Daas Overcoming Nature: Yosef's Example

על על גוזזי צאנו, על תחת אל:

וְטַעַם וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה כְּמוֹ בְּחַרְבְּךָ, וְכֵן "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח ג) בַּלֶּחֶם. וְאֵין הַבְּרָכָה שֶׁתִּהְיֶה מִחְיָתוֹ מִשְּׁלַל הָאוֹיְבִים בְּחַרְבּוֹ, כִּי הִנֵּה נָתַן לוֹ מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם וּבָהּ יִחְיֶה, אֲבָל הָעִנְיָן לוֹמַר שֶׁיִּחְיֶה בְּמִלְחֲמוֹתָיו, כִּי יְנַצַּח וְלֹא יִפּוֹל בְּחֶרֶב אוֹיֵב, וְעַל כֵּן אָמַר "וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד", שֶׁלֹּא תִּתְגַּבֵּר עָלָיו וְהוּא יִגְבַּר עָלֶיךָ:

וירא. מַהוּ וַיַּרְא וַיַּרְא שְׁתֵּי פְעָמִים? הָרִאשׁוֹן כְּמַשְׁמָעוֹ וְהַשֵּׁנִי לְשׁוֹן הֲבָנָה, נִסְתַּכֵּל שֶׁהָיוּ נִצָּבִים בְּמָקוֹם אֶחָד וְהֵבִין שֶׁלֹּא הָיוּ רוֹצִים לְהַטְרִיחוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדְעִים הָיוּ שֶׁיֵּצֵא לִקְרָאתָם עָמְדוּ בִמְקוֹמָם לְכְבוֹדוֹ, לְהַרְאוֹתוֹ שֶׁלֹּא רָצוּ לְהַטְרִיחוֹ, וְקָדַם הוּא וְרָץ לִקְרָאתָם, בְּבָבָא מְצִיעָא, כְתִיב נִצָּבִים עָלָיו, וּכְתִיב וַיָּרָץ לִקְרָאתָם? כַּד חַזְיוּהוּ דַּהֲוָה שָׁרֵי וְאָסַר פֵּרְשׁוּ הֵימֶנּוּ, מִיָּד וַיָּרָץ לִקְרָאתָם:

רַק שֶׁלָּזֶה מוֹעִיל הָרְשִׁימוּ בַּמּוֹחִין, וְיִרְאַת ה׳ וְאַהֲבָתוֹ הַמְסוּתֶּרֶת בֶּחָלָל הַיְמָנִי, לְהִתְגַּבֵּר וְלִשְׁלוֹט עַל הָרָע הַזֶּה הַמִּתְאַוֶּה תַּאֲוָה, שֶׁלֹּא לִהְיוֹת לוֹ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה בָּעִיר לְהוֹצִיא תַּאֲוָתוֹ מִכֹּחַ אֶל הַפּוֹעַל לְהִתְלַבֵּשׁ בְּאֵבְרֵי הַגּוּף. וַאֲפִילוּ בַּמּוֹחַ לְבַדּוֹ, לְהַרְהֵר בְּרָע, אֵין לוֹ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לְהַרְהֵר חַס וְשָׁלוֹם בִּרְצוֹנוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ – שֶׁיְּקַבֵּל בְּרָצוֹן חַס וְשָׁלוֹם הִרְהוּר זֶה הָרָע הָעוֹלֶה מֵאֵלָיו מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, אֶלָּא מִיָּד בַּעֲלִיָּיתוֹ לְשָׁם, דּוֹחֵהוּ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, וּמַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִיָּד שֶׁנִּזְכָּר שֶׁהוּא הִרְהוּר רָע, וְאֵינוֹ מְקַבְּלוֹ בְּרָצוֹן אֲפִילוּ לְהַרְהֵר בּוֹ בְּרָצוֹן, וְכָל שֶׁכֵּן לְהַעֲלוֹתוֹ עַל הַדַּעַת לַעֲשׂוֹתוֹ חַס וְשָׁלוֹם, אוֹ אֲפִילוּ לְדַבֵּר בּוֹ, כִּי הַמְהַרְהֵר בְּרָצוֹן נִקְרָא רָשָׁע בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְהַבֵּינוֹנִי אֵינוֹ רָשָׁע אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת לְעוֹלָם. וְכֵן בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ, מִיָּד שֶׁעוֹלֶה לוֹ מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ אֵיזוֹ טִינָא וְשִׂנְאָה חַס וְשָׁלוֹם, אוֹ אֵיזוֹ קִנְאָה אוֹ כַּעַס אוֹ קְפֵידָא וְדוֹמֵיהֶן, אֵינוֹ מְקַבְּלָן כְּלָל בְּמוֹחוֹ וּבִרְצוֹנוֹ. וְאַדְּרַבָּה, הַמּוֹחַ שַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל בָּרוּחַ שֶׁבְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹת הַהֵפֶךְ מַמָּשׁ, – לְהִתְנַהֵג עִם חֲבֵירוֹ בְּמִדַּת חֶסֶד, וְחִיבָּה יְתֵרָה מוּדַעַת לוֹ, לִסְבּוֹל מִמֶּנּוּ עַד קָצֶה הָאַחֲרוֹן, וְלֹא לִכְעוֹס חַס וְשָׁלוֹם, – וְגַם, שֶׁלֹּא לְשַׁלֵּם לוֹ כְּפָעֳלוֹ חַס וְשָׁלוֹם, – אֶלָּא אַדְּרַבָּה; לִגְמוֹל לְחַיָּיבִים טוֹבוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, לִלְמוֹד מִיּוֹסֵף עִם אֶחָיו:

However, the impression [of prayer] on the intellect and the hidden [i.e., innate] fear and love of G–d in the right part [of the heart] enable one to prevail and triumph over this evil of passionate craving, depriving it from gaining supremacy and dominion over the “city,” and from carrying out this desire from the potential into the actual by clothing itself in the bodily organs. Moreover, even in the mind alone, insofar as sinful thoughts are concerned, evil has no power to compel the mind’s volition to entertain willingly, G–d forbid, any wicked thought rising of its own accord from the heart to the brain, as discussed above. But no sooner does it reach there than he thrusts it out with both hands and averts his mind from it the instant he reminds himself that it is an evil thought, refusing to accept it willingly, even to let his thoughts play on it willingly; how much more so to entertain any idea of putting it into effect, G–d forbid, or even to put it into words. For he who willfully indulges in such thoughts is deemed wicked at such time, whereas the benoni is never wicked for a single moment. So, too, in matters affecting a person’s relations with his neighbor, as soon as there rises from his heart to his mind some animosity or hatred, G–d forbid, or jealousy or anger, or a grudge and suchlike, he gives them no entrance into his mind and will. On the contrary, his mind exercises its authority and power over the spirit in his heart to do the very opposite and to conduct himself toward his neighbor with the quality of kindness and a display of abundant love, to the extent of suffering from him to the extreme limits without becoming provoked into anger, G–d forbid, or to revenge in kind, G–d forbid; but rather to repay the offenders with favors, as taught in the Zohar, that one should learn from the example of Joseph toward his brothers.

והנה יוסף שהי' בבית שר הטבחים והי' לו הנסיון שמה בענין מחשבה כאמרם ז"ל מחשבה שלא חשבה בעבירה, הגם שחשבו ג"כ דברים שבמעשה, אבל בענין זה המחשבה הוא הכל והכל נגרר אחר המחשבה כאמרם ז"ל אין קישוי אלא לדעת, בזה הכניע את שר הטבחים שהוא כח רע שלעומת כח מחשבה שבקדושה, וזה שבמדרש שבמלכותו של יוסף נולד רשתו של פוטיפר, היינו שנטל ממנו כל החיות שבו אח"כ ישב עשר שנים בבית האסורים למרק העונש שהוציא דבה על עשרה אחיו ותיקן את פגם הדיבור, והיינו עפי"מ שאמרנו כבר בטעמו של דבר שיוסף לא שלח כתב לאביו להודיעו שהוא יושב במאסר והי' בא ופודהו בכל ממון שבעולם, והרמב"ן תירץ שהי' חושב שהיותו בבית שר הטבחים הוא דרך שיתקיימו החלומות, אך התינח בהיותו בהרוחה, אבל בהיותו אסיר בבית הסוהר לא יתכן זה כי לא האמין בחייו, ובזוה"ק פ' מקץ דהוה עציב ועוד דבנמוסי מצרים שאין עבד מולך מה גם היושב בבית הסוהר, אבל עיקרו של דבר, שמטעם שיצחק לא גלה ליעקב משום שחשב שהקב"ה לא גלה לו ואני אגלה לו כברש"י, מאותו הטעם גם יוסף לא גלה לו, שהרי ידע שאיננו חסר ליעקב רוה"ק לידע נסתרות, ומוכרח שהשי"ת העלים ממנו ולא הגיד לו, ע"כ כפף את דעתו ורצונו לרצון השי"ת ושמר את כח הדיבור שלא יגלה הנעלם שבלב