Bitachon and Natural Effort in Jewish Thought

וַיִּירָ֧א יַעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ וַיַּ֜חַץ אֶת־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ וְאֶת־הַצֹּ֧אן וְאֶת־הַבָּקָ֛ר וְהַגְּמַלִּ֖ים לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃ וַיֹּ֕אמֶר אִם־יָב֥וֹא עֵשָׂ֛ו אֶל־הַמַּחֲנֶ֥ה הָאַחַ֖ת וְהִכָּ֑הוּ וְהָיָ֛ה הַמַּחֲנֶ֥ה הַנִּשְׁאָ֖ר לִפְלֵיטָֽה׃

Jacob was greatly frightened; in his anxiety, he divided the people with him, and the flocks and herds and camels, into two camps, thinking, “If Esau comes to the one camp and attacks it, the other camp may yet escape.”

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ לְמִסְמַךְ אַנִּיסָּא. אַבָּיֵי אָמַר: נִנְעֲלוּ תְּנַן, כַּמָּה דַּעֲיַילוּ מְעַלּוּ, וְסָמְכִינַן אַנִּיסָּא. רָבָא אָמַר: נוֹעֲלִין תְּנַן, וְלָא סָמְכִינַן אַנִּיסָּא.

What is the practical difference between them? The practical difference between them is with regard to whether we rely on a miracle. Abaye said: We learned in the mishna that the doors closed by themselves; as many people as entered, entered, and we rely on a miracle to close the doors so that an excessive number of people not enter and thus create a danger (Rabbeinu Ḥananel). Rava said: We learned in the mishna that people would close the doors, and we do not rely on a miracle to ensure that the courtyard not become overly crowded.

רַבִּי יַנַּאי בָּדֵיק וְעָבַר. רַבִּי יַנַּאי לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: לְעוֹלָם אַל יַעֲמוֹד אָדָם בְּמָקוֹם סַכָּנָה לוֹמַר שֶׁעוֹשִׂין לוֹ נֵס, שֶׁמָּא אֵין עוֹשִׂין לוֹ נֵס. וְאִם עוֹשִׂין לוֹ נֵס — מְנַכִּין לוֹ מִזְּכֻיוֹתָיו. אָמַר רַבִּי חָנִין: מַאי קְרָאָה? — ״קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכׇּל הָאֱמֶת״. רַבִּי זֵירָא בְּיוֹמָא דְשׁוּתָא לָא נָפֵיק לְבֵינֵי דִּיקְלֵי. אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה, שֶׁאִם יֶחֱלֶה אוֹמְרִים לוֹ: הָבֵא זְכוּת וְהִפָּטֵר. אָמַר מָר עוּקְבָא: מַאי קְרָאָה? — ״כִּי יִפּוֹל הַנּוֹפֵל מִמֶּנּוּ״ — מִמֶּנּוּ לְהָבִיא רְאָיָה. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״כִּי יִפּוֹל הַנּוֹפֵל מִמֶּנּוּ״ (מִמֶּנּוּ) — רָאוּי זֶה לִיפּוֹל מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, שֶׁהֲרֵי לֹא נָפַל, וְהַכָּתוּב קְרָאוֹ ״נוֹפֵל״. אֶלָּא, שֶׁמְגַלְגְּלִין זְכוּת עַל יְדֵי זַכַּאי וְחוֹבָה עַל יְדֵי חַיָּיב.

Rabbi Yannai would examine the ferry and cross. The Gemara comments that Rabbi Yannai acted in accordance with his reasoning stated elsewhere, as he said: A person should never stand in a place of danger saying that they on High will perform a miracle for him, lest in the end they do not perform a miracle for him. And, moreover, even if they do perform a miracle for him, they will deduct it from his merits. Rabbi Ḥanin said: What is the verse that alludes to this? When Jacob said: “I am not worthy of all the mercies, and of all the truth, which You have shown unto Your servant” (Genesis 32:11), and he explains: Since You have bestowed upon me so much kindness and truth, my merits have been diminished. Similarly, the Gemara relates that Rabbi Zeira would not go out and walk among the palm trees on a day when there was a southern wind blowing due to the fear that the trees might fall on him. In a similar vein, Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, said: A person should always pray that he will not become ill, as if he becomes ill they say to him: Bring proof of your virtue and exempt yourself. It is preferable for a person not to be forced to prove that he merits staying alive, as he might not be able to prove it. Mar Ukva said: What is the verse that alludes to this? As it says: “When you build a new house, then you shall make a parapet for your roof, that you bring not blood upon your house, if the fallen falls mimenu” (Deuteronomy 22:8). He explains: Mimenu, from him proof must be brought. When one falls from his previous situation, it is his own responsibility to prove his innocence and emerge unharmed. The school of Rabbi Yishmael taught: What is the meaning of the phrase: If the fallen falls from it? This person was destined to fall from that roof from the six days of Creation, it was ingrained into nature. As, although he did not yet fall, the verse calls him fallen. Nevertheless, the owner of the house is indicted for this, as merit is engendered by means of the innocent and guilt by means of the guilty.

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: חֲזִי דְּקָשָׁרֵית אִיסּוּרָא וְסַכַּנְתָּא. סְמַךְ עֲלַהּ אַבָּיֵי, וַאֲזַל נַסְבַהּ לְחוּמָה בְּרַתֵּיה דְּאִיסִי בְּרֵיהּ דְּרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, דְּנַסְבַהּ רַחֲבָא דְפוּמְבְּדִיתָא וּשְׁכֵיב, רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה וּשְׁכֵיב, וְנַסְבַהּ הוּא וּשְׁכֵיב. אָמַר רָבָא: וּמִי אִיכָּא דְּעָבֵיד עוֹבָדָא בְּנַפְשֵׁיהּ כִּי הַאי, וְהָא אִיהוּ דְּאָמַר: אָבִין — דְּסַמְכָא, יִצְחָק סוּמָּקָא — לָאו בַּר סַמְכָא. אָבִין — יֶשְׁנוֹ בַּחֲזָרָה, יִצְחָק סוּמָּקָא — אֵינוֹ בַּחֲזָרָה. וְעוֹד: אֵימַר דִּפְלִיגִי לְעִנְיַן מִילָה, בְּנִישּׂוּאִין מִי פְּלִיגִי?

Abaye said to Rav Yitzḥak: See to it that your report is accurate, as you are permitting an action that would otherwise constitute a prohibition and a danger. If the third baby should not be circumcised, doing so would be a prohibited labor and would endanger the life of the child. The Gemara comments: Abaye relied on this report and went and married Ḥuma, the daughter of Isi, son of Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda. Ḥuma had previously married Raḥava of Pumbedita, and he died, and then she married Rav Yitzḥak, son of Rabba bar bar Ḥana, and he died; and he, Abaye, married her nevertheless, without concern that she had been established to be a woman whose husbands die; and he died as well while married to her. Rava said: Is there anyone who performs an action like this and endangers himself by marrying such a woman? Wasn’t it he, Abaye, who said that Avin is reliable but Yitzḥak the Red, i.e., Rav Yitzḥak bar Yosef, is not reliable? He proceeds to explain the difference between them: Avin returns to Eretz Yisrael and hears whether the Sages there rescind their previous rulings, whereas Yitzḥak the Red does not return to Eretz Yisrael and never finds out if the Sages there rescind their rulings. And furthermore, say that they disagree with regard to whether a presumption is established by two or by three deaths due to circumcision, but do they necessarily argue with regard to marriage?

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? — לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ״ — יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ — הַנְהֵג בָּהֶן מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה, וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה, וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה, וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה, וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ, תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וְגוֹ׳״, וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יָדָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶךָ וְגוֹ׳״. אָמַר אַבָּיֵי: הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְעָלְתָה בְּיָדָן. כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָן.

The Sages taught: What is the meaning of that which the verse states: “And you shall gather your grain”? Because it is stated: “This Torah shall not depart from your mouths, and you shall contemplate in it day and night” (Joshua 1:8), I might have thought that these matters are to be understood as they are written; one is to literally spend his days immersed exclusively in Torah study. Therefore, the verse states: “And you shall gather your grain, your wine and your oil,” assume in their regard, the way of the world; set aside time not only for Torah, but also for work. This is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Shimon ben Yoḥai says: Is it possible that a person plows in the plowing season and sows in the sowing season and harvests in the harvest season and threshes in the threshing season and winnows in the windy season, as grain is separated from the chaff by means of the wind, and is constantly busy; what will become of Torah? Rather, one must dedicate himself exclusively to Torah at the expense of other endeavors; as when Israel performs God’s will, their work is performed by others, as it is stated: “And strangers will stand and feed your flocks, and foreigners will be your plowmen and your vinedressers” (Isaiah 61:5). When Israel does not perform God’s will, their work is performed by them themselves, as it is stated: “And you shall gather your grain.” Moreover, if Israel fails to perform God’s will, others’ work will be performed by them, as it is stated: “You shall serve your enemy whom God shall send against you, in hunger, in thirst, in nakedness and in want of all things” (Deuteronomy 28:48). Summing up this dispute, Abaye said: Although there is room for both opinions, many have acted in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, and combined working for a living and learning Torah, and although they engaged in activities other than the study of Torah, were successful in their Torah study. Many have acted in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yoḥai and were not successful in their Torah study. They were ultimately forced to abandon their Torah study altogether.

הַהוּא מִינָא דַּהֲוָה בְּשִׁבְבוּתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הֲוָה קָא מְצַעֵר לֵיהּ טוּבָא בִּקְרָאֵי. יוֹמָא חַד שְׁקַל תַּרְנְגוֹלָא, וְאוֹקְמֵיהּ בֵּין כַּרְעֵיהּ דְּעַרְסָא, וְעַיֵּין בֵּיהּ, סְבַר: כִּי מָטָא הַהִיא שַׁעְתָּא, אֶלְטְיֵיהּ. כִּי מְטָא הַהִיא שַׁעְתָּא — נָיֵים. אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ, לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֶעְבַּד הָכִי. ״וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו״ כְּתִיב. וּכְתִיב: ״גַּם עָנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב״.

The Gemara relates: A certain heretic who was in Rabbi Yehoshua ben Levi’s neighborhood would upset him by incessantly challenging the legitimacy of verses. One day, Rabbi Yehoshua ben Levi took a rooster and placed it between the legs of the bed upon which he sat and looked at it. He thought: When the moment of God’s anger arrives, I will curse him and be rid of him. When the moment of God’s anger arrived, Rabbi Yehoshua ben Levi slept. When he woke up, he said to himself: Conclude from the fact that I nodded off that it is not proper conduct to do so, to curse people, even if they are wicked. “His mercy is over all His creations” (Psalms 145:9) is written even with regard to sinners. Moreover, it is inappropriate to cause the punishment of another, as it is written: “Punishment, even for the righteous, is not good” (Proverbs 17:26), even for a righteous person, it is improper to punish another.

אין ראוי לעבוד השם על דרך הסתפק או שאלת מופת ונסיון, כי אין רצון השם לעשות נסים לכל אדם ובכל עת, ואין ראוי לעבדו על מנת לקבל פרס, אלא אולי ימצא בעבודתו ולכתו בדרכי התורה צער ואסון וראוי שיקבל הכל במשפט צדק.

כי הנס אינו חל אלא בחסרון הטבע, ועיקר יצירת האדם בנוי על מדת הטבע, ועל כן יצטרך שיעשה האדם פעולות וענינים שיהיו הכנות להשיג בהן חפצו... ואע"פ שישראל לא היו צריכין לזאת, לפי שלא היה נצחונן בדרך המנהג והטבע כי אם על פי הזכות והעונש... מ"מ באה מצות התורה לישראל לעשות כל השתדלותם בהכנות האלה ואחר כך למסור הענין למי שהתשועה לו, כי התורה לא תסמוך על הנס לעולם.

אַךְ מַהוּת הַבִּטָּחוֹן הִיא מְנוּחַת נֶפֶשׁ הַבּוֹטֵחַ וְשֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ סָמוּךְ עַל מִי שֶׁבָּטַח עָלָיו שֶׁיַּעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַנָּכוֹן לוֹ בָּעִנְיָן אֲשֶׁר יִבְטַח עָלָיו כְּפִי יְכָלְתּוֹ וְדַעְתּוֹ בְּמָה שֶׁמֵּפִיק טוֹבָתוֹ.

אֶחָד הַגַּג וְאֶחָד כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה וְרָאוּי שֶׁיִּכָּשֵׁל בָּהּ אָדָם וְיָמוּת. כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה לוֹ בְּאֵר אוֹ בּוֹר בַּחֲצֵרוֹ בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַיִם בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ מַיִם חַיָּב לַעֲשׂוֹת חֻלְיָא גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים. אוֹ לַעֲשׂוֹת לָהּ כִּסּוּי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפּל בָּהּ אָדָם וְיָמוּת. וְכֵן כָּל מִכְשׁל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנַת נְפָשׁוֹת מִצְוַת עֲשֵׂה לַהֲסִירוֹ וּלְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ וּלְהִזָּהֵר בַּדָּבָר יָפֶה יָפֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ט) "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ". וְאִם לֹא הֵסִיר וְהֵנִיחַ הַמִּכְשׁוֹלוֹת הַמְּבִיאִין לִידֵי סַכָּנָה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר בְּ(דברים כב ח) "לֹא תָשִׂים דָּמִים": הַרְבֵּה דְּבָרִים אָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. וְכָל הָעוֹבֵר עֲלֵיהֶן וְאוֹמֵר הֲרֵינִי מְסַכֵּן בְּעַצְמִי וּמַה לַּאֲחֵרִים עָלַי בְּכָךְ אוֹ אֵינִי מַקְפִּיד בְּכָךְ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

This requirement applies to a roof, and similarly, to any place that might present a danger and cause a person to stumble and die. For example, if a person has a well or a cistern in his courtyard, he must erect a sand wall ten handbreadths high around them or make a cover for them, so that a person will not fall in and die. Similarly, it is a positive mitzvah to remove any obstacle that could pose a danger to life, and to be very careful regarding these matters, as Deuteronomy 4:9 states: "Beware for yourself; and guard your soul." If a person leaves a dangerous obstacle and does not remove it, he negates the observance of a positive commandment, and violates the negative commandment: "Do not cause blood to be spilled." Our Sages forbade many matters because they involve a threat to life. Whenever a person transgresses these guidelines, saying: "I will risk my life, what does this matter to others," or "I am not careful about these things," he should be punished by stripes for rebelliousness.

ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש אם מת אדם בפשעו כגון שמתקוטט עד שהורגים אותו עתיד ליתן את הדין שגרם לעצמו מיתה או אם הולך למקום סכנה כגון על קרח בימות החורף אם נפל במים ויטבע או בחורבה ישנה הלך ונפלה עליו וכן המתקוטט עם אדם אלם ורוצח ומגזם לו וזה מחרפו ומכעיסו כל אלה עתידין ליתן את הדין שגרמו מיתה לעצמן להתקוטט עם מי שהשעה משחקת לו או שמתקוטט עם מכשפים ומכשפות ועם מענישים ונענשים על ידם ובני אדם שהם מועט ונלחמים עם גבורים ומרובים. יכול אף כמו שציוו רב ושמואל על דבר רב אדא בר אהבה שאותו שהיה בעל שבעה ראשים שנפלו לו ת"ל אך את דמכם לנפשותיכם אך חלק כיון שידעו רב ושמואל שזכותו של רב אדא בר אהבה מרובה לא קבלו אותו אמר מוטב שיכנס ולא יפול החורבה אע"פ כן הוא כעוס:

וְכֵן נֹאמַר בְּעִנְיַן הַבְּרִיאוּת וְהַחֹלִי כִּי עַל הָאָדָם לִבְטֹחַ בַּבּוֹרֵא בָּזֶה וּלְהִשְׁתַּדֵּל בְּהַתְמָדַת הַבְּרִיאוּת בַּסִּבּוֹת אֲשֶׁר מִטִּבְעָן זֶה וְלִדְחוֹת הַמַּדְוֶה בְּמָה שֶׁנָּהֲגוּ לִדְחוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה (שמות כא יט) וְרַפֹּא יְרַפֵּא מִבְּלִי שֶׁיִּבְטַח עַל סִבּוֹת הַבְּרִיאוּת וְהַחֹלִי שֶׁהֵן מוֹעִילוֹת אוֹ מַזִּיקוֹת אֶלָּא בִּרְשׁוּת הַבּוֹרֵא.

וְעִם בֵּרוּר אֱמוּנָתוֹ כִּי עִנְיָנוֹ מָסוּר אֶל גְּזֵרוֹת הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה וְשֶׁבְּחִירַת הַבּוֹרֵא לוֹ הִיא הַבְּחִירָה הַטּוֹבָה הוּא חַיָּב לְהִתְגַּלְגֵּל לְסִבּוֹת תּוֹעֲלוֹתָיו וְלִבְחֹר הַטּוֹב כַּנִּרְאֶה לוֹ מִן הָעִנְיָן וְהָאֱלֹהִים יַעֲשֶׂה מָה שֶׁקָּדְמָה בּוֹ גְּזֵרָתוֹ. וְהַדּוֹמֶה לָזֶה כִּי אָדָם אַף עַל פִּי שֶׁקִּצּוֹ וּמִדַּת יָמָיו קְשׁוּרִים בִּגְזֵרַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ יֵשׁ עַל הָאָדָם לְהִתְגַּלְגֵּל לְסִבּוֹת הַחַיִּים בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וּמַלְבּוּשׁ וּבְמָעוֹן כְּפִי צָרְכּוֹ וְלֹא יַנִּיחַ אֶת זֶה עַל הָאֱלֹהִים שֶׁיֹּאמַר אִם קָדַם בִּגְזֵרַת הַבּוֹרֵא שֶׁאֶחְיֶה יַשְׁאִיר נַפְשִׁי בְּגוּפִי מִבְּלִי מָזוֹן כָּל יְמֵי חַיַּי וְלֹא אֶטְרַח בְּבַקָּשַׁת הַטֶּרֶף וַעֲמָלוֹ. וְכֵן אֵין רָאוּי לָאָדָם לְהִכָּנֵס בְּסַכָּנוֹת בְּבִטְחוֹנוֹ עַל גְּזֵרַת הַבּוֹרֵא וְיִשְׁתֶּה סַמֵּי הַמָּוֶת אוֹ שֶׁיְּסַכֵּן בְּעַצְמוֹ לְהִלָּחֵם עִם הָאֲרִי וְהַחַיּוֹת הָרָעוֹת לְלֹא דֹּחַק אוֹ שֶׁיַּשְׁלִיךְ עַצְמוֹ בַּיָּם אוֹ בָּאֵשׁ וְהַדּוֹמֶה לָזֶה מִמַּה שֶׁאֵין הָאָדָם בָּטוּחַ בָּהֶן וִיסַכֵּן בְּנַפְשׁוֹ. וּכְבָר הִזְהִירָנוּ הַכָּתוּב מִזֶּה בַּמֶּה שֶׁאָמַר (דברים ו טז) לֹא תְנַסּוּ אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם וְגוֹ׳ כִּי אֵינֶנּוּ נִמְלָט בָּזֶה מֵאֶחָד מִשְּׁנֵי דְּבָרִים.

With clear faith that his matters are given over to the decrees of the Creator, and that the Creator's choice for him is the best choice, it is also his duty to be engaged in means which appear to be beneficial to him and to choose what seems to be the best choice under the circumstances, and the Al-mighty will do according to what He has already pre-decreed. An example of this: Even though a human being's end and length of his days are determined by the Creator's decree, nevertheless, it is a man's duty to pursue means to survive such as food and drink, clothing, and shelter according to his needs, and he must not leave this to the Al-mighty, and think: "if the Creator has predecreed that I will live, then my body will survive without food all the days of my life, therefore I will not trouble myself in seeking a livelihood and toiling in it". Likewise, one should not put himself in danger while trusting on the decree of the Creator [that he will live a set time], drinking poisonous drink or going to battle lions or other dangerous animals without necessity, or to cast himself into the sea or into fire, or other similar things that a man is not sure of them and puts his life in danger. And the verse has already warned us in saying "You shall not try the L-ord, your G-d" (Devarim 6:16), because either one of two things will happen.

וְהַהַקְדָּמָה הָרְבִיעִית שֶׁתִּהְיֶה הַשְׁגָּחָתוֹ חֲזָקָה וְהִשְׁתַּדְּלוּתוֹ גְּדוֹלָה לְקַיֵּם מָה שֶׁחִיְּבוֹ בּוֹ הַבּוֹרֵא מֵעֲבוֹדָתוֹ וְלַעֲשׂוֹת מִצְווֹתָיו וּלְהִזָּהֵר מֵאֲשֶׁר הִזְהִירוֹ מִמֶּנּוּ כְּפִי מָה שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ שֶׁיִּהְיֶה הַבּוֹרֵא מַסְכִּים לוֹ בְּמָה שֶׁהוּא בּוֹטֵחַ עָלָיו בּוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (משנה אבות ב ד) עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנְךָ כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִרְצוֹנוֹ, בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ. וְכַאֲשֶׁר נִסְתַּכֵּל בְּצֹרֶךְ הָאָדָם לְסַבֵּב וּלְהִתְגַּלְגֵּל לִגְמַר עִנְיָנָיו נִמְצָאֵהוּ בִּרְאוּת הָעַיִן. כִּי הַצָּרִיךְ אֶל הַמָּזוֹן כְּשֶׁיּוּשַׁם לְפָנָיו הַמַּאֲכָל כָּרָאוּי לוֹ אִם לֹא יִתְגַּלְגֵּל לְאָכְלוֹ בְּהַגְבָּהָתוֹ אֶל פִּיו וְלָעֳסוֹ לֹא יְשַׁבֵּר רַעֲבוֹנוֹ. וְכֵן הַצָּמֵא בְּצָרְכּוֹ אֶל הַמַּיִם וְכָל שֶׁכֵּן אִם יִמָּנַע הַמַּאֲכָל מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּתְגַּלְגֵּל לְתַקְּנוֹ בִּטְחִינָה וְלִישָׁה וַאֲפִיָּה וְהַדּוֹמֶה לָזֶה. וְיוֹתֵר גִּלְגּוּל מִזֶּה וְקָשֶׁה אִם יִצְטָרֵךְ לִקְנוֹתוֹ וּלְתַקְּנוֹ. וְיוֹתֵר מִזֶּה עוֹד אִם לֹא יִזְדַּמְּנוּ לוֹ הַדָּמִים שֶׁיִּקְנֶה אוֹתוֹ בָּהֶם וְיִצְטָרֵךְ לְגִלְגּוּל וּלְסִבּוּב גָּדוֹל מִמָּה שֶׁזָּכַרְנוּ קֹדֶם שֶׁיִּשְׁתַּכֵּר בְּדָמִים אוֹ שֶׁיִּמְכֹּר מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לוֹ מֵחֲפָצִים וְקִנְיָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. וְהָעִלָּה אֲשֶׁר בַּעֲבוּרָהּ חִיֵּב הַבּוֹרֵא אֶת הָאָדָם לְחַזֵּר וּלְסַבֵּב עַל סִבּוֹת הַטֶּרֶף וּשְׁאָר מָה שֶׁהוּא צָרִיךְ אֵלָיו לִשְׁנֵי פָּנִים. אֶחָד מֵהֶם מִפְּנֵי שֶׁחִיְּבָה הַחָכְמָה בְּחִינַת הַנֶּפֶשׁ בַּעֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים וּבְהַמְרוֹתוֹ בָּחַן אוֹתָהּ בְּמָה שֶׁמַּרְאֶה זֶה מִמֶּנָּה וְהוּא הַצֹּרֶךְ וְהַחֶסְרוֹן אֶל מָה שֶׁהוּא חוּץ לָהּ מִמַּאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וּמַלְבּוּשׁ וּמָעוֹן וּמִשְׁגָּל וְצִוָּה אוֹתָם לְחַזֵּר עֲלֵיהֶם לַהֲבִיאָם בְּסִבּוֹת הַמּוּכָנוֹת לָהֶם עַל פָּנִים מְיֻחָדִים וְעִתִּים יְדוּעִים. וּמָה שֶׁגָּזַר הַבּוֹרֵא שֶׁיִּגָּמֵר לָאָדָם מֵהֶם יִגָּמֵר וְיִשְׁלַם בְּהַשְׁלָמַת הִזְדַּמְּנוּת הַסִּבּוֹת. וַאֲשֶׁר לֹא גָּזַר לוֹ לְהִגָּמֵר בָּהֶם לֹא יִגָּמֵר וְיִמָּנְעוּ מִמֶּנּוּ הַסִּבּוֹת.

(4) That one is very careful and makes a great effort to fulfill what the Creator required of him in His service, to do his mitzvot and to guard oneself from what He has forbidden, just like he seeks that the Creator agrees to do with him in that which he trusts Him, as our sages said "make His will your will so that He will make your will His will, nullify your will to His will so that He will nullify the will of others to your will" (Avot 2:4). When we examine the need for a man to pursue means and exert himself to complete his needs, we can see with our own eyes that for one who needs food and proper food is served before him, if he does not exert himself to eat it by lifting the food to his mouth, chewing it, etc., he will not break his hunger. Likewise for someone thirsty, who needs water. And all the more so, if he has no food prepared, until he needs to exert himself through milling flour, kneading, baking, etc . And more so, if he needs to buy the food and prepare it. And even more still, if he has no money to buy them and will need even greater exertion to pursue means to earn the money or to sell the amount he needs from the objects he uses or his other possessions, or the like. There are two reasons why the Creator obligated a man to pursue means and exert himself for his livelihood and other needs. (1) Divine wisdom required the testing of man in the service of G-d or rebellion against Him. Therefore, G-d tests man with what demonstrates his choice in this - needs and lacking for external things such as food, drink, clothing, shelter, and sexual relations. G-d commanded man to pursue and attain them through the available means in specific ways (according to the torah - ML) and at specific times. What G-d has decreed that man will attain of them, man will attain fully after the completion of the prepared means. That which has not been decreed that he will attain - he will not attain, and the necessary means will be withheld.

שכן ארץ ורעה אמונה יאמר אע"פ שאני מזהירך שתבטח בהש"י שיפיק לך ההכנות ואחר כך שתעשה המעשה הטוב איני אומר שתניח מלאכתך ועסקיך בענין פרנסתך לגמרי בשביל המעשה הטוב שאם כן במה תתפרנס ותחיה, ועל כן אמר שכן ארץ כלומר עם היות שאתה בוטח בשם יתעלה ועושה הטוב אל תתרשל בעסק הפרנסה והמחיה כי טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך. וכבר דרשו ז"ל (אבות פ"ג) אם אין קמח אין תורה, באו לומר כי מבלעדי הפרנסה וספוק צרכי בני אדם לא יוכלו לעבוד את השם יתעלה ולתת אל התורה חוקה:

אִם שָׂם עַל לִבּוֹ שֶיִּהְיֶה כָּל גּוּפוֹ וְאֵיבָרָיו שְׁלֵמִים בִּלְבַד וְשֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים עוֹשִׂין מְלַאכְתּוֹ וַעֲמֵלִין לְצָרְכּוֹ אֵין זוֹ דֶּרֶךְ טוֹבָה. אֶלָּא יָשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיְּהֵא גּוּפוֹ שָׁלֵם וְחָזָק כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה נַפְשׁוֹ יְשָׁרָה לָדַעַת אֶת ה'.

ויורהו ה' עץ, אמרו חז"ל שהיה עץ מר, הראה כי הנס הוא הפך הטבע, שהטבע לא יעשה דבר רק ע"י הסבות והאמצעיים הנכונים לזה עפ"י הטבע, וכ"ש שלא יושג דבר ע"י אמצעיים המתנגדים אל התכלית, אבל בדרך הנסיי הוא בהפך, שבמה שהוא מכה, בו הוא מרפא, כמו שרפא שחין חזקיה בדבלת תאנים, ומי יריחו ע"י צלוחית מלח, ונשיכת הנחשים השרפים ע"י נחש הנחשת וכמ"ש חז"ל, וע"כ רפא מי מרה בעץ מר ותהלוכות הגוף נתון תחת הטבע, ותהלוכות הנפש תחת הנס ולמעלה מן הטבע, ומי מרה נעשו מרים עפ"י הנס, כי זה היה ע"י חטא הנפש בדעות ואמונות, הומתקו ע"י מרירות טבעי מעץ מר, שהוא משל על מרירות הגוף בהכנעה ובצום ובתשובה, עד שהגוף שהוא עץ השדה ונמשל לצומח, המר לו מאד, עי"כ המתיק מרירות הנפש ויהי לה למרפא, כמו שמרירות העץ המתיק את המים:

בצר לי אקרא ה', שאז צריך אני לתפלה ואקראהו מתוך הצרה, ואל אלהי אשוע, לישועה, ואז ישמע מהיכלו קולי, על ידי תפלה וימהר להושיע, והנה פסוק זה הוא פסוק חרוזי שיכפל בכל מאמר, המליץ מצייר פה ישועת ה' שיושיעהו ע"י אמצעיים טבעיים בדרך הטבע, ובא הציור שבעת שקורא אל ה' מתוך צרתו יכין ה' אחת מן הסבות הטבעיות שעל ידו יושע מן הצרה הזאת, אבל הסבה הזאת עצמה שהוכנה לתשועתו תסבב לו צרה אחרת עפ"י הטבע וצועק שנית ומזמין ה' סבה אחרת שינצל גם מרעה זאת, ושוב יתעורר ע"י הסבה השנית רעה אחרת משתלשלת ממנה כפי הטבע ויצעק בפעם השלישית ויושיעהו גם מזאת, בענין שמרעה אל רעה יצא וה' הושיעהו בכל פעם, והעמיד הציור הזה במשל, שבעת הקיפוהו אויביו וצרו עליו וצעק אל ה' הכין ה' רעש הארץ שפתחה הארץ את פיה וירדו אויביו חיים שאולה, ונצול מצרתו, אבל ע"י הרעש נסתבב שריפת אש, כדרך הררי עד שמוריקים אש וגפרית בעת הרעש

וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים. וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת. וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה׳ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וְגוֹ׳, כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְגוֹ׳״.

It is a well-known Rabbinic statement that the purpose of the creation of this world is that the Holy One, blessed is He, desired to have an abode in the lower worlds. Clearly, the purpose of the hishtalshelut of the worlds and their descent, degree by degree, is not for the sake of the higher worlds, because for them this is a descent from the light of His Countenance, blessed be He. But the ultimate purpose [of creation] is this lowest world, for such was His will, blessed be He, that He shall have satisfaction when the sitra achara is subdued and the darkness is turned to light, so that the Divine light of the En Sof, blessed is He, shall shine forth in the place of the darkness and sitra achara throughout this world, all the more strongly and intensely, with the excellence of light emerging from darkness, than its effulgence in the higher worlds, where it shines through “garments” and in concealment of the Countenance, which screen and conceal the light of the En Sof, blessed is He, in order that they should not dissolve out of existence. For this purpose, the Holy One, blessed is He, gave to Israel the Torah which is called “might” and “strength,” as the Rabbis, of blessed memory, have said that the Almighty puts strength into the righteous in order that they may receive their reward in the hereafter, without being nullified in their very existence, in the Divine light that will be revealed to them in the hereafter without any cloak, as is written, “Your teacher shall no longer be concealed from you [literally: He will not conceal Himself from you with robe and garment]…but your eyes shall see your Teacher.” It is also written, “For they shall see eye to eye…” and “You shall no longer have the sun for light by day…for the Lord shall be to you for an everlasting light….”

מִסּוֹד גְּדֻלַּת הַתַּנָּא הָאֱלקִי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי זַ''ל:

אבל כמה צריך האדם להיות נזהר שהמדה היקרה הזאת שהיא אור העולם לא תהפך לרועץ, שלא תהי' הסבה לעצלות ולשפלות ידים, שהוא ההיפוך מההשלמה האמיתית של האדם. ע"כ כל מה שהאדם יותר דבק בקונו ויותר נאזר במדת הבטחון בשם ד', ראוי לו ביותר להראות זהירותו וזריזותו בכל הנוגע לפעולות אדם, למען ידעו כל העם כי העטרה הגדולה של מדת הבטחון, ככל המדות הקדושות הנמשכות מדעת ד' ויראתו הטהורה, רק את הטוב יביאו להולכי בדרך ד' באמת ואין עמן מכשול.

לא לבד להוסיף זהירות במקום שאפשר לתקן לבא אל המבוקש ראוי להיות זהיר, כ"א למנע ג"כ לגמרי הליכה ועסק שיש בו מצד ילדי הזמן חשש סכנה. וביותר צריך להדרכה זו מי שכבר נתרומם מעל דרכי החיים הטבעיים, שבמקום שיש מטרה שם הניסים מוכנים לפניו כמו רבי זירא, דבדיק נפשיה בתנורא שגירא ולא שלטה ביה נורא. איש כזה עלול הוא לשכח את הטבע שהוא חותם האלהי של ההנהגה. ע"כ דוקא עליו מוטלת החובה הקדושה שבהנהגה התמידית יהיה מדייק בתכלית להיות זהיר בכל ארחות הטבע, להתרחק מכל סכנה טבעית, וממילא שלא לעזוב שום השתדלות טבעית להטבת המצבים של הכלל והפרט, כדי להורות לכל באי עולם שהבטחון רק יוסיף עז ועצמה, וגילוי יד ד' אשר על עבדיו יעודד רוחם ביתר שאת להתהלך בארחות החיים ע"פ חקי עולם שחקק ד' בעולמו.

אמנם הסבה המביאה את האדם לבא למדה העליונה והצרופה של הבטחון השלם היא גבורת הנפש שע"פ חשבון ודעת אין לו לאדם להתירא משום דבר גם הדברים שנראים שהם רעים בעיניו, כי הלא לא יעשה דבר אם ד' לא צוה. ע"כ משום דנכון לבו בטוח בד', שאפילו אם יאונה חלילה דבר הנראה רע אינו רע באמת, ע"כ משמועה רעה לא ירא.

ויחל משה, אר"א מלמד שהתפלל משה עד שהוחלה. הורה שכ"כ גברה ההשחתה, עד שההשתדלות להחזירם למצב טוב והגון הראוי להתקיים ולבא לתכליתן לא יבא ע"י השתדלות ממוצעת שראויה למנהיג גדול לעבוד כפי כוחו, כ"א צריך כעת שתהי' העבודה בהחזרתם למוטב יותר מכפי הכח הטבעי. ע"כ היתה התפילה בזה עוברת גבול הכוחות הטבעיים שבגוף עד שהוחלה.