Aish Kodesh on the Weekly Parsha

אבל נודע ממדרש רבה (בראשית פרשה ה׳) שאל שדי הוא שאמר לעולמו די שאלמלא אמר די היו נמתחין והולכין, מה שהי׳ אז בעת בריאת העולם אין לנו השגה, אבל לעניננו מרמז כי ד' ברא את העולם כדי שתתגלה מלכותו ית׳ על ידי העולם וכיון שד׳ ברא את העולם שיתנהג בסיבה ומסובב ודרך הטבע לכן יש לפעמים שהעובדות נמתחין והולכין מתאחרים ושוהים עד שהישועה באה, ומלכותו ית׳ מתגלה, למשל כשד׳ מרפא לחולה מתגלה ישועתו ומלכותו ית׳ עי״ז אבל כיון שהישועה והרפואה מתלבשת בסיבות לכן באה ע״י איזה סם, ע״י איזה רופא, וצריך הרופא לבוא וצריכים להביא את הסם, והדבר נמתח והולך, אבל כשח״ו החולה כ״כ בסכנה עד שלא יכול להתקיים עד שיהיו נמתחין והולכין, אז אומר הקב״ה די להמתיחה וההמשכה, רק תיכף ומיד יושע ומלכות שמים יתגלה, וכן הוא גם בשאר ישועות, כשאין ישראל יכולין לעמוד בצרותיהם עד שזה יכבוש וזה ינצח אומר הקב״ה די להמתיחה ומיד יושעו. והנה יעקב אבינו ראה שע״י האיש צריכה ישועתו לבא אבל כיון שהגיעו הצרות עד בלתי נשוא אמר ואל שדי יתן לכם רחמים ״לפני״ האיש עוד ״קודם" שירחם האיש, ירחם ד׳ ויושיעכם, ולכן אמר ואל שדי מי שאמר לעולמו די שלא יהיו נמתחין והולכין רק תיכף ומיד תבא הישועה.

והנה ד׳ נצב עליו ופרש"י לשמרו, וצ״ל האם לא די במלאך מן מלאכים האלו שישמרהו, וכן הלא לקמן כתוב והנה אנכי עמך ושמרתיך וכו' ולמה הוצרך כאן להיות נצב לשמרו, והגם שאפשר ושמרתיך דלקמן שמירה על הדרך, וכאן שמירה לאותו הלילה, מ״מ צ״ל למה ב׳ שמירות ולא שמירה מעתה עד שישוב. ואפשר כי נודע חד דעה (במדרש רבה פ׳ ויצא) שמלאכים אלו שרי האומות היו שעלו וירדו, לכן כשנעשה התגרות בין השרים, זה עולה ומפיל את זה, וזה להיפך, אז צריך איש הישראלי רחמי שמים כ״כ עד שד׳ בעצמו נצב עליו לשמרו, כי במלאך נאמר כי לא ישא לפשעכם והוא ית׳ רחמים רבים הוא, ואמר לו ד׳ אני אלוקי אביך וכו׳ אפילו כשח״ו אין לך זכות מעצמך, ולא אוכל עוד לאמר לך אנכי ד׳ אלוקיך, רק אלוקי אביך זכות אבותיך בלבד

שובה ישראל עד ד׳ אלקיך כי כשלת בעונך. כי הקב״ה מקיים את כל התורה (מדרש רבה משפטים ל׳ ובירושלמי ראש השנה ז') ובמה מקיים גם תשובה, כששב מן הרע שח״ו שלח לעמי .ישראל, או אמר לעשות, הוא תשובתו כביכול, כמשה״כ וינחם ד׳ על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו, ומהו וינחם, כביכול חרטה שהיא ראשית התשובה. וגם אנו צריכין לעשות תשובה כגון זו, כי כשהאיש שב דק על חטא בלבד אשר נכשל ח"ו במחשבה דו״מ, אז נשאר שוב במצבו הקודם שהיה קודם החטא, שג״כ לא היה מבני עלי׳ רק שחטא הזה לא הי׳ לו, ועיקר התשובה היא שובה ישראל עד ד׳ אלקיך, ולכן צריכים לאמר לך זאת, כי כשלת בעונך ותחשב שדי לך לשוב על החטאים בלבד לכן מזהיר הנביא שתשוב ללכת עד ד׳ אלקיך ותתרומם כולך בקדושה טהרה ועבודה לד׳.

ויאמר ד׳ וכו׳ בא אל פרעה וכו׳ ולמען תספר וכו׳ התעללתי במצרים וידעתם כי אני ד׳. ואפשר כי בים שרצו מלה״ש לומר שירה אמר הקב״ה מעשי ידי וכו׳ כי אין הקב״ה שמח במפלתן של רשעים, וכאן התעללתי שחקתי במפלתן, כי שם כתיב וישובו ויחנו וכו', וידעו מצרים כי אני ד', וכאן וידעתם, שישראל ידעו כי אני ה', הרבה פעמים יש שישראל מתיסרים כדי לנקותם ולעורר בהם יראת ד', ואז כשנתקרבו להגאל, אמר ד׳ שמחה ושחוק הוא לפני כשאיסר ואכה את המצרים ולא ישראל, ועי״ז ישיגו ישראל ידיעת ד'

וזה שאומר הפסוק כי עמך הסליחה למען תורא וכמ״ש המדרש מר״ה הסליחה מתוקנת לך היינו הסליחה והישועה, כדי שתהא יראתך על בריותיך, וכיון שבר״ה עי״ת ויוה״כ הם ימים שנמצא בהם הקב״ה (כדרשת חז״ל ר״ה יח) דרשו ה׳ בהמצאו, לכן מהתגלות האלקית לנפשו של האיש, יראתו ית׳ מתעוררת בכל אחד ביתר שאת ויתר עז, ולמה נמצא ומתגלה עתה, לגלות מלכותו ית', כי היום הרת עולם, וכל הבריאה לגלות מלכותו ית׳ על ישראל היתה. וזהו הפשט במדרש הנ"ל שעל התעניתים של ער"ה ר״ה ויוה״כ אומר, משל שיצאו בני המדינה וקלסוהו, איזה קילוס הם התעניתים, אבל להנ״ל חוץ מן השירות ותשבחות שאומרים בימים אלו, גם כל התפילות הבכיות ותחנונים אף התעניתים קילוס לו ית׳ הוא, שנתגלה לנו, ונפשנו בקרבה מרגשת את התגלותו ית׳ ותירא ממנו, ומפחדת על חטאי'. ומאוד צריכים לעורר את היראת שמים בימים אלו, כי היראה בעצמה, קבלת עול מלכותו ית׳ עלינו הוא, כל צעקות ישראל בימים אלו התגלות מליכותו וקבלת מלכותו ית׳ עלינו הוא, אפילו הבקשות על צרכיותינו גם כן מן התגלות מלכותו וקילוס הוא, שנתגלה לנו מלכותו ית׳ ומקבלים את מלכותו עלינו ושבים אליו, וגם מבקשים ממנו שיספיק לנו את צרכיותינו, כי מי הוא אשר יספיק את צרכיותיו של עמו ועבדיו אם לא הוא ית׳ מלך מלכי המלכים הקב״ה

אבל הזוה״ק מדייק על הפ' ויברך את יוסף ויאמר וכו' יברך את הנערים, והלא לא בירך את יוסף רק את הנערים, ולמה זה אומר הפסוק ויברך את יוסף, ואומר שברכתא דבנוי הן ברכתא דאבא, וכשברך את בני יוסף ברכת יוסף הוא ע״ש, ובזה מובנת לנו הגמרא, (ברכות דף ז'.) שאמר הקב״ה ישמעאל בני ברכני ואמר יה״ר שיגולו רחמיך וכו' ותתנהג עם בניך במדה״ר וכו', שהקב׳׳ה אומר ברכני, שיברך אותו ית׳ וברך את ישראל שיתנהג הקב״ה עמהם במדה״ר אבל כנ״ל ברכת הבנים הוא ברכת האב, וברכת ישראל ברכת הקב״ה, ולהיפך כשנפטר יעקב אבינו וישראל נתנו בצרה, גם התורה נסתמה וגם בה נעשה פגם, וזהו גם תקותנו אם צרותינו מגיעות כ״כ למעלה, וגם במרום הפגם, בטח יושיענו ד'.

אבל כשאחד נותן לחברו מעות, אז אם לא קיבל הוא ממנו מקודם, הוא הנותן, משא״כ אם המקבל של עתה נתן מקודם מעות להנותן, אז הנותן עתה, רק מחזיר מה שקיבל מקודם הוא, לכן הן אנו צריכים לעבוד אותו ית׳ שלא ע״מ לקבל פרס, אבל כשאיש ישראל עובד ד' ולפי מעשיו מגיע לו שכר, אז השכר שד׳ ית׳ נותן לו, מחזיר הוא לו את אשר עשה לפניו ית', משא״כ כשהוא ית', נותן לו כל טוב גם טרם עשה, לזה למי שאינו ראוי אז הוא ית׳ הנותן וזה שברך יצחק את יעקב, ויתן וכו' ופרש"י מתחילה יתן אף אם לא עשה ולא ראוי האיש מישראל, ואח״כ יחזור ויתן יהי׳ הוא ית׳ החוזר ונותן, היינו חוזר וגומל לאיש על עבודתו, כי איך זה אפשר שהאיש יעשה ויעבוד את ד׳ כראוי כשהוא בצרותיו ר״ל, ורק כשד׳ נותן מתחילה היינו גם כשאינו ראוי, אז יכול להיות אח״כ בבחי׳ חוזר ונותן כנ״ל. אבל הגמרא אומרת (קידושין דף ב׳) בעל אבדה מחזר אחר אבדתו, כי כשנאבדה האבדה לא נראה ולא ניכרת מחזר בעל האבדה אחרי׳ למצאה להגביהה ולהביאה אליו, והלא הקב״ה הוא בעל האבדה שלנו, לכן ברך יצחק את יעקב אבינו, יתן, ולא רק בשעה שאיש הישראלי נראה וניכר, רק גם על האובדים לא נראה ולא ניכר ויחזור ויתן

ויהיו חיי שרה וכו׳ שנה וכו׳ שני חיי שרה. ופרש״י לכך נכתב שנה בכל כלל וכו׳ מה בת כ׳ לא חטאה וכו׳ שני חיי שרה כלן שוין לטובה. ונבין נא מה מרמז זה לנו, שבכל הצדקניות הנזכרות בתורה לא נאמר כ״כ גדלות כמו על שרה, ועוד זה יותר פלא שגם באברהם אבינו שנאמר לקמן ג״כ שנה בכל כלל ורש״י פי' ג״כ שנרמז שהיה בלא חטא ומ״מ לא חזר הפסוק פעם ב׳ לומר שני חיי אברהם כמו בשרה לרמז שכלן שוין לטובה. אמנם איתא בספה״ק מאו"ש בריש פ׳ וארא מהרב הקדוש איש אלקים מו׳׳ה מנחם מענדיל זצוק״ל מרימנוב, על הגמרא נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין מה מלח ממתקת הבשר אף יסורין ממרקין וכו' דהיינו מה מלח אם מוסיף יותר מכשיעור אי אפשר לקבל הנאה מהבשר רק דוקא אם נמלח כשיעור, בך היסורין יהיו ממוזגים שיהיה יכולת לקבלם ויהיו ממוזגים ברחמים עכ"ל הק', והנה רש״י פי' ולמה נסמכה מיתת שרה לעקדת יצחק שע״י וכו׳ פרחה נשמתה ומתה, היינו שמש״ר רעיא מהימנא סמך מיתת שרה לעקדת יצחק כדי להמליץ טוב בעדנו ולהראות שע״י יסורים ח"ו יותר מדאי מה נעשה, שפרחה נשמתה, ועוד באם נעשה כן בשרה, צדיקת גדולה כזו שבת ק׳ כבת ב׳ לחטא וכו' ושני חיי שרה שכלן שווים לטובה ומ"מ לא יכלה לסבול יסורים קשים, ומכש״כ אנחנו.

"And the life of Sarah was... years... these were the years of the life of Sarah" (Bereishit 23:1). Rashi explains that the repetition of "years" in each clause indicates that at twenty she was without sin, as she was at one hundred. This phrase, "the years of the life of Sarah," highlights that all her years were equally good. We must understand what this teaches us, for it seems that no other righteous woman in the Torah is described with such greatness. Furthermore, it is puzzling that even though the Torah later uses similar wording regarding Avraham Avinu and Rashi also comments that he was without sin, it does not repeat the phrase "the years of Avraham" to emphasize that all his years were equally good. The holy books, specifically in the work Ma’or VaShemesh at the beginning of Parashat Va'era by the holy Rebbe Menachem Mendel of Rimanov, explain the Talmudic statement that "the covenant was established through salt" and "the covenant was established through suffering." Just as salt preserves meat when used in the right measure but becomes unbearable when overused, so too suffering must be balanced to be bearable and mixed with mercy.Rashi comments that Sarah’s death is juxtaposed with the Binding of Isaac because upon hearing about it, her soul departed from her body, and she died. The faithful shepherd, Moshe Rabbeinu, juxtaposed Sarah’s death with the Akedah to advocate on our behalf, illustrating that excessive suffering can cause even the greatest soul, like Sarah’s, to leave the body. If Sarah, who was as pure at one hundred as she was at twenty, and whose years were all equally good, could not withstand such intense suffering, how much more so can we not endure.

ויפול על צוארי בנימין אחיו וכר׳ ובנימין בכה על צואריו, ופרש״י שעל המקדשות שעתידים להיות בחלקיהם וליחרב בכו, ונבין נא הא גם באחיו כתיב ויבך עליהם ולא פרש״י שעל חורבן המקדשות בכה, אבל במס׳ ר״ה (דף כ״ח) על מצוות לאו ליהנות נתנו פירש״י אלא לעול על צואריהם נתנו, וזה הרמז שבכו על עול המצוות הסר בשעת חורבן. על כל איש ישראל יש עול בצוארו, שכזאת וכזאת מוכרח הוא לעשות בתורה ומצוות בכל יום, גם מחשבותיו ודיבוריו יהיו בקדושה ואפילו בשעה שיש לו מניעות ג״כ מתחזק בשביל העול שבצוארו, משא״כ כשבאה עת חורבן שהצרות מתגברות מאוד, וכל קודש מישראל נחרב ח״ו אז לא רק מה שאין נותנים להם לעשות אינם עושים, רק בכלל העול סר מעליהם ח״ו מגודל הצער והשברון, וע״ז בכו זה ע״ז על צואריהם [חוסר העול] שבשעת החורבן

אבל מעשה אבות סימן לבנים, ואחר שנפגש עם המלאך ויאבק עמו, וגם נגע בכף ירכו, ורצה המלאך ללכת, אמר יעקב האם כזאת יארע לבני שאחר שיסבלו צרות ופגעים תהא זאת ישועתם מה שלא יכלו שונאיהם להם, ולא נפלו בידיהם, ומעתה ישובו אל מצבם שהיו קודם שסבלו, לא כן רק לא אשלחך כי אם ברכתני, שאחרי היסורים יושיעם ד׳ בישועה, לא רק שיתפטרו מצרותיהם בלבד. והנה נודע ששרו של עשו הוא הסמא״ל ולעתיד תתרחק המ׳ ממנו שהוא בחי׳ מות ובלע המות לנצח וישארו בו אותיות סא״ל בגימטריא הוי׳ אדנ', ויהי׳ מלאך קדוש בין שרי מעלה, לכן אחר שיעקב אבינו נתאבק עמו ותיקן את חלקו בהשר והכינו לגאולה העתידה כבר נתקדש המלאך וביקש כבר טובת ישראל, אמר לו מה שמך, ויאמר יעקב, השיב לו המלאך הנה השם יעקב הוא שידו אוחזת בעקב עשו וכל הישועות שלו עד עתה באו אחד שעשו דש אותו בעקבו ונתפטר מעקביים שהי׳ דש אותו, וע״ז אתה מתפלל גם להלאה שאחר הצרה תבא הישועה, אבל די לך בזה ומעתה שמך ישראל, שהישועות תבאנה לך בראש ושרית.

וישב יעקב ופירש״י ז״ל ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, צדיקים מבקשים לישב בשלוה בעוה״ז וכו', ומדוייק בספרי כ״ק אא״מ זצוק״ל וכי שייך שהקב״ה יאמר להם כך. מקודם כבר רציתי להטות שכמי ולחיות חיי אלמות אבל כשמאלמים אלומים אז לא יכולתי כבר לסבול את האלמות ונתחזקתי לצעק יותר אל ד', ואז וחנה תסבינה אלומותיכם וכו' שגם אתם נתחזקתם על ידי, וזה צדיקים מבקשים לישב בשלוה בעוה״ז להתאים א׳׳ע להגלות וצרות, אמר הקב״ה לא דיין להצדיקים מה שמתוקן להם לעתיד לבוא, באמת לא דיין מה שלעתיד יהיה טוב רק גם עתה יעוררו רחמים שמעתה יושיע ד׳ את ישראל.

לכן אילו קבלו ישראל את התורה בארצם בא״י היו חושבים שרק במקומם ובביתם אפשר להם לקיים אותה ולא כשהם בגולה ומטורדים, לכן נתן ד' להם התורה במדבר בדרך וטלטול שידעו שבכל מקום צריכים לקיימה, כנ״ל שלא יהא לבך חלוק על המקום. לכן אפשר רש״י ז״ל שואל כזאת על יתרו מה שמועה שמע ״ובא״, למה הוצרך לבא, כי היה יכול לשבת בביתו ולשלוח למש״ר שישלח לו איזה איש מישראל שיגיירו וילמדו תורה, כמו שהוא שב לביתו לגייר את בני משפחתו, וע״ז מתרץ קי״ס ומלחמת עמלק, כי עמלק רצה לקררם, ואיך זה עלה בדעתו שיוכל זאת אחר קי״ס שראתה שפחה וכו'.

וד' הולך לפניהם וכו׳ ולילה בע״א להאיר להם ללכת יומם ולילה, לא ימיש וכו׳ לפני העם, הנה עד הפסוק הזה, הפסוקים נאמרים בלשון עבר, ויהי בשלח וכו׳ ויקח משה וכו' ויסעו מסכות וכו׳ רק פסוק הזה בלשת הוה נאמר וד' הולך וכו'. כי וד' הוא ובית דינו, (מדרש רבה וירא פנ״א) ואיזה דין נעשה בזה, האש שהוא דין היתה לטובתם להאיר להם בחשכה, והנה רש״י פי׳ על ואלה המשפטים אשד תשים לפניהם שיהי׳ כשלחן הערוך לפניהם, חיינו לפי ערך שכלם, וזה וד׳ הולך ״לפניהם", הוא ובית דינו הולך ״לפניהם", לפי ערך צרכי ישראל, שגם האש יהי׳ להאיר להם בחשכתם, וכל הדין יהי׳ לטובתם, וגם אנו צריכים לשמש בהדין והצרות לעבודת ד׳, ללכת יומם ולילה ולהנ״ל הרמז בזה, שלא רק בשעה שטוב לנו נלך בדרכי ד׳ מעלה מעלה רק גם בצר וחושך ח״ו לנו, כשהאיש שרוי בטובה יקל לו לעבוד בשמחה אהבה והתלהבות, וכשח״ו הוא בצרה ישמש במצבו זה ויעבוד את ד׳ בשבירת הלב והשתפכות הנפש.

וידבר אלקים וכו' אני ד׳ וכו' ולא שמעו א״מ מקוצר רוח ומעבודה קשה וכו', הן בנ״י לא שמעו אלי וכו' וידבר ד׳ אל משה וא״א ויצום אל בנ״י וכו', ופרש״י צוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם, וצ״ל מה שייכות זל״ז שמפני שבנ״י לא שמעו מצרות פרעה לכן ינהיגו משה ואהרן אותם בנחת, ומה יועיל הנהגתם בנחת אם פרעה ח"ו עוד יענם. לכן כשאמר מש״ר למה הרעות וכו׳ והשיבו ד׳, וידבר אלקים וכו׳ אני הוי', שמזה יבואו לבחי׳ הוי׳ רחמים, כי ע״י קישוי השעבוד יקדימו לצאת כידוע, ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה׳ פי׳ אם יבואו אל הרחמים מעבודה קשה אז יהי׳ בקוצר רוח, בלא רוח חיים. ולא שמעו וכו׳ מקוצר רוח מפני הקוצר רוח כיון שהוא מעבודה קשה׳ לכן וידבר הוי׳ ויצום אל בנ״י מתחילה כתיב וידבר אלקים וכו׳ ואח"כ אני הוי׳, ועתה וידבר הוי׳ מתחילה הוי׳ רחמים וזה ויצום אל בנ״י ופרש״י צוה עליהם להנהיגם בנחת וכו׳ שכל הנהגה עמהם לא תהא מתחילה דין ואח״כ רחמים רק כולה גם מתחילה תהא בנחת.