Mystical Dimensions of Lech Lecha

וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃ וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה׃ וַאֲבָֽרְכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה׃

GOD said to Abram, “Go forth from your native land and from your father’s house to the land that I will show you. I will make of you a great nation, And I will bless you; I will make your name great, And you shall be a blessing. I will bless those who bless you And curse the one who curses you; And all the families of the earth Shall bless themselves by you.”

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וגו' (בראשית יב, א), רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (תהלים מה, יא): שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ, אָמַר רַבִּי יִצְחָק מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְרָאָה בִּירָה אַחַת דּוֹלֶקֶת, אָמַר תֹּאמַר שֶׁהַבִּירָה הַזּוֹ בְּלֹא מַנְהִיג, הֵצִיץ עָלָיו בַּעַל הַבִּירָה, אָמַר לוֹ אֲנִי הוּא בַּעַל הַבִּירָה. כָּךְ לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם אוֹמֵר תֹּאמַר שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא מַנְהִיג, הֵצִיץ עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ אֲנִי הוּא בַּעַל הָעוֹלָם. (תהלים מה, יב): וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ. וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ, לְיַפּוֹתֵךְ בָּעוֹלָם, (תהלים מה, יב): וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ, הֱוֵי וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם (בראשית יב, א), רַבִּי בֶּרֶכְיָה פָּתַח (שיר השירים א, ג): לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה לְמָה הָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ דוֹמֶה, לִצְלוֹחִית שֶׁל אַפּוֹפִּילְסִימוֹן מֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל, וּמֻנַּחַת בְּזָוִית, וְלֹא הָיָה רֵיחוֹ נוֹדֵף, כֵּיוָן שֶׁהָיְתָה מִטַּלְטֶלֶת הָיָה רֵיחוֹ נוֹדֵף. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ טַלְטֵל עַצְמְךָ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְשִׁמְךָ מִתְגַּדֵּל בָּעוֹלָם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם (בראשית יב, א): רַבִּי בֶּרֶכְיָה פָּתַח (שיר השירים ח, ח): אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ וגו', אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה, זֶה אַבְרָהָם שֶׁאִיחָה אֶת כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם. בַּר קַפָּרָא אָמַר כָּזֶה שֶׁהוּא מְאַחֶה אֶת הַקֶּרַע, קְטַנָּה, שֶׁעַד שֶׁהוּא קָטָן הָיָה מְסַגֵּל מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ, לֹא הֱנִיקוּהוּ לֹא לְמִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. (שיר השירים ח, ח): מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחוֹתֵינוּ בַּיּוֹם שֶׁיְדֻבַּר בָּהּ, בַּיּוֹם שֶׁגָּזַר עָלָיו נִמְרוֹד לֵירֵד לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ. (שיר השירים ח, ט): אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ, אִם מַעֲמִיד דְּבָרִים כְּחוֹמָה, יִבְנֶה עָלֶיהָ. (שיר השירים ח, ט): וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ, אִם דַּל הוּא בְּמִצְווֹת וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז, מַה הַצּוּרָה הַזּוֹ אֵינָה אֶלָּא לְשָׁעָה, כָּךְ אֵין אֲנִי מִתְקַיֵּם עָלָיו אֶלָּא לְשָׁעָה, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, (שיר השירים ח, י): אֲנִי חוֹמָה, מַעֲמִיד אֲנִי דְבָרַי, (שיר השירים ח, י): וְשָׁדַי כַּמִּגְדָלוֹת, זֶה חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה. (שיר השירים ח, י): אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם, שֶׁנִּכְנַס בְּשָׁלוֹם וְיָצָא בְשָׁלוֹם.

“The Lord said to Abram: Go you, from your land, and from your birthplace, and from your father’s house, to the land that I will show you” (Genesis 12:1). “The Lord said to Abram: Go you, from your land…” – Rabbi Yitzḥak began: “Listen, daughter, see, and incline your ear. Forget your people and your father’s house” (Psalms 45:11). Rabbi Yitzḥak said: This is analogous to one who was passing from place to place, and saw a building with a [candle] burning in it. He said: ‘Is it possible that this building has no one in charge of it?’ The owner of the building looked out at him and said: ‘I am the owner of the building.’ So, because Abraham our patriarch was saying: ‘Is it possible that this world is without someone in charge?’ The Holy One blessed be He looked at him and said to him: ‘I am the owner of the world.’ “The king will desire your beauty, as he is your master” (Psalms 45:12) – to show your beauty in the world. “And bow to him” (Psalms 45:12) – that is, “the Lord said to Abram.” “The Lord said to Abram” – Rabbi Berekhya began: “By the fragrance of your good oils, your name is like poured oil” (Song of Songs 1:3). Rabbi Berekhya said: To what was Abraham our patriarch comparable? To a flask of balsam oil surrounded with a fastened cover, that was placed in a corner and its fragrance did not diffuse. When it was moved, its fragrance diffused. So, the Holy One blessed be He said to Abraham our patriarch: ‘Move yourself from one place to another place, and your name will be exalted in the world.’ “The Lord said to Abram” – Rabbi Berekhya began: “We have a little sister, and she has no breasts…” (Song of Songs 8:8). “We have a little sister [aḥot]” – this is Abraham, who joined together [iḥa] all the people of the world [in the service of God]. Bar Kappara said: Like one who sews up [meaḥeh] a tear. “Little” – while he was still little, he amassed mitzvot and good deeds. “And she has no breasts” – he was not suckled with mitzvot and good deeds. “What shall we do for our sister on the day that she will be spoken for?” (Song of Songs 8:8) – on the day that Nimrod decreed upon him to be cast into the fiery furnace. “If she is a wall, we will build upon her” (Song of Songs 8:9) – if he stands firm on his principles, like a wall, “we will build upon her.” “And if she is a door [delet], we will decorate her” (Song of Songs 8:9) – if he is deficient [dal] in mitzvot and good deeds, “we will decorate [natzur] her with cedar panels” – just as a decoration is only temporary, so, too, I will support him only temporarily. He [Abram] said before Him: ‘Master of the universe, “I am a wall” (Song of Songs 8:10) – I stand firm on my principles.’ “My breasts are like the towers” (Song of Songs 8:10) – this refers to Ḥananya, Mishael, and Azarya. “Then I was, in his eyes, as one who finds peace” (Song of Songs 8:10) – as he entered [the furnace] in peace and emerged in peace.

וע"ד הקבלה ונברכו בך, הברכה מלמעלה מדתו של אברהם תחלת המדות. ולזה רמזו במה שדרשו ונברכו בך, שתהא ברכתם עוברת בך. והענין שהוא תחלה לקבל הברכה וממנו תתפשט הברכה בכל העולם. וזה ענין שכתוב (תהילים קי״ז:א׳-ב׳) שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו, וזה מבואר.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ לַהֲנָאָתְךָ וּלְטוֹבָתְךָ, וְשָׁם אֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וְכָאן אִי אַתָּה זוֹכֶה לְבָנִים, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית י"ב:א'). וְאֵין צֹרֶךְ, כִּי מִשְׁפָּט הַלָּשׁוֹן כֵּן, "הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ" (שיר השירים ב יא), "אֵלֲכָה לִּי אֶל הַגְּדֹלִים" (ירמיהו ה ה), "קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד" (דברים ב יג), וְרֻבָּם כָּכָה.

אמר ר' יוחנן מאי דכתיב (שמות י"ז יא) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל (שמות י"ג יא) וכאשר יניח ידו וגבר עמלק, מלמד שהעולם מתקיים בשביל נשיאת כפים, מאי טעמא, משום דאותו כח שניתן ליעקב אבינו שמו ישראל, לאברהם ליצחק וליעקב ניתני כוחות, אחד לכל אחד ואחד, ובמדה שהלך כל אחד ואחד דוגמתה ניתן לו אברהם גמל חסד לעולם שהיה מזמין לכל באי עולם ועוברי דרכים מזון וגומל חסד ויוצא לקראתם דכתיב (בראשית י"ח ב) וירץ לקראתם, ועוד וישתחו ארצה (שם) זאת היתה גמילת חסד שלימה, והקב"ה מדד לו במדתו ונתן לו מדת החסד דכתיב (מיכה ז' כ) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם, מאי מימי קדם, מלמד שאם לא היה אברהם גומל חסד וזוכה למדת חסד לא היה יעקב זוכה למדת אמת

וילך אברם כאשר דבר אליו יי' כו'. (ד) ירצה שבענין ההליכה עשה רצונו יתברך. אמנם בענין ההפרדה מארצו וממולדתו ומבית אביו לא השלימו לגמרי שהרי הלך עמו לוט ולא מיתה בו ולא עוד אלא שאחר כך רצה בחברתו שנאמר ויקח אברם את שרי אשתו כו' ואת לוט בן אחיו וגם כן הזכיר הכתוב שהיה מקפיד על ממונו דכתיב ואת כל רכושם אשר רכשו כו' (בראשית י"א):

וצריך אתה לדעת כי מה שתמצא בפרשה זו כי המנסה הוא האלהים, ומלאך השם יתברך מונע, הענין על דרך הקבלה יתפקחו עיני הלב, כי אין המלאך הזה מן הנפרדים, רק מן הנטיעות אשר אין להפריד ולקצץ בהם, שאילו היה מן הנפרדים לא היה אברהם שומע לקולו בבטול מה שצוהו האלהים, גם המלאך לא היה רשאי לומר ולא חשכת ממני, אלא ממנו. אבל המלאך היה הוא מהנטיעות, זהו המלאך הגדול, והוא שעליו נאמר (שמות יד) ויסע מלאך האלהים, ואינו סמוך רק באור, ומה שהזכירו בכאן מלאך, כלומר מלאך שבקרבו השם, והוא שנאמר עליו כי שמי בקרבו. ומזה הזכירו בפסוק (בראשית מח) המלאך הגואל וגו' בקרב הארץ, והוא האדון אשר בו הרחמים, ומפני שהוא האדון אמר לשון ממני, ומפני שהוא הרחמים אמר אחרי הקרבן בי נשבעתי נאם ה'. וכן תמצא שהזכיר קודם הקרבן אלהים יראה לו השה, ואחרי הקרבן הזכיר השם יראה, והבטיחו במדת רחמים שיברך את זרעו ברבוי עצום.

מִכָּאן וּלְהָלְאָה בְּרֵאשִׁית, בָּרָא שִׁי"ת, מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמַיִם, שִׁית סִטְרִין דְּמִתְפַּשְׁטָן מֵרָזָא עִלָאָה בְּאִתְפַּשְׁטוּתָא (נ"א משלש נקודות) דְּבָרָא מִגּוֹ נְקוּדָה קַדְמָאָה. בָּרָא אִתְפַּשְׁטוּתָא דְּחַד (נ"א מגו) נְקוּדָה דִלְעֵילָא. וְהָכָא אַגְלִיף רָזָא שְׁמָא דְּאַרְבְּעִין וּתְרֵין אַתְוָון: (דניאל י״ב:ג׳) וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ, כְּגַוְונָא דִתְּנוּעֵי (נ"א דטעמי) דִּמְנַגְנֵי, וּבְנִגּוּנָא דִילְהוֹן אָזְלִין אַבַּתְרַיְיהוּ אַתְוָון וְנִקּוּדֵי, וּמִתְנַעְנְעָן אַבַּתְרַיְיהוּ כְּחַיָּילִין בָּתַר מַלְכֵיהוֹן. (תקונים כ"ד) גּוּפָא אַתְוָון, וְרוּחָא נְקוּדֵי. כֻּלְהוּ נְטָלוּ בְּמַטְלָנֵיהוֹן בָּתַר תְּנוּעֵי (נ"א טעמי) וְקַיְימֵי בְּקִיּוֹמַיְיהוּ. כַּד נִגּוּנָא דְּטַעֲמֵי נָטִיל, נָטְלֵי אַתְוָון וְנִקּוּדֵי אַבַּתְרַיְיהוּ. כַּד אִיהוּ פָּסִיק אִנּוּן לָא נָטְלִין וְקַיְימֵי בְּקִיּוּמַיְיהוּ. וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ, אַתְוָון וְנִקּוּדֵי. כְּזֹהַר נִגּוּנָא דְּטַעֲמֵי. הָרָקִיעַ אִתְפַּשְׁטוּתָא דְּנִגּוּנָא כְּגוֹן אִנּוּן דְּמִתְפַּשְׁטֵי בִּפְשִׁיטוּ וְאָזְלוּ בְּנִגּוּנָא. וּמַצְדִיקֵי הָרַבִּים אִנּוּן פִּסּוּקֵי דְטַעֲמֵי דְּפַסְקֵי בְּמַטְלָנֵיהוֹן דִּבְגִין כָּךְ אִשְׁתְּמַע מִלָּה. יַזְהִירוּ אַתְוָון וְנִקּוּדֵי וְנַהֲרִין כְּחֲדָא בְּמַטְלָנִין (במטלניהון) בְּרָזָא דִסְתִימוּ בְּמַטְלָנוּתָא (נ"א באנון) כְּאִנּוּן שְׁבִילִין סְתִימִין. מֵהַאי אִתְפַּשַּׁט כֹּלָּא. וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ אִנּוּן קַיָּימִין וְסַמְכִין דְּהַהוּא אַפִּרְיוֹן. הַמַּשְׂכִּילִים אִנּוּן קַיָּימִין וְסָמְכִין עִלָאִין דְּאִנּוּן מִסְתַּכְּלֵי בְּסֻכְלְתָנוּ בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ הַהוּא (כט א) אַפִּרְיוֹן וְסָמְכִין (נ"א דביה) דִּילֵיהּ. סִתְרָא דָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים מ״א:ב׳) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל. יַזְהִירוּ, דְּאִי לָא יַזְהִירוּ וְלָא נַהֲרִין לָא יָכְלִין לְעַיְינָא וּלְאִסְתַּכָּלָא בְּהַהוּא אַפִּרְיוֹן בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ.

שער החנוכה א) בכ"ה בכסליו יומי דחנוכ' כו' עד לשנ' האחרת קבעו' ועשאום ימים טובי' בהלל והודאה. להבין ענין ההלל וההודאה וגם להבין למה בנס זה דחנוכה תלו לעיקר הנס בהדלק' הנרות דמקד' מפני שלא מצאו רק פך א' כו' הלא עיקר הנס היה נצחון המלחמה וגם מהו ענין ההלל וההודאה להדלקת הנרות. והנה יש להקדים ענין נרות המנורה דמקדש דכתיב ובהעלות אהרן כו' שהיה מדליק בערב ובבקר בערב כל ז' הנרות ובבקר רק נר א' שנק' נר המערבי (נר הששי) שבו מתחיל ובו מסיים בערב כידוע והנה ידוע בשרש ז' הנרות דמנורה שהן כלולים מכללות נש"י

אוֹ אֶפְשָׁר, כִּי לֶהֱיוֹתוֹ אָדָם רִאשׁוֹן בַּקְּדֻשָּׁה, אֲשֶׁר בַּעֲשָׂרָה דּוֹרוֹת שֶׁקָּדְמוּהוּ לֹא הָיָה אָדָם שֶׁהִכִּיר אֱלֹהוּתוֹ וְדִבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים, לָזֶה נָהַג ה׳ עִמּוֹ בְּסֵדֶר זֶה שֶׁלֹּא הֶרְאָה שְׁכִינָתוֹ אֵלָיו עַד שֶׁבָּחַן אוֹתוֹ אִם מְקַיֵּם גְּזֵרוֹתָיו וּלְאַחַר שֶׁקִּיֵּם דְּבָרָיו וְהָלַךְ לוֹ מֵאַרְצוֹ וְכוּ׳ אָז נִגְלָה אֵלָיו דִּכְתִיב (בראשית יב:ז) ״וַיֵּרָא ה׳ אֶל אַבְרָם״, מַה שֶׁאֵין כֵּן שְׁאָר הַנִּבְרָאִים שֶׁכְּבָר קָדְמָה וְנִשְׁתַּקְּעָה הָאֱמוּנָה בְּלִבָּם מֵאַבְרָהָם וְהֻשְׁרְשׁוּ בִּקְדֻשָּׁה הָיָה נִגְלֶה לָהֶם תְּחִלָּה. וְדֶרֶךְ זֶה מַסְכִּים לְדִבְרֵי רַזַ״ל (בראשית רבה פל״ט) שֶׁהֶעֱמִידוּ פָּסוּק (תהלים מה:יא) ״שִׁמְעִי בַת וּרְאִי״ וְגוֹ׳ בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, בַּתְּחִלָּה שִׁמְעִי וְהוּא אָמְרוֹ וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל וְגוֹ׳, וְאַחַר כָּךְ נִגְלָה אֵלָיו ״וַיֵּרָא״ וְגוֹ׳, וְהוּא אָמרוֹ ״וּרְאִי״. וְלֹא הָיוּ שְׁנֵיהֶם שְׁמִיעָה וּרְאִיָּה כְּאַחַת אֶלָּא בְּהֶפְסֵק בֵּינֵיהֶם.

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְגוֹ׳. לֶהֱיוֹת שֶׁצִּוָּה לוֹ שְׁלֹשָׁה, קָבַע לוֹ כְּנֶגְדָּם שָׁלֹשׁ: וְאֶעֶשְׂךָ וְגוֹ׳ כְּנֶגֶד ״לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ״, וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ כְּנֶגֶד ״וּמִמּוֹלַדְתְּךָ״, וֶהְיֵה בְּרָכָה כְּנֶגֶד ״וּמִבֵּית אָבִיךָ״. וּכְנֶגֶד חֶסְרוֹן הַתּוֹעֶלֶת שֶׁל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה כַּנִּזְכָּר ״וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ״, וּכְנֶגֶד חֶסְרוֹן הַמּוֹעִיל מִבֵּית אָבִיךָ ״וֶהְיֵה בְּרָכָה״.

על כן נראה בעיני פשוט, שזה המאמר מכוון ממש למה שכתב הזוהר בפרשה זו (ח"א עז, ב) וזה לשונו, כתיב ללכת ארצה כנען, דערותא דלהון הוה למיהך תמן. מכאן אוליפנא, כל מאן דאתער לאתדכאה, מסייעין ליה. תא חזי, דהכי הוא דכיון דכתיב ללכת ארצה כנען, מיד ויאמר ה' אל אברם לך לך, ועד דההוא אתערו בקדמיתא לא כתיב [לך לך]. ותא חזי, מלה דלעילא לא אתער עד דאתער לתתא בקדמיתא, על מה דתשרי [ההיא דלעילא].

האדם ראוי שיתדמה לקונו: הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י"ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ. תִּתֵּן אֱמֶת. אִם כֵּן רָאוּי שֶׁתִּמְצָאֶנָּה בוֹ י"ג מִדּוֹת אֵלּוּ. וְעַכְשָׁו נְפָרֵשׁ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת י"ג שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיֶינָה בוֹ:

Chapter 1 - That it is fitting for a person to resemble his Creator: It is fitting for a person to resemble his Creator and then he will be [configured] in the secret of the Highest Form, [both] in image and likeness. As if he is alike in his body but not in his actions, he betrays the Form; and they will say about him, "A lovely form, but ugly deeds." As behold, the essence of the Highest Image and Likeness is His actions. And what will it benefit him to have the structure of his limbs like the Highest Form, but not resemble his Creator in his actions? Therefore it is fitting that he should [make his actions] resemble the actions of the Crown (Keter), which are the thirteen highest traits of mercy. And they are hinted to in the secret of the verses (Michah 7:18-20), "Who is a power like You; He will again have mercy on us; You shall give truth." If so, it is fitting that these thirteen traits [also] be found in man. And now we will explain these thirteen actions that are fitting to be with him.

על כל ארבע אלה בא האלהים ללמד. לאדם דעת ולהעמיד את אברם על האמת. ויורהו ויאמר לו על האחת לך לך. לומר אתה דע לך כי אינך בח"ל מה שאתה בארץ.

ואחר כך היה אברהם, והיה לו מדריגת הגוף בשלימות. ולפיכך היה מספר 'אברהם' רמ"ח, כנגד רמ"ח איברים שבאדם, וכמו שאמרו ז"ל (נדרים לב:) שהמליך אותו* הקב"ה על רמ"ח אברים. ולכך נתנה לאברהם ברית מילה (בראשית יז, י) בגופו של אדם. ודבר זה הוא המעלה היותר עליונה, כי כאשר האדם בשלימות מצד גופו הגשמי, אשר דבר זה נחשב יסוד ועיקר, אז מקבל בשלימות מדריגת הצורה, שהוא כמו ענף לפי שלימות גופו.

והכיר אברהם אבינו ע"ה כי בלתי אפשר למצא חן בעיניו כל זמן שיש לגוף שליטה כלשהי על השכל, כי מעט מחיצה מפסיקה בינינו לבין השמש שהיא אלף אלפים פעמים גדולה מכל כדור הארץ, ומחיצה קטנה מחשיכה ומפסיקה אור גדול כזה. ומכל שכן אור השכל, שהוא רחוק מהגוף הרבה יותר ממרחק השמש מהארץ... על כן ראה שיש לכתת ולנגף הגוף והחומר העכור הנגזר ממעל, ויקבל עליו את עול השכל לכבוש החלק הזך והנכבד הקיים לעד, הוא שכלו הבהיר הנגזר ממעל. ויקבל עליו את עול השכל לכבוש את יצרו הגס, ולשבור רצונו החמרי עד שינוי טבעו הרע, בין בתאוות בין במדות, הכל על פי השכל...

והגלויות מזככות, ואז נבוא למדרגה המוזכר בזוהר (ח"ג עא, ב) זכאין אינון צדיקים דאתדבקין נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בהקב"ה. להנצל מעונש גיהנם סוד טהרות הנפש, נפש כי תחטא (ויקרא ד, ב) תכרת הנפש. וסוד התשובה סוד טהרות רוח זבחי אלקים רוח נשברה (תהלים נא, יט), רוח נבואה וסוד אור העליון נשמה טהורה וקדושה בלא סיג. וכן אברהם בירר גלויות להציל מגיהנם, כדאיתא בב"ר פרשת לך לך (מד, כא).

בשעתא דמזדווגי וגומר ובפ' לך לך היינו סוד כד מתחברן לא תימא כד מתחברן אלא מתחברן ולא אמר כד מתחברן אלא להודיע על טוב טעם ודעת והבין.

וַהֲגַם שֶׁקַּדְמוֹנֵינוּ בָּחֲרוּ דֶּרֶךְ אַחֵר, כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁשִּׁבְעִים פָּנִים לַתּוֹרָה (במדבר רבה יג,טז), וּבְעִנְיַן הָאַגָּדָה יְכוֹלִים לְפָרֵשׁ הֲגַם שֶׁיִּהְיֶה הַפֵּרוּשׁ מְנַגֵּד לְדִבְרֵיהֶם כָּל שֶׁאֵין הַנִּגּוּד בִּדְבַר הֲלָכָה, וּמַה גַּם שֶׁיֵּשׁ לָנוּ לְהַסְבִּיל שְׁנֵי הַדְּרָכִים בַּפָּסוּק כַּאֲשֶׁר אֲבָאֵר בְּסָמוּךְ:

והנרצה בשער הזה הוא לבאר כל הכנויים שנמצא ביאורם בזהר ושאר מפרשים רבים אשר קדמונו במלאכה הזאת כתבו הכנויים ע"ד הספירות לכל ספי' וספי' הכנויים המתייחסים לה. ואנו לפי דרכנו מפני שפעמים יקרה למעיין בבקשו כנוי מהכנויים יכבד עליו מבוקשו מפני שנעלם ממנו מקומו. בזולת זה פעמים יהיה כנוי אחד מתייחס אל כמה ספי' לסבות ידועות. ולפעמים עקרו במדה זו ויתייחס אל זולתה מפני סבה ידועה ולא יתן המעיין לבו אל הדבר אלא אל הספירה המכונה אליו לבד. לכן ראינו לכתוב הכנויים בערכים לפי סדר האותיות ובו נבאר כל ענין וספירה המתייחסת אליו ובזה יקל על המעיין מבוקשו:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וכו'. כְּתִיב (ישעיה מ"ד,ג') "כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא וְנוֹזְלִים עַל יַבָּשָׁה", כַּאֲשֶׁר הִתְחִיל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשׂ אַחַר שֹׁרֶשׁ הַחַיִּים שֶׁלּוֹ אַחֲרֵי הֲבִינוֹ אֲשֶׁר כָּל חֶמְדַּת עוֹלָם הַזֶּה לֹא יִתָּכְנוּ לְהִקָּרְאוֹת בְּשֵׁם חַיִּים אֲמִיתִּיִּים כִּי כָּל חֶמְדַּת עוֹלָם הַזֶּה הוּא רַק לְהָסִיר טְרָדוֹת וְהַמְּנִיעוֹת וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר יִתְבַּטְּלוּ כָּל הַטְּרָדוֹת מַה יִּהְיֶה גּוּף הַחַיִּים אֲשֶׁר עָלָיו נִקְרֵאת הָעוֹלָם, עַל זֶה אָמַר לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לֶךְ לְךָ הַיְינוּ לְעַצְמְךָ כִּי בֶּאֱמֶת כָּל דִּבְרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה לֹא יִקָּרְאוּ בְּשֵׁם חַיִּים וְעִיקַּר הַחַיִּים תִּמְצָא בְּךָ, (ישעיה מ"א,ט"ז) "וְאַתָּה תָּגִיל בַּה' בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל", זֹאת הוּא הַחַיִּים. וְעַל זֶה נֶאֱמַר בַּמִּדְרָשׁ (בראשית רבה פרשה ל"ט,א') מִי הוּא בַּעַל הַבִּירָה, הֵצִיץ עָלָיו בַּעַל הַבִּירָה וּכְפִי הַנִּרְאֶה הָיָה לוֹ לִכְתּוֹב הֵצִיץ אֵלָיו וְלֹא עָלָיו, אַךְ בִּרְאוֹת אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אֶת עֵסֶק דּוֹר הַפַּלָּגָה זֹאת יִקָּרֵא בְּשֵׁם בִּירָה דּוֹלֶקֶת כִּי הָיָה בְּעֵינָיו לְפֶלֶא מְאֹד וְהִרְעִים בְּנַפְשׁוֹ מִי בָרָא אֵלֶּה, הֵצִיץ עָלָיו בַּעַל הַבִּירָה הַיְינוּ שֶׁהֵשִׁיב לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲלֹא תִּרְאֶה בְּעַצְמְךָ כִּי לְכָל הָעוֹלָם לֹא יִקְשֶׁה וְאֵין אֶחָד מֵהֶם שָׂם עַל לֵב לֵאמֹר מִי עָשָׂה זֹאת וְאַךְ בְּעֵינֶיךָ יִפָּלֵא, וּמֵהַרְעָמוּת לִבְּךָ תּוּכַל לְשַׁעֵר אֲשֶׁר בְּוַדַּאי נִמְצָא בּוֹרֵא הַסּוֹבֵב כָּל עָלְמִין וּמְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְהוּא הֵעִיר לִבְּךָ וְנַפְשְׁךָ לָזֶה, וְזֶה לְשׁוֹן עָלָיו הַיְינוּ עַל קוּשְׁיָתוֹ שֶׁזֶּה בְּעַצְמוֹ הוּא תֵּירוּץ מַסְפִּיק לְפָנָיו. עוֹד בַּמִּדְרָשׁ רָאָה בִּירָה דּוֹלֶקֶת הִתְחִיל לִשְׁאוֹל תֹּאמַר שֶׁהַבִּירָה הַזֹּאת בְּלִי מַנְהִיג הֵצִיץ עָלָיו בַּעַל הַבִּירָה כו'. הָעִנְיָן בָּזֶה כִּי כַּאֲשֶׁר הִתְחִיל אַבְרָהָם אָבִינוּ לְהִתְבּוֹנֵן בְּהַשִּׁינּוּיִים אֲשֶׁר חֲלִיפוֹת עָבְרוּ עַל הָעוֹלָם בְּדוֹר הַמַּבּוּל וּבְדוֹר הַפַּלָּגָה אָז בָּא לְהַרְעִישׁ בְּלִבּוֹ לְהָבִין מִי בָרָא אֵלֶּה, וֶהֱשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב כִּי דֶּרֶךְ אוּמּוֹת הָעוֹלָם כְּשֶׁרוֹאִין אֵיזֶה שִׁינּוּי בְּהַהַנְהָגָה אָז יַתְחִילוּ לָשׁוּב מִדַּרְכָּם וְיִרְצוּ לְהָבִין, אֲבָל כְּשֶׁהָעוֹלָם מִתְנַהֵג עַל פִּי דֶּרֶךְ הַטֶּבַע אָז אֵין מֵהֶם שָׂם עַל לֵב לְהָבִין, כִּי זֹאת אֵינָם מַאֲמִינִים בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר גַּם דֶּרֶךְ הַטֶּבַע הִיא בְּיָדוֹ בְּכָל רֶגַע וּבִלְעָדוֹ אֵין שׁוּם דָּבָר שׁוֹלֵט. אֲבָל חֵלֶק יַעֲקֹב לֹא כְאֵלֶּה כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא, הַיְינוּ שֶׁיִּשְׂרָאֵל מַאֲמִינִים שֶׁלּוּלֵא שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ סוֹבֵל הָעוֹלָם לֹא נִתְקַיְּמָה אַף רֶגַע, וְזֶה כְּשֶׁרָצָה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לְהַשִּׂיג אֶת בּוֹרְאוֹ עַל פִּי שִׁינּוּי הַטֶּבַע אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֶךְ לְךָ הַיְינוּ לְחֵלֶק יַעֲקֹב שֶׁתַּכִּיר אַף בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע אֶת גְּדֻלַּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ. הַיְינוּ מִמְּקוֹמְךָ. לַאֲשֶׁר אאע"ה הָיָה מְדוּגָּל מְאֹד בְּכָל הָעוֹלָם בְּרוֹב חָכְמָתוֹ כִּי לֹא הָיָה בָּעוֹלָם חָכָם כָּמוֹהוּ יוֹדֵעַ בְּכָל הַחָכְמוֹת כְּמַאֲמַר (המדרש) [גמ' יומא כ"ח:] אִצְטַגְנִינוּת יְתֵירָה הָיְתָה בְּלִבּוֹ, וְהוּצְרַךְ לָזֶה בְּיַעַן כִּי הוּא הָיָה הַכְּלִי הָרִאשׁוֹנָה שֶׁעַל יָדוֹ גִּילָּה הקב"ה שְׁכִינָתוֹ בָּעוֹלָם נֶגֶד זֶה נֶאֱמַר לוֹ "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ". "וּמִמּוֹלַדְתְּךָ" הַיְינוּ מֵהַהֶרְגֵּל שֶׁלּוֹ, וְזֶה נִתְנַסָּה בְּפָ' וַיְהִי רָעָב כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּ' סוֹפְרִים [פרק כ"א הלכה ט'] שֶׁמַּאֲכָלוֹ הָיָה נֶגֶד ע"ד אֲנָשִׁים וְהָיָה הַצִּיוֻּי מֵהַש"י לְבָרֵר לוֹ בִּבְרִירִין הָאֲכִילָה שֶׁלּוֹ כִּי תּוֹלְדוֹתָיו שֶׁל אאע"ה אֲכִילָתָם מִמָּקוֹם קָדוֹשׁ כִּי מִיּוֹצְאֵי חֲלָצָיו יֵצְאוּ כֹּהֲנִים שֶׁאוֹכְלִים רַק קָדְשֵׁי שָׁמַיִם. "וּמִבֵּית אָבִיךָ", הַיְינוּ שֶׁלֹּא תַבִּיט רַק לְפִי רְאוּת עַיִן אַךְ תַּבִּיט לַשּׁוֹרֶשׁ, וְזֶה נֶגֶד פ' "הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי" שֶׁאָמַר לְלוֹט כִּי לוֹט הָיָה חָכָם וְדוֹמֶה בִּקְלַסְתֵּר פָּנִים לְאַבְרָהָם, הַיְינוּ בְּכָל הָעִנְיָנִים עָשָׂה מַעֲשִׂים כְּמוֹ אַבְרָהָם, וְעַל הַמַּעֲשֶׂה לֹא הָיָה נִיכָּר שׁוּם חִילּוּק בֵּינוֹ לְבֵין אַבְרָהָם, אַךְ הַש"י בְּעַצְמוֹ צָפָה וְהֵרִיחַ אֶת מַעֲשָׂיו שֶׁאֵינָם טוֹבִים וְשָׁלַח הֶאָרָה בְּלֵב אַבְרָהָם שֶׁיִּפָּרֵד מֵעָלָיו וְלֹא יַשְׁגִּיחַ עַל חָכְמָתוֹ וְעַל מַעֲשָׂיו, שֶׁאֵינָם מֵעוֹמֶק לִבּוֹ, וּכְמוֹ שֶׁמְּבוֹאָר בַּגְּמָ' ע"פ (הושע י"ד,י') "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם" וְדָרְשִׁינַן בַּגְּמָ' (נזיר כ"ג.) עַל לוֹט וּבְנוֹתָיו "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה'", אַף שֶׁכְּפִי הַנִּרְאֶה הָיָה לָהֶם חֶמְדָּה כְּמוֹ לוֹט אֲבִיהֶם וְהַש"י הֵעִיד כִּי אֵינָם כְּחֶמְדַּת אֲבִיהֶם, וְאַף שֶׁעָלָה חִינּוֹ בְּעֵינֵי אַבְרָהָם לְהִתְחַבֵּר עִמּוֹ, וְהַש"י צִוָּה אוֹתוֹ לְהַרְחִיקוֹ מֵעָלָיו. "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", זֹאת הִיא כְּנֶגֶד פָּרָשַׁת מְלָכִים, כִּי בְּשָׁם הֶרְאָה לוֹ הַש"י כָּל הַסּוֹדוֹת וְאַף כִּי עַל הַמַּעֲשֶׂה לֹא הָיָה רָאוּי לְהַצִּיל אֶת לוֹט כִּי נוֹלְדוּ מִמֶּנּוּ אח"כ הָאוּמּוֹת הַמְּעִיקִים לְיִשְׂרָאֵל וּמָה גַּם כִּי נִצְטַוּוּ שֶׁלֹּא יָבֹא עַמּוֹנִי וְכוּ' וְנִרְאֶה שֶׁלֹּא נִמְצָא בָּהֶם שׁוּם טוֹב לְקָרְבָם לְיִשְׂרָאֵל, וְהֶרְאָה לוֹ הקב"ה כִּי נְקֵבוֹתֵיהֶם מוּתָּרוֹת מִיָּד וּמֵאִתָּם יָצָא מַלְכוּת דָּוִד וּשְׁלֹמֹה וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שֶׁלֹּא הָלַךְ לְהַצִּיל בִּלְתִּי הַשְּׁתֵּי פְּרֵידוֹת טוֹבוֹת (בבא קמא ל"ח:). "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל" הוּא נֶגֶד פָּרָשַׁת אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ שָׁם בְּשׂוֹרוֹת הַבָּנִים. "וַאֲבָרְכֶךָ" הוּא נֶגֶד פָּרָשַׁת יִשְׁמָעֵאל. "וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ" הוּא נֶגֶד הוֹסָפוֹת ה' עַל שְׁמוֹ כִּי לְאַבְרָהָם נִתּוֹסַף ה' רִאשׁוֹנָה מִשֵּׁם הוי"ה, הַיְינוּ דְּבֵקוּת לְחַיֵּי עוה"ב וּלְיוֹסֵף נִתּוֹסַף ה' אַחֲרוֹנָה הַיְינוּ חָכְמוֹת הִתְנַהֲגוּת עוה"ז כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (בראשית רבה פרשה פ"ט,ח') לְכָל אוּמָּה מַעֲמִידִין ה' חֲכָמִים. "וֶהְיֵה בְּרָכָה" הַיְינוּ שֶׁתִּהְיֶה כְּלִי קִיבּוּל לְקַבֵּל כָּל זֹאת בְּכָל פַּעַם יוֹתֵר וְיוֹתֵר וְזֹאת הִיא נֶגֶד פָּרָשַׁת וַיֵּרָא אֵלָיו.

“And God said to Avram, get yourself from your country ….” (Bereshit, 12:1) It is written (Yesahya, 44:3), “When I will pour water on the thirsty, and drip moisture on the dry lands, thus I will pour My Spirit ….” Avraham Avinu began to investigate and seek after the own source of his life, for he realized that it is inconceivable that all the lusts of this world could be called true life, for all worldly desires and lusts only serve to remove the numerous anxieties and obstacles we face. Then once all anxieties are negated, what will be the true core of life upon which the world was created? Concerning this God said to him, “Lech L’cha,” move yourself forward, meaning to yourself, to your true source, for truly all the matters of this world cannot be termed “life,” and the main point of life you shall find in yourself. “You will rejoice in God, in the holy One of Israel you will glory” (Yesahya, 41:16), this is the life. On this it is written in the Midrash (Bereshit Rabba, Ch. 39:1), “Rabbi Yitzchak said a parable. A traveler was passing from place to place, and saw a city burning in flames. He said, ‘shall you say that this city has no master?’ The master of the city glanced upon him and said, ‘I am the master of the city.’ So it was that since our forefather Avraham said, ‘shall you say that this world has no master?’ the Holy One, blessed be He, glanced upon him and said, ‘I am the master of the world.’” At first glance it would seem that the Midrash should have said “He looked unto him,” and not “upon him.” However, when our forefather Avraham saw the actions of the generation of the tower of Babel (who thought they could overthrow God Himself), which is the meaning of the city burning in flames, it was a great wonder in his eyes, and his soul was disturbed from pondering who could create this. Then the master of the city glanced upon him, meaning that the Holy One, blessed be He, answered him, “Do you not see on your own that the whole world is not stumped by this difficulty, and there is not one among them who considered asking who made this. Yet for you it is a wonder. In being so disturbed by this you may estimate that certainly there must be a Creator who suffers the entire world and fills the entire world, and He is the one who awakened your heart to this.” And this is the specific use of “upon you,” meaning that from your very question you yourself managed to come up with a sufficient answer. More on the same Midrash. “He saw a city burning in flames, and began to ask, ‘could it be that this city has no master?’ So the master of the city glanced upon him ….” Concerning this, when Avraham Avinu began to contemplate the great changes that swept the world with the generation of the flood and the generation of the tower of Babel, he then became deeply agitated and had to understand who created these. The Holy One, blessed be He, answered him that the portion of Jacob was different from the rest of the world. It is the way of the nations that when they see a major change in the management of the world, then they begin to amend their ways and want to understand the reason for the change. Yet when the world runs according to the way of nature (without any apparent changes), then none among them take it upon themselves to understand, for they do not believe in God to the extent that the ways of nature are also in His hands. They do not know that without Him nothing has dominion in the world. Yet the portion of Jacob are not like these, for we recognize that He has formed all, meaning that Israel believes that were God not to suffer the world (and all its imperfections), then nothing would be able to exist even for a moment. Thus it is, when Avraham Avinu wanted to apprehend his Creator based on changes in the natural order, God said to him, “Lech L’cha, go forward,” to the portion of Jacob who recognizes that even the natural order of things are a product of God’s greatness. “Go away from your land ….” (Bereshit, 12:1) Meaning, from your place. Avraham Avinu was renowned throughout the entire world for his great wisdom, and there was no other sage like him knowledgeable in all manners of wisdom, as the Midrash states (Gemara Yoma, 28b), “his heart possessed a great knowledge of astronomy [and astrology. All the kings of the east and west would arrive early at his door to inquire about the constellations. See Rashi ad. loc.].” There was a need for this since he was the first vessel that the Holy One, blessed be He, used to reveal His presence in the world, and corresponding to this He said, “Go away from your land [and reveal this new consciousness in the world].” (The verse continues) “And from your place of birth,” in other words, to get away from his habits, and in this he was tested with the incident, “and there was a famine …” (Bereshit 12:10). This is as it is written in the small tractate Sofrim (Ch. 21, halacha 9), “[Avraham was as tall as seventy-four men] and he ate as much as seventy-four men.” This command of God was in order for to thoroughly refine the way he ate, for the later generations of Avraham Avinu would eat in a place of holiness, as among his descendants would be the Cohanim in the Holy Temple who ate only from the kodshei shamayim, the holy sacrifices. “From your father’s house.” In other words, not to look at the way things seem at first glance but rather into the root of the matter. This corresponds to the whole incident of “please separate from me,” which he said to Lot (to resolve the conflict between the shepherds of Avraham and the shepherds of Lot). Lot was very similar to Avraham in appearance, which means that in any situation Lot acted like Avraham (on the surface). Then God Himself looked and “smelled” his actions, which were not good, and accordingly enlightened Avraham’s heart so he knew he had to separate from him, not to heed his wisdom or actions, for they are not coming from the depth of his heart. This is like the Gemara’s explanation of the verse (Hoshea, 14:10), “Who is wise and will understand these things? Who is brilliant enough to know them? For the ways of God are direct and honest …” (Nazir, 23a), “concerning Lot and his daughters, ‘for the ways of God are straightforward.’” Even though it seemed that they had lust like their father Lot, God testified that it was not like the lust of their father, and even though it was favorable in Avraham’s eyes to be connected to Lot, God commanded him to distance himself from him. “To the land which I will show you” corresponds to the section dealing with the wars of the Canaanite kings, for there God showed him all the secrets. It would seem that he should not have saved Lot, for the nations that would later oppress Israel would come from his descendants, and further we are commanded, “an Ammonite shall not enter into congregation …” It seems as if nothing good would come out of their association with Israel. The Holy One, blessed be He, showed him that their women would be permitted immediately, and from their offspring would come the kingdom of David and Shlomo, as is explained that he only went to save two “virtuous fledglings” (Ruth and Naomi, compared to the fledglings that a woman who gave birth would offer in the Temple. Lot’s daughters would give birth to Moab, and thus Ruth, and then King David’s line. Baba Batra, 38b). “And I will make you a great nation” corresponds to the section that announces that he will have children, where it says, “I will be a shield for you.” “And I will bless you” corresponds to the section on Yishmael. “And I will make your name great” corresponds to the additional Hei added in his name. The first Hei in the Tetragrammaton was added to Avraham’s name, and it signifies cleaving to the life of the world to come. Whereas added to Yoseph’s name (Yehoseph) was the second Hei in God’s name, which signifies the wisdom of conduct in this world, as is said in the Midrash (Bereshit Rabba, Ch. 89:8), “five [hei] sages are established in each nation.” “And it shall be for a blessing” means that he will be a vessel of reception to receive more and more each time, and this corresponds to the beginning of the next Parsha, “Vayeira eilav,” “And God appeared unto him.”

ברש"י ומד' למה לא גילה לו מיד כו' פשוט כי זה עצמו בחי' א"י. להבטל בכל החושים והרצונות רק לרצון השי"ת כמ"ש לך לך מארצך כו'. דהיינו כל התדבקות חיצוניות להשליך הכל עבור לראות רצונו ית' ואז נתגלה רצונו להאדם. והכלל כי זה צריך להיות תמיד רצון האדם רק לשמוע ולקבל מה שא"י שאין שיעור לידיעתו ית' כראוי להיות בטל יותר ויותר תמיד. וזהו שמעי בת וראי כו' שתמיד צריך להיות בבחי' ראי' והסתכלות והאזנה לקבל מה שלמעלה מהשגתו ע"י ביטול שכלו וידיעתו עתה: ובמדרש ראה בירה דולקת כו' שמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל דולקת כמו דלקת אחרי שראה שכל העולם נמשך אחר נקודה אחת כו' וכן איתא בזוה"ק והוא כנ"ל שכל דבר. קיומו. הביטול והדיבוק למה שלמעלה עד שהכל בא אל הנקודה האמיתית מהשי"ת שמחי' כל. ונקודה זו רצה אברהם אע"ה לראותה איך נותנת חיים לכל הנבראים שלא להיות נפרדים אף שהם בעוה"ז. וע"י הביטול לך לך כו' זכה לראותה. וכן גם עתה בש"ק שכל אדם משליך כל עניני החול ומקבל על עצמו עמ"ש שהוא בחי' שבת לשבות מכל מעשה קטן וגדול נתגלה באמת כמ"ש וראו כו' כי שם ה' נקרא כו': רמב"ן הקשה שנאמר לך לך בלי שנזכר מקודם חיבתו. ובזוה"ק נראה כי זה עצמו השבח ששמע זה המאמר לך לך שנאמר מהשי"ת לכל האנשים תמיד כמ"ש וי לאינון דשינתא בחוריהון ואאע"ה שמע וקיבל. וממילא נקרא רק הדיבור אליו כי הלא לא נמצא מיוחד לשמוע. רק הוא אבל בודאי זה השבח בעצמו שהי' מוכן לקבל המאמר:

ונראה לפרש, דמתחילה היה לו מדריגה גדולה בעולם העליון הנקרא 'עץ החיים', ומזה הטעם ציוהו השי"ת שמעץ החיים יאכל, כדי שישאר בקדושתו לעולם, ומעץ הדעת טו"ר נצטווה שלא יאכל, שהם עולמות התחתונים כדי שלא יתגשם, ואח"כ כשאכל מעץ הדעת טו"ר נפל ממדריגה העליונה ונתגשם, לכן ציווהו השי"ת שלא יאכל מעץ החיים, שכיון שכבר נתגשם והיה בהם טו"ר, ואין ראוי לנגוע בעץ החיים עד שיעלה ממדריגה תחתונה לעליונה בהדרגה, והיוצא מזה שאחר חטא אדם הראשון צריך האדם לעבוד להשי"ת בהדרגה, ממדריגה תחתונה לעליונה.

והיה ברכה (בראשית יב, ב). הכלל י"ה רמז על השם יתברך ו"ה על ישראל ועד אברהם לא היה שיעורר השפע מלמעלה והיה השפע מן ה' לבדו נמצא השם י"ה קודם ו"ה משבא אברהם והיה התעוררות השפע מלמטה נמצא ו"ה קודם י"ה. וזהו והי"ה ברכה. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה מב) והיה הוא שמחה, כלומר ו"ה קודם י"ה נרמז על התעוררות התחתון: בפסוק בית אל מים והעי מקדם (בראשית יב, ח). כי ידוע שצריך להצדיק להיות דבוק תמיד באין וזו ביטול במציאות מחמת גודל היראה ופחד מהבורא ברוך הוא ותיבת (והעי) הוא מלשון עיי השדה וכשהצדיק הוא דבוק באין משם הוא מביא השפעות רצון וברכה לכל העולם כולו. וזו פירוש הפסוק בית אל מים והעי מקדם, רצה לומר שמקודם צריך להיות דבוק באין וזו בחינת עי מקדם הוא קדמונו של עולם ואחר כך כשהצדיק הביא השפעה לעולם בחינה זו נקרא בית אל מים ודוק. וזהו כוונת מלת שא"ה משם ע"ב מלשון שאיה ושממה, רצה לומר שהצדיק צריך להיות דבוק באין ולהיות בטל במציאות ואחר כך מביא כל הברכות לעולם. וזה שכתוב אחר כך ואברם כבד מאוד במקנה ובכסף ובזהב ודו"ק: ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה (בראשית יב, ט). ביאורו כך, לשון נגבה הוא מלשון (יהושע טו, יט) כי ארץ הנגב נתתני דעכסה שפירושו מנוגב. ובאמת הנגבה הוא דרום מורה על מדת חסד, אך כי גם במים יש מדת קר ולח דהיינו הרכבה שלו וקר יורה על הצמצום ולח מורה על התפשטות ולפי זה מלת נגבה רומז על אלו שתי הדרכים שאמרו דהיינו קר ולח. והענין שאברהם אבינו עבד את הבורא ברוך הוא במדת אהבה אך האהבה האמיתית הוא שצריך להתפשט מכל המדות שלו ולעבוד את השם יתברך בכל אבריו ותנועותיו ולא ישאיר לעצמו כלום. והנה זהו עצם הצמצום שמתפשט מעצמותו ונכנס באהבת הבורא יתברך. וזהו עצם ההרכבה כנ"ל. וזהו כונת הכתוב ויסע אברם הלוך ונסוע, דהיינו שנסע ויצא מעצמותו ונתפשט והלך לאהבת הבורא והיינו הנגבה ודו"ק היטב:

‎Genesis 12,2. “and be a blessing!” The letter ‎י-ה‎ in the word ‎והיה‎ is ‎an allusion to G’d, whereas he letters ‎ה-ו‎ are an allusion to the ‎Jewish people. As long as Avraham had not existed, there had not ‎been a human being who tried to “awaken” G’d’s largesse to be ‎dispensed in the lower regions of the universe. G’d’s largesse, ‎when it was dispensed for the good of mankind, owed this ‎exclusively to the Creator’s goodwill. As soon as Avraham became ‎active on earth, there were deeds on earth that “awakened” G’d ‎to dispense His largesse as a result of acts performed by His ‎creatures. In other words, prior to Avraham, G’d’s name could be ‎spelled in the order of ‎י-ה-ו-ה‎, whereas this order had now been ‎reversed and His name could be spelled as ‎ו-ה-י-ה‎. This is what the ‎author of Bereshit Rabbah 39,11 had in mind when he said ‎that the meaning of the word ‎והיה‎ is equivalent to the meaning of ‎the word ‎שמחה‎, joy, i.e. there had not been any joy on earth prior ‎to the appearance of Avraham on earth. The reversal of the ‎sequence of the letters ‎ו-ה‎ hints at this largesse having its origin ‎in the lower, rather than the celestial regions. [I have not found a ‎reference to ‎שמחה‎ joy, in our versions of this Midrash. Ed.]‎ Genesis ‎12,8. “Bet-El to the west and AI to the east;” it is ‎understood by the Kabbalists that the tzaddik must always ‎remain attached to the ayin, ‎אין‎, i.e. to a negation of that ‎which is primarily physical, ‎יש‎ or known as “reality,” in our ‎parlance. He is able to ignore such “realities” due to his awe for ‎the Creator; the word: ‎והעי‎, is a variation of ‎עי השדה‎, “ruins in the ‎field;” (Micah 1,6). When the tzaddik is attached to this ‎אין‎, ‎he is able to draw down to our physical universe goodwill and ‎blessings from the celestial domain of the universe. Our verse ‎illustrates the concept of how a man of the caliber of Avraham is ‎able to be a source of good for the entire human race. [The ‎author’s approach to our verse is again based (in my opinion) on ‎the implied question of why the Torah would bother to inform us ‎about such apparently irrelevant details about locations, details ‎which we read in public year after year for over 3700 years. ‎Compare author’s commentary on the measurements of Noah’s ‎ark. Ed.] The moral/ethical message of the verse is that in order ‎to enjoy the benefits available in this terrestrial part of the ‎universe, one must first make certain that one maintains close ‎links with the celestial parts of the universe, which is the source ‎of these benefits. What was considered a ruin, ‎עי‎, before the ‎tzaddik had established close ties with the celestial domain, turns ‎into ‎בית אל‎, a “house of G’d on earth,” after he has done so. The ‎Torah confirms this a few verses later after Avraham returns from ‎Egypt, when he is described as very rich in livestock, silver and ‎gold. (Genesis 13,2)‎ Genesis ‎12,9. “Avram journeyed ‘southward’ in stages.” In order to ‎understand the significance of this verse we must remember that ‎the meaning of the word ‎נגב‎, becomes clear from Joshua 15,19, ‎where Calev is reported as giving his daughter Achsah to whom ‎he had given some land in the southern district of Yehudah, an ‎additional source of irrigation in response to her plea; the ‎‎negev was known already then as a semi arid region. The ‎expression: ‎מנוגב‎, taken from the word ‎נגב‎, means “dried out, ‎lacking in moisture.” In fact, ‎נגב‎ is identical with ‎דרום‎, an allusion ‎to G’d’s attribute of ‎חסד‎, loving kindness. When the word ‎נגבה‎ is ‎used in our verse instead of the word ‎דרומה‎, which in common ‎parlance means the same thing, the reason is that the Torah ‎wished to draw the reader’s attention to the blessing inherent in ‎the word ‎נגב‎. Water, though generally perceived as a blessing, a ‎necessity, also has a down side, as we are all aware of. When the ‎word ‎נגב ‏‎ is used for “south,” this implies that water flowing there ‎is an unmitigated blessing. The moisture mixed with the natural ‎characteristic of ‎נגב‎ results in a perfect blend of two elements. ‎The Torah reports here that Avraham understood how to blend ‎service of the Lord with being of service to the people among ‎whom he lived. He knew how to “get out of his skin,” and to ‎spread the generous nature of which he was possessed far and ‎wide. In doing so, he served his Creator with his entire ‎personality. [Some of these words are my own. Ed.]‎

תחילת בחי' אברהם כתיב לך לך כי הוא נקרא אדם כמ"ש ז"ל על האדם הגדול בענקים ואדם נקרא מהלך ואיתא בנח כתיב את אלקים התהלך נח ובאברהם התהלכתי לפניו שסדר העולם הי' נתקן מעט מעט כמו ילד בקטנות א"י להלוך ואח"כ בא לידי גדלות ומלמדין אותו להלוך בפ"ע. כמו כן באברהם התחיל בחי' הגדלות וזהו הנסיונות לך לך שילך בעצמו ואז התחיל ב' אלפים תורה. כי התורה ניתנה רק לבנ"י שנק' אדם אתם ונקראת דרך לפי שהיא מלמדת למהלכים לידע דרך הישר. והאדם שנשתלח בעוה"ז לילך ולתקן כל המקומות ולהוציא מהם הניצוצות קדושות וזה הי' כל תהלוכות אאע"ה ממקום למקום ואח"כ למצרים כמ"ש ז"ל שהי' הכנה לבנ"י וכתיב כבד מאד במקנה בכסף וזהב שהעלה הרבה נ"ק משם. כסף וזהב רומז לאהבה ויראה שהי' עליותו משם בדחילו ורחימו לשם שמים לכן ניתקן הכל. ובלוט לא כתיב כסף וזהב רק וגם ללוט הי' צאן כו' ולכן בא לוט אחר הנסיעה ממצרים לידי חטא שלא הי' בדחור"ח כראוי. ורמז וגם ללוט כמ"ש במצרים וגם ערב רב כו' ובבנ"י כתיב ויוציאם בכסף וזהב כנ"ל לכן אין בשבטיו כושל שאלה הניצוצות קדושות שבאו ממקומות הסט"א צריכין שמירה רבה שלא להביא מכשולות אח"כ על ידיהם: בפסוק והאמין בה'. איתא בזוה"ק כשא"ל הקב"ה צא מאצטגנינות שלך כמו שדרשו ז"ל בפסוק ויוצא אותו החוצה כדין והאמין בה' ע"ש. שמיד יצא אברהם אע"ה מכל דרך הטבע והמזל ונתעלה להיות נמשך אחר הנהגת הקב"ה וזה הי' דבר גדול לכן כתיב ויחשבה לו צדקה ולכן כרת עמו הברית אח"כ וכ"כ ומצאת את לבבו נאמן וכרות עמו הברית. ובאברהם נתקיים מי הקדמני ואשלם. כי באמת בני ישראל הקב"ה נתן להם זה הדרך בכח הברית מילה כמ"ש מי יעלה לנו השמימה. ובכח זה כתיב ביוסף וינס ויצא החוצה. אבל אברהם אע"ה קודם המילה לא הי' נמצא דרך בגוף איך להעלות אותו מן התלבשות הטבע רק מרוב אמונה שבו וז"ש ומצאת את לבבו. שב' לבבות הם יצ"ט ויצה"ר. וכדי לאהוב ה' בשני לבבות נתן לנו הקב"ה ברית מילה שהוא למול ערלת הלב של היצה"ר בכח הברית. אבל אברהם אע"ה בב' לבבות האמין בו ית' והוא מציאה גדולה שמצא הקב"ה בעולם וכן דרשו חז"ל בפ' לבבתני באחד כו' שהוא על אאע"ה כו'. ובזכות זו כרת עמו הברית ונתן לו ולזרעו עצה איך למול ערלת הלב כנ"ל: בפסוק התהלך לפני והיה תמים. פרש"י שנמסר לו ה' איברים שאינם ברשותו של אדם והוא בגמ' דנדרים. משמע שע"י המילה נעשין בני חורין להיות האיברים ברשותו ובמדרש איתא תמים הוא הסרת הערלה שהוא מום ע"ש. והענין הוא כי ע"י החטא שנתערב טו"ר לכן יש כתנות עור על האדם אבל בברית מילה מסתלק התערובות וע"י הסרת הערלה והמום מאבר אחד הוא ללמד על הכלל כולו כל גוף איש הישראלי. וזה הענין ג"כ בשבת שנק' נחלה בלי מצרים. כי כל הארה הבאה לעולם באה עמה הסתר וקליפה מטעם תערובות טו"ר שנעשה בכל העולמות אבל בשבת הוא נחלה בלי מצרים דסט"א ערקית ויכולין לקבל הקדושה בלי הסתר ולכן נקראת מתנה טובה בלי תערובות רע הואיל והיא מבית גנזיי שאין שם שליטת סט"א וזה שהוא מעין עוה"ב עלמא דחירות לכן בכל יום כתיב ויהי ערב ובוקר שלכל הארה יש הסתר כנ"ל ובשבת לא כתיב ערב. וכמו כן בברית מילה היא נחלה בלי מצרים בהסרת הערלה ולכן כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנאמר ועמך כולם צדיקים פי' שע"י ברית מילה זוכין לחירות כנ"ל. ואמרו כל ישראל יש להם חלק כי כפי שמירת הברית כל כך חלק יש להם בעוה"ב ובודאי כל איש ישראל נקרא שומר הברית אבל אין יד כולם שוה בשמירה זו:

בעצם היום הזה נימול אברהם וגו'. להבין הקושיא שנזכר בספרים מפני מה לא מל אברהם א"ע קודם מאחר שקיים כל התורה כולה עד שלא ניתנה ואפילו עירובי תבשילין. ולהבץ זה צ"ל תחלה ענין המילה דהנה כתיב לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת הוי"ה. והענין דהנה תחלה כתיב ומלתם את ערלת לבבכם וכתיב ומל ה' אלקיך את לבבך ופי' שיש ב' בחי' מילה האחת היא מלמטה למעלה שצריכים אנו למול את ערלת הלב והוא ענין התשובה כמ"ש ושבת עד הוי"ה אלקיך בקיום התורה ומצות וארז"ל אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין. ואחר קבוץ גליות כתיב והביאך אל הארץ והטיבך כו'. והוא המילה שמלמעלה למטה ומל ה' את לבבך (וזהו והטיבך מאבותיך בחי' מה רב טובך אשר צפנת כו' כי במשה שנולד מהול כתיב ותרא אותו כי טוב הוא כו') והיינו שבחי' מילה ראשונה שמלמטה למעלה היא אתעדל"ת והאתעדל"ע הוא הגלוי בחי' ומל ה' את לבבך כו'. והנה על מילה שניה הזאת שיהיה לאחר קבוץ גליות ולאחר קיום התורה כולה כתיב מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה שהיא למעלה מבחי' התורה כי על התורה נאמר לא בשמים היא שהיא נשפלת למטה דוקא וכנז' בגמ' שא"ר יהושע אין משגיחין בבת קול מפני שאין התורה בשמים כ"א למטה הימנה ונק' תורת הוי"ה כי שם הוי"ה יו"ד צמצום ה' התפשטות ו' המשכה כו' שעי"ז נמשכה למטה אבל מילה הנ"ל היא למעלה משם הוי"ה עד שהיא בר"ת ושם הוי"ה הוא בס"ת וע"כ היא מבחי' ומדרגת השמימה. ולמעלה מבחי' התורה שנשפלה למטה מבחי' שמים אלו. וע"ז ארז"ל גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות. פי' גדולה מילה היא בחי' המילה הגדולה שמלמעלה למטה (ע' במק"מ על הזוהר ח"ג דרל"ג ע"ב ובלק"ת פ' קדושים בטעמי מצות מענין גדולה מילה) שימול ה' את לבבך ולכן נכרתה בי"ג בריתות פי' כידוע שענין הכריתת ברית הוא למעלה מן השכל והדעת ע"ד ב' אוהבים שעושים כריתת ברית להיות אוהבים זע"ז דהיינו שיוכרח להיות אוהבו אף אם לא היה נמשך אצלו אהבה זו אליו אח"כ מצד השכל והדעת מ"מ מכריח א"ע לאהבה בבחינה שלמעלה מהשכל והדעת. וכך כדי להיות גילוי והמשכה בחי' מילה הגדולה הנ"ל (שהוא בחי' מה רב טובך כו') הוא ע"י י"ג מדה"ר שהן למעלה מהחכמה והשכל ולכך היא למעלה מבחי' שם הוי"ה ולמעלה מבחי' תורה (כמו שי"ג מדה"ר הן בחי' שלמעלה מהתורה ולכן שם הוא סליחת עון) וע"ז נאמר עד יעבור עמך הוי"ה פי' עד יעבור בבחי' שלמעלה משם הוי"ה (וגם בי"ג מדה"ר כתי' ויעבור כו'). והנה בזה יובן ענין שאברהם קיים כל התורה כולה עד שלא ניתנה ולא קיים מצות מילה מפני שרצה להגיע לאותה מילה גדולה שמלמעלה למטה. ולכך קיים כל התורה כולה שלמטה מאותה מילה ואח"כ זכה לאותה מילה גדולה שמלמעלה. וז"ש נמול אברהם ולא כתיב וימל א"ע כמ"ש תחלה גבי מילת ישמעאל ומקנת כספו דכתיב וימל כו' לפי שהיא המילה שמלמטה כדכתיב ומלתם את ערלת לבבכם אבל אברהם זכה לגילוי בחי' ומל ה' את לבבך ע"כ נאמר נמול אברהם כו'. וזהו בעצם היום הזה נמול פי' בעצמיות של היום הזה ויום הזה הוא היום שכולו ארוך שכולו טוב כו'. והעצמיות של היום הזה היינו אותו הגילוי הגדול שיהי' לע"ל גילוי בחי' רב טובך וזהו שכולו טוב וכשנתגלה לו בחי' העצם של היום הזה אז נמול אברהם כו':

וְלִהְיוֹת בְּחִינַת תְּשׁוּבָה זוֹ בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז מֵעוּמְקָא דְלִבָּא, וְגַם שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ תִּהְיֶה בְּתוֹסֶפֶת אוֹרָה וְשִׂמְחָה – כַּאֲשֶׁר יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ דַּעַת וּתְבוּנָה לְנַחֲמוֹ מֵעִצְּבוֹנוֹ וִיגוֹנוֹ, לֵאמֹר כַּנִּזְכָּר לְעֵיל: ״הֵן אֱמֶת כוּ׳״, ״אַךְ אֲנִי לֹא עָשִׂיתִי אֶת עַצְמִי. וְלָמָּה עָשָׂה ה׳ כָּזֹאת, לְהוֹרִיד חֵלֶק מֵאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, הַמְמַלֵּא וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין וְכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב, וְהִלְבִּישׁוֹ בְּ״מַשְׁכָּא דְחִוְיָא״ וְ״טִפָּה סְרוּחָה״? אֵין זֶה, כִּי אִם יְרִידָה זוֹ – הִיא צוֹרֶךְ עֲלִיָּה, לְהַעֲלוֹת לַה׳ כָּל נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁמִּקְּלִיפַּת נוֹגַהּ וְכָל לְבוּשֶׁיהָ, הֵן בְּחִינוֹת מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁלָּהּ, עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתָן בְּמַעֲשֵׂה דִּבּוּר וּמַחֲשֶׁבֶת הַתּוֹרָה [וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן עִנְיַן הַעֲלָאָה זוֹ בַּאֲרִיכוּת, אֵיךְ שֶׁהִיא תַּכְלִית בְּרִיאַת הָעוֹלָם], וְאִם כֵּן אֵיפוֹא, זֹאת אֶעֱשֶׂה וְזֹאת תִּהְיֶה כָּל מְגַמָּתִי כָּל יְמֵי חֶלְדִּי – לְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְנַפְשִׁי, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״אֵלֶיךָ ה׳ נַפְשִׁי אֶשָּׂא״, דְּהַיְינוּ, לְקַשֵּׁר מַחֲשַׁבְתִּי וְדִבּוּרִי – בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וְדִבּוּרוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְהֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ, וְכֵן מַעֲשֶׂה – בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת. שֶׁלָּכֵן נִקְרֵאת הַתּוֹרָה ״מְשִׁיבַת נָפֶשׁ״, פֵּירוּשׁ – לִמְקוֹרָהּ וְשָׁרְשָׁהּ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״פִּקּוּדֵי ה׳ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב״:

The quality of this repentance will be stronger and more intense, from the depth of the heart, and likewise the joy of the soul will be with an added measure of light and joy, when he will reflect in his heart with knowledge and understanding to console himself from his distress and sorrow, saying, as above: “Truly and without a doubt…”—“but it was not I who created myself. Why, then, has G–d done such a thing, to cause a portion of His light, blessed be He, which fills and encompasses all worlds, and before Whom everything is of no account, to descend and to be clothed in a ‘serpent’s skin’ and in a fetid drop? It cannot be otherwise than that this descent is for the purpose of an ascent—to raise up to G–d the whole vital animal soul, which is of the kelipat nogah and all her ‘garments,’ namely her faculties of thought, speech, and action, through their being enclothed in the act, speech, and thought of the Torah.” [As for the meaning of this ascent—how this is the ultimate purpose of the creation of the world—it will be later explained at length.] “If this is so, there is one thing for me to do, and this will be my sole aim all the days of my earthly life, to fully occupy therein the life of my spirit and soul, as is written, ‘To You, L–rd, I lift my soul,’ that is to say, to bind my thought and speech with His thought and speech, blessed be He, which are the very laws which have been set before us, and likewise my action—in the performance of the commandments.” For this reason the Torah is described as “restoring the soul,” i.e., [restoring it] to its source and root. Concerning this it is written, “The precepts of the L–rd are right, rejoicing the heart.”

בס"ד. מוצאי ש"פ לך לך – בחדרו – ה'תשל"ח ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, וידוע שיש בזה ב' פירושים. פירוש הא' שההליכה (דלך לך) היא מלמעלמ"ט. וכמבואר בתו"א שאברם הוא אב רם, שכל הנעלם מכל רעיון [שהוא למעלה גם מבחי' חכמה. כי חכמה (עם היותה ראשית כל הכחות פנימיים) היא בחי' גילוי. משא"כ אב רם הוא שכל הנעלם מכל רעיון. וכמבואר בהגהות וביאורי הצ"צ לתו"א שם פרטי הדרגות שבזה]. ואמר ה' אל אברם לך לך מארצך גו' שיצא אורו הנעלם לגילוי ויומשך מלמעלה למטה עד אל הארץ, בחי' מלכות.

המשמעות הפנימית של "מעשה אבות סימן לבנים", שאין זה סימן בלבד, שמה שאירע לאבות יארע גם לבניהם, אלא "מעשה אבות" עצמו הוא הגורם למה שיארע אחר כך לבנים

לך לך כו' אל הארץ אשר אראך ובמד' שמעי בת כו' המשל רואה בירה דולקת. כי השי"ת אמר לו כי כל הטעם שנברא העולם כך בבחי' טוב ורע הוא כדי לברר מעשה הצדיק כמאמר המשנה כדי לתת שכר לצדיקים כו' ויתאו המלך יפיך. וכל מה שיש הסתר יותר והאדם מייגע עצמו בימי החושך כל כך אור מתגלה אליו אח"כ וז"ש מה רב טובך כו' צפנת. וע"י שהי' נסתר בעוה"ז זוכין אח"כ לרב טוב ביותר.

במדרש שמעי בת כו' כי הקב"ה בחר באברהם אע"ה והוציאו מכלל העולם ואאע"ה הי' חפץ לקרב כל העולם אליו ית' והגם כי גם נח היה צדיק הי' בכלל העולם והוא כענין שאמרו דבר שהי' בכלל כו' ללמד על הכלל כולו יצא. אבל אאע"ה הי' כענין דבר שיצא לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש. והוא במצות מילה שנאסר לכל אדם למול זולת אם יתגייר להיות נכנס בבריתו של אברהם אבינו. ולכן אמרו שדחתה בריתו של א"א לבריתו של נח שנמסר לו דרך חדש והוא דרך התורה ולכן הבטיחו השי"ת ואעשך לגוי גדול ע"י שירא אברהם אע"ה שע"י שמתרחק מהם יתמעטו עובדי השי"ת. והראה לו כי כל העולם נברא רק בעבורו וזרעו אחריו. ולכן תמה כי למה נבראו כל אלה הרשעים והתשובה הי' כדי ליפותך שכל אלה נבראו להראות חיבת בני ישראל כשושנה בין החוחים ועיקר המכוון בבריאה הי' לבנ"י. ז"ש וכרות עמו הברית. ברית הול"ל. רק שהוא הברית המיוחד שכל העולם עומד עליו כמ"ש אם לא בריתי כו'. פי' כי בהכרח יש ענין דביקות בשורש הבריאה אל הבורא ית'. וזאת הנקודה התקשרות כל העולם בו ית' נמסר לאברהם אע"ה כמ"ש והיתה בריתי בבשרכם. ובכח זה יש לבנ"י דביקות למעלה מן הטבע. ובכח זה ניתן לו א"י שהוא ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה וכן כל השפע שבא לעולם בני ישראל מקבלין אותה בדרך מיוחד מאתו יתברך בלי צמצומים רבים. שע"ז רומז ברית מילה שכולן מקבלים ע"י הסתר. ולבנ"י ניתן רשות לפתוח השער ולהסיר המחיצה המבדלת שהיא הערלה. ולכן נכנסו בנ"י בביהמ"ק שלש פעמים בשנה יראה כו'. וכ"כ פתחו לי שערי צדק. זה השער לה' צדיקים יבואו. וכ' ויוצא אותו החוצה דרשו חז"ל למעלה מכיפת הרקיע הבט נא כו' כה יהי' זרעך כו' והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. פי' שהקב"ה הראה לו שכל בנ"י יהי' הנהגתם שלא כדרך הטבע והיא בכח המילה כמ"ש ביוסף וינס ויצא החוצה שבכח שמירת הברית יכולין לצאת ממאסר הגוף והגשמיות כמ"ש מי יעלה לנו השמימה כו'. וכיון שאברהם אע"ה עדיין לא הי' נימול והי' היציאה החוצה לפי שעה נחשב לו לצדקה שהאמין כי בנ"י יהי' להם תמיד הנהגה זו. וזה הי' בלתי הבנה רק שע"י שניתן לו המילה אח"כ נתקיים זה. ובאמת אין אמונה רק בבנ"י מאמינים בני מאמינים וקודם שנימול דכתיב בי' והאמין לכן חשבו לו לצדקה ודאי: במדרש אחות לנו קטנה אי מעמיד דברים כחומה נבנה עלי' ובמד' תנחומא נבנה עלי' טירת כסף אלו ישראל כמ"ש כנפי יונה נחפה בכסף. והוא מדתו של אברהם אע"ה שנטע אהבת ה' בלב כל איש ישראל כמ"ש מו"ז ז"ל שע"ז מברכין מגן אברהם שהשי"ת מגין על זו הנקודה שנטע אאע"ה בלב איש ישראל. ואותו התשוקה נמצא לעולם בכל איש ישראל וע"ז נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונק' טירת כסף. ונתקיים בזה מאמר חז"ל פתחו לי כחודה של מחט ואפתח לכם כפתחו של היכל ואולם. ולכן בהיות שאברהם התחיל לאחוז בזו האהבה ומסר נפשו הגם כי הי' נקודה אחת כמ"ש אחות לנו קטנה נעשה מזה חומה ובנין קבוע לדורות כמ"ש ואעשך לגוי גדול וכל בנ"י נשענין על זה כמ"ש נחפה בכסף והוא כמ"ש על כל פשעים תכסה אהבה והיא זכותו של אברהם אבינו ע"ה:

בפסוק תמים תהי' כו' כי הגוים האלה כו' ואתה לא כן כו'. הענין דאיתא מקומות שהכניס הקב"ה אותנו לשם היו גרועים ביותר. ע"ש בפ' אחרי בת"כ. וכל הע"ז וכשפים היו שביח בשם כי המקום הוא מסייע לפעולות החכמה שיש בעבט. ומזה עצמו הכניסנו הקב"ה לשם שהגם שנדע כל זה נבטל כל החכמות והפעולות כדי להתדבק בהשי"ת כמ"ש רש"י תצפה לו ולא תחקור אחר העתידות ואז תהי' עמו ולחלקו. וזה הדביקות צריך להיות יקר אצל האדם יותר מכל החכמות. לכן אחז"ל ל"ת לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות שזה הי' המכוון שבנ"י אחר שידעו כ"ז מבטלים הע"ז והכשפים. וזה העדות שמע דין בנ"י על ה' אחד כמ"ש עם זו יצרתי לי כו' אתם עדי. ז"ש ואתה לא כן נתן פי' לברר שכל זה מעשה תעתועים ולעזוב הכל רק להיות תמים לה'. ובמד' תנחומא כמו שהרים הקב"ה לאברהם למעלה מהמזל ע"ש צא מאיצטגנינות שלך כו'. פי' דאיתא בזוה"ק פ' לך לך שאחר שאאע"ה עסק בחכמת הטבע והשתוקק להשיג אמיתת הבורא אמר לו לך לך כו'. שכן הסדר לחפש בדעת כפי היכולת ואח"כ לבטל כל הדעת כדי להשיג אמיתות דבר ה' ואז זוכין לנבואה כמ"ש אח"ז נביא מקרבך כו' עי"ז שתהי' תמים כנ"ל:

בפ' לך לך ביאור סוד אותיות א"ב וגו' ומנצפ"ך שיורד אות א' מהחיות כו' ומלובש במנצפ"ך שהוא דינין צריך להעלותן ואות ל' הוא כ"ו ואות ך' הוא סוף מנצפ"ך כו' וזהו ענין תחיית המתים ומשיח שהוא בסוד הדעת והוא סוד עה"ב והנה ע"י מעשי האדם הממשיך על עצמו בעה"ז ע"י בינה שלו שמבין לעשות כל מעשיו בבינה ודעת כו':

מילה אותיות מל י"ה: בסה"מ תרל"ג ח"ב ע' ת בשם ת"ז תי' כב. טעמי המצות להאריז"ל פ' לך לך סוד מצות מילה ופריעה. בלקו"ת פנחס עט, ג מציין לכאן.