Jewish sources establish a strong prohibition against personal vengeance and grudge-bearing, reserving retribution to God. They distinguish between forbidden private revenge and legitimate communal self-defense, illustrating these principles through biblical narrative, legal codification, and rabbinic interpretation.
לִי נָקָם וְשִׁלֵּם
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The core prohibition is stated directly: Mishneh Torah, Human Dispositions 7:7-8 rules that one who takes revenge against a fellow violates a Torah prohibition, and defines the paradigm case as refusing to lend something back after having been refused oneself, teaching instead that a person should rise above such petty grievances, a stance echoed by Sefer HaChinukh 241 and applied practically by Rav Eliezer Melamed (Peninei Halakhah, Likkutim II 1:6) to the case of one who is asked to lend a tool after having been refused one himself.
This prohibition is rooted in explicit pesukim: Mishlei 24:29 forbids saying "I will do to him as he did to me," and Mishlei 20:22 instructs one not to say "I will requite evil," but rather to trust in God for deliverance.
Yet the Gemara distinguishes contexts: Yoma 23a-23b teaches that the prohibition against revenge and grudge-bearing applies specifically to monetary matters, while a Torah scholar who does not react at all to personal insult is faulted for failing to uphold the honor of Torah, and Malbim on Vayikra, Kedoshim 44 similarly distinguishes active revenge from the quieter sin of harboring a grudge in one's heart.
Beyond the human plane, vengeance is affirmed as God's own domain: Devarim 32:35 declares vengeance and recompense to be God's, and Tehillim 94:1-7 calls upon the "God of retribution" to rise up and judge, while narrative sources show restraint being praised, as in Shmuel I 25:21-35 where Avigail blesses David for having been kept from shedding blood in vengeance by his own hand.
Other Tanach episodes show revenge or its avoidance playing out in extreme circumstances: Bereishit 34:25-31 recounts Shimon and Levi's violent vengeance for Dinah, which Yaakov condemns as endangering the family, while Esther 9:1-16 describes the Jews striking down their enemies who sought to destroy them, suggesting that the context of self-defense or divinely sanctioned justice differs from personal vengeance between individuals.
On the personal-character plane, Mishneh Torah, Human Dispositions 5:13 describes the ideal person as one who is among the pursued rather than the pursuers and among the insulted rather than the insulters, and Shemirat HaLashon, Book I, The Gate of Discerning 6 and Tanya, Part I; Likkutei Amarim 12 both direct a person to erase resentment from his heart and respond to mistreatment with kindness rather than retaliation.
Mishneh Halachos (Mishneh Halachos 16:15) addresses whether, in the present era, there is a mitzvah to pursue and avenge the blood of a close relative's killer, discussing a view that permits hiring secular authorities to carry out killing when formal judgment cannot be executed, against others who disagree.
Tzitz Eliezer (Tzitz Eliezer 13:100) holds that punishment for killing applies specifically where restraint is called for, but that killing during war or a time of hatred carries no punishment because this reflects the established order of the world, adding that even a Jewish king may wage an optional war despite resulting Israelite casualties.
דברים ל״ב:ל״ה
Deuteronomy 32:35
Vengeance is presented as belonging to God: “Vengeance is Mine,” establishing a strong presumption against private personal retaliation.
לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם אֵידָ֔ם וְחָ֖שׁ עֲתִדֹ֥ת לָֽמוֹ׃
To be My vengeance and recompense, At the time that their foot falters. Yea, their day of disaster is near, And destiny rushes upon them.
משלי כ״ד:כ״ט
Proverbs 24:29
The verse rejects retaliatory logic: do not say, “As he did to me, so will I do to him,” directly opposing revenge as a personal moral principle.
אַל־תֹּאמַ֗ר כַּאֲשֶׁ֣ר עָֽשָׂה־לִ֭י כֵּ֤ן אֶֽעֱשֶׂה־לּ֑וֹ אָשִׁ֖יב לָאִ֣ישׁ כְּפׇעֳלֽוֹ׃ {פ}
Do not say, “I will do to him what he did to me; I will pay the man what he deserves.”
משלי כ׳:כ״ב
Proverbs 20:22
The proverb counsels against saying, “I will repay evil”; instead, one should wait for God, placing ultimate redress beyond personal retaliation.
אַל־תֹּאמַ֥ר אֲשַׁלְּמָה־רָ֑ע קַוֵּ֥ה לַ֝יהֹוָ֗ה וְיֹ֣שַֽׁע לָֽךְ׃
Do not say, “I will requite evil”; Put your hope in GOD and you will be delivered.
שמואל א כ״ה:כ״א-ל״ה
I Samuel 25:21-35
David initially resolves to avenge Nabal’s insult, but Abigail persuades him not to act; David blesses her for preventing bloodshed and recognizes that personal vengeance would have been wrong.
וְעַתָּ֣ה אֲדֹנִ֗י חַי־יְהֹוָ֤ה וְחֵֽי־נַפְשְׁךָ֙ אֲשֶׁ֨ר מְנָעֲךָ֤ יְהֹוָה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהוֹשֵׁ֥עַ יָדְךָ֖ לָ֑ךְ וְעַתָּ֗ה יִֽהְי֤וּ כְנָבָל֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְהַֽמְבַקְשִׁ֥ים אֶל־אֲדֹנִ֖י רָעָֽה׃ וְלֹ֣א תִהְיֶ֣ה זֹ֣את ׀ לְךָ֡ לְפוּקָה֩ וּלְמִכְשׁ֨וֹל לֵ֜ב לַאדֹנִ֗י וְלִשְׁפׇּךְ־דָּם֙ חִנָּ֔ם וּלְהוֹשִׁ֥יעַ אֲדֹנִ֖י ל֑וֹ וְהֵיטִ֤ב יְהֹוָה֙ לַֽאדֹנִ֔י וְזָכַרְתָּ֖ אֶת־אֲמָתֶֽךָ׃ {ס} וּבָר֥וּךְ טַעְמֵ֖ךְ וּבְרוּכָ֣ה אָ֑תְּ אֲשֶׁ֨ר כְּלִתִ֜נִי הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהֹשֵׁ֥עַ יָדִ֖י לִֽי׃
I swear, my lord, as GOD lives and as you live—GOD who has kept you from seeking redress by blood with your own hands—let your enemies and all who would harm my lord fare like Nabal! do not let this be a cause of stumbling and of faltering courage to my lord that you have shed blood needlessly and that my lord sought redress with his own hands. And when GOD has made my lord prosper, remember your maid.” And blessed be your prudence, and blessed be you yourself for restraining me from seeking redress in blood by my own hands.
תהילים צ״ד:א׳-ז׳
Psalms 94:1-7
The psalm invokes God as “God of vengeance” against violent oppressors, framing vengeance as a plea for divine justice when the wicked abuse power and the vulnerable have no redress.
אֵל־נְקָמ֥וֹת יְהֹוָ֑ה אֵ֖ל נְקָמ֣וֹת הוֹפִֽיעַ׃ הִ֭נָּשֵׂא שֹׁפֵ֣ט הָאָ֑רֶץ הָשֵׁ֥ב גְּ֝מ֗וּל עַל־גֵּאִֽים׃
God of retribution, ETERNAL One, God of retribution, appear! Rise up, judge of the earth, give the arrogant their deserts!
בראשית ל״ד:כ״ה-ל״א
Genesis 34:25-31
Shimon and Levi respond violently to the outrage against Dinah. The episode raises the tension between defending honor and wrongful collective retaliation, especially through Jacob’s criticism.
וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיוֹתָ֣ם כֹּֽאֲבִ֗ים וַיִּקְח֣וּ שְׁנֵֽי־בְנֵי־יַ֠עֲקֹ֠ב שִׁמְע֨וֹן וְלֵוִ֜י אֲחֵ֤י דִינָה֙ אִ֣ישׁ חַרְבּ֔וֹ וַיָּבֹ֥אוּ עַל־הָעִ֖יר בֶּ֑טַח וַיַּֽהַרְג֖וּ כׇּל־זָכָֽר׃ בְּנֵ֣י יַעֲקֹ֗ב בָּ֚אוּ עַל־הַ֣חֲלָלִ֔ים וַיָּבֹ֖זּוּ הָעִ֑יר אֲשֶׁ֥ר טִמְּא֖וּ אֲחוֹתָֽם׃ וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־שִׁמְע֣וֹן וְאֶל־לֵוִי֮ עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֙נִי֙ בְּיֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּֽכְּנַעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי׃
On the third day, when they were in pain, Simeon and Levi, two of Jacob’s sons, brothers of Dinah, took each his sword, came upon the city unmolested, and slew all the males. The other sons of Jacob came upon the slain and plundered the town, because their sister had been defiled. Jacob said to Simeon and Levi, “You have brought trouble on me, making me odious among the inhabitants of the land, the Canaanites and the Perizzites; my men are few in number, so that if they unite against me and attack me, I and my house will be destroyed.”
אסתר ט׳:א׳-ט״ז
Esther 9:1-16
The Jews defend themselves against an organized attempt to destroy them. The passage distinguishes communal self-defense from unrestrained vengeance by emphasizing the enemies’ attack and recording that the Jews did not take spoils.
וּבִשְׁנֵים֩ עָשָׂ֨ר חֹ֜דֶשׁ הוּא־חֹ֣דֶשׁ אֲדָ֗ר בִּשְׁלוֹשָׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ בּ֔וֹ אֲשֶׁ֨ר הִגִּ֧יעַ דְּבַר־הַמֶּ֛לֶךְ וְדָת֖וֹ לְהֵעָשׂ֑וֹת בַּיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר שִׂבְּר֜וּ אֹיְבֵ֤י הַיְּהוּדִים֙ לִשְׁל֣וֹט בָּהֶ֔ם וְנַהֲפ֣וֹךְ ה֔וּא אֲשֶׁ֨ר יִשְׁלְט֧וּ הַיְּהוּדִ֛ים הֵ֖מָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶֽם׃ נִקְהֲל֨וּ הַיְּהוּדִ֜ים בְּעָרֵיהֶ֗ם בְּכׇל־מְדִינוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ לִשְׁלֹ֣חַ יָ֔ד בִּמְבַקְשֵׁ֖י רָֽעָתָ֑ם וְאִישׁ֙ לֹא־עָמַ֣ד לִפְנֵיהֶ֔ם כִּֽי־נָפַ֥ל פַּחְדָּ֖ם עַל־כׇּל־הָעַמִּֽים׃ וַיַּכּ֤וּ הַיְּהוּדִים֙ בְּכׇל־אֹ֣יְבֵיהֶ֔ם מַכַּת־חֶ֥רֶב וְהֶ֖רֶג וְאַבְדָ֑ן וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְשֹׂנְאֵיהֶ֖ם כִּרְצוֹנָֽם׃
And so, on the thirteenth day of the twelfth month—that is, the month of Adar—when the king’s command and decree were to be executed, the very day on which the enemies of the Jews had expected to get them in their power, the opposite happened, and the Jews got their enemies in their power. Throughout the provinces of King Ahasuerus, the Jews mustered in their cities to attack those who sought their hurt; and no one could withstand them, for the fear of them had fallen upon all the peoples. So the Jews struck at their enemies with the sword, slaying and destroying; they wreaked their will upon their enemies.
ברכות י׳ א
Berakhot 10a:2
When David seeks the death of his enemies, tradition presents him as praying that they repent rather than simply be destroyed, modeling transformation of hostility into moral correction.
הָנְהוּ בִּרְיוֹנֵי דַּהֲווֹ בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר וַהֲווֹ קָא מְצַעֲרוּ לֵיהּ טוּבָא. הֲוָה קָא בָּעֵי רַבִּי מֵאִיר רַחֲמֵי עִלָּוַיְהוּ כִּי הֵיכִי דְּלֵימוּתוּ. אָמְרָה לֵיהּ בְּרוּרְיָא דְּבֵיתְהוּ: מַאי דַּעְתָּךְ — מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים״, מִי כְּתִיב ״חוֹטְאִים״? ״חַטָּאִים״ כְּתִיב. וְעוֹד, שְׁפֵיל לְסֵיפֵיהּ דִּקְרָא ״וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם״, כֵּיוָן דְּ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים״ ״וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם״? אֶלָּא בְּעִי רַחֲמֵי עִלָּוַיְהוּ דְּלַהְדְּרוּ בִּתְשׁוּבָה, ״וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם״. בְּעָא רַחֲמֵי עִלָּוַיְהוּ, וַהֲדַרוּ בִּתְשׁוּבָה.
With regard to the statement of Rabbi Yehuda, son of Rabbi Shimon ben Pazi, that David did not say Halleluya until he saw the downfall of the wicked, the Gemara relates: There were these hooligans in Rabbi Meir’s neighborhood who caused him a great deal of anguish. Rabbi Meir prayed for God to have mercy on them, that they should die. Rabbi Meir’s wife, Berurya, said to him: What is your thinking? On what basis do you pray for the death of these hooligans? Do you base yourself on the verse, as it is written: “Let sins cease from the land” (Psalms 104:35), which you interpret to mean that the world would be better if the wicked were destroyed? But is it written, let sinners cease?” Let sins cease, is written. One should pray for an end to their transgressions, not for the demise of the transgressors themselves. Moreover, go to the end of the verse, where it says: “And the wicked will be no more.” If, as you suggest, transgressions shall cease refers to the demise of the evildoers, how is it possible that the wicked will be no more, i.e., that they will no longer be evil? Rather, pray for God to have mercy on them, that they should repent, as if they repent, then the wicked will be no more, as they will have repented. Rabbi Meir saw that Berurya was correct and he prayed for God to have mercy on them, and they repented.
סוטה י׳ ב — ד"ה ״וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ
Sotah 10b:6
The Talmud discusses David’s near-revenge against Nabal and Abigail’s intervention, highlighting the danger of acting from wounded pride and the value of restraint.
״וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה״. וְתֵימָא לֵיהּ מֵימָר! אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים. מְנָלַן — מִתָּמָר. ״נָא״. אֵין ״נָא״ אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה. אָמְרָה לֵיהּ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, הַכֵּר פְּנֵי בּוֹרַאֲךָ וְאַל תַּעֲלִים עֵינֶיךָ מִמֶּנִּי. יְהוּדָה שֶׁקִּדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא — זָכָה וְנִקְרָא כּוּלּוֹ עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כֵּיוָן שֶׁהוֹדָה וְאָמַר ״צָדְקָה מִמֶּנִּי״, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אַתָּה הִצַּלְתָּ תָּמָר וּשְׁנֵי בָּנֶיהָ מִן הָאוּר — חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מַצִּיל בִּזְכוּתְךָ שְׁלֹשָׁה מִבָּנֶיךָ מִן הָאוּר. מַאן נִינְהוּ — חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה.
The verse concerning Tamar then states: “She sent to her father-in-law, saying: By the man whose these are, am I with child” (Genesis 38:25). The Gemara comments: And let her say to him explicitly that she was impregnated by him. Rav Zutra bar Tuviyya says that Rav says, and some say Rav Ḥana bar Bizna says that Rabbi Shimon Ḥasida says, and some say that Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: It is more amenable for a person to throw himself into a fiery furnace if faced with the choice of publicly embarrassing another or remaining silent even if it leads to being burned, and not humiliate another in public. From where do we derive this? From Tamar, as she was prepared to be burned if Judah did not confess, rather than humiliate him in public. It states: “Discern, please [na].” The word na is nothing other than a language of request. The Gemara explains: She said to him: I request of you: Discern the image of your Creator in every person, and do not avert your eyes from me. He continues: Judah, who sanctified the name of Heaven in public, merited that his entire name is called by the name of the Holy One, Blessed be He, for all the letters of the ineffable name of God are included within the name of Judah, with the addition of the letter dalet. When he confessed and said: “She is more righteous than I,” a Divine Voice went forth and said: You saved Tamar and her two children in her womb from being burned by the fire. By your life, i.e., in your merit, I will save three of your children from the fire. And who are they? Hananiah, Mishael, and Azariah (see Daniel, chapter 3).
שבת פ״ח ב — ד"ה אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר
Shabbat 88b:2
The Talmud praises those who accept insult without retaliating, presenting restraint under provocation as a mark of spiritual greatness rather than weakness.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב ״לִבַּבְתִּנִי אֲחוֹתִי כַלָּה לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ״ — בַּתְּחִילָּה בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ, לִכְשֶׁתַּעֲשִׂי — בִּשְׁתֵּי עֵינֶיךָ. אָמַר עוּלָּא: עֲלוּבָה כַּלָּה מְזַנָּה בְּתוֹךְ חוּפָּתָהּ. אָמַר רַב מָרִי בְּרַהּ דְּבַת שְׁמוּאֵל, מַאי קְרָא: ״עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי וְגוֹ׳״. אָמַר רַב: וַעֲדַיִין חַבִּיבוּתָא הִיא גַּבַּן, דִּכְתִיב ״נָתַן״, וְלָא כְּתִיב ״הִסְרִיחַ״. תָּנוּ רַבָּנַן: עֲלוּבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין, עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִין בְּיִסּוּרִין — עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ״.
Rabbi Shmuel bar Naḥamani said that Rabbi Yonatan said: What is the meaning of that which is written: “You have ravished my heart, my sister, my bride; you have ravished my heart with one of your eyes, with one bead of your necklace” (Song of Songs 4:9)? At first when you, the Jewish people, merely accepted the Torah upon yourselves it was with one of your eyes; however, when you actually perform the mitzvot it will be with both of your eyes. Ulla said with regard to the sin of the Golden Calf: Insolent is the bride who is promiscuous under her wedding canopy. Rav Mari, son of the daughter of Shmuel, said: What verse alludes to this? “While the king was still at his table my spikenard gave off its fragrance” (Song of Songs 1:12). Its pleasant odor dissipated, leaving only an offensive odor. Rav said: Nevertheless, it is apparent from the verse that the affection of the Holy One, Blessed be He, is still upon us, as it is written euphemistically as “gave off its fragrance,” and the verse did not write, it reeked. And the Sages taught: About those who are insulted and do not insult, who hear their shame and do not respond, who act out of love and are joyful in suffering, the verse says: “And they that love Him are as the sun going forth in its might” (Judges 5:31).
יומא כ״ג א — ד"ה שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ — אֵינוֹ
Yoma 23a:1
The Mishnah and Gemara discuss a case in which a priest kills another priest after being injured in a contest. The sages use it to condemn dangerous competition and retaliatory violence, even in a sacred setting.
שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ — אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם. וְהָכְתִיב: ״לֹא תִקּוֹם וְלֹא תִטּוֹר״? הָהוּא, בְּמָמוֹן הוּא דִּכְתִיב, דְּתַנְיָא: אֵיזוֹ הִיא נְקִימָה וְאֵיזוֹ הִיא נְטִירָה? נְקִימָה — אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי מַגָּלְךָ, אָמַר לוֹ: לָאו. לְמָחָר אָמַר לוֹ הוּא: הַשְׁאִילֵנִי קַרְדּוּמְּךָ, אָמַר לוֹ: אֵינִי מַשְׁאִילְךָ, כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי — זוֹ הִיא נְקִימָה. וְאֵיזוֹ הִיא נְטִירָה? אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי קַרְדּוּמְּךָ, אָמַר לוֹ: לֹא. לְמָחָר אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי חֲלוּקְךָ! אָמַר לוֹ: הֵילָךְ, אֵינִי כְּמוֹתְךָ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי. זוֹ הִיא נְטִירָה. וְצַעֲרָא דְגוּפָא לָא? וְהָא תַּנְיָא: הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין, עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִין בְּיִסּוּרִין, עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״!
who does not avenge himself and bear a grudge like a snake when insulted is not considered a Torah scholar at all, as it is important to uphold the honor of Torah and its students by reacting harshly to insults. The Gemara asks: But isn’t it written explicitly in the Torah: “You shall not take vengeance nor bear any grudge against the children of your people” (Leviticus 19:18)? The Gemara responds: That prohibition is written with regard to monetary matters and not personal insults, as it was taught in a baraita: What is revenge and what is bearing a grudge? Revenge is illustrated by the following example: One said to his fellow: Lend me your sickle, and he said: No. The next day he, the one who had refused to lend the sickle, said to the other person: Lend me your ax. If he said to him: I will not lend to you, just as you did not lend to me, that is revenge. And what is bearing a grudge? If one said to his fellow: Lend me your ax, and he said: No, and the next day he, the one who had refused to lend the ax, said to the other man: Lend me your robe; if the first one said to him: Here it is, as I am not like you, who would not lend to me, that is bearing a grudge. Although he does not respond to his friend’s inconsiderate behavior in kind, he still makes it known to his friend that he resents his inconsiderate behavior. This baraita shows that the prohibition relates only to monetary matters, such as borrowing and lending. The Gemara asks: But does the prohibition against vengeance really not relate also to matters of personal anguish suffered by someone? Wasn’t it taught in a baraita: Those who are insulted but do not insult others, who hear themselves being shamed but do not respond, who act out of love for God, and who remain happy in their suffering, about them the verse states: “They that love Him be as the sun when it goes forth in its might” (Judges 5:31). This baraita shows that one should forgive personal insults as well as wrongs in monetary matters.
בבא מציעא פ״ג א — ד"ה רַבָּה בַּר בַּר חָנָן תְּבַרוּ לֵיהּ
Bava Metzia 83a:10
Chachmei Bavel recount that after laborers broke a wine barrel and took Rav’s cloak as compensation, Rav instructed that their cloaks be returned and that they be paid their wages, invoking the paths of the good and the righteous.
רַבָּה בַּר בַּר חָנָן תְּבַרוּ לֵיהּ הָנְהוּ שָׁקוֹלָאֵי חָבִיתָא דְחַמְרָא, שְׁקַל לִגְלִימַיְיהוּ. אֲתוֹ אֲמַרוּ לְרַב. אֲמַר לֵיהּ: הַב לְהוּ גְּלִימַיְיהוּ. אֲמַר לֵיהּ דִּינָא הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: אִין, ״לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים״. יְהַיב לְהוּ גְּלִימַיְיהוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: עַנְיֵי אֲנַן, וְטָרְחִינַן כּוּלֵּהּ יוֹמָא, וְכָפֵינַן, וְלֵית לַן מִידֵּי. אֲמַר לֵיהּ: זִיל הַב אַגְרַיְיהוּ. אֲמַר לֵיהּ דִּינָא הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: אִין, ״וְאׇרְחוֹת צַדִּיקִים תִּשְׁמֹר״.
מדרש רבה, בראשית ו ז
Bereshit Rabbah 6:5
The passage cites an opinion that vengeance against Edom is also included, based on Yechezkel 25:14: “I will execute My vengeance upon Edom.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַנְּקָמָה בֶּאֱדוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כה, יד): וְנָתַתִּי נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם וגו'.
תנא דבי אליהו זוטא, פרק יט
Tanna DeBei Eliyahu Zuta, Additions to Seder Eliyahu Zuta, Pirkei DeRabbi Eliezer:1
The passage describes God’s future personal vengeance against Amalek, asserting that prior battles did not fully satisfy His judgment, and recounts a tradition that Jacob and Esau divided the two worlds between them, with Esau taking this world and Jacob the World to Come.
שאלו תלמידיו את ר"א ואמרו לו מנין שעתיד הקב"ה לעשות נקמה בעמלק בעצמו. מיד פתח ר"א ואמר כתיב (ישעיד סג) מי זה בא מאדום זהו שנאמר ברוח הקודש ע"י דוד מלך ישראל (תהילים ס׳:י׳-י״א) מואב סיר רחצי על אדום אשליך נעלי עלי פלשת התרועעי מי יובילני עיר מצור מי נחני עד אדום כנגד מי אמר דוד מקרא זה לא אמרו אלא כנגד הקב"ה שהוא עתיד לעשות נקמה בעצמו בעמלק שבא מאדום. כך אמר הקב"ה עשיתי מלחמה בפרעה ובעמלק ובסיסרא ובסנחרב ובנבוכדנצר ולא נתקררה ונתיישבה דעתי עד שאעשה נקמה אני בעצמי לעתיד בעמלק. אמרו רבותינו בעוד כשהיו יעקב ועשו במעי אמן אמר יעקב לעשו עשו אחי שני אחים אנחנו לאבינו ושני עולמות יש לפנינו העולם הזה והעולם הבא העולם הזה יש בו אכילה ושתיה ומשא מתן ולשאת אשה ולהוליד בנים ובנות אבל העולם הבא אינו כן בכל המדות הללו ואם הוא רצונך טול אתה העוה"ז ואני אטול העוה"ב ומנין שכך הוא שנאמר (בראשית בה) ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי כשם שהיינו אומרים בבטן.
משנה תורה, הלכות דעות ז׳:ז׳-ח׳
Mishneh Torah, Human Dispositions 7:7-8
Maimonides codifies the prohibitions of bearing a grudge and taking revenge, explaining that one should relinquish the debt of personal injury rather than preserve resentment.
הַנּוֹקֵם מֵחֲבֵרוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תִקֹּם. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה עָלָיו דֵּעָה רָעָה הִיא עַד מְאֹד. אֶלָּא רָאוּי לוֹ לָאָדָם לִהְיוֹת מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו עַל כָּל דִּבְרֵי הָעוֹלָם שֶׁהַכּל אֵצֶל הַמְּבִינִים דִּבְרֵי הֶבֶל וַהֲבַאי וְאֵינָן כְּדַאי לִנְקֹם עֲלֵיהֶם. כֵּיצַד הִיא הַנְּקִימָה. אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻּמְךָ, אָמַר לוֹ אֵינִי מַשְׁאִילְךָ. לְמָחָר צָרִיךְ לִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ, אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻּמְךָ, אָמַר לוֹ אֵינִי מַשְׁאִילְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי כְּשֶׁשָּׁאַלְתִּי מִמְּךָ, הֲרֵי זֶה נוֹקֵם. אֶלָּא כְּשֶׁיָּבוֹא לוֹ לִשְׁאֹל יִתֵּן בְּלֵב שָׁלֵם וְלֹא יִגְמל לוֹ כַּאֲשֶׁר גְּמָלוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ. וְכֵן אָמַר דָּוִד בְּדֵעוֹתָיו הַטּוֹבוֹת (תהילים ז ה) "אִם גָּמַלְתִּי שׁוֹלְמִי רָע וָאֲחַלְּצָה" וְגוֹ': וְכֵן כָּל הַנּוֹטֵר לְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יח) "וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ". כֵּיצַד הִיא הַנְּטִירָה. רְאוּבֵן שֶׁאָמַר לְשִׁמְעוֹן הַשְׂכֵּר לִי בַּיִת זֶה אוֹ הַשְׁאִילֵנִי שׁוֹר זֶה וְלֹא רָצָה שִׁמְעוֹן. לְיָמִים בָּא שִׁמְעוֹן לִרְאוּבֵן לִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ אוֹ לִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ וְאָמַר לוֹ רְאוּבֵן הֵא לְךָ הֲרֵינִי מַשְׁאִילְךָ וְאֵינִי כְּמוֹתְךָ לֹא אֲשַׁלֵּם לְךָ כְּמַעֲשֶׂיךָ. הָעוֹשֶׂה כָּזֶה עוֹבֵר בְּלֹא תִטֹּר. אֶלָּא יִמְחֶה הַדָּבָר מִלִּבּוֹ וְלֹא יִטְּרֶנּוּ. שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא נוֹטֵר אֶת הַדָּבָר וְזוֹכְרוֹ שֶׁמָּא יָבוֹא לִנְקֹם. לְפִיכָךְ הִקְפִּידָה תּוֹרָה עַל הַנְּטִירָה עַד שֶׁיִּמְחֶה הֶעָוֹן מִלִּבּוֹ וְלֹא יִזְכְּרֶנּוּ כְּלָל. וְזוֹ הִיא הַדֵּעָה הַנְּכוֹנָה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּתְקַיֵּם בָּהּ יִשּׁוּב הָאָרֶץ וּמַשָּׂאָם וּמַתָּנָם שֶׁל בְּנֵי אָדָם זֶה עִם זֶה:
A person who takes revenge against a colleague transgresses a Torah prohibition, as [Leviticus 19:18] states: "Do not take revenge." Even though [revenge] is not punished by lashes, it is a very bad trait. Instead, a person should [train himself] to rise above his feelings about all worldly things, for men of understanding consider all these things as vanity and emptiness which are not worth seeking revenge for. What is meant by taking revenge? A person's colleague asks him, "Lend me your hatchet. He responds, "I refuse to lend it to you." On the following day, the person [who refused] needs to borrow a hatchet from his colleague. He asks him: "Lend me your hatchet." The latter responds, "Just as you did not lend it to me, I will not lend it to you." This is considered as taking revenge. Instead, when he comes to ask him for it, he should give it to him with a full heart, without repaying him for what he did. The same applies in other similar instances. Thus, King David proclaimed regarding his exemplary qualities [Psalms 7:5]: "Have I repaid those who have done evil to me? Behold, I have rescued those who hated me without cause." Similarly, anyone who holds a grudge against another Jew violates a Torah prohibition, as [Leviticus 19:18] states: "Do not bear a grudge against the children of your people." What is meant by bearing a grudge? Reuven asked Shimon, "Rent this house to me," or "lend this ox to me," and Shimon was not willing [to do so]. A few days later, Shimon came to borrow or rent something from him. Reuven told him, "Here, it is. I am lending it to you. I am not like you, nor am I paying you back for what you did." A person who acts in this manner violates the prohibition against bearing a grudge. Instead [of doing so], he should wipe the matter from his heart and never bring it to mind. As long as he brings the matter to mind and remembers it, there is the possibility that he will seek revenge. Therefore, the Torah condemned holding a grudge, [requiring] one to wipe the wrong from his heart entirely, without remembering it at all. This is a proper quality which permits a stable environment, trade, and commerce to be established among people.
משנה תורה, דעות ה יא והלאה
Mishneh Torah, Human Dispositions 5:13
Maimonides teaches that a scholar should respond to insult without revenge or rancor, maintaining dignity and forgiveness rather than retaliating.
וְאִם נִתְחַיְּבוּ לוֹ אֲחֵרִים בַּדִּין מַאֲרִיךְ וּמוֹחֵל לָהֶן וּמַלְוֶה וְחוֹנֵן. וְלֹא יֵרֵד לְתוֹךְ אֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ. וְלֹא יָצֵר לְאָדָם לְעוֹלָם בְּחַיָּיו. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יִהְיֶה מִן הַנִּרְדָּפִים וְלֹא מִן הָרוֹדְפִים מִן הַנֶּעֱלָבִים וְלֹא מִן הָעוֹלְבִים.
ספר החינוך רמ״א — ד"ה שֶׁלֹּא לִנְקֹם – שֶׁלֹּא לִנְקֹם
Sefer HaChinukh 241:1
The commandment against revenge is explained as training a person to uproot hatred and remember that human beings should act with compassion and mutual benefit.
שֶׁלֹּא לִנְקֹם – שֶׁלֹּא לִנְקֹם. כְּלוֹמַר, שֶׁנִּמְנַעְנוּ מִלָּקַחַת נְקָמָה מִיִּשְׂרָאֵל, הָעִנְיָן הוּא, כְּגוֹן יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵרַע אוֹ צִעֵר לַחֲבֵרוֹ בְּאֶחָד מִכָּל הַדְּבָרִים, וְנֹהַג רֹב בְּנֵי אָדָם שֶׁבָּעוֹלָם הוּא שֶׁלֹּא יָסוּרוּ מִלְּחַפֵּשׂ אַחֲרֵי מִי שֶׁהֵרַע לָהֶן, עַד שֶׁיִּגְמְלוּהוּ כְּמַעֲשֵׂהוּ הָרַע אוֹ יַכְאִיבוּהוּ כְּמוֹ שֶׁהִכְאִיבָם, וּמִזֶּה הָעִנְיָן מְנָעָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּאָמְרוֹ (ויקרא יט יח) לֹא תִקֹּם. וּלְשׁוֹן סִפְרָא (קדושים ד י) עַד הֵיכָן כֹּחָהּ שֶׁל נְקָמָה? אָמַר לוֹ הַשְׁאִילֵנִי מַגָּלְךָ וְלֹא הִשְׁאִילוֹ, לְמָחָר אָמַר לוֹ הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻּמְּךָ, אָמַר לוֹ אֵינִי מַשְׁאִילְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתָּ לִי מַגָּלְךָ, לְכָךְ נֶאֱמַר, לֹא תִקֹּם. וְעַל כְּגוֹן זֶה הַקֵּשׁ כָּל הַדְּבָרִים. מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. שֶׁיֵּדַע הָאָדָם וְיִתֵּן אֶל לִבּוֹ כִּי כָּל אֲשֶׁר יִקְרֵהוּ מִטּוֹב עַד רַע, הוּא סִבָּה שֶׁתָּבוֹא עָלָיו מֵאֵת הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא. וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו לֹא יִהְיֶה דָּבָר בִּלְתִּי רְצוֹן הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא, עַל כֵּן כְּשֶׁיְּצַעֲרֵהוּ אוֹ יַכְאִיבֵהוּ אָדָם יֵדַע בְּנַפְשׁוֹ כִּי עֲוֹנֹתָיו גָּרְמוּ, וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גָּזַר עָלָיו בְּכָךְ, וְלֹא יָשִׁית מַחְשְׁבוֹתָיו לִנְקֹם מִמֶּנּוּ, כִּי הוּא אֵינוֹ סִבַּת רָעָתוֹ, כִּי הֶעָוֹן הוּא הַמְּסַבֵּב, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם (שמואל ב טז יא) הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל כִּי אָמַר לוֹ יְיָ. תָּלָה הָעִנְיָן בְּחֶטְאוֹ וְלֹא בְּשִׁמְעִי בֶּן גֵּרָא. וְעוֹד נִמְצָא בְּמִצְוָה זוֹ תּוֹעֶלֶת רַבָּה לְהַשְׁבִּית רִיב וּלְהַעֲבִיר הַמַּשְׂטֵמוֹת מִלֵּב בְּנֵי אָדָם, וּבִהְיוֹת שָׁלוֹם בֵּין אֲנָשִׁים יַעֲשֶׂה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שָׁלוֹם לָהֶם.
To not avenge: To not avenge, meaning to say that we have been prevented from taking revenge from an Israelite. And the content is, for example, that an Israelite did evil or caused pain to his fellow in one of the things that it is customary among most people to not veer from searching for the one who did evil do them until they pay him back like his evil deed, or they hurt him like he hurt them. And God, may He be blessed, has prevented us from this matter, by His stating (Leviticus 19:18), “You shall not avenge.” And the language of Sifra, Kedoshim, Chapter 4:10 [is] “How far is the power of revenge? If [one] said to [another], ‘Lend me your sickle,’ and he did not lend him. The next day [the other] said to him, ‘Lend me your spade.’ [So] he said [back], ‘I will not lend you [it], just as you did not lend me your sickle.’ Hence, it is written, ‘You shall not avenge.’” And compare like this to all things. It is from the roots of the commandment that a person know and put into his heart that everything that happens to him — good and bad — the cause of it coming to him is from God, blessed be He. And from the hand of man — from the hand of a man to his brother — there would not be anything without the will of God, blessed be He. Hence, when a person caused him pain or hurt him, he should know for himself that his [own] sins caused [it], and that God, may He be blessed, ordained this for him. And he should not place his thoughts to taking vengeance from [the one who pained him], since he is not the cause of his evil, but rather the sin is the cause; like David, peace be upon him, stated (II Samuel 16:11), “leave him to curse, since the Lord told him [so]” — he made the matter depend upon his [own] sin, and not upon Shimei ben Gera. And there is also a great benefit found in this commandment, in quieting a dispute and removing enmity from the heart of people. And when there is peace among people, God, may He be blessed, will make peace for them.
מורה נבוכים, חלק ג' מ״א — ד"ה העיקרון
Guide for the Perplexed, Part 3 41:2
Maimonides explains biblical penalties and public justice as aimed at preserving social order and deterring harm, rather than satisfying private anger; this helps distinguish lawful punishment from personal revenge.
העיקרון: מידה כנגד מידה 2 באופן כללי נקבע עונשו של כל מי שתוקף את זולתו, שייעשה בו מה שעשה בשווה: אם פגע בגוף – ייפגע בגופו; ואם פגע בממון – ייפגע בממונו. ובעל הממון רשאי לוותר ולסלוח. 3 חריג: רוצח) רק לרוצח, בשל חומרת פשעו, אין לוותר בשום אופן ואין לקחת ממנו כופר נפש: "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר לה,לג). לכן אפילו נותר הנרצח בחיים במשך שעה או כמה ימים, כשהוא מדבר ושפוי בדעתו, ואמר: "הניחו לרוצחי, סלחתי ומחלתי לו" – אין שומעים לו, אלא נפש בנפש בהכרח, קטן כגדול, עבד כבן חורין, חכם כסכל. משום שאין בכל פשעי האדם דבר חמור מזה. 4 החסרת איבר) מי שהחסיר אבר, יוחסר לו כמוהו: "[שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר, עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן,] כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ" (ויקרא כד,כ). אל תטריד את מחשבתך בכך שאנחנו עונשים כאן בקנס, כי המטרה כעת היא מתן טעם לפסוקים, לא מתן טעם להלכה. עם זאת, יש לי דעה גם לגבי הלכה זו, שתושמע על פה. פציעה) על פציעות שאין אפשרות לעשות כמותן בדיוק נגזרו תשלומין: "רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כא,יט).
The punishment of him who sins against his neighbour consists in the general rule that there shall be done unto him exactly as he has done: if he injured any one personally, he must suffer personally; if he damaged the property of his neighbour, he shall be punished by loss of property. But the person whose property has been damaged should be ready to resign his claim totally or partly. Only to the murderer we must not be lenient because of the greatness of his crime; and no ransom must be accepted of him. “And the land cannot be cleansed of the blood that is shed therein but by the blood of him that shed it” (Num. 31:33). Hence even if the murdered person continued to live after the attack for an hour or for days, was able to speak and possessed complete consciousness, and if he himself said, “Pardon my murderer, I have pardoned and forgiven him,” he must not be obeyed. We must take life for life, and estimate equally the life of a child and that of a grown-up person, of a slave and of a freeman, of a wise man and of a fool. For there is no greater sin than this. And he who mutilated a limb of his neighbour, must himself lose a limb. “As he hath caused a blemish in a man, so shall it be done to him again” (Lev. 24:20). You must not raise an objection from our practice of imposing a fine in such cases. For we have proposed to ourselves to give here the reason for the precepts mentioned in the Law, and not for that which is stated in the Talmud. I have, however, an explanation for the interpretation given in the Talmud, but it will be communicated vivâ voce. Injuries that cannot be reproduced exactly in another person, are compensated for by payment; “only he shall pay for the loss of his time, and shall cause him to be thoroughly healed” (Exod. 21:19).
ספר חסידים, תקמ
Sefer Chasidim 540
Sefer Hasidim explains that God withholds revenge because people who are wronged often wrong others in turn, while one who neither retaliates nor harms the innocent would merit divine retribution against the wrongdoer; it also describes how vengeance and later conflicts may unfold across generations.
כתיב (בראשית ו ג) לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר אחד היה צועק רבון העולמים תנקום נקמתי מאיש חמסים שחמסני על חנם אמר הקדוש ברוך הוא לא ידון רוחי באדם לעולם כלומר לא אנקום את נקמתי למה בשגם הוא בשר שגם הוא בשר כמו שחומסים אותו כך חומס אחרים ואותם גם כן מבקשים נקמה ממנו כדכתיב (בראשית ו יג) כי מלאה הארץ חמס מפניהם הנחמס חומס לא ישים אל לבו הלא אני בקשתי נקמה על החומסים אותי כך הוא יבקש נקמה ממני והיה לו לחשוב גם הוא בשר ודם כמוני ואינו בשר בהמה אילו היה אחד נחמס ולא היה חומס והיה אומר לא אנקום נקמתי וגם לא אחמוס איש אשר לא חמסנו אז הייתי נוקם וגם לענין עריות זה לוקח אשתו של זה וזה מבקש נקמתו אשר נאף את אשתו. וגם הוא נואף אשתו של אחר. והיו ימיו ק"ך שנה אניחם לעשות כמו שהתחילו לעשות ולא אנקום וזהו לא ידון רוחי לא אפנה לנקום ואחר כך אמר זה והיו כבר ימיו מאה ועשרים שנה שהנהיגו לעשות כך לכך גזרות של כליה באות עליהן זה מבקש על זה וזה המבקש נקמה הוא חוטא באחרית ומבקשים נקמה עליו ואין ננקמים וגזרה מכלתן ופעמים בלא גזירה נעשה נקמה כי יודע הקב"ה שהיה משתמד ופעמים בני אדם שונאים זה את זה בחנם לפי שלאחר הימים יהיה ריב ומצה ביניהם ובין זרעם ולכך למפרע מזלו של זה בשנאה עם זה וקצת דובק בלב האבות ופעמים שלא משום אהבת זה לזה אחד מסייע לחבירו להיות לו עזר כנגד הטובים כמדין ומואב נגד ישראל ואין נפרעים בימיו ממנו כי יתגלגל הדבר שבימי זרעם יפול זה ביד זה ופעמים אוהבים זה את זה כי אחר ימים זרעם של זה עם זה יתחתנו ומזלם ידע וריח אהבה דביקה בלב של האבות:
אבן עזרא על שמות כ״א:כ״א
Ibn Ezra on Exodus 21:21
Ibn Ezra argues that “נקם ינקם” means the master is liable for the servant’s death, interpreting “a day or two” as indicating that the master intended to discipline rather than kill, but must stop when the servant’s life is endangered, since otherwise the master is culpable for the killing.
הנה יוקם שהוא מהבנין שלא נקרא שם פועלו הוא כמו ינקם שהוא מבנין נפעל והכותים אמרו, כי פי' נקם ינקם נקמה גדולה ליסר אותו, ואם יעמוד יום אחד תהיה הנקמה פחותה, ואם יומים לא יוקם כלל, וראייתם שלא מצאנו במיתות ב"ד מלת נקמה, ואמרו כי חרב נוקמת אינה ראיה גמורה שהיא הריגה, ועוד אחר שאמר הכתוב יום מה צורך לומר יומים, וכל זה היה קשה עליהם שיהרג האדון בעבור מות העבד, והנה אשיב עליהם למה לא פי' הכתוב מהו הנקמה הגדולה או הקטנה, והנה נרדוף אחר הכתובים, נקם נקמת בני ישראל (במד' לא ב) ונהרגו המדינים כולם, והנה אמר שמשון כי אם נקמתי בכם (שופ' טו ז) ואחריו כתוב ויך אותם שוק (שם פ' ח) ואנקמה נקם אחת (שם טז כח) ומתו בבית וחרב פיפיות בידם (תה' קמט ו) ואחריו לעשות נקמה בגוים (שם פ' ז), כי דם עבדיו יקום (דבר' לב מג) והנה דם יורה על ההריגה ועל זה הדרך כל הלשון והכתוב שאמר זה המיתה במלת נקמה כי האדון מתגולל בעבדו בעבור היותו ברשותו כי לא יוכל להכות בבר ישראל אחיו וזהו שאמר יום או יומים, והנה כמוהו על פי שנים עדים (שם יז ו), והם אמרו שלא ידעו טעמו אם כן ישימו זו עמו וחכמינו ז"ל אמרו כי טעם יום או יומים שתהיינה השעות מארבעה ועשרים שעות ביום, וכאשר הסתכלנו בו מצאנו שיאמר בשבט, שהוא שבט מוסר כמו אתה בשבט תכנו (משלי כג יד), והנה האדון רוצה ליסרו, ולא הזכיר הכתוב כאשר ימית האדון עבדו מה הדין שיהי' עליו כי מנהג האדון לחמול על כספו שלא להמיתו כאשר יחמול אפילו על בהמתו, והשם ציוה כאשר ייסר האדון את עבדו שלא ייסרנו מוסר אכזרי, כי בראותו שנפשו יוצאה תחת השבט יניחנו ואם לא יניחנו יהרג בעבורו כי רחמי השם על כל מעשיו, וכתוב בדוד, ודם לרוב שפכת (דה"א כב ח) ולא היו מישראל:
שמירת הלשון, חלק ראשון, שער התבונה ו׳
Shemirat HaLashon, Book I, The Gate of Discerning 6:2
The Chafetz Chaim links guarding speech to the mitzvah of loving one's fellow and the destructive power of baseless hatred.
וּבְיוֹתֵר מִזֶּה, אִם אֵרַע לוֹ שֶׁהִתְנַהֵג עִמּוֹ חֲבֵרוֹ בְּאֵיזֶה דָּבָר שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לְהִזָּהֵר, שֶׁלֹּא לִנְקֹם מִמֶּנּוּ וְלִנְטֹר אֶת הַשִּׂנְאָה עָלָיו, אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיִּמְחֶה הַדָּבָר מִלִּבּוֹ וּלְהֵיטִיב עִמּוֹ בְּכָל הָעִנְיָנִים כְּמוֹ לִשְׁאָר אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, וּכְאִלּוּ לֹא הָיָה בֵּינֵיהֶם שׁוּם שִׂנְאָה, כַּכָּתוּב (ויקרא י"ט י"ח): "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמְּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". וְלֵךְ נָא רְאֵה בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת מִקֵּץ גֹּדֶל מַעֲלַת הָאִישׁ, שֶׁמְּשַׁלֵּם טוֹבָה תַּחַת רָעָה וְזֶה לְשׁוֹנוֹ:
מלבי"ם, ויקרא יט יח
Malbim on Leviticus, Kedoshim 44
Malbim distinguishes nekamah, enacted retaliation for harm done either actively or by withholding benefit, from netirah, harboring resentment in one’s heart; Chazal therefore define nekamah as refusing to lend after the other person refused to lend, while netirah is lending but recalling the concealed hostility.
הנקמה הוא בפועל – שנוקם מחברו על אשר הרע לו. ויהיה או במעשה, כשעשה לו רע במעשה, או במניעת הטובה, אם מנע טוב מאתו. והנטירה היא בלב כמ"ש "נוקם ה' לצריו ונוטר הוא לאויביו" (נחום א ב) כי הצר הוא המריע בפועל והאויב הוא השומר איבה בלב ולא צר אותו בפועל. ועיין מה שכתבתי בפירוש שיר השירים בפסוק "נוטרה את הכרמים" ובפירוש תהלות (סימן קג)] לכן פירשו חז"ל שנקימה הוא בשאומר "איני משאילך" (וכל שכן הנוקם בפועל בקום ועשה) והנטירה בשמשאילו רק שמזכיר איבה הצפונה בלב.
תומר דבורה א׳ — ד"ה הא' - מי אל כמוך -
Tomer Devorah 1:2
Ramak’s account of imitating divine attributes emphasizes patience, compassion, and sustaining those who have sinned; it presents mercy and self-restraint as the proper response to injury, while leaving judgment to God.
הא' - מי אל כמוך - מוֹרֶה עַל הֱיוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ נֶעֱלַב, סוֹבֵל עֶלְבּוֹן מַה שֶׁלֹּא יְכִילֵהוּ רַעְיוֹן. הֲרֵי אֵין דָּבָר נִסְתָּר מֵהַשְׁגָּחָתוֹ בְּלִי סָפֵק, וְעוֹד אֵין רֶגַע שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאָדָם נִזּוֹן וּמִתְקַיֵּם מִכֹּחַ עֶלְיוֹן הַשּׁוֹפֵעַ עָלָיו, וַהֲרֵי תִּמְצָא שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָטָא אָדָם נֶגְדּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הוּא בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע מַמָּשׁ שׁוֹפֵעַ שֶׁפַע קִיּוּמוֹ וּתְנוּעַת אֵבָרָיו, עִם הֱיוֹת שֶׁהָאָדָם חֹטֵא בַכֹּחַ הַהוּא לֹא מְנָעוֹ מִמֶּנּוּ כְּלָל אֶלָּא סוֹבֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶלְבּוֹן כָּזֶה לִהְיוֹת מַשְׁפִּיעַ בּוֹ כֹּחַ תְּנוּעוֹת אֵבָרָיו, וְהוּא מוֹצִיא אוֹתוֹ כֹּחַ בְּאוֹתוֹ רֶגַע בְּחֵטְא וְעָוֹן וּמַכְעִיס וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹבֵל. וְלֹא תֹאמַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְנוֹעַ מִמֶּנּוּ הַטּוֹב הַהוּא ח"ו שֶׁהֲרֵי בְכֹחוֹ בְּרֶגַע כְּמֵימְרָא לְיַבֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו כְּעֵין שֶׁעָשָׂה לְיָרָבְעָם, וְעִם כָּל זֹאת שֶׁהַכֹּחַ בְּיָדוֹ לְהַחְזִיר הַכֹּחַ הַנִּשְׁפָּע הַהוּא וְהָיָה לוֹ לוֹמַר כֵּיוָן שֶׁאַתָּה חֹטֵא נֶגְדִּי תֶּחֱטָא בְּשֶׁלְּךָ לֹא בְשֶׁלִּי, לֹא מִפְּנֵי זֶה מָנַע טוּבוֹ מִן הָאָדָם אֶלָּא סָבַל עֶלְבּוֹן, וְהִשְׁפִּיעַ הַכֹּחַ וְהֵטִיב לְאָדָם טוּבוֹ. הֲרֵי זֶה עֶלְבּוֹן וְסַבְלָנוּת מַה שֶׁלֹּא יְסֻפָּר וְעַל זֶה קוֹרְאִים מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ עָלוּב וְהַיְנוּ אוֹמְרוֹ מִי אֵל כָּמוֹךָ, אַתָּה אֵל בַּעַל חֶסֶד הַמֵּטִיב, אֵל בַּעַל כֹּחַ לִנְקֹם וְלֶאֱסֹף אֶת שֶׁלְּךָ, וְעִם כָּל זֹאת אַתָּה סוֹבֵל וְנֶעֱלָב עַד יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה. הֲרֵי זוֹ מִדָּה שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ רְצוֹנִי הַסַּבְלָנוּת וְכֵן הֱיוֹתוֹ נֶעֱלַב אֲפִלּוּ לְמַדְרֵגָה זוֹ וְעִם כָּל זֹאת לֹא יֶאֱסֹף טוֹבָתוֹ מִן הַמְּקַבֵּל:
The First: "Who is a power like You" instructs about the Holy One, blessed be He, being an insulted King [that] tolerates insult that is inconceivable. Behold, nothing is hidden from His oversight, without a doubt, and [yet] there is no moment when a person is not nourished and preserved by the Highest force that flows upon him; and behold, you find that there was never a person who sinned against God, without Him - at that very instant - [willing] the flow of his existence and the movement of his limbs. While this person sins with that force, He does not withhold it from him at all. Rather, the Holy One, blessed be He, tolerates such an insult - to flow the power for the movement of his limbs into the person, and the person [uses] that power at that moment for sin and iniquity, and [to] anger [Him]; and the Holy One, blessed be He, tolerates [it]. And you [should] not say that He is not able to withhold this goodness from him - God forbid. As behold, it is in His power to make his arms and legs rigid instantly, like His word - similar to what He did to Yerovam (I Kings 13:4). And even with all this, that He has the power in His hand to withdraw that flowing force, and He could have said, "Since you sin against Me, sin with your own [strength], not with Mine" - He does not withhold good from a person for this. Instead, He tolerates the insult, flows the force [to do this] and gives the person of His goodness. Behold, this is insult and [its] toleration that cannot be told. And for this, the ministering angels call the Holy One, blessed be He, the insulted King. And this is [the meaning of] its stating, "Who is a power like You" - You are a Power that is a Master of Kindness that benefits, a Power that is a Master of strength to take revenge and take back what is Yours; and with all that, You tolerate [it] and are insulted until [the person] repents. Behold, this is a trait that a person must practice - I mean tolerance; and, so, to be insulted, even to this extent, and nonetheless not to withhold one’s goodness from the recipient.
חוות יאיר ק״ע — ד"ה ע"ד אותן שני מוכרי סוסים שונאים
Havot Yair 170:1
Yair Chaim Bacharach discusses a case in which one horse seller terrifies his sworn enemy with a fake burning weapon, causing him to collapse and die, and states that the perpetrator requires serious repentance despite being exempt in human courts, while explaining that divine judgment may differ depending on the victim’s vulnerability and whether the fright reasonably posed mortal danger.
ע"ד אותן שני מוכרי סוסים שונאים מוחלטים שפגע האחד שרכב ליריד מזויין עם חבורה מריעים ופגע בשני בהיותו הולך לטייל סמוך לכפר מקום דירתו ובראות זה הרוכב אותו אמר לחבריו ראו איך אפיל פחד ובהלה על זה ולקח קנה השריפ' בידו וקרא אליו ראה הרשע איך סגרך ה' בידי והנה עתה הגיע זמן לנקום ממך והגיע קיצך ולא היה בכלי המשחית רק נייר והבעירו באש ולקול גדול אפר השריפ' ואש מתלקחת נפל חבירו לארץ שדוד ופרח' רוחו. אם צריך לתשוב'. ודאי צריך וצריך תשובה גדולה כמ"ש בתשוב' דאפי' השולח שליח ונהרג בדרך צריך השולח תשובה כ"ש זה דעביד מעשה רב והיה לו לחוש לזה ואדם מועד לעולם רק דבדיני אדם פטור כדק"ל במבעית חבירו דפטור מדיני אדם וחייב בד"ש מהבוחן לבבות ומי ידוע מחשבתו אם שעלה על דעתו שיש בו ספק סכנה רק שלא חש שהרי הוא שונאו ולכן ק"ל השונא אינו גולה מפני שהוא קרוב למזיד וכ"פ הרמב"ם פ"ו מהלכות רוצח ומשם נראה דאם הרגו גואל הדם לזה הרוצח בשגגה פטור. וקריתי בספר משפטיהם במעשה שאירע ביניהם כך ממש ויצא במשפט הבנוי על שיקול הדעת שיהרג כדין רוצח בסייף רק שאמרו בסוד ובסתר לאספקלטור שיכה בצווארו ברוחב החרב לא בחודו כי כאשר עשה כן יעשה לו ובאשר זה היה כביר כח ואביר לב כאשר הוכה נפל על פניו להרגשה ההכאה וחזר וקם בריא אולם וס"ל דבד"ש פטור שהרי קיבל עונשו הראוי לו ולפי משפטי ה' בתורתו הקדושה נהפך הוא. ודוקא כנדון הנזכר כי רבים חלושי טבע הם ולבהלה גדולה כזו שזה שונאו גיזמו בכך ואח"כ שמע קול גדול של כלי משחית אין פלא וחוץ לטבע שמצא נפשו מש"כ אם הבהילו והבטיחו בענין ובדבר שאין ראוי שיגיע אדם לסכנה על ידו בתשובה כל דהו סגי דלא גרע מזרק בו אבן שאין בו כדי להמית דפטור אפי' מגלות לדעתי ערפ"ו דרוצח במיימוני יעו"ש ומ"מ צריך תשוב' קצת דלא עדיף מגורם [ע' מ"ש לעיל בהשמט' תשוב' קס"ו דף פ"ד ע"ב] נ"ל:
תשובות הרדב"ז חלק ה א׳תצ״ה — ד"ה תשובה ח"ו לומר על הרמב"ם דבר
Teshuvot HaRadbaz Volume 5 1495:2
The passage defends the view that the wicked receive punishments according to their sins, explaining that terms such as “destruction,” “pit,” and “Tophet” refer metaphorically to the soul’s ultimate annihilation rather than denying Gehinnom and its punishments; it concludes by comparing this to earthly rulers who punish and then execute according to the severity of the offense.
תשובה ח"ו לומר על הרמב"ם דבר כיוצא בזה וכבר למד עליו הרמב"ן ז"ל זכות כאשר כתבת וכן מורה לשונו ז"ל שכתב הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה וכו' משמע שיש לנפשות נקמה אחרת אלא שזו גדולה מכולם ואין אחריה נקמה ואם היתה כוונתו למה שחשדוהו אחרים היה כותב נקמת הנפש שלא תזכה לאותם החיים וכו' וכן כתב הוא לעיל בפ"ג שכל הרשעים דנין אותם כפי חטאם וכו' וכן כתב הרב הגדול לראיה ודברים ברורים הם ומבוארים מתוך לשונו. ומה שאמר הרב וזה האבדון הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל וכו' לא היתה כוונת הרב להכחיש מציאות גיהנם ומקומותיו ופתחיו וחדריו והפרש העונשים אשר לנפשות הנכנסות שם כפי משפטו הצדק כאשר מבואר בדברי רז"ל אשר מנו שעריו והיכן הם ומדדו ארכו ורחבו ואם אין שם מקום מוכן לענוש את הרשעים ולדון אותם כפי רשעם מהו זה שכתב שכל הרשעים דנין אותם כפי חטאם אלא הענין מה שאגיד לך שלא אמר על מקום המשפט והעונש שהוא משל ח"ו אלא על קריאת השמות אמר שהם משל על הכרת הנפש וזהו שאמר וזה האבדון הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל באר שחת שמורה על סוף השחתת הנפש וכן אבדון מורה על אבדן הנפש וכן תפתה שנאמר בו אש ועצים הרבה יש עד שתכלה הנפש ותאבד. וכן עלוקה שנאמר בה הב הב עד אבדן הנפשות אשר שם וזהו שסיים לשונו וכל לשון כלייה והשחתה קורין לו לפי שהיא הכלייה שאין אחריה תקומה והפסד שאינו חוזר לעולם ע"כ. נראה מפורש שאין דעתו וכוונתו אלא על סוף כליית הנפש ואחרית העונש ולזה התכלית והסוף מביא המשל לא על תחלת העונש ומקומו. סוף דבר אין לנטות ממה שכתב הרב הגדול בפי' דברי הרב ופוק חזי מלכותא דארעא מכין ועונשין ואחר כך הורגין והכל לפי חומר העון ודעהו:
הכתב והקבלה, דברים לב לה
HaKsav VeHaKabbalah
The passage explains that “ לי נקם” refers not specifically to anger but to the act of punishment.
לי נקם - אינו מורה דוקא על כעס, כי אם על פעולת עונש.
תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים י״ב — ד"ה וְכֵן בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ
Tanya, Part I; Likkutei Amarim 12:12
The Tanya distinguishes feeling an impulse from choosing one’s response. Applied to revenge, the chapter supports refusing to let anger govern action even when hostile feelings arise.
וְכֵן בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ, מִיָּד שֶׁעוֹלֶה לוֹ מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ אֵיזוֹ טִינָא וְשִׂנְאָה חַס וְשָׁלוֹם, אוֹ אֵיזוֹ קִנְאָה אוֹ כַּעַס אוֹ קְפֵידָא וְדוֹמֵיהֶן, אֵינוֹ מְקַבְּלָן כְּלָל בְּמוֹחוֹ וּבִרְצוֹנוֹ. וְאַדְּרַבָּה, הַמּוֹחַ שַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל בָּרוּחַ שֶׁבְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹת הַהֵפֶךְ מַמָּשׁ, – לְהִתְנַהֵג עִם חֲבֵירוֹ בְּמִדַּת חֶסֶד, וְחִיבָּה יְתֵרָה מוּדַעַת לוֹ, לִסְבּוֹל מִמֶּנּוּ עַד קָצֶה הָאַחֲרוֹן, וְלֹא לִכְעוֹס חַס וְשָׁלוֹם, – וְגַם, שֶׁלֹּא לְשַׁלֵּם לוֹ כְּפָעֳלוֹ חַס וְשָׁלוֹם, – אֶלָּא אַדְּרַבָּה; לִגְמוֹל לְחַיָּיבִים טוֹבוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, לִלְמוֹד מִיּוֹסֵף עִם אֶחָיו:
So, too, in matters affecting a person’s relations with his neighbor, as soon as there rises from his heart to his mind some animosity or hatred, G–d forbid, or jealousy or anger, or a grudge and suchlike, he gives them no entrance into his mind and will. On the contrary, his mind exercises its authority and power over the spirit in his heart to do the very opposite and to conduct himself toward his neighbor with the quality of kindness and a display of abundant love, to the extent of suffering from him to the extreme limits without becoming provoked into anger, G–d forbid, or to revenge in kind, G–d forbid; but rather to repay the offenders with favors, as taught in the Zohar, that one should learn from the example of Joseph toward his brothers.
שפת אמת, שמות, לפורים — תרל"ח
Sefat Emet, Exodus, For Purim:6
Sfas Emes explains that Haman and Amalek’s power to harm Israel ended completely when the lot fell on those days, and that Amalek’s downfall depends on Israel’s hatred of it rather than misplaced compassion.
בפסוק לימים האלה פורים על שם הפור. נראה שזה יסוד הנס. ולכאורה מאי נ"מ בפור הזה. אבל הענין הוא כי בוודאי כיון שהגורל נפל על ימים אלו. בלי ספק היה זה סוף כחו של המן ועמלק שהי' בתוקף האחרון שיש להם. לכן כתיב שראה כי כלתה אליו הרעה. פי' שאין לו כח להרע עוד. כי בוודאי כח הרשע להרע כמ"ש ועל חרבך תחי'. וכיון שנפסק שוב כחו האחרון הוא גאולה שלימה מתחת יד עמלק. אם כי עוד יהי' מחיית עמלק בימי משיח. אבל כחו להרע לנו נראה שנפסק לגמרי. וכתיב והמן עמד לבקש כו'. כי גם בימי שאול לולי שפעלו הרשעים לעורר קצת רחמנות עליהם. הי' להם מפלה לגמרי. רק שריחם שאול והעם כו'. וכמו כן רצה עתה המן לעורר רחמנות באסתר. אבל הם תקנו חטא שאול לגמרי. כי מאחר שנא' זכור את אשר עשה לך עמלק כו' תמחה כו'. מוכח שכל נפילת עמלק תלוי בשנאת בני ישראל אותו כנ"ל:
קיצור שלחן ערוך ילקוט יוסף, Orach Chaim תר״ו:ו׳ — ד"ה אסור לאדם להיות אכזרי וקשוח באופן
Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim 606:6
Rav Yitzchak Yosef states that a person must not be cruel or unwilling to reconcile, but should readily forgive wholeheartedly—even someone who caused great harm—without taking revenge or bearing a grudge; this forgiving disposition characterizes Israel, and one who overlooks others’ faults is granted forgiveness for his own.
אסור לאדם להיות אכזרי וקשוח באופן שלא ירצה להתפייס, אלא כל אדם צריך להיות נוח לרצות, ובשעה שמבקש ממנו מי שחטא לו למחול לו, הוא מוחל בלב שלם ובנפש חפצה. ואפילו הצר לו מאד וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור, וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון, אבל הגוים ערלי לב אינם כן, אלא "ועברתם שמרה נצח". וכן הוא אומר על הגבעונים שלא רצו למחול ולהתפייס, "והגבעונים לא מבני ישראל המה". וכל המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו, ואם הוא לא ימחל גם לו לא ימחלו עונותיו.
פניני הלכה, ליקוטים ב א׳:ו׳
Peninei Halakhah, Likkutim II 1:6
The passage states that Reuven must set aside his anger and lend Shimon the screwdriver courteously; refusing in retaliation violates “לא תִקֹּם,” while lending with a mocking reference to Shimon’s prior refusal violates “וְלֹא תִטֹּר,” though a serious, calm discussion of the reason for that refusal is permitted.
ראובן ביקש משמעון פטיש בהשאלה, אבל שמעון לא הסכים להשאיל לו. כמובן ששמעון נהג שלא כשורה, ובסירובו להשאיל לראובן את הפטיש ביטל מצווה מן התורה, אך זה עניין אחר. למחרת שמעון, זה שרק אתמול סרב לעזור לראובן, נצרך לשאול מברג, בא אצל ראובן ובקש ממנו כי ישאיל לו את מברגו. וכאן עומדת בפני ראובן השאלה מה לעשות, האם לנקום ולנטור על מה שארע אתמול כאשר שמעון לא רצה להשאיל לו את הפטיש, או להתעלם מזה ולהשאיל לשמעון את מבוקשו בסבר פנים יפות. על פי התורה צריך ראובן למחות את הכעס מלבו, ולהשאיל לשמעון את המברג בסבר פנים יפות. ואם יענה ראובן לשמעון: "איני רוצה להשאיל לך כשם שאתה לא השאלת לי", יעבור בזה על איסור "לֹא תִקֹּם". ואם יענה לשמעון: "הנה לך המברג", אך יוסיף עקיצה לעגנית בקשר למה שהיה אתמול, יעבור בכך על האיסור "וְלֹא תִטֹּר". ואין ניסוח מדויק שדווקא בו עוברים על "וְלֹא תִטֹּר", אלא כל סוג של לעג הקשור למה שהיה אתמול – אסור. למשל אין לומר: "ראה שאני איני נוהג כמותך, שאתה לא השאלתני כשבקשתי ואילו אני משאילך". צריך להוסיף, שוודאי הוא שמותר לראובן לשוחח עם שמעון שיחה רצינית כדי לברר בכנות, מה היתה הסיבה שבעטייה סרב שמעון להשאיל את הפטיש, האם היה כאן ביטוי לגישה עקרונית שלילית כלפיו, או שמא רק מקרה הוא ששמעון התכוון להשתמש בפטיש באותו זמן ממש, ומפני כך לא רצה להשאילו. כלומר לדבר באופן רציני בזמן מתאים שבו ניתן לברר דברים בנחת, ודאי שטוב, אבל אסור לנקום או לנטור על ידי ביטוי של לעג.
עין איה, ברכות א׳:פ״ד (ברכות ז׳ ע״ב) — ד"ה מותר להתגרות ברשעים בעוה"ז
Ein Aya, Berakhot 1:84
Kook explains that provoking the wicked is permitted in this world because cultivating an intellectual and moral hatred of evil is intrinsically proper, even though it may strengthen the improper personal trait of anger.
מותר להתגרות ברשעים בעוה"ז. נראה, שאיסור התגרא הי' ראוי להיות מצד התעוררות מציאות הכעס, שהוא קנין מדתי בלתי הגון, אבל לעומת זה שנאת הרע הבא ע"י התגרא עם הרשעים הוא דבר נכון מצד עצמו, והוא קנין מוסרי שכלי כללי. ע"כ יותר טוב לקנות קנין שכלי הכללי של שנאת הרע, אע"פ שמתגבר עי"ז הכח הכעסני, שהוא פרטי.
עין איה, ברכות ה׳:צ״ז (ברכות ל״ג ע״א) — ד"ה אלה מעתה גדולה נקמה שנתנה בין
Ein Aya, Berakhot 5:97
Kook explains that revenge is inherently bad and can be justified only as a necessary means of removing the wicked, correcting the world, and protecting the righteous; therefore, it should not itself be called a “great” trait.
אלה מעתה גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות. מדה גדולה ראויה להקרא אותה שהיא ראויה להיות תכליתית ושלימות מצד עצמה. אבל דבר שהוא חסרון מצד עצמו אלא שהוא נעשה לתכלית הגון, אינו ראוי להסמן בשם גדלות. ומדת הנקמה כיון שהיא רעה מצד עצמה, ואינה באה כ"א מפני ההכרח לאבד את הרשעים כדי לתקן עולם ולהניח לישרים מרשעתם וזדונם, איך תקרא מדה זו גדולה אם סימן ההנחה בין שתי אותיות ראויה להדרש כן.
משנה הלכות, חט״ז סי׳ ט״ו
Mishneh Halachos 16:15
The passage discusses whether, in the present era, there is a mitzvah to pursue and avenge the blood of a close relative’s killer, stating that one view permits hiring secular authorities to kill him when legal judgment cannot be carried out, while others disagree.
On this pageThe passage discusses whether, in the present era, there is a mitzvah to pursue and avenge the blood of a close relative’s killer, stating that one view permits hiring secular authorities to kill him when legal judgment cannot be carried out, while others disagree.
Rav Menashe Klein Mishneh Halachos is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
ציץ אליעזר, חי״ג סי׳ ק׳
Tzitz Eliezer 13:100
The passage states that punishment applies when one should act with restraint, but killing during war or a time of hatred carries no punishment because this is the established order of the world; it adds that even a Jewish king may wage an optional war despite some Israelites being killed.
On this pageThe passage states that punishment applies when one should act with restraint, but killing during war or a time of hatred carries no punishment because this is the established order of the world; it adds that even a Jewish king may wage an optional war despite some Israelites being killed.
Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
שעורי דעת, ח״א עמ׳ קפ״ד
Shiurei Daas 1 p. 184
The passage questions why the text says that one who does not avenge or bear a grudge is not a Torah scholar, rather than saying that revenge and resentment are commanded for the honor of Torah.
On this pageThe passage questions why the text says that one who does not avenge or bear a grudge is not a Torah scholar, rather than saying that revenge and resentment are commanded for the honor of Torah.
Rav Yosef Yehuda Leib Bloch (Telz, 1860–1929); shiurim in machshava recorded by his talmidim, Netzach edition (chelek 1 Tel Aviv/New York 5709; chalakim 2–3 Tel Aviv 1953/5715). Shiurei Daas (Telz) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃
Same passage as Shemirat HaLashon, Book I, The Gate of Discerning 6:2
מהר״מ אבל נאמר שמי שהכהו חבירו יוכל למוסרו להנקם ממנו ליתא וזה פשוט. ע״כ. נם בשו״ת מהרש״ם ]ח״ג סימן קפו[ משמע שמסופק בדברי הרמ״א שכתב וז״ל: אך דבזה יש לדון לפמ״ש בתשובת רמ״א ]סימן פח[ דדוקא בשעת זעמו, וגם דוקא בדאיכא
ואליך תשוקתו - של חטאת, הוא יצר הרע תמיד שוקק ומתאוה להכשילך.
from our library copy — not yet checked against the original
ונראה לפרש על פי גירסא דידן... ויש לומר עוד דענין מדת הדין של מעלה שממנה מדת קנא ונוקם ובעל חימה אין הכוונה בהחלט לעונש ולנקמה, אלא להיישיר את האדם לדרך טובה, או להכניע את גסות הרוח או להדחות כחות חיצוניים מן האדם... דהנה כתיב (תהלים פ"ט) עולם חסד יבנה, ומכל מקום נברא במדת הדין, דכתיב בראשית ברא אלקים, ואין אלקים אלא מדת הדין כידוע, ומבואר דמדת הדין הוא צורך החסד, והטעם כדי שלא תהיה התפשטות כחות הרע יותר מדאי, או כמו שאיתא במקובלים דאי לאו הכי היה העולם מתבטל במציאות ולא היה אפשר להבראות, מכל מקום זה מבואר שמדת הדין והצמצום היתה צורך מדת החסד...
from our library copy — not yet checked against the original
נקום נקמת, להודיע שבחן של צדיקים שאין נפטרים מן העולם עד שהם מנקימים נקמה, שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם.
from our library copy — not yet checked against the original
...ולכך יש לאדם לבקש רחמים שלא יענש אדם על ידו, ואל יבקש אדם רע על חבירו, דכתיב (משלי י"ז) "ושמח לאיד לא ינקה". בני אדם ציערו לאחד תלמיד חכם צער גדול, והיה אומר יהיה רצון שאהיה חי עד שאראה נקמה מהם, אמר לו החכם, מוטב שהיית מתאוה להיות חי עד שהיית כותב תוספות, בזה היית מקבל שכר טוב לעולם הבא, אבל בנקמה לא תקבל שכר לעולם הבא.
from our library copy — not yet checked against the original
דבר אחר, נקום נקמת, משה הצדיק מתנקם על המדינים שתי נקמות, ואף הקב"ה מתנקם שתי נקמות, שנאמר א-ל נקמות ה' א-ל נקמות הופיע, כתיב ואיש איש וגו', אשר יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו וכסהו בעפר, בא וראה כמה צדיקים וחסידים שפך עשו דמן ואף קבורה לא נתן להם, שנאמר שפכו דמם כמים סביבות ירושלים ואין קובר, מה עשה הקב"ה, היה נוטל מדם כל נפש ונפש וטבל על פופירון שלו עד שצבעה דם, וכשיגיע ליום הדין לובש אותה פורפירא ומראה לו גופו של כל צדיק וצדיק רשום עליה, שנאמר ידין בגוים מלא גויות... וכשם שעשה הקב"ה נקמה במואב ובמדין, כך עתיד הקב"ה לעשות נקמה בעובדי אלילים, שנאמר כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה.
from our library copy — not yet checked against the original
ותאחז במשפט ידי - להניח מדת רחמים באויבי שהרעו לכם. או תאחז ידי מדת המשפט להחזיק בה ולנקום נקם... מדת בשר ודם זורק חץ ואינו יכול להשיבו, והקב"ה זורק חציו ויש בידו להשיבן כאילו אוחזן בידו, שהרי ברק הוא חצו...
from our library copy — not yet checked against the original
Sources explore the biblical commandment to honor and revere one's father and mother, examining what honor entails, how it applies in practice, and where parental authority ends when it conflicts with Torah obligations or divine law.
Sources examine the spiritual dangers of excessive material accumulation and luxury, presenting material abundance as a test of faith and warning that worldly attachment can obstruct spiritual development and divine service. The teachings emphasize that wealth brings worry rather than fulfillment, and that ultimate focus should remain on Torah and the World to Come.
Sources address the limits of the commandment to honor parents, establishing that children are not bound to obey parental directives that contradict Torah law. The classical rabbinic and later authorities develop the principle that obligations to Heaven supersede filial duty in cases of transgression.
These sources explore the relationship between trust in God and practical human effort in Jewish thought. They address how faith is expressed through decisive action rather than passive waiting, while maintaining that ultimate success depends on divine blessing rather than human striving alone.
These sources establish the biblical commandment to honor and revere parents and explore its practical scope, including the distinction between honor (active service and material provision) and reverence (respectful conduct and speech), the limits of filial obedience when parental commands conflict with Torah, and illustrative examples of exceptional parental honor.
Jewish sources establish the obligation to pray with a congregation (tefillah betzibbur) and define what constitutes separation from the community (poresh min ha-tzibbur) in prayer and communal life. The sources address the parameters of this obligation, the spiritual efficacy of communal prayer, and the ethical imperative to maintain communal solidarity.