Torah's View on Nature and Divinity

בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃ וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ׃ וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִ֔ים אֶת־שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים אֶת־הַמָּא֤וֹר הַגָּדֹל֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַיּ֔וֹם וְאֶת־הַמָּא֤וֹר הַקָּטֹן֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַלַּ֔יְלָה וְאֵ֖ת הַכּוֹכָבִֽים׃

When God began to create heaven and earth— God saw that the light was good, and God separated the light from the darkness. God made the two great lights, the greater light to dominate the day and the lesser light to dominate the night, and the stars.

הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דָ֗יו מַגִּ֥יד הָרָקִֽיעַ׃ י֣וֹם לְ֭יוֹם יַבִּ֣יעַֽ אֹ֑מֶר וְלַ֥יְלָה לְּ֝לַ֗יְלָה יְחַוֶּה־דָּֽעַת׃ אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵ֣ין דְּבָרִ֑ים בְּ֝לִ֗י נִשְׁמָ֥ע קוֹלָֽם׃

The heavens declare the glory of God, the sky proclaims God’s handiwork. Day to day makes utterance, night to night speaks out. There is no utterance, there are no words, whose sound goes unheard.

מָה־רַבּ֬וּ מַעֲשֶׂ֨יךָ ׀ יְֽהֹוָ֗ה כֻּ֭לָּם בְּחׇכְמָ֣ה עָשִׂ֑יתָ מָלְאָ֥ה הָ֝אָ֗רֶץ קִנְיָנֶֽךָ׃ כֻּ֭לָּם אֵלֶ֣יךָ יְשַׂבֵּר֑וּן לָתֵ֖ת אׇכְלָ֣ם בְּעִתּֽוֹ׃ תְּשַׁלַּ֣ח ר֭וּחֲךָ יִבָּרֵא֑וּן וּ֝תְחַדֵּ֗שׁ פְּנֵ֣י אֲדָמָֽה׃

How many are the things You have made, O ETERNAL One; You have made them all with wisdom; the earth is full of Your creations. All of them look to You to give them their food when it is due. send back Your breath, they are created, and You renew the face of the earth.

וּפֶן־תִּשָּׂ֨א עֵינֶ֜יךָ הַשָּׁמַ֗יְמָה וְֽ֠רָאִ֠יתָ אֶת־הַשֶּׁ֨מֶשׁ וְאֶת־הַיָּרֵ֜חַ וְאֶת־הַכּֽוֹכָבִ֗ים כֹּ֚ל צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וְנִדַּחְתָּ֛ וְהִשְׁתַּחֲוִ֥יתָ לָהֶ֖ם וַעֲבַדְתָּ֑ם אֲשֶׁ֨ר חָלַ֜ק יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֹתָ֔ם לְכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כׇּל־הַשָּׁמָֽיִם׃

And when you look up to the sky and behold the sun and the moon and the stars, the whole heavenly host, you must not be lured into bowing down to them or serving them. These the ETERNAL your God allotted to other peoples everywhere under heaven—

וְאֶל־מִ֥י תְדַמְּי֖וּנִי וְאֶשְׁוֶ֑ה יֹאמַ֖ר קָדֽוֹשׁ׃ שְׂאוּ־מָר֨וֹם עֵינֵיכֶ֤ם וּרְאוּ֙ מִֽי־בָרָ֣א אֵ֔לֶּה הַמּוֹצִ֥יא בְמִסְפָּ֖ר צְבָאָ֑ם לְכֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם יִקְרָ֔א מֵרֹ֤ב אוֹנִים֙ וְאַמִּ֣יץ כֹּ֔חַ אִ֖ישׁ לֹ֥א נֶעְדָּֽר׃ {ס}

To whom, then, can you liken Me, To whom can I be compared? —says the Holy One. Lift high your eyes and see: Who created these? The One who sends out their host by count, Who calls them each by name: Given such great might and vast power, Not one fails to appear.

אֵיפֹ֣ה הָ֭יִיתָ בְּיׇסְדִי־אָ֑רֶץ הַ֝גֵּ֗ד אִם־יָדַ֥עְתָּ בִינָֽה׃ וַיָּ֣סֶךְ בִּדְלָתַ֣יִם יָ֑ם בְּ֝גִיח֗וֹ מֵרֶ֥חֶם יֵצֵֽא׃ וָאֹמַ֗ר עַד־פֹּ֣ה תָ֭בוֹא וְלֹ֣א תֹסִ֑יף וּפֹא־יָ֝שִׁ֗ית בִּגְא֥וֹן גַּלֶּֽיךָ׃

Where were you when I laid the earth’s foundations? Speak if you have understanding. Who closed the sea behind doors When it gushed forth out of the womb, And said, “You may come so far and no farther; Here your surging waves will stop”?

אִם אֱלֹהֵיכֶם אֵין רְצוֹנוֹ בַּעֲבוֹדָה זָרָה, מִפְּנֵי מָה אֵינוֹ מְבַטְּלָהּ? אָמְרוּ לָהֶם: אִילּוּ לְדָבָר שֶׁאֵין הָעוֹלָם צוֹרֶךְ לוֹ הָיוּ עוֹבְדִין, הֲרֵי הוּא מְבַטְּלָהּ. הֲרֵי הֵן עוֹבְדִין לַחַמָּה וְלַלְּבָנָה וְלַכּוֹכָבִים וְלַמַּזָּלוֹת, יְאַבֵּד עוֹלָם מִפְּנֵי הַשּׁוֹטִים? אֶלָּא עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג, וְשׁוֹטִים שֶׁקִּלְקְלוּ עֲתִידִין לִיתֵּן אֶת הַדִּין.

יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם וְנִסְתַּכֵּל בְּכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְאָמַר שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרְכוּ ה׳ מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עוֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ בָּרְכוּ ה׳ כָּל צְבָאָיו וְגוֹ׳״. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָלֵא כָּל הָעוֹלָם — אַף נְשָׁמָה מְלֵאָה אֶת כָּל הַגּוּף. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה — אַף נְשָׁמָה רוֹאָה וְאֵינָהּ נִרְאֵית. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָן אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ — אַף נְשָׁמָה זָנָה אֶת כָּל הַגּוּף. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָהוֹר — אַף נְשָׁמָה טְהוֹרָה. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב בְּחַדְרֵי חֲדָרִים — אַף נְשָׁמָה יוֹשֶׁבֶת בְּחַדְרֵי חֲדָרִים. יָבֹא מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה דְבָרִים הַלָּלוּ וִישַׁבֵּחַ לְמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה דְבָרִים הַלָּלוּ. אֲמַר לֵיהּ: בַּהֲדֵי כַּבְשֵׁי דְרַחֲמָנָא לְמָה לָךְ? מַאי דְּמִפַּקְּדַתְּ אִיבְּעִי לָךְ לְמֶעְבַּד, וּמָה דְנִיחָא קַמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא — לַעֲבֵיד.

He emerged into the atmosphere of the world, his second world, looked upon the stars and constellations and said a song of praise of God for the entirety of creation, as it is stated: “Bless the Lord, His angels, mighty in strength, that fulfill His word, listening to the voice of His word. Bless the Lord, all His hosts, His servants, that do His will. Bless the Lord, all His works, in all places of His kingship, bless my soul, Lord” (Psalms 103:20–23). David saw the grandeur of all creation and recognized that they are mere servants, carrying out the will of their Creator (Ma’ayan HaBerakhot). Just as the Holy One, Blessed be He, fills the entire world, so too the soul fills the entire body. Just as the Holy One, Blessed be He, sees but is not seen, so too does the soul see, but is not seen. Just as the Holy One, Blessed be He, sustains the entire world, so too the soul sustains the entire body. Just as the Holy One, Blessed be He, is pure, so too is the soul pure. Just as the Holy One, Blessed be He, resides in a chamber within a chamber, in His inner sanctum, so too the soul resides in a chamber within a chamber, in the innermost recesses of the body. Therefore, that which has these five characteristics, the soul, should come and praise He Who has these five characteristics. Isaiah said to him: Why do you involve yourself with the secrets of the Holy One, Blessed be He? That which you have been commanded, the mitzva of procreation, you are required to perform, and that which is acceptable in the eyes of the Holy One, Blessed be He, let Him perform, as He has so decided.

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: עֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן, וְאֵלּוּ הֵן: שָׁמַיִם וָאָרֶץ, תֹּהוּ וָבֹהוּ, אוֹר וָחֹשֶׁךְ, רוּחַ וּמַיִם, מִדַּת יוֹם וּמִדַּת לַיְלָה. שָׁמַיִם וָאָרֶץ — דִּכְתִיב: ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ״, תֹּהוּ וָבֹהוּ — דִּכְתִיב: ״וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ״, אוֹר וָחֹשֶׁךְ, חֹשֶׁךְ — דִּכְתִיב: ״וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם״, אוֹר — דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר״, רוּחַ וּמַיִם — דִּכְתִיב: ״וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם״, מִדַּת יוֹם וּמִדַּת לַיְלָה — דִּכְתִיב: ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד״. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לְדִבְרֵיכֶם, אָדָם בּוֹנֶה עֲלִיָּיה וְאַחַר כָּךְ בּוֹנֶה בַּיִת?! שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו וַאֲגוּדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ״. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: לְדִבְרֵיכֶם, אָדָם עוֹשֶׂה שְׁרַפְרַף, וְאַחַר כָּךְ עוֹשֶׂה כִּסֵּא?! שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי״. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה כְּאַחַת נִבְרְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם קוֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו״.

§ The Gemara continues to discuss Creation: Rav Yehuda said that Rav said: Ten things were created on the first day of Creation, and they are as follows: Heaven and earth; tohu and vohu, i.e., unformed and void; light and darkness; wind and water; the length of day and the length of night. All of these are derived from the Torah: Heaven and earth, as it is written: “In the beginning God created the heaven and the earth” (Genesis 1:1). Tohu and vohu, as it is written: “And the earth was unformed and void [tohu vavohu]” (Genesis 1:2). Light and darkness; darkness, as it is written: “And darkness was upon the face of the deep” (Genesis 1:2); light, as it is written: “And God said: Let there be light” (Genesis 1:3). Wind and water, as it is written: “And the wind of God hovered over the face of the waters” (Genesis 1:2). The length of day and the length of night, as it is written: “And there was evening, and there was morning, one day” (Genesis 1:5). Beit Hillel said to Beit Shammai: According to your words, does a person build a second floor and build the first floor of the house afterward? As it is stated: “It is He Who builds His upper chambers in the heaven, and has founded His vault upon the earth” (Amos 9:6), indicating that the upper floor, heaven, was built above the earth. Beit Shammai said to Beit Hillel: According to your words, does a person make a stool for his feet, and make a seat afterward? As it is stated: “So said the Lord: The heavens are My seat, and the earth My footstool” (Isaiah 66:1). But the Rabbis say: Both this and that were created as one, for it is stated: “Indeed, My hand has laid the foundation of the earth, and My right hand has spread out the heavens; when I call to them, they stand up together” (Isaiah 48:13), implying that they were created as one.

משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו וגו' (שיר השירים א) זו היא כנסת ישראל שנמשכה אחר הקב"ה שנאמר (ירמיה לא) מרחוק ה' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד אהבה רבה אהבתיך לא נאמר אלא אהבת עולם אהבתיך שמא תאמר אהבת הקב"ה שלש שנים או אהבת עשר שנים או אהבת מאה שנים לכך נאמר אהבת עולם אהבתיך לכך נאמר משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו משל למלך שהיה יושב על כסאו והיו עבדיו עומדין לפניו ונתן עיניו במי שהיה אוהבו תפסו בידו והכניסו בחדרי חדרים שלו (כך הקב"ה הביא את ישראל לחדרי חדרים) מה שלא הביא לכל אומה ולשון לכך נאמר הביאני המלך חדריו. ד"א הביאני המלך חדריו כשם שיש להקב"ה חדרי חדרים בתורתו כך יש להם לתלמידי חכמים לכל אחד ואחד חדרי חדרים בתורתו ואם ראית שהיסורין ממשמשין ובאות עליך רוץ לחדרי ד"ת ומיד היסורין בורחין ממך שנא' (ישעיה כו) לך עמי בא בחדריך וגו' לכך נאמר הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך במה שגדלתנו ועסקתנו ורוממתנו וקשרת לנו קשר גדול בד"ת מסוף העולם ועד סופו עד שהנחת ארבע מאות ותשעים וששה אלפים רבבות של מלאכי השרת ובאת ונדבקת בהם בישראל לעולם.

ודבר ה' היה יקר בימים ההם וגו' (שמואל א' ג' א'), עשרה דברים נקראו יקרים, ואלו הן התורה והנבואה והתבונה והדעת והשכלות והצדיקים ומיתתן של צדיקים והחסד והעושר וישראל, התורה מנין דכתיב יקרה היא מפנינים (משלי ג' ט"ו), הנבואה מנין דכתיב ודבר ה' היה יקר בימים ההם, והתבונה מנין דכתיב חושך אמריו יודע דעת יקר רוח איש תבונה (משלי י"ז כ"ז), והדעת מנין דכתיב [וכלי יקר שפתי דעת (שם) הסכלות מנלן דכתיב] יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט (קהלת י' א'), והצדיקים מנין דכתיב ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם (תהלים קל"ט י"ז), ומיתתן של צדיקים מנין דכתיב יקר בעיני ה' המותה לחסידיו (שם קט"ז ט"ו), והחסד מנין דכתיב מה יקר חסדך אלהיך (שם ל"ו ח'), והעושר מנין דכתיב לא יחרוך רמיה צידו והון אדם יקר חרוץ (משלי י"ב כ"ז), ישראל מנין דכתיב הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים וגו' (ירמי' ל"א י"ט).

אָמְרוּ הוֹאִיל וְהָאֱלֹהִים בָּרָא כּוֹכָבִים אֵלּוּ וְגַלְגַּלִּים לְהַנְהִיג אֶת הָעוֹלָם וּנְתָנָם בַּמָּרוֹם וְחָלַק לָהֶם כָּבוֹד וְהֵם שַׁמָּשִׁים הַמְשַׁמְּשִׁים לְפָנָיו רְאוּיִין הֵם לְשַׁבְּחָם וּלְפָאֲרָם וְלַחֲלֹק לָהֶם כָּבוֹד. וְזֶהוּ רְצוֹן הָאֵל בָּרוּךְ הוּא לְגַדֵּל וּלְכַבֵּד מִי שֶׁגִּדְּלוֹ וְכִבְּדוֹ. כֵּיוָן שֶׁעָלָה דָּבָר זֶה עַל לִבָּם הִתְחִילוּ לִבְנוֹת לַכּוֹכָבִים הֵיכָלוֹת וּלְהַקְרִיב לָהֶן קָרְבָּנוֹת וּלְשַׁבְּחָם וּלְפָאֲרָם בִּדְבָרִים וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לְמוּלָם כְּדֵי לְהַשִּׂיג רְצוֹן הַבּוֹרֵא בְּדַעְתָּם הָרָעָה. כְּלוֹמַר הַכּל יוֹדְעִים שֶׁאַתָּה הוּא לְבַדְּךָ אֲבָל טָעוּתָם וּכְסִילוּתָם שֶׁמְּדַמִּים שֶׁזֶּה הַהֶבֶל רְצוֹנְךָ הוּא:

(סח) אָמַר הַכּוּזָרִי: דַּי לִי בְּאֵלֶּה הַטְּעָנוֹת הַמַּסְפִּיקוֹת בַּשַּׁעַר הַזֶּה, וְאִם תֶּאֱרַךְ חֶבְרָתִי עִמְּךָ, אַטְרִיחֲךָ לְהַרְאוֹת לִי הַטְּעָנוֹת הַמַּפְסִיקוֹת, אֲבָל שׁוּב אֶל גִּלְגּוּל דְּבָרֶיךָ. וְהֵיאַךְ הִתְחַזֵּק בְּנַפְשְׁכֶם הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה, שֶׁיִּהְיֶה לַבּוֹרֵא הַגּוּפוֹת וְהָרוּחוֹת וְהַנְּפָשׁוֹת וְהַשְּׂכָלִים וְהַמַּלְאָכִים, אֲשֶׁר נִתְעַלָּה וְהִתְקַדֵּשׁ וְהִתְגַּדֵּל מֵהַשָּׂגַת הַשְּׂכָלִים כָּל שֶׁכֵּן מֵהַחוּשִׁים, חִבּוּר עִם הַבְּרִיאָה הַזֹּאת הַנִּבְזָה הַמְגֻנָּה בְחָמְרָהּ. וְאִם הִיא נִפְלָאָה בְצוּרָתָה, כִּי בַקָּטֹן שֶׁבָּרְמָשִׂים מִפְּלִיאַת חָכְמָתוֹ, מַה שֶּׁאֵין הַדַּעַת מַשֶּׂגֶת אוֹתוֹ. (סט) אָמַר הֶחָבֵר: בִּדְבָרְךָ זֶה לֹא הִצְרַכְתַּנִי אֶל דְּבָרִים רַבִּים לַהֲשִׁיבֶךָ. הַאַתָּה מְיַחֵס זֹאת הַחָכְמָה הַנִּמְצֵאת בִּבְרִיאַת הַנְּמָלָה, דֶּרֶךְ מָשָׁל, אֶל גַּלְגַּל אוֹ אֶל כּוֹכָב אוֹ לְזוּלָתוֹ מִבִּלְתִּי הַבּוֹרֵא הַיָּכוֹל, הַמְשַׁעֵר אֲשֶׁר נָתַן לְכָל דָּבָר חֻקּוֹ מֵאֵין תּוֹסֶפֶת וְחִסָּרוֹן. (ע) אָמַר הַכּוּזָרִי: וְזֶהוּ הַמְיֻחָס אֶל פֹּעַל הַטֶּבַע.

68. Al Khazari: Thus far I find these arguments quite satisfactory. Should we continue our conversation, I will trouble thee to adduce more decisive proofs. Now take up the thread of thy earlier exposition, how the great conviction settled in thy soul, that the Creator of body and spirit, soul, intellect and angels--He who is too high, holy and exalted for the mind still less for the senses to grasp--that He holds intercourse. with creatures made of low and contemptible material, wonderful as this may seem. For the smallest worm shows the wonders of His wisdom in a manner beyond the human mind. 69. The Rabbi: Thou hast forestalled much of my intended answer to thee. Dost thou ascribe the wisdom apparent in the creation of an ant (for example) to a sphere or star, or to any other object, to the exclusion of the Almighty Creator, who weighs and gives everything its due, giving neither too much, nor too little? 70. Al Khazari: This is ascribed to the action of Nature.

כִּי כָל דָּבָר שֶׁמְּבַקְשִׁים לָדַעַת אוֹתוֹ כְּשֶׁמִּסְתַּפְּקִים בִּמְצִיאוּתוֹ צָרִיךְ לִשְׁאוֹל עָלָיו תְּחִלָּה אִם הוּא נִמְצָא אִם לֹא וּכְשֶׁתִּתְבָּרֵר אֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ צָרִיךְ לַחְקֹר עָלָיו מַהוּ וְאֵיךְ הוּא וְלָמָּה הוּא. אַךְ הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה אֵין אָדָם רַשַּׁאי לִשְׁאוֹל עָלָיו אֶלָּא בְּאִם הוּא בִּלְבַד. וּכְשֶׁתִּתְבָּרֵר מְצִיאוּתוֹ בְּדֶרֶךְ הָעִיּוּן נַחְקֹר עָלָיו אִם הוּא אֶחָד אוֹ יוֹתֵר מֵאֶחָד. וְכַאֲשֶׁר יִתְבָּרֵר לָנוּ שֶׁהוּא אֶחָד נַחְקֹר עַל עִנְיַן הָאֶחָד וְעַל כַּמָּה פָּנִים יֵאָמֵר אֶחָד וּבָזֶה יִתְקַיֵּם לָנוּ הַיִּחוּד הַשָּׁלֵם כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (דברים ו) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד. עַל כֵּן אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לַחְקֹר תְּחִלָּה הַיֵּשׁ לעוה״ז בּוֹרֵא אִם לֹא. וְכַאֲשֶׁר יִתְבָּרֵר לָנוּ שֶׁיֵּשׁ לָעוֹלָם בּוֹרֵא בְּרָאוֹ וְחִדְּשׁוֹ נַחְקֹר עָלָיו אִם הוּא אֶחָד אוֹ יוֹתֵר מֵאֶחָד וּכְשֶׁיִּתְבָּרֵר כִּי הוּא אֶחָד נַחְקֹר עַל עִנְיַן הָאֶחָד הָעוֹבֵר וְהָאֶחָד הָאֱמֶת. וּמָה שֶׁצָּרִיךְ לְסַפֵּר בּוֹ עַל הַבּוֹרֵא מֵעִנְיָנוֹ וּבוֹ יִשְׁלַם עִנְיַן הַיִּחוּד בְּלִבֵּנוּ וְיִגָּמֵר בְּמַחְשַׁבְתֵּנוּ בעז״ה: אַךְ הַהַקְדָּמוֹת אֲשֶׁר יִתְבָּרֵר מֵהֶן כִּי יֵשׁ לָעוֹלָם הַזֶּה בּוֹרֵא בְּרָאוֹ מֵאַיִן הֵן שָׁלֹשׁ הַקְדָּמוֹת.

Any matter which one would like to understand when one is in doubt of its very existence, must first ask "does it exist or not?" After one has established its existence, one must then enquire as to what it is, how it is, and why it is. But regarding the Creator, a man may only ask whether He exists. And when His existence is demonstrated through rational investigation, we may further enquire whether He is one or more than one. And when it is clear that He is one, we may enquire on the matter of unity, and on how many ways this term is used, and in this way we will establish for ourselves the complete recognition of the unity of G-d, as the verse says: "Hear O Israel, the L-ord is our G-d, the L-ord is One" (Deut. 6:4). Therefore, we must first enquire whether or not this world has a Creator. When it becomes clear that the world has a Creator who created it as something new, we can then further enquire whether He is one or more than one. Then, when it will be established that He is one, we can investigate into the matter of true (absolute) Unity and temporary (relative) unity, and then consider what we can say of the Creator regarding His true matter, and through this we will have completed the matter of acknowledgement of the unity of G-d in our hearts and minds, with G-d's help. There are three premises which lead to the inference that this world has a Creator who created it from nothing:

והתשובה בזה כי לא יונח מציאות האל שורש לתורה מן הצד שהוא נמנע ההשגה שזהו מצד מהותו יתברך, אלא מן הצד שהוא אפשר ההשגה, וזה מצד היות הנמצאות מושפעות ממנו והוא עלה להם ופועל אותם, כי מזה הצד תבחן מעלת השם מצד היותו פועל הנמצאות בתכלית השלמות וההוד. וזה הצד הוא שמותר אל האדם לדבר בו ולהבחין מעלתו, אבל מצד עצמותו אי אפשר לדבר בו, כי לא יכלל זה בדבור כלל. וזה רמז דוד במזמור ברכי נפשי את ה׳, כי על צד הראשון אמר ה׳ אלהי גדלת מאד, כלומר מצד מהותך גדלת מאד משיוכל האדם לדבר בך, ועם כל זה הוד והדר לבשת, כלומר מן הצד שאפשר לדבר בך שהוא מצד הפעולות הנראות שהן נמשכות ממך, כי הם יורו על הודך והדרך, ועל כן המשיך לזה ספור היצירות המושפעות ממנו יתברך המורות על מעלתו ושלמותו מצד השלמות הנראה בהן. וכן דוד שבח השם בבחינת היצירות המושפעות ממנו על שני אלו הפנים משני אלו הצדדים. על צד הראשון אמר עוטה אור כשלמה, לרמוז אל היותו ממציא עולם השכלים הנבדלים שיכנה אותם הכתוב בשם אור, כמו שנבאר בשתוף אור, ואחר כך רמז לעולם הגלגלים ואמר נוטה שמים כיריעה, וספר היצירות הקיימות והגדולות והנוראות הנראות לעין כל, כאור והשמים והגלות היבשה והיצירות אשר בארץ, וספר הסדר הנראה לעין איך סדר השם כל מעשה בראשית באופן שלם כדי שיחיו ויתקיימו הבעלי חיים, ולזה אמר המשלח מעינים בנחלים בין הדים יהלכון ישקו כל חיתו שדי וגו׳, וספר סדר חדוש הלבנה מדי חדש בחדשו וסדר היום והלילה, שזהו סבת קיום המציאות השפל והבעלי חיים כולם איש איש כפי מדרגתו, וזה ממה שיורה על חכמת היוצר ומעלתו בעשותו ירח למועדים שמש ידע מבואו, וזהו סבת התחדש היום והלילה לקיום הנמצאות והגלות הארץ והמצא שאר היצירות הנוראות. ואחר שסיים לסדר שבח השם מצד היצירות הגדולות והנוראות, שב לשבח האל יתברך מן הצד האחר, רצה לומר מצד היצירות הפחותות הנולדות מן העפוש, ואמר מה רבו מעשיך ה׳ כלם בחכמה עשית וגו׳ זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר חיות וגו׳. והזכיר היצירות הנעשות בים והנולדות מן העפוש מבלי שיהיה בהם כח להשאיר מינם, כמו שיראה ממה שכתוב בסוף, תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה, וזה הלשון לא יפול על הנולדים מזכר ונקבה שיבראון אחר ששבו אל עפרם אלא על הנולדים מן העפוש, ואמר כשהתחיל לדבר על זה מה רבו מעשיך ה׳ כלם בחכמה עשית וגו׳, להורות שמעלת הפועל וחכמתו יוכרו בתתו שלמות אל חומר גרוע מאד, כמו שהוא חומר הבעלי חיים הנולדים מן העפוש שנתן להם שלמות החיות, וזה ממה שיורה על חכמת הפועל. ולזה סמך אל זה יהי כבוד ה׳ לעולם ישמח ה׳ במעשיו, לבאר כי באלו הנמצאות השפלות הנולדות מן העפוש כבר יפול עליהם השמחה שישמח השם בהם בעבור שהם מעשיו מצד שחכמתו נכרת על ידם.

The answer is that the existence of God is not a principle of the Torah from that side which is impossible of comprehension, namely from the side of God’s quiddity, but from the side which is possible of comprehension, namely from a consideration that all existing things are due to His influence, that He is their cause and their maker. From this point of view we can estimate God’s excellence as the one who made existing things to be with extreme perfection and splendor. From this aspect one may speak of God and estimate His excellence. But we can not speak of God’s essence because it is altogether ineffable. David alludes to this in the Psalm beginning, “Bless the Lord, O my soul.” Alluding to the first aspect, he says, “O Lord my God, Thou art very great,” i. e. from the side of Thy quiddity Thou art very great, so that man can not speak about Thee, and with all this, “Thou art clothed with glory and majesty,” i. e. from the side concerning which it is possible to speak about Thee, namely from the visible activities which come from Thee. They show Thy glory and Thy majesty. Therefore he describes in the sequel the creations which come from God, and which point to God’s excellence and perfection by the perfection which is visible in them. Similarly David praised God in both ways because of the creations of both kinds which emanate from Him. Referring to the first kind he says, “Who coverest Thyself with light as with a garment.” This alludes to the creation of the world of the Separate Intelligences, which are called light, as we shall see when we speak of the homonymous use of the word light. Then he alludes to the world of the spheres when he says, “Who stretchest out the heavens like a curtain.” Then he describes the enduring and great and awsome creations which are visible to all, like light and the heaven and the dry land and the creations upon the earth. He describes also the visible order imposed by God in perfection upon the works of creation, so that the animal beings may live and endure, “Who sendest forth springs into the valleys; they run between the mountains; They give drink to every beast of the field …” Then he speaks of the renewal of the moon every month, and of the order of day and night, which is the cause of the continued existence of the sublunar world and of all the animals according to their different degrees, pointing to the wisdom and excellence of the Creator, who appointed “the moon for seasons; the sun knoweth his going down.” This is, the cause of day and night, for the maintenance of existing things, of the appearance of the land and the existence of the other awsome creations. After having completed the praise of God by reason of the great and important creations, he recounts His praises from the other side, namely from the aspect of the inferior creations, produced by putrefaction, “How manifold are Thy works, O Lord. In wisdom hast Thou made them all; … Yonder sea, great and wide, Therein are creeping things innumerable, living creatures.” The Psalmist mentions here the creatures formed in the sea and those which are produced through putrefaction, which have not the power to reproduce their species, as is clear from the closing words, “Thou withdrawest their breath, they perish, and return to their dust. Thou sendest forth Thy spirit, they are created; and Thou renewest the face of the earth.” Such expressions do not apply to creatures which are born of the union of male and female. To be created after returning to their dust can refer only to those which are produced through putrefaction. The reason he says in the beginning, “How manifold are Thy works, O Lord. In wisdom hast Thou made them all …” is to indicate that the wisdom and excellence of an agent are shown when he endows with perfection a very inferior material, such as the material of those animal creatures arising from putrefaction, which God has endowed with the perfection of life. This shows the wisdom of the Maker. This is the reason why he adds, “May the glory of the Lord endure forever; let the Lord rejoice in His works …”, to indicate that even these low creatures arising from putrefaction are the cause of God’s joy. He rejoices in them because they are His work and make known His wisdom.

דעת התורה: חידוש העולם 2 הדעה הראשונה והיא דעת כל המאמין בתורת משה, היא שהעולם בכללותו, כוונתי לכל מצוי חוץ מהאל יתעלה – האל הביאו למציאות לאחר ההעדר המוחלט והגמור; ושהאל יתעלה לבדו היה מצוי ולא דבר מלבדו: לא מלאך ולא גלגל ולא מה שבתוך הגלגל, ולאחר מכן הביא למציאות את כל המצויים האלה כפי שהם ברצונו ובחפצו, לא מדָבָר; ושהזמן עצמו גם הוא מכלל הנבראים, כי הזמן הולך אחר התנועה, והתנועה היא מקרה בנע, והנע הזה עצמו, שהזמן הולך אחר תנועתו, מחודש, והתהווה לאחר שלא היה. ניתוח המושג זמן 3 ומה שאומרים "האל היה לפני שנברא העולם", כשהמילה "היה" מורה על זמן, וכן כל מה שעולה על הדעת כאילו שמציאותו לפני בריאת העולם ממשיכה עד אינסוף – כל זה זמן משוער או זמן מדומיין, ולא זמן לאמיתו. כי הזמן הוא בלי ספק מקרה, והוא לדעתנו מכלל המקרים הנבראים כמו השחרות והלובן, אף על פי שאין הוא ממין האיכות, אלא הוא בכללותו מקרה הנלווה לתנועה, כמבואר למי שמבין את דברי אריסטו בנוגע לביאור הזמן ולמהותו האמיתית של קיומו. חשיבות הדעה בדבר חידוש העולם 6 זוהי אפוא אחת הדעות, והיא בלי ספק יסוד בתורת משה רבינו, והוא שני ליסוד הייחוד. אל יעלה על דעתך אחרת. אברהם אבינו התחיל לפרסם את הדעה הזאת שהעיון הוביל אותו אליה, ולכן היה קורא "בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם" (בראשית כא,לג). הוא הביע דעה זו במפורש בדבריו: "קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (שם יד,כב).

First Theory.—Those who follow the Law of Moses, our Teacher, hold that the whole Universe, i.e., everything except God, has been brought by Him into existence out of non-existence. In the beginning God alone existed, and nothing else; neither angels, nor spheres, nor the things that are contained within the spheres existed. He then produced from nothing all existing things such as they are, by His will and desire. Even time itself is among the things created; for time depends on motion, i.e., on an accident in things which move, and the things upon whose motion time depends are themselves created beings, which have passed from non-existence into existence. We say that God existed before the creation of the Universe, although the verb existed appears to imply the notion of time; we also believe that He existed an infinite space of time before the Universe was created; but in these cases we do not mean time in its true sense. We only use the term to signify something analogous or similar to time. For time is undoubtedly an accident, and, according to our opinion, one of the created accidents, like blackness and whiteness; it is not a quality, but an accident connected with motion. This must be clear to all who understand what Aristotle has said on time and its real existence. This is the first theory, and it is undoubtedly a fundamental principle of the Law of our teacher Moses; it is next in importance to the principle of God’s unity. Do not follow any other theory. Abraham, our father, was the first that taught it, after he had established it by philosophical research. He proclaimed, therefore, “the name of the Lord the God of the Universe” (Gen. 21:33); and he had previously expressed this theory in the words, “The Possessor of heaven and earth” (ibid. 14:22).

ויברך אלקים - מפלאי היצירה הוא, שהמאוחר ביצירה גדול במדרגה מהקודם לו, כמו שהחומר ההיולי קודם לצורה נפעלת בו... ולכן הכל נכנע למין האדם. ומה שאין כח בגדולי הבהמות לעמד בפני כפיר קטן הוא מצד צורתם וסגולתם, שאינה ידועה לבעלי החקירה שנלאו למצאה. וממשלת האדם היא טבע נפלא מתחייב מעצם הבריאה לצורך ההנהגה ההשגחית, כי טבעי הנמצאים שנבראו במדת חסד שנשתתפה למדת הדין מתכוננים לפעול פעולתם כפי המחויב מההשגחה על הענינים המושגחים (האדם), וההמוניים קראו זאת נס לפי מעשה טבע המפורסמים אצלם. אמנם אצל המשכילים המתבוננים במעשה ה' גם זה הוא טבע גמור...

ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה בכאן ראשית חכמה קנה חכמה, שאם לא למד חכמת התורה תחלה ולא ראה בתורה באור האותות והמופתים והנסים הגדולים והמפורסמים קרוב הוא להמשך אחר הטבע ולהאמין קדמות העולם, כי לכך נקרא הטבע בשם הזה כי יטבע האדם ביון מצולתו וירד לבאר שחת אם לא יזהר בו, כמי שבא במצולות ים ולא ידע לשוט וטובע כן האדם קרוב שיסתפק מתוך חכמת הטבע באותות ומופתים שנעשו לישראל על ידי משה רבינו ע"ה ולא יאמין רק הדברים הטבעיים המוחשים לעין, וישתבש בדרך האמונה לאמר בנסי המדבר שהם היו ענינים טבעים אין בהם נס, ויאמר כי המדבר שעמדו שם ישראל ארבעים שנה כשאר המדברות שהם קרובים אל הישוב כמדברות האלה ששוכנים בהם הערביים, שאפשר לו לאדם לחרוש ולזרוע בהם ולהיותו נזון בפרי אילנות ועשבים אשר שם כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המורה, או יסתפק לומר אולי היו שם בארות מים רבים מאד, וכדי לעקר שרש הדעת הנפסדת הזאת ולקבוע בלב אמונת המופתים הגדולים ההם באה חכמת התורה שיתחייב האדם להקדימה לשאר החכמות והאירה את עינינו והודיעה אותנו כי המדבר ההוא לא היה כשאר המדברות, והוא שכתוב (דברים ח׳:ט״ו) המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב, ולא היה קרוב אל הישוב שיקבל חרישה וזריעה ופעולת הצמיחה הוא שכתוב (במדבר כ׳:ה׳) לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, ולא היה שם מים כלל, הוא שכתוב(דברים ח׳:ט״ו) וצמאון אשר אין מים (במדבר כ׳:ה׳) ומים אין לשתות, ועוד שלא היה בטבע האדם שיחיה שם אפילו יום אחד כל שכן עם כובד אנשים ונשים וטף שעמדו שם ארבעים שנה, ומזה אמר הכתוב (ירמיהו ב׳:ו׳) ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, כלומר שאין בטבע האדם שיחיה שם.

שלמה המלך ע"ה יזהיר כל אדם בכתוב הזה (משלי כא) שיעשה כל דבר שיצטרך לעשות ובדרך הטבע כל מה שבכחו, ושימסור השאר בידי שמים, כי הנס אינו חל אלא בחסרון הטבע, ועיקר יצירת האדם בנוי על מדת הטבע, ועל כן יצטרך שיעשה האדם פעולות וענינים שיהיו הכנות להשיג בהן חפצו ולעמוד על משאלות לבו, כמי שרוצה ללכת למלחמה על אויביו שראוי לו שיכין כלי זיין וסוסים ומרכבות ליום מלחמה זאת כוונת התורה ורוב הפסוקים מוכיחין כן, ולכך תצוה התורה לישראל להשתדל בהכנות האלה שיצאו חלוצים בעלותם למלחמה על אויביהם ושישימו אורב ושישלחו מרגלים בערי האויבים, כי כל הענינים האלה הם הכנות לעשות מה שבכח האדם לעשות בדרך המנהג והטבע, ואחר כן יפעול הנס על כל מעשה הטבע, ואע"פ שישראל לא היו צריכין לזאת לפי שלא היה נצחונן בדרך המנהג והטבע כי אם על פי הזכות והעונש, ואם היו זכאין מעט מהם ינצחו עמים רבים ואם היו חייבים מעט מן האויבים ינצחו רבים מהם, מכל מקום באה מצות התורה לישראל לעשות כל השתדלותם בהכנות האלה ואחר כך למסור הענין למי שהתשועה לו, כי התורה לא תסמוך על הנס לעולם. ומטעם זה צוה הקב"ה לנח מעשה התיבה כי בידוע שהיה ביכלתו יתעלה שיעביר נח ובניו ברגליהם על מי המבול, ולא יצטרך נח להתנהג בזה בדרך הטבע שיעשה תיבה מעץ ידוע וממדה ידועה באורך וברוחב, אבל התורה תצוה לנו בכך שנשתדל בהכנות בכל הענינים, ועם כל השתדלותנו שתהיה אמונתנו שאין עקר התשועה בהם רק בשם יתעלה, וזהו שאמר שלמה בכאן סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה.

האמנה כי היותר נכון הוא שירמוז החכם במאמריו אלו אל התורה האלהית שכך ענינה ושתהיה היא גם כן הוראת המנורה הטהורה אשר בהיכל על דרך שאמר החכם (שם ו') כי נר מצוה ותורה אור כי מפני שהוטלה עליה הנהגת האדם והישרתו להדריכו באור אמתתה היה ענינה להיות הקנה האמצעי רומז אל כללות כוונתה והששה קנים מפה ומפה מיוחסים אל כוונות חלקיות נפרדות אשר בהם תושלם אותה הכוונה עד שתהיה בזה כמנורה העליונה אשר בשמים. השמש שהוא הקנה האמצעי הוא אשר עליו הוטל עקר ההנהגה וששה כוכבי לכת שלשה מפה ושלשה מפה הם עוזרות ומשרתות לשלמות הכוונה אשר כתבנו בשער שעבר. והנה זה הענין בעינו כוונו וסדרו המשורר בדמותו וצלמו במזמור השמים מספרים (תהלים י"ט).

דרש בר קפרא גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ דאלו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה כו' (ישעיהו מ״ח:י״ג) ואלו במעשה הצדיקים כתיב מקדש אדני כוננו ידיך כו' (שמות ט"ו) השיבו בכלי אחד ור' אחיה שמו ויבשת ידיו יצרו (תהלים צ"ה) ידו כתיב. והא כתיב יצרו אמר ר"נ בר יצחק יצרו אצבעותיו דכתיב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך (שם ח') והא כתיב ומעשה ידיו מגיד הרקיע (שם י"ט). ה"ק מעשיהם של צדיקים מגיד הרקיע ומאי ניהו מטר (כתובות ח'.):

כי ענין מה שהוא יתב' נקרא מקום. פירשוהו ז"ל בב"ר פס"ח ע"פ ויפגע במקום. ר"ה בשם ר"א אמר מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו ובשמות רבה ס"פ מ"ה ובתנחומא פ' תשא ויאמר ה' הנה מקום אתי אריב"ח וכו' אתרי טפלה לי ואין אני טפל לאתרי. וכ"כ בשו"ט תהלים מזמור צ'. ולפי פשוטו ר"ל כמו שהמקום הוא סובל ומחזיק איזה דבר וחפץ המונח עליו. כן בדמיון זה הבורא אדון כל ית"ש הוא המקום האמיתי הסובל ומקיים העולמות והבריות כולם. שאם ח"ו יסלק כחו מהם אף רגע אחת. אפס מקום קיום וחיות כל העולמות. וכמ"ש ואתה מחיה את כולם. והוא פנת יסוד אמונת ישראל כמ"ש הרמב"ם ז"ל בריש ספרו. ולכן קורא בזוהר לאדון כל ית"ש נשמת' דכל'. נשמתין.

For regarding the matter why He (blessed be He) is called Ma-kome, the sages (OBM) explained in Bereshit Rabba (parsha 68) on the verse “and he encountered the place-Ma-kome” (Bereshit 28:11): “Rav Hoona, in the name of Rav Ahmee, stated: ‘For what reason do we assign a name to the Holy One (blessed be He) and call him Ma-kome? Because He is the universe’s space, and the universe is not His space’.” And in Sh’mote Rabba (end of parsha 45), and in Tahn-khooma (parsha Tee-sa): “And God-YHV”H stated: ‘Behold a place with me’ (Shemot 33:21): Rav Yo-see bar Cha-lafta stated… : ‘My space is subordinate to me; I am not subordinate to my space’”, and so it states in Sho-kheir Tove, T’hillim, mizmor 90. And according to its plain meaning it desired to express that just as a physical place tolerates and supports any thing or object that is rested upon it, so too, according to this metaphor, the Creator, Master of All (blessed be His name), He is the true space that tolerates and preserves the existence of all the worlds and creations. For if (heaven forefend) His energy would depart from them for even one moment, the space where all the worlds persist and exist would be nullified, and as is stated (Nechemyah 9:6): “and You enliven them all”. And this is a cornerstone of the Jewish faith, as the RaMBa”M (OBM) wrote in the beginning of his book. For that reason, the Zohar calls the Master of All (blessed be His name) the “Soul-Neshama of All Souls-Neshama”.

ובפרק כ"ג (סנהדרין כ"ב ע"א) אמר ר' שמעון חסידא המתפלל צריך שיראה עצמו כאלו שכינה כנגדו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד. וזה כי התפלה הוא התחברות העלול עם העלה, ולכך יראה עצמו כאלו שכינה כנגדו. ודבר זה נרמז בכרובים שהיו פניהם זה כנגד זה, דבמסכת יומא (נ"ד ע"א) אמרו כשהיו עולים לירושלים היו מגביהים להם הפרוכת ואמרו ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר לנקבה וזהו החבוב הגמור. וידוע כי הזכר פונה אל הנקבה להשפיע לה והנקבה פונה אל הזכר לקבל ממנו, ולפיכך ענין התפלה כאלו השי"ת נגדו ומבקש האדם ממנו להשפיע לו מה שמתפלל. כי אין ענין התפלה רק התחברות האדם שהוא העלול בעלתו יתברך, והתחברות העלול עם העלה הוא זה נגד זה ולפיכך צריך שתהיה התפלה בענין זה גם כן: ומשלמות הכונה בתפלה ההשפלה לגמרי עד שיחשב עצמו שאינו בריה כלל לגמרי. וזה אמרם בפ"ק דסוטה (ה' ע"א) אמר ר' חזקיה אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים עצמו כבשר שנאמר והיה מדי חודש בחדשו וגו' יבא כל בשר וגו' עד כאן. ודבר זה, כי עיקר התפלה אל השם יתברך מצד שהאדם הוא עלול ותולה בעלה המשלים אותו כמו שבארנו, ולפיכך כל שאין משים עצמו כבשר, ופירש שכבר הלכה הצורה ממנו והוא כבשר שהלכה הצורה ממנו ובזה האדם עלול מקבל לגמרי שסר צורתו שע"י צורתו האדם הוא מה שהוא, וכאשר האדם עושה עצמו כבשר שהלכה הצורה ממנו נחשב כאלו אינו כלל ואז תפלתו נשמעת. אבל אם מחשב עצמו מה אף אם מחשיב עצמו כמו עשב, סוף סוף יש לו צורה ומצד הצורה כל נמצא הוא דבר בפני עצמו מה שהוא ואין זה עלול גמור כאשר הוא בריה בפני עצמו. ולפיכך אמר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן יראה עצמו כבשר ואז ראוי לקבל כמשפט העלול אשר הוא מקבל מן העלה: ובפרק כל כתבי (שבת קי"ח ע"ב) אמר ר' יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום ומוקי לה התם בפסוקי דזמרה. ופירוש דבר זה שיש לאדם להלל את הקדוש ברוך הוא בהלול שלם בכל יום, וזה לשון מגומרי הלל דהיינו הלול השלם. ובגמרא בפרק ערבי פסחים (פסחים קי"ב ע"א) אמר ר"י ב"ל בעשרה מאמרות נאמר ספר תהלים בנצוח בנגון במשכיל במזמור בשיר באשרי בתפלה בתהלה בהודאה בהללויה וגדול שבכולם הללויה שכולל שם ושבח בבת אחת עד כאן. פירוש שאר השבחים אינם מורים על אמתתו יתברך אבל השבח הנזכר בהללויה מורה על אמתת עצמו יתברך, ולכך חתם בסוף שם יה כי הלול הזה מורה אל אמתתו יתברך. ולפיכך אמר יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום, שההלל הזה הלול שלם שנותן האדם אל השם יתברך הלול שלם מצד הפעולות שהם מסודרים מאמתתו והשבח בזה מורה על אמתת השם יתברך, אבל שאר שבחים אינם באים על פעולות השם יתברך שהם מסודרים מאמתת השם יתברך, ולכך דווקא בשם הלל חתם השם לומר כי ההלול הזה על הפעולות הבאים מאמתתו יתברך. ומפני זה יש כאן מזמורים שיש בהם הללויה נגד הה"א שבשם יה, ובמזמור הללויה מן השמים יש בו עשרה הללויה שהוא המזמור השלישי והוא אמצעי, וכן הללויה אל בקדשו הוא בסוף המזמורים יש עשרה הללויה. כי חמשה מזמורים נגד הה"א מן השם, כי היו"ד מן שם יה אין להגיע האדם אל המדריגה הזאת רק באמצעית הה"א. ולפיכך במזמור השלישי מן חמשה המזמורים יש בהם עשרה הללויה וכן במזמור האחרון גם כן יש עשרה, כי במזמור האמצעי יש התעלות אל היו"ד וכן במזמור האחרון כי בגמר הה"א מתעלה אל היו"ד, ולפיכך במזמור האמצעי יש שם עשרה הללויה וכן במזמור האחרון גם כן יש עשרה, כי במזמור האמצעי יש התעלות אל היו"ד וכן במזמור האחרון כי בגמר הה"א מתעלה אל היו"ד, ולפיכך במזמור האמצעי יש שם עשרה הללויה וכן באחרון. וכל אלו דברים מופלגים בחכמה מאוד, כי שם יה הוא שם אחד ולכך אין להיות עשרה הלולים נגד היו"ד בפני עצמו וחמשה הללויה נגד הה"א בפני עצמו כי אין זה חבור כלל, לכך יש חמשה מזמורים כנגד הה"א של השם והה"א מתעלה ביו"ד במזמור השלישי שהוא אמצעי, ובמזמור החמישי שהוא האחרון ובזה מתחבר הה"א עם היו"ד עד שיש כאן ט"ו הללויה נגד שם יה, ואין להאריך במקום הזה. ותקנו הזמירות קודם התפלה משום דכתיב (מלכים א' ז') לשמוע אל הרנה ואל התפלה והזמירות הם רנה והבן זה:

המקרה הוא דבר הבלתי מחויב מסבות הרגילות, וזה ההבדל בין קורות ובין מוצאות, כמ"ש ויגידו לו את כל הקורות אותם, כי לא היה ראוי שיתנם למרגלים והיה זה מקרה, משא"כ במרגלי יהושע שהיה ראוי שיחשבו אותם למרגלים, אמר ויספרו לו את כל המוצאות אותם, וכן פה בבחינה שתצא הנערה שתשיב שתה וגם גמליך אשקה הוא מקרה בבחינת עצמו אבל כל עומת זה יהיה זה אות נאמן שהוא השגחיי ושי"ל מקרה היינו שע"י שה' אלהי אברהם ר"ל משגיח עליו בהשגחה מיוחדת יהיה הוא המקרה ומסבב מקרה זאת, וזה יבורר ע"י שני אותות. א] שיזמין המקרה הזאת לפני אליעזר שהוא שם זאת לסימן. ב] במה שזה יהיה היום, שעל ידי שתזמין מקרה זאת בעת הזאת ובמקום הזה שזה מציין במ"ש, לפני, היום, יתברר שאתה הזמנת מקרה זאת, ואם שידמה לנו שהוא מקרה הוא באמת פועל השגחיי, ובזהתעשה חסד עם אדני אברהם, שהחסד הוא ההנהגה שהיא למעלה מן הטבע כמ"ש בפי' התנ"ך בכ"מ:

והנה השי"ת קרוב ורחוק, קרוב הוא לכל הברואים, כי מלא כל הארץ כבודו, ורחוק הוא, כי תכלית הידיעה שלא נדעהו, ואילו ידעתיו-הייתיו, אמר החכם. ומעתה יש ב' בחינות, אחת שהאדם ברוב עמלו יגיע לידיעת אלוקות אשר נתן בטבע השכל להבין, כמו, העולם מורכב, ועל כן יש מי שהרכיבו, וכהנה רבות, זהו הקרוב, אבל בבחינת עצמותו יתברך רחוק הוא מכל נברא...

וכבר ביארנו ריש פ׳ בראשית דשני משמעות יש לשם אלהים. היינו שהוא המנהיג את הטבע והוא הנזכר בכה״ת. שנית הוא הבורא את העולם ומלואה והוא שם אלהים שנזכר בפ׳ בראשית. שראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים המנהיג ומשגיח לטוב ולברכה יתירה.

וְהִנֵּה, שֵׁם ״אֱלֹהִים״, הוּא שֵׁם מִדַּת הַגְּבוּרָה וְהַצִּמְצוּם, וְלָכֵן הוּא גַּם כֵּן בְּגִימַטְרִיָּא ״הַטֶּבַע״, לְפִי שֶׁמַּסְתִּיר הָאוֹר שֶׁלְּמַעְלָה – הַמְהַוֶּה וּמְחַיֶּה הָעוֹלָם, וְנִרְאֶה, כְּאִילּוּ הָעוֹלָם עוֹמֵד וּמִתְנַהֵג בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע. וְשֵׁם ״אֱלֹהִים״ זֶה, הוּא מָגֵן וְנַרְתֵּק לְשֵׁם הֲוָיָ״ה, לְהַעֲלִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מִשֵּׁם הֲוָיָ״ה וּמְהַוֶּה מֵאַיִן לְיֵשׁ, שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה לַנִּבְרָאִים וִיבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת. וְאִם כֵּן, מִמֵּילָא תֵּדַע שֶׁ״בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת – אֵין עוֹד״, פֵּירוּשׁ, שֶׁגַּם הָאָרֶץ הַחוּמְרִית שֶׁנִּרְאֵית יֵשׁ גָּמוּר לְעֵין כֹּל, הִיא אַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כִּי שֵׁם ״אֱלֹהִים״ אֵינוֹ מַעֲלִים וּמְצַמְצֵם אֶלָּא לַתַּחְתּוֹנִים, וְלֹא לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, מֵאַחַר שֶׁהוּא וּשְׁמוֹ ״אֱלֹהִים״ – אֶחָד, וְלָכֵן, גַּם הָאָרֶץ וּמִתַּחַת לָאָרֶץ הֵן אַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵינָן נִקְרָאוֹת בְּשֵׁם כְּלָל, אֲפִילוּ בְּשֵׁם ״עוֹד״ שֶׁהוּא לְשׁוֹן טָפֵל, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״יְהוּדָה וְעוֹד לִקְרָא״, וּכְגוּף שֶׁהוּא טָפֵל לַנְּשָׁמָה וְחַיּוּת שֶׁבְּתוֹכוֹ [וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״אֲהַלְלָה ה׳ בְּחַיָּי, אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי״, שֶׁהַחַיִּים נִמְשָׁכִים מִשֵּׁם הֲוָיָ״ה, וְהָ״עוֹד״ שֶׁהוּא הַגּוּף הַטָּפֵל – מִשֵּׁם ״אֱלֹהִים״], לְפִי שֶׁהַנְּשָׁמָה אֵינָהּ מְהַוָּה הַגּוּף מֵאַיִן לְיֵשׁ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הַמְהַוֶּה אֶת הַכֹּל מֵאַיִן לְיֵשׁ – הַכֹּל בָּטֵל בִּמְצִיאוּת אֶצְלוֹ, כְּמוֹ אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ. וְלָכֵן הוּצְרַךְ הַכָּתוּב לְהַזְהִיר ״וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ וְגוֹ׳״, שֶׁלֹּא תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁהַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם וְהָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ הֵם דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְמַלֵּא כָּל הָעוֹלָם כְּהִתְלַבְּשׁוּת הַנְּשָׁמָה בַּגּוּף, וּמַשְׁפִּיעַ כֹּחַ הַצּוֹמֵחַ בָּאָרֶץ, וְכֹחַ הַתְּנוּעָה בַּגַּלְגַּלִּים, וּמְנִיעָם וּמַנְהִיגָם כִּרְצוֹנוֹ, כְּמוֹ שֶׁהַנְּשָׁמָה מְנִיעָה אֶת הַגּוּף וּמַנְהִיגָתוֹ כִּרְצוֹנָהּ.

Now, the name Elokim is the name which indicates the attribute of gevurah and tzimtzum, hence it is also numerically equal to hateva (nature), for it [Elokim] conceals the supernal light which brings the world into existence and gives it life, and it appears as though the world exists and conducts itself in a natural way. And this name Elokim is a shield and a covering for the name Havaya, to conceal the light and life-force which flows from the name Havaya and brings creation into existence from naught, so that it [the light and life-force] should not be revealed to the creatures, who thereby would become absolutely nullified. Since this is so, you will consequently know that “In the heavens above and on the earth below, en od—there is nothing else [besides G–d].” This means that even the material earth, which appears to the eyes of all to be actually existing, is naught and complete nothingness in relation to the Holy One, blessed is He. For the name Elokim conceals and contracts [the light and life-force] only for the lower [creatures], but not for the Holy One, blessed is He, since He and His Name Elokim are One. Therefore, even the earth and that which is below it are naught and complete nothingness in relation to the Holy One, blessed is He, and are not called by any name at all, not even the name od (else) which is an expression indicating a secondary, subordinate status, as the statement of our Sages of blessed memory, “Yehudah v’od likrah,” [unlike] the body which is subordinate to the soul and life-force within it [and is referred to as od]. [And this is the meaning of the verse: “I will praise Havaya with my life (soul) and will sing to Elokim be’odi” (with my body). For the soul is derived from the name Havaya and the od, which is the body, the subordinate (of the soul), from the name Elokim.] For the soul does not bring the body into existence ex nihilo, [hence it can be called od in relation to the soul], but the Holy One, blessed is He, Who brings everything into existence ex nihilo—everything is absolutely nullified in relation to Him, just as the light of the sun [is nullified] in the sun. Therefore, it was necessary for Scripture to warn, “And know this day and take to your heart…,” so that it should not enter your mind that the heavens and all their host and the earth and all therein are separate entities in themselves, and that the Holy One, blessed is He, fills the whole world—in the same way as the soul is invested in the body, causing the flow of the vegetative force into the earth, and the force of motion into the celestial spheres, moving them and directing them according to His Will—just as the soul moves the body and directs it according to its will.

וְזֶהוּ שִׁילּוּב שֵׁם אַדְנוּת בְּשֵׁם הֲוָיָ״ה, כִּי שֵׁם הֲוָיָ״ה מוֹרֶה שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַזְּמַן, שֶׁהוּא הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה בְּרֶגַע אֶחָד כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב [בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת פִּנְחָס], וְכֵן לְמַעְלָה מִבְּחִינַת מָקוֹם, כִּי הוּא מְהַוֶּה תָּמִיד אֶת כָּל בְּחִינַת הַמָּקוֹם כּוּלּוֹ מִלְמַעְלָה עַד לְמַטָּה וּלְד׳ סִטְרִין. וְהִנֵּה, אַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא יִתְבָּרֵךְ לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם וְהַזְּמַן, אַף־עַל־פִּי־כֵן – הוּא נִמְצָא גַּם לְמַטָּה בְּמָקוֹם וּזְמַן, דְּהַיְינוּ, שֶׁמִּתְיַיחֵד בְּמִדַּת מַלְכוּתוֹ שֶׁמִּמֶּנָּה נִמְשָׁךְ וְנִתְהַוֶּוה הַמָּקוֹם וְהַזְּמַן, וְזֶהוּ יִחוּדָא תַּתָּאָה [שִׁילּוּב הֲוָיָ״ה בְּאַדְנוּת בָּרוּךְ־הוּא], דְּהַיְינוּ, שֶׁמַּהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, הַנִּקְרָא בְּשֵׁם ״אֵין־סוֹף״ בָּרוּךְ־הוּא – מָלֵא אֶת כָּל הָאָרֶץ מַמָּשׁ בִּזְמַן וּמָקוֹם, כִּי בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וּבָאָרֶץ וּלְד׳ סִטְרִין, הַכֹּל מָלֵא מֵאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּשָׁוֶה מַמָּשׁ, כִּי כָּךְ הוּא בָּאָרֶץ מִתַּחַת כְּמוֹ בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל מַמָּשׁ, כִּי הַכֹּל הוּא בְּחִינַת מָקוֹם – הַבָּטֵל בִּמְצִיאוּת בְּאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הַמִּתְלַבֵּשׁ בּוֹ עַל יְדֵי מִדַּת מַלְכוּתוֹ הַמְיוּחֶדֶת בּוֹ יִתְבָּרֵךְ. רַק, שֶׁמִּדַּת מַלְכוּתוֹ הִיא מִדַּת הַצִּמְצוּם וְהַהֶסְתֵּר, לְהַסְתִּיר אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ הַזְּמַן וְהַמָּקוֹם מִמְּצִיאוּתָם לְגַמְרֵי, וְלֹא יִהְיֶה שׁוּם בְּחִינַת זְמַן וּמָקוֹם בִּמְצִיאוּת אֲפִילוּ לַתַּחְתּוֹנִים.

And this is the [meaning of] the intertwining of the [letters of the] name Adnut with the [letters of the] name Havaya. The name Havaya indicates that He transcends time, for “He was, He is, and He will be at the same instant,” as is explained [in Raaya Mehemna on the portion of Pinchas]; and likewise [is He] above space, for He continuously brings into existence all the dimensions of space everywhere, from the uppermost to the lowermost [regions] and in the four directions. Now, although He is supra-spatial and supra-temporal, nevertheless, He is also found below in space and time, that is, He unites with His attribute of malchut from which space and time are derived and come into existence. And this is yichudah tataah [the intertwining of (the letters of the name) Havaya with (the letters of the name) Adnut, blessed is He], i.e., His Essence and Being, blessed be He, which is called by the name En Sof (“Infinite”), completely fills the whole earth temporally and spatially. In the heavens above and on the earth [below] and in the four directions, all are equally permeated with the light of the En Sof, blessed is He, for He is on the earth below exactly as in the heavens above. For all, [heaven and earth] are within the dimensions of space which are completely nullified in the light of the En Sof, blessed is He, which clothes itself in it through the attribute of His malchut that is united with him, blessed be He. However, the attribute of his malchut is the attribute of tzimtzum and concealment, to hide the light of the En Sof, blessed is He, so that the existence of time and space should not be completely nullified and there will be no dimensions of time and space whatsoever, even for the lower [worlds].

ברש"י ז"ל מה הי' עולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה. כי בריאת העולם היה להשפיע אור וטובו של השי"ת בעוה"ז שהוא הטבע ושעל שם זה נקרא עולם על שם ההעלם כבוד ה' בעוה"ז כמ"ש אא"ז מו"ר זצלה"ה. אך כמו שצריך להיות הכל בטל אל המכוין אז נתגדל שמו ית' בעוה"ז יותר כדכתיב וירא אלהים כל אשר עשה טוב מאוד. פי' כמ"ש כל פעל ה' למענהו כי הכלל לעולם מחובר בכח הפועל אם כי בפרט יש דברים שמתנגדים להקדושה. אבל בכלל נאמר הכל ברא לכבודו. ועל שם זה קודם שבת הי' עולם חסר מנוחה והוא השבת שכולל כל ימי השבוע ושבת דאתאחדת ברזא דאחד כו'. שכל הדברים מתעלים ונעשין אחד מיוחדים להיות כלי להשי"ת לעשות בהם כרצונו. וז"ש ויכלו במד' שנעשה מעשה בראשית כלי והוא ע"י התכללות. ופי' ויכלו מלשון כלתה נפשי כי הוא הביטול שכל דבר מתבטל לנקודה חיות שיש בהם מהשי"ת. וזהו נק' מנוחה שהיא שביתות הכל ומקום ושורש הכל. ועל בחי' זו נאמר הוא מקומו של עולם וכמ"ש אל יצא איש ממקומו ביום השביעי כו'. וזה כלתה ונגמרה המלאכה כי זה מכוון הבריאה. ואמרו חז"ל כלי מחזיק ברכה הוא השלום. ובזוה"ק מאי שבת שמא דקוב"ה והוא שלום. ופי' שם הוא התגלות כבודו במעשה בראשית הרחוק ג"כ כי קודם הבריאה הי' ה' אחד. ובחי' הבריאה הוא שמו אחד כדי להראות שלימותיו. וכשכל הבריאה מתבטל להכלל שנקרא כנס"י. זה שמו אחד והוא כלי לעצמותו ית' והבן: ברש"י א"ר יצחק לא הי' צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה מצוה ראשונה אלא כח מעשיו הגיד כו'. ויש להבין מה התירוץ על כל הפרשיות מבראשית עד החודש הזה. אך פירוש הדבר כי אף שעיקר התורה למצותיה נאמר. וזה תורה שבכתב. אבל השי"ת רצה לברר כי גם עוה"ז וכל הבריאה ג"כ ע"י כח התורה כמ"ש בראשית הביט בתורה וברא העולם. וזהו ענין תורה שבע"פ שתלוי במעשה האדם. וזה כל הפרשיות ממעשי אבות להראות כי נעשה ממעשיהם תורה. וזה נקרא כח מעשיו הכח שנתן השי"ת בתוך המעשה. ועל שם זה נקרא מעשה בראשית להגיד כי בעשרה מאמרות נברא העולם שגם חיות העולם ע"י התורה. ועבודת האדם לברר זה שכל מעשה ע"י חיות השי"ת. וכשהאדם עושה מעשיו עפ"י כח התורה להשלים רצון הבורא אז מחדש האור שנגנז בהטבע. וע"ז נאמר ואשים דברי בפיך כו' וליסוד ארץ לאמור לציון עמי אתה ודרשו חז"ל אל תקרא עמי אלא עמי שהוא שותף במעשה בראשית בזוה"ק [בהקדמה דף ה']. פי' ציון הוא הנקודה שיש בכל דבר רשימה ואות לזכור שהוא מהשי"ת. והוא החיות שמחי' כל דבר. והאדם הדבוק בנקודה זו וכל חיותו נמשך אחר זאת הנקודה נעשה שותף במעשה בראשית. ועי"ז לתת להם נחלת גוים שיהי' נחלה בלי מצרים שע"י שאדם מקשר עולם הטבע בכח הפועל. אין הטבע יכול להסתיר כח הקדושה:

ואתחנן אל ה׳ וגו׳ אתה החילות וגו׳. להבין מהו החילות וכי לא היה הרבה נסים כגון קריעת ים סוף ויצ״מ ומ״ת ומלחמת עמלק וכיוצא בהם ואיך שייך לקרות כל זה התחלה בלבד. הנה ארז״ל עד שלא נבה״ע הי׳ הוא ושמו בלבד. והוי״ו המחברם כו׳. וזהו בחי׳ הוי״ה שאומרים ברוך אתה הוי״ה שיהי׳ בחי׳ הוי׳ בבחי׳ גילוי שהוא מקורא דכולא דהיינו להיות התפעלות הלב ממה שהוא ית׳ למעלה מבחי׳ ההשתלשלות ואין ערוך אליו ית׳ אלא שמהווה כל העולמות בבחי׳ הוי״ה ע״י בחי׳ צמצום והתפשטות כו׳ כנ״ל [וזהו עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד. הוא היינו מהותו ועצמותו ית׳ ושמו הוא האור והגילוי שהוא ג״כ א״ס ונק׳ אא״ס שהיה כלול בעצמותו דהיינו מה שיש ביכולת במהותו ועצמותו כביכול שיומשך ממנו גילוי אור א״ס ויכולת זו נק׳ שמו ועמ״ש מזה בד״ה קול דודי ובפ׳ פנחס ד״ה צו את בנ״י]. וכן אפילו דברים רוחנים כמו מלאכים ונשמות כו׳ הן כגוף לגבי החיות שבתוכם מא״ס ב״ה המהווה והמחי׳ אותם ומקיימם כמ״ש שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וידיעה זו מורגשת כאלו רואה כו׳. וזהו לשון אחזה ולכן אין זה נקרא בשם אמונה בלשון הקודש אלא בשם דעת כי דעת הוא לשון הכרה והרגשה וגם דעת הוא העמקת הלב שלא יסיח דעתו מזה ויהיה לו לזכרון לפניו תמיד שלא ישכח ויסור מלבו. משא״כ הרהור בעלמא לא עביד מידי דהרהור לאו כדבור דמי. ב אך הנה דעת והרגשה זו היא בבחי׳ ממלא כל עלמין (ולכן נק׳ בחי׳ ממכ״ע בשם עלמא דאתגליא כמ״ש בד״ה ונקדשתי בתוך בנ״י), אבל בבחי׳ סובב כל עלמין כתיב אני הוי׳ לא שניתי (וע׳ זח״ב ס״פ תרומה קע״ו א׳, ח״ג קל״ז ב׳) ואתה הוא קודם שנברא העולם כו׳ שאינו בגדר עלמין כלל רק בחי׳ מלכותך לבדה היא מלכות כל העולמים דהיינו בחי׳ זיו והארה ממדת מלכותו ית׳ כמאמר בשכמל״ו שם כבוד מלכותו ולא מלכותו עצמה. וע״ז אמרו רז״ל עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד שגם שמו היא מדת מלכותו היא בבחי׳ לבדו וכמ״ש כי נשגב שמו לבדו רק הודו וזיוו של שמו על ארץ כו׳ (וע׳ מזה בד״ה לכן אמור לבנ״י ובד״ה קחו מאתכם תרומה ובד״ה יביאו לבוש מלכות ובד״ה ובבואה לפני המלך ובד״ה שיר השירים ובד״ה קול דודי), ונקרא הוא ית׳ בשם סובב כל עלמין שאין העולמות תופסים מקום נגדו שחיותו המתפשט תוך העולמות אינו כדמיון הנשמה המתלבשת ממש תוך הגוף ומתפעלת ממקרי הגוף וממקרי המקום והזמן קור וחום כו׳, אבל לפניו ית׳ הגם שנמצא למטה כמו למעלה אינו נתפס בגדר מקום ח״ו ומעלה ומטה שוין ואין הפי׳ סוכ״ע שהוא מלמעלה מן העולמות אלא הוא נמצא בתוך העולמות ג״כ ואעפ״כ הוא בבחי׳ סוכ״ע וזהו והקדוש בשמים ובארץ שלפי שהוא קדוש ומובדל הוא בחי׳ סובב כל עלמין לכן הוא שוה ממש בארץ מתחת כמו בשמים ממעל (והמלך הגדול היינו בחי׳ ממלא כל עלמין התפשטות גדולת מלכותו ית׳ כי ולגדולתו אין חקר כתיב וכתיב אלף אלפים כו׳ וע׳ בזח״א דרל״ט א׳. ויגש דר״ו ע״ב ויחי דרל״ז א׳. ח״ג דקע״א סע״א) שאינו בגדר עלמין ואין העולמות פועלים בו שום שינוי ח״ו וכמו מקודם שנברא העולם ובבחי׳ זו לא שייך דעת והרגשה שאין נתפס בשום שכל והשגה איך אין שינוי לפניו ית׳ אלא זו היא בחי׳ אמונה להאמין בה׳ שהוא ית׳ אינו בגדר עלמין ולפניו כחשיכה כאורה (ועמ״ש מזה בד״ה וירא ישראל כו׳ ויאמינו בהוי׳):

במדרש ואהי' אמון כו' אומן הביט בתורה וברא העולם. וודאי הי' יכול הקב"ה לברוא העולם בלי התורה. אך כי כל הבריאה לטובת הנבראים. ולזאת הי' הבריאה באופן שיוכל האדם ללמוד עבודת הש"י מכל דבר. וז"ש הביט בתורה וברא. פי' שבכל דבר מהבריאה יש בו ענין התורה ללמוד איזה הנהגה או סוד. וזה שהתורה מתגאה עצמה שידע האדם שעיקר הכל התורה שהרי כל הבריאה הי' ע"פ התורה מכלל שהיא עיקר טובת האדם כנ"ל:

מעלת הארץ / האמונה שמתגלה בטבע בעלי האמונה המצומצמת, שיש צד אלילי מסוים בתפיסתם, סבורים שהאמונה נשענת על הניסים, וככל שיהיו יותר ניסים כך האמונה תגדל. ולכן הטבע בעייתי עבורם, מפני שהוא מפריע לאמונתם. לכן הם משתדלים לתאר כל דבר בדרך נס. הם סבורים לפי קוצר דעתם שאלוקים מתגלה רק במה שמעבר לטבע, ולכן הם משתדלים לבטל את דרכי הטבע המציאותיים. אולם באמת יוצאת מדבריהם כפירה חמורה, לפיה הטבע עצמו מרוחק מאלוקים ח"ו. גם המדע הוא בעיה גדולה בעיניהם, שכן לדעתם הוא מבטא את גדולת החוכמה שבטבע על חשבון הנס. אולם האמונה השלימה היא לדעת שה' ברא את השמיים ואת הארץ, והוא שנתן חכמה לאדם לפתח את המדע, והרי זה בכלל המצווה "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו), להוציא את הכוחות הגנוזים בטבע. אמנם כן, מפני שיש היגיון בטבע, יש אנשים שמסתפקים כיום בהסברים מוגבלים בלא לחשוב על הבורא והאמונה, ולעומתם יש אנשים שמשתדלים להדגיש את הנס. אבל האמונה השלמה רואה את הטבע כולו כבריאה אלוקית, ואינה מסתפקת בזה אלא שואפת לגלות על ידי הדרכת התורה את הערך הקדוש שבכל דבר שנמצא בטבע. מכאן אפשר להבין את חשיבותה ומרכזיותה של מצוות יישוב הארץ, שכן מצווה זו מכריחה אותנו לגלות את כל הערכים שבתורה בתוך המציאות הארצית, עם כל השיקולים הארציים המציאותיים. לפי התפיסה המצומצמת, המצווה צריכה להתגלות בלי להתייחס לשום שיקול ריאלי, שכן אם נצטווינו לכבוש את הארץ, הרי שצריך לכובשה בלא שום התחשבות ביכולתנו הצבאית ובכוחות שעומדים נגדנו. ומכיוון שתפיסה זו מנוגדת להיגיון ולא ניתן להגשימה, ממילא הדוגלים בה טוענים שמצוות ישוב הארץ תתקיים רק כאשר יבוא המשיח על ידי נס גלוי שמעבר לכל שיקול ריאלי. אולם התורה מלמדת אותנו שבארץ ישראל אין נזקקים לניסים, שכן הקדושה מתגלה בארץ. לעומת האותות והמופתים שהתגלו במצרים, באדמת בני חם, ולעומת הניסים שהתגלו אח"כ במדבר, עם הכניסה לארץ הניסים מתבטלים, ה' כבר לא מספק בדרך ניסית מן ושליו, הנעליים והבגדים מתחילים להתבלות כדרך כל הארץ, עמוד האש והענן והבאר כבר אינם מלווים את מחנה ישראל. כי בארץ ישראל צריכים לגלות את הקדושה שמתגלה דרך הטבע. וכל הניסים שהתרחשו בארץ לא נועדו אלא להצביע על רעיונות מסוימים, אבל הם אינם כאלה שבלעדיהם לא ניתן להתקיים. וכן למדנו בחומש הפקודים, שה' ציווה את ישראל להתכונן לכיבוש הארץ, ועל כן ציווה את משה לספור את כל יוצאי הצבא, הגברים מגיל עשרים שנה ומעלה.

המספר שבע רומז לקדושה שקיימת בתוך הטבע, שכן ששת ימי השבוע רומזים לששת הצדדים שבכל דבר גשמי – ארבע רוחות, מעלה ומטה. והשבת היא הפנימיות של ששת הצדדים. ולכן העולם נברא בשישה ימים, ובאה שבת לתת את המשמעות הפנימית של העולם (מהר"ל). וזה גם עניינה של ארץ ישראל, לגלות את הקדושה בתוך המציאות הגשמית. כדי לעמוד על קדושת הארץ צריכים לשמור את השבת. וכפי שאמרו חכמים (בר"ר מו, ט): "אם מקבלים בניך את השבת – הם נכנסין לארץ, ואם לאו – אינם נכנסין". כי בשבת כל יחיד ויחיד מישראל משתחרר משעבוד המלאכה, ומתקשר לזיכרון בריאת העולם ויציאת מצרים, ומתוך כך יכול להבין את ערכה של ארץ ישראל – לגלות את דבר ה' בעולם.

אלא שחטאה הבסיסי של עבודה זרה, שהיא מחלקת ומפרידה את העולם לתחומים שונים. מתוך התבוננות בכוחות השונים שבעולם, הגיעו אנשים לתפיסה כי גם שורשי הכוחות הם נפרדים, ועל כן ישנם אלים שונים, וכל אחד מהם שולט בתחומו המיוחד. הפירוד הגדול ביותר שישנו בעולם, וממילא בתפיסת העבודה הזרה, הוא הפירוד שבין הרוחניות לחומריות, שלעיתים נחשב לפירוד בין הטוב והרע. וכך המציאות בחוץ לארץ, שהיהודי יכול לגלות שם את הקדושה רק ברוחניות, תוך ניכור מהטבע, כי כל מה שיוסיף בפיתוח המדע והכלכלה עלול לסייע לממלכות ולממשלות להרשיע.

....התורה והטבע תרתי דסתרי הן, כי הטבע (פירוש המבט הטבעי) כלי זיינו של שטן, וכשמסתכלים לפי מבט זה רואים שאין שום אפשרות לאדם לחיות חיים רוחניים... וכן באברהם, כשהבטיחו הקב"ה על כל העתיד לצאת ממנו, תכלית כל הבריאה, שאל, שהרי ראה באצטגנינות שלא יהיה לו בן, ואמר לו הקב"ה צא מאצטגנינות שלך, שהיא על פי הטבע, והיא סותרת ומחרבת את התכלית הרוחנית אפילו בתחילת בנינה.

וכאן הוא החילוק בין ישראל לעמים. הוא אשר אמר הכתוב (שמות ל"ג ט"ז) "הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה". גם האומות מאמינים ודאי כי יש הרבונו של עולם, כי יש בורא שמים וארץ בורא כל הטבעים, כי לאו בשופטני עסקינן... ולטבע יש אמנם מי יודע כמה, טבע אמנם נותן הרבה והרבה, אין סומכין על נס, אבל על ידי טבע מצליחין, עד שמצינו (ירמיה מ"ד י"ח) "ומאז חדלנו לקטר למלאכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל"... כשמשתמשים בטבע משיגים ודאי. אבל הסוד של הכלל ישראל הוא דוקא "הלא בלכתך עמנו", אף לא נגיעה כל דהו בטבע...

נס מתגלה רק למי שמדרגתו לראות את יד ה' גם במקום שידו מכוסה, כמו שביארנו כבר בכמה מקומות, מבלי זה אי אפשר לו להגיע לגילוי של השגחה פרטית, כמו שכתב רבינו בחיי ז"ל בחובת הלבבות, שמי שמאמין בטבע וסומך עליו דינו הוא להמסר ביד הטבע.

ההסתכלות במעשה הטבע כפי שהם, מבלעדי השינויים שחוללו בהם ידי האדם לשכללם, תועיל למלאות את הלב רגשי קודש ואהבת ד'. אמנם למעלה מהרגשות הכלליות יש הדעת, שהיא מלמדת אור תורה לעשות את הצדק והטוב. ערך הרגש אל הדעת היא ערך התפילה אל התורה, שהראשונה חיי שעה בעוד שהאחרונה היא חיי עולם. ע"כ ההסתכלות במעשה האדם ע"פ בינה יתירה שנתן וחנן אותו אדון כל המעשים לשכלל את כל היצור, היא מעוררת לא לבד את הרגש כ"א את הדעה והמעשה הטוב.