מחשבה

ביאור התואר איש חי רב פעלים

מקורות יהודיים חוקרים את משמעות הביטוי "איש חי רב פעלים" כפי שהוא מופיע במקורות תנ״כיים ורבניים. המקורות דנים כיצד הביטוי הזה מאפיין אדם שמעשיו מבטאים חיות רוחנית, דבקות מתמדת בעבודת ה׳, והשפעה פעילה על הזולת באמצעות פעולותיו.

כל פרטי מעשיו ודבוריו ומחשבותיו כל עת ורגע

16 מקורות · 14 מאומתים

נפתח כדף עבודה — חקור, הוסף הערות וייצא.

מה אומרים המקורות

מקור הכינוי 'איש חי רב פעלים' הוא בתיאור בניהו בן יהוידע, והגמרא בברכות י״ח א דורשת שהצדיקים נקראים 'חיים' אף במיתתם, ומביאה את הפסוק על בניהו כדוגמה לכך שהוא הכה את שני אראל מואב וירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג - מעשי גבורה המבטאים את תוארו 'רב פעלים'.

מדרשים העוסקים בחסרות ויתרות מפרשים את הכתיב המלא 'חי' (ולא 'חיים') כרומז לכך שהצדיקים במיתתם קרויים חיים, ואת 'רב פעלים' מפרשים כמי שהרבה פעלים בתורה, ומסבירים את מעשה הריגת הארי בבור כאלגוריה לכך שבניהו כתב את התורה כולה ביום אחד בהיותו 'בור סיד' (מדרשים, מדרש חסרות ויתרות).

רש"י בפירושו למעשה אביגיל מפרש את הצירוף 'איש חי' כמתאר אדם זריז וחשוב, ומביא כראיה את אותו תיאור של בניהו בן יהוידע 'בן איש חי רב פעלים' - חי ומזורז, בעל מעשים (רש"י על שמואל א כ״ה:ו׳:א׳).

חידושי הרד"ל, בדרשו על יוסף, מקשר אף הוא את התואר 'חי' לצדיק, בהביאו כסימוכין את אותו הכתוב 'איש חי רב פעלים' (חידושי הרד״ל על בראשית רבה צ״ד:ג׳:ג׳).

מעבר למקור המילולי, שורה של מקורות מחשבתיים מבארים את מהות החיוניות שבתואר 'איש חי': נפש החיים מבאר שעצם נפיחת נשמת החיים היא שהופכת את האדם מעפר דומם ל'איש חי' המסוגל לנוע ולדבר (נפש החיים, שער א ד׳:ב׳); מסילת ישרים מתאר את מדרגת הקדושה כדבקות מתמדת בה' הנעשית מתוך פעלים גשמיים מתעלים (מסילת ישרים כ״ו:ט״ו-ט״ז); ותומר דבורה קובע שעיקר ה'צלם ודמות' העליון הם פעולותיו של האדם ולא רק תבנית גופו (תומר דבורה א׳:א׳).

בכיוון דומה, הכתב והקבלה מבחין בין התואר 'איש', המורה על נטייה טבעית למעלה ולעמידה בדיבור ובמעשה, לבין 'אדם' הנוטה לפחיתות (הכתב והקבלה, במדבר כג יט); ושם משמואל מונה את 'איש' כאחד מארבעה שמות המבטאים את כוח השכל השולט על הגוף, מלשון 'איש נעמי' ו'בעל הבית' (שם משמואל, ויקרא תזריע תרע"א).

הרמב"ם מבאר כיצד נקנית הדרך הבינונית של תכונות הנפש - על ידי הרגל, חזרה ושינון במעשים, עד שהדעות נקבעות בנפש ונעשות קלות, וזוהי דרך ה' (משנה תורה, דעות ז), ומוסיפים על כך הרעיון הרעיוני של 'רב פעלים' - ריבוי עשייה מתמדת לעשיית הטוב.

מקור 1 · חז״ל
מאומת

Berakhot 18a

ברכות י״ח א — ד"ה אֲמַר לֵיהּ

Berakhot 18a:14

חז״ל דנים במשמעות המונח ״חיים״ ביחס לצדיקים; הסוגיה מאפשרת להרחיב את ״איש חי״ כחיות רוחנית הניכרת במעשיו.

אֲמַר לֵיהּ: וּמִי יָדְעִי כּוּלֵּי הַאי? וְהָא כְּתִיב: ״וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה״! אֲמַר לֵיהּ: אִם קָרִיתָ — לֹא שָׁנִיתָ. אִם שָׁנִיתָ — לֹא שִׁלַּשְׁתָּ. אִם שִׁלַּשְׁתָּ — לֹא פֵּירְשׁוּ לְךָ. ״כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמוּתוּ״ — אֵלּוּ צַדִּיקִים שֶׁבְּמִיתָתָן נִקְרְאוּ חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג״.

Rabbi Yonatan said to him: Do the dead know so much? Isn’t it stated: “And the dead know nothing” (Ecclesiastes 9:5)? Rabbi Ḥiyya said to him: If you read the verse, you did not read it a second time, and if you read it a second time, you did not read it a third time, and if you read it a third time, they did not explain it to you properly. The meaning of the verse: “For the living know that they will die, and the dead know nothing and have no more reward, for their memory has been forgotten” (Ecclesiastes 9:5): For the living know that they will die, these are the righteous, who even in their death are called living. An allusion to this is as it is stated: “And Benayahu, son of Yehoyada, son of a valiant man of Kabze’el, who had done mighty deeds, he smote the two altar-hearths of Moab; he went down also and slew a lion in the midst of a pit in time of snow” (II Samuel 23:20).

מקור 2 · חז״ל
attested

Various midrashim

מדרשים, מדרש חסרות ויתרות

Various midrashim

הקטע מפרש את התואר ״איש חי״ על פי הכתוב ״חי״, מפני שצדיקים נקראים חיים אף במיתתם, ואת ״רב פעלים״ על שם שהרבה לפעול בתורה; עוד הוא מדמה זאת לאדם שירד והכה אריה בתוך הבור, ומבאר שמדובר במי שהיה כבור סיד שאינו מאבד טיפה וכתב את התורה ביום אחד.

בן איש חיל, חי כתיב, למה שהצדיקים במיתתם קרוים חיים. רב פעלים שהרבה פועלים בתורה. מהוא והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור, יש אדם שהוא יכול להרוג את הארי בתוך הבור. אלא אמרו עליו שהיה בור סיד שכתב את התורה ביום אחד.

מקור 3 · חז״ל
מאומת

Midrash Tanchuma, Lech Lecha 9

מדרש תנחומא, לך לך ט׳:א׳-ב׳ — ד"ה ‎וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל

Midrash Tanchuma, Lech Lecha 9:1-2

אברהם אבינו מוצג כאדם הפועל בעולם ומקרב בני אדם לאמונה; זהו מקור מדרשי להבנת ״רב פעלים״ כהשפעה פעילה על הזולת.

‎וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בְּךָ צָרֵנוּ נְנַגֵּחַ בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ (תהלים מד, ו). אָמַר רַבִּי יִצְחָק: ב' שְׁנַיִם, כ' עֶשְׂרִים, אֵלּוּ כ״‎ב אוֹתִיּוֹת שֶׁבָּהֶם נִתְּנָה הַתּוֹרָה. אָמַר אַבְרָהָם: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִלּוּלֵי שֶׁשִּׁתַּפְתָּ כְּבוֹדְךָ עִמִּי וַעֲזַרְתָּנִי, מָה אָדָם אֶחָד כְּנֶגֶד תִּשְׁעָה מְלָכִים וְחֵילוֹתֵיהֶם? אֶלָּא אַתָּה נוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ, אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים, וַאֲנִי בְּשִׁמְךָ תָּרוּם קַרְנִי. מִנַּיִן? שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, הַלַּיְלָה נֶחֱלַק מֵאֵלָיו. רַבִּי בִנְיָמִין אָמַר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו, נִכְנַס בּוֹ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, הוּא חִלְּקוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: אַתָּה עָשִׂיתָ הֶרֶג בְּשׂוֹנְאַי מֵחֲצִי הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, חַיֶּיךָ, אֲנִי אֶעֱשֶׂה הֶרֶג בְּשׂוֹנְאֵי בָנֶיךָ מֵחֲצִי הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וּבְמִדָּה זוֹ אֲנִי פוֹרֵעַ לָהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה (שמות יב, כט). לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל.

And it came to pass in the days of Amraphel (Gen. 14:1). Scripture says elsewhere in reference to this verse: Through Thee do we push down our adversaries, through Thy name do we tread them under that rise up against us (Ps. 44:6). R. Isaac said: In the word bekha (“through Thee”) the letter bet equals two and the khaf twenty, corresponding to the twenty-two letters of the alphabet with which the Torah was given. Abraham cried out: Master of the Universe, if Your glory does not accompany me and assist me in this struggle, what can one man do against nine kings and their forces? He giveth power to the faint (Isa. 40:29); to some by means of a chariot and to others with horses (Ps. 20:8), but I lift up my horn through Your name. How do we know that He did so? It is so written: And he divided himself against them, he and his servants by night, and he smote them, and pursued them unto Hobah, which is on the left of Damascus (Gen. 14:15). Our sages maintained: The night divided itself of its own accord, while R. Benjamin held: The Holy One, blessed be He, who knows its hours and its moments, computed the night to the thickness of a single strand of a hair and divided it. The Holy One, blessed be He, said to Abraham: You slaughtered My enemies from the middle of the night until morning, so be assured I will bring death to the enemies of your descendants from the middle of the night until the morning. I shall exact retribution from them at that time, as it is written: And it came to pass at midnight that the Lord smote all the firstborn in the land of Egypt (Exod. 12:29). Hence Scripture says: And it came to pass in the days of Amraphel.

מקור 4 · חז״ל
מאומת

Yoma 28b

יומא כ״ח ב — ד"ה הָיוּ בְּמִצְרַיִם — יְשִׁיבָה עִמָּהֶם

Yoma 28b:7-9

הסוגיה מתארת את האבות והצדיקים כמי שכל ימיהם היו דבוקים בעבודת ה׳; מכאן כיוון לביאור ״איש חי״ כאדם שמעשיו מבטאים חיות מתמדת.

הָיוּ בְּמִצְרַיִם — יְשִׁיבָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל״. הָיוּ בַּמִּדְבָּר — יְשִׁיבָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל״. אַבְרָהָם אָבִינוּ, זָקֵן וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים״. יִצְחָק אָבִינוּ, זָקֵן וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק״. יַעֲקֹב אָבִינוּ, זָקֵן וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזּוֹקֶן״. אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם, זָקֵן וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכׇל אֲשֶׁר לוֹ״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שֶׁמּוֹשֵׁל בְּתוֹרַת רַבּוֹ. ״הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר״ — אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שֶׁדּוֹלֶה וּמַשְׁקֶה מִתּוֹרָתוֹ שֶׁל רַבּוֹ לַאֲחֵרִים. אָמַר רַב: קִיֵּים אַבְרָהָם אָבִינוּ כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקוֹלִי וְגוֹ׳״. אֲמַר לֵיהּ רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא לְרַב: וְאֵימָא שֶׁבַע מִצְוֹת? הָא אִיכָּא נָמֵי מִילָה! וְאֵימָא שֶׁבַע מִצְוֹת וּמִילָה! אֲמַר לֵיהּ: אִם כֵּן ״מִצְוֹתַי וְתוֹרוֹתָי״ לְמָה לִי?

When they were in Egypt there was a yeshiva with them, as it is stated: “Go and gather the Elders of Israel” (Exodus 3:16), indicating that there were Sages among them who studied Torah. And similarly, when they were in the desert, there was a yeshiva with them, as it is stated: “Gather for me seventy men from the Elders of Israel” (Numbers 11:16). Abraham our Patriarch was himself an Elder and would sit in yeshiva, as it is stated: “And Abraham was old, advanced in years” (Genesis 24:1). From the apparent redundancy of the terms old and advanced in years, it is derived that old means that he was a wise Elder and prominent in Torah, and advanced in years means that he was elderly. Similarly, Isaac our Patriarch was an Elder and sat in yeshiva, as it is stated: “And it came to pass when Isaac was old and his eyes were dim” (Genesis 27:1). Similarly, Jacob our Patriarch was an Elder and sat in yeshiva, as it is stated: “And Israel’s eyes were heavy with age” (Genesis 48:10). Eliezer, servant of Abraham, was an Elder and sat in yeshiva, as it is stated: “And Abraham said to his servant, the elder of his household, who ruled over all he had” (Genesis 24:2). Rabbi Elazar said: The verse means that he had mastery over the Torah of his master, having gained proficiency in all of the Torah of Abraham. That is the meaning of the verse: “He is Damascus [Dammesek] Eliezer” (Genesis 15:2). Rabbi Elazar said: The word Dammesek is a contraction of he who draws [doleh] and gives drink [mashke] to others from his master’s Torah. Apropos the previous statement, the Gemara cites that Rav said: Abraham our Patriarch fulfilled the entire Torah before it was given, as it is stated: “Because [ekev] Abraham hearkened to My voice and kept My charge, My mitzvot, My statutes and My Torahs” (Genesis 26:5). Rav Shimi bar Ḥiyya said to Rav: And say that the verse means that he fulfilled only the seven Noahide mitzvot and not the entire Torah. The Gemara asks: But isn’t there also circumcision that Abraham clearly observed, which is not one of the Noahide laws? Apparently, Abraham fulfilled more than just those seven. The Gemara asks: And say that he fulfilled only the seven mitzvot and circumcision. Rav said to him: If so, why do I need the continuation of the verse, that Abraham kept: My mitzvot and My Torah? That is a clear indication that he fulfilled mitzvot beyond the seven Noahide mitzvot, and apparently fulfilled the entire Torah.

מקור 5 · ראשונים
מאומת

Rambam, Human Dispositions 1:7

משנה תורה, דעות ז

Mishneh Torah, Human Dispositions 1:7

הרמב״ם מתאר את הדרך האמצעית ואת הצורך לעצב את המידות במעשה מתמשך; ״רב פעלים״ הוא מי שהטוב נעשה אצלו טבע פעיל.

וְכֵיצַד יַרְגִּיל אָדָם עַצְמוֹ בְּדֵעוֹת אֵלּוּ עַד שֶׁיִּקָּבְעוּ בּוֹ. יַעֲשֶׂה וְיִשְׁנֶה וִישַׁלֵּשׁ בַּמַּעֲשִׂים שֶׁעוֹשֶׂה עַל פִּי הַדֵּעוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת וְיַחֲזֹר בָּהֶם תָּמִיד עַד שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֵׂיהֶם קַלִּים עָלָיו וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם טֹרַח עָלָיו וְיִקָּבְעוּ הַדֵּעוֹת בְּנַפְשׁוֹ. וּלְפִי שֶׁהַשֵּׁמוֹת הָאֵלּוּ נִקְרָא בָּהֶן הַיּוֹצֵר וְהֵם הַדֶּרֶךְ הַבֵּינוֹנִית שֶׁאָנוּ חַיָּבִין לָלֶכֶת בָּהּ. נִקְרֵאת דֶּרֶךְ זוֹ דֶּרֶךְ ה'.

מקור 6 · ראשונים
מאומת

Rashi on I Samuel 25:6:1

רש"י על שמואל א כ״ה:ו׳:א׳

Rashi on I Samuel 25:6:1

רש״י מפרש «איש חי» כאדם זריז וחשוב, בעל מעשים, ומביא לכך את הפסוק «בן איש חי רב פעלים».

אָמְרוּ עַל טִבְחוֹ וְנִסְכּוֹ שֶׁתִּרְאוּ, כֵּן רָאוּי לְאִישׁ חַי, לְאִישׁ זָרִיז וְחָשׁוּב, כְּמוֹ (שְׁמוּאֵל ב כג:כ): ״בֶּן אִישׁ חַי רַב פְּעָלִים״, חַי וּמְזֹרָז, בַּעַל מַעֲשִׂים, עַד כָּאן):

מקור 7 · אחרונים
מאומת

Mesillat Yesharim 26

מסילת ישרים כ״ו:ט״ו-ט״ז — ד"ה כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר עִנְיַן הַקְּדֻשָּׁה הוּא

Mesillat Yesharim 26:15-16

הרמח״ל מגדיר את מידת הקדושה כמצב שבו האדם פועל בעולם הגשמי מתוך דבקות והכוונה לשם שמים; זהו יסוד מרכזי לביאור ״איש חי רב פעלים״.

כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר עִנְיַן הַקְּדֻשָּׁה הוּא שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם דָּבֵק כָּל כָּךְ בֵּאלֹהָיו, עַד שֶׁבְּשׁוּם מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לֹא יִפָּרֵד וְלֹא יָזוּז מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, עַד שֶׁיּוֹתֵר יִתְעַלּוּ הַדְּבָרִים הַגַּשְׁמִיִּים אֲשֶׁר יְשַׁמְּשׁוּ לְאֶחָד מִתַּשְׁמִישָׁיו בְּמָה שֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, מִמָּה שֶׁיּוֹרֵד הוּא מִדְּבֵקוּתוֹ וּמַעֲלָתוֹ בְּהִשְׁתַּמְּשׁוֹ מִדְּבָרִים גַּשְׁמִיִּים. וְאָמְנָם זֶה בִּהְיוֹת שִׂכְלוֹ וְדַעְתּוֹ קְבוּעִים תָּמִיד בִּגְדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְרוֹמְמוּתוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ, עַד שֶׁיִּמָּצֵא כְּאִלּוּ הוּא מִתְחַבֵּר לַמַּלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים מַמָּשׁ עוֹדֵהוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה. אַךְ אַחֲרֵי הֲכִינוֹ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל הֲכָנוֹת אֵלֶּה, אִם יַרְבֶּה לִדָּבֵק בְּתֹקֶף הָאַהֲבָה וְעֹצֶם הַיִּרְאָה בְּהַשְׂכָּלַת גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ וְעֹצֶם רוֹמְמוּתוֹ, יַפְרִיד עַצְמוֹ מֵעִנְיְנֵי הַחֹמֶר מְעַט מְעַט, וּבְכָל פְּעֻלּוֹתָיו וּבְכָל תְּנוּעוֹתָיו, יְכַוֵּן לְבָבוֹ אֶל מַצְפּוּנֵי הַהִתְדַּבְּקוּת הָאֲמִתִּי, עַד שֶׁיַּעֲרֶה עָלָיו רוּחַ מִמָּרוֹם וְיַשְׁכִּין הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אֶת שְׁמוֹ עָלָיו כְּמוֹ שֶׁעוֹשֶׂה לְכָל קְדֹשָׁיו.

The general principle of the matter: Holiness consists of one's clinging so much to his G-d that for any action he does, he will not separate nor budge from G-d, blessed be He, so that the physical things he uses will attain greater elevation than that which he diminishes in his clinging and level due to his using physical things. However this refers only to one whose mind and intellect is always fixed on G-d's greatness, blessed be He, and His exalted holiness, such that it is as if he is actually among the lofty angels while still in this world. But if after he has prepared himself with all these preparations, he persistently clings with powerful love and intense fear in pondering G-d's greatness and infinite exaltedness, he will separate himself from physical matters little by little and will direct his heart in all his actions and movements to the true inner clinging, until, a spirit from on high will pour upon him and the Creator will cause His Name to rest upon him, as He does with all of His holy ones.

מקור 8 · אחרונים
מאומת

Nefesh HaChayim, Gate I 4

נפש החיים, שער א ד׳:ב׳ — ד"ה אמנם יבין וידע ויקבע במחשבות לבו

Nefesh HaChayim, Gate I 4:2

נפש החיים מבאר את האדם כמי שממשיך חיות והשפעה לעולמות באמצעות מעשיו; זהו ביאור עמוק ל״איש חי״ ולכוחו של ״רב פעלים״.

אמנם יבין וידע ויקבע במחשבות לבו. שכל פרטי מעשיו ודבוריו ומחשבותיו כל עת ורגע. לא אתאבידו ח"ו. ומה רבו מעשיו ומאד גדלו ורמו. שכל א' עולה כפי שרשה לפעול פעולתה בגבהי מרומים בעולמות וצחצחות האורות העליונים. ובזה יובן הכתוב וייצר ה' אלקים את האדם עפר גו' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. ופשוטו של מקרא ודאי הוא כתרגומו והוה באדם לרוח ממללא. ור"ל שכאשר היה הגוף לבדו היה עדיין עפר ממש בלא שום חיות ותנועה: וכאשר נופח בו נשמת חיים. אז נעשה איש חי להתנועע ולדבר. ועיין רמב"ן בפי' התורה. אמנם בקרא ויהי באדם לא כתיב. אלא ויהי האדם לזאת יש מקום לפרשו ע"פי שנתבאר. שהאדם בנשמת החיים שבתוכו. הוא נעשה נפש חיה לרבוי עולמות אין מספר. שכמו שכל פרטי הנהגות הגוף ותנועותיו הוא ע"י כח הנפש שבקרבו. כן האדם הוא הכח ונפש החיה של עולמות עליונים ותחתונים לאין שיעור. שכולם מתנהגים על ידו כנ"ל:

Truthfully, one should understand and know and fix in his heart/mind’s thoughts, that every detail of his actions, speech and thoughts, in each instant and moment, are not for naught (heaven forefend). And how many are his actions and how great and exalted, that each one rises according to its root, to effect its result at the loftiest heights, in the worlds and highest levels of the heavenly lights [*]. And from this will be understood what is written (Bereshit 2:7): “And God-Elohi”m formed man [from] dust..., and blew into his nostrils the soul-Neshama of life, and man became a living soul-Neffesh.” The plain meaning of the text is definitely according to his translation: “and it was within man a speaking soul-Ruakh”, desiring to convey that when he was just a body, he was still actually dust without any life or movement. And when the soul-Neshama of life was blown within him, then he became a living person able to move about and speak. Refer to Nakhmanides’ commentary on the Torah. However, the text does not say “and it was in man” but rather “and it was the man.” For this reason there is room to explain it as we did, that the man with the living soul-Neshama that is within him, he becomes a living soul-Neffesh for a multitude of worlds without number. For just as all the details of the body and its movements are by the power of the soul-Neffesh within him, so too man is the power, the living soul-Neffesh for all the higher and lower worlds without limitation, that he drives all of them.

מקור 9 · אחרונים
מאומת

Tomer Devorah 1

תומר דבורה א׳:א׳ — ד"ה האדם ראוי שיתדמה לקונו

Tomer Devorah 1:1

תומר דבורה פותח בתיאור הנהגת האדם במידות הרחמים של הקב״ה; ״רב פעלים״ מקבל כאן משמעות של ריבוי חסד, סבלנות ותיקון היחסים עם הבריות.

האדם ראוי שיתדמה לקונו: הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י"ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ. תִּתֵּן אֱמֶת. אִם כֵּן רָאוּי שֶׁתִּמְצָאֶנָּה בוֹ י"ג מִדּוֹת אֵלּוּ. וְעַכְשָׁו נְפָרֵשׁ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת י"ג שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיֶינָה בוֹ:

Chapter 1 - That it is fitting for a person to resemble his Creator: It is fitting for a person to resemble his Creator and then he will be [configured] in the secret of the Highest Form, [both] in image and likeness. As if he is alike in his body but not in his actions, he betrays the Form; and they will say about him, "A lovely form, but ugly deeds." As behold, the essence of the Highest Image and Likeness is His actions. And what will it benefit him to have the structure of his limbs like the Highest Form, but not resemble his Creator in his actions? Therefore it is fitting that he should [make his actions] resemble the actions of the Crown (Keter), which are the thirteen highest traits of mercy. And they are hinted to in the secret of the verses (Michah 7:18-20), "Who is a power like You; He will again have mercy on us; You shall give truth." If so, it is fitting that these thirteen traits [also] be found in man. And now we will explain these thirteen actions that are fitting to be with him.

מקור 10 · אחרונים
מאומת

HaKtav VeHaKabalah, Numbers 23:19

הכתב והקבלה, במדבר כג יט

HaKtav VeHaKabalah, Numbers 23:19

הקטע מבחין בין «איש», שטבעו נוטה למעלות ולכן צפוי לקיים את הבטחותיו אלא אם תיווצר מניעה חיצונית, לבין «אדם», שטבעו נוטה לפחיתות ועלול להתחרט מעצמו; ומבאר שבקב״ה אין לא חשש של כזב וחוסר יכולת ולא של נחמה וחזרה מהבטחה.

אמנם אם הצדיק הגמור הי' מתולדתו במדרגת אדם, אין ספק שהוא יותר מעולה מבעלי תשובה ושפיר נאמר עליו אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון), וכאן אמר כי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, כי המתואר בשם איש כיון שמטבעו נוטה יותר אל המעלותיות, אם הוא יבטיח לחברו להיטיב עמו אין מן הספק שישתדל בכל עוז לשמור מוצא שפתיו ולשמור מבטחו, כי גם טבעו תכריחהו על כך ואין בו חשש פן יתנחם על הטובה אשר דבר לעשות עם רעהו אמנם מניעה מבחוץ תוכל להולד אשר ממנה יסובב לבלתי מלאת דבריו לטובה. אמנם המתואר בשם אדם כיון שנטיית טבעו יותר נוטה אל הפחיתיות הנה מלבד שאין מבטח עליו מצד תולדת מניעה שחוץ ממנו, כי יוכל להיות שיתילד בו מעצמו המניעה מהשלים דבורו, והיא הנחמה שתתרומם כעת עליו נטיית טבעו הפחיתית ותמנעהו מלשמור מוצא שפתיו, ואמר קרא שאין בו ית' חשש חסרון הבטחון אשר לאיש והוא הכזב ר"ל ההפסק וחסרון היכולת (כמו לא יכזבו מימיו) ועז"א כי לא איש אל ויכזב וכן אין בו ית' חשש חסרון בטחון אשר ישנו באדם והיא הנחמה, ועז"א ובן אדם ויתנחם.

מקור 11 · אחרונים
attested

Maharal

מהר"ל, תפארת ישראל פרק ג

Maharal

הקטע מבחין בין האדם לבין העליונים והתחתונים: העליונים שלמים בפועל, התחתונים אינם משתנים ממצב בריאתם, ואילו האדם נתון בכוח ויוצא אל הפועל; לכן שמו «אדם» קשור בהיותו עפר מן האדמה.

ונמצא לך ההפרש שיש בין האדם ובין כל הנמצאים התחתונים ועליונים, כי העליונים שלימותם בפועל, ואינם צריכים להוציא שלימותם אל הפועל, והתחתונים זולת האדם אין להם גם כן יציאה אל הפועל, כי מה שנבראו עליו אין השתנות ויציאה לפועל בהם, אך האדם הוא בכח, ויוצא אל הפועל, ויראה ששמו מורה על דבר העצמי לו, שהוא מיוחד בו האדם מכל. וזה שהוא נקרא אדם, על שהוא עפר מן האדמה...

מקור 12 · חסידות
מאומת

Likutei Moharan 282

ליקוטי מוהר"ן רפ״ב:ב׳ — ד"ה וְכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לִמְצֹא גַּם בְּעַצְמוֹ

Likutei Moharan 282:2

רבי נחמן מלמד לחפש נקודות טובות ולהחיות את האדם באמצעותן; מכאן ניתן לבאר ״איש חי״ כאדם המחיה את עצמו ואת סביבתו, ומתוך כך מרבה פעולה טובה.

וְכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לִמְצֹא גַּם בְּעַצְמוֹ. כִּי זֶה יָדוּעַ, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִזָּהֵר מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהַרְחִיק הָעַצְבוּת מְאֹד מְאֹד (כַּמְבֹאָר אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים), כִּי צָרִיךְ הָאָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְלָבוֹא לִידֵי שִׂמְחָה כַּנַּ"ל, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן מְעַט טוֹב, עַל־יְדֵי־זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, בִּבְחִינוֹת: וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ, כַּנַּ"ל. הַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁצְּרִיכִין לָדוּן אֲחֵרִים לְכַף זְכוּת, אֲפִלּוּ אֶת הָרְשָׁעִים, וְלִמְצֹא בָּהֶם אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת, וְעַל־יְדֵי־זֶה מוֹצִיאִין אוֹתָם בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת, בִּבְחִינַת: וְעוֹד מְעַט וְכוּ' וְהִתְבּוֹנַנְתָּ וְכוּ' כַּנַּ"ל, כְּמוֹ כֵן הוּא אֵצֶל הָאָדָם בְּעַצְמוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לָדוּן אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת, וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עֲדַיִן, כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִפֹּל לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם, רַק אַדְּרַבָּא יְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ, וִישַׂמַּח אֶת נַפְשׁוֹ בִּמְעַט הַטּוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ אֵיזֶה דָּבָר טוֹב,

2. Likewise, a person must find [some good point] within himself. It is known that a person must take care to be happy always and to keep very far away from depression {as has been explained in our works a number of times}. Thus, a person has to search and seek to find in himself some little bit of good in order to revive himself and to attain joy, as explained above. By searching until he finds a remaining little bit of good in himself, he genuinely moves from the scale of guilt to the scale of merit and can return [to God] in repentance. This, in the aspect of “In yet a little bit the wicked man is not; you will reflect upon his place and he will not be there,” as explained above. That is, just as has been explained above, that we must judge others favorably, even the wicked, and find in them some good point, and by doing so move them from the scale of guilt to the scale of merit, in the aspect of “in yet a little bit… you will reflect…”—the same applies with regard to oneself. A person has to judge himself favorably and find in himself some remaining good point, in order to give himself the strength to avoid falling completely, God forbid. On the contrary, he will revive himself and bring joy to his soul with the little bit of good he finds in himself—i.e., that once in his life he merited doing a mitzvah or good deed.

מקור 13 · חסידות
מאומת

שוחזר מתוך "Sefat Emet on the Torah, Chayei Sarah 5661 Chayei Sarah"

Sefat Emet, Genesis, Chayei Sara

שפת אמת, בראשית, חיי שרה ד׳:ג׳-ה׳ — ד"ה במדרש יודע ה' ימי תמימים כו'

Sefat Emet, Genesis, Chayei Sara 4:3-5

במדרש מבוארים שהימים התמימים הם הימים שבהם מתחדשת השפעת החיות בעולם, והצדיקים המתקנים את ימיהם בכל יום זוכים להשיג הידיעה של הקב"ה ובכך משכים שפע וברכה לכל העולם, וביום השבת שמיוחד לבני ישראל תמימי דרך אפשר להתחדש ולתקן את כל ימי השבוע, ועל ידי אמונה בהקב"ה כראוי יוצא כל איש מגדר קללה לברכה.

במדרש יודע ה' ימי תמימים כו' שנותיהם תמימים כו' פי' ימי תמימים שהם ימים שיש בהם שלימות כי מה שברא השי"ת עולם הזה להיות מתחדש בכל יום ושנה הוא לטובה כדי שיהי' הארה חדשה בכל זמן. וע"ז מברכין מחדש בכל יום מעשה בראשית. שאם הי' הבריאה מתנהג בלי שינוי. הי' מתרחק ע"י ריבוי הזמן. משורש החיות. לכן ברא השי"ת שיהי' בכל יום שפע חיות מחדש כנ"ל לכן צריך האדם לראות שיהי' לו עכ"פ הארה אחת חדשה בכל יום. ועי"ז זוכה להרגיש בכל יום דבר חדש. כי כל יום נמשך אחר התפעלות יום שמקודם. כדכתיב אם שמוע בישן תשמע בחדש. והנה הצדיקים מתקנים בכל יום כל מה שיכולין וע"ז נאמר בא בימים. שלא יש זמן שלא יקח ממנו דבר לעבודת השי"ת. וזה יודע ה' ימי תמימים שבכל שעה משיג השגה וידיעה מיוחדת ולכן מושכין שפע ונחל לכל העולם בכל יום שמקשרין כל הבריאה בשורשו וזהו ונחלתם לעולם תהי'. גם פרשנו כי כל יום נמשך אחר תיקון יום שקודם לו. נמצא מי שמתקן ימיו מוריש טובה לכל העולם. שעי"ז בא כל הבריאה למדריגה שלמעלה מזו כנ"ל: יש לפרש ימי תמימים הם שבתות השנה וימים טובים. שהם הימים שאין בהם מלאכה גשמיות וכל מה שנעשה בהם מתקשר ומתדבק בשורש החיות לכן נקראו ימי תמימים. גם נקראו ימי תמימים שהם מיוחדים רק לתמימי דרך. והם בני ישראל שנאמר עליהם ועמך כולם צדיקים [ונחלתם לעולם תהי' כי מיני' מתברכין כל שיתא יומין] כי שבת הוא התחדשות שמיוחד לבנ"י. לכן בנקל להתדבק בו בהשי"ת כי התחדשות כל יום הוא לכל הבריאה. לכן מתערב בה גשמיות. אבל התחדשות של שבת מיוחד לבני ישראל תמימי דרך כנ"ל. לכן אף שאין אדם מתקן בכל יום מה שצריך. ע"י שבת יוכל לבוא להתחדשות ולתקן כל ימי השבוע כנ"ל: במדרש ע"י ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לברוך. וכן בכל איש ע"י אמונה כראוי לעבודת השי"ת אדון כל. בודאי יוצא מכלל ארור לברוך וכן יוכל להוציא כל הנבראים מקללה. שכ' ז"ל שבגלות כל יום קללתו מרובה. וע"י אמונה בהשי"ת יוכל להוציא כל דבר לברכה. ואיתא עבד משכיל ימשול בבן מביש דרשו ז"ל על עבד אברהם. ונוכל לפרש כי בימות החול נקראו עבדים ובשבת בנים. ומ"מ הכנה לשבת הוא עבודה בחול. עבד משכיל בחול זוכה לבוא לשבת. ע"י שעובד בלב שלם ומשתוקק להתקשר בהשי"ת ולהטות כל המעשים אליו עי"ז זוכה להרגיש קדושת שבת ע"י הבושה שמבין שאינו כדאי לקבל שבת כראוי וע"י הבושה מתקרב להשי"ת וזוכה לקדושת שבת כנ"ל וזה עבד משכיל ימשול בבן מביש כנ"ל:

The Midrash on the verse “Hashem knows the days of the righteous” (Tehillim 37:18) explains that just as the righteous are perfect, so too are their years. The Sfas Emes elaborates that Hashem renews the world daily, as we say in Shacharis, “He who renews the world every day.” This renewal prevents the world from drifting further from its divine source. Thus, every day brings new life and inspiration, and a person should seek new insights daily. Each day builds on the previous day's inspiration. The tzadikim, who perfect each day, gain maximum energy and insight, continuously elevating their service to Hashem. This is the meaning of “coming in their days”—there was no day without spiritual growth and new understanding in Hashem’s service. The verse “Hashem knows the days of the perfect ones” signifies that tzadikim gain new insights every moment, drawing down divine abundance to the world and connecting it to its source. The continuation of the verse, “their inheritance will last forever,” indicates that their influence benefits the entire world. By utilizing each day properly, one uplifts the following day, thereby elevating the entire world to higher levels of goodness and spirituality. The verse “Hashem knows the days of the righteous” (Tehillim 37:18) can be interpreted as referring to Shabbat and the festivals. These are days free from physical labor, where all actions are connected to the source of life force, making them “perfect days.” Additionally, “perfect days” can refer to Bnei Yisrael, as stated in Yeshaya 60:21, “Your people are all righteous.” The phrase “their inheritance will be for the entire world” means that the six weekdays are blessed through Shabbat. Shabbat is a renewal unique to Bnei Yisrael, making it easier to connect to Hashem. While the daily renewal from Hashem is for all creation and includes physicality, Shabbat’s renewal is specifically for Bnei Yisrael, who follow the righteous path. Even if one fails to repair what is necessary during the weekdays, Shabbat provides an opportunity for renewal and rectification of all the week’s days. Thus, Shabbat allows one to attain spiritual growth and repair, elevating the entire week. The Midrash says that by faithfully serving the righteous, one transitions from being cursed to being blessed. Similarly, any person, through proper faith in serving Hashem, can move from being cursed to being blessed and can transform everything from curse to blessing. It is written that during exile, each day’s curse is greater, but through faith in Hashem, one can turn everything into a blessing. The verse “A wise servant will rule over a disgraceful son” is interpreted by our sages as referring to Avraham’s servant. We can further explain that during the weekdays, we are called servants, and on Shabbat, we are called sons. Preparation for Shabbat involves work during the weekdays. A wise servant on weekdays can attain Shabbat by working wholeheartedly and longing to connect to Hashem, directing all actions towards Him. This effort allows one to feel the holiness of Shabbat, realizing their unworthiness and feeling shame. This shame brings one closer to Hashem and grants the holiness of Shabbat. Thus, “A wise servant will rule over a disgraceful son” means that through wise service and preparation during the weekdays, one can achieve the holiness of Shabbat and move from the status of a servant to that of a son.

מקור 14 · חסידות
מאומת

Shem MiShmuel, Tazria 3:4

שם משמואל, ויקרא תזריע תרע"א

Shem MiShmuel, Tazria 3:4

שֵׁם משמואל מבאר שבאדם יש גוף, נפש ושכל, והכוח הרביעי הנקרא צלם אלקים מחבר ביניהם; בהתאם לכך ארבעת שמות האדם—אנוש, גבר, איש ואדם—מציינים את הגוף, הנפש, השכל והצלם המחבר את כולם.

ונראה דהנה ידוע שבאדם נפש רוח ונשמה, או גוף ונפש ושכל, והכל אחד ואין ביניהם אלא שינוי השמות, וכבר נלאו המחקרים להבין איך תתחבר נשמה רוחנית לגוף החומרי, וכ"ק אאדומו"ר זצללה"ה אמר שבאמת יש כח רביעי הוא הנקרא צלם אלקים והוא המחבר את כל ג' נפשות מפני שהוא שקול כשלשתן והמחקרים לא ידעו מזה, עכ"ד, ונראה שהיינו הארבעה שמות שנקרא בהם האדם, אנוש, גבר, איש, אדם, אנוש הוא מפאת הגוף שהוא כח אנוש וחלוש, גבר הוא מפאת הנפש שיש בכחה להתגבר על כחות הגוף, איש הוא מפאת השכל מלשון איש נעמי שהוא על גביהם ואיש הוא מלשון בעל הבית כמו שדרשו ביצה"ר מתחילה הֵלך ואח"כ אורח ואח"כ איש, אדם הוא כנגד צלם אלקים המחבר את כולם, ומספרו מ"ה כמספר שם הוי' ב"ה במילוי אלפין והדברים עתיקים:

מקור 15 · חסידות
מאומת

Sefat Emet, Genesis, Toldot 25:3

שפת אמת, בראשית תר"מ תרנ"ה

Sefat Emet, Genesis, Toldot 25:3

שפת אמת מסביר שעיקר עבודת האדם הוא לתקן את הגוף ולהוציא אל הפועל את החיות הגנוזה בו, באמצעות המשכת חיות הנשמה הקדושה אל הגוף העשוי עפר, וכך נעשה הגוף לבאר; לכן נאמר בזוהר שבכוח מצוות תפילין וציצית ניתן לחפור את הבאר, שהיא סוד האמונה.

אך שלתקן הגוף צריכין עזר להוציא מכח אל הפועל החיות הגנוז בו וזה עיקר עבודת האדם בעוה"ז כי הנשמה קדושה. אבל הגוף צריכין לתקן ולהמשיך חיות הנשמה בגוף שהוא עפר. ואז נעשה באר. ולכן כתב בזוה"ק שעתה בכח מצות תפילין וציצית יכולין לחפור הבאר ורזא דמהימנותא ע"ש.

מקור 16 · מודרני
מאומת

Chidushei HaRadal on Bereshit Rabbah 94:3:3

חידושי הרד״ל על בראשית רבה צ״ד:ג׳:ג׳

Chidushei HaRadal on Bereshit Rabbah 94:3:3

הקטע דורש את הביטוי «יוסף חי» על כך שיוסף הוא צדיק הנקרא «חי», ומפנה לתואר «איש חי רב פעלים».

(ד) עומד בצדקו. דרש עוד יוסף חי שהוא צדיק שנקרא חי כמ"ש איש חי רב פעלים:

מקורות קשורים· נמצאו 8, טרם אומתוהתחבר כדי לאמת
  • II Samuel 23:20מאומת

    וּבְנָיָ֨הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֧ע בֶּן־אִֽישׁ־[חַ֛יִל] (חי) רַב־פְּעָלִ֖ים מִֽקַּבְצְאֵ֑ל ה֣וּא הִכָּ֗ה אֵ֣ת שְׁנֵ֤י אֲרִאֵל֙ מוֹאָ֔ב וְ֠ה֠וּא יָרַ֞ד וְהִכָּ֧ה אֶֽת־[הָאֲרִ֛י] (האריה) בְּת֥וֹךְ הַבֹּ֖אר בְּי֥וֹם הַשָּֽׁלֶג׃

    אותו קטע כמו Berakhot 18a:14

  • קו ואילך. וש״נ. 53 ( םה״מ תרנ״ז ס״ע רד ואילך. 54 ( אוצ״ל: שייכות. ש״פ שמות, כ״ג טבת, מבה״ח שבט, ה׳תרס״ח תרעז שעושה תמיד, שהוא בחי׳ הגילוי ממש, שהרי זה שם הפעולה לבד, אבל שם העצם שלו, שנקרא איש הטוב גם בשעה שאינו עושה חסד

  • Akeidat Yitzchakלא מאומת

    כיון שלא נברא האדם להיותו יושב ובטל, ראוי לו שיתעסק בנבחרות שבפעולותיו. וכמו אחד החושים שלא יפעל פעולתו, אזי שמו עליו רק בדרך העברה, כך שכל האדם כולו שתחסר פעולתו המיוחדת לו, יקרא אדם רק בשתוף השם. ועל זה אמר במשלי כ"א "תאות עצל תמיתנו". ובחז"ל בברכות י"ח "רשעים בחייהם קרוים מתים". אם כן נתייחד לאדם פועל מצד כללותו, ככתוב בבראשית ב' "לעבדה ולשמרה"... הנמשך מזה, כל פועל שלא יבא אל תכליתו הוא פועל ריק, ולא יצא מכלל היותו יושב ובטל. אמנם החריצות בכל התנועות הנופלות תחת ה"כמה", רוצה לומר על ריבוי הקנינים המדומים הניתנים במספר ובמשקל ואין להם גבול, כל ההשתדלות והחריצות בהם לא יוציאו את האדם מכלל היותו יושב בטל ושעמום. אך ראוי שיהיו עסקיו בתנועות ה"איך", בקבוץ ורבוי הקנינים המשובחים מהחכמות ומעלות המדות, בם יגיע ממעלה למעלה עד גבול השלמות.

    מתוך עותק הספרייה שלנו — טרם נבדק מול המקור

  • Gevurot Hashem 55לא מאומת

    ...והא דצריך לכל אחד ואחד מעוט בפני עצמו, פירוש דבר זה, כי הפועל אשר הוא בעולם נחלק לב' חלקים, או שהפועל הוא בדרך הטבע ובמנהגו של עולם, או שהוא שלא בטבע, והוא פועל נסיי. ופועל נסי נחלק לב' חלקים, האחד או שהוא פועל הויה ועל ידי אותה הויה נעשה מה שירצה, כמו שנתן המן והבאר לישראל, והוא פועל של הויה, או הוא פועל ואינו הויה, רק הוא הפסד, ובזה נעשה הדבר כמו המלאך במחנה אשור, כי בזה שהרג מחנה אשור נצלו ישראל...

    מתוך עותק הספרייה שלנו — טרם נבדק מול המקור

  • Bava Batra 105aלא מאומת

    אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי בן ננס, אבל חכמים אומרים הלך אחר פחות שבלשונות...

    מתוך עותק הספרייה שלנו — טרם נבדק מול המקור

  • ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו'. במ"ר הה"ד כי לקח טוב נתתי לכם וגו' כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי וכו' התורה נקרא לקח טוב וכמ"ש (מדברי תורה עקב ה) בני אם תקח אמרי אם יש לך זכות כו' לה"ד לאדם שיש לו בת בוגרת כו' אין תורתי כן אלא אם יהיה לך זכות תזכה לה כו'. וכן במתן תורה מקודם אמרו ישראל נעשה ונשמע שהוא מורה שיזכו להדברי תורה על ידי החשק ורוב אהבה שיש להם (כמו שנת' שקלים מא' א ד"ה ולפ"ז) ועל ידי זה זכו לתורה ונקרא לקח טוב ודרשו ויקחו לי שכביכול נמכרתי עמה. והוא שלזכות שיהיה השי"ת שוכן בתוך בני ישראל צריך להיות במחיר והוא על פי מ"ש בזוהר הקדוש פ' זו (קכח סע"א) מאת כל איש מההוא דאקרי איש דאתגבר על יצריה וכל מאן דאתגבר על יצריה אקרי איש. דאיש היינו שר כמו שקראו אנטיגנוס איש סוכו יוסי בן יועזר איש צרדה וכה"ג (וכמ"ש תי"ט) אדון למקום סוכו וכדומה. ונדרש (סוכה נב :) מפנק מנוער עבדו וגו' על היצר הרע דכבר אמרנו דיצר היינו חשק כש"נ ליצר מחשבות לבב עמך ונברא להיות חשק לחדוותא דשמעתא כמו שיושאר ממנו גם לעתיד (כמ"ש זח"א קלח א) והנחש נברא לשמש לאדם לעשות מלאכתו (כמ"ש סנהדרין נט :) ונברא להיות עבדו. וכל המתגבר על היצר הרע נקרא איש ואדון לו. וכמ"ש בזוהר הקדוש למעלה על מ"ש ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר וגו' אשתדלותא דאורייתא מאן דבעי זכי בה כו' אבל אשתדלותא דקב"ה דקיימא בעובדא אסיר לנטלא ליה למגנא כו' אלא באגר שלים. והיינו דהשתדלות במצות צריך להיות במחיר. מ"ע יש דשייך בו מחיר כסף כפשוטו. ופרישות ממל"ת הוא על ידי מחיר שיבטל חשקו ותאותו לכבוד השי"ת. וכן במצות הנקנים בכסף העיקר לכוף תאות וחשק הממון לכבודו ית'. וזש"נ מאת כל איש אשר ידבנו לבו שבודאי לא רצה השי"ת בנדבות המשכן כדי לבנותו דהא כ' לי הכסף ולי הזהב ואף ברשב"י מצינו (שמות רבה פ' נב) שאמר בקעה בקעה המלאי דנרי זהב והתחילה מושכת דינרי זהב לפניהן. וכן א' במ"ר פ' זו ובגמרא (יומא עה.) שירדו אבנים טובות ומרגליות עם המן ולא נחסר לו ית' ח"ו נדבתם. רק העיקר היה נדבות לב ישראל מאת כל איש דאתגבר על יצריה היינו מה שנתנו בחשק ואהבה מזה נבנה המשכן שישכון השי"ת בלב ישראל ועל זה אמר בזוהר הקדוש מאי אשר ידבנו לבו דיתרעי ביה קב"ה כד"א לך אמר לבי צור לבבי כו' כלהו בקב"ה קאמר וכ"כ במדרש (שיר השירים ה' ב) שהקב"ה לבן של ישראל מן הדין קרא דכ' צור לבבי וחלקי אלהים לעולם. ועיקר הדברי תורה להאיר הלב כמ"ש והאר עינינו בתורתך ולזכות לתורה ואורו צריך להיות גם כן במחיר שאין זוכין לה רק על ידי אהבה ויראה כמו שזכו לה במתן תורה על ידי החשק. אך כשזכו לתורה אז אשתדלותא דאורייתא בלא כסף ובלא מחיר. אבל כתר נעשה שמורה להיות קדושה גם בגוף. צריך יראה ואהבה. ואחר כך מבקשים ויחד לבבנו לאהבה וליראה כו' שמצד השי"ת בא מקודם האהבה ואחר כך היראה כסדר אנכי ולא יהיה (ונת' כ"פ) וז"ש ויקחו לי וגו' לקנות כביכול להשי"ת שישכון בתוך בני ישראל צריך מאת כל איש שיתגבר על יצרו שהוא בחינת היראה ויהיה בלבו נדברות לב ואהבה להשי"ת שכן הסדר מצד האדם יראה ואחר כך אהבה. ואז קב"ה אתרעי ביה ושוי מדוריה ביה כמ"ש בזוהר הקדוש וכן אמר דוד המלך ע"ה אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה ועתה עמך וגו' בשמחה להתנדב לך וכמו שנאמר למעלה וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו וגו' ואחר כך ביקש שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך וגו' שיושאר החשק כן לעולם בלב ישראל באהבה ונדיבות לכבוד השי"ת כדי שישכון תמיד בתוך בני ישראל והיינו להיות קדושה בגוף ישראל שזה קדושת מעשה המצות שהם בעובדא וצריך מחיר יראה ואהבה וכש"נ והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר וגו' ובזוהר הקדוש פ' זו (קנו סע"ב) וכי כל בשר ייתי לאו הכי הו"ל למכתב אלא כל רוח או כל נשמה כו' אך האדם הוא הנשמה והגוף נקרא בשר אדם וכמ"ש בזוהר הקדוש (יתרו עו רע"א) שהוא לבוש האדם וכל בשר מורה שהגוף יבא להשתחוות שיהיה הגוף גם כן בקדושה והיינו על ידי שיכוף ויתגבר על כל חשקו ויצרו שיהיה רק לכבוד השי"ת ואז יהיה קדושה בגוף גם כן כנ"ל וזהו בשבת שגם הגוף בקדושה שאכילה והנאת הגוף מצוה והוא מעין עולם הבא דיבא כל בשר להשתחות וכשחל ראש חודש בשבת אז בנקל יותר לכוף הגוף שיהיה בקדושה אף בימי המעשה:

    מתוך עותק הספרייה שלנו — טרם נבדק מול המקור

  • איש אמו ואביו תיראו: כבר בארתי (ויקרא סימן י) כי שם "איש" הוא שם המין ונגדו שם "אשה" ולכן בכל מקום שנאמר "איש" אין אשה בכלל. [כי זה ההבדל בין שם "איש" לשם "אדם", ששם "אדם" כולל זכר ונקבה כמו שבארנו שם]. אמנם לפעמים יבא שם "איש" להוראת הכללות, פירוש – כל איש ואיש, ואז לא בא על הכוונה למעט אשה רק על כוונת הכללות (כי שם "אדם" לא ישמש להוראת הכללות בשום מקום כמו שבארנו שם). ואז יש לומר שתפס שם "איש" מפני שרוב המעשים הם באנשים וגם אשה בכלל. ויש בחינה לזה לראות אם הוא שם המין או שם הכללות כי בכל מקום שבא שם "איש" על הכללות יבא השם הסמוך לו בלשון יחיד והפעל בא תמיד בלשון רבים כמו "ויקחו איש מטהו", "כי מכרו מצרים איש שדהו", "לקטו ממנו איש לפי אכלו" וכדומה, וכמו שבארנו בסדר ויקרא (סימן יט). וזה פירוש הספרא (מובא בקדושין דף כט ודף ל:) שאם היה כתוב "איש אמו ואביו יירא", בלשון יחיד, היה שם המין והיה פירושו איש ולא אשה. אבל כשכתוב "תיראו" הרי כאן שנים ר"ל הרי דבר בלשון רבים שאמר כל איש ואיש תיראו, והוא שם הכללות ואין הכרח למעט אשה כי יש לומר שתפס ציור הכללות בשם "איש" מפני שאנשים הם הרוב העושים מפני שספוק בידם. וכן אמר בספרא אחרי פרק יג "איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו". אשה מנין? כשהוא אומר "לא תקרבו"- – הרי כאן שנים. ובספרא בהר (סוף פרק ה) "ואיש אל משפחתו תשובו" – לרבות האשה ר"ל ממה שבא הפעל ("תקרבו" "תשובו") בלשון רבים מבואר שהוא שם הכללות, לא שם המין, וגם אשה בכלל. ורש"י ז"ל כתב איש אמו ואביו תיראו: כל אחד מכם תיראו אביו ואמו, זה פשוטו. ומדרשו: אשה מנין? תלמוד לומר "תיראו" – הרי כאן שנים עד כאן דבריו. ולפי מה שכתבנו זה פשוטו כי אחר שכתוב "תיראו" שפירושו כל אחד מכם יירא, הרי הוא שם הכללות שמצוין במלת כל אחד מכם, ולא שם המין. ועיין מה שכתבנו בזה בסדר תזריע (סימן קנ). וכלל זה חדש ר' יהודה סתמא דספרא והמכלתא לא סבירא ליה כלל זה שלכן בפר' יתרו בפסוק "כבד את אביך" יש לר' ישמעאל ור' יהודה בן בתירא לימודים אחרים לרבות אשה. וכן בפר' בא על "איש לפי אכלו תכוסו" אמר אשה וטומטום מנין? תלמוד לומר "נפשות". ולדעת הספרא זה מבואר ממה שבא הפעל "תכוסו" בלשון רבים שמורה שהוא שם הכללות. והגם שבפסחים דף צא: מבואר שגם לר' יהודה ממעט אשה מן "נפשות", יש לומר ר' יהודה לשיטתו דסבירא ליה דאין שוחטין את הפסח על היחיד ולכן מוכרח לומר "תכוסו" בלשון רבים, ואינו שם הכללות.

    מתוך עותק הספרייה שלנו — טרם נבדק מול המקור

  • Chullin 54aלא מאומת

    ...א"ל ריש לקיש מנו רב ומנו רב ולא ידענא ליה, א"ר יוחנן ולא נהירא ליה לאותו תלמיד ששימש את רבי רבה ור' חייא, והאלקים כל אותן שנים ששימש אותו תלמיד בישיבה אני שמשתי בעמידה, ומאן גבר, הוא גבר בכולא. מיד פתח ריש לקיש ואמר ברם זכור אותו האיש לטוב שאמרו שמועה מפיו.

    מתוך עותק הספרייה שלנו — טרם נבדק מול המקור

דפים קשורים

ארץ ישראל

גור בחוץ לארץ — עבודה זרה

מקורות בתלמוד, בראשונים ובאחרונים דנים בהשלכות הרוחניות של מגורים בחוץ לארץ, המוצגות כמצב דתי מופחת הדומה לעבודת אלילים. המקורות מדגישים את הכוח הרוחני העצום של התגורמות בארץ ישראל ואת מגבלות החיים היהודיים בגלות.

צפה במקורות15 מקורות
כללי

הַבַּיִת וְהַמִּשְׁפָּחָה בַּיהֻדוּת

מקורות אלה חוקרים את תפקידה היסודי של המשפחה בחיים היהודיים, ודנים בחברות ובנישואין, בעבודת בית וניהול משק, בכבודם של בני הזוג, בפרנסה והכנה מעשית, ובהקדשת חיי הבית. יחד הם מציגים חזון של חיי משק היסוד בהערכה הדדית, בעבודה בעלת מטרה, וברעיונות רוחניים.

צפה במקורות32 מקורות
חסידות

דברי הלשם על המלכים קדמאין של התהו

ביאור הלשם לשאלה מדוע המלכים קדמאים של עולם התהו נתבטלו, על סמך לימודי קבלת הלוריאנית וחסידות. המקורות עוסקים במבנה המטאפיזי של המלכים הקדומים, בחוסר יכולתם להתקיים, ובמעבר מהתוהו לבריאה מסודרת.

צפה במקורות6 מקורות
הלכה

הזקן הממרא: סמכות ונסיגה מן הדין

המקורות עוסקים בהגדרה ההלכתית, בתנאים וביסוד התיאולוגי של הזקן הממרא — חכם מצווה בתורה המתנגד לפסק הסנהדרין הגדולה ומלמד אחרים בניגוד להחלטתה. המקורות משתרעים מהדין התורני דרך הלכת התלמוד ועד הקידומים בימי הביניים והפילוסופיה המיסטית, ומדגישים כי סמכותה של הסנהדרין היא עקרון חיוני לאחדות התורה ולשימור ההלכה הקהילתית.

צפה במקורות9 מקורות
הלכה

עקרון הרוב בהלכה

מקורות אלו חוקרים את עקרון ההלכתי של הלך אחר הרוב כשיטת הכרעה וביקורת. הם בוחנים את צווי התורה להלך אחר רבים, מבחינים בין רוב בדיינים לרוב במציאות, ודנים בדרך פעולת הרוב לצד חזקות והנחות משפטיות אחרות.

צפה במקורות35 מקורות
הלכה

עִקַּר הָרוֹב בַּהֲלָכָה

מְקוֹרוֹת אֵלוּ בּוֹחֲנִים אֶת עִקַּר הָרוֹב בַּהֲלָכָה הַיְהוּדִית, עוֹקְבִים אַחַר יְסוֹדוֹ הַתַּנַּ״כִי, יִשׁוּמוֹ בַּסוּגְיוֹת הַתַּלְמוּדִיּוֹת שֶׁל עֲרָבוּב וְדִינִים, וְקִבּוּצוֹ בַּעֲבוּדוֹת הַרִישׁוֹנִים. הֵם חוֹקְרִים אִם הָרוֹב פּוֹעֵל כְּחֲזָקָה הֲלָכִית, כְּהִסְקָרוּת הִסְתַּבְּרוּתִית, אוֹ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, וְאֵיךְ הוּא מִשְׁתַּלְבֵּב עִם עִקְּרֵי הַלָּכָה אֲחֵרִים.

צפה במקורות30 מקורות