Panim and Pnimiyus: Face and Inner Reality

כַּ֭מַּיִם הַפָּנִ֣ים לַפָּנִ֑ים כֵּ֤ן לֵֽב־הָ֝אָדָ֗ם לָאָדָֽם׃

As face answers to face in water, So does one’s heart to another’s.

וְדִבֶּ֨ר יְהֹוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר אִ֖ישׁ אֶל־רֵעֵ֑הוּ וְשָׁב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וּמְשָׁ֨רְת֜וֹ יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן־נוּן֙ נַ֔עַר לֹ֥א יָמִ֖ישׁ מִתּ֥וֹךְ הָאֹֽהֶל׃ {פ}

יָאֵ֨ר יְהֹוָ֧ה ׀ פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ׃ {ס} יִשָּׂ֨א יְהֹוָ֤ה ׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם׃ {ס}

וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א תוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־פָּנָ֑י כִּ֛י לֹֽא־יִרְאַ֥נִי הָאָדָ֖ם וָחָֽי׃

וַיִּקְרָ֧א יַעֲקֹ֛ב שֵׁ֥ם הַמָּק֖וֹם פְּנִיאֵ֑ל כִּֽי־רָאִ֤יתִי אֱלֹהִים֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים וַתִּנָּצֵ֖ל נַפְשִֽׁי׃

שָׁל֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים ׀ בַּשָּׁנָ֡ה יֵרָאֶ֨ה כׇל־זְכוּרְךָ֜ אֶת־פְּנֵ֣י ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר בְּחַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת וּבְחַ֥ג הַשָּׁבֻע֖וֹת וּבְחַ֣ג הַסֻּכּ֑וֹת וְלֹ֧א יֵרָאֶ֛ה אֶת־פְּנֵ֥י יְהֹוָ֖ה רֵיקָֽם׃

Three times a year—on the Feast of Unleavened Bread, on the Feast of Weeks, and on the Feast of Booths—all your males shall appear before the ETERNAL your God in the place that [God] will choose. They shall not appear before GOD empty-handed,

כִּֽי־אַחֲרֵ֤י שׁוּבִי֙ נִחַ֔מְתִּי וְאַֽחֲרֵי֙ הִוָּ֣דְעִ֔י סָפַ֖קְתִּי עַל־יָרֵ֑ךְ בֹּ֚שְׁתִּי וְגַם־נִכְלַ֔מְתִּי כִּ֥י נָשָׂ֖אתִי חֶרְפַּ֥ת נְעוּרָֽי׃

Now that I have turned back, I am filled with remorse; Now that I am made aware, I strike my thigh. I am ashamed and humiliated, For I bear the disgrace of my youth.”

הֵן־אֱ֭מֶת חָפַ֣צְתָּ בַטֻּח֑וֹת וּ֝בְסָתֻ֗ם חׇכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי׃

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: מִנַּיִן שֶׁאֵין מְרַצִּין לוֹ לְאָדָם בִּשְׁעַת כַּעְסוֹ, דִּכְתִיב: ״פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ״. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁיַּעַבְרוּ פָּנִים שֶׁל זַעַם וְאָנִיחַ לְךָ. וּמִי אִיכָּא רִתְחָא קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא? אִין, דְּתַנְיָא ״וְאֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם״.

And Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yosei: From where is it derived that one must not placate a person while he is in the throes of his anger, rather he should mollify him after he has calmed down? As it is written, when following the sin of the Golden Calf, Moses requested that the Divine Presence rest upon Israel as it had previously, God said to him: “My face will go, and I will give you rest” (Exodus 33:14). Rabbi Yoḥanan explained: The Holy One, Blessed be He, said to Moses: Wait until My face of wrath will pass and I will grant your request. One must wait for a person’s anger to pass as well. The Gemara asks: And is there anger before the Holy One, Blessed be He? Can we speak of God using terms like anger? The Gemara answers: Yes, as it was taught in a baraita, God becomes angry, as it is stated: “God vindicates the righteous, God is furious every day” (Psalms 7:12).

כתוב אחד אומר "ישא ה' פניו אליך", וכתוב אחד אומר (דברים י יז): "אשר לא ישא פנים", כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? כשישראל עושים רצונו של מקום "ישא ה' פניו אליך", וכשאין עושים רצונו של מקום "אשר לא ישא פנים".

[דבר אחר] אמר ר' לוי בפנים הרבה נראה להם הקב"ה בסיני בפנים זעופות בפנים הדופות בפנים מוריקות בפנים שמחות בפנים משחקות בפנים מסבירות כיצד בשעה שהיה מראה להם פורענותם של רשעים היה מראה להם בפנים זועפות בפנים הדופות בפנים מוריקות וכשהיה מראה להם מתן שכרם של צדיקים לעתיד לבא היה מראה להם בפנים שמחות בפנים (משחקים) [משחקות] בפנים מסבירות אמר רבי חייא בר אבא אם יאמר לך ברא דזניתא תרין אלקים אינון אימא ליה פנים בפנים דברו אלקים אין כתב כאן אלא דבר ה' עמכם: [דבר אחר פנים בפנים וגו'] אמר ר' תנחום בר' חנילאי אילו ניתנה תורה חתוכה לא היתה עמידת רגל למורה שיורה שאם טמא יש מטמאין כיוצא בו ואם טיהר יש מטהרין כיוצא בו אמר ר' ינאי תורה שנתן הקדוש ברוך הוא למשה ניתנה לו ארבעים ותשע פנים טהור וארבעים ותשע פנים טמא מניין ודגלו עלי אהבה (שה"ש ב' ד') אמר לו האיך עבידת אמר לו רבו המטמאין טמא רבו המטהרין טהור אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן תלמיד וותיק היה לו לר' עקיבא והיה יודע לדרוש את התורה בארבעים ותשע פנים טהור שלא מאותו הטעם אמרין ההוא תלמידא קטא מן טורא דסיני:

א"ר יהושע ב"ל הדא אגדתא כתוב בה הכותבה אין לו חלק לעולם הבא והדורשה מתברך והשומעה אינו מקבל שכר והתני ר׳ חיננא בר פפא (דברים ה׳:ד׳) פנים בפנים דבר ה' פנים תרי בפנים תרי הא ארבעה אפין פנים של אימה למקרא פנים בינוניות למשנה פנים שוחקות להש"ס פנים מסבירות לאגדה:

אָמַר רָבִין בַּר רַב אַדָּא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָצוּי בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל״. וּמִנַּיִן לַעֲשָׂרָה שֶׁמִּתְפַּלְּלִין שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל״. וּמִנַּיִן לִשְׁלֹשָׁה שֶׁיּוֹשְׁבִין בַּדִּין שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט״.

In explaining Abba Binyamin’s statement, Ravin bar Rav Adda said that Rabbi Yitzḥak said: From where is it derived that the Holy One, Blessed be He, is located in a synagogue? As it is stated: “God stands in the congregation of God; in the midst of the judges He judges” (Psalms 82:1). The congregation of God is the place where people congregate to sing God’s praises, and God is located among His congregation. And from where is it derived that ten people who pray, the Divine Presence is with them? As it is stated: “God stands in the congregation of God,” and the minimum number of people that constitute a congregation is a quorum of ten. From where is it derived that three who sit in judgment, the Divine Presence is with them? It is derived from this same verse, as it is stated: “In the midst of the judges He judges,” and the minimum number of judges that comprises a court is three.

״וַיַּעֲבוֹר ה׳ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ. מְלַמֵּד שֶׁנִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה סֵדֶר תְּפִלָּה. אָמַר לוֹ: כׇּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹטְאִין — יַעֲשׂוּ לְפָנַי כַּסֵּדֶר הַזֶּה וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם. ״ה׳ ה׳״ — אֲנִי הוּא קוֹדֶם שֶׁיֶּחְטָא הָאָדָם, וַאֲנִי הוּא לְאַחַר שֶׁיֶּחְטָא הָאָדָם וְיַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה — ״אֵל רַחוּם וְחַנּוּן״. אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּרִית כְּרוּתָה לִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁאֵינָן חוֹזְרוֹת רֵיקָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה אָנֹכִי כּוֹרֵת בְּרִית״.

§ The verse states: “And the Lord passed by before him, and proclaimed” (Exodus 34:6). Rabbi Yoḥanan said: Were it not explicitly written in the verse, it would be impossible to say this, as it would be insulting to God’s honor. The verse teaches that the Holy One, Blessed be He, wrapped Himself in a prayer shawl like a prayer leader and showed Moses the structure of the order of the prayer. He said to him: Whenever the Jewish people sin, let them act before Me in accordance with this order. Let the prayer leader wrap himself in a prayer shawl and publicly recite the thirteen attributes of mercy, and I will forgive them. The verse continues: “The Lord, the Lord,” and it should be understood as follows: I am He before a person sins, and I am He after a person sins and performs repentance, as God does not recall for him his first sins, since He is always “God, merciful and gracious” (Exodus 34:6). Rav Yehuda said: A covenant was made with the thirteen attributes that they will not return empty-handed, meaning that if one mentions them, he will certainly be answered, as it is stated in this regard: “Behold, I make a covenant” (Exodus 34:10).

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם״. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל כֹּהֵן שֶׁמְּבָרֵךְ — מִתְבָּרֵךְ, וְשֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ — אֵין מִתְבָּרֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ״. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לַדּוּכָן — עוֹבֵר בִּשְׁלֹשָׁה עֲשֵׂה: ״כֹּה תְבָרְכוּ״, ״אָמוֹר לָהֶם״, ״וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי״.

Rabbi Yehoshua ben Levi says: From where is it derived that the Holy One, Blessed be He, desires the Priestly Benediction? As it is stated: “So shall they put My name upon the children of Israel, and I will bless them” (Numbers 6:27). This shows that God waits for the priests to bless the people, and only then He Himself blesses them. And Rabbi Yehoshua ben Levi says: Any priest who blesses the people is blessed from Heaven, and one who does not bless the people is not blessed, as it is stated: “And I will bless those who bless you” (Genesis 12:3). And Rabbi Yehoshua ben Levi says: Any priest who does not ascend the platform to recite the Priestly Benediction violates three positive mitzvot: “So you shall bless,” “And you shall say to them” (Numbers 6:23), and “So shall they put My name” (Numbers 6:27).

אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְּלִים, כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ אֶת לִבָּם לַמָּקוֹם. אֲפִלּוּ הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ, לֹא יְשִׁיבֶנּוּ. וַאֲפִלּוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ, לֹא יַפְסִיק:

וּמַכּוֹת פְּרוּשִׁין וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן, שִׁבְעָה פְּרוּשִׁין הֵן: פָּרוּשׁ שִׁיכְמִי, פָּרוּשׁ נִקְפִּי, פָּרוּשׁ קִיזַּאי, פָּרוּשׁ מְדוּכְיָא, פָּרוּשׁ ״מָה חוֹבָתִי וְאֶעֱשֶׂנָּה״, פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה, פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה. פָּרוּשׁ שִׁיכְמִי — זֶה הָעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה שְׁכֶם. פָּרוּשׁ נִקְפִּי — זֶה הַמְנַקֵּיף אֶת רַגְלָיו. פָּרוּשׁ קִיזַּאי — אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: זֶה הַמַּקִּיז דָּם לַכְּתָלִים. פָּרוּשׁ מְדוּכְיָא — אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא: דִּמְשַׁפַּע כִּי מְדוּכְיָא. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דְּמִטַּמְּרָא מִטַּמְּרָא, וּדְמִגַּלְּיָא מִגַּלְּיָא, בֵּי דִינָא רַבָּה לִיתְפְּרַע מֵהָנֵי דְּחָפוּ גּוּנְדֵי. אֲמַר לַהּ יַנַּאי מַלְכָּא לִדְבֵיתֵיהּ: אַל תִּתְיָרְאִי מִן הַפְּרוּשִׁין, וְלֹא מִמִּי שֶׁאֵינָן פְּרוּשִׁין, אֶלָּא מִן הַצְּבוּעִין שֶׁדּוֹמִין לִפְרוּשִׁין, שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶן כְּמַעֲשֵׂה זִמְרִי וּמְבַקְּשִׁין שָׂכָר כְּפִנְחָס.

§ It states in the mishna: And those who injure themselves out of false abstinence [perushin] are people who erode the world. The Sages taught: There are seven pseudo-righteous people who erode the world: The righteous of Shechem, the self-flagellating righteous, the bloodletting righteous, the pestle-like righteous, the righteous who say: Tell me what my obligation is and I will perform it, those who are righteous due to love, and those who are righteous due to fear. The Gemara explains: The righteous of Shechem [shikhmi]; this is one who performs actions comparable to the action of the people of Shechem, who agreed to circumcise themselves for personal gain (see Genesis, chapter 34); so too, he behaves righteously only in order to be honored. The self-flagellating righteous; this is one who injures his feet, as he walks slowly, dragging his feet on the ground in an attempt to appear humble, and injures his feet in the process. The bloodletting righteous; Rav Naḥman bar Yitzḥak says that this is one who lets blood by banging his head against the walls because he walks with his eyes shut, ostensibly out of modesty. The pestle-like righteous; Rabba bar Sheila says that this is one who walks bent over like the pestle of a mortar. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: That which is hidden is hidden, and that which is revealed is revealed, but in Heaven everything is known, and the great court in Heaven will exact payment from those who wear the cloak of the righteous but are in fact unworthy. The Gemara relates: King Yannai said to his wife before he died: Do not be afraid of the Pharisees [perushin], and neither should you fear from those who are not Pharisees, i.e., the Sadducees; rather, beware of the hypocrites who appear like Pharisees, as their actions are like the act of the wicked Zimri and they request a reward like that of the righteous Pinehas (see Numbers, chapter 25).

תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ. אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּינוּ לַמְּדֵנוּ אוֹרְחוֹת חַיִּים וְנִזְכֶּה בָּהֶן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר לָהֶם: הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד חַבְרֵיכֶם, וּמִנְעוּ בְּנֵיכֶם מִן הַהִגָּיוֹן, וְהוֹשִׁיבוּם בֵּין בִּרְכֵּי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וּכְשֶׁאַתֶּם מִתְפַּלְּלִים — דְּעוּ לִפְנֵי מִי אַתֶּם עוֹמְדִים. וּבִשְׁבִיל כָּךְ תִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

On a similar note, the Gemara recounts related stories with different approaches. The Sages taught: When Rabbi Eliezer fell ill, his students entered to visit him. They said to him: Teach us paths of life, guidelines by which to live, and we will thereby merit the life of the World-to-Come. He said to them: Be vigilant in the honor of your counterparts, and prevent your children from logic when studying verses that tend toward heresy (ge’onim), and place your children, while they are still young, between the knees of Torah scholars, and when you pray, know before Whom you stand. For doing that, you will merit the life of the World-to-Come.

המונח פנים שש משמעויות. משמעות א: פנים פיזיות 1 "פנים" הוא מונח רב־משמעי, שרב־משמעיותו היא לרוב על דרך ההשאלה. א) זהו שם הפנים של כל חי: "וְנֶהֶפְכוּ כָל פָּנִים לְיֵרָקוֹן" (ירמיהו ל,ו), "מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים" (בראשית מ,ז). וזה נפוץ. משמעות ג: נוכחות 3 ג) הוא גם שמם של נוכחות האדם ומקום הימצאו: "עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל (=שכן)" (בראשית כה,יח), "וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" (ויקרא י,ג), כלומר בנוכחותם. "אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ" (איוב א,יא) – בנוכחותך ובמציאותך. 4 לפי משמעות זו נאמר: "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים" (שמות לג,יא), כלומר נוכחות בנוכחות, בלי תיווך, כמו שנאמר: "לְכָה נִתְרָאֶה פָנִים" (מלכים־ב יד,ח), וכמו שנאמר: "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם" (דברים ה,ד). וביאר במקום אחר ואמר: "קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל" (שם ד,יב), וכינה דבר זה "פָּנִים בְּפָנִים". כיוצא בזה דבריו "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים" הם כינוי לדיבורו בצורת הפנייה הישירה: "וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו" (במדבר ז,פט). התבאר לך אם כן ששמיעת הקול בלי תיווך מלאך מכונה "פנים בפנים". 5 במשמעות זו (נאמר) "וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שמות לג,יז,כג): אמיתת מציאותי כפי שהיא אינה ניתנת להשגה.

THE Hebrew term panim (face) is homonymous: most of its various meanings have a figurative character. It denotes in the first place the face of a living being: comp. “And all faces are turned into paleness” (Jer. 30:6); “Wherefore are your faces so sad” (Gen. 40:7). In this sense the term occurs frequently. Another meaning of the word is “the presence and existence of a person”; comp. “He died in the presence (pene) [i.e., in the lifetime] of all his brethren” (Gen. 25:18); “And in the presence (pene) of all the people I will be glorified” (Lev. 10:3); “He will surely curse thee in thy very presence” (paneka) (Job 1:11). In the same sense the word is used in the following passage, “And the Lord spake unto Moses face to face,” i.e., both being present, without any intervening medium between them. Comp. “Come, let us look one another in the face” (2 Kings 14:8); and also “The Lord talked with you face to face” (Deut. 5:4); instead of which we read more plainly in another place, “Ye heard the voice of the words, but saw no similitude: only ye heard a voice” (ib. 4:12). The hearing of the voice without seeing any similitude is termed “face to face.” Similarly do the words, “And the Lord spake unto Moses face to face” correspond to “There he heard the voice of one speaking unto him” (Num. 7:89), in the description of God’s speaking to Moses. Thus it will be clear to you that the perception of the Divine voice without the intervention of an angel is expressed by “face to face.” In the same sense the word panim must be understood in “And my face (panai) shall not be seen” (Exod. 33:23); i.e., my true existence, as it is, cannot be comprehended.

ברכתני. הוֹדֵה לִי עַל הַבְּרָכוֹת שֶׁבֵּרְכַנִי אָבִי, שֶׁעֵשָׂו מְעַרְעֵר עֲלֵיהֶן: לא יעקב. לֹא יֵאָמֵר עוֹד שֶׁהַבְּרָכוֹת בָּאוּ לְךָ בְעָקְבָּה וּרְמִיָּה כִּי אִם בִשְׂרָרָה וְגִלּוּי פָּנִים, וְסוֹפְךָ שֶׁהַקָּבָּ"ה נִגְלֶה אֵלֶיךָ בְּבֵית אֵל וּמַחֲלִיף שִׁמְךָ וְשָׁם הוּא מְבָרֶכְךָ, וַאֲנִי שָׁם אֶהְיֶה וְאוֹדֶה לְךָ עֲלֵיהֶן, וְזֶה שֶׁכָּתוּב וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ (הושע י"ב) – בָּכָה הַמַּלְאָךְ וַיִּתְחַנֶּן לוֹ, וּמַה נִּתְחַנֵּן לוֹ? בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ, הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁיְּדַבֵּר עִמָּנוּ שָׁם; וְלֹא רָצָה יַעֲקֹב, וְעַל כָּרְחוֹ הוֹדָה לוֹ עֲלֵיהֶן, וְזֶהוּ וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם, שֶׁהָיָה מִתְחַנֵּן לְהַמְתִּין לוֹ וְלֹא רָצָה:

פנים בפנים פ"א כפולה לומר בפנים מאירות בפנים מסבירות:

וע"ד המדרש פנים בפנים, בדמיונות הרבה נדמה הקב"ה לישראל, לזה נראה עומד ולזה יושב, לזה בחור ולזה זקן שנאמר (הושע י״ב:י״א) וביד הנביאים אדמה, על ים סוף כבחור ערוך מלחמה שנאמר (שמות ט״ו:ג׳) ה' איש מלחמה, על הר סיני כזקן יושב בישיבה, שאין תורה אלא מפי זקן שנאמר (תהלים קיט) מזקנים אתבונן.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו. יַעֲבִיר כַּעֲסוֹ מִמְּךָ וְיַהֲפֹךְ פָּנָיו אֵלֶיךָ, לֹא דוֹמֶה שׁוֹאֵל שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בְּתוֹךְ פָּנָיו כְּשׁוֹאֵל מִן הַצְּדָדִין. יִשָּׂא ה' פָּנָיו. בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינְךָ לְבֵינוֹ.

כֵּיצַד הִיא נְשִׂיאַת כַּפַּיִם בַּגְּבוּלִין. בְּעֵת שֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לַעֲבוֹדָה כְּשֶׁיֹּאמַר רְצֵה כָּל הַכֹּהֲנִים הָעוֹמְדִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת נֶעֱקָרִין מִמְּקוֹמָן וְהוֹלְכִין וְעוֹלִין לַדּוּכָן וְעוֹמְדִים שָׁם פְּנֵיהֶם לַהֵיכָל וַאֲחוֹרֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם וְאֶצְבְּעוֹתֵיהֶם כְּפוּפוֹת לְתוֹךְ כַּפֵּיהֶם עַד שֶׁיַּשְׁלִים שְׁלִיחַ צִבּוּר הַהוֹדָאָה וּמַחְזִירִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם וּפוֹשְׁטִין אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן וּמַגְבִּיהִין יְדֵיהֶם כְּנֶגֶד כִּתְפֵיהֶם וּמַתְחִילִין (במדבר ו כד) ״יְבָרֶכְךָ״. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר מַקְרֵא אוֹתָם מִלָּה מִלָּה וְהֵם עוֹנִין שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו כג) ״אָמוֹר לָהֶם״ עַד שֶׁיֹּאמַר. כְּשֶׁמַּשְׁלִימִין פָּסוּק רִאשׁוֹן כָּל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וְחוֹזֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר וּמַקְרֵא אוֹתָן פָּסוּק שֵׁנִי מִלָּה מִלָּה וְהֵם עוֹנִים עַד שֶׁמַּשְׁלִימִין פָּסוּק שֵׁנִי וְכָל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וְכֵן בְּפָסוּק שְׁלִישִׁי: כְּשֶׁיַּשְׁלִימוּ הַכֹּהֲנִים שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים מַתְחִיל שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל תְּפִלָּה שֶׁהִיא שִׂים שָׁלוֹם וְהַכֹּהֲנִים מַחְזִירִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַקֹּדֶשׁ וְקוֹפְצִין אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן וְעוֹמְדִין שָׁם בַּדּוּכָן עַד שֶׁיִּגְמֹר הַבְּרָכָה וְחוֹזְרִין לִמְקוֹמָן: אֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לְהַחֲזִיר פְּנֵיהֶם מִן הַצִּבּוּר עַד שֶׁיַּתְחִיל שְׁלִיחַ צִבּוּר שִׂים שָׁלוֹם. וְאֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לֵעָקֵר מִמְּקוֹמָן עַד שֶׁיִּגְמֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר שִׂים שָׁלוֹם. וְאֵין רַשָּׁאִין לָכֹף קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם עַד שֶׁיַּחֲזִירוּ פְּנֵיהֶם מִן הַצִּבּוּר. וּמִתַּקָּנוֹת [ עֶזְרָא] שֶׁלֹּא יַעֲלוּ הַכֹּהֲנִים לַדּוּכָן בְּסַנְדְּלֵיהֶן אֶלָּא עוֹמְדִין יְחֵפִין:

How is the priestly blessing recited outside the Temple? When the leader of the congregation reaches the blessing R'tzey, when he recites the word R'tzey all the priests in the synagogue leave their places, proceed forward, and ascend the duchan. They stand there, facing the heichal, with their backs to the congregation. They hold their fingers closed, against their palms, until the leader of the congregation completes the blessing Modim. [Then,] they turn their faces to the people, spread out their fingers, lift up their hands shoulder high, and begin reciting, Y'varechecha.... The leader of the congregation reads [the blessing] to them, word for word, and they respond after him [as can be inferred from Numbers 6:23: "This is how you should bless the children of Israel:] 'Say to them...;’” [i.e., the priests do not bless until one] "says to them." When [the priests] conclude the first verse, all the people answer "Amen." The leader of the congregation reads [the priests] the second verse, word for word, and they respond after him until they complete the second verse. The people respond "Amen." The same applies regarding the third verse. When the priests conclude the recitation of [these] three verses, the leader of the congregation begins the final blessing of the Shemoneh Esreh, Sim shalom. The priests turn their faces to the ark and close their fingers. They remain standing on the duchan until the leader of the congregation concludes the blessing, [and then] return to their places. The priests are not permitted to turn their faces away from the congregation until the leader of the congregation begins [the blessing] Sim shalom. Neither may the priests leave their places until the leader of the congregation concludes [the blessing] Sim shalom, nor may they close their fingers until they turn their faces from the community. One of the measures ordained by Ezra is that the priests should not ascend to the duchan wearing sandals. Rather, they should stand barefoot.

כֵּיצַד הָעָם יוֹשְׁבִין בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת. הַזְּקֵנִים יוֹשְׁבִין וּפְנֵיהֶן כְּלַפֵּי הָעָם וַאֲחוֹרֵיהֶם כְּלַפֵּי הַהֵיכָל. וְכָל הָעָם יוֹשְׁבִין שׁוּרָה לִפְנֵי שׁוּרָה וּפְנֵי הַשּׁוּרָה לַאֲחוֹרֵי הַשּׁוּרָה שֶׁלְּפָנֶיהָ עַד שֶׁיִּהְיוּ פְּנֵי כָּל הָעָם כְּלַפֵּי הַקֹּדֶשׁ וּכְלַפֵּי הַזְּקֵנִים וּכְלַפֵּי הַתֵּבָה. וּבְעֵת שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר עוֹמֵד לִתְפִלָּה עוֹמֵד בָּאָרֶץ לִפְנֵי הַתֵּבָה וּפָנָיו לִפְנֵי הַקֹּדֶשׁ כִּשְׁאָר הָעָם:

How do the people sit in the synagogue? The elders sit facing the people with their backs toward the heichal. All the people sit row after row, each row facing the back of the row before it. Thus, all the people face the sanctuary, the elders, and the tevah. When the leader of the congregation stands to pray, he stands on the ground, before the tevah, facing the sanctuary like the others.

פנים בפנים - מסתבר שצירוף זה מבטא קשר ישיר עוד יותר מהביטוי הרגיל "פנים אל פנים", הפנים אינם רק פונים אל הפנים אלא הם חודרים אל הפנים, באמצעות הפנים נוצר קשר פנימי בין השנים והם מתרעים זה עם זה בפנימיותם.

כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר עִנְיַן הַקְּדֻשָּׁה הוּא שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם דָּבֵק כָּל כָּךְ בֵּאלֹהָיו, עַד שֶׁבְּשׁוּם מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לֹא יִפָּרֵד וְלֹא יָזוּז מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, עַד שֶׁיּוֹתֵר יִתְעַלּוּ הַדְּבָרִים הַגַּשְׁמִיִּים אֲשֶׁר יְשַׁמְּשׁוּ לְאֶחָד מִתַּשְׁמִישָׁיו בְּמָה שֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, מִמָּה שֶׁיּוֹרֵד הוּא מִדְּבֵקוּתוֹ וּמַעֲלָתוֹ בְּהִשְׁתַּמְּשׁוֹ מִדְּבָרִים גַּשְׁמִיִּים. וְאָמְנָם זֶה בִּהְיוֹת שִׂכְלוֹ וְדַעְתּוֹ קְבוּעִים תָּמִיד בִּגְדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְרוֹמְמוּתוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ, עַד שֶׁיִּמָּצֵא כְּאִלּוּ הוּא מִתְחַבֵּר לַמַּלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים מַמָּשׁ עוֹדֵהוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה. אַךְ אַחֲרֵי הֲכִינוֹ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל הֲכָנוֹת אֵלֶּה, אִם יַרְבֶּה לִדָּבֵק בְּתֹקֶף הָאַהֲבָה וְעֹצֶם הַיִּרְאָה בְּהַשְׂכָּלַת גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ וְעֹצֶם רוֹמְמוּתוֹ, יַפְרִיד עַצְמוֹ מֵעִנְיְנֵי הַחֹמֶר מְעַט מְעַט, וּבְכָל פְּעֻלּוֹתָיו וּבְכָל תְּנוּעוֹתָיו, יְכַוֵּן לְבָבוֹ אֶל מַצְפּוּנֵי הַהִתְדַּבְּקוּת הָאֲמִתִּי, עַד שֶׁיַּעֲרֶה עָלָיו רוּחַ מִמָּרוֹם וְיַשְׁכִּין הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אֶת שְׁמוֹ עָלָיו כְּמוֹ שֶׁעוֹשֶׂה לְכָל קְדֹשָׁיו.

The general principle of the matter: Holiness consists of one's clinging so much to his G-d that for any action he does, he will not separate nor budge from G-d, blessed be He, so that the physical things he uses will attain greater elevation than that which he diminishes in his clinging and level due to his using physical things. However this refers only to one whose mind and intellect is always fixed on G-d's greatness, blessed be He, and His exalted holiness, such that it is as if he is actually among the lofty angels while still in this world. But if after he has prepared himself with all these preparations, he persistently clings with powerful love and intense fear in pondering G-d's greatness and infinite exaltedness, he will separate himself from physical matters little by little and will direct his heart in all his actions and movements to the true inner clinging, until, a spirit from on high will pour upon him and the Creator will cause His Name to rest upon him, as He does with all of His holy ones.

פנימיות התורה הם חיים לפנימיות הגוף שהוא הנפש, והחיצוניות לחיצוניות הגוף )משלי ד כב,ג כב,(והעוסקים ברמז וסוד אין יצר הרע יכול להתגרות בהם )משלי ז יב,כב יג.(

והנה ממוצא דבר תביני, שאף על פי שאין גוף וגויה למעלה ודאי, אמנם יהיו מיני השגחה והשפעה שיקראו בדרך המשל, פנים; ומיני השגחה הנקראים, אחור, וכדברי הכתוב אשר לפנינו, "וראית את אחורי ופני לא יראו". וזה פשוט, שמיני ההשפעה הנקראים פנים, יהיה ענינם כחוק הפנים אשר לאדם, שמראים קירוב ואהבה; ואחור - מיני השגחה והשפעה ענינם כחוק האחור באדם המראה על הריחוק. ובאלה השתי מידות נבחין הקירוב או הריחוק בין ישראל ובינו ית':

כי בכלים הרי פשוט הוא שבמקום אשר הנשמה עומד ומתקרב שם להוציא דרך שם כחה לפועל,ונעשה שם נקבים פתוחים להאיר דרך שם אור הנשמה לחוץ,הנה זה נקרא בשם פנים,שהוראתו הוא שהנשמה פונה את עצמה להוציא דרך שם אורה לחוץ,ומוציאה דרך שם כחותיה לפועל,ובמקום שהגוף סותם אותה זה נקרא בשם אחור וכנ"ל אות ג' ובפרט בדברינו לעיל בעגולים ויושר ענף ב' אות כ"א וכ"ב ע"ש.וכן ענין הפנים ואחור באורות הרי בארנו לעיל אות ג' ג"כ,כי עיקר הכינוי הזה באורות הוא מצד הכלים פנימים שבהם וכנ"ל.ועוד כי הרי נודע הוא שכל פרצוף הנה הוא כלול מי' ספי' )&(,והם הנרנח"י שבו,וכן כלול כל א' מכל העליונים שעליו עד עצמות אור א"ס ית"ש המתפשט ומתייחד בכולם.וא"כ הרי יש בכל א' כמה מיני פנימיות וכמה מיני חיצוניות,ומבואר הוא בשער הפרצופים )דרוש א( ובפנימיות וחיצוניות )דרוש טו( ובכ"מ,כי כל פנימיות לגבי החיצוניות שעליו נקרא פנים,וכל חיצוניות לגבי הפנימיות שבו נקרא אחור.וא"כ הרי אחר כ"ז מה יש להסתפק עוד בענין פנים ואחור מה שהם,גם מה שחקר על עניינם מה שהוא,גם בזה לא זכיתי להבין כלל כי הרי נודע ופשוט הוא מרוב הדרושים כי כל אור פנים ופנימיות הם רחמים וחסדים ובאור פני מלך חיים,אבל הארת האחוריים הוא במיעוט וצמצום ודין וכל מה שהוא יותר חיצוניות הוא יותר דין ויותר פנימיות הוא יותר רחמים,והוא פשוט ונודע ואין לחקור בזה מאומה ולא זכיתי להבין דברי הרח"ו ז"ל בזה כלל וכלל.ומה שכתבו המפרשים בזה אינם מתיישבים על לבי ג"כ כלל,ואולי הוא כי כתב הרח"ו ז"ל דברים הללו בתחילת לימודו והמעתיקים העתיקו אותן כל מה שמצאו מכתי"ק כי אחר שקבל מהארי ז"ל כל תורת אלהי"ם חיים אין מקום לכל הצ"ע הנז'.

ענין אחור ופנים וחיצוניות ופנימיות,כפי )מה שמוכרח( הנראה מוכרח שהכל דבר א'א.והענין,שבהתפשט האור להאיר למטה,הוא שיש לו חשק להשפיע תוספת )ל"ג לתועלת( נשמות חדשות בתחתונים מה שלא היה עד עתה.וא"כ יהיה האור רחמים גמורים,כי לולי שהתחתונים ראויים אל הרחמים לא היה יורד ומתפשט למטה להאיר תוס' נשמות שלא היו עד עתה.ולכן נקרא אור זה אור ישר,שבא ביושר מעילא לתתא,כי כן דרכו ויושרו להאיר בתחתונים.ומטבע החסד והרחמים הוא להיות מטיבים בעולם,ונקרא אור של רחמים ג"כ לסיבה הנ"ל.ונקרא אור זכר, כי כן דרך הזכר להשפיע לזולתו שהיא הנקבה.ועוד כי טבע של הזכר הוא להשפיע נשמות חדשות ממש.ונקרא אור הפנים,כי הוא מביט בעין יפה ובפנים מאירים אל התחתונים וע"כ הופך פניו אליהם.ונקרא אור של פנימיות,שהרי הנשמות מזווג הפנימי' של המוחין באים,והם שמות של הוי"ה המורים רחמים ולא שמות אלהים המורים דין.

פנים אל פנים - באספקלריא המאירה הנקראת פנים, ושאינה מאירה נקראת אחורים.

בחי' אורות אחוריים ומתמעטים -הוא מבואר לקמן בכמה דרושים כי ישנם אורות פנים ואורות אחוריים,והם השמות פשוטים והשמות בריבוע,וכמ"ש בשער או"א )פרקים ה ו ז( ובשער המוחין )פרקים ח יא( ובכמה וכ"מ.וכן בחי' אחוריים אשר אמר באורות המקיפים הנה הוא מבואר ג"כ בשער השמות )פרקים ג ד( כי הם שמות אהי"ה פשוטים וריבועים,והם הפנים והאחוריים שבהמקיפים.אמנם הוא כי הנה נודע מדרושי עגולים ויושר )ענפים ב ג ד( שהסדר דהמקיפים והפנימים וכן העגולים והיושר הם בהיפך זה מזה,כי המקיפים והעגולים הנה כל מי שהוא יותר גדול וגבוה במעלה הוא יותר רחוק ומבחוץ.אבל הפנימים והיושר הוא להיפך,שכל מי שהוא יותר גדול וגבוה במעלה הוא יותר מבפנים.וא"כ הרי לפי מה שמבואר כאן שיש בכל א' אורות פנים שהם אורות גדולים ואורות אחוריים שהם מתמעטים,הרי יהיה נמצא שהפנים דהעגולים והמקיפים הם לצד חוץ,והאחוריים דהעגולים והמקיפים הם לצד פנים,כי הרי כן הוא הסדר בהם,שהאור היותר גדול עומד בהם יותר מבחוץ,ואור היותר קטן עומד בהם יותר מבפנים.אבל בהיושר ובהפנימים הוא להיפך,שאור הפנים שבהם שהוא יותר גדול הוא עומד בהם יותר מבפנים שהוא לצד הפנימי,והאור האחוריים שבהם שהוא אור המועט הוא עומד בהם לצד חוץ. ואם כן נמצא שכל עגולים ויושר וכל מקיפים עם הפנימים הם עומדים לעולם רק אחור באחור,ודע זה.

(פח) כמו שעומד בתפלה - שהרי מתפללין שיברך הש"י את ישראל [לבוש]: (פט) ולא יסתכלו בהם - ר"ל לא בפני הכהנים ולא בידיהם והטעם הוא ג"כ כדי שלא יסיחו דעתם מהברכה וא"כ כ"ש שלא יסתכלו במקום אחר ומדינא אינו אסור אלא בהסתכלות מרובה שיכול לבוא לידי היסח הדעת אבל ראיה קצת שרי דדוקא בזמן המקדש שהיו מברכין בשם המפורש והשכינה היתה שורה על ידיהם היה אסור אפילו ראיה קצת משא"כ בזה"ז ומ"מ נוהגין גם עכשיו זכר למקדש שלא להביט בהם כלל: (צב) וידיהם חוץ לטלית - בד"מ מוסיף שגם העם נוהגין לכסות פניהם בטלית כדי שלא יוכלו להסתכל בידי הכהנים:

צריך לכוין נגד ארץ ישראל ודין הרוכב או יושב בספינה. ובו ט סעיפים: בקומו להתפלל אם היה עומד בח"ל יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל ויכוין גם לירושלים ולמקדש ולבית קדשי הקדשים היה עומד בא"י יחזיר פניו כנגד ירושלים ויכוין גם למקדש ולבית קדשי הקדשים. היה עומד בירושלים יחזיר פניו למקדש ויכוין גם לבית קדשי הקדשים היה עומד אחורי הכפורת מחזיר פניו לכפורת: אם מתפלל לרוח משאר רוחות יצדד פניו לצד א"י אם הוא בח"ל ולירושלים אם הוא בא"י ולמקדש אם הוא בירושלים: הגה ואנו שמחזירין פנינו למזרח מפני שאנו יושבים במערבה של א"י ונמצא פנינו לא"י (טור וסמ"ג). אין עושים מקום הארון וצד התפלה נגד זריחת השמש ממש כי זהו דרך המינים רק מכוונים נגד אמצע היום (הגהות אלפסי החדשים) ומי שרוצה לקיים אמרם הרוצה להעשיר יצפין או להחכים ידרים מ"מ יצדד פניו למזרח: מי שאינו יכול לכוין הרוחות יכוין לבו לאביו שבשמים:

(א) בח"ל וכו' - פי' כשעומד בח"ל למזרחה של א"י יכוין פניו למערב שהוא כנגד א"י וכשעומד מצד מערב כמו במדינותינו יהפוך פניו למזרח וכן בכל הרוחות וכן הביאור במה שכתב לקמיה היה עומד בא"י יחזיר פניו וכו' היה עומד בירושלים יחזיר פניו וכו': (ג) ויכוין וכו' - ר"ל יכוין לבו אע"פ שא"א לו להחזיר פניו נגדם ור"ל שיחשוב בלבו ורעיונו כאלו הוא עומד במקדש אשר בירושלים במקום קודש הקדשים: (ה) פניו למקדש - שנאמר והתפללו אל הבית הזה:

כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:

For, whereas one despises and loathes one’s body, while as for the soul and spirit, who can know their greatness and excellence in their root and source in the living G–d? Being, moreover, all of a kind and all having one Father—therefore, all Israelites are called real brothers by virtue of the source of their souls in the One G–d; only the bodies are separated. Hence in the case of those who give major consideration to their bodies while regarding their souls as of secondary importance, there can be no true love and brotherhood among them, but only [a love] which is dependent on a [transitory] thing. This is what Hillel the Elder meant when he said in regard to the fulfillment of this commandment, “This is the whole Torah, while the rest is but commentary,” and so on. For the basis and root of the entire Torah are to raise and exalt the soul high above the body, reaching to the Source and Root of all the worlds, and also to bring down the Light of the En Sof, blessed is He, upon the community of Israel, as will be explained later, i.e., into the fountainhead of the souls of all Israel, to become “One into One.” This is impossible if there is, G–d forbid, disunity among the souls, for the Holy One, blessed is He, does not dwell in an imperfect place, as we pray, “Bless us, our Father, all of us as one, with the light of Your Countenance,” as has been explained at great length elsewhere.

הִנֵּה, כָּל שֵׂכֶל כְּשֶׁמַּשְׂכִּיל וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ אֵיזֶה מוּשְׂכָּל, הֲרֵי הַשֵּׂכֶל תּוֹפֵס אֶת הַמּוּשְׂכָּל וּמַקִּיפוֹ בְּשִׂכְלוֹ, וְהַמּוּשְׂכָּל נִתְפָּס וּמוּקָּף וּמְלוּבָּשׁ בְּתוֹךְ הַשֵּׂכֶל שֶׁהִשִּׂיגוֹ וְהִשְׂכִּילוֹ. וְגַם הַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בַּמּוּשְׂכָּל בְּשָׁעָה שֶׁמַּשִּׂיגוֹ וְתוֹפְסוֹ בְּשִׂכְלוֹ. דֶּרֶךְ מָשָׁל: כְּשֶׁאָדָם מֵבִין וּמַשִּׂיג אֵיזוֹ הֲלָכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ בִּגְמָרָא לַאֲשׁוּרָהּ עַל בּוּרְיָהּ הֲרֵי שִׂכְלוֹ תּוֹפֵס וּמַקִּיף אוֹתָהּ, וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. וְהִנֵּה, הֲלָכָה זוֹ, הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ, שֶׁכְּשֶׁיִּטְעוֹן רְאוּבֵן כָּךְ וְכָךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל וְשִׁמְעוֹן כָּךְ וְכָךְ – יִהְיֶה הַפְּסַק בֵּינֵיהֶם כָּךְ וְכָךְ.

Now, when an intellect conceives and comprehends a concept with its intellectual faculties, this intellect grasps the concept and encompasses it. This concept is [in turn] grasped, enveloped, and enclothed within that intellect which conceived and comprehended it. The mind, for its part, is also clothed in the concept at the time it comprehends and grasps it with the intellect. For example, when a person understands and comprehends, fully and clearly, any halachah in the Mishnah or Gemara, his intellect grasps and encompasses it and, at the same time, is clothed in it. Consequently, as the particular halachah is the wisdom and will of G–d, for it was His will that when, for example, Reuben pleads in one way and Simeon in another, the verdict as between them shall be thus and thus;

וְהִנֵּה, בּ׳ בְּחִינוֹת אֲהָבוֹת אֵלּוּ, אַף שֶׁהֵן יְרוּשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ וּכְמוֹ טֶבַע בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ, וְכֵן הַיִּרְאָה הַכְּלוּלָה בָּהֶן, שֶׁהִיא, לִירֹא מִלִּיפָּרֵד חַס וְשָׁלוֹם מִמְּקוֹר חַיֵּינוּ וְאָבִינוּ הָאֲמִיתִּי בָּרוּךְ־הוּא, אַף־עַל־פִּי־כֵן, אֵינָן נִקְרָאוֹת בְּשֵׁם ״דְּחִילוּ וּרְחִימוּ טִבְעִיִּים״, אֶלָּא כְּשֶׁהֵן בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ לְבַד וְתַעֲלוּמוֹת לִבּוֹ, וְאָז, מְקוֹמָן בְּי׳ סְפִירוֹת דִּיצִירָה, וּלְשָׁם הֵן מַעֲלוֹת עִמָּהֶן הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמָתָן וּבְסִיבָּתָן. אֲבָל כְּשֶׁהֵן בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ – נִקְרָאִים ״רְעוּתָא דְלִבָּא״ בַּזּוֹהַר, וּמְקוֹמָן – בְּי׳ סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה, וּלְשָׁם הֵן מַעֲלוֹת עִמָּהֶן הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמָתָן. מִפְּנֵי שֶׁיְּצִיאָתָן מֵהַהֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר הַלֵּב אֶל בְּחִינַת גִּילּוּי, הִיא עַל יְדֵי הַדַּעַת וּתְקִיעַת הַמַּחֲשָׁבָה בְּחוֹזֶק וְהִתְבּוֹנְנוּת עֲצוּמָה מֵעוּמְקָא דְלִבָּא, יַתִּיר וְתָדִיר, בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, אֵיךְ הוּא חַיֵּינוּ מַמָּשׁ וְאָבִינוּ הָאֲמִיתִּי בָּרוּךְ־הוּא.

The said two distinctions of love—though they are an inheritance for us from our Patriarchs, and like a natural instinct in our souls, and so, too, is the fear that is contained in them, which is the fear of being sundered, G–d forbid, from the Source of our life and our true Father, blessed is He—are, nevertheless, not termed “natural” fear and love unless they be in the mind and thought alone and in the latency of the heart. Then their station is in the ten sefirot of Yetzirah to where they bring up with them the Torah and commandments of which they have been the inspiration and cause. But when they are in a manifest state in the heart, they are called in the Zohar re’uta d’liba (“heart’s desire”) and they are stationed in the ten sefirot of Beriah, to where they bring up with them the Torah and commandments which have been induced by them. For their emergence from the latency and concealment of the heart into a state of “revelation” comes through the faculty of daat, i.e., through a powerful fixation of the mind and an intense concentration—touching the depth of the heart pre-eminently and continuously—on the En Sof, blessed is He, as to how He is our very life and our blessed true Father.

במדרש ואתה תצוה כו' זית רענן כו'. ביאור הענין שיש בנפשות בני ישראל נקודה טמונה אשר על זה נאמר אם תבקשנה כו' וכמטמונים תחפשנה כו'. וע"י רוב יגיעות נפש ויגיעות בשר לזכך החומר. מתגלה הפנימיות. וזה הדמיון לזית רענן שצריך כמה יגיעות להוציא השמן. והנה כתיב נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. פי' שנפשות בני ישראל הם הפתילות להמשיך השמן אחר האור. ומרע"ה שורש התורה הוא האור. ולכן נאמר ויקחו אליך שמן זית להיות נמשך אחר הפתילה כנ"ל. והמצות הם הכלים שבאמצעות המצות מתחברין השמן והפתילה להאור. וכמו כן באדם עצמו יש כל אלה הענינים הנמצאים בכלל ישראל. כמו כן בכל פרט. ובמדרש ממנו פנה ממנו יתד כו'. שהקב"ה עשה האדם ישר שנמצא בו שלימות של כל הברואים מתהום ארעא עד רום רקיעא. והנה אהרן הכהן נבחר להיות עובד ה'. והי' זה לטובת בני ישראל אחר החטא שהי' בהם תערובות טוב ורע. הי' עצתו של הקב"ה להיות בוחר אדם מיוחד לדורותיו אחריו להיות טהור. ועי"ז ימשך מכחו טהרה לכלל ישראל. וכמו כן יש ללמוד אשר טוב לאדם ליחד מדה מיוחדת ומצוה מיוחדת לעשותה תמיד בשמירה עצומה. ועי"ז יוכל למשוך הארה ותיקון לכל המידות. וז"ש במדרש ממנו יתד כו'. שע"י בחירת אהרן הי' יתד קבוע לבנ"י. כי הקב"ה הרים אותו שיהי' נפרש מכל דבר רע. וממילא עי"ז היו יכולין בנ"י לחזור תמיד להתדבק בהבורא ית':

אַךְ כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אוֹר וְהֶאָרַת הַשְּׁכִינָה גַּם עַל גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית, שֶׁהִיא הַחִיּוּנִית הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּגוּפוֹ מַמָּשׁ, צָרִיךְ לְקַיֵּים מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת הַנַּעֲשׂוֹת עַל יְדֵי הַגּוּף מַמָּשׁ, שֶׁאָז – כֹּחַ הַגּוּף מַמָּשׁ שֶׁבַּעֲשִׂיָּה זוֹ, נִכְלָל בְּאוֹר ה׳ וּרְצוֹנוֹ וּמְיוּחָד בּוֹ בְּיִחוּד גָּמוּר, וְהוּא לְבוּשׁ הַשְּׁלִישִׁי שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית.

רַק שֶׁהֶאָרָה זוֹ הִיא בִּבְחִינַת הֶסְתֵּר וְהֶעְלֵם גָּדוֹל בְּנַפְשׁוֹת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, וּלְהוֹצִיא אַהֲבָה זוֹ הַמְסוּתֶּרֶת מֵהַהֶעְלֵם וְהַהֶסְתֵּר אֶל הַגִּילּוּי, לִהְיוֹת בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ וּמוֹחוֹ – ״לֹא נִפְלֵאת וְלֹא רְחוֹקָה הִיא״, אֶלָּא ״קָרוֹב הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ״, דְּהַיְינוּ, לִהְיוֹת רָגִיל עַל לְשׁוֹנוֹ וְקוֹלוֹ – לְעוֹרֵר כַּוָּונַת לִבּוֹ וּמוֹחוֹ, לְהַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחַיֵּי הַחַיִּים אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, כִּי הוּא אָבִינוּ מַמָּשׁ הָאֲמִיתִּי וּמְקוֹר חַיֵּינוּ, וּלְעוֹרֵר אֵלָיו הָאַהֲבָה כְּאַהֲבַת הַבֵּן אֶל הָאָב. וּכְשֶׁיַּרְגִּיל עַצְמוֹ כֵּן תָּמִיד הֲרֵי הַהֶרְגֵּל נַעֲשֶׂה טֶבַע. וְאַף אִם נִדְמֶה לוֹ לִכְאוֹרָה, שֶׁהוּא כֹּחַ דִּמְיוֹנִי – לֹא יָחוּשׁ, מֵאַחַר שֶׁהוּא אֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ מִצַּד עַצְמוֹ בִּבְחִינַת ״אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת״. רַק שֶׁתּוֹעֶלֶת יְצִיאָתָהּ אֶל הַגִּילּוּי כְּדֵי לַהֲבִיאָהּ לִידֵי מַעֲשֶׂה, שֶׁהוּא עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת שֶׁלּוֹמֵד וּמְקַיֵּים עַל יְדֵי זֶה, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ כְּבֵן הָעוֹבֵד אֶת אָבִיו.

That is to say, it should be habitual on his tongue and voice to arouse the intention of his heart and mind, so as to immerse his thought in the Life of life, the En Sof, blessed is He, for He is literally our true Father and the Source of our life, and to awaken our love for Him like the love of a son for his father. And when he accustoms himself to this continually, habit will become nature. Even if it appears to him at first sight that this is an illusion, he need not be concerned because it is intrinsically the absolute truth by virtue of the “hidden love.” But the purpose of its emergence into the open is in order to translate it into action, namely, the occupation in the Torah and commandments which he studies and performs as a result of it, with the intention to bring gratification before Him, blessed be He, like a son serving his father.

וְכוּלָּם שׁוֹאֲלִים: ״אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ״, וְעוֹנִים: ״מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״ – הֵם יִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, כִּי הִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים, וְלֹא בָחַר בְּכוּלָּם כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, וְהוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, עֶרְוַת הָאָרֶץ, מְקוֹם הַזּוּהֲמָא וְהַטּוּמְאָה, לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְלֹא עַל יְדֵי כוּ׳, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ יָרַד לְשָׁם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ וְגוֹ׳״, כְּדֵי לְקָרְבָם אֵלָיו בְּקֵירוּב וְיִחוּד אֲמִיתִּי, בְּהִתְקַשְּׁרוּת הַנֶּפֶשׁ מַמָּשׁ בִּבְחִינַת נְשִׁיקִין פֶּה לַפֶה – לְדַבֵּר דְבַר ה׳ זוֹ הֲלָכָה, וְאִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא – הִיא הַשָּׂגַת הַתּוֹרָה וִידִיעַת רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, דְּכוּלָּא חַד מַמָּשׁ, וְגַם בִּבְחִינַת חִיבּוּק – הוּא קִיּוּם הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת בְּרַמַ״ח אֵבָרִים, דְּרַמַ״ח פִּיקּוּדִין הֵן רַמַ״ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְדֶרֶךְ כְּלָל, נֶחְלָקִין לְשָׁלֹשׁ בְּחִינוֹת: יָמִין וּשְׂמֹאל וְאֶמְצַע, שֶׁהֵן: חֶסֶד דִּין רַחֲמִים – תְּרֵין דְּרוֹעִין וְגוּפָא וְכוּ׳. וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו״, כְּאָדָם הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה לִהְיוֹת מְיוּחֶדֶת עִמּוֹ בְּיִחוּד גָּמוּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד״. – כָּכָה מַמָּשׁ וְיֶתֶר עַל כֵּן לְאֵין קֵץ, הוּא יִחוּד נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית הָעוֹסֶקֶת בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹת וְנֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית וּלְבוּשֵׁיהֶן – הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל – בְּאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא. כִּי עַל יְדֵי יִחוּד הַנֶּפֶשׁ וְהִתְכַּלְלוּתָהּ בְּאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הֲרֵי הִיא בְּמַעֲלַת וּמַדְרֵגַת קְדוּשַּׁת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ, מֵאַחַר שֶׁמִּתְיַיחֶדֶת וּמִתְכַּלֶּלֶת בּוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְהָיוּ לַאֲחָדִים מַמָּשׁ. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״וִהְיִיתֶם לִי קְדוֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה׳, וָאַבְדִּיל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי״, וְאוֹמֵר: ״וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם וְגוֹ׳״; פֵּירוּשׁ, כִּי עַל יְדֵי קִיּוּם הַמִּצְוֹת הֲרֵינִי אֱלוֹהַּ שֶׁלָּכֶם, כְּמוֹ ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וְכוּ׳״, שֶׁנִּקְרָא כֵּן מִפְּנֵי שֶׁהָאָבוֹת הָיוּ בְּחִינַת מֶרְכָּבָה לוֹ יִתְבָּרֵךְ וּבְטֵלִים וְנִכְלָלִים בְּאוֹרוֹ.

All these [angels] ask, “Where is the place of His glory?” And they answer, “The whole earth is full of His glory,” that is, His people, Israel. For the Holy One, blessed is He, forsakes the higher and lower creatures, choosing none of them but Israel His people, whom He brought out of Egypt—“the obscenity of the earth,” the place of filth and impurity—“not through the agency of an angel, nor of a saraf…but the Holy One, blessed is He, Himself in His glory” descended there, as is written, “I have come down to deliver them…,” in order to bring them near to Him in true closeness and unity, with a truly soulful attachment on the level of “kisses” of mouth to mouth, by means of uttering the word of G–d, namely, the halachah, and the fusion of spirit to spirit, namely, the comprehension of the Torah and the knowledge of His will and wisdom, all of which is truly one [with G–d]; also with a form of “embrace,” namely, the fulfillment of the positive precepts with the 248 organs, for the 248 ordinances are the 248 “organs” of the King, as has been explained. These, in a general way, are divided into three categories—right, left, and center—namely, chesed (kindness), din (stern justice) and rachamim (mercy)—the two arms and the body, and so forth. This is the meaning of [the text of the benedictions] “Who has sanctified us with His commandments”: like one who betrothes a wife that she may be united with him with a perfect bond, as is written, “And he shall cleave to his wife, and they shall be one flesh.” Exactly so, and even infinitely surpassing, is the union of the divine soul that is occupied in Torah and commandments, and of the vivifying soul, and their garments referred to above, with the light of the En Sof, blessed is He. For through the union of the soul with, and its absorption into, the light of the En Sof, blessed is He, it attains the quality and degree of the actual holiness of the En Sof, blessed is He, since it unites itself with, and is integrated into, Him, blessed be He, and they become One in reality. This is the meaning of the verse, “And you shall be holy to Me, for I the L–rd am holy, and I have separated you from other peoples that you should be Mine,” and “You shall do all My commandments and be holy to your G–d; I am the L–rd your G–d….” The meaning is that through fulfillment of the commandments I become your G–d, [in the same sense] as “the G–d of Abraham,” “the G–d of Isaac,” and so on, called thus because the Patriarchs were a “chariot” for Him, blessed be He, and they were nullified and absorbed into His light.

וְהִנֵּה, בֵּיאוּר מָשָׁל זֶה, שֶׁהִמְשִׁיל אוֹר הַשְּׁכִינָה לְאוֹר הַנֵּר שֶׁאֵינוֹ מֵאִיר וְנֶאֱחָז בַּפְּתִילָה בְּלִי שֶׁמֶן, וְכָךְ אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל גּוּף הָאָדָם שֶׁנִּמְשָׁל לִפְתִילָה, אֶלָּא עַל יְדֵי מַעֲשִׂים טוֹבִים דַּוְוקָא, וְלֹא דַי לוֹ בְּנִשְׁמָתוֹ, שֶׁהִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל, לִהְיוֹת הִיא כְּשֶׁמֶן לַפְּתִילָה – מְבוֹאָר וּמוּבָן לְכָל מַשְׂכִּיל, כִּי הִנֵּה, נִשְׁמַת הָאָדָם, אֲפִילוּ הוּא צַדִּיק גָּמוּר עוֹבֵד ה׳ בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה בְּתַּעֲנוּגִים, אַף־עַל־פִּי־כֵן, אֵינָהּ בְּטֵילָה בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי לִיבָּטֵל וְלִיכָּלֵל בְּאוֹר ה׳ מַמָּשׁ, לִהְיוֹת לַאֲחָדִים וּמְיוּחָדִים בְּיִחוּד גָּמוּר, רַק הוּא דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ – יְרֵא ה׳ וְאוֹהֲבוֹ; מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַמִּצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁהֵן רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, וּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ הוּא מְקוֹר הַחַיִּים לְכָל הָעוֹלָמוֹת וְהַבְּרוּאִים, שֶׁיּוֹרֵד אֲלֵיהֶם עַל יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים וְהֶסְתֵּר פָּנִים שֶׁל רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא וִירִידַת הַמַּדְרֵגוֹת, עַד שֶׁיּוּכְלוּ לְהִתְהַוּוֹת וּלְהִבָּרְאוֹת יֵשׁ מֵאַיִן וְדָבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְלֹא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַמִּצְוֹת, שֶׁהֵן פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל – אֵין הַחַיּוּת שֶׁבָּהֶם דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּלָל, אֶלָּא הוּא מְיוּחָד וְנִכְלָל בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְהָיוּ לַאֲחָדִים מַמָּשׁ בְּיִחוּד גָּמוּר. וְהִנֵּה, עִנְיַן הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה, הוּא גִּילּוּי אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ וְאוֹר אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּאֵיזֶה דָבָר, וְהַיְינוּ לוֹמַר, שֶׁאוֹתוֹ דָבָר נִכְלָל בְּאוֹר ה׳ וּבָטֵל לוֹ בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי, שֶׁאָז הוּא שֶׁשּׁוֹרֶה וּמִתְגַּלֶּה בּוֹ ה׳ אֶחָד. אֲבָל כָּל מַה שֶּׁלֹּא בָטֵל אֵלָיו בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי – אֵין אוֹר ה׳ שׁוֹרֶה וּמִתְגַּלֶּה בּוֹ. וְאַף צַדִּיק גָּמוּר שֶׁמִּתְדַּבֵּק בּוֹ בְּאַהֲבָה רַבָּה, הֲרֵי ״לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ״ כְּלָל בֶּאֱמֶת, כִּי אֲמִיתַּת ״ה׳ אֱלֹהִים אֱמֶת״ – הוּא יִחוּדוֹ וְאַחְדוּתוֹ, שֶׁהוּא לְבַדּוֹ הוּא וְאֶפֶס בִּלְעָדוֹ מַמָּשׁ. וְאִם כֵּן, זֶה הָאוֹהֵב, שֶׁהוּא יֵשׁ וְלֹא אֶפֶס – לֵית מַחֲשָׁבָה דִילֵיהּ תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, וְאֵין אוֹר ה׳ שׁוֹרֶה וּמִתְגַּלֶּה בּוֹ, אֶלָּא עַל יְדֵי קִיּוּם הַמִּצְוֹת, שֶׁהֵן רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ מַמָּשׁ – בְּלִי שׁוּם הֶסְתֵּר פָּנִים

The explanation of this figure, whereby the light of the Shechinah is compared to the flame of a lamp which produces no light nor clings to the wick without oil, and likewise the Shechinah does not rest on a man’s body, which is likened to a wick, except through good deeds alone, and it is not sufficient that his soul (neshamah), which is a part of G–dliness from Above, should act for him as oil to the wick—is clear and understandable to every intelligent person. It is that the neshamah of a person—even if he be a perfect tzaddik serving G–d with fear and love of delights—does not, nevertheless, completely dissolve itself out of existence so as to be truly nullified and absorbed into the light of G–d to the extent of becoming one and the same absolutely, but the person remains an entity apart, one who fears G–d and loves Him. It is different, however, with the commandments and good deeds, which are His will, blessed be He. His will, blessed be He, is the source of life for all the worlds and creatures, flowing down to them through many contractions (tzimtzumim) and the concealment of the Countenance of the will of the Supreme One, blessed is He, and the recession of the levels, until it was made possible for creatures to come into being ex nihilo, separate beings that should not lose their identity, as discussed above. The commandments, however, are different in that they are His innermost will, blessed be He, without any concealment of the Countenance whatsoever; the vitality that is in them [therefore] is in no way a separate, independent thing, but is united and absorbed in His will, blessed be He, and they become truly one with a perfect union. Now, the meaning of the “indwelling” of the Shechinah is the revelation of His G–dliness, blessed be He, and of the light of the En Sof, blessed is He, in any thing. That is to say that such thing merges into the light of G–d, and its reality is completely dissolved in Him; only then does the One G–d abide and manifest Himself in it. But any thing whose reality is not completely nullified in Him, the light of G–d does not abide nor manifest itself therein, even if one be a perfect tzaddik who cleaves to Him with abundant love, since no thought can truly apprehend Him at all. For the truth of “The L–rd is the true G–d” is His Unity and Oneness—that He is One Alone and there is no reality whatsoever apart from Him. Hence the person who loves [G–d] and [ipso facto] exists [apart] and is not null and void—cannot by his thought apprehend Him at all; and the light of G–d cannot abide and reveal itself in him, except through the fulfillment of the commandments which constitute in reality His will and wisdom, blessed be He, without any concealment of Countenance.

בְּרַם, צָרִיךְ לִהְיוֹת לְזִכָּרוֹן תָּמִיד רֵאשִׁית הָעֲבוֹדָה וְעִיקָּרָהּ וְשָׁרְשָׁהּ. וְהוּא, כִּי אַף שֶׁהַיִּרְאָה הִיא שֹׁרֶשׁ לְ״סוּר מֵרָע״ וְהָאַהֲבָה לְ״וַעֲשֵׂה טוֹב״, אַף־עַל־פִּי־כֵן, לֹא דַי לְעוֹרֵר הָאַהֲבָה לְבַדָּהּ לְ״וַעֲשֵׂה טוֹב״, וּלְפָחוֹת צָרִיךְ לְעוֹרֵר תְּחִלָּה הַיִּרְאָה הַטִּבְעִית הַמְסוּתֶּרֶת בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לִמְרוֹד בְּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, שֶׁתְּהֵא בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ אוֹ מוֹחוֹ עַל כָּל פָּנִים. דְּהַיְינוּ, לְהִתְבּוֹנֵן בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ עַל כָּל פָּנִים גְּדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וּמַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר הִיא ״מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים״ – עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְאִיהוּ ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״ וְ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא״, וּמַנִּיחַ הָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וּמְיַיחֵד מַלְכוּתוֹ עַל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בִּכְלָל, וְעָלָיו בִּפְרָט, כִּי חַיָּיב אָדָם לוֹמַר: ״בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם״, וְהוּא גַם הוּא מְקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּתוֹ, לִהְיוֹת מֶלֶךְ עָלָיו, וּלְעָבְדוֹ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ בְּכָל מִינֵי עֲבוֹדַת עָבֶד. וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו, וּ״מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״, וּמַבִּיט עָלָיו, וּבוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב אִם עוֹבְדוֹ כָּרָאוּי. וְעַל כֵּן צָרִיךְ לַעֲבוֹד לְפָנָיו בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, כְּעוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

One must, however, constantly bear in mind the beginning of the service and its core and root. By this is meant that, although fear is the root of “turn away from evil” and love—of “do good,” nevertheless it is not sufficient to awaken the love alone to do good, but one must at least first arouse the innate fear which lies hidden in the heart of every Jew not to rebel against the Supreme King of kings, the Holy One, blessed is He, as has been stated above, so that this [fear] shall manifest itself in his heart or, at least, his mind. This means that he should at least contemplate in his thought on the greatness of the En Sof, blessed is He, and on His Kingship, which extends to all worlds, both higher and lower, and that “He fills all worlds and encompasses all worlds,” as is written, “Do I not fill heaven and earth?” Yet He leaves both the higher and lower [worlds] and uniquely bestows His Kingdom upon His people Israel, in general, and upon him in particular, as, indeed, a man is obliged to say, “For my sake was the world created.” And on his part, he accepts His Kingdom upon himself, that He be King over him, to serve Him and do His will in all kinds of servile work. “And, behold, G–d stands over him,” and “The whole world is full of His glory,” and He looks upon him and “Searches his reins and heart” [to see] if he is serving Him as is fitting. Therefore he must serve in His presence with awe and fear like one standing before the king.

הִנֵּה, כְּתִיב: ״לְעוֹלָם, ה׳, דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם״, וּפִירֵשׁ הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: כִּי ״דְּבָרְךָ״ שֶׁאָמַרְתָּ ״יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וְגוֹ׳״ – תֵּיבוֹת וְאוֹתִיּוֹת אֵלּוּ, הֵן נִצָּבוֹת וְעוֹמְדוֹת לְעוֹלָם בְּתוֹךְ רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, וּמְלוּבָּשׁוֹת בְּתוֹךְ כָּל הָרְקִיעִים לְעוֹלָם לְהַחֲיוֹתָם, כְּדִכְתִיב: ״וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם״, ״וּדְבָרָיו חָיִים וְקַיָּימִים לָעַד כוּ׳״, כִּי אִילּוּ הָיוּ הָאוֹתִיּוֹת מִסְתַּלְּקוֹת כְּרֶגַע חַס וְשָׁלוֹם וְחוֹזְרוֹת לִמְקוֹרָן, הָיוּ כָּל הַשָּׁמַיִם אַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ כְּלָל, וּכְמוֹ קוֹדֶם מַאֲמַר ״יְהִי רָקִיעַ כוּ׳״ מַמָּשׁ. וְכֵן בְּכָל הַבְּרוּאִים שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וַאֲפִילוּ אֶרֶץ הַלֵּזוּ הַגַּשְׁמִית וּבְחִינַת דּוֹמֵם מַמָּשׁ, אִילּוּ הָיוּ מִסְתַּלְּקוֹת מִמֶּנָּה כְּרֶגַע חַס וְשָׁלוֹם הָאוֹתִיּוֹת מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶן נִבְרֵאת הָאָרֶץ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, הָיְתָה חוֹזֶרֶת לְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, כְּמוֹ לִפְנֵי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית מַמָּשׁ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁגַּם בְּדוֹמֵם מַמָּשׁ, כְּמוֹ אֲבָנִים וְעָפָר וּמַיִם, יֵשׁ בְּחִינַת נֶפֶשׁ וְחַיּוּת רוּחָנִית. דְּהַיְינוּ, בְּחִינַת הִתְלַבְּשׁוּת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת הַמְחַיּוֹת וּמְהַוּוֹת אֶת הַדּוֹמֵם, לִהְיוֹת יֵשׁ מֵאַיִן וָאֶפֶס שֶׁלִּפְנֵי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית.

It is written: “Forever, O L–rd, Your word stands firm in the heavens.” The Baal Shem Tov, of blessed memory, has explained that “Your word” which you uttered, “Let there be a firmament in the midst of the waters…,” these very words and letters stand firmly forever within the firmament of heaven and are forever clothed within all the heavens to give them life, as it is written, “The word of our G–d shall stand firm forever” and “His words live and stand firm forever….” For if the letters were to depart [even] for an instant, G–d forbid, and return to their source, all the heavens would become naught and absolute nothingness, and it would be as though they had never existed at all, exactly as before the utterance, “Let there be a firmament.” And so it is with all created things, in all the upper and lower worlds, and even this physical earth, which is the realm of the silent (inanimate). If the letters of the Ten Utterances by which the earth was created during the Six Days of Creation were to depart from it [but] for an instant, G–d forbid, it would revert to naught and absolute nothingness, exactly as before the Six Days of Creation. This same thought was expressed by the Arizal when he said that even in completely inanimate matter, such as stones or earth or water, there is a soul and spiritual life-force—that is, the enclothing of the “Letters of speech” of the Ten Utterances which give life and existence to inanimate matter that it might arise out of the naught and nothingness which preceded the Six Days of Creation.

באור הדברים: בכל אחד ואחד מישראל יש נקודה דקה דקדושה, וכיון שהוא נקודה פנימית היא מצטרפת עם כל פנימיות של ישראל שבכל הדורות, דהיינו הגילוי מכל גילויי כלל ישראל, של כל הצדיקים הגדולים והקדושים יחד עם האבות ומשה רע"ה וכו', אבל רק הנקודה הפנימית, שהיא רוחנית מצטרפת, מה שאינו כן מעשה בבחינת מצות אנשים מלומדה. אמנם מיוחדת היא מצות תלמוד תורה, שאפילו חיצוניותה, פנימית היא, כי אם גם לא ילמד מצד הדבקות בו ית', שהוא נותן התורה, ורק מפני דבקותו בתורה באהבתו את התורה, גם זו פנימית היא, כי על כל פנים אוהב הוא את התורה אהבה רוחנית, וגם כזו נקראת בחינה בלשמה, כידוע בשם הגר"א ומהר"ח מואלאזין ז"ל). ומה נפלא הוא כי כל בן ישיבה, אפילו בדורנו היתום, מאוחד הוא עם ישיבות בית שמאי ובית הלל וכל גדולי עולם, על ידי השתתפותו על כל פנים בגילוי אהבת התורה. וזהו שנרמז במה שכתב, שיש לו כחות וצל למעלה, כידוע דבחינת "למעלה" כלפי עצמנו היינו נקודות הפנימיות שבנו.

וכך הוא ביאור הענין על עמקותו, הכרת ה' בפנים הלב היא השראת השכינה בישראל, כאמרם ז"ל "ושכנתי בתוכם - בתוכו לא נאמר אלא בתוכם", אפילו בהיות האדם בהסתר גדול, במצב של טומאה ממש, אין פוסק ממנו הניצוץ הקדוש הפנימי החבוי בתוך לבם של ישראל, כי דבר זה נכלל בהבטחת ה', "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם". אך על ידי עבירות וחטאים והתקרבות לטומאה יוצר האדם חומת ברזל בין הנקודה הקדושה שבלבו ובין ה"אני" שלו, ועל ידי זה נופל הניצוץ הקדוש לתוך הטומאה, ואינו מסוגל עוד להאיר לנשמתו. וזה ענין "שכינתא בגלותא", שהנקודה הפנימית של האדם אינה גלויה ומאירה, אלא חבויה וחשוכה.

בשלמא למ" ד פרצוף היינו דכתיב אחור וקדם צרתני. הרגש הוא ערך אחור לגבי השכל שהוא הפנים, הקדם. וכ"ז הוא בהיותו מוכר בתור תכונה שלמה משמשת לעצמה ולא בתור כח נחלש של השכל. וכאשר קרבת אלהים במעשים ועבודה לאדם אפשר ליסד רק ע"פ תכונת הרגש, שהוא ג"כ יצור כפיו של יוצר כל, והקבלת האדם את קונו לפי ערכו בטעם הרגש היא העבודה הרצויה שהרבה פינות התורה נוסדו עליה.

ראשית, הפריצות הינה חטא אישי. חטא של הדגשת הצדדים החיצוניים שבאדם על פני הצדדים הפנימיים, הבלטת החומר על פני הרוח. לפני חטא אדם הראשון, אדם וחוה התהלכו עירומים בגן עדן, כי עדיין לא נכנס בהם יצר הרע, ולא היה בזה שום פגם. אולם לאחר הופעתו של יצר הרע, האדם נעשה מוגבל, וכל חשיפה מוגזמת של הגוף, מהווה פגיעה ביסוד הרוחני שבו, מאחר שיש בה הדגשה של החומר על פני הרוח. וכל פגיעה בצדדים העיקריים שבאדם, דהיינו בנשמה וברוח, גורמת להידלדלות כללית בחיוניותו של האדם, דבר שמתבטא בין השאר בפגיעה ביכולת ההתעמקות בעניינים רוחניים, וכן ביכולת לקיים נישואין בקדושה, אהבה ושמחה. צאו וראו את השחקנים והזמרים הפרוצים, שאינם מסוגלים להתמיד באהבתם לבני זוגם; כפי הנראה, הבלטת החיצוניות מונעת מהם את האפשרות להגיע לרבדים הפנימיים והעמוקים של האהבה.

דרך ההתבוננות: היא יותר פנימית, והיא כשאדם מתבונן בפלאי הבריאה, ומברר לעצמו שהם מעשי ה' וגילויי חכמתו האין סופית, כמאמר הכתוב: "מה רבו מעשיך ה'" וגו'. ואף שאין הוא במדרגה להכיר את הקב"ה מתוך כל דבר אשר סביבו, (בחינת "וקונה הכל"), על כל פנים יתפעל מנפלאות הטבע, וההתאמה הנפלאה אשר בין חלקי הבריאה, ואשר הכל הולך לתכלית אחת וכדומה. וכן אם יתבונן בעולם הפנימי של האדם, ביצר הרע ותחבולותיו, ההתרוצצות התמידית בין המצפון והיצר, מה צרכה ותכליתה, יכיר גם בזה את תכלית הבריאה: להתגבר בכח הטוב על הרע, ויווכח שהכל נוצר למטרה אחת: גילוי הרוחניות.