The Efficacy of Reciting Psalms

וּ֭קְרָאֵנִי בְּי֣וֹם צָרָ֑ה אֲ֝חַלֶּצְךָ֗ וּֽתְכַבְּדֵֽנִי׃

Call upon Me in time of trouble; I will rescue you, and you shall honor Me.”

קָר֣וֹב יְ֭הֹוָה לְכׇל־קֹרְאָ֑יו לְכֹ֤ל אֲשֶׁ֖ר יִקְרָאֻ֣הוּ בֶאֱמֶֽת׃ רְצוֹן־יְרֵאָ֥יו יַעֲשֶׂ֑ה וְֽאֶת־שַׁוְעָתָ֥ם יִ֝שְׁמַ֗ע וְיוֹשִׁיעֵֽם׃

ק GOD is near to all who call, to all who call with sincerity. ר Fulfilling the wishes of those who show reverence, [God] hears their cry and delivers them.

יִקְרָאֵ֨נִי ׀ וְֽאֶעֱנֵ֗הוּ עִמּֽוֹ־אָנֹכִ֥י בְצָרָ֑ה אֲ֝חַלְּצֵ֗הוּ וַאֲכַבְּדֵֽהוּ׃ אֹ֣רֶךְ יָ֭מִים אַשְׂבִּיעֵ֑הוּ וְ֝אַרְאֵ֗הוּ בִּישׁוּעָתִֽי׃ {פ}

When they call on Me, I will answer them; I will be with them in distress; I will rescue them and make them honored; I will let them live to a ripe old age, and show them My salvation.”

שֶׁ֣בַע בַּ֭יּוֹם הִלַּלְתִּ֑יךָ עַ֝֗ל מִשְׁפְּטֵ֥י צִדְקֶֽךָ׃ שָׁל֣וֹם רָ֭ב לְאֹהֲבֵ֣י תוֹרָתֶ֑ךָ וְאֵֽין־לָ֥מוֹ מִכְשֽׁוֹל׃

I praise You seven times each day for Your just rules. Those who love Your teaching enjoy well-being; they encounter no adversity.

מִפְּנֵי מָה זֶה יָרַד וְזֶה לֹא יָרַד, זֶה נִיצַּל וְזֶה לֹא נִיצַּל? זֶה הִתְפַּלֵּל וְנַעֲנָה, וְזֶה הִתְפַּלֵּל וְלֹא נַעֲנָה. מִפְּנֵי מָה זֶה נַעֲנָה וְזֶה לֹא נַעֲנָה? זֶה הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שְׁלֵימָה — נַעֲנָה, וְזֶה לֹא הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שְׁלֵימָה — לֹא נַעֲנָה רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: כָּאן קוֹדֶם גְּזַר דִּין, כָּאן לְאַחַר גְּזַר דִּין. רַבִּי יִצְחָק אָמַר: יָפָה צְעָקָה לָאָדָם בֵּין קוֹדֶם גְּזַר דִּין בֵּין לְאַחַר גְּזַר דִּין.

For what reason did this one recover and come down from his bed, while that one did not recover and come down from his bed; and why was this one saved from death, while that one was not saved? The difference between them is that this one prayed and was answered, while that one prayed, but was not answered. And for what reason was this one answered and that one not answered? This one prayed a prayer with his whole heart and consequently was answered, while that one did not pray a prayer with his whole heart and therefore was not answered. Rabbi Elazar said: Not so; rather, here he prayed before his heavenly sentence was issued, and so he was answered, whereas there the other one prayed after his heavenly sentence was issued, and therefore he was not answered. Rabbi Yitzḥak disagreed and said: Crying out to God is effective for a person, both before his sentence has been issued and also after his sentence has been issued, as even after his sentence has been issued, it can still be rescinded if he repents.

הָנְהוּ בִּרְיוֹנֵי דַּהֲווֹ בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר וַהֲווֹ קָא מְצַעֲרוּ לֵיהּ טוּבָא. הֲוָה קָא בָּעֵי רַבִּי מֵאִיר רַחֲמֵי עִלָּוַיְהוּ כִּי הֵיכִי דְּלֵימוּתוּ. אָמְרָה לֵיהּ בְּרוּרְיָא דְּבֵיתְהוּ: מַאי דַּעְתָּךְ — מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים״, מִי כְּתִיב ״חוֹטְאִים״? ״חַטָּאִים״ כְּתִיב. וְעוֹד, שְׁפֵיל לְסֵיפֵיהּ דִּקְרָא ״וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם״, כֵּיוָן דְּ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים״ ״וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם״? אֶלָּא בְּעִי רַחֲמֵי עִלָּוַיְהוּ דְּלַהְדְּרוּ בִּתְשׁוּבָה, ״וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם״. בְּעָא רַחֲמֵי עִלָּוַיְהוּ, וַהֲדַרוּ בִּתְשׁוּבָה.

With regard to the statement of Rabbi Yehuda, son of Rabbi Shimon ben Pazi, that David did not say Halleluya until he saw the downfall of the wicked, the Gemara relates: There were these hooligans in Rabbi Meir’s neighborhood who caused him a great deal of anguish. Rabbi Meir prayed for God to have mercy on them, that they should die. Rabbi Meir’s wife, Berurya, said to him: What is your thinking? On what basis do you pray for the death of these hooligans? Do you base yourself on the verse, as it is written: “Let sins cease from the land” (Psalms 104:35), which you interpret to mean that the world would be better if the wicked were destroyed? But is it written, let sinners cease?” Let sins cease, is written. One should pray for an end to their transgressions, not for the demise of the transgressors themselves. Moreover, go to the end of the verse, where it says: “And the wicked will be no more.” If, as you suggest, transgressions shall cease refers to the demise of the evildoers, how is it possible that the wicked will be no more, i.e., that they will no longer be evil? Rather, pray for God to have mercy on them, that they should repent, as if they repent, then the wicked will be no more, as they will have repented. Rabbi Meir saw that Berurya was correct and he prayed for God to have mercy on them, and they repented.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שִׁיר שֶׁבַּתּוֹרָה, מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל אֲמָרוּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ מִן הַיָּם. וְהַלֵּל זֶה מִי אֲמָרוֹ? נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶן תִּקְּנוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִין אוֹתוֹ עַל כׇּל פֶּרֶק וּפֶרֶק, וְעַל כׇּל צָרָה וְצָרָה שֶׁלֹּא תָּבֹא עֲלֵיהֶן. וְלִכְשֶׁנִּגְאָלִין, אוֹמְרִים אוֹתוֹ עַל גְּאוּלָּתָן. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל תּוּשְׁבָּחוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּסֵפֶר תְּהִלִּים כֻּלָּן דָּוִד אֲמָרָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי״ — אַל תִּיקְרֵי ״כׇּלּוּ״, אֶלָּא ״כׇּל אֵלּוּ״. תָּנוּ רַבָּנַן: הַלֵּל זֶה מִי אֲמָרוֹ? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל אֲמָרוּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ עַל הַיָּם. הֵם אָמְרוּ: ״לֹא לָנוּ ה׳ לֹא לָנוּ״, מְשִׁיבָה רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ וְאָמְרָה לָהֶן: ״לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יְהוֹשֻׁעַ וְיִשְׂרָאֵל אֲמָרוּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ עֲלֵיהֶן מַלְכֵי כְנַעַן. הֵם אָמְרוּ: ״לֹא לָנוּ״, וּמְשִׁיבָה וְכוּ׳:

Rav Yehuda said that Shmuel said: The song in the Torah, i.e., the Song at the Sea (Exodus 15:1–19), Moses and the Jewish people recited it when they ascended from the sea. The Gemara asks: And who said this hallel mentioned in the mishna, Psalms 113–118? The Gemara answers: The Prophets among them established this hallel for the Jewish people, that they should recite it on every appropriate occasion; and for every trouble, may it not come upon them, they recite the supplications included in hallel. When they are redeemed, they recite it over their redemption, as hallel includes expressions of gratitude for the redemption. It was taught in a baraita that Rabbi Meir would say: All the praises stated in the book of Psalms were recited by David, as it is stated: “The prayers of David, son of Yishai, are ended [kalu]” (Psalms 72:20). Do not read kalu; rather, read kol elu, all of these, which indicates that the entire book of Psalms consists of the prayers of King David. The Sages taught: This hallel, who initially recited it? Rabbi Eliezer says: Moses and the Jewish people recited it when they stood by the sea. They said: “Not to us, God, not to us, but to Your name give glory” (Psalms 115:1). The Divine Spirit responded and said to them: “For My own sake, for My own sake, will I do it” (Isaiah 48:11). Rabbi Yehuda says: Joshua and the Jewish people recited it when they defeated the kings of Canaan who stood against them (see Joshua 12:7–24). They said: Not to us, and the Divine Spirit responded: For My own sake.

אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'. אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כ ז) מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו. ואם בניו אשריהם בעבורו הוא על אחת כמה וכמה. הקב"ה לא בקש מאברהם אלא שיהיה תמים שנאמר (בראשית יז א) התהלך לפני והיה תמים.

דבר אחר אשרי האיש. רבי נחמיה פתח (קהלת ז יט) החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים. אלו עשרה בני אדם שנאמר ספר תלים על ידם ואלו הן - אדם ומלכי צדק אברהם משה ודוד ושלמה ואסף ושלשה בני קרח. על אילין לא איתפלגות ועל מה איתפלגות רב ורבי יוחנן אמר לידותון על הדינין שעברו עליו ועל ישראל. ר' הונא בשם ר' אבא אמר אף על פי שנאמר על ידי עשרה זקנים לא נתקן אלא על ידי דוד מלך ישראל. משל לחבורה של זמרין שהיתה מבקשת לומר שבחו של מלך הימנון למלך. אמר להם המלך כולכם זכאין כולכם זמרין כולכם משובחין וראויין לומר הימנון אלא איש פלוני יאמר על ידי כולכם שקולו ערב יותר מן הכל. הדא הוא דכתיב (שמואל-ב כג א) ונעים זמירות ישראל. של כולם ערבים אבל של דוד בן ישי יותר מן הכל. מנעים זמירותיהן של ישראל גדול בן גדול אביינוס בן אביינוס. מהו אומר בסוף תלים (תהלים עב כ) כלו תפלות דוד בן ישי. וכשם שנאמר על ידי עשרה בני אדם כך נאמר בעשרה מיני זמר - בניצוח בניגון במזמור בשיר בתפלה בהלל בברכה בהודיה באשרי בהללויה. וגדול מכולם הללויה שכולל שם ושבח בבת אחת. רב קרא כל ספרא הללו יה:

מאה וארבעים ושבעה מזמורים שכתוב בספר תהלים כנגד שנותיו של יעקב ללמדך שכל קילוסין שישראל מקלסין להקב"ה כנגד שנותיו של יעקב אבינו (תהילים כ״ב:ד׳) ואתה קדוש יושב תהלות ישראל:

תַּנְיָא, אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר: אֵין תְּפִלָּה שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה״. בִּמְקוֹם רִנָּה — שָׁם תְּהֵא תְּפִלָּה.

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָן שֶׁל רַבִּים שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֶן אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס״, וּכְתִיב: ״פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרָב לִי״ וְגוֹ׳, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּל הָעוֹסֵק בְּתוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים וּמִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר — מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִילּוּ פְּדָאַנִי, לִי וּלְבָנַי, מִבֵּין אוּמּוֹת הָעוֹלָם.

הָאוֹמֵר ״גַּד גַּדִּי, וּסְנוּק לָא אַשְׁכִּי וּבוּשְׁכִּי״ — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״גַּד״ אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן״.

וצריך אתה לדעת כי כח התפלה גדול אפילו לשנות הטבע ולהנצל מן הסכנה ולבטל הנגזר. להנצל מן הסכנה ממה שכתוב (תהילים ק״ז:כ״ה-כ״ו) יורדי הים באניות וגו', ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו, יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג, ויצעקו אל ה' בצר להם, וכתיב בתריה יקם סערה לדממה ויחשו גליהם, ומכאן שהתפלה מגינה על הסכנה.

וְתֵדַע וְתַשְׁכִּיל כִּי מוּסַר הש"י לְטוֹבַת הָאָדָם. כִּי אִם חָטָא אִישׁ לְפָנָיו וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינָיו. מוּסַר הַשֵּׁם עָלָיו לִשְׁתֵּי תּוֹעָלוֹת. הָאֶחָד לְכַפֵּר עַל חֲטָאָיו וּלְהַעֲבִיר אֶת עֲוֹנוֹ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים כ"ה:י"ח) רְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי. וּבְתַחֲלוּאֵי הַגּוּף אֲשֶׁר חִלָּה ה' בּוֹ. יְרַפֵּא חֳלִי נַפְשׁוֹ. כִּי הֶעָוֹן חֳלִי הַנֶּפֶשׁ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם מ"א) רְפָאָה נַפְשִׁי כִּי חָטָאתִי לָךְ וְנֶאֱמַר (ישעיהו ל"ג:כ"ד) וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָוֹן. וְהַשֵּׁנִית לְהַזְכִּירוֹ וְלַהֲשִׁיבוֹ מִדְּרָכָיו הָרָעִים כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (צפניה ג':ז') אַךְ תִּרְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר. וְאִם לֹא קִבֵּל הַמּוּסָר וְלֹא נִחַת. מִפְּנֵי תּוֹכַחַת. וְלֹא מָל עָרְלַת לְבָבוֹ. אוֹי לוֹ וְאוֹי לְנַפְשׁוֹ כִּי סָבַל יִסּוּרִין וְנָשָׂא אֶת עֲוֹנוֹ. וְלֹא נִרְצָה עֲוֹנוֹ. אֲבָל נִכְפַּל עָנְשׁוֹ כַּאֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ.

Know and understand that the reproof of God, may He be blessed, is for the good of man. For if a man sins in front of Him and does evil in His eyes, God's reproof is upon him for two purposes: One is to atone for his sins and to remove the iniquity, as it is stated (Psalms 25:18), "Look at my affliction and suffering, and forgive all my sins." So with the sicknesses of the body, with which God has made him sick, is the sickness of the soul healed. For iniquity is the sickness of the soul, as it is stated (Psalms 41:5),"heal me, for I have sinned against You." And it is [also] stated (Isaiah 33:24), "And none who lives there shall say, 'I am sick'; It shall be inhabited by folk whose sin has been forgiven." And the second is to remind him and have him repent from his evil ways, as it is written (Zephaniah 3:7), "she would fear Me, would take reproof." But if he does not receive the reproof and does not cease on account of the rebuke and does not circumcise the covering of his heart - woe is to him and woe to his soul. For he has suffered afflictions and bore his sin, but his iniquity was not atoned; but rather his punishment was doubled, as we explained.

וּלְפִיכָךְ נָשִׁים וַעֲבָדִים חַיָּבִין בִּתְפִלָּה לְפִי שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא אֶלָּא חִיּוּב מִצְוָה זוֹ כָּךְ הוּא שֶׁיְּהֵא אָדָם מִתְחַנֵּן וּמִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם וּמַגִּיד שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאַחַר כָּךְ שׁוֹאֵל צְרָכָיו שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶם בְּבַקָּשָׁה וּבִתְחִנָּה וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לַה׳‎ עַל הַטּוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ לוֹ כָּל אֶחָד לְפִי כֹּחוֹ:

ולשון ספרי ולעבדו זו תפלה. ואמרו גם כן ולעבדו זו תלמוד, ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו מנין לעיקר תפלה מצוה מהכא את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד, ואמרו עבדוהו בתורתו ועבדוהו במקדשו, רוצה לומר הכוון אליו להתפלל שם כמו שבאר שלמה ע"ה.

And although this command is from the inclusive commands - as we explained in Principle Four (Sefer HaMitzvot, Shorashim 4) - it nevertheless has specificity, since it is the command to pray. The language of the Sifrei is, "'And to serve Him' (Deuteronomy 11:13) - that is prayer." And they also said, "'And to serve Him' - that is [Torah] study." And in the Mishnah of Rabbi Eliezer, the son of Rabbi Yose HaGelili, they said, "From where [do we know that] the essence of prayer is a commandment?

ואם נאמר שלשמה פי' דביקות דוקא ורק בזה תלוי כל עיקר ענין עסק התורה. הלא אין דביקות יותר נפלא מאמירת תהלים כראוי כל היום. וגם כי היה די לענין הדביקות. במסכת אחת או פרק או משנה א' שיעסוק בה כל ימיו בדביקות.

ברם בעיניו של היהודי הנאמן, המשקיף על תמונת הפרטים הללו בעין בלתי משוחדת נראים פני הדברים אחרת לגמרי. התפלה, העבודה שבלב, נועדה מלכתחילה עבור האדם ולטובתו, אך בודאי שלא לצורך האלקים בשמים. יש בתפלה מעין כרוז המעורר את הגיגי האדם ורגשותיו, מעין תזכורת נמרצת לבני אדם שיתכוננו לעבודת ה' בפועל וברציפות ממש, להתחנך בכל סעיפי החיים להשקפות ומעשים שישמשו מכשירים מעולים לעבודת הא-ל, שיוליכו לקראת חיים שתוכם רצוף אהבת הבורא וכל מהותו משתקפת בשרותו. מכיון שכך, הנה בכל הזוטות הללו, שרבים מן התועים צוחקים עליהן ובזים אותן בלבם, בכל הפרטים המשובצים ומשולבים בחיי יום יום של האדם מישראל, דוקא בהם טמונה משמעות עמוקה והשפעה חזקה פי כמה, מאשר בתפאורה הססגונית של הפולחן החגיגי הרועש. היהודי האמיתי עומד על חין ערכם של הפרטים הקטנים האלו מתוך נסיונו האישי, מתוך שכבר עמד על השפעתם החיובית בגופו - ואיך ישית לבו ללהגי המלעיגים אשר מימיהם לא ראו אור?

ובנחה יאמר שובה ה׳. שעד כה הלך הארון של ברית ה׳ חוץ למחנה ישראל. ולא הי׳ רוה״ק בתקפו להצלחת תורה שבע״פ כ״כ. כמו בעת שרבים מקובצים במקום א׳ כדאי׳ בב״ק ס״פ מרובה שאין השכינה שורה פחות משני אלפים כו׳. ועתה בשעה שנחו ושב הארון למקום רבבות אלפי ישראל. התפלל משה שישוב רוה״ק בתקפו אל רבבות אלפי ישראל. וכבר ביארנו בכ״מ שאע״ג שהענין ראוי להיות בעצמו. מכ״מ התפלה מועיל הרבה להיות כרצון הקב״ה גם בלי תפלה. כמש״כ בס׳ שמות פ׳ בשלח בפ׳ מה תצעק:

(ו) ופרשת התמיד - כתב המ"א המעיין בב"י יראה שיש דיעות שונות בטעם היתר אמירת אלו הדברים בע"פ לכן יש ליזהר שלא לומר שום דבר בע"פ כי אם מה שנזכר פה בש"ע ובתשובת חו"י מתיר לומר כל ס' תהלים בע"פ דכיון שהוא לעורר רחמי ד' הו"ל כתפלה ונ"ל שיש לסמוך עליו דבלא"ה דעת העט"ז והגר"א כהפוסקים דדוקא להוציא רבים ידי חובתן אסור:

וְכֵן אֲמִירַת תְּהִלִּים וְכַיּוֹצֵא צָרִיךְ לִרְאוֹת, שֶׁיִּמְצָא אֶת עַצְמוֹ בְּתוֹךְ כָּל מִזְמוֹרֵי תְּהִלִּים וּבְתוֹךְ כָּל הַתְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת וּסְלִיחוֹת וְכַיּוֹצֵא. וּבְקַל בִּפְשִׁיטוּת בְּלִי חָכְמוֹת יְכוֹלִין לִמְצֹא אֶת עַצְמוֹ בְּתוֹךְ כָּל הַתְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת, וּבִפְרָט בִּתְהִלִּים, שֶׁנֶּאֱמַר בִּשְׁבִיל כְּלַל יִשְׂרָאֵל, בִּשְׁבִיל כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְרָט. וְכָל אָדָם, כָּל מִלְחֲמוֹת הַיֵּצֶר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו וְכָל מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה עִמּוֹ, הַכֹּל מְבֹאָר וּמְפֹרָשׁ בִּתְהִלִּים, כִּי עִקָּרוֹ נֶאֱמַר עַל מִלְחֲמוֹת הַיֵּצֶר הָרָע וְחֵילוֹתָיו, שֶׁהֵם עִקָּר הָאוֹיְבִים וְהַשּׂוֹנְאִים שֶׁל הָאָדָם, שֶׁרוֹצִים לְמָנְעוֹ מִדֶּרֶךְ הַחַיִּים וּלְהוֹרִידוֹ לִשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, אִם לֹא יִשְׁמֹר עַצְמוֹ מֵהֶם. וְרַק עַל עִנְיַן מִלְחָמָה זֹאת נִתְיַסֵּד כָּל סֵפֶר תְּהִלִּים. כִּי עִקָּר כְּלָל וְשֹׁרֶשׁ וִיסוֹד שֶׁל כָּל הָעֵצוֹת לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הוּא רַק אֲמִירַת תְּהִלִּים וּשְׁאָרֵי תְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת וְהִתְבּוֹדְדוּת לְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, לְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו שֶׁיְּקָרְבֵהוּ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְרַק עַל־יְדֵי־זֶה זוֹכִין לְנַצֵּחַ הַמִּלְחָמָה; אִם יִהְיֶה חָזָק וְאַמִּיץ מְאֹד תָּמִיד לְהַעְתִּיר וּלְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְחַנֵּן לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ תָּמִיד, יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, אָז בְּוַדַּאי יְנַצֵּח הַמִּלְחָמָה. אַשְׁרֵי לוֹ.

The same is true of reciting Tehillim (the Book of Psalms) and the like. A person should endeavor to find himself within all the psalms, and within all the supplications, entreaties, penitential prayers and the like. And easily, simply, without any sophistication, he can find himself within all the supplications and entreaties, and especially in Tehillim, which was composed on behalf of the Jewish people—on behalf of each and every one personally. Each person—every battle he has against the evil inclination and whatever happens to him—it is all clarified and explained in Tehillim. This is because it primarily applies to the battle against the evil inclination and its troops, which are a person’s main enemies and foes. They would keep him from the path of life and force him down into the netherworld, God forbid, if he fails to protect himself from them. It was solely about this battle that the Book of Psalms was compiled. For the chief principle, root and foundation of all advice for getting close to God is nothing other than reciting psalms, and other supplications and entreaties, and hitbodedut—speaking to God, pleading with Him to draw one closer to His service. Only through this is it possible to win the battle. If he is very strong and courageous in always beseeching, praying and pleading with God, come what may, then he will certainly triumph. Fortunate is he.

וְזֶה שֶׁאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: חֲזִינָן לְהַאי כַּוְרָא וְכוּ'. כִּי בְּגָלוּתֵנוּ, כִּבְיָכוֹל, הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּהַסְתָּרַת פָּנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים ל׳:ח׳): הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ; שֶׁהוּא בְּחִינוֹת רַחֲמִים, וּפָנָה עֹרֶף, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת דִּין. וְכָל תְּפִלּוֹתֵינוּ וּבַקָּשָׁתֵנוּ עַל זֶה שֶׁפָּנָה עֹרֶף אֵלֵינוּ, שֶׁיַּחֲזֹר אֶת פָּנָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם פו): פְּנֵה אֵלַי; וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (במדבר ו): יָאֵר ה' פָּנָיו. וּכְשֶׁאָנוּ רוֹאִים אֹרֶךְ הַגָּלוּת, וּבְכָל יוֹם אֲנַחְנוּ צוֹעֲקִים אֵלָיו וְאֵינָם נוֹשָׁעִים, וְיֵשׁ מֵעַמֵּנוּ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל, שֶׁטּוֹעִים חַס וְשָׁלוֹם בְּלִבָּם, שֶׁכָּל הַתְּפִלּוֹת הֵם לָרִיק. אֲבָל בֶּאֱמֶת כָּל הַתְּפִלּוֹת, הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר הֵם מַעֲלִים אוֹתָם וּמְקִימִים אוֹתָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּמַעֲלִין כָּל שְׁיָפָא וּשְׁיָפָא לְדוּכְתֵּיהּ, וּבוֹנִין קוֹמָתָהּ שֶׁל הַשְּׁכִינָה מְעַט מְעַט, עַד שֶׁיִּשְׁתַּלֵּם שִׁעוּר קוֹמָתָהּ, אָז יָבוֹא מָשִׁיחַ, דָּא מֹשֶׁה, וְיַשְׁלִים אוֹתָהּ וְיָקִים אוֹתָהּ בִּשְׁלֵמוּת.

8. Rabbah bar bar Chanah recounted: Once, while traveling on a ship, we saw this fish. ChoL (sand) yatva (had settled) on its back and a meadow sprouted up. Thinking it to be dry land we ascended, and we baked and cooked on its back. When its back became hot, it turned over. Were it not that we were near the ship, we would have drowned (Bava Batra 73b). This is the meaning of what Rabbah bar bar Chanah said: we saw this fish — For in our exile the Holy One has, as it were, hidden His countenance. <As is written (Deuteronomy 31:18), “and I will utterly hide My face,” and> as in (Psalms 30:8), “You hid Your face.” <It is known that the face> is an aspect of compassion, <and conversely the back> is an aspect of stern judgment. Thus, all our prayers and petitions are <only> concerned with His having turned His back to us; that He should return His countenance. As <King David requested> (Psalms 86:16), “O turn to me <and show me mercy>,” and as in (Numbers 6:25, 26), “May God make His countenance shine <upon you and grant you mercy. May God turn His countenance to you.>” When we see the length of <this bitter> exile and how each day we cry out to Him and yet are not saved, there are those of our people, the Children of Israel, who err in their heart, God forbid. <They say> that all the prayers are for naught. But in truth, <it is not so>. The tzaddikim of each and every generation raise <all the prayers> and erect them, as in, “Moshe erected the Tabernacle.” They raise each and every part to its place and build the structure of the Shekhinah bit by bit, until the full measure of it structure is realized. Then Mashiach, who is Moshe, will come and consummate it, by erecting it perfectly.

וַאֲזַי, אַף אִם בְּכָל זֹאת לֹא תִפּוֹל עָלָיו אֵימָה וָפַחַד בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ, מִכָּל מָקוֹם, מֵאַחַר שֶׁמְּקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שָׁמַיִם, וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו יִרְאָתוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּהִתְגַלּוּת מַחֲשַׁבְתּוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ, וְקַבָּלָה זוֹ הִיא אֲמִיתִּית בְּלִי שׁוּם סָפֵק, שֶׁהֲרֵי הִיא טֶבַע נַפְשׁוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לִמְרוֹד בַּמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ יִתְבָּרֵךְ – הֲרֵי הַתּוֹרָה שֶׁלּוֹמֵד אוֹ הַמִּצְוָה שֶׁעוֹשֶׂה מֵחֲמַת קַבָּלָה זוֹ וּמֵחֲמַת הַמְשָׁכַת הַיִּרְאָה שֶׁבְּמוֹחוֹ, נִקְרָאוֹת בְּשֵׁם ״עֲבוֹדָה שְׁלֵימָה״, כְּכָל עֲבוֹדַת הָעֶבֶד לַאֲדונוֹ וּמַלְכּוֹ. וְהִנֵּה, אַף מִי שֶׁגַּם בְּמוֹחוֹ וּבְמַחֲשַׁבְתּוֹ אֵינוֹ מַרְגִּישׁ שׁוּם יִרְאָה וּבוּשָׁה, מִפְּנֵי פְּחִיתוּת עֵרֶךְ נַפְשׁוֹ מִמְּקוֹר חוּצְבָּהּ, מִמַּדְרֵגוֹת תַּחְתּוֹנוֹת דְּי׳ סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה, אַף־עַל־פִּי־כֵן, מֵאַחַר שֶׁמִּתְכַּוֵּין בַּעֲבוֹדָתוֹ כְּדֵי לַעֲבוֹד אֶת הַמֶּלֶךְ, הֲרֵי זוֹ עֲבוֹדָה גְמוּרָה, כִּי הַיִּרְאָה וְהָעֲבוֹדָה נֶחְשָׁבוֹת לִשְׁתֵּי מִצְוֹת בְּמִנְיַן תַּרְיַ״ג, וְאֵינָן מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ.

In such a case, even though after all this [contemplation] no fear or dread descends upon him in a manifest manner in his heart, nevertheless since he accepts upon himself the Kingdom of Heaven and draws fear of Him, blessed be He, over himself in his conscious thought and rational volition, and this submission is beyond doubt a sincere one—for it is the nature of all Jewish souls not to rebel against the Holy King, blessed be He—then the Torah he studies or the commandment he performs because of this submission and because of this inspired fear in his mind are termed “perfect service,” like all service [performed] by a slave to his master or to his king. Furthermore, even in the case of him who in his mind and thought feels no fear or shame on account of the poor capacity of his soul, originating in the lower degrees of the ten sefirot of Asiyah, nevertheless since he is intent in his service to serve the King, it is a complete service, for fear and service are accounted as two commandments of the total of 613, and they do not deter each other.

ובנ"י מתגאין בירושתן שיש להם זה הכח של תפילה שיכולין להתקרב להש"י בעת צרתם. ואיתא במד' בעשרה לשונות של תפילה. ביצור הוא א' מהן דכ' בצר לי אקרא כו'. והפי' כי בנ"י בעת צרה פונים להש"י בטבעם.

תִּקּוּן לְמִקְרֵה לַיְלָה, רַחֲמָנָא לִצְלָן – לוֹמַר עֲשָׂרָה קַפִּיטְל תְּהִלִּים בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁאֵרַע לוֹ, חַס וְשָׁלוֹם. כִּי יֵשׁ כֹּחַ בַּאֲמִירַת תְּהִלִּים לְהוֹצִיא הַטִּפָּה מֵהַקְּלִפָּה שֶׁלָּקְחָה אוֹתָהּ, כִּי תְּהִלִּים בְּגִימַטְרִיָּא לִילִית עִם הַחֲמֵשׁ אוֹתִיּוֹת שֶׁל שְׁמָהּ, שֶׁהִיא הַמְמֻנָּה עַל זֶה, כַּיָּדוּעַ.

דַּע כִּי עַל יְדֵי הַתּוֹרָה נִתְקַבְּלִים כָּל הַתְּפִלּוֹת וְכָל הַבַּקָּשׁוֹת שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים וּמִתְפַּלְּלִים, וְהַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל נִתְעַלֶּה וְנִתְרוֹמֵם בִּפְנֵי כָּל מִי שֶׁצְּרִיכִין, הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִי;

א"ר חנן א"ר חנינא, כל המאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם, מנ"ל ממשה רבינו שנאמר ואתפלל אל ד', וכתיב וישמע ד' אלי גם בפעם ההיא. אמנם יסוד הלימוד הוא שאף אם יתפלל האדם על איזה דבר, אף אם יונח שתפילתו עשתה פירות ונתקבלה, מ"מ טובה היא שיתפלל על אותו דבר הרבה פעמים באריכות. מפני שבכל ענין יש צדדים הרבה ואופנים שלמים שיוכל להיות מעלות ע"ג מעלות בכל טוב ושלימות מושג, ע"כ תועיל כל תפילה להשיג מדה יותר שלמה מן הטוב הרצוי. ומזה שמענו שהמאריך בתפילתו לעולם מועיל הוא אע"פ שכבר הושג המבוקש בכלל בתפילה הקצרה, לעולם תוסיף התפילה שלימות בדבר זה המבוקש עצמו ואינה חוזרת ריקם כ"א היא מביאה פעולה טובה ורצויה.

כדתניא כו' משלשה עד ארבעים שיהא זכר. בהתחלת ההתרקמות פועל הרבה הרעיון והציור על ניתוח האברים וכחות הנפש. ע"כ גם התפילה היא קרובה להיות הפועל היותר מועיל מאחר שיש ע"ז מבוא טבעי, שבכלל שורש התפילה הוא ע"פ עצה עמוקה של החכמה העליונה בהפעלת הרעיון על המציאות, שמחוברים לזה תנאים גדולים בארחות הצדק ודרכי המוסר והעבודה של המתפלל.

רבים נהגו לומר פרקי תהלים בעל פה, ולא חששו בזה משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה. ויש להם על מה לסמוך, מאחר שהוא דרך תפלה ותחנונים, וגם אינו מתכוין להוציא ידי חובה את אחרים, וגם הפסוקים שגורים בפיו. אולם הממתין לאיזה דבר הנצרך, וחושש על ביטול הזמן, נכון יותר שישנן פרקי משנה בעל פה, וזה עדיף מאשר לומר פרקי תהלים בעל פה. ורק אם אינו יודע פרקי משנה בעל פה, מותר לו לומר פרקי תהלים אף בפרקים שאינן שגורים בפי כל. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' מט הערה י'. שארית יוסף חלק ב' עמוד כ'] .

וגדול כוחה של התפלה שיכולה לשנות ולבטל גזרות רעות, אך צריך שיחזור בתשובה כדי שתפלתו תתקבל.

סוד קבלת תשובה כזו על ידי הקב"ה טמון הוא בכח התפלה, כבר אמר אא"ז גאון ישראל זצ"ל בכתביו שאף שלאחר החורבן ננעלו שערי תפלה, בדוק ומנוסה שעדיין ישנה תפלה אחת שנענית בכל עת ובכל מצב, והיא תפלה לסייעתא דשמיא ברוחניות. ועוד כתב הוא ז"ל (במכתביו שבאור ישראל י"ד) שזוהי העצה היחידה לבקוע טמטום הלב... ואף שבזה עבר רק חלק קטן מן הדרך, והקב"ה משלימו פי אלף, הקב"ה בחסדיו המרובים מחשיב לו כאילו עשו הכל שוה בשוה, "שובנו אלקי ישעינו", שנינו כאחד.

ובהתפללו כך, כל כחותיו ועניניו יתפללו עמו, הכחות הטובים והרגשות העדינים יתעוררו ויתרוממו, ועמהן יתעלה כל האדם, כל כחותיו לפי מדרגתם, ויבא לידי התפעלות והתפשטות הנפש...

אך בעשור וגו': אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם: ר' חייא פתח. לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. לדוד משכיל, הרי למדנו, בעשרה מיני זמר נקרא ספר תהלים, בנצוח, בנגון, במשכיל, במכתם, במזמור, בשיר, באשרי, בתפלה, בהודאה, בהללויה, והעליון מכולם הוא הללויה. וכבר העמידוהו.

בשעת הדחק יכול להשלים מאה ברכות ע"י שיאמר ג' פסוקים אלו: "ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל" וכו'. "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת" וכו'. "והעושר והכבוד מלפניך&#8230; ולחזק לכל". ואח"כ יאמר פסוק: "ברוך אתה ה' למדני חוקיך", וטוב לומר פסוקים אלו שבע או עשר פעמים בכל יום גם אם לא צריך להשלים מאה ברכות כיון שיש בהם תועלת עפ"י הסוד. [הערה 18] דברי הימים א' כ"ט, י'-י"ב. [הערה 19] תהלים קל"ט, י"ב. [הערה 20] בא"ח פרשת וישב סעי' ט"ו.

מי שאינו יודע לקרוא – מי שאינו יודע לקרוא אלא רק בתורה שבכתב – מותר לו לקרוא בלילה בתנ"ך, אך עדיף שיקרא פרק "איזהו מקומן" או "פתח אליהו". תהלים בלילה – כיון שישנה מחלוקת לגבי אמירת תהלים בלילה, לכן אין מוחים במי שקורא, אבל למי ששואל אומרים שלא יקרא. ויש להחמיר שלא לומר אפילו מזמור "יענך" לאישה המקשה ללדת או לחולה, אעפ"י שאומרים מזמור זה בתיקון חצות. [הערה 32] בא"ח פרשת פקודי סעי' ז'. [הערה 33] תהלים כ'. [הערה 34] שו"ת רב פעלים ח"ב סי' ב'.

תפילה בשמחה – אסור להתפלל כשהוא עצב כיון שאז מפסיד את התועלת הגדולה שמקבל ע"י התפילה, אלא יתפלל כל תפילתו בשמחה, פרט לשעה שבה אומר וידוי שאז צריך שיתעצב על עוונותיו. צדקה – טוב לתת צדקה קודם התפילה, שנאמר: "אני בצדק אחזה פניך". בקול נמוך – יתפלל תפילתו בקול נמוך ואפילו כשאומר זמירות, כדי להראות הכנעה. ורק בשבת יכול להגביה את קולו בנעימה מעט לכבוד השבת. [הערה 31] בא"ח פרשת מקץ סעי' ה'. [הערה 32] תהלים י"ז, ט"ו. [הערה 33] שו"ע סי' צ"ב ס"ק י', ועי' כה"ח שם ס"ק מ"ד, מ"ה. משנ"ב שם ס"ק ל"ו. [הערה 34] בא"ח פרשת מקץ סעי' ו' בשם האר"י ז"ל.