The Language of Return in Teshuvah

קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ דְּבָרִ֔ים וְשׁ֖וּבוּ אֶל־יְהֹוָ֑ה אִמְר֣וּ אֵלָ֗יו כׇּל־תִּשָּׂ֤א עָוֺן֙ וְקַח־ט֔וֹב וּֽנְשַׁלְּמָ֥ה פָרִ֖ים שְׂפָתֵֽינוּ׃

הֲשִׁיבֵ֨נוּ יְהֹוָ֤ה ׀ אֵלֶ֙יךָ֙ (ונשוב) [וְֽנָשׁ֔וּבָה] חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם׃

לְמִימֵ֨י אֲבֹתֵיכֶ֜ם סַרְתֶּ֤ם מֵֽחֻקַּי֙ וְלֹ֣א שְׁמַרְתֶּ֔ם שׁ֤וּבוּ אֵלַי֙ וְאָשׁ֣וּבָה אֲלֵיכֶ֔ם אָמַ֖ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֥ה נָשֽׁוּב׃

שׁ֚וּבוּ בָּנִ֣ים שׁוֹבָבִ֔ים אֶרְפָּ֖ה מְשׁוּבֹתֵיכֶ֑ם הִנְנוּ֙ אָתָ֣נוּ לָ֔ךְ כִּ֥י אַתָּ֖ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃

Turn back, O rebellious children, I will heal your afflictions! “Here we are, we come to You, For You, O ETERNAL One, are our God!

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּשְׁגָגוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ״, הָא ״עָוֹן״ — מֵזִיד הוּא, וְקָא קָרֵי לֵיהּ מִכְשׁוֹל. אִינִי?! וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּזְכִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם (חָיֹה) יִחְיֶה״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן מֵאַהֲבָה, כָּאן מִיִּרְאָה.

Reish Lakish said: Great is repentance, as the penitent’s intentional sins are counted for him as unwitting transgressions, as it is stated: “Return, Israel, to the Lord your God, for you have stumbled in your iniquity” (Hosea 14:2). The Gemara analyzes this: Doesn’t “iniquity” mean an intentional sin? Yet the prophet calls it stumbling, implying that one who repents is considered as though he only stumbled accidentally in his transgression. The Gemara asks: Is that so? Didn’t Reish Lakish himself say: Great is repentance, as one’s intentional sins are counted for him as merits, as it is stated: “And when the wicked turns from his wickedness, and does that which is lawful and right, he shall live thereby” (Ezekiel 33:19), and all his deeds, even his transgressions, will become praiseworthy? The Gemara reconciles: This is not difficult: Here, when one repents out of love, his sins become like merits; there, when one repents out of fear, his sins are counted as unwitting transgressions.

יֵשׁ גִּבּוֹר שֶׁמִּשֶּׁהַחֵץ יוֹצֵא מִיָּדוֹ, אֵינוֹ יָכֹל לְהַחְזִירוֹ, שֶׁכְּבַר יָצָא מִיָּדוֹ, אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא כְּשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ, כִּבְיָכֹל גְּזֵרָה יוֹצָא מִלְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לב,מא) "אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי". עָשׂוּ תְּשׁוּבָה, מִיָּד הוּא מַחְזִירָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לב,מא) "וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי". אוֹ שׁוֹמֵעַ אֲנִי, שֶׁהוּא מַחְזִירָהּ רֵיקָם! תִּלְמֹד לוֹמַר "אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי". וְעַל מִי הוּא מַחְזִירָהּ? עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לב,מא) "וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם."

וְאָמַר רַבָּה בַּר חִינָּנָא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כָּל הָעוֹשֶׂה דְּבַר עֲבֵירָה וּמִתְבַּיֵּישׁ בּוֹ — מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו. שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ וְלֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ בְּכַפְּרִי לָךְ לְכָל אֲשֶׁר עָשִׂית נְאֻם ה׳ אֱלֹהִים״. דִּילְמָא צִבּוּר שָׁאנֵי. אֶלָּא מֵהָכָא: ״וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי וַה׳ סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִים גַּם בַּחֲלֹמוֹת וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה״. וְאִילּוּ ״אוּרִים וְתֻמִּים״ לָא קָאָמַר. מִשּׁוּם דְּקַטְלֵיהּ לְנוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים. וּמִנַּיִן דְּאַחִילוּ לֵיהּ מִן שְׁמַיָּא — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל (מָחָר) [וּמָחָר] אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי״, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן ״עִמִּי״ — בִּמְחִיצָתִי.

And Rabba bar Ḥinnana Sava said in the name of Rav: One who commits an act of transgression and is ashamed of it, all of his transgressions are forgiven. Shame is a sign that one truly despises his transgressions and that shame has the power to atone for his actions (Rabbi Yoshiyahu Pinto), as it is stated: “In order that you remember, and be embarrassed, and never open your mouth anymore, because of your shame, when I have forgiven you for all that you have done, said the Lord, God” (Ezekiel 16:63). However this proof is rejected: Perhaps a community is different, as a community is forgiven more easily than an individual. Rather, proof that an individual ashamed of his actions is forgiven for his transgressions is cited from here, when King Saul consulted Samuel by means of a necromancer before his final war with the Philistines: “And Samuel said to Saul, why have you angered me to bring me up? And Saul said, I am very pained, and the Philistines are waging war against me, and God has removed Himself from me and answers me no more, neither by the hands of the prophets nor by dreams. And I call to you to tell me what to do” (I Samuel 28:15). Saul says that he consulted prophets and dreams, but he did not say that he consulted the Urim VeTummim. The reason for this is because he killed all the residents of Nov, the city of priests, and because of this transgression Saul was ashamed to consult the Urim VeTummim, which was accomplished by means of a priest. The Gemara concludes: And from where is it derived that Saul was pardoned by God in the heavens for his transgressions? As it is stated: “And Samuel said to Saul: Tomorrow you and your sons will be with me” (I Samuel 28:19). And Rabbi Yoḥanan said: With me does not only mean that they will die, but also means, in a statement that contains an aspect of consolation, that they will be in my company among the righteous in heaven, as Saul was pardoned for his transgressions.

אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב חִסְדָּא: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו — יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה׳״. פִּשְׁפֵּשׁ וְלֹא מָצָא — יִתְלֶה בְּבִטּוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״. וְאִם תָּלָה וְלֹא מָצָא — בְּיָדוּעַ שֶׁיִּסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה׳ יוֹכִיחַ״.

Previously, the Gemara discussed suffering that results from one’s transgressions. The Gemara shifts the focus and discusses suffering that does not result from one’s transgressions and the suffering of the righteous. Rava, and some say Rav Ḥisda, said: If a person sees that suffering has befallen him, he should examine his actions. Generally, suffering comes about as punishment for one’s transgressions, as it is stated: “We will search and examine our ways, and return to God” (Lamentations 3:40). If he examined his ways and found no transgression for which that suffering is appropriate, he may attribute his suffering to dereliction in the study of Torah. God punishes an individual for dereliction in the study of Torah in order to emphasize the gravity of the issue, as it is stated: “Happy is the man whom You punish, Lord, and teach out of Your law” (Psalms 94:12). This verse teaches us that his suffering will cause him to return to Your law. And if he did attribute his suffering to dereliction in the study of Torah, and did not find this to be so, he may be confident that these are afflictions of love, as it is stated: “For whom the Lord loves, He rebukes, as does a father the son in whom he delights” (Proverbs 3:12).

וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה. הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ וִיסִירוֹ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה ז) "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ" וְגוֹ'. וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא יט) "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי". וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד ד) "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" וְגוֹ'. וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ:

גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּקָרֶבֶת אֶת הָאָדָם לַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד ב) "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ". וְנֶאֱמַר (עמוס ד ו) "וְלֹא שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם ה'". וְנֶאֱמַר (ירמיה ד א) "אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' אֵלַי תָּשׁוּב". כְּלוֹמַר אִם תַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה בִּי תִּדְבַּק.

וְהֻזְהַרְנוּ עַל הַתְּשׁוּבָה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת בַּתּוֹרָה, וְהִתְבָּאֵר, כִּי הַתְּשׁוּבָה מְקֻבֶּלֶת גַּם כִּי יָשׁוּב הַחוֹטֵא מֵרֹב צָרוֹתָיו, כָּל שֶׁכֵּן אִם יָשׁוּב מִיִּרְאַת הַשֵּׁם וְאַהֲבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ל): "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹלוֹ".

אמנם הלא נאמר שם ג"כ עד ה' אלהיך כמו שארז"ל שמגיע עד כסה"כ. וזהו רק בעושין לשמה כאמרם ז"ל ע"פ כי גדול מעל שמים חסדך בעושין לשמה. ומזה שא' כי כשלת שנעשה כשגגות הוא רק מיראת עונש כנ"ל והיינו שלא לשמה והיאך יוכל להגיע מזה עד ה' אלהיך שיהי' נתקן הכל.

וידוע דתשובה היא לשון השבה והחזרת דבר למקום שניטל משם. והיינו כי הרע ניטל ממקומו ומקורו שהוא מעצמות רצון השם יתברך. ונפרד להיות רע גמור. וכל כחותיו הם כל מיני איסורין דתורה שבכתב ושבעל פה.

מה ביהודא נאמר וירד כי דוד המלך ע הקים עולה של תשובה (מ"ק ט"ז:) במקום שבעלי תשובה וכו' (ברכות לא דמי:) שמתעלין עוד יותר, והוא הוציא דבת אחיו רעה כי לא יוכל לראות עולה כלל ואין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל (גיטין מ"ג.) ונתחדש לו אז דבר זה שלפעמים צורך לירידה כדי לעלות עוד יותר, וזה נתגלה לו יותר בעת שהיה גם כן ירידה לבית האסורין לצורך עלי' למלכות וזה שאמר גם כן למלך ועתה וכו' שהרעב הוא גם כן רעה להוליד טובה שנתגדלו אוצרות המלך ונתעשר ולכך בשרוהו בחלום זה. וזהו ועתה ואמרו ז"ל (בראשית רבה פכל אחד) אין ועתה אלא תשובה פירוש כי לשון עתה מורה שעתה הוא כן ולפני זה לא היה כן, וכן יוסף עמד עכשיו על מדריגתן של בעלי תשובה ואמר ועתה עכשיו באותה רגע נתחדש לי דבר זה של דברי תורה שלא ידעתי מקודם שראה עכשיו שהירידה לבית האסורים היא צורך עליה ולכן עתה גם בזה שעל ידי דבר זה נתגלה לו חדוש זה ע"כ שגם בזה עצמו הוא כן:

ולמעלה אמר ושבת עד ה"א, וכן בנביאים פעם מחובר תשובה במלת אל ופעם במלת עד, שובה ישראל עד ה"א, קחו עמכם דברים ושובו אל ה' (הושע) וכן (יואל ב׳:י״ג) שובו עדי בכל לבבכם וגו' ואל בגדיכם ושובו אל ה', וטעם שנויים אלו נ"ל שהוא בשנויי סבות המביאות אל התשובה, אם שהתשובה היא מפני יראת העונשים לבד, אם מצד אהבת ה', כי אם התשובה היא מיראת העונש שאין העון נמחק לגמרי, כמאמרם שהזדונות נעשות כשגגות ורושם החטא עדן מחיצה מבדלת בין האדם למקום ב"ה, בזה מחובר מלת עד עם התשובה, כי אף שבתשובה זו יתקרב האדם ג"כ אל ה', בכל זאת רושם השגגה נשאר עדיין מסך מבדיל בינו למקום ב"ה, וענין השבה עד ה"א כענין בא עד הבית, שטעמו ההתקרבות אל הבית עד שעומד סמוך אליו בריחוק מקום קצת; אמנם אם התשובה היא מאהבת ה' שבזה יתעלה מעלת השב עד שהזדונות נעשות כזכיות, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, כי יתעלה בזה אל דבקות ה' הגמורה, על תשובה מעליתית זו מחובר תמיד התשובה עם מלת אל ה', וכמאמר בא אל הבית, שהטעם בו ההגעה אל תוך הבית ופנימיותו:

אם תשוב, רוח הקדש משיב לעומת שתי הטענות הנ"ל, לעומת הטענה כי רוצים לשוב רק שהמון הרים והד גבעות מתעה אותם אל שקר עד שאין יודעים לאן ישובו משיב אם רק תשוב אתה ישראל אז ממילא אלי תשוב, איישר דרכך עד שיתכוון אלי ואם רק תסיר שקוציך מפני, ולא תנוד הנה והנה, כאילו אתה שב וחוזר אל דרכך הקודם, כי אז אם תשליך דרכך הרעים תגיע אל ה' ואל טובו:

(ג) וכגנה זרועיה תצמיח ע״י מעשה המצות מבחי׳ אור זרוע לצדיק כן אד׳ הוי׳ יצמיח היינו גילוי האור בר״ה ויוהכ״פ ע״י התשוב׳ והיינו התגלות י״ג מדה״ר. כי הנה ענין המלך הקדוש היינו מקור בחי׳ מלכות מה שעלה במחשבה הקדומה להיות הוא ית׳ מלך ונקרא מלכות דא״ס שהוא בחי׳ שלמעלה מהכתר ששם שרש תרי״ג מצות וזהו ענין קדושתי למעלה מקדושתכם. ומשם נמשכים י״ג מדה״ר להיות נושא עון ולמלאות כל הפגמים: (ד) ועז״נ כן אד׳ הוי׳ יצמיח צדקה שם אד׳ מתגלה בר״ה ועמ״ש בסידור על פ׳ אד׳ שפתי תפתח ומ״ש ע״פ ועתה יגדל נא כח אד׳.

וְלִהְיוֹת בְּחִינַת תְּשׁוּבָה זוֹ בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז מֵעוּמְקָא דְלִבָּא, וְגַם שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ תִּהְיֶה בְּתוֹסֶפֶת אוֹרָה וְשִׂמְחָה – כַּאֲשֶׁר יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ דַּעַת וּתְבוּנָה לְנַחֲמוֹ מֵעִצְּבוֹנוֹ וִיגוֹנוֹ, לֵאמֹר כַּנִּזְכָּר לְעֵיל: ״הֵן אֱמֶת כוּ׳״, ״אַךְ אֲנִי לֹא עָשִׂיתִי אֶת עַצְמִי. וְלָמָּה עָשָׂה ה׳ כָּזֹאת, לְהוֹרִיד חֵלֶק מֵאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, הַמְמַלֵּא וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין וְכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב, וְהִלְבִּישׁוֹ בְּ״מַשְׁכָּא דְחִוְיָא״ וְ״טִפָּה סְרוּחָה״? אֵין זֶה, כִּי אִם יְרִידָה זוֹ – הִיא צוֹרֶךְ עֲלִיָּה, לְהַעֲלוֹת לַה׳ כָּל נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁמִּקְּלִיפַּת נוֹגַהּ וְכָל לְבוּשֶׁיהָ, הֵן בְּחִינוֹת מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁלָּהּ, עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתָן בְּמַעֲשֵׂה דִּבּוּר וּמַחֲשֶׁבֶת הַתּוֹרָה [וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן עִנְיַן הַעֲלָאָה זוֹ בַּאֲרִיכוּת, אֵיךְ שֶׁהִיא תַּכְלִית בְּרִיאַת הָעוֹלָם], וְאִם כֵּן אֵיפוֹא, זֹאת אֶעֱשֶׂה וְזֹאת תִּהְיֶה כָּל מְגַמָּתִי כָּל יְמֵי חֶלְדִּי – לְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְנַפְשִׁי, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״אֵלֶיךָ ה׳ נַפְשִׁי אֶשָּׂא״, דְּהַיְינוּ, לְקַשֵּׁר מַחֲשַׁבְתִּי וְדִבּוּרִי – בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וְדִבּוּרוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְהֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ, וְכֵן מַעֲשֶׂה – בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת. שֶׁלָּכֵן נִקְרֵאת הַתּוֹרָה ״מְשִׁיבַת נָפֶשׁ״, פֵּירוּשׁ – לִמְקוֹרָהּ וְשָׁרְשָׁהּ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״פִּקּוּדֵי ה׳ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב״:

The quality of this repentance will be stronger and more intense, from the depth of the heart, and likewise the joy of the soul will be with an added measure of light and joy, when he will reflect in his heart with knowledge and understanding to console himself from his distress and sorrow, saying, as above: “Truly and without a doubt…”—“but it was not I who created myself. Why, then, has G–d done such a thing, to cause a portion of His light, blessed be He, which fills and encompasses all worlds, and before Whom everything is of no account, to descend and to be clothed in a ‘serpent’s skin’ and in a fetid drop? It cannot be otherwise than that this descent is for the purpose of an ascent—to raise up to G–d the whole vital animal soul, which is of the kelipat nogah and all her ‘garments,’ namely her faculties of thought, speech, and action, through their being enclothed in the act, speech, and thought of the Torah.” [As for the meaning of this ascent—how this is the ultimate purpose of the creation of the world—it will be later explained at length.] “If this is so, there is one thing for me to do, and this will be my sole aim all the days of my earthly life, to fully occupy therein the life of my spirit and soul, as is written, ‘To You, L–rd, I lift my soul,’ that is to say, to bind my thought and speech with His thought and speech, blessed be He, which are the very laws which have been set before us, and likewise my action—in the performance of the commandments.” For this reason the Torah is described as “restoring the soul,” i.e., [restoring it] to its source and root. Concerning this it is written, “The precepts of the L–rd are right, rejoicing the heart.”

בס"ד. יום ה', וא"ו תשרי ה'תשל"ז [cup]שובה[/cup] ישראל עד הוי' אלקיך , וידוע הדיוק בזה שאומר עד הוי' אלקיך, דלכאורה הול"ל להוי' אלקיך . וגם מה שמזכיר כאן ב' השמות הוי' ואלקים . גם צלה"ב מה שממשיך בכתוב כי כשלת בעוניך, הרי זה שתשובה (שובה) היא על חטא ועון מובן מעצמו, ומה מחדש הכתוב בכי כשלת בעוניך . ב) [cup]והענין[/cup] הוא, דבעבודת האדם שני ענינים בכללות. סור מרע ועשה טוב . וידוע שהעבודה דסור מרע שייכת (בעיקר) לשם אלקים, והעבודה דעשה טוב לשם הוי'. והענין הוא, כדאיתא בשו"ע שכשמזכירים שם הוי' צריך

לפי זה ביאור ה"ווכוח" בין ישראל והקב"ה המובא במדרשים הנ"ל (ראה שם) הוא ככה: לאמיתו של דבר תשובה צריכה לבוא לגמרי מצד האדם, ורק אחר ששב עד קצה יכלתו הוא יכול לצפות לסייעתא דשמיא כדי לגומרה. והיינו השי"ת אומר לישראל "שלכם היא... שובו אלי ואשובה אליכם" וכו'. בקצה השני, יש מדרגה שבה אפס כח החוטא להתעורר לתשובה מעצמו והוא יושב ומצפה, שה' יעורר אותו מלמעלה ושהוא יעשה הכל בשבילו, והיינו שישראל אומרים "רבונו של עולם שלך היא, השיבנו!". ויש אופן אחר שהוא כעין פשרה בין שתי אלה, והיינו שהחוטא אמנם אינו מוצא בעצמו הכח לשוב בתשובה, אך על כל פנים הוא צועק ומתחנן אל ה' במרירות לבו ומבקש ממנו לשחררו מכבלי החטא, ואף אם עדיין לא עשה כלום למעשה, יתכן וצעקתו זו תחיש באיתערותא דלתתא שעליה תחול כל הסייעתא דשמיא, שלבסוף תביאנו לידי תשובה גמורה, והיינו גדר "שנינו כאחד" הנ"ל במדרש. האופן הראשון נקרא "תשובה גדולה", האמצעי "תשובה קטנה", והאופן האחר "תשובה קטנה ביותר". ויש עוד בחינה שהיא עוד יותר נמוכה אף מזו, והיא נקראת "תשובת מנשה". כל הגדרים האלה יתבארו בסייעתא דשמיא בהמשך מאמר זה.

ובתרעא דהאי היכלא, קאים מנשה מלך יהודה דקביל ליה קב"ה בתיובתא שלימתא וחתר ליה חתירא לקבלא ליה ובפתח ההיכל עומד מנשה מלך יהודה, שעשה תשובה שלימה על חטאיו, והקב"ה קבל תשובתו וחתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד לקבל אותו, כלומר שהסתיר אותו כמו בתוך חתירה מעין המקטריגים שלא יקטרגו עליו.

פקודא דא היא וכו׳: מצוה זו היא מצות תשובה. וזה הוא בינה. ובעונותינו כשחרב בית המקדש לא נשאר לנו אלא ודוי דברים בלבד, שזה הוא מלכות, שנקראת ודוי דברים. ומה היא בינה. היא אותיות בן י״ה, ובן הזה הוא ו׳ ודאי, שרומז, על ז״א הנקרא בן, הדבוק בה, ומקבל ממנה מוחין די״ה, וכל מי שחוזר בתשובה הוא כאלו השיב אות ה׳ שהיא המלכות, אל אות ו׳ שהוא ז״א, שהוא בן י״ה, ונשלם בו הויה, כי בן ה״ס ו׳ ועם י״ה הוא יה״ו, ועם המלכות, שהוא ה׳ שחזרה אליו נשלם כל השם. וזו היא תשובה, ודאי, שהיא אותיות, תשוב ה׳ אל ה ו׳.

וגם אנו צריכין לעשות תשובה כגון זו, כי כשהאיש שב דק על חטא בלבד אשר נכשל ח"ו במחשבה דו״מ, אז נשאר שוב במצבו הקודם שהיה קודם החטא, שג״כ לא היה מבני עלי׳ רק שחטא הזה לא הי׳ לו, ועיקר התשובה היא שובה ישראל עד ד׳ אלקיך, ולכן צריכים לאמר לך זאת, כי כשלת בעונך ותחשב שדי לך לשוב על החטאים בלבד לכן מזהיר הנביא שתשוב ללכת עד ד׳ אלקיך ותתרומם כולך בקדושה טהרה ועבודה לד׳.