Halakhic Rulings on Nine Days Restrictions

ט"ב אין בית דין יכולין לבטלו כיון שהוכפלו בו הצרות משנכנס אב ממעטין בשמחה ובר ישראל דאית ליה דינא בהדי עו"ג לישתמוט מיניה דריע מזליה תניא בפרק החולץ קודם לזמן הזה פירוש מר"ח עד התעני' העם ממעטים בעסקיהם מלישא וליתן מלבנות ולנטוע ומארסין ואין כונסין ואין עושין סעודת אירוסין דבאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה אבל בנישואין בלא סעודה איכא שמחה. רבי' נסים התיר לארס אפי' ביום ט"ב והכי איתא בירושלמי ומפ' טעמא שלא יקדימנו אחר וקאמר בירוש' הדא דתימא בניין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה ונוטה ליפול מותר ובניין של שמחה מפרש בפ"ק דמגילה הבונה בית חתנות לבנו ונטיעה של שמחה כגון אבורנקי של מלכים פי' שנוטעין לצל להסתופף בצלו ולפי זה הא דאמר אם היה כותלו גוהה מותר אפי' בכותל של בית חתנות קאמר שמותר אם גוהה וי"א כיון דגמרא דידן אוסר בניין סתם כל בניין קאמר כדרך שאסרו כל משא ומתן כמו שאבל אסור בכל כדי שיהו נראין כמתאבלין על ירושלים:

דין ערב ט' באב. ובו יב סעיפים: ערב תשעה באב לא יאכל אדם בסעודה המפסקת שאוכלה אחר חצות בשר ולא ישתה יין ולא יאכל שני תבשילין: הגה ואף ממשקים אחרים ממעט בשתייתן ממה שרגיל לשתות (טור וב"י בשם תוספות ורוקח) וכן לא יאכל אחר סעודתו צנון ומליח דברים שנוהג בהם בשאר פעמים כדי שיתנהג בפרישות: (מרדכי): אפילו בשר מלוח שעברו עליו יותר משני ימים ולילה אחת ובשר עופות ודגים ויין מגתו דהיינו שאין לו יותר משלשה ימים נהגו לאסור:

מיהו בתשו' חת"ס סי' קנ"ח השיג על דברי הנוב"י הנז' ומסיק להיתר גמור אפי' בשבוע שחל ט"ב בתוכו וכתב וכן עמא דבר יעו"ש, ובתשו' בנין ציון סי' ל"א כתב דבחל ט"ב בשבת ודאי יש לסמוך לגלח אפי' בע"ש יעו"ש. ונראה כיון דרבו הדעות בזה בשבוע שחל בו ט"ב יש להחמיר כיון שהוא מדינא דגמ' אבל מי"ז בתמוז ואילך וכן ט"ב שחל ביום שבת או ביום א' דאין לו דין שבוע שחל בו ט"ב לסתם הש"ע כמ"ש לקמן סעי' ד' יש להקל אם נצרכין לכך.

שי"ג בירושלמי הנ"ל דלא למשתי חמרא ולמיכל בשרא וע' בה"ג וכ"ה הגי' בילקוט סימן תרנ"ג ותלוי בפלוגתא הנ"ל דס"ז אבל הגי' ראשונה היא עיקרית וכמ"ש הגאון ולכן אמר הני נשי שהיא מלאכתן כמ"ש בכתובות וכל השמעתא דירושלמי שם הכל במלאכה ע"ש אבל עיקר הטעם הוא כמ"ש בספ"ג דב"ב תניא אר"י בן אלישע מיום שחרב בה"מ דין הוא שנגזור כו' אלא אין כו' ונהגו בימים אלו שאפשר לעמוד בזמן מועט ומתני' אסר בסעודת עט"ב והוסיפו על עצמן:

(א) ממעטין בשמחה - עיין במ"א דר"ל שאין שמחין בו כלל כמ"ש התוס' פ"ק דמגילה: (יא) ממעטים במשא ומתן - יש מן הפוסקים דס"ל דהיינו שלא ישא במו"מ של שמחה כגון לקנות כלי כסף או צרכי חופה וכדומה אבל סתם מו"מ אין צריך למעט כלל ויש דס"ל דכל מו"מ צריך למעט בעת הזאת ולא יעסוק אלא כדי פרנסתו וכן משמע בסימן תקנ"ד סוף סכ"ב דצריך למעט בכל מו"מ. [ורק אם הוא יריד י"ל דהוי דבר האבד ושרי בכ"ע אם הוא מוצא אז בזול יותר] ובזמנינו נהגו להקל בכל זה משום דהכל נחשב כעת כדי פרנסתינו:

אמנם כבר רצו כל ישראל וקבלו עליהם לדורות להתענות בהם ולכן אסור לפרוץ גדר ומ"מ בשעה שרצו וקבלו הקילו בהם שיהיו מותרים לאכול בלילה שלפניהם ודין עוברות ומניקות פטורים אלא שכ"ז שאינן מצטערות נהגו להתענות ואם מצטערות הרבה אסורים להחמיר על עצמן וכן חולה אפי' אין בו סכנה פטור מלהתענית לכ"ע ומ"מ אף הצריך לאכול לא יתענג עצמו בבשר ויין רק כפי מה שצריך ואפי' הקטנים שיש להם דעת להתאבל אע"ג שאין מחייבין לחנכם אפי' בן י"ב שנה ואפי' בתענית שעות מ"מ ראוי לחנכם שלא יאכלו רק כדי קיום הגוף לחם ומים או שאר מאכל פשוט כדי שיתאבלו עם הצבור (תק"נ): גם הקילו בהם שמותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה מ"מ הבריא ומי שהוא בעל נפש יחמיר בכולן כמו בט"ב אלא שאם חל יום טבילה יקיים עונתו וגם בנעילת הסנדל לא יחמיר משום חוכא וטלולא.

כֵּיוָן שֶׁבְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז הִתְחִילוּ צָרוֹת הַחֻרְבָּן, לָכֵן נוֹהֲגִין קְצָת אֲבֵלוּת מִיּוֹם זֶה עַד אַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב. וְרָאוּי לְכָל יְרֵא שָׁמַיִם לַעֲשׂוֹת תִּקּוּן חֲצוֹת בְּכָל יוֹם לְאַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם. אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים, אֲפִלּוּ מִי שֶׁעֲדַיִן לֹא קִיֵּם מִצְוַת פְּרוּ וּרְבוּ. אֲבָל לַעֲשׂוֹת שִׁדּוּכִין, אֲפִלּוּ בִּסְּעוּדָּה, מֻתָּר עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ אָב. וּמֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ וָאֵילָךְ, אַף עַל גַּב דְּמֻתָּר גַּם כֵּן לַעֲשׂוֹת שִׁדּוּכִין, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר לַעֲשׂוֹת סְעוּדָּה, אַךְ יְכוֹלִין לֶאֱכֹל מִינֵי מִרְקַחַת וְכַדּוֹמֶה. יִשְֹרָאֵל שֶׁפַּרְנָסָה שֶׁלוֹ בִּכְלֵי זֶמֶר, מֻתָּר לְנַגֵּן בְּבֵית אֵינוֹ יְהוּדִי בִּכְדֵי פַּרְנָסָתוֹ עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ. אֲבָל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ עַד אַחַר הַתַּעֲנִית, אָסוּר. וְיוֹם שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז עַצְמוֹ גַּם כֵּן אָסוּר, וְכֵן עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן מִשִּׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז עַד אַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב, אִם לֹא בַּשַׁבָּת אוֹ סְעוּדַת מִצְוָה. מִשֶּׁנִּכְנַס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה. אֵין בּוֹנִין בִּנְיָן שֶׁל שִׂמְחָה אוֹ בִּנְיָן שֶׁהוּא רַק לִרְוָחָה. וְאִם קָצַץ עִם אֵינוֹ יְהוּדִי לְצַיֵּר לוֹ אֶת בֵּיתוֹ, אִם יָכוֹל לְפַיְסוֹ בְּדָבָר מוּעָט שֶׁיַּמְתִּין עַד אַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב, נָכוֹן הַדָּבָר. וְאִם לָאו מֻתָּר. וּבַר יִשְֹרָאֵל דְּאִית לֵיה דִּינָא בַּהֲדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי, לִשְׁתְּמִיט מִינֵהּ, מִשּׁוּם דְּרִיעַ מַזְלֵהּ. אִם אֶפְשָׁר, יִשְׁתַּמֵּט כָּל הַחֹדֶשׁ, וּלְכָל הַפָּחוֹת עַד לְאַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב. אֵין מְקַדְּשִׁין אֶת הַלְּבָנָה עַד לְאַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב. מִנְהָג בְּכָל יִשְֹרָאֵל שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן בְּתִשְׁעַת יָמִים שֶׁמִן רֹאשׁ חֹדֶשׁ עַד לְאַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב, וְאָסוּר אֲפִלּוּ בְּתַבְשִׁיל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בּוֹ בָּשָׂר אוֹ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֻׁמָּן. וַאֲפִלּוּ בְּשַׂר עוֹף, אָסוּר. וְאַךְ מִי שֶׁמַּאַכְלֵי חָלָב מַזִיקִין לוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל בְּשַׂר עוֹף. וּלְצֹרֶךְ חוֹלֶה, הַכֹּל מֻתָּר. וּמִכָּל מָקוֹם אִם אֵינוֹ קָשֶׁה לוֹ, יֵשׁ לוֹ לְהַפְסִיק שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מִן ז' בְּאָב וּלְהַלָּן. וְכֵן נוֹהֲגוֹת קְצָת יוֹלְדוֹת לְהִמָנַע מִבָּשָׂר וְיַיִן מז' בְּאָב וָאֵילָךְ, כִּי בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם נִכְנְסוּ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לַהֵיכָל (כְּדִלְקַמָּן סִימָן קכ"ד סָעִיף ב'). וּבִסְעוּדַּת מִצְוָה, כְּגוֹן מִילָה וּפִדְיוֹן הַבֵּן, וְסִיּוּם מַסֶּכְתָּא גַּם כֵּן, מֻתָּרִין בְּבָשָׁר וְיָיִן. וְחוּץ מֵאֲבוֹתָיו וְאֶחָיו וּבָנָיו, וְחוּץ מֵאֵלּוּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שַׁיָּכוּת לַמִּצְוָה, יָכוֹל לְהַזְמִין עוֹד עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים לְרֵעוּת. אֲבָל רַק אוֹתָן שֶׁגַּם בְּפַעַם אַחֶרֶת הָיוּ בָּאִין אֵלָיו אֶל הַמִּשְׁתֶה. וְכָל זֹאת מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב קֹדֶם חֲצוֹת הַיּוֹם, אֲבָל לֹא אַחַר כָּךְ. וְהַסְּעֻדָּה שֶׁנּוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹת בַּלַּיְלָה שֶׁלִּפְנֵי הַמִּילָה, אֵינָהּ סְעֻדַּת מִצְוָה (עַיֵן לְקַמָּן סִימָן קסג סָעִיף ח) וַאֲסוּרִין בְּבָשָׂר וָיַיִן, אֶלָּא יֵשׁ לַעֲשׂוֹתָהּ בְּמַאַכְלֵי חָלָב. וְכוֹס שֶׁל הַבְדָּלָה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אִם יֵשׁ תִּינוֹק שֶׁיִשְׁתֶה רֹב הַכּוֹס, נוֹתְנִין לוֹ. וְאִם לָאו, יָכוֹל הַמַּבְדִּיל בְּעַצְמוֹ לִשְׁתּוֹת.

Since the Seventeenth of Tammuz, marks the beginning of the anguish of the destruction of the Beis Hamikdash, it is customary to observe a partial mourning, from that day until after Tishah beAv. It is proper for every God-fearing person to recite Tikun Chatzos (the special midnight order), daily, in the afternoon. No weddings are performed, even for a person who has not yet fulfilled the mitzvah of Piryah Verivyah ("Be fertile and have many children.") But engagement parties, even with a meal, are permitted until Rosh Chodesh Av. Although it is permissible to make engagements after Rosh Chodesh, nevertheless, it is forbidden to serve a meal (at the engagement party), but it is permitted to serve desserts and other delicacies. A Jew, who makes his living as a professional musician, is permitted to play in the house of a non-Jew, until Rosh Chodesh Av, but from Rosh Chodesh until after Tishah beAv, he is forbidden to play. On the seventeenth day of Tammuz, itself, as well as on the tenth of Teiveis. he is also forbidden to play. Some people have the custom not to eat meat, nor to drink wine from the Seventeenth of Tammuz until after Tishah beAv, except on Shabbos or at a meal that is considered a mitzvah. When the month of Av arrives, we should restrict such activities that create happiness. You should not build a building meant for enjoyment or strictly for relaxation. If you made a contract with a non-Jew, to have your house painted, and you can persuade him for a small compensation, to wait until after Tishah beAv, that would be the right thing to do, but if he cannot be persuaded, you may have the work done. If a Jew has a lawsuit against a non-Jew, he should postpone it, because it is an unlucky period. If possible, he should postpone it until after the end of the month, or at least until after Tishah beAv. We do not sanctify the new moon until after Tishah beAv. It is the accepted custom in all Yisrael not to eat meat or drink wine during the nine days, from Rosh Chodesh until after Tishah beAv. It is even forbidden to eat food that was cooked with meat or that contains animal fat; even poultry is forbidden. However, a person, who is sensitive to dairy food, is permitted to eat poultry, and for a sick person, all restrictions are lifted. Nevertheless, if it is not too difficult for him, he should abstain from eating (any kind of meat) from the seventh of Av on. Also, some women, who have given birth, abstain from meat and wine, from the seventh of Av on, for on that day, the heathens entered the Beis Hamikdash (See Chapter 124:2 below). At a meal that is considered a mitzvah, such as a bris (circumcision), a pidyon haben (redemption of the first-born son), or the conclusion of a Talmud tractate, it is permitted to eat meat and drink wine. Aside from your parents, brothers and children, and those involved with the mitzvah, you may also invite ten other friends, but only such friends [who, if the meal would have been held] at any other time, would also have joined you. All these mitzvah meals are permitted even on erev Tishah beAv before noon, but not later than that. The festive meal, that is usually made on the night before the bris, is not considered a mitzvah meal (see 163:8 above). It is forbidden to have meat and wine [at such meals]; rather you should serve dairy food instead. Regarding the cup of wine for Havdalah on Shabbos night, if there is a child who is able to drink the greater part of the cup, it should be given to him, otherwise, the person reciting the Havdalah may drink it.

הא דאמרו ממעטין במשא ומתן מראש חודש עד תשעה באב היינו של שמחה כגון צרכי חופה אבל שאר משא ומתן של מסחר וכיוצא עושין כדרכן ואין חוששין, ואפילו צרכי חופה אם רוצה לקנות דבר שלא יוכל לקנותו אחר תשעה באב, או דבר שאין שהות לעשותו אחר תשעה באב מותר והוא הדין דבר שיוכל לקנותו אחר תשעה באב אלא שעתה נמצא לו בזול שאי אפשר לקנות בערך זה אח"כ מותר לקנות קודם תשעה באב: הבנין אם אינו דבר הכרחי אין להתחיל מראש חודש, אבל אם התחיל קודם אין מפסיקין, ואם הוא דבר הכרחי שיש לחוש להפסד וכל שכן סכנה מותר להתחיל מראש חודש, וכן מעקה מותר להתחיל גם אחר ראש חודש, אבל ציור וכיור אפילו התחיל קודם אסור לעשות מראש חודש עד תשעה באב, ואפילו בקבלנות טוב להזהר, ואם כבר עשה הקבלנות אם יכול לפייסו בדבר מועט להמתין עד אחר תשעה באב, נכון הדבר ואם לאו מותר, והא דאסרו בציור וכיור היינו בין בציור וכיור שעושין בבנין בין מה שעושים בעצים במלאכת הנגרים, ואפילו שאר בנין שאינו ציור וכיור אם הבנין הוא להרווחה דינו כציור וכיור דאפילו אם התחיל קודם לעשות מראש חודש, מיהו בבית הכנסת יכולים לבנות אפילו ערב תשעה באב, ואפילו ציור וכיור דצורך מצוה הוא: אף על גב דמדינא אין איסור בנשואין אלא מראש חודש עד תשעה באב, עם כל זה נהגו לאסור מן י"ז בתמוז אבל אירוסין ושדוכין מותר, ופה עירנו בגדד יע"א המנהג לעשות אירוסין אחר י"ז בתמוז אבל מראש חודש עד תשעה באב אין עושין אירוסין ושדוכין, ועיין שיורי כנסת הגדולה תקנ"א הגהות הטור אות ה' שיש נוהגין שלא לעשות אירוסין מן י"ז בתמוז וכן ראוי לנהוג: אסור לעשות רקודים ומחולות מן י"ז בתמוז עד אחר תשעה באב, וראוי להזהיר את מנגנים ישראלים שלא ישוררו אצל הגוים, אבל משום איבה או אם זה המנגן אין לו מה לאכול שרי לנגן אצל הגוים בעבור שכרו, וכל זה אחר י"ז בתמוז אבל מן ראש חודש עד תשעה באב ישמטו עצמן לגמרי, וכן הוא הדין ביום י"ז בתמוז עצמו לא ילך בשום אופן, וההולכין בעבור שכרם אין רואין סימן ברכה, וכן צריך להזהר בעשרה בטבת בלילה וביום שלא לעשות רקודים ומחולות, ועיין אליה רבא סעיף קטן א' ואשל אברהם סוף סעיף קטן יו"ד ושאר אחרונים:

ומכל מקום דברי הרמב"ם חסירים, שהרי ביבמות שם שנינו בשני ברייתות דמראש חודש עד התענית העם ממעטין מעסקיהם, מלישא מליתן, מלבנות מלנטוע, וכו'. ולמה לא הזכיר זה כלל? וכן הרי"ף והרא"ש לא הזכירו זה. אבל הטור והשולחן ערוך כתבו זה, כמו שיתבאר. ואפשר לומר מדשנינו "העם ממעטין מעסקיהן" ולא שנינו "אסור לישא וליתן" וכו', כמו ששנינו שם באותה ברייתא: שבוע שחל תשעה באב בתוכה – אסור לספר ולכבס ערב שבת, שמע מינה דזהו לאו מדינא, אלא שנהגו כן מעצמן. והיכא דנהוג – נהוג, והיכא דלא נהוג – לא נהוג. ולפי זה ניחא מה שבזמנינו אינם יודעים מאיסור זה כלל, ונושאים ונותנים, ובונים ונוטעים. וכבר תמהו הגדולים בזה (ט"ז סעיף קטן א, ובית יוסף). ולדברינו אתי שפיר. (ועיין בית יוסף שכתב כעין זה, והלחם משנה כתב שדוחק, עיין שם.) ויותר נראה לומר דהוה קשה להו לרבותינו, לפי שלשון ברייתא זו שנינו גם כן בסוף פרק קמא דתענית, בתעניות של גשמים בשבע אחרונות. והכי איתא במשנה שם (יב ב): עברו אלו ולא נענו – ממעטין במשא ומתן, בבניין ובנטיעה, וכו'. ותניא שם (יד ב): בניין – בניין של שמחה, נטיעה – נטיעה של שמחה, עיין שם. וכן פסק הרמב"ם בפרק שלישי דתענית דין ח, עיין שם. ואי סלקא דעתך דתשעה באב שוה בזה לתעניות, למה שינתה המשנה בלשונה? דבתעניות פירשה, ובתשעה באב לא אמרה רק "ממעטין בשמחה". אלא וודאי דלעניין משא ומתן אינן שוין, דבתעניות אסורין גם במשא ומתן, כמו שמסיימת המשנה שם: כבני אדם הנזופין למקום, כלומר: מפני שהתפללו ולא נענו. וזה לא שייך רק בצער חדש, ולא בתשעה באב, דצער ישן ואבלות ישנה היא, ולא שייך לומר שכנזופין אנחנו, חס ושלום. ולמה נאסור עלינו משא ומתן, שאין בזה שמחה כלל? אלא וודאי דסתם משא ומתן – מותר. והך דיבמות: הכוונה משא ומתן של שמחה, ובניין ונטיעה של שמחה. ומה הוא משא ומתן של שמחה? כמו לקנות בגדים להחתן או להכלה, או לעצמו בגדים יקרים לקנות ולתפור, ואינו כמשא ומתן של תעניות. ובזה באמת אנחנו נזהרים, ואתי שפיר לפי זה מנהגינו שאין אנו מופרשים ממשא ומתן כבכל השנה. (והמפרשים רוצים להשוות זה המשא ומתן עם המשא ומתן דתעניות, וזהו דעת הטור והשולחן ערוך, וזהו גם דעת התוספות ביבמות שם, דיבור המתחיל "מלישא", עיין שם. ולא כן הוא דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, ולפיכך לא הוצרכו להזכיר זה, דכיון שכתבו "ממעטין בשמחה" – כולל הכל, כל מין שמחה. ודייק ותמצא קל.)

למעשה, מנהג יוצאי אשכנז שלא לאכול בשר ולא לשתות יין כל תשעת הימים, כולל ראש חודש אב, וכן נהג האר"י. ולמנהג רוב יוצאי ספרד, מותר לאכול בשר ולשתות יין בראש חודש, ומסיום יום ראש חודש מתחיל האיסור (משנה ברורה תקנא, נח; כה"ח קכה). ואף ביום עשירי באב, שבו נשרף בית המקדש, מחמירים שלא לאכול בשר ולשתות יין. למנהג יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד מחמירים עד חצות יום עשירי, ולחלק מיוצאי ספרד עד סיום יום עשירי באב (רמ"א ושו"ע או"ח תקנח, א, כה"ח י).

In practice, the Ashkenazic custom to abstain from meat and wine throughout the Nine Days includes Rosh Ḥodesh Av. This was also Arizal’s practice. According to the custom of most Sephardim, however, one may eat meat and drink wine on Rosh Ḥodesh; the prohibition begins when the day ends (MB 551:58, Kaf Ha-ḥayim 551:125). We are stringent on the tenth of Av as well, taking care to refrain from eating meat and drinking wine then too, because the Temple continued to burn on that day. Ashkenazim abstain only until midday on the tenth of Av, while most Sephardim are stringent until the end of the day on the tenth of Av (SA and Rema 558:1, Kaf Ha-ḥayim, ad loc. 10).

אסור לסוך אפילו מקום קטן שבגוף בשמן או משחה, וכן אסור להשתמש במוצרי קוסמטיקה כאבקות ומשחות לייפוי העור או לריח טוב. ודווקא סיכה של תענוג אסורה, אבל סיכה לצורך רפואה מותרת. לפיכך, מותר למרוח ווזלין לסדקים בשפתיים, וכן מותר למרוח משחה נגד גירוד (שו"ע או"ח תקנד, טו). וכן מותר למרוח משחה נגד יתושים. אין מריחים בשמים בתשעה באב, מפני שיש בזה תענוג, וצריך אדם למעט מתענוגו ביום שנחרב בית מקדשנו. ואמנם יש שהקילו בזה מפני שאינו אחד מחמשת העינויים (מ"א), אבל דעת רוב הפוסקים להחמיר בתשעה באב (שו"ע או"ח תקנט, ז, שעה"צ תקנו, א). לעניין עישון ראו בהערה. אסור בתשעה באב לנעול סנדל או נעל. בעבר היה מקובל לעשות נעליים וסנדלים מעור, מפני שמחומרים אחרים לא ידעו להכין נעליים וסנדלים טובים, שיהיו חזקים, עמידים וגמישים כאחד. ונחלקו הפוסקים בדין סנדלים שאינם מעור. יש ראשונים שהחמירו ואסרו ללכת בהם בתשעה באב, כל זמן שבפועל הם מגנים על הרגל מפני קושי הדרך (רש"י, רמב"ם, תוס' ורי"ו). ויש ראשונים שהתירו ללכת בהם גם כאשר הם מגנים על הרגל מקושי הדרך (רמב"ן, רא"ש, רשב"א). וכן הורו רוב האחרונים למעשה (שו"ע או"ח תריד, ב). אולם נראה בבירור, שדעת המקילים התבססה על המציאות לפיה, כל הנעליים והסנדלים שהיו עשויים מחומרים אחרים לא היו נוחים להליכה, ועל כן היה ניתן לומר שאינם נחשבים כנעליים. אבל כיום שרגילים לעשות נעליים וסנדלים טובים מחומרים שונים שאינם עור, כל סוגי הנעליים והסנדלים שרגילים ללכת בהם במשך השנה בחוץ במקום שיש בו אבנים, אסורים בתשעה באב, ואין זה משנה מאיזה חומר הם עשויים. ואמנם בדור הקודם, כשעוד לא היו רגילים לעשות נעליים וסנדלים טובים מחומרים אחרים, היו פוסקים שהתירו ללכת בהם, אבל ככל שעובר הזמן ויותר רגילים להכין נעליים מצוינות משאר חומרים, מתמעטים המתירים ללכת בהם. לפיכך, אסור ללכת בתשעה באב בנעליים וסנדלים שרגילים ללכת בהם בחוץ במקום שיש בו אבנים, ואין זה משנה מאיזה חומר הם עשויים. אבל מותר ללכת בנעלי בית מבד או מגומי פשוטות, שאין רגילים ללכת בהן בחוץ במקום שיש בו אבנים, מפני שמרגישים בהן את קושי הארץ. ומכל מקום כיוון שיש עדיין מקילים בנעליים או סנדלים שאינם מעור, אין למחות ביד הרוצים לסמוך עליהם.

One may not apply oil or ointment on Tisha Be-Av even to a small area of the body. In addition, one may not use cosmetics, like powders or salves, to beautify the skin or provide a pleasant fragrance. This prohibition applies specifically to anointing for the sake of pleasure; applying creams for medicinal purposes, however, is permitted. Therefore, one may apply petroleum jelly to dry lips or use anti-itch cream (SA 554:15). Likewise, one may apply mosquito repellent. One may not smell perfumes or other fragrances on Tisha Be-Av, because doing so is pleasurable and one should curtail one’s pursuit of pleasures on the day on which our Holy Temple was destroyed. While some authorities have ruled leniently on this issue, since smelling fragrances is not one of the five prohibitions (MA), nonetheless, most poskim maintain that one should be stringent on Tisha Be-Av (SA 559:7, SHT 556:1). One may not wear high-quality shoes on Tisha Be-Av. In the past, high-quality shoes were commonly made from leather, since people did not know how to make strong, flexible, and durable shoes from other materials. There is a dispute among the poskim about the status of non-leather shoes. Some Rishonim were stringent and ruled that one may not wear such shoes on Tisha Be-Av if they actually protect the foot from the ground (Rashi, Rambam, Tosafot, Rabbeinu Yeruḥam). Other Rishonim permitted wearing such shoes on Tisha Be-Av even if they protect one’s feet from the rough ground (Ramban, Rosh, Rashba). Most of the Aḥaronim ruled in accordance with the latter Rishonim in practice (SA 614:2). Despite this, it seems clear that the lenient position was based on the reality of the time, in which all non-leather shoes were uncomfortable for walking, and thus it could be claimed that these were not considered proper shoes. Today, however, when manufacturers commonly produce high-quality non-leather shoes, one may not wear shoes of any material on Tisha Be-Av if it is a kind of shoe that people would wear year-round to walk on rocky ground. In the previous generation, when it was still uncommon to find high-quality shoes made from different materials, some poskim permitted wearing such shoes on Tisha Be-Av. However, as time goes by and excellent shoes made from different materials become increasingly common, fewer and fewer poskim permit wearing such shoes on Yom Kippur. Therefore, any shoe that people can wear outdoors on rocky ground may not be worn on Tisha Be-Av, no matter what the material of the shoe is. Thus, footwear such as “Crocs,” “Keds,” and “Converse All-stars” may not be worn on Tisha Be-Av. However, one may wear cloth slippers or very thin rubber shoes, since people generally would not wear these shoes when walking on rocky ground as one can feel the roughness of the ground when wearing them. Nonetheless, since there are still poskim who are lenient regarding non-leather shoes, one should not rebuke those who wish to rely on this opinion. (See Ohalah shel Torah 2:81; Hilkhot Ḥag Be-ḥag 22:25 [in the name of R. Yosef Shalom Elyashiv]; this topic is explained in detail in Peninei Halakha: Days of Awe 8:5).