Blessings of Children in Tanakh

וַיְבָ֥רֶךְ אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיֹּאמַ֑ר הָֽאֱלֹהִ֡ים אֲשֶׁר֩ הִתְהַלְּכ֨וּ אֲבֹתַ֤י לְפָנָיו֙ אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֔ק הָֽאֱלֹהִים֙ הָרֹעֶ֣ה אֹתִ֔י מֵעוֹדִ֖י עַד־הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכׇּל־רָ֗ע יְבָרֵךְ֮ אֶת־הַנְּעָרִים֒ וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃

וַיְבָ֨רְכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֮ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹהִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃

מֵאֵ֨ל אָבִ֜יךָ וְיַעְזְרֶ֗ךָּ וְאֵ֤ת שַׁדַּי֙ וִיבָ֣רְכֶ֔ךָּ בִּרְכֹ֤ת שָׁמַ֙יִם֙ מֵעָ֔ל בִּרְכֹ֥ת תְּה֖וֹם רֹבֶ֣צֶת תָּ֑חַת בִּרְכֹ֥ת שָׁדַ֖יִם וָרָֽחַם׃ בִּרְכֹ֣ת אָבִ֗יךָ גָּֽבְרוּ֙ עַל־בִּרְכֹ֣ת הוֹרַ֔י עַֽד־תַּאֲוַ֖ת גִּבְעֹ֣ת עוֹלָ֑ם תִּֽהְיֶ֙יןָ֙ לְרֹ֣אשׁ יוֹסֵ֔ף וּלְקׇדְקֹ֖ד נְזִ֥יר אֶחָֽיו׃ {פ}

וְאֵ֤ל שַׁדַּי֙ יְבָרֵ֣ךְ אֹֽתְךָ֔ וְיַפְרְךָ֖ וְיַרְבֶּ֑ךָ וְהָיִ֖יתָ לִקְהַ֥ל עַמִּֽים׃ וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ אֶת־בִּרְכַּ֣ת אַבְרָהָ֔ם לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֣ אִתָּ֑ךְ לְרִשְׁתְּךָ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן אֱלֹהִ֖ים לְאַבְרָהָֽם׃

וַיִּגַּשׁ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיָּ֛רַח אֶת־רֵ֥יחַ בְּגָדָ֖יו וַֽיְבָרְכֵ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר רְאֵה֙ רֵ֣יחַ בְּנִ֔י כְּרֵ֣יחַ שָׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרְכ֖וֹ יְהֹוָֽה׃ וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ הָאֱלֹהִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֹֽשׁ׃ יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים (וישתחו) [וְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּ] לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּחֲו֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ אֹרְרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָרְכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ׃

וַיְבָרְכ֤וּ אֶת־רִבְקָה֙ וַיֹּ֣אמְרוּ לָ֔הּ אֲחֹתֵ֕נוּ אַ֥תְּ הֲיִ֖י לְאַלְפֵ֣י רְבָבָ֑ה וְיִירַ֣שׁ זַרְעֵ֔ךְ אֵ֖ת שַׁ֥עַר שֹׂנְאָֽיו׃

And they blessed Rebekah and said to her, “O sister! May you grow Into thousands of myriads; May your descendants seize The gates of their foes.”

וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בֵּרַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לִפְנֵ֖י מוֹתֽוֹ׃

דַּבֵּ֤ר אֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה תְבָרְכ֖וּ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָמ֖וֹר לָהֶֽם׃ {ס} יְבָרֶכְךָ֥ יְהֹוָ֖ה וְיִשְׁמְרֶֽךָ׃ {ס} יָאֵ֨ר יְהֹוָ֧ה ׀ פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ׃ {ס}

אֶשְׁתְּךָ֤ ׀ כְּגֶ֥פֶן פֹּרִיָּה֮ בְּיַרְכְּתֵ֢י בֵ֫יתֶ֥ךָ בָּ֭נֶיךָ כִּשְׁתִלֵ֣י זֵיתִ֑ים סָ֝בִ֗יב לְשֻׁלְחָנֶֽךָ׃ הִנֵּ֣ה כִי־כֵ֭ן יְבֹ֥רַךְ גָּ֗בֶר יְרֵ֣א יְהֹוָֽה׃

הִנֵּ֤ה נַחֲלַ֣ת יְהֹוָ֣ה בָּנִ֑ים שָׂ֝כָ֗ר פְּרִ֣י הַבָּֽטֶן׃ כְּחִצִּ֥ים בְּיַד־גִּבּ֑וֹר כֵּ֝֗ן בְּנֵ֣י הַנְּעוּרִֽים׃ אַשְׁרֵ֤י הַגֶּ֗בֶר אֲשֶׁ֤ר מִלֵּ֥א אֶת־אַשְׁפָּת֗וֹ מֵ֫הֶ֥ם לֹֽא־יֵבֹ֑שׁוּ כִּֽי־יְדַבְּר֖וּ אֶת־אוֹיְבִ֣ים בַּשָּֽׁעַר׃ {פ}

וַיֹּ֕אמֶר בָּר֥וּךְ יְהֹוָ֖ה אֱלֹ֣הֵי שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ׃ יַ֤פְתְּ אֱלֹהִים֙ לְיֶ֔פֶת וְיִשְׁכֹּ֖ן בְּאׇֽהֳלֵי־שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ׃

דָּבָר אַחֵר, יְבָרֶכְךָ, בְּבָנִים. וְיִשְׁמְרֶךָ, בְּבָנוֹת, שֶׁהַנְּקֵבוֹת צְרִיכוֹת שְׁמִירָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, ה' שׁוֹמְרְךָ ה' צִלְּךָ (תהלים קכא, ה).

דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: ״וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם״. בִּיקֵּשׁ יַעֲקֹב לְגַלּוֹת לְבָנָיו קֵץ הַיָּמִין, וְנִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה. אָמַר: שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם יֵשׁ בְּמִטָּתִי פְּסוּל, כְּאַבְרָהָם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל, וְאָבִי יִצְחָק שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו? אָמְרוּ לוֹ בָּנָיו: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״. אָמְרוּ: כְּשֵׁם שֶׁאֵין בְּלִבְּךָ אֶלָּא אֶחָד, כָּךְ אֵין בְּלִבֵּנוּ אֶלָּא אֶחָד. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּתַח יַעֲקֹב אָבִינוּ וְאָמַר: ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״.

As Rabbi Shimon ben Lakish said that it is written: “And Jacob called his sons and said, Gather around and I will tell you what will occur to you in the end of days” (Genesis 49:1). Jacob wanted to reveal to his sons when the complete redemption would arrive at the end of days (see Daniel 12:13), but the Divine Presence abandoned him, rendering him unable to prophesy. He said: Perhaps the Divine Presence has abandoned me because, Heaven forfend, one of my descendants is unfit, as was the case with my grandfather Abraham, from whom Ishmael emerged, and like my father Isaac, from whom Esau emerged. His sons said to him: Hear Israel, our father, the Lord is our God, the Lord is One. They said: Just as there is only one God in your heart, so too, there is only one in our hearts. At that moment Jacob our father said in praise: Blessed be the name of His glorious kingdom for ever and ever, as all his children were righteous.

בָּא יַעֲקֹב וְקִבֵּל חֲמִשָּׁה בְּרָכוֹת, שְׁנַיִם מֵאָבִיו, וְאֶחָד שֶׁל אַבְרָהָם, וְאֶחָד שֶׁל מַלְאָךְ, וְאַחַת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מֵאָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: חָזַר וְהוֹסִיף בְּרָכָה, וְאָמַר, גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה (בראשית כז, לב), הֲרֵי אַחַת. שְׁנִיָּה, וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֵךְ אוֹתוֹ (שם כח, א). בִּרְכַּת אַבְרָהָם, וְיִּתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם (שם כז, כח). וְשֶׁל מַלְאָךְ, וַיְבָרֵךְ אוֹתוֹ שָׁם (שם לב, ל).

דָּבָר אַחֵר, וִיחֻנֶךָּ, יָחוֹן אוֹתְךָ בְּבָנִים, כְּמָה דְתֵימָא (בראשית לג, ה): הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ, וְאוֹמֵר (בראשית מג, כט): אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי.

עַד כָּאן בֵּרְכוֹ אָבִיו, מִכָּאן וְאֵילָךְ בֵּרְכַתּוּ אִמּוֹ. ״כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמׇרְךָ בְּכׇל דְּרָכֶיךָ. עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ וְגוֹ׳. עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ וְגוֹ׳״. עַד כָּאן בֵּרְכַתּוּ אִמּוֹ, מִכָּאן וְאֵילָךְ בֵּרְכַתּוּ שָׁמַיִם.

Until this point in the psalm, Solomon’s father, David, blessed him, as these are blessings appropriate for a father to bless his son. From this point forward, his mother blessed him, as these are blessings appropriate for a mother to bless her son. “For he shall order His angels to preserve you in all your ways. They shall bear you on their hands, lest they dash your foot against a stone. You shall tread upon the lion and the adder; the young lion and the crocodile shall you trample under foot” (Psalms 91:11–13). Until this point in the psalm, his mother blessed him. From this point forward, God in Heaven blessed him, as the psalm proceeds to refer to God in the first person, as though speaking in His name:

בך יברך ישראל. הַבָּא לְבָרֵךְ אֶת בָּנָיו יְבָרְכֵם בְּבִרְכָתָם וְיֹאמַר אִישׁ לִבְנוֹ יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה:

וְטַעַם בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף יְדַבֵּר, כִּי בְּזַרְעֲךָ יְבָרֵךְ עַם יִשְׂרָאֵל וְיֹאמַר לַמִּתְבָּרֵךְ, "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה":

BY THEE SHALL ISRAEL BLESS. Jacob addressed this to Joseph. It means that the nation of Israel will bless with your children and say to those being blessed, God make thee as Ephraim and Menasheh.

הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ. צִוָּה שֶׁהַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים אִם אֵינָם רְאוּיִים לְבִרְכָּתְךָ בִּלְתִּי אֶמְצָעִי: וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק. לֹא שֵׁם תֶּרַח וְנָחוֹר, כִּי הַצַּדִּיקִים לֹא יִקָּרֵא עֲלֵיהֶם שֵׁם אֲבוֹתֵיהֶם הָרְשָׁעִים, וְכֵן בְּהֵפֶךְ, כְּאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סַנְהֶדְרִין נב.) דְּקָרִינָן לְרָשִׁיעָא אֲפִלּוּ בַּר צַדִּיקָא רָשִׁיעָא בַּר רָשִׁיעָא, שֶׁלֹּא יִתְיַחֵס לְאָבִיו הַצַּדִּיק אֲבָל יִתְיַחֵס לְאֵיזֶה מֵאֲבוֹתָיו הָרְשָׁעִים. וְלָכֵן הִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם שֶׁיִּהְיוּ מוּכָנִים וְנֶעֱזָרִים לַעֲבוֹדַת הָאֵל יִתְבָּרַךְ, בְּאֹפֶן שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִים לְהִתְיַחֵס לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק, עַל דֶּרֶךְ (תהלים פו:יא) "יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה" אֶת "שְׁמֶךָ": כִּי זֶה הַבְּכוֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ. כִּי אָמְנָם הַסְּמִיכָה בְּיָד תְּכַוֵּן הַנֶּפֶשׁ אֶל מַה שֶׁנִּסְמַךְ עָלָיו, כְּעִנְיַן "וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו" (במדבר כז:כג), וְכֹחַ הַיָּמִין חָזָק מִכֹּחַ הַשְּׂמֹאל, וּתְכַוֵּן יוֹתֵר סְמִיכַת הַיָּמִין אֶל הַיָּמִין מִמַּה שֶׁתְּכַוֵּן אוֹתָהּ סְמִיכָה הַשְּׂמֹאל אֶל הַשְּׂמֹאל:

ברוך מבנים אשר. רָאִיתִי בְסִפְרֵי — אֵין לְךָ בְכָל הַשְּׁבָטִים שֶׁנִּתְבָּרֵךְ בְּבָנִים כְּאָשֵׁר, וְאֵינִי יוֹדֵעַ כֵּיצַד: יהי רצוי אחיו. שֶׁהָיָה מִתְרַצֶּה לְאֶחָיו בְּשֶׁמֶן אַנְפִּיקִינוֹן וּבְקַפְּלָאוֹת, וְהֵם מְרַצִּין לוֹ בִּתְבוּאָה. דָּ"אַ — יהי רצוי אחיו שֶׁהָיוּ בְנוֹתָיו נָאוֹת, וְהוּא שֶׁנֶּאֱמַר בְּדִבְרֵי הַיָּמִים (דבהי"א ז') "הוּא אֲבִי בִרְזָיִת", שֶׁהָיוּ בְנוֹתָיו נְשׂוּאוֹת לְכֹהֲנִים גְּדוֹלִים וּמְלָכִים הַנִּמְשָׁחִים בְּשֶׁמֶן זַיִת:

ברוך מבנים אשר LET ASHER BE BLESSED AMONG SONS (or, “on account of sons”) — I have found in the Sifrei Devarim 355:19 the following: You will find none of the tribes who was so blessed with children as Asher, but I do not know how this was so. יהי רצוי אחיו LET HIM BE ACCEPTED OF HIS BRETHREN — and this was so for he pleased (רצה) his brother-tribes with oil of unripe olives (used for anointing the body) and fine fruits, and they paid him (רצה) with grain. — Another explanation of יהי רצוי אחיו HE WILL BE ACCEPTABLE TO HIS BRETHREN — because his daughters were beautiful (and were much sought in marriage), and this is what is stated in Chronicles (1 Chronicles 7:31) [”The sons of Asher … Malchiel] who was the father of ברזית”, which is explained to mean: that his daughters were married to High Priests and Kings who were anointed with olive oil (זית) (Genesis Rabbah 71:10; cf. Rashi on this verse).

וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ, בֵּרֵךְ אוֹתָם כָּל כָּךְ בְּרָכוֹת עַד גֶּדֶר שֶׁאֵין בְּרָכָה לְמַעְלָה מִמֶּנָּה, עַד שֶׁהַכֹּל אוֹמְרִים בְּךָ רָאוּי לְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל. וְאָמְרוֹ וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ, בְּאֶמְצָעוּת דִּבּוּר זֶה קָבַע מָקוֹם לְמַעְלָה לַצָּעִיר קוֹדֶם לִמְנַשֶּׁה, כִּי מִי הוּא זֶה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יְשַׁנֶּה מִטֶּבַע יַעֲקֹב אָבִינוּ וְיֹאמַר לִבְנוֹ ״יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כִּמְנַשֶּׁה וּכְאֶפְרַיִם״, וְהָיָה מַאֲמָר זֶה לְאוֹת כִּי אֶפְרַיִם קוֹדֶם מְנַשֶּׁה לְכָל דָּבָר.

ויברכם ביום ההוא לאמור, He blessed them on that day, saying, etc. The Torah means that Jacob gave the boys such a full measure of blessings that everybody said that the simplest way to bestow blessings on Jewish children in the future would be to mention that they should be as blessed as Ephrayim and Menashe were blessed by Jacob. וישם את אפרים לפני מנשה, He placed Ephrayim ahead of Menashe. This is not to be understood literally. The Torah means that by mentioning Ephrayim ahead of Menashe Jacob had in effect given Ephrayim a measure of precedence over Menashe. What true Jewish father would reverse the formula that Jacob had used when he blessed his grandchildren? We still mention Ephrayim the younger of the two ahead of Menashe the firstborn when we bless our children.

ויתחזק ישראל וישב על המטה (בראשית מח, ב). חיזוקו ומושבו האיתן היה עבור המטה שהיתה מטתו שלימה, ואשרי מי שזוכה לזה. ועל זה יתפלל כל חסיד עולמו עד שלא נמצא פסול בזרעו וזרע זרעו עד עולם, כי אין לו לאדם בעולמו אלא כשמניח בנים הגונים. זהו ענין כשבירך יעקב את בני יוסף כתיב (שם טו) ויברך את יוסף, כי ברכת הבנים ומעלתן היא ברכת יוסף:

וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר. לְפִי שֶׁבְּלֵדָתוֹ כְּתִיב (בראשית ל יג): ״בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת״, עַל כֵּן הוֹסִיף לוֹמַר שֶׁגַּם מִבָּנִים יִהְיֶה מְבֹרָךְ וּמְאֻשָּׁר, כִּי גַּם בֵּן גַּם בַּת כֻּלָּם יְאַשְּׁרוּהוּ וִיבָרְכוּהוּ.

יהושע בן חנניה אשרי יולדתו ברך את אמו לזה יותר מהאחרים לפי שאפשר שהיה בעל מוסר ודרך ארץ וקנה זה דרך קנין גמור מהמוסר אשר יסרתו אמו בבחרותו וכמו שאמר הכתוב בשלמה המלך ע"ה אשר יסרתו אמו וע"כ בירך את אמו ובברכו אותה היה מונה שבחו לפי שהיא היתה סבת המוסר אשר היה בו:

במדרש וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי, ידעתי מעשה ראובן ובלהה מעשה יהודה ותמר מה דברים שלא נתגלה לך נתגלה לי דברים שנתגלה לך על אחת כמה וכמה, ויש להתבונן מה ענין היקש ידיעות אלו כאלו זה תלוי בזה ולמה, ועוד שנראה שיוסף לא ידע מעשה ראובן ובלהה מעשה יהודה ותמר הלא מעשה ראובן ובלהה מוקדם הרבה למכירת יוסף, ובעת המכירה הי' ראובן עסוק בשקו ובתעניתו על מעשה בלהה, ובמדרש פרשה פ"ד אמר ראובן וכו' אני הייתי סבור שנדחתי מכח אותו מעשה והוא מונה אותי עם אחי שנאמר ואחד עשר כוכבים משתחוים לי ואיני מצילו, וגם מעשה יהודה ותמר אף שהי' אחר המכירה מפורש בתנחומא פ' ויגש שאמר יוסף ליהודה נורא דתמר כלתך אני מטפי, ונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין מנשה ואפרים, דהנה שם מנשה הוא כי נשני אלקים וגו', ובמדרש פ' ע"ט יעקב בא שלם בתלמודו מבית לבן אבל יוסף שכח שנאמר כי נשני וגו' וא"כ היתכן שנתן יוסף שבח להשי"ת על אשר שכח תלמודו, אבל הפי' שנתן שבח על אשר הי' לו כח עצמיי, ולא הי' נקרא ת"ח אלא חכם, ולא הי' צריך למה שהי' לו מבית אביו, וזה הכח נתן למנשה ויצא ממנו גדעון שנאמר בו לך בכחך זה בכחך דווקא, אבל יהושע שבא מאפרים הי' פני יהושע כפני לבנה דלית לה נהורא מגרמה כלום אלא מה שקיבל ממשה, וליוסף נדמה לו מעלת מנשה יותר, אבל יעקב אמר שמעלת יהושע יותר שיש בו בחי' ביטול עצמית שלו אל רבו והו"ל כמו רבו, וע"כ עמדה לו חמה כמו למשה וזה וזרעו יהי' מלוא הגוים, ודפח"ח, ויש לבאר הדברים דודא מעלת איש שיש לו מעצמו יותר גדול ממעלת המקבל מזולתו שזה בחי' דוכרא וזה בחי' נוקבא, ובש"ס אל ההרים לא אכל שלא בא בזכות אבות, אבל מעלת יהושע הי' שעם כל גדולתו ומעלתו שהי' לו מחמת עצמו ונקרא בן נון כמ"ש הרמב"ן פ' תשא כלומר הנבון כי אין נבון וחכם כמוהו, ויהושע בן נון היינו שבינה הולידו, והוא השפיל עצמו להיות משרת פשוט למשה להיות מסדר את הספסלין כמו שספרו ז"ל, ביטול מאיש כזה מובן שהוא מעלה גדולה עד מאד שבכלל מעלתו הוא מעלת גדעון שהוא מעלת עצמיי, שגם הוא הי' לו מעלת עצמיי ואעפי"כ ביטל את עצמיותו לפני רבו, וע"כ יעקב ויוסף לא פליגי בסברא איזה מעלה גדולה, אלא שיוסף ראה רק בשטחיות הענין שזה הולך בכח עצמיי וזה בכח רבו ולמראה עיניו שפט שזה גדול מזה, אבל יעקב הסתכל יותר בעומק וראה שזה שהולך בכח רבו איננו הוא מפאת שאין לו כח עצמיי אלא שיש לו והוא מבטל עצמיותו לרבו: ולפי"ז יובן דברי המדרש ידעתי בני ידעתי, דהנה כתיב וילך ראובן וישכב וגו' וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר, וברש"י ורבותינו דרשו ללמדנו בא שכולם שוים וכולם צדיקים שלא חטא ראובן, ונראה לפרש וישמע ישראל היינו שהבין כי שמיעה הוא לשון הבנה כלומר שהבין שאין כאן חטא ואינו נדחה מכלל שנים עשר שבטים, אף שבשטחיות הענין הי' נראה חטא, אבל לפי הבנה בעומק הדברים אין כאן חטא כלל, וכבר דברו מזה המפורשים, ויש עוד לומר שכל דברי חכמים קיימים וזה שאמר שהי' חטא וזה שאמר שלא הי' חטא שניהם לדבר אחד נתכוונו, שאף שבלבל את היצועין כפשטות הענין מ"מ לא ממנו הי' זה אלא הי' אנוס בדבר בכח עליון שהי' מכריחו בזה למען תחזור הבכורה ליוסף כי מחשבתו הי' ברחל כבזוה"ק, וכן מצאתי בלקוטי התורה מהאר"י ז"ל בפרשת ויחי מפורש כמו שכתבתי, יהי' איך שיהי' שטחיות הענין הי' נראה חטא ובפנימיות לא הי' חטא, וכן ביהודה ותמר שהי' נראה לחטא אבל באמת לא ממנו הי' זה אלא רמז הקב"ה למלאך הממונה על התאוה כבמדרש, והנה זה הי' סוד זתום וחתום, ובכתבי האר"י ז"ל כי נשמות הגדולים מאד אינם יכולין לצאת מתחת הסט"א אלא כשנראה להם שיש עבירה בדבר, וא"כ הי' צריך שיהי' זה הדבר בסוד כמוס, וע"כ אמר לו יוסף נורא דתמר כלתך אנא מטפי דאלו הוה ידע שלא ממנו הי' זה לא יתכן להזכירו, וגם בראובן בודאי לא הוה ידע דאלו הי' הדבר מפורסם לא הי' יתכן ליקח הבכורה ממנו בשביל זה, וזה שאמר לו יעקב מה דברים שלא נתגלו לך היינו מעשה ראובן ובלהה יהודה ותמר שאתה היית סבור לפי שטחיות המעשה שהי' בכאן חטא ולא נתגלה לך הדבר בעומק ובפנימיות נתגלה לי, דברים שנתגלה לך היינו ענין יהושע וגדעון שאתה רואה למרחוק מי המה אלה עאכו"כ שהנני יודע אבל אני יודע בפנימיות יותר כנ"ל: במדרש יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו אמר ר' עזרי' בשעה שברך יעקב אבינו את יוסף יצא ופניו מצהילות והשבטים אומרים דין כל עמא עם קיימא בשביל שהוא מלך עם מאן דקיימין קיימין אמר להם יעקב אבינו יראו את ה' קדושיו אנא מספקא לכולי', ויש לתמוה ח"ו לומר שהשבטים חשדו את יעקב קודם פטירתו שנוהג כמנהג העולם להטות רצונם עם מי שהשעה עומדת לו, ונראה לפרש עפ"י דברי המדרש פ' ס"א משל למלך שהי' לו פרדס מסרו לאריס והי' בו שתי אילנות כרוכים זה לזה בכרך אחד אחד של סם חיים ואחד של סם מות, אמר אותו אריס אם משקה אני זה של סם חיים זה של סם מות שותה עמו וכו', כמשל הזה יש לומר באדם עצמו שהוא מורכב מטוב ורע שהרע הוא עמו מתולדתו, מה גם תוספות רע שנשתאב בקרבו ע"י מעשים בלתי ראוים, זה מונע ממנו הברכה כי ברכה היא לשון תוספות כמו שפי' הא"ע וכמו שאמרו ז"ל על נהר שנתגדל מימיו שמימיו מתברכין נהרא מכיפי' מבריך, וע"כ ברכה איננו חל רק דבר שהוא בנמצא ולא באתר רקניא כמ"ש בזוה"ק, כי באם אין כאן שורש דבר לא שייך לומר תוספות, ואם ינתן בו תוספות כח כמו שיתגדל ויתוסף חלק הטוב יתרבה ויתוסף נמי חלק הרע, ולא אהני לי' כלום, ועוד אם רבו רע יהי' התוספות שישיג חלק הרע יותר מאשר ישיג חלק הטוב ויהי' כעין שאמר הכתוב יש עושר שמור לבעליו לרעתו, וכמ"ש וישמן ישרון ויבעט, והטעם מפני שחלק הרע שבו נתרבה ונתוסף ביותר:

ת״ח בההיא שעתא וכו׳: בוא וראה בשעה ההיא שרצה יעקב שיתברכו בניו בשם האמונה, מה כתוב, כל אלה שבטי ישראל שנים עשר ו זאת, אשר דבר להם אביהם, שנים עשר, וזאת, הם י״ג. כי נשתתפה עמהם השכינה הנקראת זאת, ונתקיימו הברכות. והיינו שכתוב, איש אשר כברכתו ברך אותם. מהו כברכתו. היינו כדמיון של מעלה, שהם י״ג מדות הרחמים, והיינו כברכתו של כל מדה ומדה.

א"ל, אלו הוינא וכו': אמר לו, אלו היינו שלשה, היה טוב, כי אחד היה אומר, ושנים היו משיבים לו. אמר לו, דברים אלו נאמרו רק בברכות, אשר אחד מזכיר שמו של הקב"ה, ושנים משיבים לו, וזה הוא שכתוב, כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו. כי שם ה' אקרא, הוא אחד, המזכיר את השם, הבו גודל לאלקינו, הוא שנים האחרים המשיבים. אבל בתורה, אפילו שנים יושבים ועוסקים בתורה, נותנים גדולה ועוז ותפארת התורה אל הקב"ה.

השקיפה וגו' וברך את עמך את ישראל בבנים וכנות .הברכה השייכת אל כלל האומה שתהי' מתיחשת ברכת ד' לעמו ,הוא שיתן מרוחו על הבנים והבנות שיהיו נאמנים לעמם ,שישימו ישעם וחפצם לטובת כלל עמם בחומריותו ורוחניותו .וזאת היא ברכה שצריכה להיות ממעון קדשו מן השמים ,שיהיו הבנים והבנות נתונים לעם ישראל ולא ירעו בשדות אחרים לנטור כרמי זרים ולא כרם ד' בית ישראל .גם לא יהיו