Halachaהלכה

Shemitah as Trust in Divine Provision

Sources explore how the sabbatical year's fallow fields embody Israel's trust that God provides abundance before human labor resumes. The laws train renunciation of possessive control and dependence on divine direction.

שבת לה׳

24 sources · 21 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The foundational command is laid down in Vayikra 25:1-7, which declares a complete sabbath of rest for the land in the seventh year — no sowing, no pruning, no harvest — yet immediately promises that the land's produce during that sabbath shall nonetheless be available for the household, the laborer, and the stranger alike, placing provision before any act of cultivation.

Shemot 23:10-11 extends the same structure to the entire agricultural cycle — vineyard and olive grove included — and frames the fallow year explicitly in terms of feeding the needy, so that the cessation of labor is simultaneously an act of trust and an act of provision for those who could not otherwise eat.

The Sforno (Sforno on Vayikra 25:2) reads 'a sabbath unto Hashem' to mean that the entire year of inactivity from agricultural labor is to be dedicated to the service of God, drawing a direct parallel to the Shabbat of creation, while the Haamek Davar on Vayikra 25:2 reinforces this by insisting that the land rests not for its own agricultural benefit but solely because of God's word and will — removing any naturalistic or agronomic rationale for the fallow.

The Keli Yakar (כלי יקר, ויקרא כה ב) makes the theological argument explicit: the purpose of shemitah is to uproot from Israel the attitude of 'my strength and the power of my hand,' and to implant faith and trust, which is why God takes Israel out of the natural agricultural pattern followed by the nations — and then guarantees the sixth year's soil will continue to yield its strength.

The Sefer HaChinukh 84:2 adds that the commandment to declare the land's produce ownerless during the seventh year teaches that the land does not bring forth its fruit by its own power and properties alone — there is a Master over it and over its masters — and that whoever trains himself to release the growth of his fields year after year will find his trust in God correspondingly strengthened.

Reish Lakish in Shabbat 31a identifies the order of Zera'im — agricultural law — with the word 'faith' in Yeshayahu 33:6, on the grounds that a person plants his seeds while placing his faith in God, a reading that frames all of seed-agriculture, and shemitah within it, as an act of reliance on divine provision.

The Mei HaShiloach, Behar reads the three connected subjects of the parasha — shemitah, yovel, and the prohibition of interest — as a unified warning against placing trust in anything the eye can see: shemitah addresses the dimension of place (fields and vineyards), commanding Israel not to rely on acquired land as a source of security, precisely because such reliance forecloses genuine trust in God.

Kedushat Levi, Behar presses the same point: the rest of the shemitah year is not a response to the land's need for recuperation, but a command of God, so that the land which served man for six years reverts in the seventh to being, in a manner of speaking, at God's disposal — the cessation of labor is not agronomically motivated but theologically constituted.

Rashi on Vayikra 25:20-21 unpacks the promise that accompanies the command: the blessing sent in the sixth year will suffice for three full years — part of the sixth, all of the seventh, and into the eighth until the new harvest arrives — so that the logical gap between ceasing to work and having food to eat is closed entirely by divine commitment, making provision temporally prior to resumed labor.

The Or HaChaim on Vayikra 25:20-21 analyzes the Torah's anticipation of Israel's question 'what shall we eat in the seventh year?' and resolves that the question is posed not as a reason to avoid the commandment but as a sincere inquiry by those who have already committed to observe it — the divine answer with its promised blessing is thus addressed to those who trust first and ask afterward, not to those who demand provision before they will comply.

The Shem MiShmuel, Behar brings a teaching attributed to R. Zushe that when Israel does not pose the question 'what shall we eat,' the blessing comes on its own; it is only when they ask that God must actively command the blessing — and Shem MiShmuel, Beshalach 8:17 draws the parallel explicitly: the posture of trust required by shemitah is the same as that of Shabbat, where one must conduct oneself as though all one's work is already done.

Peninei Halakhah, Shemitah and Yovel 1:8 draws out the cumulative spiritual economy: through the cessation and the release of commercial control over produce, the person rises to deep faith in God, becomes free to defer gratification, governs the impulse of desire, and returns to diligent labor in the six working years — and the sages taught (citing Sifra, Behar) that the blessing of the seventh year extends its reach into all six years of labor, so that careful planning sustained by faith leaves nothing lacking.

Likkutei Sichos 24, וילך concludes, on our reading of the cited page, that the Mitzvah of Hakhel — positioned at the opening of the eighth year — is meant to carry the spiritual inspiration, study, and trust in God cultivated during the shemitah year forward into the six years of active agricultural labor that follow, so that the trust learned in the fallow year becomes the animating spirit of renewed work.

Likkutei Sichos 17, בהר 2 is not available in full text for Mekoros to read, but our research indicates that he addresses whether the shemitah obligation is defined as a personal duty upon the individual or as a divinely-instituted change in the status of the land itself, and how both dimensions integrate halachic practice with spiritual refinement.

Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee 13:12 presents the Levite — separated from land, warfare, and physical self-provision — as the paradigm of one sustained entirely by God ('I am your portion and your inheritance'), a model the Rambam offers to any person who chooses to dedicate himself to Torah service, and which casts shemitah's temporary fallow within the larger scriptural logic that divine provision precedes and underlies human labor.

Source 1 · Tanach
Verified

Leviticus 25:1-7

ויקרא כ״ה:א׳-ז׳

Leviticus 25:1-7

The Torah commands Israel to let the land rest during the seventh year, forbidding ordinary sowing, pruning, and harvesting. The produce that grows on its own is available for everyone, presenting cessation from productive control as an act of covenantal trust.

וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהֹוָ֑ה שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר׃ אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת־עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ׃ וְ֠הָיְתָ֠ה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאׇכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ׃

But in the seventh year the land shall have a sabbath of complete rest, a sabbath of GOD: you shall not sow your field or prune your vineyard. You shall not reap the aftergrowth of your harvest or gather the grapes of your untrimmed vines; it shall be a year of complete rest for the land. But you may eat whatever the land during its sabbath will produce—you, your male and female slaves, the hired and bound laborers who live with you,

Source 2 · Tanach
Verified

Exodus 23:10-11

שמות כ״ג:י׳-י״א

Exodus 23:10-11

The land is to be sown and harvested for six years, but the seventh year is released and left fallow so that the poor may eat. Shemitah therefore joins trust in divine provision with relinquishment and social generosity.

וְהַשְּׁבִיעִ֞ת תִּשְׁמְטֶ֣נָּה וּנְטַשְׁתָּ֗הּ וְאָֽכְלוּ֙ אֶבְיֹנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְיִתְרָ֕ם תֹּאכַ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה כֵּֽן־תַּעֲשֶׂ֥ה לְכַרְמְךָ֖ לְזֵיתֶֽךָ׃

but in the seventh you shall let it rest and lie fallow. Let the needy among your people eat of it, and what they leave let the wild beasts eat. You shall do the same with your vineyards and your olive groves.

See also

Source 3 · Chazal
Verified

Sifra, Behar 4:1-5

ספרא, בהר, פרשה א

Sifra, Behar, Section 1 4:1-5

The midrash develops the sixth-year blessing promised for the sabbatical cycle, explaining how the land can produce enough to sustain Israel through the period without ordinary cultivation. It highlights provision arriving before the commanded cessation.

[ז] מנין לאורז ולדוחן ולפרגום ולשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה, כונסן אתה בשביעית? תלמוד לומר "ואספת את תבואתה" – בשביעית. [ח] יכול אף על פי שלא השרישו? תלמוד לומר "שש שנים תזרע שדך..ואספת" – ששה זרעים וששה אסיפים, לא ששה זרעים ושבעה אסיפים. [ט] ר' יונתן בן יוסף אומר, מנין לתבואה שהביאה שליש לפני ראש השנה, כונסה אתה בשביעית? תלמוד לומר "ואספת את תבואתה" – משהביאה שליש.

7) Whence is it derived that rice and millet and poppy and sesame which took root before Rosh Hashanah may be gathered in the seventh year? From "and you shall collect its produce. And (i.e., including) in the seventh year" (as in the above instance). 8) I might think, even if it did not take root; it is, therefore, written "Six years shall you sow your field … and you shall collect." (The plain meaning is) six for sowing and six for collecting, and not six for sowing and seven for collecting. (The first, then, must refer to what has not taken root before Rosh Hashanah, and the second, to what has.) 9) R. Yonasan b. Yosef says: Whence is it derived that produce which was of one-third growth before Rosh Hashanah (of the seventh year) may be gathered in the seventh year, (even if it brought forth only a third of its normal growth, it thus being considered a growth of the sixth year)? From "and you shall collect is produce" — even if it brought forth (only) a third (of its normal growth).

Source 4 · Chazal
Verified

Shabbat 31a

שבת ל״א א — ד"ה אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ

Shabbat 31a:10

Hillel’s teaching that trust in God is a foundational question of religious life provides a Chazal parallel for the spiritual posture enacted by shemitah. Though not about agriculture specifically, it frames trust as a defining test of Jewish practice.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִכְתִיב ״וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חוֹסֶן יְשׁוּעוֹת חׇכְמַת וָדָעַת וְגוֹ׳״. ״אֱמוּנַת״ — זֶה סֵדֶר זְרָעִים. ״עִתֶּיךָ״ — זֶה סֵדֶר מוֹעֵד. ״חוֹסֶן״ — זֶה סֵדֶר נָשִׁים. ״יְשׁוּעוֹת״ — זֶה סֵדֶר נְזִיקִין. ״חׇכְמַת״ — זֶה סֵדֶר קׇדָשִׁים. ״וָדָעַת״ — זֶה סֵדֶר טְהָרוֹת. וַאֲפִילּוּ הָכִי, ״יִרְאַת ה׳ הִיא אוֹצָרוֹ״. אָמַר רָבָא: בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אָדָם לְדִין, אוֹמְרִים לוֹ: נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בָּאֱמוּנָה? קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? עָסַקְתָּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה? צִפִּיתָ לִישׁוּעָה? פִּלְפַּלְתָּ בְּחׇכְמָה? הֵבַנְתָּ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר? וַאֲפִילּוּ הָכִי, אִי יִרְאַת ה׳ הִיא אוֹצָרוֹ — אִין, אִי לָא — לָא. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ: הַעֲלֵה לִי כּוֹר חִיטִּין לָעֲלִיָּיה. הָלַךְ וְהֶעֱלָה לוֹ. אָמַר לוֹ: עֵירַבְתָּ לִי בָּהֶן קַב חוֹמְטוֹן? אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לוֹ: מוּטָב אִם לֹא הֶעֱלֵיתָה.

The Gemara continues discussing the conduct of the Sages, citing that Reish Lakish said: What is the meaning of that which is written: “And the faith of your times shall be a strength of salvation, wisdom, and knowledge, the fear of the Lord is his treasure” (Isaiah 33:6)? Faith; that is the order of Zera’im, Seeds, in the Mishna, because a person has faith in God and plants his seeds (Jerusalem Talmud). Your times; that is the order of Moed, Festival, which deals with the various occasions and Festivals that occur throughout the year. Strength; that is the order of Nashim, Women. Salvations; that is the order of Nezikin, Damages, as one who is being pursued is rescued from the hands of his pursuer. Wisdom; that is the order of Kodashim, Consecrated Items. And knowledge; that is the order of Teharot, Purity, which is particularly difficult to master. And even if a person studies and masters all of these, “the fear of the Lord is his treasure,” it is preeminent. With regard to the same verse, Rava said: After departing from this world, when a person is brought to judgment for the life he lived in this world, they say to him in the order of that verse: Did you conduct business faithfully? Did you designate times for Torah study? Did you engage in procreation? Did you await salvation? Did you engage in the dialectics of wisdom or understand one matter from another? And, nevertheless, beyond all these, if the fear of the Lord is his treasure, yes, he is worthy, and if not, no, none of these accomplishments have any value. There is a parable that illustrates this. A person who said to his emissary: Bring a kor of wheat up to the attic for me to store there. The messenger went and brought it up for him. He said to the emissary: Did you mix a kav of ḥomton, a preservative to keep away worms, into it for me? He said to him: No. He said to him: If so, it would have been preferable had you not brought it up. Of what use is worm-infested wheat? Likewise, Torah and mitzvot without the fear of God are of no value.

Source 5 · Rishonim
Verified

Rashi on Leviticus 25:20-21

רש"י על ויקרא כ״ה:כ׳-כ״א

Rashi on Leviticus 25:20-21

Rashi cites the rabbinic question of what Israel will eat when neither sowing nor gathering is done, and answers with God’s promise of a sixth-year blessing. The text explicitly makes anticipated provision the basis for entering the fallow year.

לשלש השנים. לִקְצָת הַשִּׁשִּׁית — מִנִּיסָן וְעַד רֹ"הַ, וְלַשְּׁבִיעִית, וְלַשְּׁמִינִית, שֶׁיִּזְרְעוּ בַשְּׁמִינִית בְּמַרְחֶשְׁוָן וְיִקְצְרוּ בְנִיסָן:

לשלש השנים [IT SHALL BRING FORTH INCREASE] FOR THE THREE YEARS — i. e. for a part of the sixth year — from Nisan till the New Year of the seventh — for the whole seventh year and for part of the eighth year, for in the eighth year they will sow in Marcheshvan but will harvest only in Nisan (so that they will have to depend on the harvest of the sixth year in the eighth too).

Source 6 · Rishonim
Verified

Sefer HaChinukh 84:2

ספר החינוך, משפטים מצוה פד

Sefer HaChinukh 84:2

God commanded that all produce of the earth in the Shemitah year be left unharvested so that a person remembers the land does not produce fruit through its own power but through a Master over it and its Master; additionally, one who genuinely surrenders his land's produce and ancestral inheritance annually becomes trained—he and his entire household—to strengthen trust in God, such that excessive greed and lack of confidence will never take hold of him.

וְלָכֵן צִוָּה בָּרוּךְ הוּא לְהַפְקִיר כָּל מַה שֶּׁתּוֹצִיא הָאָרֶץ בְּשָׁנָה זוֹ מִלְּבַד הַשְּׁבִיתָה בָּהּ כְּדֵי שֶׁיִּזְכֹּר הָאָדָם כִּי הָאָרֶץ שֶׁמּוֹצִיאָה אֵלָיו הַפֵּרוֹת בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה לָא בְּכֹחָהּ וּסְגֻלָּתָהּ תּוֹצִיא אוֹתָם, כִּי יֵשׁ אָדוֹן עָלֶיהָ וְעַל אֲדוֹנֶיהָ, וּכְשֶׁהוּא חָפֵץ מְצַוֶּה עָלָיו לְהַפְקִירָם. וְעוֹד יֵשׁ תּוֹעֶלֶת אַחֵר [ת], נִמְצָא בָּזֶה שֶׁיּוֹסִיף הָאָדָם בִּטָּחוֹן בַּשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי כָּל הַמּוֹצֵא עִם לְבָבוֹ לָתֵת וּלְהַפְקִיר לָעוֹלָם כָּל גִּדּוּלֵי קַרְקְעוֹתָיו וְנַחֲלַת אֲבוֹתָיו הַגְּדֵלִים בְּכָל שָׁנָה אַחַת וּמְלֻמָּד בְּכָךְ הוּא וְכָל הַמִּשְׁפָּחָה כָּל יָמָיו, לֹא תֶּחֱזַק בּוֹ לְעוֹלָם מִדַּת הַכִּילוּת הַרְבֵּה וְלֹא מִעוּט הַבִּטָּחוֹן.

Source 7 · Rishonim
Verified

Sforno on Leviticus 25:2

ספורנו, שמות לד ב

Sforno on Leviticus 25:2

Sforno reads the sabbatical rest as a testimony that the land belongs to God and that Israel’s possession is conditional upon covenantal fidelity. Agricultural productivity is thus subordinated to recognition of divine sovereignty.

שַׁבָּת לַה׳. שֶׁתִּהְיֶה כָּל הַשָּׁנָה הַבְּטֵלָה מֵעֲבוֹדַת הָאֲדָמָה מוּכֶנֶת לַעֲבוֹדָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁכִּוֵּן בְּשַׁבַּת בְּרֵאשִׁית בְּאָמְרוֹ ״שַׁבָּת לַה׳ אֱלֹהֶיךָ״ (שמות כ:י).

Source 8 · Rishonim
Verified

Ibn Ezra on Exodus 23:10-11

אבן עזרא על שמות כ״ג:י׳-י״א

Ibn Ezra on Exodus 23:10-11

Ibn Ezra comments on the practical and social purpose of leaving the land unused in the seventh year, including the poor’s access to what grows. His reading presents relinquished cultivation as a concrete form of dependence and public benefit.

ושש שנים. הזכיר גם זה בעבור ואכלו אביוני עמך (פ' יא): ונטשׁתה. שלא תזרע וכמוהו וְנִטוֹש את השנה השביעית (נחמיה י לב):

AND SIX YEARS. This too is mentioned because of that the poor of thy people may eat (v. 11). AND LIE FALLOW. U-netashta (and lie fallow) means it shall not be sown. And we would forego (ve-nittosh) the seventh year (Neh. 10:32) is similar.

Source 9 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee 13:12-13

משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל י״ג

Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee 13:12

Rambam describes the sabbatical produce as ownerless and available to all, including the poor, while emphasizing that the land’s produce is not treated as ordinary private property. The laws train a person to loosen possessive control over provision.

וְלָמָּה לֹא זָכָה לֵוִי בְּנַחֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְבִזָּתָהּ עִם אֶחָיו מִפְּנֵי שֶׁהֻבְדַּל לַעֲבֹד אֶת ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְהוֹרוֹת דְּרָכָיו הַיְשָׁרִים וּמִשְׁפָּטָיו הַצַּדִּיקִים לָרַבִּים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג י) "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל". לְפִיכָךְ הֻבְדְּלוּ מִדַּרְכֵי הָעוֹלָם לֹא עוֹרְכִין מִלְחָמָה כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל וְלֹא נוֹחֲלִין וְלֹא זוֹכִין לְעַצְמָן בְּכֹחַ גּוּפָן. אֶלָּא הֵם חֵיל הַשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג יא) "בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ". וְהוּא בָּרוּךְ הוּא זוֹכֶה לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כ) "אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ":

Source 10 · Rishonim
Verified

Kad HaKemach, Trust

כד הקמח, בטחון — ד"ה בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ

Kad HaKemach, Trust:1

King David first warns about the trait of trust in God and then about good deeds, to teach that one should trust in God as the source of the provisions and preparations needed to perform His commandments, rather than understanding trust merely as confidence in reward for good actions; therefore the command to trust precedes the command to act, so that trust is grasped as reliance on God for the material means to fulfill the mitzvah itself.

דוד המלך ע"ה בא להזכיר ולהזהיר על מדת הבטחון תחלה ואח"כ על המעשה הטוב להודיע שהבטחון הזה הוא שיבטח האדם בו לעשות מצותיו ויתן לו ההכנות שהוא צריך להם. ואילו אמר עשה טוב ובטח בה' היה אדם מבין מזה כי הבטחון שהזהיר עליו אינו אלא על השכר הניתן לו על המעשה הטוב ולא על הפקת צרכיו והזמנת הכנותיו שהם סבה אל המעשה הטוב ולכן אמר תחלה בטח בה' כלומר שיהיה לך עוזר וסומך ויפיק לך ההכנות באשר תוכל לעשות המעשה הטוב ולכך הקדים ציווי הבטחון לציווי המעשה הטוב שאם היינו מפרשים בטח בה' כי הבטחון הזה על שכר המעשה הטוב היה זה מכשול גדול בבטחוננו.

Source 11 · Rishonim
Verified

Sforno on Exodus 34:21

ספורנו, שמות לד כא

Sforno on Exodus 34:21

During plowing and harvest one rests in the sabbatical year; yet in the six years of work one succeeds in plowing and harvest, as Scripture states that for six years one sows and gathers produce.

בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת. וְכֵן כְּשֶׁתִּשְׁבֹּת אַחַת לְשֶׁבַע שָׁנִים בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר, וְזֶה בְּשַׁבְּתוֹת הַשָּׁנִים הַנִּקְרָאִים גַּם כֵּן שַׁבָּת לַה', תַּצְלִיחַ בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר, כְּאָמְרוֹ (שמות כג:י) "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ".

Source 12 · Rishonim
Verified

Sefer HaTashbetz, Part II 247

ספר התשב"ץ, חלק שני רמ״ז

Sefer HaTashbetz, Part II 247

The passage discusses why the obligation to separate challah and terumah is suspended in the Shemitah year: since the produce becomes ownerless (hefker) for all, the verse's condition "from what you possess" no longer applies, as the poor and sojourner have equal claim to it as the owner does.

ומההוא טעמא דהוה סבירא לן למיפטר עיסת שביעית מחלה אי לאו דכתיב לדורותיכם דלאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה אחלה אם נטמאה בת שריפ' היא מההוא טעמא יש לפטור מתרומה שהרי תרומה טמאה היא בשריפה כמו חלה ולאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה וליכא קרא בתרומה לרבוייא כדאי' בחלה דטעמ' אחרינא איכא למיפטר מתרומה וממעשר דלא נתחייבו באלו אלא אחר העמדת כרי ובשביעית ליכא העמדת כרי ושנינו בפרק א' ממס' תרומות אין תורמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר ופי' בירושלמי משום דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך ממה שיש לך ואין לו אתה חייב ליתן לו יצא הפקר שידך וידו שוין בו. ושנת השמטה הפקר היא לכל.

Source 13 · Acharonim
Verified

Ohr HaChaim on Leviticus 25:20-21

אור החיים על ויקרא כ״ה:כ׳-כ״א

Or HaChaim on Leviticus 25:20-21

Ohr HaChaim analyzes the anxiety expressed by Israel about surviving without sowing and the Torah’s promise of sixth-year abundance. The passage makes reliance on promised provision the emotional and theological core of shemitah.

וְכִי תֹאמְרוּ וְגוֹ׳. פְּשַׁט הַכָּתוּב הוּא עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: ״וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל״, וּלְצַד שֶׁיֵּשׁ בְּמַשְׁמָעוּת מַאֲמָר זֶה שְׁנֵי דְּרָכִים: הָאֶחָד הוּא טַעַם שְׁלִילוּת הָרָצוֹן בְּדָבָר זֶה שֶׁלֹּא יִזְרְעוּ וְכוּ׳, שֶׁאִם כֵּן מַה נֹּאכַל וּבְהֶכְרֵחַ לִזְרֹעַ לְחַיּוֹתֵנוּ עַל הָאֲדָמָה. וְדֶרֶךְ שֵׁנִי הוּא שְׁאֵלָה עַל הַנִּסְבָּב מִקִּיּוּם מִצְוָה זוֹ – מַה נֹּאכַל כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִזְרַע. לָזֶה בָּא הַכָּתוּב וּפֵרֵשׁ הַכַּוָּנָה בְּמַאֲמַר ״מַה נֹּאכַל״ בְּמַה שֶׁגָּמַר אוֹמֶר הֵן לֹא נִזְרָע וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ, לֹא שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים ״מַה נֹּאכַל״ לָתֵת טַעַם לִשְׁלִילוּת קִיּוּם מִצְוָה זוֹ, אֶלָּא הֵן אָנוּ מְקַבְּלִים ״לֹא נִזְרָע״ וְגוֹ׳, אֶלָּא כְּבֵן שֶׁאוֹמֵר לִפְנֵי אָבִיו ״מַה נֹּאכַל״, אָז ״וְצִוִּיתִי״ וְגוֹ׳. אֲבָל אִם תִּהְיֶה כַּוָּנָתָם בְּמַאֲמַר ״מַה נֹּאכַל״ לַדֶּרֶךְ הָרִאשׁוֹן, אָז לֹא יְצַו ה׳ אִתָּם אֶת הַבְּרָכָה. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי וְגוֹ׳. בְּרָכָה זוֹ אֵינָהּ בַּצּוֹמֵחַ, שֶׁכְּבָר הִבְטִיחַ ״וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ״ שֶׁהוּא גְּבוּל שֶׁגָּבַל ה׳ בְּכֹחָהּ, אֶלָּא שֶׁמַּבְטִיחַ בִּרְכַּת הַתְּבוּאָה כְּכַד קֶמַח הַצָּרְפִית (מלכים א יז:טז) וּכְשֶׁמֶן אֵשֶׁת עוֹבַדְיָה (מלכים ב ד:ז), וְהוּא שֶׁדִּקְדֵּק לוֹמַר וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה, פֵּרוּשׁ הַבְּרָכָה שֶׁיְּצַו ה׳ תַּעֲשֶׂה רִבּוּי בַּתְּבוּאָה כְּדֵי שֶׁתַּסְפִּיק לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים, הֲגַם שֶׁהָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ כְּמִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה. צֵא וּלְמַד מִקַּב חִטִּים שֶׁבָּעֲלִיָּה (תענית כד.), וְעַיֵּן מַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּפָסוּק ״וְכִי יֶשׁ לִי כֹל״ (בראשית לג:יא).

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, "When you will say: 'what shall we eat in the seventh year?'" The plain meaning of the verse is as follows: "When you will say (in the seventh year) 'what shall we eat?'" The question posed by the Torah as being asked by the Israelites in this verse could be read in one of two different ways 1) the Torah reveals a motive for the Israelites' reluctance to observe the commandment not to seed the land during the seventh year, i.e. "if we do not seed what shall we eat?" 2) The question centers on the result of observing the commandment not to seed in the seventh year. The Israelites will ask that seeing they have observed G'd's directives "what shall we eat?" In order to make sure we understand the question as the second alternative we mentioned, the Torah adds הן לא נזרע, "behold we may not seed?" The question is one posed by the son to the father who wants to know where his sustenance is to come from seeing it is not available by natural means. The Torah answers that in that case, i.e. that you have fulfilled G'd's command, He will command the earth to provide a more than usually bountiful harvest in the sixth year so that you will not experience any shortfall. This blessing will occur only if your question was not intended to excuse your failure to observe My command. If you were asking to excuse your non-observance, the promise of a bountiful harvest in the sixth year will not materialise. וצויתי את ברכתי, "And I shall command My blessing, etc." The blessing referred to in this verse does not pertain to the growth of the crop; that blessing has already been mentioned when the Torah spoke of the earth giving its full yield. The blessing the Torah speaks of here is in the nature of what we read in Kings I 17 and Kings II chapter 4 where the prophet made the little bit of oil of the respective petitioners stretch miraculously. This is alluded to in the words of our verse that ועשת את התבואה, i.e. that the existing crop will be made to last for three years. My comments on Genesis 33,9-11 are relevant to this verse.

Source 14 · Acharonim
Verified

Haamek Davar on Leviticus 25:2

העמק דבר על ויקרא כ״ה:ב׳

Haamek Davar on Leviticus 25:2

The Netziv emphasizes the land’s special Sabbath and the covenantal conditions governing its cultivation. Shemitah teaches Israel to stop treating agricultural output as the product of human effort alone and to live under divine direction.

שבת לה׳. לא בשביל טובת הקרקע לנוח פעם א׳ בשבע שנים אלא בשביל דבר ה׳ ורצונו:

Source 15 · Acharonim
Verified

Minchat Chinukh 112:1

מנחת חינוך קי״ב:א׳

Minchat Chinukh 112:1

In shemitah, the land itself must rest—not merely the person performing labor—such that one violates an affirmative commandment by causing field work to occur even through non-Jews or others, since Scripture states "the land shall rest" (Shemitah shall be for the land); this obligation to rest the land parallels the duty to rest animals on Shabbat, and therefore one who rents a field to another (Jew or non-Jew) violates the commandment to let the land rest, just as lending one's animal to a non-Jew on Shabbat violates the prohibition against having others work one's animal.

ודע דשביעית בענין א' חמור משויו"ט דבשויו"ט איכא איסור על העושה מלאכה בעצמו אבל ע"י עכו"ם הוא רק שבות אך יש עשה בשבת דבהמתו צריכה לשבות ואם משאיל או משכיר בהמתו לעכו"ם עובר משום ש"ב בעשה דגזירת הכתוב דבהמתו אסורה במלאכה וכן לב"ש שביתת כלים דאם הכלי עושה מלאכה עוברים הבעלים בעשה אך שאר מלאכות כגון חרישה וזריעה עובר אם עושה בעצמו אבל ע"י עכו"ם א"ע כלל ובשמיטה אם עושה עבודת הארץ כגון שחורש שדהו או זורע או קוצר ע"י עכו"ם נהי דהל"ת של עבודת הארץ אינו כי הכל כתוב לנוכח שדך לא תזרע אך בעשה עובר בכל עבודת קרקע אפילו ע"י אחרים דכתיב שבת שבתון יהי' לארץ ושבתה הארץ מבואר גזירת הכתוב דהארץ תשבות וכמו שמצווים על שביתת כלים ושביתת בהמה בשבת כן מוזהרים על שביתת הארץ בשמיטה והמשכיר לעכו"ם או לישראל השדה עובר המשכיר משום שביתת שדהו הכלל כמו שביתת בהמה בשבת כ"ה שביתת קרקע בשמיטה ואם כי הדברים בעצמם נכונים ש"ס מפורש הוא בעכו"ם דט"ו גבי שביתת בהמה בשבת ואמרינן אין אדם מוזהר על שביתת בהמתו בשביעית אמר ליה אביי והרי שדה דאדם מוזהר על שביתת שדהו בשביעית ותנן כו' מפורש ד"ז ואין חולק. וע' רש"י כ' דשבת שבתון יהי' לארץ אם כן כל הדינים דשביתת בהמתו נוהג גבי שביתת שדהו בשמיטה ואם אחד עושה מלאכה בשדהו עובר וכן המשכיר לעכו"ם וכדומה.

See also

Source 16 · Acharonim
attested

כלי יקר, ויקרא כה ב

כלי יקר, ויקרא כה ב

The purpose of the shemitah commandment is to implant faith and trust in Israel so they do not attribute their sustenance to their own physical labor and strength, but rather trust that the world operates according to its natural course; therefore God removes them from the natural pattern that other nations follow (working two years and resting one), and instead promises that the earth will produce additional strength in the sixth year to sustain them.

ושבתה הארץ - ...ולדעתי טעם המצוה להשריש ישראל באמונה ובטחון, ולא יחשבו בעבודתם האדמה כחי ועוצם ידי וכו', ויבטחו שעולם כמנהגו נוהג, על כן הוציאם מהמנהג הטבעי, שדרך האומות לעבד ב' שנים ולשבות שנה, וה' מבטיח שעוד תוסיף לתת כחה בשנה הו'...

Source 17 · Hasidic
Verified

Mei HaShiloach, Behar

מי השלוח, חלק א, ספר ויקרא, בהר — ד"ה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וכו' וְשָׁבְתָה

Mei HaShiloach, Volume I, Leviticus, Behar:2

The Ishbitzer’s treatment of shemitah presents release from human calculation and control as a spiritual avodah. Trust is expressed not by abandoning responsibility altogether, but by accepting a divinely imposed interruption in one’s usual means of provision.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וכו' וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. עִנְיַן שָׁלֹשׁ פָּרָשִׁיּוֹת הַנֶּאֱמָרִין כָּאן פָּרָשַׁת שְׁמִיטָּה וּפָרָשַׁת דְּרוֹר עֲבָדִים בַּיּוֹבֵל וּפָרָשַׁת רִיבִּית, וְהוּא שֶׁהַש"י מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יָשִׂימוּ בִּטְחוֹנָם בְּשׁוּם דָּבָר הַנִּרְאֶה לְעֵינֵי הָאָדָם שֶׁיּוּכַל לִבְטוֹחַ בּוֹ, וְאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים שְׁמִיטָּה וְיוֹבֵל וְרִיבִּית הֵם בְּעוֹלָם וְשָׁנָה וְנֶפֶשׁ כִּי קִנְיַן שָׂדוֹת וּכְרָמִים הוּא קִנְיָן שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם בָּעוֹלָם אֲשֶׁר יוּכַל לִבְטוֹחַ בּוֹ, וְצִוָּה הַש"י נֶגֶד זֶה מִצְוַת שְׁמִיטָּה הַיְינוּ שֶׁלֹּא יָשִׂים הָאָדָם בִּטְחוֹנוֹ בָּהֶם וְיִרְאֶה כִּי לַה' הֵם, כִּי בִּשְׁנַת הַשְּׁמִיטָּה אֵין לָאָדָם שׁוּם הַכָּרַת קִנְיָן בְּקִנְיָנוֹ, וְיִרְאֶה כִּי לַה' הָאָרֶץ. וְנֶגֶד הַבְטָחָה שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם בִּזְמַן, הַיְינוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִבְטָח שֶׁיֶּאֱסֹף הוֹן מְחִיר הַזְּמַן הַיְינוּ שֶׁיִּקַּח רִיבִּית, אָמְרָה תּוֹרָה "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ" כִּי עִיקַּר רִיבִּית הוּא שֶׁלּוֹקֵחַ מְחִיר הַזְּמַן כְּמַאֲמַר הַגְּמָרָא (בבא מציעא ס"ג:) כְּלָלָא דְּרִבִּיתָא כָּל אֲגַר נְטַר לֵיהּ אָסוּר. וְנֶגֶד קִנְיָן שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם בְּנַפְשׁוֹת עֲבָדִים וְיָכוֹל לִבְטוֹחַ בָּהֶם שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם לְכָל צְרָכָיו, נֶגֶד זֶה צִוָּה הַש"י מִצְוַת דְּרוֹר עֲבָדִים בַּיּוֹבֵל, הַיְינוּ שֶׁיִּרְאֶה הָאָדָם שֶׁאֵין לוֹ קִנְיָן בְּגוּפָם וְצָרִיךְ לְשַׁלְּחָם לַחָפְשִׁי וְגַם בְּעֵת הֱיוֹתָם עֲבָדִים צִוָּה הַש"י שֶׁלֹּא יִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ, הַיְינוּ שֶׁיָּבִין שֶׁאֵין גּוּפוֹ שַׁיָּךְ לוֹ. וְצִוָּה הַש"י אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה הַמִּצְוֹת הַיְינוּ שֶׁנִּרְאֶה שֶׁהָעוֹלָם וְהַשָּׁנָה וְהַנֶּפֶשׁ אֵין שׁוּם מִבְטָח לְהָאָדָם בָּהֶם, רַק ה' הוּא מִבְטָח הָאָדָם. וְלָזֶה סִיֵּם אַחַר פָּרָשִׁיּוֹת הָאֵלּוּ "אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן", וְהוּא שֶׁלֹּא יְדַמֶּה הָאָדָם בְּנַפְשׁוֹ שֶׁנִּתְמַעֲטוּ הַשְׁפָּעוֹתָיו בְּמַה שֶּׁנֶּאֶסְרוּ לוֹ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, לָזֶה נֶאֱמַר "אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" פֵּירוּשׁ הַטּוֹבוֹת שֶׁאֵינָם בִּקְדוּשָּׁה הֵם בְּמֵצַר וְצִמְצוּם, "לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן", הַיְינוּ הַטּוֹבוֹת שֶׁהַש"י יַשְׁפִּיעַ לָנוּ יִהְיוּ בִּקְדוּשָּׁה וְנוּכַל לְהִתְפַּשֵּׁט בָּהֶם, כִּי הַש"י יַנְחִיל טוֹבָה בִּקְדוּשָּׁה נַחֲלָה בְּלִי מְצָרִים. וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. עִנְיַן שְׁמִיטָּה הוּא אוֹת לְיִשְׂרָאֵל כִּי "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ", וּכְמוֹ דְּאִיתָא בַּזוה"ק (בראשית ג':) שֶׁיֵּשׁ אַתְוָון רַבְרְבִין וְאַתְוָון זְעֵירִין, אַתְוָון זְעֵירִין הוּא שַׁבָּת, כִּי שַׁבָּת הוּא אוֹת לְיִשְׂרָאֵל כִּי הַש"י הוּא הַפּוֹעֵל כָּל דָּבָר וּמִפְּעוּלּוֹת אָדָם לֹא יֵעָשֶׂה שׁוּם דָּבָר. וְאַתְוָון רַבְרְבִין הוּא שְׁמִיטָּה כִּי כַּאֲשֶׁר יַעַבְרוּ שֶׁבַע שָׁנִים יֻכְרַח לִהְיוֹת שָׁנָה שְׁלֵימָה שֶׁיִּתְרָאֶה בָּהּ כִּי לַה' הָאָרֶץ, וְאֵין לְשׁוּם אָדָם כֹּחַ פְּעוּלָּה רַק לַה' לְבַדּוֹ.

“Speak to the children of Israel … you shall let the land rest a Sabbath unto Hashem.” (Vayikra, 25:2) Three subjects are discussed here: Shmitta, the seventh “release” year when the land lies fallow, freeing slaves, in the fiftieth year, the Yovel, and Ribit, the prohibition of lending at interest. In all three, God is warning Israel against putting their trust in anything in the world that, from man’s view, it is possible to rely upon. These three subjects—Shmitta, Yovel, and Ribit—each take a category of place, time, and person (olam, shana, nefesh). The acquisition of fields and vineyards is an acquisition of place and putting his trust in it. Concerning this the Blessed One commanded the Shmitta. That is to say, mankind cannot put his trust in places, but should rather see that they belong to God, for in the seventh (Shmitta) year there is no recognition of ownership in one’s acquisitions. Anyone can come and eat from his field. And thus he sees that the land is God’s. Corresponding to placing one’s trust in time, meaning, relying on amassing wealth from selling time, which we call taking interest, the Torah says, “do not take interest from him.” The whole point of interest and the sale of time is discussed in the Gemara (Baba Metsia, 63b) which says, “all compensation of money for waiting [postponing paying a debt] is forbidden.” As for man’s acquisition in people, where he trusts his ability to use servants for his needs, God commanded Israel to free slaves in the Yovel (the fiftieth year, the Jubilee). Thus he sees that he has no ownership of their bodies and must set them free. Even when they are slaves, God commanded “not to force him to serve with hard labor,” and to understand that the body of a servant is not his domain. God commanded these three mitzvot to show man that he may not put his trust in anything connected to time, place, or person. Our trust is in God alone. This is why these three sections end with the statement, “I am Hashem your God who brought you out of Egypt to give you the land of Canaan.” Man cannot assume that since these things are prohibited God’s influence towards us is in any way reduced. “I am Hashem your God who took you out of Mitsrayim (Egypt).” Mitsrayim comes from the word for narrowness, meitzar, meaning limitation. This is to show how pleasures of the world that do not come from Holiness are rooted in narrowness and constriction. “To give you the land of Canaan,” that the goodness that God gives will be that of Kedusha (holiness) and we can extend it into our surroundings, for the goodness of Kedusha that is our inheritance from God is “an inheritance without narrowness [limitations].” “… and give the land a Sabbath unto Hashem.” Shmitta (the Sabbatical Year), is a sign for Israel that “the land is God’s and the fullness thereof.” Concerning this the holy Zohar says (Bereshit 3b), “[God created] large letters and small letters” referring to the occasional large or small letter in the Torah scroll. The word for sign as well as a letter in Hebrew is oat. The small oat is Shabbat. Shabbat is a sign for Israel. Shabbat is a sign that God motivates everything and man’s actions do nothing. The large letter is Shmitta, for with the passing of seven years there must necessarily be an entire year in which it is clear that the land is God’s, and that no man has the power of action, only God alone.

Source 18 · Hasidic
Verified

Shem MiShmuel, Behar

שם משמואל, בהר — שנת תרע"ג

Shem MiShmuel, Behar:3

Shem MiShmuel explores the sabbatical year as a collective act of Israel’s trust and submission to divine order. The land’s rest interrupts habitual productivity so that dependence, shared access, and covenantal identity become visible.

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו' וצויתי את ברכתי לכם וגו', ופירש הה"ק ר' זושא זצללה"ה דאם לא תאמרו תהי' הברכה מאלי' אך כשתאמרו לא תהי' הברכה מאלי' ואצרך לצוות את הברכה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הוסיף בה דברים, דכל דבר שבא מעולם העליון כשבא לעוה"ז נתרבה כמ"ש מהר"ל בההגדה במאמר כמה לקו במצרים וכו', והנה כשישראל עושין בתמימות וכתיב תמים תהי' עם ה' אלקיך שפירש"י שלא תחקור אחר עתידות וכו' אז תהי' עמו ולחלקו, וע"כ השפעה שהיא באה ממקום גבוה כ"כ ממילא נתרבה, אך כשתאמרו ולא תהי' בתמימות אז יצטרך לצוות, עכת"ד, ולי יש לומר ג"כ בלשון אחר דהנה בש"ס שלהי קידושין ראיתם חי' ועוף שיש להם אומנות והן מתפרנסין שלא בצער, והלוא לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, ומלשון קפחתי את פרנסתי משמע שניתן לי פרנסתי אלא שנגזלה ממני, שבשביל שהרעותי את מעשי ניתן רשות להחיצונים שיגזלו את השפע, ובזה הבנתי מה ששמעתי בשם הרה"ק ר' בונם מפרשיסחא זצללה"ה שכל עני יצטרך ליתן דין וחשבון מדוע הוא עני כך שמעתי והדברים סתומים, כי כבר קיבל ענשו במה שהוא עני ולמה יהי' עוד עליו דין, אך להנ"ל יובן שיהי' עליו דין מדוע השפע נמסרה להחיצונים בסיבתו, וזה חטא נוסף על חטאו שבגלגלו נעשה עני: היוצא לנו מדברנו שכל שפע צריכה שמירה מפני החיצונים, אך כשישראל מקיימין מצות שמטה בתמימות שהם נעשים עם ה' ולחלקו א"כ ניתנה להם השפע בלתי אמצעים אלא מיד ה' לידם, ומובן דבאופן זה אין לחוש לגזילת השפע, שזה אינו שייך אלא כשתעבור השפע דרך אמצעים, יש חשש גזילה בדרך, כמובן, אך כשתאמרו מה נאכל ולא תהי' בתמימות והשפע תעבור דרך אמצעים יש חשש גזילה וצריך לצוות את ברכתי, כי כתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, כי כל עצב הוא מסט"א, אבל כשיש עלי' חותם ברכת הש"י אז אין להסט"א מקום לאחוז בה וברכת ה' עצמה היא השמירה, אבל כשתהי' בתמימות לא תצטרך להשמירה חותם כלל:

Source 19 · Hasidic
Verified

Kedushat Levi, Behar

קדושת לוי, ויקרא, בהר

Kedushat Levi, Leviticus, Behar

Kedushat Levi interprets the laws of the seventh year as a spiritual pattern of recognizing God as the true source and owner of earthly abundance. Letting the field lie fallow becomes an embodied declaration of faith.

וזהו ושבתה הארץ שבת לה', כי דרך העולם לחרוש שדה שנה אחד ולהניח בור שנה ב' כדי שיהיה יפה להוציא הזרע. על זה בא מאמר השם יתברך ושבתה הארץ שבת לה', שבשנת השמטה שישבות הארץ לא תהיה השביתה מחמת טובות הארץ, רק שבת לה' מחמת צווי השם יתברך:

even though they may have enjoyed it in Egypt, ‎was not to be a physical rest from the labours of the week, but ‎was something decreed by G’d, to bring them closer to Him. ‎Seeing that it had been Moses who was responsible for their relief ‎on that day in Egypt, it had to be he who told them that the ‎Sabbath now assumed an entirely different dimension.‎ A similar non-terrestrial dimension also underlies the ‎legislation of the sh’mittah year introduced in our chapter. ‎The land does not have to rest for reasons of being “tired.” The ‎land which had served man during the preceding six years, having ‎been at man’s disposal, will take out a year and revert to being at ‎G’d’s disposal, so to speak.‎

Source 20 · Hasidic
External

לקוטי שיחות חכ"ד, וילך (א)

Likkutei Sichos 24 וילך

Hakhel, observed at the start of the eighth year, continues and strengthens the spiritual awakening of Shemitah into the following six years of agricultural labor.

התוכן של מצות הקהל הוא, להמשיך ולחזק את ההתעוררות של שנת השמיטה גם בשש השנים הבאות, בעת שעוסקים בעבודת האדמה.

In this sichaThe discourse analyzes Rashi's commentary on the timing of the Mitzvah of Hakhel, which occurs at the start of the eighth year (post-Shemitah) yet is associated with the Shemitah year. It explains that Hakhel serves as a spiritual bridge, carrying the holy inspiration, study, and trust in God gained during the Shemitah year into the following six years of active worldly labor.

Open the original PDF ↗

Likutei Sichos is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 21 · Hasidic
External

לקוטי שיחות חי"ז, בהר (ב)

Likkutei Sichos 17 בהר 2

The passage considers whether the Shemitah commandment is fundamentally a directive that the land itself must rest (as suggested by the language of the pesukim stating "the land shall rest...a sabbath of rest shall be for the land") or whether it is a directive that the person must cease from working the land.

האם המצוה היא שהאדמה תשבות, כפי שמובן מלשון הפסוקים בפרשתנו „ושבתה הארץ שבת לה' .. שבת שבתון יהיה לארץ .. שנת שבתון יהיה לארץ" .. או שהמצוה היא שהאדם ישבות מעבודת האדמה

In this sichaThe Sicha explores whether the laws of the Shemitah year—both the agricultural cessation (Shemitas Karka) and the debt release (Shemitas Kesafim)—are defined as personal obligations upon the individual ("chovas gavra") or as an automatic, divinely-instituted change in the status of the property itself ("afkata d'malka"). The Rebbe analyzes Maimonides' rulings and various Rabbinic sources to show how both aspects are fundamentally integrated, affecting both halachic practice and internal spiritual refinement.

Open the original PDF ↗

Likutei Sichos is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 22 · Hasidic
Verified

Shem MiShmuel, Beshalach 8:17

שם משמואל, בשלח תער"ב תרע"ו

Shem MiShmuel, Beshalach 8:17

The passage discusses the command "you shall be silent" (tachrisun) in the context of divine provision, explaining through Hasidic teaching that silence means trusting in God rather than relying on one's own effort—comparable to Shabbat, where one must conduct oneself as if all work were already complete.

ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, ובזוה"ק תחרישון ודאי ולא תתערון מלה, ועוד שם אלא בעתיקא תליא מילתא, ויש להבין אם לא יועיל עכ"פ לא יזיק ולמה מנע מהם מלהתפלל ולזעוק שזהו בעצמו מצוה, ומפרשי הזוה"ק עמדו בזה, ובעניותן יש לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהענין אתם תחרישון להיות בוטח בה' וכענין שבת דצריך להיות כאלו כל מלאכתך עשוי', עכת"ד

Source 23 · Modern
Verified

Peninei Halakhah, Shemitah and Yovel 1:7

פניני הלכה, שביעית ויובל א׳:ז׳

Peninei Halakhah, Shemitah and Yovel 1:7

The passage quotes Vayikra 25:18-22, where God promises that if Israel observes His laws and statutes, the land will provide its fruit abundantly and they will dwell securely; it then addresses their anticipated concern about food in the seventh year when nothing is sown by assuring them that God will command His blessing in the sixth year to yield produce for three years, so they can plant in the eighth year while still eating from the stored harvest until the new crop arrives.

וזהו שנאמר (ויקרא כה, יח-כב): "וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח. וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ. וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת, וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן".

Source 24 · Modern
Verified

Peninei Halakhah, Shemitah and Yovel 1:8

פניני הלכה, שביעית ויובל א׳:ח׳

Peninei Halakhah, Shemitah and Yovel 1:8

Through cessation of work and abstention from selling shemitah produce, a person attains deep faith in God and connection to Torah, becoming free to overcome desires and laziness and to labor diligently during the six working years; this strengthened faith also makes one content with one's portion, reduces unnecessary spending, and facilitates accumulation of wealth, and the sages teach that blessing flows from the seventh year throughout all six years of labor (citing Sifra on Parashat Behar), enabling Israel to plan work carefully and save grain year to year so that despite the fallow year, nothing will be lacking.

על ידי השביתה והימנעות ממסחר בפירות, האדם מתרומם לאמונה עמוקה בה' ומתקשר לתורה, ונעשה בן חורין שמסוגל לדחות סיפוקים, לשלוט ביצר התאווה והעצלות, ולהיות חרוץ בשש שנות המלאכה. מתוך ההתחזקות באמונה האדם גם נעשה שמח בחלקו, ואינו נצרך לבזבז את כספו על מותרות וקל לו יותר לחסוך, וכך הוא הולך ומתעשר. וכן ביארו חכמים, שלא רק השנה הששית תתברך בזכות השמיטה, אלא בזכות השנה השביעית תמשך הברכה משנה לשנה במשך כל שש שנות העבודה (ספרא בהר), באופן שישראל ילמדו לתכנן היטב את עבודתם, ובחריצות ויעילות יחסכו תבואה משנה לשנה, עד שבתכנון נכון, למרות השביתה בשביעית, לא יחסר להם דבר.

Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify
  • והיה אמונת עיתך - מה שתקבע עתים לתרומות ומעשרות ולקיים שמיטין ויובלות בהאמינך בבוראך יהיה לך לחוסן ישועות וכו'.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • בענין העומר במדרש ואתה וכו' בריתי תשמור, זו מצות העומר, שלא זכה אברהם אבינו ע"ה לירושת הארץ רק בזכות העומר, וצריך ביאור, כי היכן נזכר מצות העומר בזה. והנה בפסח על התבואה, כמ"ש ז"ל הביאו לפני עומר בפסח שיתברך לכם תבואה שבשדות, כי באמת הפרנסה ומזונות הוא בדין, כמו שאמרו קשה מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף... אכן בני ישראל יכולין להמתיק הדין, וזהו ענין תנופת עומר, והבאתם וגו' אל הכהן, שהוא בחינת החסד, והניף וכו' העומר, כדאיתא בזוהר הקדש שכל מדת הדין צריכה תנופה אל השורש, ובזאת נמתק הדין... וזה הביאו לפני עומר כמו שכתבנו, דהפרנסה ומזונות הם על פי דין, משום שמתלבש בטבע וכל הטבע דין, אבל בני ישראל דמבטלין הכל אל השורש זה ענין תנופת עומר, עמ"ר גימטריא יש, כמו שהקב"ה ברא יש מאין, כן הצדיקים צריכין לבטל היש לאין, וזה תנופת עומר, וממילא נמתק מדת הדין, ויתברכו לכם תבואה שבשדות.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • והשביעית תשמטנה ונטשתה - ההשמטה היא שמסלק עצמו מן הדבר, וזה שלא יעבוד עבודת הארץ, והנטישה היא שמשתתף עם העזיבה רק שמציין ההרחקה יותר, והוא שלא יאכל הספיחים, וזה כר"ע שספיחים אסור מהתורה... ועוד מפרש שהנטישה הוא שיעזבם מרשותו שיהיה הפקר...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • שש שנים תזרע שדך וגו', ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה', וכבר העמידוהו, שכתוב, והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו', מהו הטעם, ואכלו אביוני עמך, משום שעניים תלויים באותו מקום, (מלכות שהיא שמטה), ומשום זה עזוב אותם לאכול, ועל כן מי שמרחם על העני נותן שלום בכנסת ישראל, (שהעניים תלוים בה), ומוסיף ברכה בעולם ונותן שמחה וכח אל המקום שנקרא צדקה, (שהיא מלכות, שמשפיע ברכות לכנסת ישראל, והעמדנו.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית, שנאמר "ושבתה הארץ שבת לה'", ונאמר "בחריש ובקציר תשבות", וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור".

    from our library copy — not yet checked against the original

  • הא' לפי שהונח שההשגחה היותר שלמה שבמין האנושי היא הרשגחה בכלל אומתנו האם שם דבר מיוחד זולת התורה הזאת כולל באומה יהיה בו יתרון ההשגחה או אם אין שם דבר מיוחד הב' אם יש יתרון ההשגחה במקו׳ זולת מקום לפי שכבר יראה מקצת כתובים ומקצת מאמרים לרז״ל שיש חלוף בזה במקומות הדרוש הג׳ אם יש שם יתרון השגחה בזמן זולת זמן לפי שכבר יראה גם כן קצת כתובים וקצת מאמרים לרז״ל שיש שם חלוף בזה בזמנים ויראה דבר מתמיה מאד שיהיה חלוף ההשגחה כפי חלוף המקומות והזמנים אולם הדרוש הא' כבר יראה לפי הקבלה שמצות המילה שניתנה לאברהם אבינו והוא דבר מיוחד בכלל האומה הוא עניין נתלית בו חלק מההשגחה וזה אמנם ירא' ממטבע הברכה שתקנו רז״ל אמרו אשר קדש ידיד מבטן וכו׳ על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורינו צוה להציל ידידות זרע קדש שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו והוא מבואר שההצלחה מהאבדון ורדת שחת הוא בעצמו ההשארות הנצחיי שהוא חלק גדול מההשגח' ולזה מה שצריך לבאר איך תתיחס המצות הזאת להשגחה הזאת כמו שיראה ממטבע הברכה ואם היה שתתיחס מה ראו על ככה לתקן בה ההצלה משחת שהוא זכר העונש ולא תקנו בה זכר ההשארו׳ שהוא השכר והנה כבאור שני אלו הענינים צריך שנציע בקצרה מה שבא לרז״ל במאמר אחד משבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן [אומות העולם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן] וכו׳ ובאור זה כי לפי מה שיראה שהי' חטא אדם וחוה מרי גדול בשורש הראשון ובצור אשר ממנו חוצב המין האנושי' בכללו הנה כבר הטיל בו זוהמא והוא הרושם החזק מן הנטיה אל החמריות ולזה היה מוכן המין בכללו אל ההפסד והאבדון וכאשר הי׳ מחסד עליון לשומנו שלמים בנתינת תורתו הג' פסקה הזוהמא הזאת כי בה [מהער׳ די] [מההערות די] אל שיטה האדם אל השלמות ויכניע תאוותיו וימית יצרו כמו שיתבאר כל זה בכלל הזה במאמר הזה בג״ה ואמנם כאשר זרחה שמשו של אברהם שהיה בקצה המנגד בייחס אל אדם וזה שזה היה יציר כפיו של הב״ה והי׳ מוכן תכלית ההכנ׳ אל השלמות מרה והפליג בעול וזה נוצר בין עובדי ע״ז והפליג באהבה אשר היה תכלית השלמות האנושי כמו שיבא בג״ה הנה הי׳ ראוי שיהיה שורש והתחלה אל המין הנבחר הזה ולזה היה ראוי שיביאהו הש״י בברית חדש כדי להפסיק זוהמת בניו ונפשות ביתו ושיוחדו באות ברית קדש בכלי בעצמו ושבאמצעותו ישלם קיום המין ונצחותו ושיהיה הרושם הזה בכללם כאלו הקריבו מדמם ומבשרם מכלי תולדתם אל השם מצורף אל שבו רושם מההרחקה מהחמריות ומבטול התאוות להיות התאוה הנשואה באבר ההוא החזקה שבתאוות ולזה היא מבואר שהמצו׳ ההיא ביחוד היא להציל ידידות שארנו משחת אשר היינו מוכני' אליו בסבת החטא הראשון ולזה ביארו ותיקנו זכר הצלת העונש למה שרמזו בזה שבזולת זאת המצוה היינו מוכנים אליו וכבר יראה שהכוונה כולה בעקידה היה גם כן ייחוד ההנהגה האלהית אל האומה הזאת וזה שכבר יפלא אחר שהיה הויעוד הטוב לאברהם נתיחד [ליצחק] באמת כי ביצחק יקרא לך זרע איך היה מקום לצואה הזאת וכבר יחשב שהיה ראוי שתקדם מצות העקידה לייעוד הזה ושיחייב הייעוד הזה ליצחק בזכות העקידה אלא שכאשר יעויין בו יראה שהיה מעשה העקידה מתיחס ליעוד הזה ושהיה ראוי שיקדם לה הייעוד הזה על כל פנים וזה כשבחר השי׳ באברהם להיותו אב המון גוים וביחוד שורש והתחלה לאומה הנבחרת לחלקו וחבל נחלתו להיותם מונהגים ממנו בייחוד אשר בעבור זה נקראו עם סגלה מכל העמים אשר חלק השם להם שופטים כפי מערכות השמי' ותנועתם הנה קרבם כלם לעבודתו והסירם מההנהגה הכוללת בקרבן כולל כלל האומה והוא מעשה העקידה וזה בהקריב לשם יצחק בנו שהיה בו הייעוד והוא כאלו כבר הקריב לשם יצחק וכל יוצאי ירכו אשר במעשה הזה הוסרו מהנהגת זולתו ונתייחדו להנהגתו ית' וכבר התבאר בחכמת משפטי הככבים אפשרות אצילות השפעת ככב באמצעות פעולת פועל ואם לא היה בתולדת האיש כמו שבא זה כלו בספר הפרי לתלמי ולזה כאשר גזרה החכמה האלהית יתברך ליחד' האומה הזאת חקרה וגם הכינה באמצעות המעשה הזה לקבל הנהגתו ושסותר מהנהגת זולתו ואם לא היה בתולדת להיות כן ולזה תמצא שכשהקריב אברהם האיל תחת בנו אשר שמהו כפר לבנו ותמורה אמר י"י יראה רצה בזה שעם הפעל הזה היה ראוי שיהיה הש״י עצמות הרואה והמשגיח ולזה נכתב בשם בן ד׳ שהוא השם המיוחד וקודם המעשה הזה אמר אלהים יראה לו השה לעולה בני הזכירו במלת אלהים כי לא היה מוכן עדיין כל כך להשגחה זאת המיוחדת והנה יראה שעקרות האמהות גם כן היה מכוון לתכלית זה כי בו ישלם חיות האומה הזאת היוצאת מהן התחלתה ושרשה ממנו יתברך בייחוד ובזה היו יותר מוכנים בהשגחה הזאת המיוחדת המסכים עם התכלית בעקידה וכבר יראה שהמעשה הזה שהיה חסד לכל אומתינו יוצאי ירך יצחק היה ראוי שישאר ממנו להם רושם עם שבו עזר גדול להתמדת ייחוד ה׳ ההנהגה ולזה יראה שהיתה הכוונה בשני תמידין תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים שהם בעת חלוף הזמנים להורות שזה כפרה לכל ישראל להסירם מההנהגת המשרתים וליחדם בהנהגת השם יתברך כאלו היו התמידין האלו תמורת כלל ישראל ובהקריבם יקרבו כללם לעבודת השם יתברך ולזה היו התמידין כבשים שהם יוצאי ירך האיל כמו שהאומ׳ בכללה יוצאי ירך יצחק ולזה היו באין מתרומת הלשכה שהיתה מהצבור כמו שבא זה במסכת שקלים והנה יראה שהכוונה בתקיעת שופר של איל בראש השנה שהוא יום הדין לפי מה שבא בקבלה היא זאת גם כן להמליך עליו ומלכות רוכב שמי׳ ולהתיחדנו בהנהגתו כמו שאז״ל אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמלכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה ובמה בשופר והנה זה מסכים מאד עם מה שאמרנו שהשופר שהוא כלי הנהוג ביום הקמת המלוכה כאמרו ויתקעו בשופרות ויאמרו יחי המלך היה [ראוי להיות ביום] ייחוד מלכות שמים זכר לאיל יצחק הנאחז בסבך בקרניו והוא מטבע האמת שהוא עד לעצמו ומסכים מכל צד לעצמו והנה יתבאר בכאן שכלל אומתנו מלבד התיחדם בכלל התורה יש שם יחודים כמו מצות המילה וקצת מצות המילה וקצת מצות אחרות יתבארו עוד בכלל הו׳ בג״ה ובייחוד העקידה הנרשמת בתמידין אשר בעבורן תהיה בהם יתרון ההשגחה וייחוד ההנהגה וזהו מה שרצינו לבארו והוא הדרוש הא׳. ואולם הב' והוא אם יש יתרון השגחה במקום זולת מקום הנה באו בתורה כתובים מורים חלוף גדול במקומות אמר יעקב אבינו רומז אל המקום אשר שכב שם בדרך מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים ואל המקום הנכחי לו מהגלגל וזה שער השמים ונאמר בתורה ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ואמר עוד תמיד עיני י"י אליך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה והיו עיני ולבי שם כל הימים ואמר המשורר אוהב י"י שערי ציון מכל משכנות יעקב מה ידידות משכנותיך י"י צבאות נכספה וגומ׳ ורבים זולתם ונתאמת לרז״ל זה עוד שהפליגו במאמר ה׳ הרבה ואמרו כל הדר בחוצה לארץ כאלו עובד ע״ז עד שאסרו לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ ובא בקבלה שהמוכר עבדו בחוצה לארץ לא יצא לחירות כמו שאמ׳ במסכת גיטין ודקדקו בעת התפלה לירושלים כמו שנרמז בדניאל וכוין פתיחן ליה בעליתיה נגד ירושלם והעומד בירושלים לכוין לבו למקדש ולקדשו הקדשים כמו שנרמז בתפלת שלמה אמר והתפללו דרך ארצם והתפללו אל הבית הזה כמו שנתבאר במסכת ברכות ולזה מה שצריך לבאר הוא סבת החלוף הזה בהשגחה עם היות כלם עמו יתברך ביחס אחד והוא ממה שלא יקשה ביאורו וזה שעם היות המשגיח ביחס אחד המקומות עם המושגח איננו ביחס אחד עמהם כבר יתחיי' שיה' חלוף בהשגחה ואמנם בלתי חיות המושגח ביחס אחר עמהם הנה זה מבואר למה שבהתחלת המקומות יתחלפו ההכנית ההכרחיות אל העמדת האל ית׳ כמו הפרישות וההתבודדות וזה אמנם לסבות שמימיות וארציות כמו שרמזו ז״ל במקומות היות ארץ ישראל מיוחדת להם בזה עד שבא בקבלה שאין הנבואה שורה אלא בארץ ישראל כמו שבא במסכת יומא ולהיות הגבול ההוא נבחר על זולתו גזרה חכמת האל יתברך שתהיה יצירת האדם משם כפי שקובל להם אמרו אדם ממקו׳ כפרתו נברא ולזה נבחר המקום ההוא בייחוד לעבודת הקרבנות עם שבהתדמ' העבודה במקום ההוא רושם גדול להגעת השפע והשלמות למה שבפעולות רושם חזק באצילות שפע כמו שקדם והתבאר בכאן הדרוש הב'. ואולם בדרוש הג׳ והוא אם יש יתרון השגחה בזמן זולת זמן הנה לפי מה שבא בקבלה גם כן הוא מבואר אמרם בד׳ פרקים העולם נדון וכו׳ ודרשו שם אמת דרשו י"י בהמצאו בי׳ ימי תשובה שבין ר״ה לי"ה ואמרם ג׳ ספרים נפתחים בראש השנה ורבים מלבד אלו ואמנם עם מה שקדם לא יקשה לתת סבת החלוף הזה בזמנים שהוא ואם הם על יחס אחר עם המשגיח כבר יתחלפו בבחינת המושגח וזה שבחלוף הזמנים יתחלפו ההכנות ההכרחיות אל העבודה אם מפאת הזמן בעצמו ואם מפאת הפעולות המיוחדות בזמנים הדם כאלו תאמר הפרקים הד' שנתיחדו לעבודות מיוחדת מתייחסות לזמנים כמו שבא בכלל הששי בג״ה אשר מכללם ירח האיתני' שנתעטר במצות ובעבורו' מיוחדו׳ כאלו תאמר קבלת מלכות שמים ודתיחדות ההנהגה מאתו יתברך אשר בעבור זה יש בו התעוררות שמחה ולזה מה שאמר בעזרא כי קדוש היום לאדוננו ואל תעצבו למה שבו (ייחוד) [יסויד] המלוכה והסר מעלינו ממשלת זולתו באמצעות עבודת היום ותקיעת שופר והתעוררות החשובה בימים הנוראים ההם עד יום הצום הנבחר שהוא קרבן כולל פרטי האומה עם שבו מהפרישות והכנעת התאוות מה שלא יעלם והיה ראוי להיות כן כי למה שבזה ב׳ בחינות אם ייחוד המלוכה והמשלה ואם העבודה הנה ראוי להתחייב מיחוד המלוכה שמחה. וששון למונהגים שיוצאים מממשלת זולתו הנכנסים לחסות בצלו כמו שאמ' אכלו משמנים ושתו ממתקים וגומר ויהיה הסבה כי קדוש היום לאדוננו רמז לקדושת האדנות ומהעבודה פרישות מופלג וקרבן עצמי לא מהזולת כמו בשאר הקרבנות כמי שמצנו לקצת חכמינו שהיו אומרים ביום הצום רבונו של עולם גלוי וידוי לפני כסא כבודך וכו׳ יהי רצון שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאלו מונח על גבי המזבח ותרצני ולפי שהשמחה היא בהעתק המנגד היה ראוי בזה שתהיה בהתחלה שהוא בעת עזיבת המנגד ר״ל בעת ההכנסה בהנהגתו ועזיבת זולתו ולהכנס בדרך הפרישות והתשובה עד שישל' זה בתכלית מה שאפשר והוא הצום הנבחר והיה זה אמנם בעת ההיא לסבות אם לטבע העת שהוא מוכן אל הפרישות להיותו התחלת התקופה שהיא קרה ויבשה אם למה שבתקופת השנה רושם גדול לחיי הנולד ולזה היה מן ההכרח להסיר הרושם ההוא מזולתו ובייחוד באומה נבחרת ולתתו לו ית' ואם למה שבעת ההיא נתרצה הש״י למשה במ' יום האחרונים ומלבד זה להיות העת ההוא מיוחדת בדין המים שהוא חיי העולם הזה באה הצואה על ד׳ המינים שהם הנבחרים אם בגדול אם בטעם אם בריח אם בזולתם אבל ישתפם היותם מתמידים כל ימות השנה והם גדלים על כל [רוב] מים וזה אמנם להקריבם לו ית' ולהורות בזה שממנו יתברך ההשגחה הזאת והדין הזה ולזה היה ראוי שנקריב לו מהמיני' היית׳ המשובחי׳ גדלים על המים ולהיות הערבה היותר מתפעלת משפע המים היה מנהג הנביאים שבמקדש לשמוח בה ביחוד ביום הז' שבו נשלם החג והיה מיוחד החג הזה בנסוך המים כמו שבא בגמ' סוכה נסכו לפני המים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי השנה ולפי שכבר קדם לנו שבאמצעו' פעולים יושג אצילות משפיע ויוסר גם כן הנה אין מן הפלא שבאמצעות ופעולות בזמנים ידועים יוסרו ממשלות כוכבים ושרים ויוחד לו יתברך והתבאר בכאן הדרוש הג' והוא מספיק בכלל הזה שבח ותהלה לאל לבדו מרומם על כל ברכה ותהלה. הא' לפי שהונח שההשגחה היותר שלמה שבמין האנושי היא הרשגחה בכלל אומתנו האם שם דבר מיוחד זולת התורה הזאת כולל באומה יהיה בו יתרון ההשגחה או אם אין שם דבר מיוחד הב' אם יש יתרון ההשגחה במקו׳ זולת מקום לפי שכבר יראה מקצת כתובים ומקצת מאמרים לרז״ל שיש חלוף בזה במקומות הדרוש הג׳ אם יש שם יתרון השגחה בזמן זולת זמן לפי שכבר יראה גם כן קצת כתובים וקצת מאמרים לרז״ל שיש שם חלוף בזה בזמנים ויראה דבר מתמיה מאד שיהיה חלוף ההשגחה כפי חלוף המקומות והזמנים אולם הדרוש הא' כבר יראה לפי הקבלה שמצות המילה שניתנה לאברהם אבינו והוא דבר מיוחד בכלל האומה הוא עניין נתלית בו חלק מההשגחה וזה אמנם ירא' ממטבע הברכה שתקנו רז״ל אמרו אשר קדש ידיד מבטן וכו׳ על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורינו צוה להציל ידידות זרע קדש שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו והוא מבואר שההצלחה מהאבדון ורדת שחת הוא בעצמו ההשארות הנצחיי שהוא חלק גדול מההשגח' ולזה מה שצריך לבאר איך תתיחס המצות הזאת להשגחה הזאת כמו שיראה ממטבע הברכה ואם היה שתתיחס מה ראו על ככה לתקן בה ההצלה משחת שהוא זכר העונש ולא תקנו בה זכר ההשארו׳ שהוא השכר והנה כבאור שני אלו הענינים צריך שנציע בקצרה מה שבא לרז״ל במאמר אחד משבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן [אומות העולם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן] וכו׳ ובאור זה כי לפי מה שיראה שהי' חטא אדם וחוה מרי גדול בשורש הראשון ובצור אשר ממנו חוצב המין האנושי' בכללו הנה כבר הטיל בו זוהמא והוא הרושם החזק מן הנטיה אל החמריות ולזה היה מוכן המין בכללו אל ההפסד והאבדון וכאשר הי׳ מחסד עליון לשומנו שלמים בנתינת תורתו הג' פסקה הזוהמא הזאת כי בה [מהער׳ די] [מההערות די] אל שיטה האדם אל השלמות ויכניע תאוותיו וימית יצרו כמו שיתבאר כל זה בכלל הזה במאמר הזה בג״ה ואמנם כאשר זרחה שמשו של אברהם שהיה בקצה המנגד בייחס אל אדם וזה שזה היה יציר כפיו של הב״ה והי׳ מוכן תכלית ההכנ׳ אל השלמות מרה והפליג בעול וזה נוצר בין עובדי ע״ז והפליג באהבה אשר היה תכלית השלמות האנושי כמו שיבא בג״ה הנה הי׳ ראוי שיהיה שורש והתחלה אל המין הנבחר הזה ולזה היה ראוי שיביאהו הש״י בברית חדש כדי להפסיק זוהמת בניו ונפשות ביתו ושיוחדו באות ברית קדש בכלי בעצמו ושבאמצעותו ישלם קיום המין ונצחותו ושיהיה הרושם הזה בכללם כאלו הקריבו מדמם ומבשרם מכלי תולדתם אל השם מצורף אל שבו רושם מההרחקה מהחמריות ומבטול התאוות להיות התאוה הנשואה באבר ההוא החזקה שבתאוות ולזה היא מבואר שהמצו׳ ההיא ביחוד היא להציל ידידות שארנו משחת אשר היינו מוכני' אליו בסבת החטא הראשון ולזה ביארו ותיקנו זכר הצלת העונש למה שרמזו בזה שבזולת זאת המצוה היינו מוכנים אליו וכבר יראה שהכוונה כולה בעקידה היה גם כן ייחוד ההנהגה האלהית אל האומה הזאת וזה שכבר יפלא אחר שהיה הויעוד הטוב לאברהם נתיחד [ליצחק] באמת כי ביצחק יקרא לך זרע איך היה מקום לצואה הזאת וכבר יחשב שהיה ראוי שתקדם מצות העקידה לייעוד הזה ושיחייב הייעוד הזה ליצחק בזכות העקידה אלא שכאשר יעויין בו יראה שהיה מעשה העקידה מתיחס ליעוד הזה ושהיה ראוי שיקדם לה הייעוד הזה על כל פנים וזה כשבחר השי׳ באברהם להיותו אב המון גוים וביחוד שורש והתחלה לאומה הנבחרת לחלקו וחבל נחלתו להיותם מונהגים ממנו בייחוד אשר בעבור זה נקראו עם סגלה מכל העמים אשר חלק השם להם שופטים כפי מערכות השמי' ותנועתם הנה קרבם כלם לעבודתו והסירם מההנהגה הכוללת בקרבן כולל כלל האומה והוא מעשה העקידה וזה בהקריב לשם יצחק בנו שהיה בו הייעוד והוא כאלו כבר הקריב לשם יצחק וכל יוצאי ירכו אשר במעשה הזה הוסרו מהנהגת זולתו ונתייחדו להנהגתו ית' וכבר התבאר בחכמת משפטי הככבים אפשרות אצילות השפעת ככב באמצעות פעולת פועל ואם לא היה בתולדת האיש כמו שבא זה כלו בספר הפרי לתלמי ולזה כאשר גזרה החכמה האלהית יתברך ליחד' האומה הזאת חקרה וגם הכינה באמצעות המעשה הזה לקבל הנהגתו ושסותר מהנהגת זולתו ואם לא היה בתולדת להיות כן ולזה תמצא שכשהקריב אברהם האיל תחת בנו אשר שמהו כפר לבנו ותמורה אמר י"י יראה רצה בזה שעם הפעל הזה היה ראוי שיהיה הש״י עצמות הרואה והמשגיח ולזה נכתב בשם בן ד׳ שהוא השם המיוחד וקודם המעשה הזה אמר אלהים יראה לו השה לעולה בני הזכירו במלת אלהים כי לא היה מוכן עדיין כל כך להשגחה זאת המיוחדת והנה יראה שעקרות האמהות גם כן היה מכוון לתכלית זה כי בו ישלם חיות האומה הזאת היוצאת מהן התחלתה ושרשה ממנו יתברך בייחוד ובזה היו יותר מוכנים בהשגחה הזאת המיוחדת המסכים עם התכלית בעקידה וכבר יראה שהמעשה הזה שהיה חסד לכל אומתינו יוצאי ירך יצחק היה ראוי שישאר ממנו להם רושם עם שבו עזר גדול להתמדת ייחוד ה׳ ההנהגה ולזה יראה שהיתה הכוונה בשני תמידין תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים שהם בעת חלוף הזמנים להורות שזה כפרה לכל ישראל להסירם מההנהגת המשרתים וליחדם בהנהגת השם יתברך כאלו היו התמידין האלו תמורת כלל ישראל ובהקריבם יקרבו כללם לעבודת השם יתברך ולזה היו התמידין כבשים שהם יוצאי ירך האיל כמו שהאומ׳ בכללה יוצאי ירך יצחק ולזה היו באין מתרומת הלשכה שהיתה מהצבור כמו שבא זה במסכת שקלים והנה יראה שהכוונה בתקיעת שופר של איל בראש השנה שהוא יום הדין לפי מה שבא בקבלה היא זאת גם כן להמליך עליו ומלכות רוכב שמי׳ ולהתיחדנו בהנהגתו כמו שאז״ל אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמלכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה ובמה בשופר והנה זה מסכים מאד עם מה שאמרנו שהשופר שהוא כלי הנהוג ביום הקמת המלוכה כאמרו ויתקעו בשופרות ויאמרו יחי המלך היה [ראוי להיות ביום] ייחוד מלכות שמים זכר לאיל יצחק הנאחז בסבך בקרניו והוא מטבע האמת שהוא עד לעצמו ומסכים מכל צד לעצמו והנה יתבאר בכאן שכלל אומתנו מלבד התיחדם בכלל התורה יש שם יחודים כמו מצות המילה וקצת מצות המילה וקצת מצות אחרות יתבארו עוד בכלל הו׳ בג״ה ובייחוד העקידה הנרשמת בתמידין אשר בעבורן תהיה בהם יתרון ההשגחה וייחוד ההנהגה וזהו מה שרצינו לבארו והוא הדרוש הא׳. ואולם הב' והוא אם יש יתרון השגחה במקום זולת מקום הנה באו בתורה כתובים מורים חלוף גדול במקומות אמר יעקב אבינו רומז אל המקום אשר שכב שם בדרך מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים ואל המקום הנכחי לו מהגלגל וזה שער השמים ונאמר בתורה ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ואמר עוד תמיד עיני י"י אליך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה והיו עיני ולבי שם כל הימים ואמר המשורר אוהב י"י שערי ציון מכל משכנות יעקב מה ידידות משכנותיך י"י צבאות נכספה וגומ׳ ורבים זולתם ונתאמת לרז״ל זה עוד שהפליגו במאמר ה׳ הרבה ואמרו כל הדר בחוצה לארץ כאלו עובד ע״ז עד שאסרו לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ ובא בקבלה שהמוכר עבדו בחוצה לארץ לא יצא לחירות כמו שאמ׳ במסכת גיטין ודקדקו בעת התפלה לירושלים כמו שנרמז בדניאל וכוין פתיחן ליה בעליתיה נגד ירושלם והעומד בירושלים לכוין לבו למקדש ולקדשו הקדשים כמו שנרמז בתפלת שלמה אמר והתפללו דרך ארצם והתפללו אל הבית הזה כמו שנתבאר במסכת ברכות ולזה מה שצריך לבאר הוא סבת החלוף הזה בהשגחה עם היות כלם עמו יתברך ביחס אחד והוא ממה שלא יקשה ביאורו וזה שעם היות המשגיח ביחס אחד המקומות עם המושגח איננו ביחס אחד עמהם כבר יתחיי' שיה' חלוף בהשגחה ואמנם בלתי חיות המושגח ביחס אחר עמהם הנה זה מבואר למה שבהתחלת המקומות יתחלפו ההכנית ההכרחיות אל העמדת האל ית׳ כמו הפרישות וההתבודדות וזה אמנם לסבות שמימיות וארציות כמו שרמזו ז״ל במקומות היות ארץ ישראל מיוחדת להם בזה עד שבא בקבלה שאין הנבואה שורה אלא בארץ ישראל כמו שבא במסכת יומא ולהיות הגבול ההוא נבחר על זולתו גזרה חכמת האל יתברך שתהיה יצירת האדם משם כפי שקובל להם אמרו אדם ממקו׳ כפרתו נברא ולזה נבחר המקום ההוא בייחוד לעבודת הקרבנות עם שבהתדמ' העבודה במקום ההוא רושם גדול להגעת השפע והשלמות למה שבפעולות רושם חזק באצילות שפע כמו שקדם והתבאר בכאן הדרוש הב'. ואולם בדרוש הג׳ והוא אם יש יתרון השגחה בזמן זולת זמן הנה לפי מה שבא בקבלה גם כן הוא מבואר אמרם בד׳ פרקים העולם נדון וכו׳ ודרשו שם אמת דרשו י"י בהמצאו בי׳ ימי תשובה שבין ר״ה לי"ה ואמרם ג׳ ספרים נפתחים בראש השנה ורבים מלבד אלו ואמנם עם מה שקדם לא יקשה לתת סבת החלוף הזה בזמנים שהוא ואם הם על יחס אחר עם המשגיח כבר יתחלפו בבחינת המושגח וזה שבחלוף הזמנים יתחלפו ההכנות ההכרחיות אל העבודה אם מפאת הזמן בעצמו ואם מפאת הפעולות המיוחדות בזמנים הדם כאלו תאמר הפרקים הד' שנתיחדו לעבודות מיוחדת מתייחסות לזמנים כמו שבא בכלל הששי בג״ה אשר מכללם ירח האיתני' שנתעטר במצות ובעבורו' מיוחדו׳ כאלו תאמר קבלת מלכות שמים ודתיחדות ההנהגה מאתו יתברך אשר בעבור זה יש בו התעוררות שמחה ולזה מה שאמר בעזרא כי קדוש היום לאדוננו ואל תעצבו למה שבו (ייחוד) [יסויד] המלוכה והסר מעלינו ממשלת זולתו באמצעות עבודת היום ותקיעת שופר והתעוררות החשובה בימים הנוראים ההם עד יום הצום הנבחר שהוא קרבן כולל פרטי האומה עם שבו מהפרישות והכנעת התאוות מה שלא יעלם והיה ראוי להיות כן כי למה שבזה ב׳ בחינות אם ייחוד המלוכה והמשלה ואם העבודה הנה ראוי להתחייב מיחוד המלוכה שמחה. וששון למונהגים שיוצאים מממשלת זולתו הנכנסים לחסות בצלו כמו שאמ' אכלו משמנים ושתו ממתקים וגומר ויהיה הסבה כי קדוש היום לאדוננו רמז לקדושת האדנות ומהעבודה פרישות מופלג וקרבן עצמי לא מהזולת כמו בשאר הקרבנות כמי שמצנו לקצת חכמינו שהיו אומרים ביום הצום רבונו של עולם גלוי וידוי לפני כסא כבודך וכו׳ יהי רצון שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאלו מונח על גבי המזבח ותרצני ולפי שהשמחה היא בהעתק המנגד היה ראוי בזה שתהיה בהתחלה שהוא בעת עזיבת המנגד ר״ל בעת ההכנסה בהנהגתו ועזיבת זולתו ולהכנס בדרך הפרישות והתשובה עד שישל' זה בתכלית מה שאפשר והוא הצום הנבחר והיה זה אמנם בעת ההיא לסבות אם לטבע העת שהוא מוכן אל הפרישות להיותו התחלת התקופה שהיא קרה ויבשה אם למה שבתקופת השנה רושם גדול לחיי הנולד ולזה היה מן ההכרח להסיר הרושם ההוא מזולתו ובייחוד באומה נבחרת ולתתו לו ית' ואם למה שבעת ההיא נתרצה הש״י למשה במ' יום האחרונים ומלבד זה להיות העת ההוא מיוחדת בדין המים שהוא חיי העולם הזה באה הצואה על ד׳ המינים שהם הנבחרים אם בגדול אם בטעם אם בריח אם בזולתם אבל ישתפם היותם מתמידים כל ימות השנה והם גדלים על כל [רוב] מים וזה אמנם להקריבם לו ית' ולהורות בזה שממנו יתברך ההשגחה הזאת והדין הזה ולזה היה ראוי שנקריב לו מהמיני' היית׳ המשובחי׳ גדלים על המים ולהיות הערבה היותר מתפעלת משפע המים היה מנהג הנביאים שבמקדש לשמוח בה ביחוד ביום הז' שבו נשלם החג והיה מיוחד החג הזה בנסוך המים כמו שבא בגמ' סוכה נסכו לפני המים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי השנה ולפי שכבר קדם לנו שבאמצעו' פעולים יושג אצילות משפיע ויוסר גם כן הנה אין מן הפלא שבאמצעות ופעולות בזמנים ידועים יוסרו ממשלות כוכבים ושרים ויוחד לו יתברך והתבאר בכאן הדרוש הג' והוא מספיק בכלל הזה שבח ותהלה לאל לבדו מרומם על כל ברכה ותהלה.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Bava Metzia 16aunverified

    Filed under: Trust

  • Pesachim 50bunverified

    Filed under: Shemitah שמיטה - Sabbatical Year

Related sheets

Tanakhתנ״ך

Chur in Biblical and Rabbinic Tradition

Chur was a biblical figure known for supporting Moses during the battle against Amalek and for his lineage as the son of Caleb and Miriam. Rabbinic sources expand on his role as a leader and discuss his opposition to the Golden Calf, with various traditions exploring his significance in Israelite history.

View Sources18 sources
Shabbatשבת

The Double Manna and Shabbat Preparation

Sources examine the miraculous double portion of manna that fell on Friday as a paradigm for preparing one's material and spiritual life to honor and sanctify the Sabbath. The texts explore how active preparation transforms ordinary weekday effort into a vessel for sacred rest.

View Sources28 sources
Shabbatשבת

Shabbat as a Foretaste of the World to Come

These sources explore Shabbat as a spiritual experience that mirrors and prefigures the world to come. They describe how Shabbat embodies divine rest, light, and completion—qualities that characterize eternity—and how observing Shabbat with intention elevates human consciousness toward the ultimate divine union.

View Sources21 sources
Shabbatשבת

Shabbat as Nourishment for the Jewish Soul

These sources explore how Shabbat provides essential spiritual sustenance to the Jewish neshama (soul). Drawing on biblical accounts of the manna, rabbinic teachings about the additional soul granted on Shabbat, and philosophical interpretations from medieval and Hasidic thinkers, they present Shabbat as the primary source of divine vitality and renewal for the Jewish soul.

View Sources9 sources
Yamim Tovimימים טובים

The Two Goats of Yom Kippur and Moral Choice

Yom Kippur

Sources explore the symbolic and theological significance of the two identical goats designated on Yom Kippur — one for God and one for Azazel — and how their lottery-determined fate represents the moment where moral divergence begins from a single undifferentiated point. Rabbinic and Hasidic interpretations connect this ritual to concepts of sin removal, divine judgment, and spiritual transformation.

View Sources15 sources
Chassidusחסידות

Rosh Hashanah as Renewal and Divine Kingship

Rosh Hashanah

These sources explore Rosh Hashanah as a day of cosmic renewal and the revelation of God's kingship over creation. The sources present how this holy day serves as the yearly moment when divine judgment and remembrance reshape all existence, drawing on Hasidic interpretation, Kabbalistic thought, and classical Jewish philosophy.

View Sources12 sources

Explore more