These sources explore the relationship between panim (face) as the locus of direct encounter with the divine and penimiyut (interiority) as the internalized, transformed presence that shapes consciousness and moral action. From biblical theophanies to rabbinic interpretation and Hasidic teaching, they examine how external encounter becomes inner reality.
וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The biblical record already ties panim as physical face to an encounter of genuine closeness: Yaakov names the place Peniel because he saw the Divine 'face to face' (Bereishit 32:31), while Moshe is told that no human can see the Divine face and live, seeing only the 'back' (Shemot 33:20-23), a distinction that Rashi (Shemot 33:20) and the Ramban (Shemot 33:20) read as an absolute limit on direct apprehension of the Divine panim even amid closeness.
Midrashic and Talmudic sources treat panim as the seat of an intimate, reciprocal relationship rather than mere anatomy: Shemot Rabbah 45:2 describes Hashem and Moshe as mutually calming each other's 'face' in a covenant of relational responsiveness, and Sotah 36b:13 has Yosef's father's image (deyokeno) appear to him precisely at a moment of moral crisis, showing panim as a vehicle through which an inner presence is conveyed.
Later meforshim make explicit that panim functions as a window onto penimiyut: the Alshich explains 'panim el panim' as seeing through the illuminated mirror called panim, as opposed to the unlit 'achorayim', while Rav Samson Raphael Hirsch holds that 'panim bifanim' expresses a bond deeper than mere facing — the faces penetrate one another and forge an inner connection between the two parties in their penimiyut, and Abarbanel notes that panim was first used of the human face as the site of the senses and the most exposed, praised part of a person, from which the term was then borrowed for other usages.
The Ibn Ezra reads 'panim bifanim' at Ibn Ezra (Devarim 5:4) as direct, unmediated communication of voice to face, and Da'at Tevunot 158:10 generalizes panim and achor into two modes of Divine providence — closeness and love versus distance — built on the model of the human face and back.
Chassidic sources deepen this into an explicit identification of panim with penimiyut: Sefer HaBiurim II 6:8:0 and Sefer HaBiurim II 6:8:5 describe 'panim' as the turning of the soul or light to express its inner power outward through open channels, as against the concealment of 'achor', and Sefer HaBiurim II 8:3:6 and Sefer HaBiurim II 7:2:6 extend this distinction to lights and vessels generally.
Chassidic teaching applies this structure to Divine service: Hemshech Samech Vov, Maamar 3 holds that teshuvah from the depths of the heart draws forth the penimiyut and etzem of Or Ein Sof, tied to the verse 'lecha amar libi bakshu fanai', Hemshech Samech Vov, Maamar 36 holds that Torah draws forth the illumination of the Divine countenance deriving from the penimiyut of Atik, and Hemshech Samech Vov, Maamar 46 holds that the penimiyut and etzem of Or Ein Sof and of Chochmas HaTorah are drawn down and received through panim, identified with the penimiyut of Yisrael.
Shaarei Orah, Kitzurim דף קו,א concludes that the radiance of the face (hadras panim) reflects an inward illumination of intellect and heart's joy rooted in the penimiyut of the Source of Chochmah, and Maamarim Melukatim ליל ג' דסליחות, ה'תש"כ concludes that 'bakshu fanai' signifies both supplication and inward seeking, situating the encounter with panim within avodah of the heart.
Other Chassidic and mussar sources situate panim within a broader framework of Divine closeness and human resemblance: Tomer Devorah 1:1 holds that a person is meant to resemble the Creator in actions, not merely in form, Tanya, Part I; Likkutei Amarim 36:5 holds that the ultimate purpose of creation is that Divine light shine specifically into the lowest world rather than remain a descent from 'the light of His Countenance', and Tanya, Part I; Likkutei Amarim 41:3 holds that one must meditate on standing before Hashem as before a king prior to service, while Sefat Emet, Shemot, Vayakhel 2:2 and Yalkut Shimoni on Torah 711:1 touch on communal gathering and Divine favor as expressions of this closeness.
בראשית ל״ב:ל״א
Genesis 32:31
Jacob names the place Peniel—“the face of God”—after encountering God; the verse links פנים with direct encounter and transformed perception.
וַיִּקְרָ֧א יַעֲקֹ֛ב שֵׁ֥ם הַמָּק֖וֹם פְּנִיאֵ֑ל כִּֽי־רָאִ֤יתִי אֱלֹהִים֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים וַתִּנָּצֵ֖ל נַפְשִֽׁי׃
So Jacob named the place Peniel, meaning, “I have seen a divine being face to face, yet my life has been preserved.”
שמות ל״ג:כ׳-כ״ג
Exodus 33:20-23
Moses is told that he cannot see God’s face, yet may perceive God’s “back”; the passage distinguishes immediate presence from mediated apprehension.
וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א תוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־פָּנָ֑י כִּ֛י לֹֽא־יִרְאַ֥נִי הָאָדָ֖ם וָחָֽי׃ וַהֲסִרֹתִי֙ אֶת־כַּפִּ֔י וְרָאִ֖יתָ אֶת־אֲחֹרָ֑י וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵרָאֽוּ׃ {פ}
continuing, “But you cannot see My face, for no mortal may see Me and live.” Then I will take My hand away and you will see My back; but My face must not be seen.”
מדרש רבה, שמות מה ב
Shemot Rabbah 45:2
Chachmei Hamidrash interprets “פָּנִים אֶל פָּנִים” as a reciprocal relationship in which, when Moshe or the Holy One is angry with Israel, the other appeases him, and the Holy One urges Moshe to return to the camp and resume this role.
וְדִבֶּר ה' אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא כָךְ הִתְנֵיתִי עִמְּךָ כְּשֶׁיִּהְיוּ פָנֶיךָ כְּעוּסוֹת יִהְיוּ פָנַי מְרַצִּין אֶת פָּנֶיךָ, וּכְשֶׁיִּהְיוּ פָנַי כְעוּסוֹת יִהְיוּ פָנֶיךָ מְרַצִּין אֶת פָּנַי, חֲזֹר בְּךָ וְהִכָּנֵס לַמַּחֲנֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְדִבֶּר ה' אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים. הַלְּעוֹלָמִים יִזְנַח ה' וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד, בָּרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁהָיָה משֶׁה כּוֹעֵס עַל יִשְׂרָאֵל הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַצֶּה אוֹתוֹ, כְּשֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹעֵס עַל יִשְׂרָאֵל הָיָה משֶׁה מְרַצֵּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְדִבֶּר ה' אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תַּרְתֵּין אַפִּין מָזְגִין רוֹתְחִים, לֹא כֵן אָמַרְתִּי כְּשֶׁאֶהְיֶה בְּכַעַס אַתָּה מְרַצֶּה אוֹתִי וּכְשֶׁתִּהְיֶה בְּכַעַס אֶהְיֶה מְרַצֶּךָ.
סוטה ל״ו ב — ד"ה ״וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר וְגוֹ׳״
Sotah 36b:13
Joseph’s ability to resist temptation is connected to the image of his father appearing before him; an internalized face becomes an inward moral presence shaping action.
״וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר וְגוֹ׳״, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּאתָה דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל אָבִיו וְנִרְאֲתָה לוֹ בַּחַלּוֹן, אָמַר לוֹ יוֹסֵף! עֲתִידִין אַחֶיךָ שֶׁיִּכָּתְבוּ עַל אַבְנֵי אֵפוֹד וְאַתָּה בֵּינֵיהֶם, רְצוֹנְךָ שֶׁיִּמָּחֶה שִׁמְךָ מִבֵּינֵיהֶם, וְתִקָּרֵא רוֹעֶה זוֹנוֹת? דִּכְתִיב: ״וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן״. מִיָּד — ״וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: שֶׁשָּׁבָה קַשְׁתּוֹ לְאֵיתָנָהּ. ״וַיָּפֹזּוּ זְרוֹעֵי יָדָיו״ — נָעַץ יָדָיו בַּקַּרְקַע וְיָצְאָה שִׁכְבַת זַרְעוֹ מִבֵּין צִיפּוֹרְנֵי יָדָיו.
The verse states: “And she caught him by his garment, saying: Lie with me” (Genesis 39:12). At that moment his father’s image [deyokeno] came and appeared to him in the window. The image said to him: Joseph, the names of your brothers are destined to be written on the stones of the ephod, and you are to be included among them. Do you desire your name to be erased from among them, and to be called an associate [ro’eh] of promiscuous women? As it is written: “But he who keeps company with harlots wastes his riches” (Proverbs 29:3), as he loses his honor, which is more valuable than wealth. Immediately: “And his bow abode [teishev] firm” (Genesis 49:24). Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Meir: This means that his bow, i.e., his penis, returned [shava] to its strength, as he overcame his desire. The verse about Joseph continues: “And the arms of his hands were made supple” (Genesis 49:24), meaning that he dug his hands into the ground and his semen was emitted between his fingernails.
רש"י על שמות ל״ג:כ׳
Rashi on Exodus 33:20
Rashi interprets the prohibition on seeing God’s face as the impossibility of perceiving God’s essential reality while alive, distinguishing essence from accessible manifestation.
ויאמר לא תוכל וגו'. אַף כְּשֶׁאַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ אֵינִי נוֹתֵן לְךָ רְשׁוּת לִרְאוֹת אֶת פָּנַי:
ויאמר לא תוכל וגו׳ AND HE SAID, THOU CANST NOT [SEE MY FACE] — and even when I make all My goodness pass before you I shall not allow you to see My face.
רמב"ן על שמות ל״ג:כ׳
Ramban on Exodus 33:20
Ramban analyzes Moses’ request to know God’s ways and the limits of seeing the divine face, emphasizing the difference between direct knowledge of essence and partial human apprehension.
וְאֵין טַעַם כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי שֶׁיִּרְאֶה אוֹתוֹ וְיָמוּת, אֲבָל כִּי טֶרֶם שֶׁיַּשִּׂיג לָרְאִיָּה תִּפָּרֵד נַפְשׁוֹ מֵעָלָיו, כִּי אֲפִילּוּ בְּמַרְאוֹת הַמַּלְאָכִים נֶאֱמַר "בַּמַּרְאָה נֶהֶפְכוּ צִירַי עָלַי" (דניאל י טז):
FOR MAN SHALL NOT SEE ME AND LIVE. This does not mean that man could see Him, but must immediately die; it means that before he could grasp the sight, his soul would depart from him, for even of the vision of the angels it is said, by reason of the vision my pains are come upon me, [and I retained no strength].
אברבנאל, בראשית א ב
Abarbanel
The passage explains that פנים first refers to a person’s face, the location of the senses, the part first seen directly, the finest part, and the most exposed part, and that the term is consequently extended to notions such as aftermath, before, apprehension, precedence, and praise.
על פני תהום - פנים נאמר לראשונה על פני אדם, וגם ד' תנאים, הם מקום החושים, הם נראים לראשונה לנכחו, הוא החלק המשובח שבו, והחלק היותר מגולה שבו, ולפי זה יושאל לאחריה, לפניה, והשגה, קדימה, שבח ועוד.
אבן עזרא, דברים ה ד
Ibn Ezra on Deuteronomy 5:4
Ibn Ezra explains panim el panim as communication without an intermediary, like a speaker addressing someone face to face even if unseen.
פנים בפנים. בלא אמצעי והטעם כאשר ישמיע המשמיע קולו לאחר ופניו אל פניו ואם לא יראנו:
ילקוט שמעוני, במדבר פרק ו, תשיא
Yalkut Shimoni on Torah 711:1
Yalkut Shimoni On Nach explains “Yisa Hashem panav” as God removing His anger and turning His face toward a person, comparing direct attention to greeting someone face-to-face rather than from the side, and applying it to matters between the person and God.
יִשָּׂא ה' פָּנָיו. יַעֲבִיר כַּעֲסוֹ מִמְּךָ וְיַהֲפֹךְ פָּנָיו אֵלֶיךָ, לֹא דוֹמֶה שׁוֹאֵל שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בְּתוֹךְ פָּנָיו כְּשׁוֹאֵל מִן הַצְּדָדִין. יִשָּׂא ה' פָּנָיו. בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינְךָ לְבֵינוֹ.
תומר דבורה א׳ — ד"ה האדם ראוי שיתדמה לקונו
Tomer Devorah 1:1
The opening chapter describes divine attributes as patterns humans are to embody; it shifts the meaning of divine “face” toward an inward ethical disposition that becomes visible in conduct.
האדם ראוי שיתדמה לקונו: הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י"ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ. תִּתֵּן אֱמֶת. אִם כֵּן רָאוּי שֶׁתִּמְצָאֶנָּה בוֹ י"ג מִדּוֹת אֵלּוּ. וְעַכְשָׁו נְפָרֵשׁ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת י"ג שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיֶינָה בוֹ: הח' - יכבש עונותינו - הֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג עִם יִשְׂרָאֵל בְּמִדָּה זוֹ וְהִיא סוֹד כְּבִישַׁת הֶעָוֹן. כִּי הִנֵּה הַמִּצְוֹת הִיא כְפֹרַחַת עָלָתָה נִצָּהּ וּבוֹקֵעַ וְעוֹלֶה עַד אֵין תַּכְלִית לִכְנֹס לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ אָמְנָם הָעֲוֹנוֹת אֵין לָהֶם כְּנִיסָה שָׁם ח"ו אֶלָּא כֹּבְשָׁם שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ כְּדִכְתִיב (תְּהִלִּים ה, ה) "לֹא יְגֻרְךָ רָע" - לֹא יָגוּר בִּמְגוּרְךָ רָע אִם כֵּן אֵין הֶעָוֹן נִכְנָס פְּנִימָה. וּמִטַּעַם זֶה "שְׂכַר מִצְוָה בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָּא" (קִדּוּשִׁין לט.) מִפְּנֵי שֶׁהֵם לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ וְהַאֵיךְ יִתֵּן לוֹ מִמַּה שֶׁלְּפָנָיו שָׂכָר רוּחָנִי בָּעוֹלָם גַּשְׁמִי וַהֲרֵי כָּל הָעוֹלָם אֵינוֹ כְּדַאי לְמִצְוָה אַחַת וּלְקוֹרַת רוּחַ אֲשֶׁר לְפָנָיו. וּמִטַּעַם זֶה לֹא יִקַּח שֹׁחַד שֶׁל מִצְוֹת, הַמָּשָׁל בָּזֶה, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר עָשָׂה אַרְבָּעִים מִצְוֹת וְעֶשֶׂר עֲבֵרוֹת נִשְׁאֲרוּ שְׁלֹשִׁים מִצְוֹת וְיֵלְכוּ עֶשֶׂר בְּעֶשֶׂר חַס וְשָׁלוֹם אֶלָּא אֲפִלּוּ צַדִּיק גָּמוּר וְעָשָׂה עֲבֵרָה אַחַת דּוֹמֶה לְפָנָיו כְּאִלּוּ שָׂרַף אֶת הַתּוֹרָה עַד שֶׁיְּרַצֶּה חֹבוֹ וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל שְׂכַר כָּל מִצְוֹתָיו. וְזֶה חֶסֶד גָּדוֹל שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם הַצַּדִּיקִים שֶׁאֵינוֹ מְנַכֶּה מִפְּנֵי שֶׁהַמִּצְוֹת חֲשׁוּבוֹת מְאֹד וּמִתְעַלּוֹת עַד לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְהַאֵיךְ יְנַכֶּה מֵהֶן בִּשְׁבִיל הָעֲבֵרוֹת כִּי שְׂכַר הָעֲבֵרָה הוּא מֵחֵלֶק הַגֵּיהִנֹּם - מֵהַנִּבְזֶה, וְהַמִּצְוֹת שְׂכָרָן מֵהַנִּכְבָּד זִיו שְׁכִינָה, הַאֵיךְ יְנַכֶּה אֵלּוּ בְּצַד אֵלּוּ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹבֶה חוֹב הָעֲבֵרוֹת וּמַשְׂכִּיר שְׂכַר כָּל הַמִּצְוֹת. וְהַיְּנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנוֹתֵינוּ שֶׁאֵין הָעֲוֹנוֹת מִתְגַּבְּרִים לְפָנָיו כְּמִצְוֹת אֶלָּא כּוֹבֵשׁ אֹתָם שֶׁלֹּא יִתְעַלּוּ וְלֹא יִכָּנְסוּ עִם הֱיוֹת שֶׁהוּא מַשְׁגִּיחַ עַל דַּרְכֵי אִישׁ הַטּוֹב וְהָרָע עִם כָּל זֶה הַטּוֹב אֵינוֹ כּוֹבְשׁוֹ אֶלָּא פּוֹרֵחַ וְעוֹלֶה עַד לִמְאֹד וְנִכְלָל מִצְוָה בְּמִצְוָה וְנִבְנֶה מִמֶּנּוּ בִּנְיָן וּלְבוּשׁ נִכְבָּד וַעֲוֹנוֹת אֵין לָהֶם סְגֻלָּה זוֹ אֶלָּא כּוֹבֵשׁ אֹתָם שֶׁלֹּא יַצְלִיחוּ הַצְלָחָה זוֹ וְלֹא יִכָּנְסוּ פְּנִימָה.
Chapter 1 - That it is fitting for a person to resemble his Creator: It is fitting for a person to resemble his Creator and then he will be [configured] in the secret of the Highest Form, [both] in image and likeness. As if he is alike in his body but not in his actions, he betrays the Form; and they will say about him, "A lovely form, but ugly deeds." As behold, the essence of the Highest Image and Likeness is His actions. And what will it benefit him to have the structure of his limbs like the Highest Form, but not resemble his Creator in his actions? Therefore it is fitting that he should [make his actions] resemble the actions of the Crown (Keter), which are the thirteen highest traits of mercy. And they are hinted to in the secret of the verses (Michah 7:18-20), "Who is a power like You; He will again have mercy on us; You shall give truth." If so, it is fitting that these thirteen traits [also] be found in man. And now we will explain these thirteen actions that are fitting to be with him. The eighth: "He suppresses our iniquities" - behold, the Holy One, blessed be He, acts with Israel with this trait, and that is the secret of the suppression of iniquities. As behold the commandment, 'it is like when it blossoms, its bud arises' and it pierces and climbs until no end, to enter in front of Him, may He be blessed. But the iniquities, however, do not have passage there, God forbid. Rather, He suppresses them, such that they not enter - as it is written (Psalms 5:5), "evil does not dwell [with] You (yegurcha)"; evil shall not dwell in Your domicile (megurcha). If so, the iniquity does not enter inside. And from this reason, "There is no reward for a commandment in this world" (Kiddushin 39a) - as [the commandments] are in front of Him, may He be blessed. And how can He give him from that which is in front of Him - a spiritual reward - in the world that is physical? And behold, the entire world is not worth one commandment and the satisfaction [from it] in front of Him. And for this reason, He does not take the bribe of commandments. The metaphor for this is that the Holy One, blessed be He, does not say, "He did forty commandments and ten sins; there remain thirty and the [other] ten go [away] with the ten" - God forbid! Rather, even if he was a completely righteous one and he committed one sin, it is similar in front of Him as if he burned the entire Torah, until he satisfies his debt. And afterwards, he can receive the reward for all of his commandments. And this is a great kindness that the Holy One, blessed be He, does with the righteous ones - that he does not reduce [the reward], as the commandments are very important and climb until [they reach] in front of Him, may He be blessed. And how could He reduce from them on account of sins - as the repayment of sins is from the share of Geihinom, from that which is disdained; whereas the reward of the commandments is from the honored, the radiance of the Divine Presence. How could these be reduced [on account of] those? Rather, the Holy One, blessed be He, collects the debt of the sins and pays the reward of all of the commandments. And this is [the meaning of] "He suppresses our iniquities" - that the iniquities do not intensify in front of Him, like the commandments. Rather He suppresses them that they should not rise and not enter - even as He is supervising over the ways of a man, good and bad. Nonetheless, He does not suppress the good, but rather it blossoms and climbs until [it grows] very much. And [so] one commandment is grouped together with [another] commandment and a great edifice is built, and a fine suit [is formed]. But iniquities do not have this special quality, but He rather suppresses them, that they should not have this success, and [not] enter inside [in front of Him].
אלשיך, דברים לד י
Alshich
Panim el panim” refers to a clear mirror called panim, whereas an unclear mirror is called achorim.
פנים אל פנים - באספקלריא המאירה הנקראת פנים, ושאינה מאירה נקראת אחורים.
רש"ר הירש, דברים ה ד
Rav Samson Raphael Hirsch
פנים בפנים” expresses a more direct connection than “פנים אל פנים,” in which the faces penetrate one another and create an inner bond through which the two relate inwardly.
פנים בפנים - מסתבר שצירוף זה מבטא קשר ישיר עוד יותר מהביטוי הרגיל "פנים אל פנים", הפנים אינם רק פונים אל הפנים אלא הם חודרים אל הפנים, באמצעות הפנים נוצר קשר פנימי בין השנים והם מתרעים זה עם זה בפנימיותם.
רמח"ל, דעת תבונות קנח
Da'at Tevunot 158:10
Ramhal explains that although the Divine has no body or physical form, modes of providence and influence are metaphorically called “face” and “back”: “face” signifies closeness and love, while “back” signifies distance, thereby expressing the relationship between Israel and God.
והנה ממוצא דבר תביני, שאף על פי שאין גוף וגויה למעלה ודאי, אמנם יהיו מיני השגחה והשפעה שיקראו בדרך המשל, פנים; ומיני השגחה הנקראים, אחור, וכדברי הכתוב אשר לפנינו, "וראית את אחורי ופני לא יראו". וזה פשוט, שמיני ההשפעה הנקראים פנים, יהיה ענינם כחוק הפנים אשר לאדם, שמראים קירוב ואהבה; ואחור - מיני השגחה והשפעה ענינם כחוק האחור באדם המראה על הריחוק. ובאלה השתי מידות נבחין הקירוב או הריחוק בין ישראל ובינו ית':
ספר הביאורים חלק ב, ו׳:ח׳:0׳ — ד"ה ענין אחור ופנים וחיצוניות ופנימיות
Sefer HaBiurim II 6:8:0
Leshem explains that the light descending from above to illuminate below and bestow new souls is characterized as mercy, direct light, masculine light, “light of the face,” and inner light, because it benefits the lower beings, turns toward them favorably, and derives from the inner union of the intellects.
ענין אחור ופנים וחיצוניות ופנימיות,כפי )מה שמוכרח( הנראה מוכרח שהכל דבר א'א.והענין,שבהתפשט האור להאיר למטה,הוא שיש לו חשק להשפיע תוספת )ל"ג לתועלת( נשמות חדשות בתחתונים מה שלא היה עד עתה.וא"כ יהיה האור רחמים גמורים,כי לולי שהתחתונים ראויים אל הרחמים לא היה יורד ומתפשט למטה להאיר תוס' נשמות שלא היו עד עתה.ולכן נקרא אור זה אור ישר,שבא ביושר מעילא לתתא,כי כן דרכו ויושרו להאיר בתחתונים.ומטבע החסד והרחמים הוא להיות מטיבים בעולם,ונקרא אור של רחמים ג"כ לסיבה הנ"ל.ונקרא אור זכר, כי כן דרך הזכר להשפיע לזולתו שהיא הנקבה.ועוד כי טבע של הזכר הוא להשפיע נשמות חדשות ממש.ונקרא אור הפנים,כי הוא מביט בעין יפה ובפנים מאירים אל התחתונים וע"כ הופך פניו אליהם.ונקרא אור של פנימיות,שהרי הנשמות מזווג הפנימי' של המוחין באים,והם שמות של הוי"ה המורים רחמים ולא שמות אלהים המורים דין.
ספר הביאורים חלק ב, ז׳:ב׳:ו׳ — ד"ה וכבר בארנו
Sefer HaBiurim II 7:2:6
Leshem explains that “face” and “back” apply only to the aspect of the vessels, whereas the lights are described exclusively in terms of expansion (matti) and withdrawal (lo matti).
וכבר בארנו )לעיל בשער עקודים פ"ח ע"ש דברינו אות ג' אשר במוסגר( כי אין מציאות חזרת פנים ואחור רק בבחי' כלים אבל באורות עצמן ]ע' דברינו שם ותבין מה שדקדק לומר מילת "עצמן" ע"ש[ לא יצדק בהם פנים ואחור רק התפשטות והסתלקות - ר"ל בזה,כי לכך אינו מזכיר ענין הפיכת פנים רק על הכלים ולא על האורות,ואמר סתם כי מתחילה מתחיל האור לבא כו',שחזר ויצא משם אור כו',אור החכמה חזר להתעלם בכתר כו',ונתן לו את האור שלו כו',ואינו מזכיר בהאורות בחי' הפיכת פנים כי לא יצדק לומר פנים ואחור בהאורות אלא רק התפשטות והסתלקות,וכל מטי הוא ההתפשטות וכל לא מטי הוא ההסתקלות.
ספר הביאורים חלק ב, ו׳:ח׳:ה׳ — ד"ה ואמנם מה הם ב' בחי' הללו
Sefer HaBiurim II 6:8:5
Leshem explains that “face” denotes the point where the soul’s inner power emerges through openings in the vessels, while obstruction is called “back”; more broadly, each inner level is “face” relative to the outer level above it, and greater inwardness corresponds to mercy and חסדים, whereas greater externality corresponds to constriction, judgment, and דין.
כי בכלים הרי פשוט הוא שבמקום אשר הנשמה עומד ומתקרב שם להוציא דרך שם כחה לפועל,ונעשה שם נקבים פתוחים להאיר דרך שם אור הנשמה לחוץ,הנה זה נקרא בשם פנים,שהוראתו הוא שהנשמה פונה את עצמה להוציא דרך שם אורה לחוץ,ומוציאה דרך שם כחותיה לפועל,ובמקום שהגוף סותם אותה זה נקרא בשם אחור וכנ"ל אות ג' ובפרט בדברינו לעיל בעגולים ויושר ענף ב' אות כ"א וכ"ב ע"ש.וכן ענין הפנים ואחור באורות הרי בארנו לעיל אות ג' ג"כ,כי עיקר הכינוי הזה באורות הוא מצד הכלים פנימים שבהם וכנ"ל.ועוד כי הרי נודע הוא שכל פרצוף הנה הוא כלול מי' ספי' )&(,והם הנרנח"י שבו,וכן כלול כל א' מכל העליונים שעליו עד עצמות אור א"ס ית"ש המתפשט ומתייחד בכולם.וא"כ הרי יש בכל א' כמה מיני פנימיות וכמה מיני חיצוניות,ומבואר הוא בשער הפרצופים )דרוש א( ובפנימיות וחיצוניות )דרוש טו( ובכ"מ,כי כל פנימיות לגבי החיצוניות שעליו נקרא פנים,וכל חיצוניות לגבי הפנימיות שבו נקרא אחור.וא"כ הרי אחר כ"ז מה יש להסתפק עוד בענין פנים ואחור מה שהם,גם מה שחקר על עניינם מה שהוא,גם בזה לא זכיתי להבין כלל כי הרי נודע ופשוט הוא מרוב הדרושים כי כל אור פנים ופנימיות הם רחמים וחסדים ובאור פני מלך חיים,אבל הארת האחוריים הוא במיעוט וצמצום ודין וכל מה שהוא יותר חיצוניות הוא יותר דין ויותר פנימיות הוא יותר רחמים,והוא פשוט ונודע ואין לחקור בזה מאומה ולא זכיתי להבין דברי הרח"ו ז"ל בזה כלל וכלל.ומה שכתבו המפרשים בזה אינם מתיישבים על לבי ג"כ כלל,ואולי הוא כי כתב הרח"ו ז"ל דברים הללו בתחילת לימודו והמעתיקים העתיקו אותן כל מה שמצאו מכתי"ק כי אחר שקבל מהארי ז"ל כל תורת אלהי"ם חיים אין מקום לכל הצ"ע הנז'.
ספר הביאורים חלק ב, ח׳:ג׳:ו׳ — ד"ה קצת הארה -ע' מ"ש לעיל פרק
Sefer HaBiurim II 8:3:6
Leshem explains that the manifestation extending from the back is also a complete light and genuine investment, but is called “a little illumination” because its primary aspect remains on the front side.
קצת הארה -ע' מ"ש לעיל פרק ב' אות ה',כי באמת הוא אור גמור והתלבשות ממש גם מאחוריו,אלא משום שהעיקר מהם נשאר לצד הפנים,קורא לההתפשטות שלצד אחוריו בשם קצת הארה.
תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים ל״ו — ד"ה וְהִנֵּה
Tanya, Part I; Likkutei Amarim 36:5
The Alter Rebbe explains that the purpose of creation is the revelation of Godliness within the lower world; this supplies a Chabad framework for penimiyut as inner revelation rather than surface appearance.
וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת. וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה, בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, כְּדִכְתִיב: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – ״הָרְאֵתָ״ מַמָּשׁ, בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית, כְּדִכְתִיב: ״וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״ – ״רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע״, וּפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: מִסְתַּכְּלִים לַמִּזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא אָנֹכִי כוּ׳. וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְכִדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים ״דְּלֵית אֲתַר דְּלָא מַלֵּיל מִינֵּיהּ עִמְּהוֹן כוּ׳״. וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי גִּילּוּי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ תּוֹרַת חַיִּים״. וְלָכֵן הָיוּ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״שֶׁעַל כָּל דִּבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, אֶלָּא שֶׁהֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָהֶן בְּטַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים״, וְהוּא טַל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא ״עוֹז״, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – טַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ כוּ׳״.
Clearly, the purpose of the hishtalshelut of the worlds and their descent, degree by degree, is not for the sake of the higher worlds, because for them this is a descent from the light of His Countenance, blessed be He. But the ultimate purpose [of creation] is this lowest world, for such was His will, blessed be He, that He shall have satisfaction when the sitra achara is subdued and the darkness is turned to light, so that the Divine light of the En Sof, blessed is He, shall shine forth in the place of the darkness and sitra achara throughout this world, all the more strongly and intensely, with the excellence of light emerging from darkness, than its effulgence in the higher worlds, where it shines through “garments” and in concealment of the Countenance, which screen and conceal the light of the En Sof, blessed is He, in order that they should not dissolve out of existence. Something of this revelation has already been experienced on earth, at the time of the Giving of the Torah, as is written, “You have been shown to know that the L–rd is G–d; there is none else aside from Him”—“have been shown” verily with physical vision, as is written, “And all the people saw the thunderings”—“they saw what is [normally] heard.” And the Rabbis, of blessed memory, explained, “They looked eastward and heard the speech issuing forth: ‘I am,’ etc., and so [turning] toward the four points of the compass, and upward and downward,” as is also explained in the Tikkunim that “There was no place from which He did not speak to them….” This was so because of the revelation of His will, blessed be He, in the Decalogue constituting the epitome of the whole Torah, which is His innermost will, blessed be He, and His wisdom, wherein there is no concealment of the Countenance at all, as is written, “For by the light of Your Countenance You gave us the Torah of life.” Therefore they [the Israelites at Sinai] repeatedly expired out of existence, as the Rabbis have taught that at each [Divine] utterance their souls took flight…but the Holy One, blessed is He, restored it to them with the dew with which He will revive the dead. This is the dew of the Torah which is called “might,” as the Rabbis have said, “Everyone who occupies himself with the Torah is revived by the dew of the Torah….”
תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים מ״א — ד"ה וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו
Tanya, Part I; Likkutei Amarim 41:3
Tanya describes serving God with awareness of God’s presence before oneself; the language of standing before God connects panim as orientation and presence with inward consciousness.
וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו, וּ״מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״, וּמַבִּיט עָלָיו, וּבוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב אִם עוֹבְדוֹ כָּרָאוּי. וְעַל כֵּן צָרִיךְ לַעֲבוֹד לְפָנָיו בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, כְּעוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְיַעֲמִיק בְּמַחֲשָׁבָה זוֹ וְיַאֲרִיךְ בָּהּ כְּפִי יְכוֹלֶת הַשָּׂגַת מוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, וּכְפִי הַפְּנַאי שֶׁלּוֹ, לִפְנֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה, אוֹ הַמִּצְוָה, כְּמוֹ לִפְנֵי לְבִישַׁת טַלִּית וּתְפִילִּין.
“And, behold, G–d stands over him,” and “The whole world is full of His glory,” and He looks upon him and “Searches his reins and heart” [to see] if he is serving Him as is fitting. Therefore he must serve in His presence with awe and fear like one standing before the king. One must meditate profoundly and at length on this thought according to the capacity of apprehension of his brain and thought and according to the time available to him, before he occupies himself with Torah or a commandment, such as prior to putting on his tallit or tefillin.
recovered from “Sefat Emet on the Torah, Vayakhel 5661”
שפת אמת, שמות, ויקהל ב׳:ב׳
Sefat Emet, Exodus, Vayakhel 2:2
Sfas Emes explains that the Mishkan was built through the collective community, whose gathering and spiritual elevation brought about the indwelling of the Shechinah among them, as expressed by Chazal’s term Knesset Yisrael.
הקדים זה למשכן כי מלאכת המשכן הוא בכח הקהילה ואז נאמר ושכנתי בתוכם כמ"ש במדרש בתוכו לא נאמר אלא בתוכם ע"ש באלשיך תרומה. גם נפרש אלה הדברים על הקהילה. שזה צוה ה' שיקהילו עצמם. וכ"ז הוא ענין אחד שהוא התרוממות כלל ישראל שגורם השראת השכינה שקראוהו חז"ל כנסת ישראל:
שערי אורה — קיצורים קו,א
Shaarei Orah Kitzurim דף קו,א
The passage describes two causes of radiance in the face: the revelation of intellectual illumination through the brain and the heart’s inward joy, whose connection with the mind can generate renewed understanding and an elevated inner perception.
למטה והוא מפני חידוש כח החכ' והשכל שבמוחו, שבזה מתגלה פנימיות התענוג ושמחת הנפש, וכשמחת ר"ג שמצא תוס' חדתא, (ואידום הפנים לפי שבא בגילוי בדמים שבפנים) והוא הנק' הדרת פנים מצד פנימיות כח ואור דמקור החכ' שמאיר בפנים, והו"ע הגילוי דמ"ת כי באור פניך פנים העליונים דאצי' שנמשך מפנימי' השעשועים דעצמות המאציל ב"ה וזהו שארז"ל במ"ת נדמה להם כזקן, וכן הוא גם עתה שמתקבל בכח מ"ה שבנפשו מהפנים העליונים, שדבריו חיים וקיימים ישראל ואורייתא מתקשראן, וזהו הדלקת הנרות להאיר האור בנשמות. [cup]תוכן.[/cup] ב' סבות בה
מאמרים מלוקטים — ליל ג' דסליחות, ה'תש"כ
Maamarim Melukatim ליל ג' דסליחות, ה'תש"כ
The passage interprets “בקְשו פני” as both prayerful supplication and seeking, corresponding to avodah within the heart and avodah through the heart, and explains “ומבשרי אחזה אלוקה” as perceiving Elokus concretely through the body.
בס"ד. ליל ג' דסליחות, ה'תש"כ [cup]לך[/cup] אמר לבי בקשו פני גו' , ומביא כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה זה פירוש רש"י עה"פ, דבלך שני פירושים. בשבילך בשליחותך ובמקומך. וממשיך בהמאמר, שגם בבקשו פני שני פירושים. שבקשו הוא בקשה ותחינה, ושבקשו הוא בקשה וחיפוש. ומבאר, דשני ענינים אלה (בקשה ותחינה, בקשה וחיפוש) הם בתפלה. דתפלה היא בקשה ותחינה, והבקשה היא שיצליח בעבודתו לחפש ולמצוא דרכי התיקון בכל עניניו. וזהו מ"ש לך אמר לבי בקשו פני (לבי דוקא), כי שני הענינים דבקשו פני הם בתפלה (כנ"ל), ותפלה היא עבודה שבלב
המשך תרס"ו, ח״א מאמר ג׳
Hemshech Samech Vov, Maamar 3
The passage states that teshuvah from the depths of the heart draws forth the פנימיות and עצמות of אור אין סוף, as expressed by “לך אמר לבי בקשו פני את פניך ה׳ אבקש.
On this pageThe passage states that teshuvah from the depths of the heart draws forth the פנימיות and עצמות of אור אין סוף, as expressed by “לך אמר לבי בקשו פני את פניך ה׳ אבקש.
Hemshech "Yom Tov Shel Rosh Hashanah" 5666 — the Rebbe Rashab's foundational maamarim series (Kehot edition scan). Hemshech Samech Vov is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
המשך תרס"ו, ח״א מאמר ל״ו
Hemshech Samech Vov, Maamar 36
The passage states that Torah draws forth the illumination of the Divine countenance, which shines upon the lower human as well, and that this illumination derives from the פנימיות of Atik.
On this pageThe passage states that Torah draws forth the illumination of the Divine countenance, which shines upon the lower human as well, and that this illumination derives from the פנימיות of Atik.
Hemshech "Yom Tov Shel Rosh Hashanah" 5666 — the Rebbe Rashab's foundational maamarim series (Kehot edition scan). Hemshech Samech Vov is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
המשך תרס"ו, ח״א מאמר מ״ו
Hemshech Samech Vov, Maamar 46
The passage states that the פנימיות and עצמות of אוא״ם and the פנימיות of ח״ע דתורה are drawn down and received through פנים, identified with the פנימיות of נש״י, by means of speech, as expressed in “כי באור פניך נתת לנו תו״ח,” even though they heard only the letters of the utterance “אנכי.
On this pageThe passage states that the פנימיות and עצמות of אוא״ם and the פנימיות of ח״ע דתורה are drawn down and received through פנים, identified with the פנימיות of נש״י, by means of speech, as expressed in “כי באור פניך נתת לנו תו״ח,” even though they heard only the letters of the utterance “אנכי.
Hemshech "Yom Tov Shel Rosh Hashanah" 5666 — the Rebbe Rashab's foundational maamarim series (Kehot edition scan). Hemshech Samech Vov is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
ונתתי פני - הפנים יציירו ההשגחה העליונה, והשי"ת ישגיח לתכלית הטוב וקיום העולם, וכשאין הדור ראויים מסלק השגחתו, ונזכר בשם הסתרת פנים, כמו שכתוב "ואנכי הסתר אסתיר פני ומצאוהו רעות רבות", כי הם נעזבים אל המקרים, אולם לפעמים יהיה העונש השגחי, ואז יצויר העונש על ידי פני ה' והשגחתו, והם פנים של זעם, והעונש ההשגחי מכרית הנענש לגמרי... ויש הבדל בין הפניה לטוב ובין הפניה לרעה, שלטובה בא אחריה מלת אל, ופניתי אליכם, ולרעה בא אחריו שימוש הב' תמיד...
from our library copy — not yet checked against the original
על פני - ופירוש מלת פני כבוד ה' ב"ה בעצמו, כמו "ויוציאך בפניו"... ושם פני חשיבות, כמו "פני הדור", כי שם פנים הונח על היותר חשוב, ומזה "לחם הפנים", ומזה "והרעב היה על כל פני הארץ", "ויתיצבו כל פנות העם"...
from our library copy — not yet checked against the original
"פנים" שם משתתף, ורוב שתופו על צד ההשאלה הוא שם הפנים מכל חי, "ונהפכו כל פנים לירקון", מדוע פניכם רעים, וזה הרבה. והוא של הכעס, "ופניה לא היו לה עוד". ולפי זה הענין נעשה הרבה בענין כעס השם וקצפו, "פני ה' חלקם", "פני ה' בעושי רע", "פני ילכו והניחותי לך", "ושמתי אני את פני", וכן הרבה. והוא גם כן שם מציאות האיש ומעמדו, "על פני כל אחיו נפל"... ולפי זה הענין נאמר "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים", כלומר מציאות במציאות, מבלתי אמצעי, כמו שנאמר "לכה נתראה פנים", וכמו שאמר "פנים בפנים דבר ה' עמכם"... כן אמרו "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים", כנוי על אומרו בענין ספור הדברים, "וישמע את הקול מדבר אליו"... ולפי זה הענין גם כן נאמר "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום", רוצה לומר ללוות השגחתו אלינו.
from our library copy — not yet checked against the original
וכשעוסק בענינים אחרים אין מעלת החכמה ניכרת בו כלל, ומכל מקום הרי היא מצויה בנפשו. ובאמת כל הקנינים הנפשיים אינם יוצאים לחוץ כי אם ע"פ הרוח שמציירם, אבל כל זמן שאינם פוגעים בציור הרוח הרי הם בנפש נמצאים אבל אינם ניכרים, וכמו שכתב החכם רנה"ו ז"ל (רבי נפתלי הרץ ויזל) ב"ספר המדות" שלו, א"כ מוכרח הדבר שימצאו שלמיות הרבה קנוים בנפש אעפ"י שאינם ניכרים כלל מפני שאין יד הרוח מגיע לשם. וזה השלמות הפנימי הנעלם הוא כעין ההבדלה שביאר הר"י ג'יקטליא ז"ל בספרו "גינת אגוז" והביאם בארוכה השל"ה בסידורו "שער השמים" שהכוונה על שלמות פנימי שאינו ניכר. ולפי דבריו יה' הענין שהשלמות גדול מהמקום שיד הרוח מגיע לשם, על כן אינו ניכר, ויוכר רק לעת שיתגלה טוהר הנפש מצד עצמה. והנה זה השלמות הפנימי כבר כתבתי במקום אחר שנקרא בשם "עצמות הנפש", כמו החיים שבעצָ מות שאינו ניכר כל כך שהרי ההרגשה קטנה בהם, אע"פ שכח החיים שיש שם הרבה מאד על כן אמרו חז"ל בן עשרים שנה שלא נשא, אומר הקב"ה תיפח עצמותיו. שהכח הפנימי שעליו להשלים עצמו נפוח ממנו ואזל לו. והזמן הוא נאות לבן כ' שאז דינו בבית דין של מעלה ג"כ שדנים על הפנימיות והנה הוא הפסיד השלמות הפנימי שלו בידים ע"י התרפותו ממלאכתו בקודש, על כן לעת יבא זמן המשפט בבית דין של מעלה שדנין על הפנימיות, יתחייב על שלא השלים את פנימיותו אע"פ שאינו ניכר.
from our library copy — not yet checked against the original
ואז חוזרים פב"פ ומזדווגים יחד -ר"ל שכאשר בא אור החיה הנה הם חוזרים ומזדווגים בהזווג דפב"פ האמיתי והעיקרי,וממשיכים ומולידים אז אורות ומוחין פנימיים, משא"כ זווגם דפב"פ אשר בעת שאין בהם רק האור דנשמה לבד שהיא השם ס"ג דינין, ואינם ממשיכים ומולידים אז רק מהחיצוניות לבד,הנה נקרא זה רק בשם זווג דאחור באחור,הגם שהוא באמת גם כן רק פב"פ,וכמו שמבואר כ"ז בדברי הרב בדרושי פנימיות וחיצוניות ובכ"מ וכנודע.
from our library copy — not yet checked against the original
המלאכים שמחים בזמן שהנפש שוה להם כלומר אלו היינו בארץ היינו כמו זאת הנפש שהיתה אצלנו והלכה לדור בארץ. ולפי שהנפש למעלה עשה גוף בדמות אלהים ומלאכי חבלה דומין לרשעים ובראן בצלם אלהים כל זמן שלא יחטא האדם ואינו נהנה ממראה עיניו. למעלה מלאכי רחמים ומלאכי שלום דומין לצדיקים גמורים ואם אינו מיפה פניו שיתאוו לו ונזהר במחשבת לבו מלהרהר אז מזריח פני מי שנעשה למעלה בדמותו וכל זמן שאותן מאירין אין מזיק רשאי ליגע בו. וכן הוא אומר נמשל כבהמות נדמו וארז"ל אין חיה ומזיק שולט באדם עד שנדמה לו כבהמה בהמה כמותו וזהו שנאמר סר צלם מעליהם וכשאדם חוטא ונהנה מעבירות אז עולצו פני מלאכי חבלה בזה ופני זעם לעמתם ועשן עליהם ופנים שהם בדמות הצדיקים הם כפנים של פני הכבוד שהשמחה שם:
from our library copy — not yet checked against the original
אָכֵן כַּוָּנַת דִּבְרֵי יַעֲקֹב הֵם כִּי הֲגַם שֶׁנִּתְבַּשֵּׂר כִּי עוֹדֶנּוּ חַי, זֶה הוֹעִיל לָדַעַת שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּמְּצִיאוּת, אֲבָל עֲדַיִן לִבּוֹ דַּוָּי עָלָיו לְצַד הֱיוֹתוֹ בֵּין הָאֻמּוֹת, שָׁפָל עֶבֶד מוֹשְׁלִים, אִם עוֹדֶנּוּ בְּצִדְקוּתוֹ וְלֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵיחוֹ, אוֹ לְצַד הֱיוֹתוֹ מֻבְדָּל מִמֶּנּוּ וְנָתוּן תּוֹךְ הַקְּלִפּוֹת וּבִפְרָט טֻמְאַת מִצְרַיִם, וּמַה גַּם לְצַד מַה שֶׁעֲבָרוֹ מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁאָמַר (בראשית ל״ז) ״טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ״ (בראשית רבה פ׳ פ״ד). וְדָבָר יָדוּעַ הוּא כִּי הַצַּדִּיקִים יוֹתֵר יַחְפְּצוּ בְּהֶעְדֵּר הַבֵּן בִּהְיוֹתוֹ בֵּן מֵבִישׁ, וּמַה גַּם יַעֲקֹב הַצַּדִּיק. אֲשֶׁר עַל כֵּן לֹא הָיְתָה שִׂמְחָתוֹ שְׁלֵמָה מִסָּפֵק זֶה עַד וַיֵּרָא אֵלָיו וְהִכִּיר בּוֹ בְּפָנָיו כִּי הַכָּרַת הַפָּנִים תַּעֲנֶה בָּאִישׁ, וּכְמוֹ כֵן מָצִינוּ לְצַדִּיקִים שְׁלֵמִים וְכֵן רַבִּים שֶׁהִכִּירוּ בְּרֹשֶׁם הַפָּנִים מַעֲשֵׂה אָדָם וְכָל שֶׁכֵּן יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁיַּכִּיר. לָזֶה כְּשֶׁהִכִּיר בּוֹ אָמַר אֵלָיו ״אָמוּתָה הַפָּעַם״, פֵּרוּשׁ הַפַּעַם הַזֹּאת בִּרְאִיָּתְךָ וְלֹא מִקֹּדֶם כְּשֶׁנִּתְבַּשַּׂרְתִּי, וְהַטַּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי פָּנֶיךָ וְהִכַּרְתִּי בָּהֶם שֶׁעוֹדְךָ חַי, פֵּרוּשׁ צַדִּיק כְּמִקֹּדֶם וְלֹא נִשְׁתַּנָּה דְּיוֹקְנְךָ מִכְּמוֹת שֶׁהָיָה אֶלָּא עוֹדְךָ חַי, כִּי הַצַּדִּיקִים קְרוּיִים חַיִּים (ברכות י״ח.), וְנָכוֹן.
from our library copy — not yet checked against the original
[הערה: איך יוכיח שפניו בדרום ובגמ' דזבחים רמי גברא אאפי' וכולי והוא חידה סתומה. ודברי הקרבן אהרן שמפרש ירך האדם העולה יהיה פונה לצפון וכל פי' בגמ' לא יטעם לחיך. חדה היא ותהי לחדה.] על ירך המזבח צפונה: הנה השמות פנים, אחור, כתף, שכם, צד, ירך, וכדומה הושאלו מן גוף האדם אל עצמים בלתי בעלי איברים ויאמר: "כתף הבית", "צדי המשכן", "אחורי המשכן", "ירך המשכן", וכדומה. והנה בגוף האדם יכונה סוף הגוף מזה ומזה בשם "ירך". וכן הושאל אל הבית והמשכן ויאמר "ירך המשכן תימנה", "ירך המשכן צפונה", "ירך המזבח". ויש בזה הבדל: בין בית שארכו יתר על רחבו ויש לפניו חצר בו יכנסו אל הבית כמו שהיה במשכן, שאז יקרא החצר "פני הבית", כי מקום הפתח שבו נכנסין נקרא "פנים", ושני צדדי החצר מפה ומפה לצפון ולדרום נקראו כתפי הבית, וחלקי הבית הקרובים למערב מצפון ומדרום יקראו "ירכתי הבית" שהם בדמיון ירכי האדם אם הוא שוכב על פניו. ועל זה אמר "ירך המשכן תימנה" "ירך המשכן צפונה". וצד מערב יקרא בשם "אחורי המשכן", ולא נקרא בשם "ירך" בלשון יחיד, רק אמר "לירכתים ימה" כי הוא מחבר שני הירכים של צפון ודרום מזה ומזה אל אמצע מערב. אבל בבנין מרובע שארכו כרחבו לא יצדק שם "ירך" רק על צד מערב אם הפתח במזרח (או אל צד שכנגד הפתח). ולפי זה כשאומר פה "על ירך המזבח צפונה", אחר שהמזבח היה בנין מרובע וקורא צד צפון בשם "ירך", מבואר שצד דרום היה הפנים שדרך שם היו נכנסים אל המזבח ועולים בכבש (כמ"ש רש"י בזבחים (דף סב.) ד"ה שכ"מ) וזה לשונו ובכבש כתיב "אל פני המזבח" והוא הכבש שהיה פניו של המזבח שעולים לו דרך שם, כי היכא שחשיב צד מזרחית "פני אהל מועד" מחמת שהפתח שם, וכן כתב בסוכה (דף מט ד"ה שכל). וז"ש בספרא שהירך בצפון והיכן הם פונים לדרום הא למדנו שהכבש בדרום. ובזבחים (דף סב:) מקשה על זה: אימא ירך בצפון ופניו בצפון. אמר רבא רמי גברא אאפיה. אמר ליה אביי אדרבה תריץ ואותיב גברא. אמר ליה רבוע כתיב. והא מבעיא ליה דמרבע רבוע. מי כתיב מרובע. ולטעמיך מי כתיב רבוץ. א"ל רבוע כתיב דמשמע הכי ומשמע הכי, עכ"ל. רצה לומר, כי מה שכתבנו שהושאל שם "ירך" אל הצד המגביל נגד צד הפנים כנגדו, זה דוקא אם נצייר הגוף מושכב כמו שהוא הציור באדם השוכב על פניו, שאז כשפניו לצד מזרח יריכו שוכב לצד מערב. אבל בגוף העומד זקוף ביושר, למשל עמוד העומד זקוף ניצב הקומה, אז צד מעלה נקרא "פניו" וצד מטה בכל הרוחות סביב נקרא "ירכו" כמו שהוא באדם כשעומד זקוף שצד תחתיתו נקרא "ירך" כמו שאמר "אל ירכתי בור" שהוא שולי הבור ותחתיתו. על פי זה שואל הגמ' אימא ירך בצפון ופניו לצפון?. והשיב רבא רמי גברא אאפיה – רצה לומר שמשערין בציור אדם מושכב. ואמר ליה אביי אדרבה תריץ ויתיב גברא – ר"ל הלא נוכל לצייר המזבח בציור אדם עומד, שאז כל תחתיתו מסביב אף בצד שכנגד פניו נקרא "ירך". והשיב לו דכתיב "רבוע" ולא כתיב "מרובע". ופירושו כי שם "רבוע" הוא שם התואר על שהיה מכוין ארכו כרחבו, כמ"ש ר' אבוה שם דמדכתיב "רבוע סביב" מורה שהיה מרובה סביב, ארכו כרחבו. ומזה מבואר שמציירים את המזבח כאדם שוכב כי שם "רבוע" לא יצדק בו רק מצד ארכו ורחבו שהיו שוים רבוע סביב, אבל גבהו לא היה שוה אל ארכו ורחבו. ואם נאמר שמשערין אותו כאדם עומד ניצב הקומה איך יקרא בשם רבוע על צד ארכו ורחבו? הלא עמוד העומד ניצב, הגם שארכו ורחבו מרובעים בשיוי, לא יקרא בשם רבוע רק בשם ארוך או קצר, כי קומתו הוא העיקר בו ולפיהו בשם יקרא. ומדקראו בשם "רבוע" על כרחך לא ישקיף על קומתו רק על ארכו ורחבו שמשערין אותו מושכב. וזה שהשיב "רבוע" כתיב. אמנם אביי לא עלה על לבו דיוק שם "רבוע" שהוא שם התואר, והשיב הלא יש לומר שאמר עליו "רבוע" על שיעשה בו פעולת ההרבעה בארכו ורחבו, לא מצד שהיא עיקר שמו כפי ציור העמדתו. וזה שאמר והא מבעיא ליה דמרבע רבוע. וגלה לו רבא מי כתיב "מרובע"? – שיש הבדל בין שם מרובע שהיא שם מורה על הפעולה שנעשה בו פעולת ההרבעה, ובין שם "רבוע" שהוא שם מציין הקנין הנמצא בו. רצוני לומר שהוא שם התואר (בלתי מציין הפעולה רק הצורה המוחלטת בו מכבר). וכן כתב הראב"ע בספר צחות (דף כז עמוד ב): "רָבועַ יהיה המזבח" – הטעם ארכו כמו רחבו, ואיננו כן לפ"ד "מְרובָעוֹת", לא עגולות, עכ"ל. ועיין באילת השחר סימן לה. והמקשה לא הבין הדבר ושאל שנית מי כתיב "רבוץ"?, הלא יש לצייר גוף עומד. וגלה לו "רבוע" כתיב – ר"ל שהוא שם התואר ממנו ידעינן שהוא מרובע וממנו ידעינן גם כן שהרבוע הוא שמו העצמי כפי ציורו כגוף מושכב, לא כגוף עומד ששמו העצמי ינתן אליו מצד קומתו, לא מצד פעולה שנעשית בארכו ורחבו. וז"ש דמשמע הכי ומשמע הכי. ור' יהודה למד לה ממה שכתוב ביחזקאל (סימן מג) על המזבח "ומעלתהו פונה קדים" שפעל "פנה" מציין תמיד שמסב פניו מצד שהיה בו אל צד אחר, ואם כן אי אפשר לפרש שמעלות המזבח היו בצד מזרח שאז היה לו לומר "ומעלותיהו עולה קדים", רק פירושו שבעת שעולה יסוב משם פניו למזרח. וכבר למדנו ממה שכתוב בים שעשה שלמה שעומד על י"ב בקר שלשה פונים צפונה ושלשה פונים ימה ושלשה פונים נגבה ושלשה פונים מזרחה. וכפי דברינו ש"פנה" היא על פנות הפנים לצד שרוצה ללכת מתחיל ממזרח ופונה דרכו לצפון ומשם למערב ומשם לדרום ומשם למזרח שהיא הסבוב דרך ימין. ובמה שאמר "פונים.. פונים" בכפל משמיעני שצריך לפנות דרך ימין תמיד ואם כן בהכרח היה מעלות המזבח בדרום שמשם פונה דרך ימין למזרח. כ"פ בגמ' זבחים (שם).
from our library copy — not yet checked against the original
These sources explore how the Hebrew word panim (face) transcends physical appearance to signify presence, relationship, and inwardness. Biblical passages establish panim as an expression of divine favor and intimate encounter, while rabbinic and Hasidic texts develop the theological connection between the external face and the inner spiritual essence, culminating in the idea that true knowledge and love operate at the level of pnimiyus—the hidden, inward dimension—rather than external distinction.
These sources explore how panim—the human face and the face of God—connects to penimiyut, the inner spiritual dimension of a person and of Torah. The sources move from biblical accounts of divine encounter and the limits of human perception, through rabbinic teachings on imitating God's inner qualities, to Hasidic and Kabbalistic understandings of how divine love and revelation are accessed through inward transformation rather than external form.
These sources explore the distinction between the visible, external aspect (panim) and the hidden, inner dimension (penimiyut) of spiritual life. They range from biblical encounters with divine presence to rabbinic and medieval teachings on the priority of inward intention, character formation, and authentic service over mere outward conformity.
These sources explore the Jewish emphasis on pnimiyus—the inner spiritual reality of the heart and soul—as more essential than external action alone. From biblical ethics to rabbinic teaching to medieval philosophy and Hasidic thought, they assert that God values authentic inner devotion, sincere intention, and alignment between inner character and outer deed.
The Sefat Emet explores light and darkness as fundamental spiritual principles — not as opposites but as complementary forces in creation and divine service. Darkness functions as a concealment that allows the world to receive measured illumination, while the hidden primordial light stored within Torah becomes accessible through learning and the performance of mitzvot with pure intention.
Sources explore the theological relationship between the manna God provided in the wilderness and the lechem hapanim (showbread) placed continually in the Sanctuary. They address how both forms of bread served as expressions of divine providence, sustenance, and blessing to Israel.