריאת] שמע. [וזכרתם שמזכיר את הפרשה בפה. יכול] תקדום פרשת והיה אם שמוע לפרשת שמע, אמרת תקדום פרשה שיש בה קיבול עול מ"ש ומיעט בה ע"ז לפרשת והיה אם שמוע (שאינה אלא ללמד) [שבה קבלת עול מצות]. ותקדום פרשת ציצית לפרשת והיה אם שמוע, אמרת תקדום פרשה שהיא נוהגת ביום ובלילה לפרשת ציצית שאינה נוהגת אלא ביום. או יהא קורא שלש פרשיות בערב כדרך שקורא שלש בשחר, ת"ל וראיתם אותו ביום ולא בלילה. ר"ש בן יוחאי אומר תקדום פרשת שמע שהיא ללמוד לפרשת והיה אם שמוע שאינה אלא ללמד, ותקדום (ללמוד וללמד לשמור ולעשות) [פרשת והיה אם שמוע שהוא ללמד] לפרשת ציצית שאינה אלא לעשות. שעל כך ניתנה תורה ללמוד וללמד לשמור ולעשות. וראיתם אותו וזכרתם מגיד שכל המקיים מצות ציצית מעלים עליו כאלו קיים כל המצות. והרי דברים ק"ו ומה מקיים מצות ציצית מעלים עליו כאלו קיים כל המצות, ק"ו לכל מצות שבתורה. ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, כענין שנאמר ומוציא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה (והמלך ישמח באלהים). ואחרי עיניכם זו זנות, שנאמר אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. אשר אתם זונים אחריהם זו עבודת כוכבים, כענין שנאמר ויזנו אחרי הבעלים. ר' נתן אומר שלא יהא שותה בכוסו (ומשמש) [ונותן עיניו] בכוס של חברו. ד"א ולא תתורו אחרי לבבכם מגיד שהעינים הולכים אחר הלב. או הלב אחרי העינים, אמרת וכי [לא] יש סומא שעושה כל תועבות שבעולם. אלא מה ת"ל המש תתורו אהרי לבבכם מגיד שהעינים הולכים אחר הלב. ר' ישמעאל אומר לא תתורו אחרי לבבכם למה נאמר לפי שהוא אומר (קהלת) שמח בחור בילדותך בדרך ישר, או בדרך שתרצה, ת"ל ולא תתורו אחרי לבבכם. למען תזכרו ועשיתם לעשות זכרון כמעשה. והייתם קדושים לאלהיכם זו קדושת כל המצות, אתה אומר זו קדושת מצות או אינו אלא קדושת ציצית. אמרת במה ענין מדבר בקדושת כל המצות. רבי אומר זו קדושת ציצית אתה אומר זו קדושת ציצית או אינו אלא קדושת כל המצות כשהוא אומר קדושים תהיו הרי כל המצות אמורות הא מה ת"ל והייתם קדושים לאלהיכם זו קדושת ציצית מגיד שהציצית מוספת קדושה לישראל. אני ה' אלהיכם וכי מה ענין יציאת מצרים בכאן. אלא שלא יאמר הרי אני נותן צבעונים וקלא אילן והם דומים לתכלת ומי מודיע עלי (בגלוי) אני ה' אלהיכם. דעו מה עשיתי למצרים שהיו מעשיהם בסתר ופרסמתים בגלוי. והרי דברים ק"ו ומה אם מדת פורענות מועטת העושה בסתר המקום מפרסמו בגלוי, ק"ו למדת הטוב מרובה. ד"א למה מזכירים יציאת מצרים על כל מצוה ומצוה. למה הדבר דומה למלך שנשבה בן אוהבו ומשפדאו לא פדאו לשום בן, אלא לשום עבד שאם יגזור ולא יהיה מקבל עליו א"ל עבדי אתה. כיון שנכנס למדינה א"ל נעול לי סנדלי וטול לפני כלים להוליך לבית המרחץ. התחיל הבן ההוא מנתק הוציא עליו שטר ואמר לו עבדי עתה. כך כשפדה הקב"ה את זרע אוהבו לא פדאם לשום בנים אלא לשום עבדים כשיגזור ולא יהיו מקבלים עליהם יאמר להם עבדי אתם. כיון שיצאו למדבר התחיל לגזור עליהם מקצת מצות קלות ומקצת חמורות כגון שבת ועריות ציצית ותפילין התחילו ישראל להיות מנתקים אמר להם עבדי אתם על מנת כן פדיתי אתכם על מנת (תנאי) שאהיה גוזר ואתם מקיימים. אני ה' אלהיכם עוד למה נאמר והלא כבר נאמר אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ומה ת"ל אני ה' אלהיכם עוד, כדי שלא יהיו ישראל אומרים מפני מה צונו המקום לא שנעשה ונטול שכר [אנחנו] לא עושים ולא נוטלים שכר. כענין שאמרו ישראל ליחזקאל (יחזקאל י״ד:א׳) ויבא אלי אנשים מזקני ישראל וישבו לפני. אמרו לו עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו אמר להם הן. אמרו לו הואיל שמכרנו המקום [לאו"ה] יצאנו מרשותו (לגמרי) אמר להם הרי עבד שמכרו רבו על מנת לחזור שמא יצא חוץ לרשותו (שם כ) והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים (אשר סביבותינו) כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם. ביד חזקה דבר שנאמר (שמות ט) הנה יד ה' הויה בזרוע נטויה זו חרב שנאמר (ד"ה א' כ"א) וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים, ובחמה שפוכה זה רעב אחר שאני מביא עליכם ג' פורעניות הללו זו אחר זו ואחר כך אמלוך עליכם על כרחכם.:

(Bamidbar 15:37-38) "And the L-rd spoke to Moses, saying … and they shall make for themselves tzitzith": Women, too, are included (in the mitzvah of tzitzith.) R. Shimon exempts women from tzitzith, it being a time-based (only in the daytime) positive commandment, from which women are exempt, this being the principle: R. Shimon said: Women are exempt from all time-based positive commandments. R. Yehudah b. Bava said: Of a certainty, the sages exempted a woman's veil from tzitzith, and they are required in a wrap only because sometimes her husband covers himself with it. "tzitzith": "tzitzith" is something which "protrudes" ("yotzeh") somewhat. And the elders of Beth Shammai and those of Beth Hillel have already entered the upper chamber of Yonathan b. Betheira and declared: Tzitzith have no prescribed size. And they declared, similarly: A lulav has no prescribed size. "and they shall make for themselves tzitzith." I might think that one string suffices; it is, therefore, written (Devarim 22:12) "Fringes (shall you make for yourself.") How many fringes? Not fewer than three. These are the words of Beth Hillel. Beth Shammai say: Three of wool and the fourth of tcheleth (blue linen). And the halachah is in accordance with Beth Shammai. When is this so (that a minimum size is required)? In the beginning (of its attachment). But for what is left over or lopped off any size (is sufficient). (Bamidbar, Ibid.) "and they shall make for themselves tzitzith." I might think that all of it shall be tzitzith; it is, therefore, written "fringes." If "fringes," I might think all of it shall be fringes. It is, therefore, written "tzitzith." How is this (to be implemented)? That its fringes protrude from the corner (of the garment), and tzitzith from the fringes. "in the corners of their garments": I might think, even garments that are three-cornered, five-cornered, six-cornered, seven-cornered, and eight-cornered; it is, therefore, written (Devarim, Ibid.) "on the four corners of your garment," to exclude the aforementioned. And whence is it derived that pillows and covers are (also) excluded (from tzitzith)? From (Ibid.) "wherewith you cover yourself." If from there, I would think that night-clothes are also included (as requiring tzitzith). It is, therefore, written (Bamidbar, Ibid. 39) "and you shall see it" — in the daytime and not at night. And if it were intended both for day and night, it requires tzitzith. I might think that this excludes both the above and the garment of a blind man; it is, therefore, written (Bamidbar, Ibid. 39) "And it shall be for you for tzitzith" — in any event (i.e., to include a blind man). (Ibid. 38) "and they shall place on the tzitzith (on) the corner a strand of tcheleth": spun and doubled. This tells me only of the tcheleth, that it is to be spun and doubled. Whence do I derive (the same for) the white (i.e., the wool)? You derive it by induction, viz.: Since the Torah said: "place" tcheleth and "place" white, just as tcheleth is spun and doubled, so, white is spun and doubled. "and they shall place": on the place of the weaving (i.e., the corner of the garment), and not on the place of the "growing" (i.e., the strands at the corner of the garment). If he did place it on the site of the "growing," it is (nonetheless) kasher. R. Eliezer b. Yaakov includes it both on the "growing" and on the very edge of the garment, it being written "on the corners of their garments." "and they shall place on the tzitzith (on) the corner": What is the intent of this? From "and they shall make for themselves tzitzith, I might think that he should weave it (the tzitzith) together with it (the garment; it is, therefore, written "and they shall place." How so? He ties it (the tzitzith) together with it (the garment). (Ibid. 39) "And it shall be to you for tzitzith": The four tzitzith are mutually inclusive (i.e., in the absence of one there is no mitzvah), the four being one mitzvah. R. Yishmael says: They are four mitzvoth. R. Elazar b. R. Shimon says: Why is it called "tcheleth"? Because the Egyptians were "bereaved" ("nitkelu" [like "tcheleth"]) of their first-born, viz. (Shemot 12:29) "And it was in the middle of the night, that the L-rd smote every first-born, etc." Variantly: Because the Egyptians were "destroyed" ("kalu") in the Red Sea. Why is it called "tzitzith"? Because the L-rd "looked" ("hetzith") over our fathers' houses in Egypt, as it is written (Song of Songs 2:9) "The voice of My Beloved, behold, it is coming … My Beloved is like a gazelle or a young hart … Behold, He stands behind our wall, looking through the windows, peering through the lattices." R. Chanina b. Antignos says: One who fulfills the mitzvah of tzitzith, what is said of him? (Zechariah 8:23) "In these days it will happen that ten men, of all the languages of the nations will take hold of the corner (i.e., of the tzitzith) of a Jewish man, saying 'Let us go with you, for we have heard that G-d is with you!'" And one who nullifies the mitzvah of "the corner," what is said of him? (Iyyov 38:13) "to take hold of the corners of the earth and to shake the wicked from it!" R. Meir says: It is not written (Bamidbar, Ibid. 39) "And you shall see them" (the tzitzith), but "And you shall see Him." Scripture hereby apprises us that if one fulfills the mitzvah of tzitzith, it is reckoned unto him as if he beheld the face of the Shechinah. For tcheleth is reminiscent of (the color of) the sea; the sea, of the firmament; and the firmament, of the Throne of Glory, as it is written (Ezekiel 1:26) "And above the firmament that was over their heads … (28) the appearance of the likeness of the glory of the L-rd." (Bamidbar, Ibid.) "and you shall see and you shall remember": See this mitzvah and remember another mitzvah, (which is contingent upon it.) Which is that? The recitation of the Shema — But perhaps (the reference is to) one of all the other mitzvoth of the Torah. It is, therefore, written (in the section of tzitzith, Ibid. 41) "I am the L-rd your G-d," which you find to be written only in (the section of) the recitation of the Shema. "and you shall remember": Remember (i.e., recite) the section with your mouth. I might think that the section "vehaya im shamoa" (Devarim 11:13-21) should precede all of the sections. — Would you say that? The section of Shema (Devarim 6:4-9), which contains acceptance of the yoke of the kingdom of Heaven should precede "vehaya im shamoa," which contains acceptance of the yoke of mitzvoth, and "vehaya im shamoa," which obtains both in the daytime and at night, should precede the section of tzitzith ("vayomer" [Bamidbar 15:37-41]), which obtains only in the daytime. And perhaps he should recite three (sections) in the evening as he does in the daytime. It is, therefore, written (of tzitzith [Bamidbar 15:39]) "and you shall see it" — in the daytime and not at night. R. Shimon b. Yochai says: The section of Shema, which contains (the mitzvah of) learning (Torah), should precede "vehaya im shamoa," which speaks only of teaching. And "vehaya im shamoa" should precede the section of tzitzith, which is only to do (i.e., the final stage). For thus was Torah given: to learn and to teach, to keep and to do: "And you shall see it, and you shall remember (all the mitzvoth of the L-rd, and you shall do them."): Now does this not follow a fortiori, viz.: If one who fulfills the mitzvah of tzitzith, (which is only a sign and a remembrance towards the doing of mitzvoth,) is accounted as one who has fulfilled all of the mitzvoth, how much more so (is this true of) one who (actively) performs (any one of) all the mitzvoth of the Torah! "And you shall not go astray after your hearts": This is heresy, as it is written (Koheleth 7:26) "And I find more bitter than death 'the woman' (heresy), whose heart is snares and nets. Her hands are bonds. The good before G-d shall escape her." "and after your eyes": This is harlotry, as it is written (Judges 14:3) "Take her for me, for she is just in my eyes." "after which you go astray": This is idolatry, as it is written (Ibid. 8:33) "and they went astray after the ba'alim." R. Nathan says: that one not "drink" in this "cup" (i.e., his own wife), and cast his gaze at the "cup" of another. Variantly: "And you shall not go astray after your hearts and after your eyes": This teaches us that the eyes follow the heart. — But perhaps the heart follows the eyes! Would you say that? Are there not blind men who commit all the abominations in the world? What, then, is the intent of "And you shall not go astray after your hearts, etc."? That the eyes follow the heart. R. Yishmael says: "And you shall not go astray after your hearts": What is the intent of this? From (Koheleth 11:9) "Rejoice young man in your youth (… and walk in the ways of your heart"), (I would not know whether) in a way that is straight or in (any) way that you like; it is, therefore, written "And you shall not go astray after your hearts." (Ibid. 40) "So that you remember and you do (all of My mitzvoth): This equates remembering with doing. "and you shall be holy to your G-d": This refers to the holiness of all of the mitzvoth. You say the holiness of (all the) mitzvoth, but perhaps the holiness of tzitzith (is intended). — Would you say that? What is the (general) context? The holiness of all the mitzvoth. Rebbi says: The reference is to the holiness of tzitzith. You say the holiness of tzitzith, but perhaps the holiness of all the mitzvoth is intended. — (Vayikra 19:2) "Holy shall you be" already refers to the holiness of all the mitzvoth. How, then, am I to understand "and you shall be holy to your G-d"? As referring to the holiness of tzitzith — whence it is seen that tzitzith add holiness to Israel. (Ibid. 41) "I am the L-rd your G-d, who took you out of the land of Egypt.": Why is this mentioned here? So that one not say: I will take imitation-dyed threads (and attach them to my garment) as tcheleth, and who will know the difference? If (within the framework of) the measure of punishment, the lesser measure (of the L-rd) — if one sins in secret, He exposes him in public, (as He did in Egypt), then, (within the framework of) the measure of good, the greater measure (of the L-rd) — how much more so (does this hold true)! Variantly: Why is the exodus from Egypt mentioned in connection with every mitzvah? An analogy: The son of a king's loved one was taken captive. When he (the king) redeems him, he redeems him not as a son, but as a servant, so that if he (the son) does not accept his decree, he can say to him "You are my servant!" When they enter the province, he (the king) says to him: Put on my sandals and carry my things before me to the bath-house. The son begins to object, whereupon the king presents him with his writ (of servitude) and says to him: "You are my servant!" Thus, when the Holy One Blessed be He redeemed the seed of His loved one, He did not redeem them as "sons," but as servants, so that if they reject His decree He says to them: "You are My servants!" When they went to the desert, He began to decree upon them some "light" mitzvoth and some formidable ones, such as Shabbath, illicit relations, tzitzith, and tefillin, and Israel began to object — whereupon He said to them: "You are My servants! On that condition I redeemed you; on condition that I decree and you fulfill!" "I am the L-rd your G-d": Why is this stated again? Is it not already written (Shemot 20:2) "I am the L-rd your G-d who took you out of the land of Egypt"? Why state it again? So that Israel not say: Why did the L-rd command us (to do mitzvoth)? Is it not so that we do them and receive reward? We shall not do them and we shall not receive reward! As Israel said (Ezekiel 20:1) "There came to me (Ezekiel) men of the elders of Israel to make inquiry of the L-rd, and they sat before me." They said to him: A servant whose Master has sold him, does he not leave His domain? Ezekiel: Yes. They: Since the L-rd has sold us to the nations, we have left His domain. Ezekiel: A servant whose Master has sold him in order to return, does he leave His domain? (Ibid. 32-33) "And what enters your minds, it shall not be, your saying: We will be like the nations, like the families of the lands, to serve wood and stone. As I live, says the L-rd G-d. I swear to you that I will rule over you with a strong hand and with an outstretched arm and with outpoured wrath!" "with a strong hand": pestilence, as it is written (in that regard, Shemot 9:3) "Behold, the hand of the L-rd is in your cattle, etc." "with an outstretched arm": the sword, as it is written (I Chronicles 21:16) "with his (the angel's) sword drawn in his hand, stretched over Jerusalem." "and with outpoured wrath": famine. After I bring these three calamities upon you, one after the other, I will rule over you perforce!

תָּנוּ רַבָּנַן: חִלָּזוֹן זֶה, גּוּפוֹ דּוֹמֶה לַיָּם, וּבְרִיָּיתוֹ דּוֹמָה לְדָג, וְעוֹלֶה אֶחָד לְשִׁבְעִים שָׁנָה, וּבְדָמוֹ צוֹבְעִין תְּכֵלֶת, לְפִיכָךְ דָּמָיו יְקָרִים.

§ The Sages taught: This ḥilazon, which is the source of the sky-blue dye used in ritual fringes, has the following characteristics: Its body resembles the sea, its form resembles that of a fish, it emerges once in seventy years, and with its blood one dyes wool sky-blue for ritual fringes. It is scarce, and therefore it is expensive.

אָמַר רָבָא: לְמָה לִי דִּכְתַב רַחֲמָנָא יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּרִבִּית, יְצִיאַת מִצְרַיִם גַּבֵּי צִיצִית, יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּמִשְׁקָלוֹת? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי הוּא שֶׁהִבְחַנְתִּי בְּמִצְרַיִם בֵּין טִפָּה שֶׁל בְּכוֹר לְטִפָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל בְּכוֹר, אֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לִיפָּרַע מִמִּי שֶׁתּוֹלֶה מְעוֹתָיו בְּגוֹי וּמַלְוָה אוֹתָם לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית, וּמִמִּי שֶׁטּוֹמֵן מִשְׁקְלוֹתָיו בְּמֶלַח, וּמִמִּי שֶׁתּוֹלֶה קָלָא אִילָן בְּבִגְדוֹ וְאוֹמֵר: ״תְּכֵלֶת הוּא״.

§ Rava says: Why do I need the mention of the exodus from Egypt that the Merciful One wrote in the context of the halakhot of the prohibition against interest (see Leviticus 25:37–38), and the mention of the exodus from Egypt with regard to the mitzva to wear ritual fringes (see Numbers 15:39–41), and the mention of the exodus from Egypt in the context of the prohibition concerning weights (see Leviticus 19:35–36)? Rava explains: The Holy One, Blessed be He, said: I am He Who distinguished in Egypt between the drop of seed that became a firstborn and the drop of seed that did not become a firstborn, and I killed only the firstborn. I am also He Who is destined to exact punishment from one who attributes ownership of his money to a gentile and thereby lends it to a Jew with interest. Even if he is successful in deceiving the court, God knows the truth. And I am also He Who is destined to exact punishment from one who buries his weights in salt, as this changes their weight in a manner not visible to the eye. And I am also He Who is destined to exact punishment from one who hangs ritual fringes dyed with indigo [kala ilan] dye on his garment and says it is dyed with the sky-blue dye required in ritual fringes. The allusion to God’s ability to distinguish between two apparently like entities is why the exodus is mentioned in all of these contexts.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַמּוֹצֵא תְּכֵלֶת בַּשּׁוּק, לְשׁוֹנוֹת — פְּסוּלוֹת, חוּטִין — כְּשֵׁרִין. מַאי שְׁנָא לְשׁוֹנוֹת, דְּאָמַר: אַדַּעְתָּא דִגְלִימָא צַבְעִינְהוּ? חוּטִין נָמֵי, נֵימָא: אַדַּעְתָּא דִגְלִימָא טְוִינְהוּ! בִּשְׁזוּרִים. שְׁזוּרִים נָמֵי, נֵימָא: אַדַּעְתָּא דְשִׂיפְתָּא דִגְלִימָא עַיְיפִינְהוּ! בְּמוּפְסָקִין, דְּכוּלֵּי הַאי וַדַּאי לָא טָרְחִי אִינָשֵׁי.

Rabbi Elazar said: With regard to one who one finds fabric dyed sky blue in the marketplace, if he found strips of combed and dyed wool they are unfit for use as ritual fringes. The sky blue threads used in ritual fringes must be spun and dyed for the purpose of the mitzva, and these strips might have been dyed for a different purpose. However, if one found sky blue threads, they are fit for use in ritual fringes, as it can be assumed they were prepared for that purpose. The Gemara asks: What is different about strips that renders them unfit? It is because Rabbi Elazar said: One dyed the strips with the intent to use them for a cloak. If so, with regard to threads as well, let us say: One spun them with the intent to use them for a cloak. In that case, they too would be deemed unfit. The Gemara answers: Here, it is referring to threads that are twisted, which are not typically used for weaving. The Gemara asks: With regard to twisted threads as well, let us say that one twisted them with the intent of attaching them to the hem of a cloak as ornamentation. The Gemara answers: It is referring to twisted threads that were cut into short strings suitable for use as ritual fringes, as people certainly do not exert themselves and fashion fringes of a cloak to resemble ritual fringes.

וּמַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ שַׁבָּת זְמַן תְּפִילִּין? רַבִּי עֲקִיבָא. דְּתַנְיָא: ״וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה״. ״יָמִים״ — וְלֹא לֵילוֹת. ״מִיָּמִים״ — וְלֹא כׇּל יָמִים, פְּרָט לְשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא נֶאֱמַר חוּקָּה זוֹ אֶלָּא לְעִנְיַן פֶּסַח בִּלְבַד.

Since the topic of phylacteries was discussed, the Gemara continues to explore this issue. Whom did you hear who said that Shabbat is a fit time for donning phylacteries? It is Rabbi Akiva, as it was taught in a baraita with regard to the end of the section in the Torah beginning with: “Sanctify all firstborns to me” (Exodus 13:2), which deals with the mitzvot of the Paschal lamb and phylacteries: “And you shall observe this ordinance in its season from year [miyamim] to year” (Exodus 13:10), which indicates that these mitzvot apply during the days [yamim] and not during the nights. Furthermore, the letter mem in “from year” [miyamim] teaches: But not on all days; this excludes Shabbat and Festivals, on which phylacteries are not worn. This is the statement of Rabbi Yosei HaGelili. Rabbi Akiva says: This ordinance is stated only with regard to the Paschal lamb, and it does not refer to phylacteries at all. According to Rabbi Akiva, there is no reason to refrain from donning phylacteries on Shabbat and Festivals.

בָּעֵי רַב פָּפָּא: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לִבְהֵמָה, צַמְרָהּ מַהוּ לִתְכֵלֶת? תְּכֵלֶת דְּמַאי? אִי תְּכֵלֶת לְכֹהֲנִים — הַיְינוּ בַּעְיָא דְּרָמֵי בַּר חָמָא, וְאִי תְּכֵלֶת לְצִיצִית — הַיְינוּ בַּעְיָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ! אִין הָכִי נָמֵי דְּלָא הֲוָה לְמִיבְּעֵי לֵיהּ, וְהַאי דְּקָא בָעֵי לֵיהּ הָא מִשּׁוּם דְּאִיכָּא מִילֵּי אַחְרָנְיָיתָא: צַמְרָהּ מַהוּ לִתְכֵלֶת? קַרְנֶיהָ מַהוּ לַחֲצוֹצְרוֹת? שׁוֹקֶיהָ מַהוּ לַחֲלִילִין? בְּנֵי מֵעֶיהָ מַהוּ לְפֹארוֹת?

§ Rav Pappa raises a dilemma: In the case of one who bows to an animal, what is the halakha with regard to its wool? May it be used for the sky-blue wool? The Gemara asks: The sky-blue wool in question is for which mitzva? If it is the sky-blue wool for the ritual garments worn by priests, then Rav Pappa’s dilemma is the same as the dilemma raised by Rami bar Ḥama earlier (46b) with regard to the use in the Temple of worshipped items that have since changed in form. And if the sky-blue wool in question is for the mitzva of ritual fringes, this is the same as the dilemma raised by Reish Lakish with regard to the use of a branch of a worshipped palm tree for performing the mitzva of lulav. The Gemara answers: Yes, it is indeed so that Rav Pappa did not need to raise this dilemma, as it was previously addressed. And the reason that he raises this dilemma is due to other matters that he needed to clarify, concerning the use of parts of a worshipped animal in the Levites’ ritual song. With regard to its wool, what is the halakha concerning using it for sky-blue wool used in the performance of a mitzva? With regard to its horns, what is the halakha concerning their use for trumpets? With regard to the bones of its thighs, what is the halakha concerning their use for flutes? With regard to its innards, what is the halakha concerning their use for harp strings [leforot]?

וְלוֹקְחִין חוּט צֶמֶר שֶׁנִּצְבַּע כְּעֵין הָרָקִיעַ וְכוֹרְכִין אוֹתוֹ עַל הֶעָנָף וְחוּט זֶה הוּא הַנִּקְרָא תְּכֵלֶת. וְאֵין לְמִנְיַן הַכְּרִיכוֹת שֶׁכּוֹרֵךְ חוּט זֶה שִׁעוּר מִן הַתּוֹרָה: נִמְצְאוּ בְּמִצְוָה זוֹ שְׁנֵי צַוִּים. שֶׁיַּעֲשֶׂה עַל הַכָּנָף עָנָף יוֹצֵא מִמֶּנָּה. וְשֶׁיִּכְרֹךְ עַל הֶעָנָף חוּט תְּכֵלֶת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו לח) ״וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת״ (במדבר טו לח) ״וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת״: וְהַתְּכֵלֶת אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַלָּבָן וְהַלָּבָן אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁאֵין לוֹ תְּכֵלֶת עוֹשֶׂה לָבָן לְבַדּוֹ. וְכֵן אִם עָשָׂה לָבָן וּתְכֵלֶת וְנִפְסַק הַלָּבָן וְנִתְמַעֵט עַד הַכָּנָף וְנִשְׁאַר הַתְּכֵלֶת לְבַדּוֹ כָּשֵׁר:

Then we take a strand of wool that is dyed a sky-like color and wind it around this tassel. This strand is called techelet. The Torah did not establish a fixed requirement for the number of times that this strand should be wound [around the tassel]. Thus, this mitzvah contains two commandments: to make a tassel on the fringe [of a garment], and to wind a strand of techelet around the tassel. [Both these dimensions are indicated by Numbers 15:38, which] states: "And you shall make tassels... and you shall place on the tassels of the corner a strand of techelet." The [absence of] techelet does not prevent [the mitzvah from being fulfilled with] the white strands, nor does the [absence of] the white strands prevent [the mitzvah from being fulfilled with] techelet. What is implied? A person who does not have techelet should make [tzitzit] from white strands alone. Similarly, if [tzitzit] were made from both white strands and techelet, and afterwards, the white strands snapped and were reduced until [they did not extend beyond] the corner [of the garment], and thus only the techelet remained, it is acceptable.

מצות ציצית בזמן שהיה תכלת מצותן שיקח ב' חוטין כפולים של צמר צבועין תכלת וב' חוטין כפולים של צמר לבן או של פשתן ויהיו טווין לשם ציצית אבל אם לא היו טווין לשמן פסולין וצריך שיהיו שזורין ויהיו ארכן בכפלן ג' טפחים מד' אצבעות בגודל בכל טפח ואם ירצה להוסיף בארכן יוסיף ואחד מהחוטין יהיה ארוך יותר כדי שיכרוך בו הגדיל ואם עשאה מן הקוצין פירוש מן החוטין התלויים ביריעה כמין הוצין ודרך לקוצצן או מן הנימין פירוש החוטין שמוציאין מן הבגד לתפור או מן החוטין שיוצאין בשפת הבגד פסולה: וכתב בעל העיטור שאין שיעור לחוטין מלמעלה אם ירצה יוסיף כמו שירצה ור"י פי' דעד שמנה כפולין שהן ששה עשר יכול להוסיף טפי לא ויחתוך ראשי החוטין ויתחבם בכנף ויכפלם ואז יהיו ארכם שנים עשר אצבעות שהוא שיעור אורך הציצית ויקח ארבע חוטין מצד אחד וארבע מצד אחד ויקשור ב' פעמים זה על גב זה ואח"כ יכרוך חוט הארוך סביב השבעה ובזמן שהיה תכלת היה צריך לדקדק בכריכה לעשות שבעה חוליות כאשר הם מפורשים בגמרא ועתה שאין לנו תכלת אין לעשותה מכלאים אלא צמר לצמר ופשתים לפשתים וגם אין צריך לדקדק בחוליות והרמב"ם ז"ל כתב מנהגינו לכרוך בה חוליות כעין שכורכין בתכלת וא"א הרא"ש ז"ל לא היה מדקדק ובה"ע כתב דהאידנא אין צריך לדקדק בכריכה ואפילו אם כרך רובה או לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה אלא עיקר מצותה שיכרוך עד שיהא בכריכה עם הקשר כרוחב גודל וקושר ב' פעמים וחוזר וכורך וכן יעשה עד שישלים לה' קשרים וד' כריכות ביניהם ויהיה כל הכרוך רוחב טפח והשאר ב' טפחים ועוד יש מנהגות אחרות בעשייתו וכאשר כתבתי כן הוא עיקר ויהא זהיר לחתוך ראשי החוטין לעשותן שמונה קודם שיכרוך שאם כרכן ואח"כ חתך ראשי החוטין פסולה אבל אם תחבם בכנף ואח"כ חתכם כשירה רק שיחתכם קודם כריכה:

כֵּיצַד עוֹשִׂין אֶת הַצִּיצִית. מַתְחִיל מִזָּוִית שֶׁל טַלִּית שֶׁהִיא סוֹף הָאָרוּג וּמַרְחִיק מִמֶּנָּה לֹא יוֹתֵר עַל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת לְמַעְלָה וְלֹא פָּחוֹת מִקֶּשֶׁר גּוּדָל וּמַכְנִיס שָׁם אַרְבָּעָה חוּטִין וְכוֹפְלָן בָּאֶמְצַע. נִמְצְאוּ שְׁמוֹנָה חוּטִים מְשֻׁלָּשִׁין תְּלוּיִין מִן הַקֶּרֶן. וְאֹרֶךְ הַחוּטִים הַשְּׁמוֹנָה אֵין פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת. וְאִם הָיוּ יוֹתֵר עַל כֵּן אֲפִלּוּ אַמָּה אוֹ שְׁתַּיִם כְּשֵׁרִין. וְכָל הָאֶצְבָּעוֹת בְּגוּדָל. וְיִהְיֶה אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה הַחוּטִים חוּט תְּכֵלֶת וְהַשִּׁבְעָה לְבָנִים:

תְּכֵלֶת הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם הִיא הַצֶּמֶר הַצָּבוּעַ כְּפָתוּךְ שֶׁבַּכָּחל. וְזוֹ הִיא דְּמוּת הָרָקִיעַ הַנִּרְאֵית לְעֵין הַשֶּׁמֶשׁ בְּטָהֳרוֹ שֶׁל רָקִיעַ. וְהַתְּכֵלֶת הָאֲמוּרָה בַּצִּיצִית צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה צְבִיעָתָהּ צְבִיעָה יְדוּעָה שֶׁעוֹמֶדֶת בְּיָפְיָהּ וְלֹא תִּשְׁתַּנֶּה. וְכָל שֶׁלֹּא נִצְבַּע בְּאוֹתָהּ צְבִיעָה פָּסוּל לְצִיצִית אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כְּעֵין הָרָקִיעַ. כְּגוֹן שֶׁצְּבָעוֹ בְּאִסְטִיס אוֹ בְּשָׁחוֹר אוֹ בִּשְׁאָר הַמַּשְׁחִירִין הֲרֵי זֶה פָּסוּל לְצִיצִית. רָחֵל בַּת עֵז צַמְרָהּ פָּסוּל לְצִיצִית:

וְצֶבַע הַתְּכֵלֶת הַזֶּה שֶׁנִּצְטַוִּינוּ בּוֹ דּוֹמֶה לְעֵין הָרָקִיעַ בְּטָהֳרוֹ, וְהוּא נַעֲשֶׂה בְּדַם דָּג אֶחָד שֶׁנִּקְרָא חִלָּזוֹן, שֶׁעֵינוֹ דּוֹמֶה לְעֵין הַיָּם (מנחות מד א), וּבְיָם הַמֶּלַח הוּא מָצוּי, וְצוֹבְעִין בּוֹ פְּתִיל שֶׁל צֶמֶר. וְזֶה יָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל, לֹא שָׁמַעְנוּ מִי שֶׁזָּכָה לִתְכֵלֶת בְּטַלִּיתוֹ. וְצָרִיךְ לְצָבְעָהּ לְשֵׁם מִצְוָתוֹ וְהַחוּטִין הַלְּבָנִים גַּם כֵּן צְרִיכִין טְוִיָּה לְשֵׁם הַמִּצְוָה, וְאֵין טוֹוִין אוֹתָן מִצֶּמֶר הַנֶּאֱחָז בַּקּוֹצִים כְּשֶׁהַצֹּאן רוֹבְצִין, וְלֹא מִן הַנִּימִין הַנִּתְלָשִׁין מִן הַבְּהֵמָה, וְלֹא מִשִּׁיּוּרֵי שְׁתִי שֶׁהָאוֹרֵג מְשַׁיֵּר בְּסוֹף הַבֶּגֶד, וְאֵין עוֹשִׂין אוֹתָן מִצֶּמֶר הַגָּזוּל, וְלֹא מִשֶּׁל עִיר הַנִּדַּחַת, וְלֹא מִשֶּׁל קָדָשִׁים, וְאִם עָשָׂה פָּסוּל. צִיצִית שֶׁטָּוָה (י"ג שֶׁתָּלָה) אוֹתָהּ גּוֹי פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעָשׂוּ. אֲבָל עֲשָׂאָהּ יִשְׂרָאֵל בְּלֹא כַּוָּנָה דִּיעֲבַד כְּשֵׁרָה. וְשָׁמַעְתִּי מִגְּדוֹלִים (עי' ר"ת הביאו הומ"א סי' יד סעיף א), שֶׁהָעֲשִׂיָּה אֵינָהּ כְּשֵׁרָה בְּנָשִׁים.

The tekhelet dye that we are commanded to use, is similar to the appearance of a pure blue sky, and it is made from the blood of a fish called the chilazon, whose appearance is like the appearance of the ocean (Menachot 44a). And it is found in the Dead Sea, and we dye a string of wool in it. And it has been many days for Israel that we have not heard of anyone who merited [having] tekhelet in his talit. It must be dyed for the sake of its commandment, and the white strings also must be spun for the sake of the commandment. We may not use wool that was caught in thorns when the herd was crouching, nor from hairs that were torn from the animal, nor from the remnant left over from the loom, nor from stolen wool nor wool from a condemned city (of Jewish idolaters), nor from consecrated wool. If [any of these was used,] it is disqualified. Fringes that were spun (some have the textual variant, “hung”) by a non-Jew are disqualified, as it is stated, “Speak to the Children of Israel […] and they shall make.” But if a Jew made them without [proper] intention, it is fit, [nonetheless] ex post facto. And I have heard from great scholars that the making of fringes by women is not fit. (See Rabbenu Tam, which is brought in the Rama on Shulchan Arukh, Orach Chayim 12:1.)

[שם בדף מ״ד] תכלת האמורה בכל מקום היא צמר צבוע בדם חלזון והוא דג שדומה עינו לעין הים ודמו שחור כדיו ובים המלח הוא מצוי [ע״ש בדף מ״ב] ונותנין דמו ליורה עם סמנים כדרך הצבעים ומרתיחים אותו ונותנין בו את הצמר וקולט ממנו צבע שדומה לים ואמרינן בריש יבמות [דף ד׳] מדשש כיתנא תכלת עימרא ואמר בפ׳ התכלת (מנחות דף מ״ב) שצריכין חוטי הציצית להיות טוויין לשם ציצית וכן התכלת של ציצית צריכין צביעה לשמה [שם] התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת שמי שאין לו תכלת עושה כל החוטין לבן ואמרינן נמי התם [בדף ל״ח] דאי גרדם ונפסק הלבן ולא נשאר כי אם התכלת או התכלת נפסק ולא נשאר כי אם הלבן כשר מוכח שם שגרדומין שכשרים והוא שישאר מן החוט כדי לעשות עניבה על שאר החוטין או על אחד מן החוטין שבזה מסופק התלמוד שם אבל נפסק החוט סמוך לכנף ממש פסול ולא בעינן שיהא בפתיל כדי לענבו דמאחר שנשאר בגדיל כדי לענבו כשר וכן מוכיח בפ׳ התכלת [שם] גבי הא שרוצה לפשוט שצריך לקשור על כל חוליא שאם לא הי׳ שם כ״א הקשר שבסוף הגדיל היאך אמרינן גרדומי תכלת כשרים שנפסק הגדיל א״כ נפסק הקשר ואם כן נופל כולו ואם לא היינו מכשירין שום פסיקה בגדיל א״כ היה הקשר קיי׳ וכן מוכח בספרי [שלח ומביאה בפ׳ התכלת (מנחות דף ל״ט)] גבי שיעור הגדיל מסיים בה בד״א בתחילתו אבל בסופו שירי גרדומין כל שהוא משמע דבגוף הגדיל נמי מכשיר גרדומין כך קבלתי בשם רבינו יצחק עוד שמעתי בשם רבינו יצחק שעכשיו אם נפסקו שלשה חוטין מציציות שלנו אפי׳ נשאר כדי לענבו פסולין דלא מכשר גרדומין אלא כשנשאר אחד מן המינין שלם שזהו דבר חשוב כדקאמר התם [בדף ל״ח וע״ש בתוס׳] אי גרדם לבן וקאי אתכלת אי גרדם תכלת וקאי אלבן ועכשיו שאין לנו תכלת אין נשאר דבר חשוב אא״כ ישאר חצי החוטין שלימים וכשנפסקו השלשה חוטין שמא הרוב נפסקו.

אמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם וגו' (במדבר ט״ו:ל״ח). וזה שהוא מבואר שענין הציצית הוא הצצה והבטה כמי מציץ מן החרכים (שה"ש ב') וצוה שיעשו להם סימן שבו ישקיפו ויציצו השקפה חושיית ושכלית לשני הענינים האלו ואותו הדבר המוצץ אמר שהיא פתיל תכלת כי בזה יושלם הרמז אל שני הענינים. האחד והוא השכל. במה שירמוז בגוון התכלת אל הנמצא העליון שהוא תכלית כל הנמצאים וכל העינים כלות אליו יתברך שמו וכמה הפליגו חז"ל לומר וראיתם אותו מגיד שכל המקיים מצות ציצית כאלו הקביל פני שכינה שתכלת דומה עם והים דומה לרקיע והרקיע דומה לכסא הכבוד (מנחות מ"ג:) כענין שנאמר וממעל לרקיע וגו' (יחזקחל ח') אמרו כי באומרו וראיתם אותו ירמוז אל הש"י שהוא פני שכינה ונתנו טעם לדבר משום שפתיל תכלת עינו דומה לים ועין הים דומה לרקיע ועין הרקיע לכסא הכבוד וזהו באמת העיון השכלי העולה במעלות הסולם מהנמצאות התחתונות אל העליונות ובהם מהעלולים אל העלות עד שיעלה עלייה שכלית אל העלה הראשונה ב"ה כי הנמצאות הוא הסולם אשר בו יעלו כל בעלי השכל להר ה' ולקום במקום קדשו כאשר נתבאר בשער הא'.

שאלת: טלית, מהו לצאת בו בשבת, עכשיו שאין לנו תכלת. מי הוי כטלית שאינה מצויצת כהלכתה, דאמר רב הונא (מנחות ל"ז ע"ב): חייב חטאת; או לא?. תשובה: עד שאתה שואל לצאת בו בשבת, תשאל אם מברכין עליו בחול. שאם התכלת מעכב את הלבן, אף זו [אינה] מצויצת כהלכתה, ואסור לברך עליה. ואם אין התכלת מעכב את הלבן, אף זו מצויצת כהלכתה, ויוצאין בה בשבת. והרב אלפסי ז"ל: פסק כמ"ד אין התכלת מעכב את הלבן, ונראין דבריו, וכך אנו עושין מעשה, כדבריו, בין בחול בין בשבת.

ותכלת. צֶמֶר צָבוּעָ בְּדַם חִלָּזוֹן וְצִבְעוֹ יָרֹק (מנחות מ"ד):

ותכלת AND BLUE PURPLE — wool dyed with the blood of the חלזון (a kind of shell-fish), the colour of which was greenish-blue (Menachot 44a).

ועשו להם ציצית אמר הקב"ה אני רוצה שתהיו מעוטפים כמלאכים לבושי הבדים וכאשר ראיתם אותי מעוטף לכן צוה בתכלת שדומה לרקיע ולכסא הכבוד:

ויאמר קין אל הבל אחיו וגו' אמרו קצת בעלי הקבלה כי אמירת קין עם הבל היתה בפרשת ציצית שנאמר בו ויאמר ולא לחנם אמרו זה ובטעם הציצית יתבאר בג"ה. מוסף על זה כשתבין מחלוקתו של קרח עם משה רבינו עליו השלום שהיתה בטלית שכולה תכלת כמו שאמרו רז"ל יתבאר לך היטב. ומלת שדה רומזת למדת הדין של מעלה הנקרא לרז"ל שדה של תפוחים הצריך השקאה ממים העליונים שלא תהיה מדת הדין קשה :

שהיא עתידה להשתמש במטבע חשוב כחרס שהדינרין שלהם נחשת, ותכלת וארגמן ותולעת שני, תכלת אלו ישראל העטופים בציצית, [דכתיב ביה פתיל תכלת], ארגמן זה דניאל, שראה ד׳ מלכיות האלו, [וכתיב ביה ארגוונא ילבש] (דניאל ה ז), ותולעת שני אלו ישראל, שנא׳ בהם אל תיראי תולעת יעקב (ישעיה מא יד), ואומר כחוט השני שפתותיך (שה״ש ד ג), ושש זה הבד, כנגד המלאך לבוש הבדים אשר נשבע בחיי העולמים, ועזים זה כפרת עונות ישראל

תְּכֵלֶת דְּיַמָּא בְּגִינֵיהּ אִתְּמַר, כִּי תַעֲבוֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי. דְּבִסְגּוּלָה דָּא, (שמות ט״ו:א׳) סוּס וְרוֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם, דָּא מְמָנָא דְּמִצְּרַיִם.

דיני חוטי הציצית. ובו טו סעיפים: החוטין צריך שיהיו טווין לשמן: (הגה ויש מחמירין אפי' לנפצן לשמן והמנהג להקל בנפוץ) (מרדכי ואגודה סי' כ"ג) שיאמר בתחלת הטווי שהוא עושה כן לשם ציצית או שיאמר לאשה טווי לי ציצית לטלית ואם לא היו טווין לשמן פסולים: טוואן עכו"ם וישראל עומד על גבו ואומר שיעשה לשמה להרמב"ם פסול להרא"ש כשר: הגה ונוהגין שיסייע הישראל מעט וכדאיתא לקמן סימן ל"ב סעיף ט' ובי"ד סימן רע"א גבי תפילין וספר תורה: וצריכין שזירה ושיהיו שזורין לשמן:

גָּדוֹל עָנְשׁוֹ שֶׁל לָבָן מֵעָנְשׁוֹ שֶׁל תְּכֵלֶת, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לִשְׁנֵי עֲבָדָיו, לְאֶחָד אָמַר הָבֵא לִי חוֹתָם שֶׁל טִיט וּלְאֶחָד אָמַר הָבֵא לִי חוֹתָם שֶׁל זָהָב, וּפָשְׁעוּ שְׁנֵיהֶם וְלֹא הֵבִיאוּ, אֵיזֶה מֵהֶם עָנְשׁוֹ מְרֻבֶּה וְכוּ׳, כָּתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת מַה שֶׁמְּדַמֶּה חוֹתָם שֶׁל טִיט לְצִיצִית שֶׁכָּךְ עוֹשִׂים לַעֲבָדִים וְהַצִּיצִית מֵעִיד עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם עַבְדֵי ה׳ כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (נז:) כַּבְלָא דְּעַבְדָּא תְּנַן, עַד כָּאן, יִרְצֶה בְּמַאֲמַר ״וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִית״ לְצַד שֶׁהֵם עֲבָדִים לַה׳ וְהָעֶבֶד עוֹשֶׂה כַּבְלָא יִהְיֶה לָכֶם סִימָן זֶה לְכַבְלָא דְּעַבְדָּא.

(כב) יהיה וכו' - ואם אחד אינו ארוך כ"כ לכרוך בו הכל יכרוך בו קצת כריכות מחוט אחד וקצת כריכות מחוט השני כי בזמן התכלת היו עושין קצת כריכות מהתכלת וקצת מלבן. וצריך לראות שישתיירו בכל החוטין ארכן י"ב גודלין אחר הכריכה והקשירה כמו שכתב רמ"א ואפילו זה החוט הארוך אחר שיכרך ישאר י"ב גודלין:

Should be - And if one of the strings is not long enough to wrap all [wrappings and knots], he should wrap a few wraps from one string and a few wraps from another string. Because during the time of [when we had] Techeilet (blue dyed strings), they would make a few wraps using the techeilet [strings] and a few wraps using the white [stings]. And one needs to see to it that it's left over on each string, a length of twelve thumb-widths after the wrappings and knots, like the Rem"a wrote. And even that long string, after the wrappings, should have left over twelve thumb-widths.

כליל תכלת - שהוא מכפר על לשון הרע, והתכלת דומה לים שלו חול גבול, וכן יש ללשון ב' גבולות, וזה טעם התכלת (בציצית) זכר לשמירת המצוות, שלא ישנה מדתו כשמים, ולא יפרוץ גדרו כים, וכן ימעט בדבור כשיסתכל בשמים ובכסא הכבוד. וכן היו למעיל חומות כפולות בפיו כפי תחרא, ותיקונו הוא שישמע קולו רק בבואו אל הקודש.

תכלת הוא הצבע המראה אל הגבול (הת כל ה) של אופקנו ואל מה שמעבר לתחום ראייתנו, הווה אומר אל הנסתר, אל האלוקי, צבע התכלת על חומרי הבגד מהווה איפוא את היסוד האלקי שנתגלה לעיניו, את צבע ברית ה' עם האדם ואת סימן ההיכר של היסוד האלוקי המתחבר עם האדם הטהור, חודר את כל תחומי חייו ומעצב אותם.

וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת. לְפִי שֶׁהַמְּעִיל מְכַפֵּר עַל לָשׁוֹן הָרָע, עַל כֵּן הָיָה כֻּלּוֹ תְּכֵלֶת, כִּי תְּכֵלֶת דּוֹמָה לַיָּם, וְעַל יְדֵי הַתְּכֵלֶת יִסְתַּכֵּל בַּיָּם וּמִמֶּנּוּ יִרְאֶה וְכֵן יַעֲשֶׂה, כִּי בַּיָּם נֶאֱמַר (איוב לח, י–יא) ״וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם״, וְאוֹמֵר ״עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תוֹסִיף״ וְגוֹ׳. וְכָךְ נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶל הַלָּשׁוֹן חוֹמָה וּבְרִיחַ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ערכין טו:) ״וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהִקַּפְתִּי לְךָ שְׁנֵי חוֹמוֹת, אַחַת שֶׁל עֶצֶם וְאַחַת שֶׁל בָּשָׂר״. וּמַה יִּתֵּן וּמַה יּוֹסִיף לָךְ שְׁמִירָה לָשׁוֹן רְמִיָּה, כִּי יֵצֵא לַחוּץ יְדַבֵּר, יִשְׁלַח חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנוֹ לְכָל אַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, וְיַעֲבֹר בְּרִיחַ וּדְלָתַיִם.

והבן], ולכן העיר הבורא אותנו במצות ציצית ולהורות, כי המציאות היא בגד, שמשני צדדיו יש עדיין חוטין שעדיין לא נארגו, ולכן צריך גדיל וענף, והיינו להורות, שגם בפעולות שהאדם יעשה בבחירתו בחיים ובטוב ולהלוך בדרכי ד', גם בזה עזר ממרום תסעדהו, וכמאמרם אלמלא הקב"ה עוזרו וכו', וגם בזה יהא נארג קצת מהשי"ת ומסיועו האלקי להמתעורר לבוא לטהר, ואתה בן אדם הכן לבבך ולבלי לכת אחרי העין והלב ולתת רסן בעד התאוות החומריות ולדבק בהשי"ת, ובכל דבר מחלקי הבריאה יעשה מצוה מקשרת אותם להשי"ת, וכמאמרם בתו"כ אין לך דבר שאין בו מצוה למקום, ובזה יפיקו ברכה כל מעינות הטבע עפ"י ההשגחה האלקית לבלי די, ותצא הבריאה לשלמותה האמיתית כפי כוונת השי"ת, ואתה בן אדם אם תארוג את הבריאה תעשה שותף להשי"ת במעשה בראשית, וכמאמרם כל הדן דין אמת כו' ויתכן, שעל זה בא החוט שבו פותל ומגדל הענף [כדברי רמב"ם שחוט אחד תכלת ובו מגדל הענף עיין בהלכות ציצית] מראה תכלת, שזהו מראה הקשת אשר עליו אמר ביחזקאל כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ד', שלדבריו מורה, שהשי"ת המאציל כל, הוא הרוקם, הוא העושה גם בפעולת הבחירי, וכמאמר הכתוב מד' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ כו'.

פתיל תכלת כו' (ושמונה) חוטים שבה כנגד (שמונה) ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים. רש"י. והוא ט"ס וצ"ל [ושבעה] חוטים שבה כנגד [שבעה] ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים כו', וסבר כשיטת רמב"ם, דשבעה חוטים הוי של לבן וחוט אחד של תכלת, ולכן פירש קודם פתיל תכלת ואח"כ אמר ושבעה חוטים [פירוש של לבן] שבה כנגד שבעת ימים, וכל אלה דברי ר"מ הדרשן הם. וברור. וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד'. ראה מצוה זו עבור מצוה אחרת זה שעטנז כו'. פירוש כמו דאמרו ריש פ"ב דביצה זכרהו מאחר הבא להשכיחו, כן כאן פירושו, משום שמצות ציצית, באה להשכיח מצות שעטנז, שהיא נעשית צמר ופשתים, לכן צוה להזכירה. ופשוט. כל מצות ד'. גימטריא תרי"ב, ומצות ציצית הרי תרי"ג. וראיתם אותו כי תכלת הוא הממזג הצבעים כידוע, וזה הבריח התיכון, וצורתו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד, וזה שאמר תכלת דומה לים כו' ורקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר ועליו כמראה כו' תכלת, וזהו ציצית דמארי עלמא, והוא שופרא דיעקב מעין שופריה דאדה"ר. והדברים עמוקים ליו"ח. והבן.

ז) [סעיף ב'] סדר עטיפתו כדרך בני אדם שמתעטפים בכסיתן וכו' כ"כ רבינו הטור בשם בעל העטור ז"ל ודלא כמ"ש הגאונים דבעינן כעטיפת הישמעאלים שהיא עטיפה גמורה. וטעם הגאונים כתב ב"י מדברכינן להתעטף בציצית אבל בעל העטור ס"ל דלהתעטף לשון כסוי הוא עי"ש, ומ"מ כדי לקיים מצית ציצית מן המובחר נכון הדבר להתעטף כעטיפת הישמעאלים בשעת ברכה ויעמוד כדי הלוך ד"א וכמ"ש בסעי' שאח"ז ובזה יוצא אף לסברת הגאונים דעקר הקפידה היא בשעת לבישה דהא אי בעי היה מסירה אח"כ. מג"א סע"ק ה' בשם תה"ד. וכ"כ ר"ז אות ו' קצור ש"ע שם, וז"ל ש' הכוו' בדרושי ציצית פ"א הצריכו להגאו' להתעטף עטיפת ישמעאלים ומחזירים ב' הציציות שבצד ימין אל צד שמאל באופן שיתחברו שם בצד השמאל מאחוריו כל הד' ציציות ויהיו תלוים מאחוריו בצד שמאל וכו' גם רבינו סעדיה ז"ל כתב בפי' שחבר בל' ערבי בפ' בא ענין עטיפה זו וטוב ונכון לעשות כך ולפחות ישאר מעוטף כך כדי שיעור הליכת ד"א בעת שמתעטף בציצית ואח"כ יסיר העיטוף מעל צוארו וכך היה מנהגו של מורי ז"ל עכ"ל וכ"כ סו"ב אות ו' בשם כתבי האר"י ז"ל, י"א בהגה"ט. מחב"ר אות ד' סי' בי"ע אות כה' ש"צ דל"ב, והגם דבשער הכוו' פ"ב כתב דכשמתעטף האדם בטלית צריך שיאחז בצד הימיני של הטלית בב' הציציות שבו וישליכם לצד שמאל סביב גרונו טל הכתף השמאלי לאחור וב' הציציות האחרות השמאליים ישארו תלויים דרך פניו של אדם ולא באחור עי"ש. וכ"כ מצ"ש דף כ"ד ובס' חס"ל וכ"כ בס' מדרש תלפיות דף ק"ע ע"ג ובס' עמודי שמים להיעב"ץ דנ"ט ע"ב הביאם יפה ללב נר"ו ח"א אות ד' כבר הקשא קושיא זו האמל"י בקו' שפת אמת סי' מ"ה וכתב וז"ל דהא והא איתא וסדר העטוף צריך שיהיה באופן זה דתחלה ישליך הב' ימינים על צד שמאל ולהשאיר הב' שמאלים בצד פניו ולכוין לתת החו"ג לרחל והחו"ב ליעקב ואחר הכוונה זו ישליך גם הב' שמאלים על צד שמאל באופן שיתחברו שם כל הד' כס' ר' סעדיה ז"ל והוא לבטל כח היצר הרע וכ"כ המחב"ר או' ד' עכ"ל עי"ש, והביא דבריו בן א"ח נר"ו באות הנז' וכתכ וכן מפורש להדיא בסי' רבינו הרש"ש ז"ל. וכתב בן א"ח שם ואף שאין אנחנו מכוונים בכוונות אלו מ"מ לאחר שהשליך ב' הימניים לצד שמאל לאחוריו ישהה כדי הלוך ד"א ואח"ך ישליך ב' השמאלים ג"כ לאחריו לצד שמאל וישהה ג"כ כדי היליך ד"א ואז ישלשל הטלית הכרוך בצוארו על כל גופו כדי לקיים ההוראה של מעשה זו עי"ש. ובזה יוצא אליבא דכ"ע אף לדברי שלא הביאו רק מ"ש בשער הכוו' פ"ב דכיון ששהה כדי שיעיר הילוך ד"א קודם שהשליך ב' השמאליים לאחריו תו ליכא מידי. ומנהג בית אל יכב"ץ לאחר שמשליכים ב' ציציות השמאלים ג"כ לאחיריהם לצד שמאל מכים בד' ציציות ב"פ כנגד העורף לצד שמאל כנגד ב' הכאות הנזכרים בשער הכוו' דרוש ב' של הציצית ובסי' של הרש"ש ז"ל: ז) אחר העטיפה יסתכל בציצית ב"פ כנגד ב' הסתכלות הנזכרים בשער הכוו' בדרוש הנז' וכ"כ בסידור רבינו הרש"ש ז"ל. ועיין ג"כ בשער הכוו' בדרושי הציצית דרוש ז' ובס' נה"ש דף ג"ן ע"ב ודף נ"ד ע"א (והחדש דף י"ב ע"ב ודף י"ג ע"א) ומנהג חסידי בית אל יכב"ץ לאחר העטיפה קודם שהורידו הטלית טל גופם בעודנו על כתפיהם שנים מצד ימין ושנים מצד שמאל לוקחים כל הד' ציציות ומסתכלים בהם ב"פ ואח"כ מורידים הטלית על גופם: ח) אחר העטיפה יאמר ד' פסוקים אלו מה יקר חסדך וכו' ירויון מדשן ביתך וכו' כי עמך מקור חיים וכו' משוך חסדך ליודעיך וכו' מצ"ש דף כ"ד ע"ג. וכ"כ בסי' חס"ל דף ל"ב ע"ב ובסי' בי"ע. וכ"כ ש"צ דף ל"ב:

וּבָאַבְנֵט כְּתִיב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי. וּתְכֵלֶת, צֶמֶר צָבוּעַ בְּדַם חִלָּזוֹן.

שנו חכמים במשנה (כח ב): רבן גמליאל אומר: בכל יום ויום מתפלל אדם שמונה עשרה. רבי יהושע אומר: מעין שמונה עשרה. רבי עקיבא אומר: אם שגורה תפילתו בפיו מתפלל שמונה עשרה, ואם לאו מעין שמונה עשרה. והלכה כרבי עקיבא (רמב"ם ורע"ב בפירוש המשנה). ומפרש בגמרא: מהו "מעין שמונה עשרה"? זהו תפילת "הביננו", שאומר שלוש ראשונות ושלוש אחרונות, ואמנם ברכות האמצעיות כוללן בברכה אחת בנוסחא זו: הביננו ה' אלהינו לדעת דרכיך, ומול את לבבינו ליראתך, ותסלח לנו להיות גאולים, ורחקנו ממכאובינו, ודשננו בנאות ארצך, ונפוצותינו מארבע תקבץ, והתועים על דעתך ישפטו, ועל הרשעים תניף ידיך, וישמחו צדיקים בבנין עירך ובתיקון היכלך, ובצמיחת קרן לדוד עבדך, ובעריכת נר לבן ישי משיחך. טרם נקרא אתה תענה. ברוך אתה ה', שומע תפילה. עיין שם. דבזה נכללו כל ברכות האמצעיות, כמו שפירשו רש"י ותוספות ר"י, עיין שם. והנה בגמרא שם איתא: לייט עלה אביי אמאן דמצלי "הביננו". וכתבו הסמ"ג והגהות מיימוניות (פרק שני) דזהו למי שמרגיל עצמו לעשות תמיד כן בלא שום אונס. עד כאן לשונו. והרי"ף כתב: וקאמרי רבנן: הני מילי בשעת הדחק, אבל שלא בשעת הדחק – אין מתפלל "הביננו". עד כאן לשונו. וזה לשון הרמב"ם ריש פרק שני: בכל תפילה שבכל יום – מתפלל אדם תשע עשרה ברכות אלו על הסדר. במה דברים אמורים? כשמצא דעתו מכוונת ולשונו תמהר לקרות. אבל אם היה טרוד ודחוק, או שקצרה לשונו מלהתפלל – יתפלל שלוש ראשונות, וברכה אחת מעין כל האמצעיות, ושלוש אחרונות, ויצא ידי חובתו. וזו הברכה שתיקנו…: "הביננו…". עד כאן לשונו. ולדבריו מה שאמר רבי עקיבא: אם שגורה…, ואם לאו יתפלל מעין שמונה עשרה הך לאו הכי פירושו: או שאינה שגורה בפיו מחמת קצירת לשונו, או מחמת טירדה ודחקות. והטור כתב: והני מילי בשעת הדחק, כגון שהוא בדרך וכיוצא בו. וכשיבוא לביתו – אינו צריך לחזור ולהתפלל פעם אחרת. אבל שלא בשעת הדחק אין לומר אותו. עד כאן לשונו. ולא הזכיר שקצרה לשונו מהתפלל, אף על גב דעיקר פירוש המשנה כן הוא, נראה לי משום דהאידנא שהנוסחא יש בכל הסידורים – לא שייך לומר שקצרה לשונו מהתפלל. ורק בזמן הש"ס שהיו מתפללים בעל פה שייך לומר שאין שגורה בפיו, ולא בזמן הזה שמתפללין בסידורים. וגם רבינו הבית יוסף לא הזכיר זה, עיין שם. אלא שכתבה בלשון אחר, וזה לשונו בסעיף א: בשעת הדחק, כגון שהוא בדרך או שהיה עומד במקום שהוא טרוד, וירא שיפסיקוהו או שלא יוכל להתפלל בכוונה תפילה ארוכה – מתפלל… וצריך לאמרה מעומד… עד כאן לשונו. וזה שכתב "וירא שיפסיקוהו" קאי א"דרך", כלומר: שעוברי דרכים יפסיקיהו. וזה שכתב "או שלא יוכל להתפלל בכוונה" קאי א"עומד במקום שהוא טרוד". וזה שכתב שצריך לאמרה מעומד, כלומר: אף על גב דבסימן צ"ד נתבאר דלמהלך התירו לו להתפלל כשהוא הולך, זהו כשרוצה להתפלל השמונה עשרה כתיקונה שהיא ארוכה, ואם יעמוד יהיה לו בלבול. ולכן התירו לו להתפלל בהלוכו. אבל אם ירצה להתפלל "הביננו" דהיא קצרה – מחויב דווקא להתפלל מעומד. ודע שאמרו חכמינו ז"ל שם שאין מתפללין "הביננו" לא במוצאי שבתות וימים טובים, מפני שצריך לומר הבדלה ב"חונן הדעת". וכן לא בימות הגשמים מפני שצריך לומר "טל ומטר". ואף על גב שגם אלו יש לכוללם ב"הביננו" כמובן, מכל מקום חיישינן דילמא אתי לאטרודי (גמרא). כלומר: כיון שהיא תפילת אקראי, ואם לפרקים גם בה יעשה שינוים – יתבלבל. ואיתא בגמרא שם דאטרודי לא שייך רק ב"טל ומטר" מפני שהיא באמצע "הביננו". אבל הבדלה יכול לכלול ולא יתבלבל, מפני שהיא בתחילתו. ונשאר בגמרא בקשיא: למה לא יכלול אותה? עיין שם. וכתב הרשב"א בשם הגאון דכל היכא דלא אמר הש"ס תיובתא – לא נדחה הדין, וכן הלכה. (והתירוץ על זה עיין בית יוסף, וב"ח, ומגן אברהם סעיף קטן ו'. ולעניות דעתי לא קשיא כלל: דוודאי לשמואל שאומר כן, סבירא ליה דגם בזה אתי לאטרודי. אך הש"ס אומר לרב ביבי שאמר ימות הגשמים, ולמה לא אמר גם מוצאי שבת? משום דסבירא ליה דבהבדלה לא שייך טרודא. אבל שמואל לא סבירא ליה כן. ותדע שיש מחלוקת בסברא דטרודי: שהרי בירושלמי שם אומר באמת על ימות הגשמים שיכללנה, עיין שם. ואם כן לא סבירא ליה סברא דטרודא גם ב"טל ומטר". ואין תימא אם גם שמואל ורב ביבי חולקין בהבדלה, והלכה כשמואל. ובירושלמי שם אומר דבברכת "הביננו" כדמסיים שלוש אחרונות יאמר: "ברוך ה' כי שמע קול תחנוני". עיין שם.) ודע שיש מי שאומר דכשהשעה עוברת – יתפלל "הביננו" (מגן אברהם סעיף קטן א' בשם כנסת הגדולה). ומזה נראה דסבירא ליה דאם התחיל בתפילה קודם גמר הזמן של תפילה, ונמשכה עד אחר הזמן – לא מקרי שהתפלל בזמנו. דהא וודאי כוונתו שעתה עדיין לא עבר הזמן, דאם לא כן מאי נפקא מינה? ולכן סבירא ליה שיתפלל "הביננו" ויסיים בתוך הזמן, אבל כל השמונה עשרה ברכות יסיים אחר הזמן. ולעניות דעתי נראה מתוספות ברכות (ז א בדיבור המתחיל "שאלמלי") דהולכין אחר ההתחלה, ואם התחיל בזמן תפילה מקרי "תפילה בזמנה" אף על פי שמסיימה לאחר הזמן. עיין שם. אם התפלל תפילת "הביננו" שלא בשעת הדחק, יש אומרים דיצא (ע"ת), ויש אומרים דלא יצא (אליה רבה). ונראה לי עיקר כדעה ראשונה, שהרי כבר נתבאר דהא דלייט אביי אמאן דמצלי "הביננו" – זהו שלא בשעת הדחק. ואי סלקא דעתך דלא יצא לא שייך קללה בזה, והיה לו לומר דלא יצא. אלא וודאי דיצא, אלא שלא עשה כהוגן ולפיכך קללו. אמנם בזמנינו לא שמענו מעולם מי שיתפלל "הביננו". והטעם פשוט: דבשלמא בימיהם שהיו מכוונים הרבה בתפילה – תיקנו "הביננו" לפעמים כשלא יוכל לכוין. אבל האידנא בלאו הכי אין אנו מכוונין כל כך, כמו שכתבתי כמה פעמים. אם כן למה לנו "הביננו"? (ומהנכון היה להרגיל לאנשי חיל שנחוצים לעבודתם להתפלל "הביננו".) מדינא דגמרא (טז א) הפועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית, אם רק נותן להם מזונות ולא שכירות ממון – מתפללים כל השמונה עשרה ברכות. ואם משלם להם – מתפללין "הביננו". ואפילו באין נותן להם ממון, מכל מקום אין יורדין לפני העמוד, ואין נושאין כפיהם אם הם כהנים במקומות שעולין לדוכן בכל יום. ושמע מזה שמחויבים תיכף לאחר קדושה לשוב למלאכתן, דאם לא כן מאי נפקא מינה בירידתם לפני התיבה ובדוכנם, כיון שגם בלא זה ישהו עד אחר התפילה? ויש להסתפק אם נותן מזונות גם לאשתו ובניו, אם הוה כנוטל שכר אם לאו. וכן להיפך: אם נותן להם שכר ולא מזונות, והשכר אינו מספיק רק למזונותיו, אם הוה כנוטל שכר אם לאו. וכל זה הוא בשכר יום, אבל כשעושה בקבלנות – אין נפקא מינה להבעל הבית, ויתפלל בשלימות ככל ישראל. וכתבו רבותינו דהאידנא אין דרך להקפיד בכך, ובכל ענין מתפלל בשלימות, דמסתמא אדעתא דהכי משכירין את עצמם. ויש להסתפק אם האידנא עושה תנאי עם הפועל שלא יתפלל אלא "הביננו" אם מועיל אם לאו. דלכאורה מהני, אבל יש לומר דלאו כל כמיניה לאפקועיה מתפילתו נגד המנהג. אמנם אם מותר לפועל בזמן הזה לילך לבית הכנסת להתפלל – תלוי במנהג המקום (מגן אברהם סעיף קטן ז') אם לא התנו בפירוש. סימן קי סעיף ח[עריכה] תנו רבנן (כט ב): המהלך במקום גדודי חיות ולסטים – מתפלל תפילה קצרה: "צרכי עמך מרובין, ודעתם קצרה. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו, ולכל גויה וגויה די מחסורה ברוך אתה ה', שומע תפילה". ואינה צריכה לא שלוש ראשונות ולא שלוש אחרונות, ולא דמי ל"הביננו" שיוצא בה ידי תפילה. אבל בזו אינו יוצא ידי תפילה, וכשיגיע ליישוב ותתקרר דעתו מהפחד – חוזר ומתפלל כל השמונה עשרה. ואם לא התפלל – דינו כאילו שכח להתפלל לגמרי, כמו שכתבתי בסימן ק"ח דתפילה קצרה זו אינה פוטרת מצות תפילה. ולכן התירו לו להתפללה כשהוא מהלך, ורק אם רצה לעמוד – עומד. ואם תשאל: דאם כן למה יתפללה כלל, הלא יתפלל על מקומו שינוח כל התפילה? נראה לי דחששו חכמינו ז"ל דאולי לא יגיע על מקומו כל זמן התפילה, ולכן אמרו שעל כל פנים יתפלל תפילה זו. ועוד נראה לי דאפילו הגיע על מקומו אחר ארבע שעות – יתפלל כל התפילה עד חצות. אמנם אם בא אחר חצות – נפטר בכך, ואינו צריך להתפלל מנחה שתים. ודע דברי"ף הגירסא אחר "די מחסורה" – "והטוב בעיניך עשה", עיין שם. וכן הוא ברא"ש וברמב"ם ובטור, עיין שם. (עיין מגן אברהם סעיף קטן ח', שכתב דבמהלך בלאו הכי צריך לחזור ולהתפלל, כמו שכתבתי בסימן צ"ד. עד כאן לשונו. ותמיהני שהמגן אברהם עצמו שם סעיף קטן י"א חולק על זה, עיין שם.) כל היוצא לדרך מתפלל תפילת הדרך (כט ב). וכך היא נוסחתה: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתוליכנו לשלום, ותצעידנו לשלום, ותסמכנו לשלום, ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך, ותשלח ברכה במעשה ידינו. ותתננו לחן ולחסד ולרחמים, בעיניך ובעיני כל רואי. ברוך אתה ה', שומע תפילה. וברי"ף הגירסא אחר: "ותסמכנו לשלום, ותחזירנו לביתי לשלום", עיין שם. ובטור ליכא גירסא זו, אך בסופו גריס: "כי אתה שומע תפילת עמך ישראל ברחמים". ובראשו גורס: "אלהינו ואלהי אבותינו", עיין שם. ופלא שברמב"ם לא נמצא כל דין תפילת הדרך. וכבר העיר בזה רבינו הבית יוסף בספרו הגדול, עיין שם. ואף על גב שבסוף פרק עשירי מברכות כתב תפילת הנכנס לכרך והיוצא מכרך המבואר בריש פרק "הרואה", וכתב שם וכשם "שהוצאתני לשלום, כך תוליכנו לשלום ותצעידנו…" עיין שם, כפי נוסחת תפילת הדרך. ויש לומר שכיון לכוללם בתפילה אחת, וגם כוונתו שיחתום ב"שומע תפילה" אף שלא ביאר כן (עיין בית יוסף סימן ר"ל). מכל מקום הא יש כמה דינים בגמרא בזה כמו שיתבאר, ולמה לא ביארם? וצריך עיון. צריך לאומרה בלשון רבים: "שתוליכנו" ולא "שתוליכני", וכן כולם. ואף שהולך יחידי, מכל מקום הרבה עוברי דרכים יש, ויותר טוב לכלול את עצמו ברבים שהתפילה נשמעת ביותר. ויש מי שכתב ד"ותנני לחן" יאמר בלשון יחיד (מגן אברהם סעיף קטן י'). ויש חולק בזה (הגרי"ב). ומצוה לעסוק בתורה בדרך, אבל לא יעיין בהלכה דילמא אתי לאטרודי (תענית י א). אבל ביושב בעגלה יכול לעיין בהלכה. ולא יאכל בדרך יותר משני רעבון, מפני קלקול המעיים (שם). ולעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב, ולא בלילה (ריש פסחים). ומעירו כשאינו הולך יחידי – מותר לצאת גם בלילה (תוספות שם, ועיין מגן אברהם סעיף קטן י'). יכול לומר תפילת הדרך גם כשהוא מהלך. ואם אפשר לו יעמוד כשיאמרנה ולא ילך, וטוב לאמרה בעמידה מבישיבה. אמנם אם היה רוכב על בהמה – לא הטריחוהו לירד ממנה, ואומרה בעת שרוכב. מיהו אם אפשר לו יעמיד הבהמה, דרכוב כמהלך דמי. וכן כשיושב בקרון לא הטריחוהו לירד, ויאמרנה בישיבתו בקרון. ואם בקל להעמיד הסוסים – נכון לעשות כן. והנוסעים בעגלות של מסילות הברזל יאמר בעמידה כי בשם בנקל לעמוד, וכן בנסעו בספינות גדולות. ופשוט הוא דצריך לומר תפילת הדרך בנסעו על הים, או בנהרות, או במסילות הברזל. ואם ירצה להוסיף שם עוד תחינות ובקשות הרשות בידו, אבל תפילת הדרך שבגמרא מחויב לומר בכל מין נסיעה שהוא. אינו צריך לומר אותה רק פעם אחת ביום, אך בכל יום שהוא בדרך חייב לאמר אותה בנסיעה ראשונה שעל היום. ולא עוד אלא אפילו אם היה דעתו ללון שם, ואחר כך נתיישב לעבור להלן או לשוב לביתו – צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת. דכיון שהיה דעתו ללון – נגמרה התפילה שאמר בבוקר. ואחר כך כשנמלך צריך לאומרה מחדש, וחותם ב"ברוך" בשם. אבל כשעומד לנוח באיזה מקום באמצע היום על מנת לילך משם להלן באותו יום – אינו צריך לאמרה. ואם ירצה לאמרה בלי חתימה בכל נסיעה של יום – יכול לאמרה, דבלא חתימה אינו כלום. אבל פעם אחד ביום מחויב לומר בחתימה. ויש טועים שלא לאמרה בכל יום בחתימה על פי מה שנדפס באיזה סידור כן, וטעות גדול הוא ונדפס בטעות. אומר אותה אחר שהחזיק בדרך, ולא יאמרנה בתוך עיבורה של עיר (מגן אברהם סעיף קטן י"ד). ויש מי שכתב שלא יאמרנה בתוך תחום העיר, ודבר תמוה הוא. וכן יש מי שכתב דכשרק הכין את עצמו לצאת, אף שעדיין לא יצא – יכול לומר תפילת הדרך (עט"ז). וגם זה לא נהירא. (והראיה שהביא מפרק קמא דהוריות וכוונתו לדף ד', עיין שם – אינה כלום. ומה ענין זה לזה, דבשם אזלינן אחר טרדתו? ואדרבא מערובין נב א יש ראיה מפורשת דכל זמן שלא עקר מביתו – לא מקרי "החזיק בדרך". אך אם עקר מביתו אף איזה פסיעות – מקרי "החזיק בדרך". עיין שם, שאומר שם שבקיה עד דנחית דרגא. ופירש רש"י דהוה ליה "החזיק בדרך" על כן, ולכן כשהלך מביתו ואמר מיד תפילת הדרך – יצא.) כתב הטור: ומה שאינה פותחת ב"ברוך", פירש ר"י לפי שאינה אלא תפילה בעלמא, שמתפלל להקדוש ברוך הוא שיוליכנו לשלום. ואינה כברכת הנהנין, ולא כברכות שתיקנו על שם המאורע, אלא בקשת רחמים. ומפני שיש בה אריכת דברים – חותמין בה ב"ברוך". והר"ם מרוטנבורג כשהיה יוצא לדרך בבוקר – היה אומרה אחר ברכות השחר כדי להסמיכה לברכת "גומל חסדים…", ותהיה ברכה הסמוכה לחבירתה. עיין שם. וממילא שהיה אומר גם הברכות בדרך. ואפילו כשהולך באמצע היום יכול להסמיכה לאחרת, כגון לאכול או לשתות דבר ויסמכנה להברכה אחרונה. או שישתין ויסמכנה ל"אשר יצר". והחכם עיניו בראשו. אין לאמר תפילת הדרך אלא אם כן יש לו לילך פרסה, דפחות מפרסה לא נקרא "דרך". אלא אם כן הוא מקום סכנה, דאז גם בפחות מזה יש לאומרה. ואם לא אמרה מיד בצאתו מן העיר – יכול לאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, אך שלא יהיה פחות מפרסה למקום שרוצה לנוח שם. ומשם ואילך יאמר אותה בלא ברכה. ולכתחילה יזהר לאמרה בפרסה ראשונה. ופרסה הוא ארבעה מיל, ובמידת מדינתינו רוסיא הפרסה הוא ארבעה ווייארסטי"ן. (היוצא לדרך – טוב שיטול רשות מתלמיד חכם שבעיר, ויאמר לו: "לך לשלום", ולא "בשלום". ולא ילך בדרך בלא מזונות, ובלא תפילין, וסידור, וספר ללמוד.) איתא בגמרא (כח ב): בכניסתו לבית המדרש אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שלא תארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי. ולא אומר על "טמא" – "טהור", ולא על "טהור" – "טמא". ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם. עד כאן לשונו. כלומר: שהם ישמחו כשיחזרוני מן הטעות, וכן אני בהם. וביציאתו אומר: מודה אני לפניך ה' אלהי, ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות. שאני משכים והם משכימים: אני משכים לדברי תורה, והם משכימים לדברים בטלים. אני עמל והם עמלים: אני עמל ומקבל שכר, והם עמלים ואין מקבלים שכר. אני רץ והם רצים: אני רץ לחיי העולם הבא, והם רצים לבאר שחת. עיין שם. ועכשיו לא נהגו בזה, ונראה משום דעכשיו הלומדים בבית המדרש אינם מורים הוראות, והרב המורה יושב בביתו. והאר"י ז"ל היה אומרה בכל בוקר, והיה אומר: "כי ה' יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". אמנם גם במי שיושב ביחידות, ובפרט כשהוא מורה הוראות, כתבו שנכון שיאמר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתאיר עיני במאור תורתך. ותצילינו מכל מכשול וטעות, הן בדיני איסור והיתר הן בדיני ממונות, הן בהוראה הן בלימוד. "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". ומה ששגיתי כבר – העמידני על האמת. ואל תצל מפי דבר אמת עד מאוד. "כי ה' יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה" (ט"ז סעיף קטן ח'). ותפילת "מודה אני" יאמר בכל ערב העוסק בתורה כל היום (מגן אברהם סעיף קטן ט"ז).

והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם וגו׳ למען תזכרו וגו׳. להבין ענין ב׳ זכירות הללו למה. גם להבין איך יהיה מצות ציצית מורה על זכירת כל המצות. הנה ציצית מלשון הסתכלות כמו מציץ מן החרכים שהוא ענין זיו והארה דהיינו שיאיר ויתגלה בחינת גילוי אלהותו ית׳ שממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים וגו׳. הודו הוא זיו והארה ממנו כו׳ כמ״ש במ״א. והנה ענין בחינת גילוי זה פי׳ גילוי מציאותו ולא מהותו ח״ו צריך שיתגלה בלב האדם דוקא כמאמר רז״ל הלב רואה כו׳ בקהלת רבה דפ״ז ע״א ר״פ דברתי אני עם לבי, ולא די לו בהסתכלות העינים שהם חב״ד שלו בלבד שלכן נקראים חכמים עיני העדה אלא שצריך שתתפשט עד כי להיות נגעה עד בחי׳ נקודת לבו ממש שיהיה בבחי׳ הלב רואה ומרגיש ומתפעל בהרגשתו דהיינו התפעלות הפחד בלבו או התפעלות כרשפי אש מיסוד האש שבלבו כי להיות המוח עיקרו מיסוד המים והלחות שהוא קר בטבע ואינו פועל בנפשו שום השתנות ויש בו כבידות כידוע שהמים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, כך ראיית עיני השכל שבנפשו האלהית אינו פועל בנפשו החיונית שום התפעלות שיתפעל להשתנות טבעו ומהותו באשר הוא שם ולשנות את טעמו אל ההיפך לגמרי רק הוא כדקאי קאי בבחי׳ כבדות ועצלות במקום נמוך שהיה בו כ״א ע״י שיתלהב ויתלהט בנפשו עד כי נגע עד נקודת לבו ששם הוא יסוד האש העולה למעלה כרשפי אש ושלהבת י״ה כשלהבת העולה מאליה ליפרד מן הפתילה בלי השקט ומנוחה, וכל השתנות הוא ע״י האש דוקא כמו מצרף לכסף וכור לזהב עד כי הגו סיגים מכסף כו׳ [ועמ״ש מענין זה בד״ה ונקדשתי בתוך בנ״י. ובד״ה במדבר סיני באהל מועד כי תבאו אל הארץ גבי ונפש כי תקרב ובד״ה ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב]. והארה זו שמתלהט ומתלהב בלב האדם הוא ענין בחי׳ תכלת ולבן שבציצית כי בחינת לבן מורה על האהבה כרשפי אש כשלהבת מתלהב בלב האדם. והתכלת מורה על הפחד שבלבו [והיינו כמ״ש בפע״ח שער הציצית פ״ד דלבן נמשך ממוח בינה ותכלת מאבא, ונודע דבינה היא מקור האהבה כרשפי אש וחכמה הוא בחי׳ יראה עילאה ואבא יסד ברתא היא בחינת יראה תתאה וכמ״ש במ״א ע״פ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה ועמ״ש מזה בביאור ע״פ שימני כחותם].

בפסוק ונתנו כו' פתיל תכלת והיה לכם לציצית כו'. ענין לבן ותכלת הוא בחי' אספקלריא המאירה ושאינה מאירה דאיתא תכלת היא לסמא עיני הרשעים וסט"א וע"ז נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאך והוא בחי' אספקלריא שאינה מאירה שניתן לבנ"י כענין שאמרו בנ"י מונין ללבנה. והיא הארה הבאה מתוך החושך. וזהו פי' אספקלריא שאינה מאירה שבאופן זה הוא מאיר אור הגנוז לצדיקים בלבד וז"ש והיה לכם לציצית לכם ולאחרים מחשיך ועיני רשעים תכלינה. ולבנ"י מתהפך נהורא תכלא לחוורא. והי' שנעשה הוי' חדשה ומתהפך לציצית לשון מציץ מן החרכים. וכמ"ש וראיתם אותו. וזה המצוה להיות נכרך לבן ותכלת ורמזו חז"ל מתחיל בלבן ומסיים בלבן וכדאיתא בזוה"ק תרומה קל"ט א' דבכל יום מתהפך נהורא תכלא כו'. [שוב ראיתי מזה בזוה"ק בהעלותך ק"ן ע"א ע"ש]. וז"ש בגמ' משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה. פי' שבנ"י זוכין להוציא אור הגנוז בתכלת. דכ' יומם יצוה ה' חסדו. מה לשון יצוה. הוא דביקות וחיבור שע"י שבלילה שירה עמי שבנ"י מאמינים אפילו כשהחושך מסתיר וזוכין להיות חוט של חסד נמשך ומתחבר ומתהפך החושך לאור. וע"ז כתיב טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת. וכ"כ אוהבי שחרו מוסר. פי' שע"י מוסר זוכין בנ"י לאור השחר כמ"ש ותוכחתי לבקרים פרשנו כדי למצוא הבוקר אור. והוא סוד התכלת כי באמת התכלת הוא מדה"ד כדאיתא דבי' דנין ד"נ. ורמז התכלת למיתה. אבל באמת מיתת הצדיקים כדי לחיות אח"כ חיים אמיתים. וכמ"ש כי אעשה כלה כו' אותך לא אעשה כלה. וכן הוא כל מדת הדין לבנ"י ולצדיקים מתהפך למדת הרחמים. ולכן לילה לאו זמן ציצית רק ביום דמתהפך תכלתא לחוורא. והנה ברמב"ם איתא דעושה ג' חוטי לבן וחוט הד' מחצה לבן ומחצה תכלת. ולפי דרכנו נאמר שהוא בחי' יום השבת והג' חוטין מצד זה ג' ימים דקמי שבתא. ומצד ב' דבתר שבתא. והשבת הוא לחם משנה כל מעשיו כפולין ולכן מחצה לבן מחצה תכלת. כי תכלת דומה לכסא הכבוד והוא השורש שלמעלה. והשבת מחבר חלק שלמטה עם חלק שלמעלה כמש"ל בפ' בהעלותך פי' לחם משנה. ואל תתמה במ"ש כי הלבן בחי' אספקלריא המאירה. שכן הוא המדה דששת ימי המעשה הם משורש אספקלריא המאירה ולכן מאירין בעלמא דאתגליא. אבל השבת אספקלריא שאינה מאירה ולכן כל הנהגת השבת למעלה והוא יומא דנשמתין וניתן רק לבנ"י ומעלה החלק שלמטה להיות דבוק בשורשו ודו"ק: לפרשת ציצית אמרו חז"ל גדול עונשו של לבן משל תכלת תכלת משל לאומר לעבדו עשה חותם של טיט ושל זהב כו' פי' תוס' שהוא ענין כבלי דעבדי שהעבד עושה לו רבו חותם שהוא עבד שלו. דכ' עבדי הם. ותחת שעבדו במצרים בחומר ובלבנים זכו אח"כ להיות עבדי ה'. ומקודם צריכין לתקן עצמו להיות מוכן לעבודת הבורא ית'. וזה בחי' הלבן כי לבן מוכן לקבל צורה. ובשעבוד מצרים זכו לזה ההתלבנות כמ"ש בזוה"ק בלבנים בליבון הלכתא. ואח"כ פתיל תכלת הוא לקבל הגוון מעבדות הבורא ית'. ורמז הד' כנפות לתקן הד' יסודות שהאדם נוצר מהם וכמ"ש תם בד' כנפות ואמרו תם מע"ז וג"ע וש"ד הוא תיקון המדות וזה בחי' לבן שזה קודם לכל וזה בנקל לתקן לכן גדול עונשו של לבן. אבל תכלת הוא זכי' גדולה ולכן בעוה"ר אין לנו תכלת. והנה בפרשת ציצית נזכר יציאת מצרים וכמו כן בתפילין. כי בגלות מצרים הי' עבודת הפרך בגוף. וגם שהיו נשקעין בשערי טומאה. ורמז הציצית הוא שורש המצות הוא שזכינו לקיים מצות מלכו של עולם. להיות עבדי ה' ולא עבדי פרעה. ורמז התפילין שורש הקדושה שזכינו לכנוס לשערי קדושה והוא תקון הנשמה שגאלנו הקב"ה משערי טומאה והכניסנו לשערי קדושה. ועל ב' אלו כתיב ישלח עזרך מקודש הקדושה בחי' תפילין ומציון יסעדך בחי' המצות שהציצית רומז עליהם והמצות נק' ציון שהם רמזים לשורשם בשמים. והגם דכל מצוה יש בה קדושה כמ"ש קדשנו במצותיו. אבל אין הקדושה מתגלה רק בשורש. והמצוה למטה רמז וציון להקדושה וכמו הגוף רמ"ח ושס"ה. אבל התפילין גם הכתיבה למטה קדושה ממש. והוא רמז הנשמה שנתת בי טהורה היא כמ"ש יראה אדם עצמו קדוש שרוי בתוך מעיו כנ"ל: בפרשת ציצית ב' זכירות וזכרתם כו' למען תזכרו. כי הנה מצות ציצית הוא שיזכור האדם עיקר שליחותו בעוה"ז שהנשמה נשתלחה ונתלבשה בלבוש הגוף הגשמיי וכדאיתא קודם שנולד הולד מלמדין אותו כל התורה וכשנולד משכיחין ממנו. וע"י הציצית יכול לחזור ולזכור השליחות שלא לתור אחר מלבוש הגוף זהו לבבכם עיניכם הגשמיי. ואלה הל"ב חוטין בחי' ל"ב נתיבות חכמה שיש ל"ב נתיבות איך החכמה מתפרשת ומתפשטת במעשה בראשית ויש בכל איש ישראל מן ל"ב נתיבות אלה וע"י הציצית מתעוררין אלה הרשימות. אכן יש עוד זכירה למעלה מזו לזכור איך הי' הנשמה קודם בואה לעוה"ז שהיא חלק אלקות ושעל זה אמרו תכלת דומה לרקיע ורקיע לכסה"כ ששם חקוקה צורת יעקב אע"ה ויש חלק לכל נשמת ישראל שם. וזה תזכרו בעצם שהי' מקודם דבוק בשורש החכמה קודם להתפשטות הל"ב נתיבות וזהו בחי' תכלת. לב"ן ל"ב נתיבות ותכלת בחי' חכמה עצמה ונק' תכלת מלשון כליין וביטול כמ"ש והחכמה מאין תמצא. לכן אמרו חז"ל גדול עונשו של לבן חותם של טיט כמ"ש וייצר כו' עפר מן האדמה. ותכלת בחי' ויפח באפיו נשמת חיים והיא מדריגה גבוהה מאוד ולכן נחסר תכלת עתה בדורות השפלים:

In the early 1990s, Rav Eliyahu Tavger (see Techumin 9:425-428) sought to demonstrate that the murex trunculus (a type of snail) is the chilazon, the crustacean whose blood must be used to create the techeilet dye for tzitzit. Among Rav Tavger’s proofs are archaeological finds on the northern coast of Eretz Yisrael, where huge mounds of murex trunculus shells were discovered alongside dyeing vats (Encyclopedia Judaica 15:914). His claim sparked a great controversy, as some believed it likely that a mitzvah that had been lost from Am Yisrael for over one thousand years finally had been restored, while others doubted this claim. This controversy still has not been resolved, leading some Jews to wear tzitzit dyed with this “new” techeilet and others to refrain. Rav Yosef Shalom Eliashiv argues against wearing this techeilet (Kovetz Teshuvot 1:2). One of his arguments is that the Radzyner Rebbe, writing in the late nineteenth century, also claimed that he had discovered the lost techeilet, identifying it as the sepia officinalis (cuttlefish). Subsequently, in the early twentieth century, Rav Yitzchak Herzog demonstrated that the Radzyner’s identification of the techeilet was incorrect, asserting that the techeilet was actually from a snail known as the Janthina. Now, less than a century later, others have refuted Rav Herzog’s claim, too, and have identified a different snail as the authentic source of techeilet. “And,” Rav Eliashiv argues, “we do not know if, in the coming years, others will come and disprove their claim as well.”

והתכלת, הים, הרקיע ואבן הספיר מתאחדים בהוד יפעת גילוייהם לחדות גאולים, שיבאו לציון ברנה ושמחת עולם.

ואותם ד׳ רוחות חו״ג תו״מ, מכונים ד׳ גוונים, שהם לבן אדום ירוק שחור, ולפעמים נקרא הת״ת תולעת שני, והמלכות תכלת. ובעת שת״ת מיחד כל האורות ונכלל מהם נקרא ארגמן, משום שצבע ארגמן כולל בתוכו כל הצבעים וז״ש, אתגלפן בחד גוונא, שכל ד׳ מפתחות נתגלפו בצבע אחד, שהוא ארגמן הכולל כל הצבעים. אבל, בההוא גוונא, תכלא וארגוונא וצבע זהורי וחוורא וסומקא. תכלא, הוא מלכות.

וְעַתָּה שְׁלַח־לִי אִישׁ־חָכָם היודע לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת וּבַבַּרְזֶל וּבָאַרְגְּוָן, בארגמן, שהוא צמר צבוע בצבע אדום-סגול, וְכַרְמִיל, תולעת שני, וּתְכֵלֶת, צמר צבוע בכחול, וְיֹדֵעַ לְפַתֵּחַ פִּתּוּחִים, לגלף חריטות, והוא יעבוד עִם־הַחֲכָמִים אֲשֶׁר עִמִּי בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר הֵכִין דָּוִיד אָבִי. דויד הכין וטיפח מומחים שיוכלו לבצע את עבודת המקדש, אבל אני זקוק למנהל כללי.

Now send me a wise man who is able to craft with the gold, and with the silver, and with the bronze, and with the iron, and with the purple [argevan],wool dyed reddish-purple, the same as the more common term argaman, and the crimsonand sky-blue wool, and knows how to engrave engravings, to be working with the wise men who are with me in Judah and in Jerusalem, whom David my father prepared. David trained experts who could perform the work for the Temple, and now Solomon requires an executive director for the project.