Mussarמוסר

Business Dealings with Faithfulness and Integrity

These sources explore the spiritual and ethical meaning of conducting commerce honestly, grounding the prohibition of dishonest weights and measures in divine service. They present faithful business dealings not as a mere commercial virtue but as a cardinal test of character, sanctification of God's name, and proper relationship with the Divine.

אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חוֹסֶן יְשׁוּעוֹת

18 sources · 13 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The core text is the Gemara's account of the heavenly accounting, where Shabbat 31a and Shabbat 31a:11 report that Rava taught that when a person is brought to judgment he is first asked, 'did you conduct business faithfully' — נשאת ונתת באמונה — before any other question, including Torah study and procreation, and that Reish Lakish's drashah on Yeshayahu 33:6 ties the very word 'emunah' to the entire order of Zera'im, suggesting that faithfulness in business is the practical proof of a deeper trust in Hashem that underlies all of Torah life.

The root commandment behind this value is the Torah's demand for honest weights and measures, as Vayikra 19:35-36 and Devarim 25:15-16 state that dishonest dealing is an abomination before God, and Sefer HaChinukh 258 explains that the Torah's concern extends even to the smallest unit of measure, the mesurah, teaching that integrity in commerce must be meticulous down to the smallest detail, not merely in large transactions.

Mishneh Torah, Human Dispositions 5:13 translates this value into concrete conduct, describing how a Torah scholar says 'no' when he means no and 'yes' when he means yes, is exacting with himself in accounting but yields to others, pays promptly, and takes on obligations beyond what the letter of the law requires simply in order to stand by his word — making ethical scrupulousness in business a mark of the wise person's character.

Tomer Devorah 1 roots faithful dealing in the divine attribute of truth, explaining that just as the Holy One deals with the straight-hearted in truth and mercy, so too a person must deal with his fellow with straightness and truth, without tilting judgment in his own favor — making honest dealing a form of imitating God's own midah of emet.

Mesillat Yesharim 11 develops the ethical dimension further, teaching that God desires nothing but faithfulness, bringing proofs from Tehillim and Yeshayahu that the faithful alone merit closeness to God, and invoking Iyov's testimony that nothing improper ever clung to his hands — even unnoticed theft — as a model of the vigilance that true faithfulness in dealings demands.

Chassidic sources extend 'נתת ונשאת באמונה' into the realm of inner service: Likutei Moharan 280:2 describes binding one's inner thought to Torah during business activity so that the 'faith' embedded in commerce itself ascends and is redeemed from the forces of concealment, while Sefat Emet on Miketz 5658 frames Yosef's trust in Hashem rather than in stratagems as the model of faithful conduct that hastens redemption, and Tanya, Part I; Likkutei Amarim 37 situates faithful, charitable dealing with others as the mitzvah that elevates the vital soul above all others.

Several mussar and philosophical works treat emunah itself as the deeper trait that faithful dealing expresses: Duties of the Heart, Fourth Treatise on Trust 4:23-24 teaches that true trust in the Creator does not exempt a person from pursuing the ordinary means of life through honest effort, Kad HaKemach, Faith 1:1 identifies emunah as the root of the entire Torah and mitzvot, Daas Torah (Rav Yerucham Levovitz) identifies emunah as a quality of constancy and steadfastness from which the whole notion of trustworthiness flows, Shiurei Daas (Telz) describes cultivating true emunah through strengthening one's inner conviction against the pull of nature and habit, Alshich draws from Leah's reliance on Hashem rather than on natural stratagems a lesson in the root of faith, and Rav Yosef Yaavetz distinguishes between the faith of the disciple and the faith of the master in explaining the Israelites' belief at the sea.

The practical, halachic edge of faithful dealing appears in Bava Metzia 36b, where Rava rules that a bailee who transfers a deposit to another bailee remains liable, because the depositor can say 'you are trustworthy to me under oath, but this other person is not' — showing that the trust (האמנה) placed in a person for business dealings is personal and cannot simply be passed along to another.

Source 1 · Tanach
Verified

Leviticus 19:35–36

ויקרא י״ט:ל״ה-ל״ו

Leviticus 19:35-36

The Torah prohibits dishonest measures and scales and commands accurate weights. The verses ground “carrying on business faithfully” in concrete integrity toward other people.

לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֖וֶל בַּמִּשְׁפָּ֑ט בַּמִּדָּ֕ה בַּמִּשְׁקָ֖ל וּבַמְּשׂוּרָֽה׃ מֹ֧אזְנֵי צֶ֣דֶק אַבְנֵי־צֶ֗דֶק אֵ֥יפַת צֶ֛דֶק וְהִ֥ין צֶ֖דֶק יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם אֲנִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

You shall not falsify measures of length, weight, or capacity. You shall have an honest balance, honest weights, an honest ephah, and an honest hin. I the ETERNAL am your God who freed you from the land of Egypt.

Source 2 · Tanach
Verified

Deuteronomy 25:13–16

דברים כ״ה:י״ג-ט״ז

Deuteronomy 25:15-16

The passage requires completely honest weights and measures, linking fair dealings with longevity on the land and declaring dishonest practices abhorrent to God.

אֶ֣בֶן שְׁלֵמָ֤ה וָצֶ֙דֶק֙ יִֽהְיֶה־לָּ֔ךְ אֵיפָ֧ה שְׁלֵמָ֛ה וָצֶ֖דֶק יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִ֣יכוּ יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃ כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כׇּל־עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה כֹּ֖ל עֹ֥שֵׂה עָֽוֶל׃ {פ}

You must have completely honest weights and completely honest measures, if you are to endure long on the soil that the ETERNAL your God is giving you. For everyone who does those things, everyone who deals dishonestly, is abhorrent to the ETERNAL your God.

Source 3 · Chazal
Verified

Shabbat 31a

שבת ל״א א — ד"ה אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ

Shabbat 31a:10-12

The famous account of the questions posed to a person after death includes: “Did you conduct your business faithfully?” The passage frames financial honesty as the first measure of a life lived before God, not merely as a commercial virtue.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִכְתִיב ״וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חוֹסֶן יְשׁוּעוֹת חׇכְמַת וָדָעַת וְגוֹ׳״. ״אֱמוּנַת״ — זֶה סֵדֶר זְרָעִים. ״עִתֶּיךָ״ — זֶה סֵדֶר מוֹעֵד. ״חוֹסֶן״ — זֶה סֵדֶר נָשִׁים. ״יְשׁוּעוֹת״ — זֶה סֵדֶר נְזִיקִין. ״חׇכְמַת״ — זֶה סֵדֶר קׇדָשִׁים. ״וָדָעַת״ — זֶה סֵדֶר טְהָרוֹת. וַאֲפִילּוּ הָכִי, ״יִרְאַת ה׳ הִיא אוֹצָרוֹ״. אָמַר רָבָא: בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אָדָם לְדִין, אוֹמְרִים לוֹ: נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בָּאֱמוּנָה? קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? עָסַקְתָּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה? צִפִּיתָ לִישׁוּעָה? פִּלְפַּלְתָּ בְּחׇכְמָה? הֵבַנְתָּ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר? וַאֲפִילּוּ הָכִי, אִי יִרְאַת ה׳ הִיא אוֹצָרוֹ — אִין, אִי לָא — לָא. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ: הַעֲלֵה לִי כּוֹר חִיטִּין לָעֲלִיָּיה. הָלַךְ וְהֶעֱלָה לוֹ. אָמַר לוֹ: עֵירַבְתָּ לִי בָּהֶן קַב חוֹמְטוֹן? אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לוֹ: מוּטָב אִם לֹא הֶעֱלֵיתָה. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מְעָרֵב אָדָם קַב חוֹמְטוֹן בְּכוֹר שֶׁל תְּבוּאָה, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.

The Gemara continues discussing the conduct of the Sages, citing that Reish Lakish said: What is the meaning of that which is written: “And the faith of your times shall be a strength of salvation, wisdom, and knowledge, the fear of the Lord is his treasure” (Isaiah 33:6)? Faith; that is the order of Zera’im, Seeds, in the Mishna, because a person has faith in God and plants his seeds (Jerusalem Talmud). Your times; that is the order of Moed, Festival, which deals with the various occasions and Festivals that occur throughout the year. Strength; that is the order of Nashim, Women. Salvations; that is the order of Nezikin, Damages, as one who is being pursued is rescued from the hands of his pursuer. Wisdom; that is the order of Kodashim, Consecrated Items. And knowledge; that is the order of Teharot, Purity, which is particularly difficult to master. And even if a person studies and masters all of these, “the fear of the Lord is his treasure,” it is preeminent. With regard to the same verse, Rava said: After departing from this world, when a person is brought to judgment for the life he lived in this world, they say to him in the order of that verse: Did you conduct business faithfully? Did you designate times for Torah study? Did you engage in procreation? Did you await salvation? Did you engage in the dialectics of wisdom or understand one matter from another? And, nevertheless, beyond all these, if the fear of the Lord is his treasure, yes, he is worthy, and if not, no, none of these accomplishments have any value. There is a parable that illustrates this. A person who said to his emissary: Bring a kor of wheat up to the attic for me to store there. The messenger went and brought it up for him. He said to the emissary: Did you mix a kav of ḥomton, a preservative to keep away worms, into it for me? He said to him: No. He said to him: If so, it would have been preferable had you not brought it up. Of what use is worm-infested wheat? Likewise, Torah and mitzvot without the fear of God are of no value. On a related note, the Gemara cites a halakha that was taught in the school of Rabbi Yishmael: A person who sells wheat may, ab initio, mix a kav of ḥomton into a kor of grain and need not be concerned that by selling it all at the price of grain he will be guilty of theft, as the kav of ḥomton is essential for the preservation of the wheat.

Source 4 · Chazal
Verified

Bava Metzia 36b

בבא מציעא ל״ו ב — ד"ה אָמַר רָבָא

Bava Metzia 36b:3

Chachmei Bavel state that a bailee who entrusts a deposit to another bailee is liable, because the owner trusts the original bailee’s oath regarding theft or loss but does not trust the second bailee’s oath.

אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא: שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר – חַיָּיב, לָא מִבַּעְיָא שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם דְּגָרוֹעֵי גָּרְעַהּ לִשְׁמִירָתוֹ, אֶלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר שָׂכָר – חַיָּיב, מַאי טַעְמָא? דַּאֲמַר לֵיהּ: אַתְּ מְהֵימְנַתְּ לִי בִּשְׁבוּעָה, הַאיְךְ לָא מְהֵימַן לִי בִּשְׁבוּעָה.

Rava says: The halakha is: A bailee who conveyed a deposit to another bailee is liable to pay. It is not necessary to say that this is the halakha if he was a paid bailee who conveyed the deposit to an unpaid bailee, as in that case the first bailee diminished the level of his safeguarding, as an unpaid bailee is exempt from paying in instances where a paid bailee is obligated to do so. But even if it was initially an unpaid bailee who conveyed the deposit for safeguarding to a paid bailee, the first bailee is liable to pay. What is the reason that he is liable in that case? He is liable, as the owner of the deposit can say to him: You are trustworthy to me when you take an oath that the item was stolen or lost. That person is not trustworthy to me when he takes an oath.

Source 5 · Rishonim
Verified

Kad HaKemach, Faith 1:1

רבינו בחיי, כד הקמח אמונה

Kad HaKemach, Faith 1:1

Rabbenu Bachya teaches that one must speak truthfully even in incidental stories, keep one’s word in business and interpersonal dealings, and recognize that repeated affirmations or denials constitute an oath; reneging habituates a person to falsehood and may ultimately lead to false testimony.

פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים (ישעיה כז). עיקר התורה והמצוה היא האמונה כי מי שאין לו אמונה נוח לו שלא נברא, והיא מצוה תלויה בלב והוא שיאמין האדם שיש לעולם בורא נמצא יחיד והוא משגיח בעולם השפל במין האדם בכלל ובפרט להוציא מלבם של כופרים והפושעים והמורדים בהקב"ה שאומרים שאין ההשגחה שופעת מגלגל הירח ולמטה כדעת איוב בבוא היסורים עליו והוא שאמר לו אליפז (איוב כב) ואמרת מה ידע אל הבעד ערפל ישפוט. עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך, האורח עולם תשמור אשר דרכו מתי און, ע"כ יזכירו הנביאים תמיד ענין ההשגחה וביארו אותה, והוא שביאר ירמיה הנביא ע"ה (ירמיה ל) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו. למדנו ענין ההשגחה במין האדם בכלל ובפרט כדי לקבוע בלב ענין ההשגחה ולעקור שורש אמונת הכופרים. וכן הזכיר דוד המע"ה ואמר (תהלים קלט) ה' חקרתני ותדע אתה ידעת שבתי וקומי בנת לרעי מרחוק, והזכיר עוד (שם לג) משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ. וזהו מה שאמרו חכמינו ז"ל (אבות פרק ג') הכל צפוי והרשות נתונה. וכאשר אבאר באות הה"א בהשגחה. וכן מצינו אליהוא שהיו כל דבריו חכמה מקובלת מאנשי החכמה והאמונה שבאר ואמר (איוב לד) כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה. (שם) אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און. ומתוך אמונת ההשגחה יגיע אדם לאמונת הנבואה והתורה שיאמין כי יצא מאת הבורא יתעלה שפע ההשגחה אל האדם עד שיתנבא ותנתן תורה על ידו, והתורה הזאת הצלחת נפשו של אדם, בה יושע תשועת עולמים בה ילמד ליישר מעשיו ועמה ידע דרכי החיים בכל פרטי פעולותיו בטהרת גופו ומחשבתו ותקון נפשו ומדותיו, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, ונצטוינו בה שלא נשכחנה שכתוב (דברים ד) השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. ענין הכתוב הזה שלא נשכח אחד מעיקרי התורה והמצות שנתנו לנו והגיד לך שאם נשכח שהוא עון עצום נוגע עד הנפש, ולזה הזכיר נפשך, ובמה יתרצה זה אל אדוניו וימלט מהשכחה שנזכיר אותה תמיד ונהגה בהם יום ולילה ואז יהיו שמורים בלב והוא שהזכיר שלמה המע"ה (משלי ד) אל יליזו מעיניך שמרם בתוך לבבך, ביאר הכתוב גם אם יש לך עסקים וטרדות או יבואו עליך מקרים תכופים זה אחר זה אל יליזו מעיניך אותם העסקים והמקרים מהיות המצות תמיד לזכרון בין עיניך, ודבר ידוע כי ישראל זרע קדש אף גם זאת בהיותם בגלות בארץ אויביהם ועם היות שהם מפוזרים בקצוות דחויים בגוים כזורה ברחת ובמזרה לא ישכחו עקרי התורה והמצות אך ישמרו משמרת האמונה ויעמדו חזקים באמונתם ובכל דור ודור כל אחד ואחד מן האומות מתגרה בהם להמיר דתם ולהחליף אמונתם ולא אבו שמוע, וכמו שדרשו חז"ל (שיר ז) שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך הזכיר הכתוב הזה ד' פעמים שובי כנגד ד' מלכיות שכל מלכות ומלכות אומרת לנו לחזור לאמונתם ויעשו ממנו גזברין ושלטנין זהו נחזה בך מלשון (שמות יח) ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וישראל משיבים להם מה תחזו בשולמית מה מעלה ושולטנות אתם יכולין לתת לנו כלום יש בכם כח לתת לנו כאותה מעלה של הר סיני זהו כמחולת המחנים כלומר שמא יש באלהיכם לעשות לנו כאותו מחול שהיו בו שתי מחנות מחנה ישראל ששים רבוא ומחנה מלאכי השרת כענין שכתוב (תהלים סט) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, ובזכות האמונה הזאת שהם חזקים באמונתם עתיד הקב"ה להשרות שכינתו ביניהם ולשוב לירושלים כבתחלה והבנים שגלו מעל שולחן אביהם ישובו לקדמותם, ועל זה הזכיר כאן ישעיה הנביא ואמר (ישעיה כו) פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, כי לפי שהזכיר בפסוק שלמעלה חומת ירושלים והוא שאמר (שם) ישועה ישית חומות וחיל על כן סמך לו מיד פתחו שערים כלומר שערי ירושלים שהיו עד עתה סגורים ויבאו ישראל שהם גוי צדיק שהמתינו בגלותם לאמונתו של הקב"ה, והנה זאת אמנה שרואים ישראל אדמתם לנגדם זרים אוכלים אותה והמורדים והפושעים משמרים הבלי שוא הם שוכנים בתוכה והם מגורשים מבית תענוגיהם משועבדים בין האומות ועומדים באמונתם, ולזה אמר דוד ע"ה (תהלים סח) עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם אף סוררים לשכון יה אלהים, ואמרו במדרש עלית למרום כשעלה כבודו למרום הגלה את ישראל שכל זמן שהיה הכבוד בבהמ"ק לא גלו ישראל לקחת מתנות באדם אותם מתנות שנתת להם שישרה כבודך ביניהם לקחת אותם מהם ובאו סוררים ושכנו שם במקום יה אלהים. וכדי להודיע שהאמונה עקר התורה כלה לכך מצינו שכל המצות כולן בנויות ומיוסדות עליה שכן דרשו חז"ל בא חבקוק והעמידן על אחת שנא' (חבקוק ב) וצדיק באמונתו יחיה וכן אמר שלמה ע"ה (משלי כט) איש אמונות רב ברכות. ויש לך לדעת למה תלו החכמים הענין הזה בחבקוק ולא בדוד והיו יכולין לומר בא דוד והעמידן על אחת שנא' (תהלים קיט) כל מצותיך אמונה. אבל היה הענין מפני ביאור הנזכר שהזכיר חבקוק ואמר יחיה, ובאר ואמר שכל המצות תלויות באמונה ועם האמונה יזכה האדם לחיי העוה"ב אבל דוד לא באר בענין השכר כלום ולכך תלה הענין בחבקוק ולא בדוד, והכונה בלשון יחיה הוא חיי העוה"ב שהם החיים הנצחיים האמתיים איננו נאמר על חיי בשרים הקצרים כי מפני שהאמונה יסוד המצות כלן על כן הוצרך להזכיר בה לשון יחיה כלשון האמור במצות (ויקרא יח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שעיקר הכונה בו חיי העוה"ב וכן תרגם אונקלוס ויחי בהון לחיי עלמא, ומכלל האמונה הוא שיאהוב האדם את האמת ושיבחר ושידבר בו והוא שאמר זכריה הנביא (זכריה ח) אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת איש את רעהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, וכן אמר שלמה ע"ה (משלי יב) שפת אמת תכון לעד יזהיר על הדבור שישתמש בו בכל ענין אמת ושיזהר מן השקר כי מי שיש לו שפת אמת והוא נזהר בדבורו שיוציאם על קו אמת הדבור ההוא יצליח ויכון לעד ויאמינוהו בכל דבריו כי הבריות יחזיקוהו באיש אמת כיון שהורגל כל ימיו לדבר אמת, אבל מי שיש לו לשון שקר לא יאמינו דבריו אלא עד רגע כי השומעים דבריו יאמינו בהם לשעה ואחרי כן כאשר יבקרו דבריו ויחקרו אותם יכירו כי שקר הם. ובא הכתוב הזה להזהיר את הבריות שיהיו טהורים בדבורם שלא ידברו רק אמת אפי' בספור דברים אע"פ שאין הספור ההוא עיקר ואיננו מעלה ומוריד ואין צ"ל במשאם ומתנם שיש להם לעסוק באמונה ולעמוד בדבורם ושיהיה הן ולאו שלהם אמת, וכמו שדרשו רז"ל (ויקרא יט) איפת צדק והין צדק שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק ואין צריך לומר אם כפל דבורו בהם הן או לאו שני פעמים שהרי זה לשון שבועה הוא וכן דרשו רז"ל לאו לאו תרי זימני שבועה הוי שנאמר (בראשית ט) ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול וכתיב (ישעיה נד) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי ולא מצינו שבועה בכל פרשת המבול אלא כפל הלאו ומדלאו לאו שבועה הן הן אין צריך לומר ואמרו ז"ל כי כל מי שאינו עומד בדבורו במקח וממכר ובכל משאו ומתנו שבינו לבין חבירו והוא חוזר בו יש לו לקבל עליו מי שפרע והוא שאמרו (פרק הזהב דף מט) מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה יפרע ממי שאינו עומד בדבורו. והענין במי שאינו עומד בדבורו הרי זה מביא את עצמו לדבר כזבים ומרגיל את עצמו בכך, ומי שמרגיל לדבר שקרים סופו להעיד עדות שקר. וכן אמר שלמה המע"ה (משלי ז) ויפיח כזבים עד שקר. והנה הוא מחלל שפתיו שהוא כלי הדבור שנברא באדם לספר תהלות הקב"ה, וז"ש (ויקרא כב) ולא תחללו את שם קדשי, ויש בכלל הזה דרך חיים לכל השומעים זה ומתבוננים בו שיזהרו בדבורם כי גדול כח האמת וכל המחזיק במדת אמת תפלתו נשמעת. וכן אמר דוד ע"ה (תהלים קמה) קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. כל המכוין את פעולותיו אל האמת הוא המתקרב אל בוראו ית' שהוא אחד אמת. והקירוב הזה הוא השכר העצום והזכות הגדול הנקרא חיי העולם הבא ואי אפשר לו לאדם שיתקרב אצלו ית' עד שיתדמה לו וילך בדרכיו, שכן נצטוינו והלכת בדרכיו, ומפורש אמרו ז"ל מה הוא רחום אף אתה היה רחום מה הוא חנון אף אתה היה חנון מה הוא מלביש ערומים אף אתה היה מלביש ערומים מה הוא מבקר חולים אף אתה היה מבקר חולים מה הוא מנחם אבלים אף אתה היה מנחם אבלים מה הוא קובר מתים אף אתה היה קובר מתים. וכן אתה יכול לומר בכל שאר המדות מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש שנאמר (ויקרא יא) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, מה הוא תמים שנא' (תהלים יח) האל תמים דרכו אף אתה היה תמים שנא' (דברים יח) תמים תהיה עם ה' אלהיך וכתיב (בראשית יז) התהלך לפני והיה תמים כי מי שהוא תמים והוא שתוכו כברו ידוע שעיקרי האמונה נטועים בלבו חקוקים במחשבתו. והנה מדת התמימות מעלה גדולה באדם ושורש עצום לכל שאר המדות החמודות והיא מדה נזכרת אצל אבות העולם והנביאים והצדיקים והיא מכלל המדות אשר בהם יזכה האדם לגור באהלו של מקום ולשכון בהר קדשו הוא שאמר דוד ע"ה (תהלים טו) ה' מי יגור באהלך ומי ישכון בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק, ואמר עוד (תהלים קא) אשכילה בדרך תמים, וכן הזכיר שלמה בנו (משלי י) הולך בתום ילך בטח:

Source 6 · Rishonim
Verified

Sefer HaChinukh 258

ספר החינוך רנ״ח — ד"ה שֶׁלֹּא לְהוֹנוֹת בַּמִּדּוֹת וְכָל הַמִּדּוֹת בִּכְלָל

Sefer HaChinukh 258:1-2

Chinuch teaches that dishonest measurement includes liquid and dry measures, scales, land, clothing, and anything measured among people, and that even the smallest discrepancy violates the Torah’s concern for justice. It likens the dishonest measurer to a corrupt judge and attributes to such wrongdoing the severe consequences of defiling the land, profaning God’s name, removing the Divine Presence, bringing Israel to war, and exiling them.

שֶׁלֹּא לְהוֹנוֹת בַּמִּדּוֹת וְכָל הַמִּדּוֹת בִּכְלָל – שֶׁלֹּא לְהוֹנוֹת בְּמִדּוֹת הַלַּח וְהַיָּבֵשׁ וְלֹא בַּמֹּאזְנַיִם, וּבִכְלַל מִדּוֹת הוּא גַּם כֵּן מְדִידַת הַקַּרְקָעוֹת, וְכָל דָּבָר הַנִּמְדָּד בֵּין בְּנֵי אָדָם, כְּגוֹן בְּגָדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט לה) לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה. וּפֵרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב"מ סא, ב) כִּי מְשׂוּרָה הִיא מִדַּת הַלַּח וְהַיָּבֵשׁ, וְהִיא מִדָּה קְטַנָּה בְּיוֹתֵר, שֶׁהִיא אֶחָד מִשְּׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָׁה בַּלֹּג. וְלָמַדְנוּ מִכָּאן, כִּי הַתּוֹרָה הִקְפִּידָה עַל הַמִּדּוֹת בְּכָל שֶׁהוּא כְּלוֹמַר, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁבִּשְׁאָר גְּזֵלוֹת לֹא תַּקְפִּיד הַתּוֹרָה אֶלָּא בִּפְרוּטָה, בְּעִנְיַן הַמִּדּוֹת הִקְפִּידָה בְּכָל שֶׁהוּא. וּפֵרוּשׁ הַכָּתוּב כֵּן לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, וּמַהוּ הַמִּשְׁפָּט שֶׁשָּׁנוּי כָּאן? הוּא הַמִּדָּה וְהַמִּשְׁקָל וְהַמְּשׂוּרָה. וְלָמְדוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ספרא קדושים ח ה) מִזֶּה שֶׁהִזְכִּיר הַכָּתוּב בְּכָאן מִשְׁפָּט שֶׁהַמּוֹדֵד נִקְרָא דַּיָּן, וְאִם שִׁקֵּר בַּמִּדָּה הֲרֵי הוּא כִּמְקַלְקֵל אֶת הַדִּין וְקָרוּי עַוָּל וּמְשֻׁקָּץ חֵרֶם וְתוֹעֵבָה, וְגוֹרֵם לַחֲמִשָּׁה דְּבָרִים הָאֲמוּרִים בַּדַּיָּן מְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ, וּמְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם, וּמְסַלֵּק אֶת הַשְּׁכִינָה, וּמַפִּיל אֶת יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב, וּמְגַלֶּה אוֹתָם מֵאַרְצָם. וְעוֹד הִפְלִיגוּ בְּחֹמֶר מִצְוָה זוֹ וְאָמְרוּ (ב"ב פח, ב) כִּי גָּדוֹל עָנְשָׁהּ מֵעֹנֶשׁ עֲרָיוֹת שֶׁזֶּה בֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, וְזֶה בֵּינוֹ לַחֲבֵרוֹ.

To not cheat in measures, and all measures are included: To not cheat in liquid and dry measures, and not with scales; and included in measures is also the measuring of lands; and anything that is measured by people, such as clothes and that which is similar to them — as it is stated (Leviticus 19:35), “You shall not pervert justice with measures of length, weight or capacity (mesurah).” And they, may their memory be blessed, explained (Bava Metzia 61b) that mesurah is a liquid and a dry measure; and it is the smallest measure, as it is one thirty-third of a log. And we learn from this that the Torah is concerned about the smallest amount with measures; meaning to say that even though the Torah was only concerned about [the value of] a small coin with other thefts, regarding measures, it was concerned about the smallest amount. And the explanation of the verse is thus: “You shall not pervert justice” — and what is justice that is learned here? It is the “measures of length, weight or capacity.” And they, may their memory be blessed, learned (Sifra, Kedoshim, Chapter 8:5) from this that the verse mentioned justice here since the measurer is called a judge. And if he lies about the measure, it is like he corrupts the judgment and it is called perversion, disgusting, anathema and abomination. And he causes five things that are said about a judge: he defiles the land; profanes God; removes the Divine Presence; brings Israel down with the sword; and exiles them from their Land. And they emphasized the stringency of this commandment further and said (Bava Batra 88b), that its punishment is greater than the punishment for forbidden sexual relations; as [the latter] is between man and the Omnipresent and [the other] is between man and his fellow.

Source 7 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Human Dispositions 5:13

משנה תורה, דעות ה יא והלאה

Mishneh Torah, Human Dispositions 5:13

Maimonides presents the Torah scholar’s conduct in business, speech, and social relations as a model of sanctifying God’s name. Faithful dealings are part of religious character, not an optional refinement.

מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם בֶּאֱמֶת וּבֶאֱמוּנָה. אוֹמֵר עַל לָאו לָאו וְעַל הֵן הֵן. מְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ בְּחֶשְׁבּוֹן וְנוֹתֵן וּמְוַתֵּר לַאֲחֵרִים כְּשֶׁיִּקַּח מֵהֶן וְלֹא יְדַקְדֵּק עֲלֵיהֶן. וְנוֹתֵן דְּמֵי הַמִּקָּח לְאַלְתַּר וְאֵינוֹ נַעֲשֶׂה לֹא עָרֵב וְלֹא קַבְּלָן וְלֹא יָבוֹא בְּהַרְשָׁאָה. (אֵינוֹ) מְחַיֵּב עַצְמוֹ בְּדִבְרֵי מִקָּח וּמִמְכָּר בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא חִיְּבָה אוֹתוֹ תּוֹרָה. כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד בְּדִבּוּרוֹ וְלֹא יְשַׁנֵּהוּ. וְאִם נִתְחַיְּבוּ לוֹ אֲחֵרִים בַּדִּין מַאֲרִיךְ וּמוֹחֵל לָהֶן וּמַלְוֶה וְחוֹנֵן. וְלֹא יֵרֵד לְתוֹךְ אֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ. וְלֹא יָצֵר לְאָדָם לְעוֹלָם בְּחַיָּיו. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יִהְיֶה מִן הַנִּרְדָּפִים וְלֹא מִן הָרוֹדְפִים מִן הַנֶּעֱלָבִים וְלֹא מִן הָעוֹלְבִים. וְאָדָם שֶׁעוֹשֶׂה כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר:

A Torah Sage [should conduct] his business dealings with honesty and good faith. When [his] answer is "no," he says, "no;" when [his answer] is "yes," he says, "yes." He is stringent with himself in his accounting, gives and yields to others when he buys from them, but is not demanding [about what they owe him]. He pays for his purchases immediately. He does not act as a guarantor, or accept objects for deposit, or act as a debt collector for a lender. He accepts obligations in matters of buying and selling for which the Torah does not hold him liable, in order to uphold and not go back on his verbal commitments. If others have obligations to him by law, he grants them an extension and pardons them. He lends and bestows gifts. He does not encroach upon another's occupation, nor does he ever cause someone discomfort. The rule is that he should be among the pursued and not the pursuers, among those who accept humiliation but not among those who humiliate [others]. Whoever does all the above and their like, of him [Isaiah 49:3] states: "And He said to me, 'You are My servant, Israel, through whom I will be glorified.'”

Source 8 · Rishonim
Verified

Duties of the Heart, Fourth Treatise on Trust

חובות הלבבות, שער רביעי - שער הביטחון ד׳ — ד"ה וְעִם בֵּרוּר אֱמוּנָתוֹ כִּי עִנְיָנוֹ מָסוּר

Duties of the Heart, Fourth Treatise on Trust 4:23-24

Rabbeinu Bachya distinguishes trust in God from passivity: one must pursue ordinary means while remaining morally governed and not treating profit as the ultimate source of security. This gives “faithful business” a spiritual framework.

וְעִם בֵּרוּר אֱמוּנָתוֹ כִּי עִנְיָנוֹ מָסוּר אֶל גְּזֵרוֹת הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה וְשֶׁבְּחִירַת הַבּוֹרֵא לוֹ הִיא הַבְּחִירָה הַטּוֹבָה הוּא חַיָּב לְהִתְגַּלְגֵּל לְסִבּוֹת תּוֹעֲלוֹתָיו וְלִבְחֹר הַטּוֹב כַּנִּרְאֶה לוֹ מִן הָעִנְיָן וְהָאֱלֹהִים יַעֲשֶׂה מָה שֶׁקָּדְמָה בּוֹ גְּזֵרָתוֹ. וְהַדּוֹמֶה לָזֶה כִּי אָדָם אַף עַל פִּי שֶׁקִּצּוֹ וּמִדַּת יָמָיו קְשׁוּרִים בִּגְזֵרַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ יֵשׁ עַל הָאָדָם לְהִתְגַּלְגֵּל לְסִבּוֹת הַחַיִּים בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וּמַלְבּוּשׁ וּבְמָעוֹן כְּפִי צָרְכּוֹ וְלֹא יַנִּיחַ אֶת זֶה עַל הָאֱלֹהִים שֶׁיֹּאמַר אִם קָדַם בִּגְזֵרַת הַבּוֹרֵא שֶׁאֶחְיֶה יַשְׁאִיר נַפְשִׁי בְּגוּפִי מִבְּלִי מָזוֹן כָּל יְמֵי חַיַּי וְלֹא אֶטְרַח בְּבַקָּשַׁת הַטֶּרֶף וַעֲמָלוֹ.

With clear faith that his matters are given over to the decrees of the Creator, and that the Creator's choice for him is the best choice, it is also his duty to be engaged in means which appear to be beneficial to him and to choose what seems to be the best choice under the circumstances, and the Al-mighty will do according to what He has already pre-decreed. An example of this: Even though a human being's end and length of his days are determined by the Creator's decree, nevertheless, it is a man's duty to pursue means to survive such as food and drink, clothing, and shelter according to his needs, and he must not leave this to the Al-mighty, and think: "if the Creator has predecreed that I will live, then my body will survive without food all the days of my life, therefore I will not trouble myself in seeking a livelihood and toiling in it".

Source 9 · Rishonim
attested

Rav Yosef Yaavetz

מהר"י יעבץ, תהלים לג א

Rav Yosef Yaavetz

The passage distinguishes two kinds of emunah— that of a student and that of a teacher—and explains “ויאמינו בה' אז ישיר” as referring to an enduring, intellectually grounded emunah expressed in song, unlike the earlier “ויאמן העם.

ועל ב' הלשונות (רנה ושירה), המוטבע במדה חשובה או אמונה יקרה, והיא קבועה בלבו במסמרות השכל בל תמוט עולם ועד (שהוא הישר), ולזה אמר (שמות י"ד) "ויאמינו בה' אז ישיר" תירץ הספק שנסתפק לרבים, שהרי כתוב (שם ד') "ויאמן העם", ונאמר (שם ט"ו) "ויאמינו", נראה שלא האמינו עד עכשיו? והתשובה כי ב' מיני אמונה הם, אמונת התלמיד ואמונת הרב.

Source 10 · Acharonim
Verified

Mesillat Yesharim 11

מסילת ישרים י״א — ד"ה וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ אֶלָּא

Mesillat Yesharim 11:15-17

In the chapter on נקיות, Ramchal explains how ethical corruption often hides behind rationalizations and technical loopholes. Honest living requires cleansing one’s conduct from subtle forms of self-serving deception.

וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ אֶלָּא בֶּאֱמוּנָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים לא): אֱמוּנִים נוֹצֵר ה'. וְאוֹמֵר (ישעיה כו): פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים. וְאוֹמֵר (תהלים קא): עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי. וְאוֹמֵר (ירמיה ה): עֵינֶיךָ הֲלֹא לֶאֱמוּנָה. וְאַף אִיּוֹב הֵעִיד עַל עַצְמוֹ וְאָמַר (איוב לא): אִם תִּטֶּה אַשֻּׁרִי מִנִּי הַדָּרֶךְ וְאַחַר עֵינַי הָלַךְ לִבִּי וּבְכַפַּי דָּבַק מאוּם. וְהַבֵּט יֹפִי הַמָּשָׁל הַזֶּה, כִּי דִּמָּה הַגָּזֵל הַבִּלְתִּי נִגְלֶה כְּדָבָר הַמִּתְדַּבֵּק בְּיַד הָאָדָם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הָאָדָם הוֹלֵךְ לְכַתְּחִלָּה לִטּוֹל אוֹתוֹ וְנִשְׁאַר דָּבֵק מֵאֵלָיו, סוֹף סוֹף בְּיָדוֹ הוּא, כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, שֶׁאַף שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאָדָם הוֹלֵךְ וְגוֹזֵל מַמָּשׁ, קָשֶׁה הוּא שֶׁיִּהְיוּ יָדָיו רֵיקָנִיּוֹת מִמֶּנּוּ לְגַמְרֵי. אָמְנָם, בֶּאֱמֶת, כָּל זֶה נִמְשָׁךְ מִמָּה שֶׁתַּחַת הֱיוֹת הַלֵּב מוֹשֵׁל בָּעֵינַיִם שֶׁלֹּא יַנִּיחַ לִהְיוֹת נָעִים לָהֶם אֶת שֶׁל אֲחֵרִים, הָעֵינַיִם מוֹשְׁכִים אֶת הַלֵּב לְבַקֵּשׁ הֶתֵּרִים עַל מָה שֶׁנִּרְאֶה לָהֶם יָפֶה וְנֶחְמָד, עַל כֵּן אָמַר אִיּוֹב, שֶׁהוּא לֹא כֵּן עָשָׂה וְלֹא הָלַךְ לִבּוֹ אַחַר עֵינָיו, עַל כֵּן לֹא דָּבַק בְּכַפָּיו מְאוּם.

The Holy One blessed be He desires only faithfulness (honesty). In regard to this scripture states: "G-d guards those who are faithful" (Tehilim 31:24), and "Open the gates and let the righteous people that keep faith enter in" (Isaiah 26:2), and "My eyes shall be on the faithful of the land so that they may dwell with Me" (Tehilim 101:6), and "are Your eyes not to faithfulness?" (Jeremiah 5:3). Even Job testified on himself: "if my step has turned aside from the path and my heart has gone after my eyes, and if any speck has stuck to my palms" (Job 31:7). Consider this beautiful analogy in which he compared unseen theft to something which tends to stick to a person's hand (ex. flour when kneading) for even though one does not intend to go and take it and by itself it sticks to his hands, nevertheless, it remains in his hands. So too here, even though one does not go out to actually steal, it is difficult for his hands to be completely empty of theft. In truth, all this is due to his eyes drawing his heart instead of his heart ruling over his eyes thereby not allowing them to see as pleasing the things belonging to other people. Thus the eyes draw the heart to seek to rationalize permits (heterim) for what seems attractive and desirable to them. Therefore Job said he did not do so. His heart did not go after his eyes. Therefore, no speck had stuck to his hands.

Source 11 · Acharonim
Verified

Tomer Devorah 1

תומר דבורה א׳ — ד"ה הי' - תתן אמת ליעקב -

Tomer Devorah 1:23-24

Ramak’s opening treatment of imitating the divine attributes makes ethical conduct toward others a form of likeness to God. Faithfulness in business can thus be read as embodying divine patience, compassion, and restraint.

הי' - תתן אמת ליעקב - מִדָּה זוֹ הִיא, שֶׁיֵּשׁ בְּיִשְׂרָאֵל מַעֲלָה, אֹתָם הַבֵּינוֹנִיִּים שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים לְהִתְנַהֵג לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין וְהֵם נִקְרָאִים יַעֲקֹב מִפְּנֵי שֶׁאֵינָם מִתְנַהֲגִים אֶלָּא עִם הַנְהָגוֹת אֲמִתִּיּוֹת גַּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֵשׁ לוֹ מִדַּת אֱמֶת שֶׁהוּא עַל צַד מְצִיאוּת הַמִּשְׁפָּט הַיֹּשֶׁר, וְאֵלּוּ הֵם הַמִּתְנַהֲגִים בָּעוֹלָם בְּיֹשֶׁר וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג עִמָּהֶם בֶּאֱמֶת מְרַחֵם עֲלֵיהֶם עַל צַד הַיֹּשֶׁר וְהַמִּשְׁפָּט. גַּם כֵּן הָאָדָם צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג עִם חֲבֵרוֹ עַל צַד הַיֹּשֶׁר וְהָאֱמֶת בְּלִי לְהַטּוֹת מִשְׁפַּט חֲבֵרוֹ לְרַחֵם עָלָיו בֶּאֱמֶת כְּמוֹ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת הַבֵּינוֹנִיִּים בְּמִדַּת אֱמֶת לְתַקֵּן אֹתָם:

The tenth: "You shall give truth to Yaakov" - this trait is that Israel has a virtue. Those average people that do not know how to act beyond the [letter] of the law - and they are called Yaakov, since they only act with true behavior; and also the Holy One, blessed be He, has a trait of truth, which is from the angle of the existence of straight judgement. And with these who act with straightness in the world, the Holy One, blessed be He, acts with truth. He has mercy upon them from the angle of straightness and judgement. A person must also behave with his fellow from the angle of straightness and truth, without inclining the judgement of his fellow - to have mercy upon him in truth; [just] like God, may He be blessed, has mercy upon the average creatures with the trait of truth [in order] to refine them.

Source 12 · Acharonim
attested

Alshich

אלשיך, בראשית ל יד

Alshich

The passage teaches that one should rely on God alone rather than natural remedies, illustrating this through Leah’s trust in God when she gave Rachel all the dudaim, while Rachel’s reliance on them proved ineffective.

תני נא לי מדודאי - התורה הקדושה מלמדתנו שורש גדול באמונה, שיברח מהשען על הדברים הטבעיים כי אם על השי"ת לבדו, ואז ארוכתו מהרה תצמח, והנשען על הדברים הטבעיים ישועתו כאשר יכיר כי טעה באצטגנינותו. והנה הביא ראובן לאמו דודאים כי ראה שעמדה מלדת ורחל מנהמת לבה ותשוקתה ללדת אמרה שיתן לה מעט מהם, כי זקוקה להם יותר, ולאה לא סמכה על הטבעים ונתנה לה את כולם, להורות שכל בטחונה בה' ורחל שבטחה בהם נענתה רק אחר שילדה לאה עוד ב' בנים ובת...

Source 13 · Hasidic
Verified

Likutei Moharan 280:2

מוהר"ן, רפ, ועיין שם עוד

Likutei Moharan 280:2

Nachman describes Jerusalem as a city of faith that gathers fallen sparks clinging around it and elevates them, while conducting business with one’s thoughts inwardly connected to Torah raises the practical realm and the faith expressed in commerce from the kelipot.

יְצִירָה הִיא בְּחִינַת וָא"ו, שֶׁהִיא בְּחִינַת הַתּוֹרָה (כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ), וְעַל־יְדֵי שֶׁמְּקַשֵּׁר פְּנִימִיּוּת מַחֲשַׁבְתּוֹ בִּשְׁעַת עֲשִׂיַּת הַמַּשָּׂא וּמַתָּן אֶל הַתּוֹרָה כַּנַּ"ל, זֶהוּ בְּחִינַת פְּנִימִיּוּת הַמֹּחִין דַּעֲשִׂיָּה, הַיְנוּ שֶׁל הַמַּשָּׂא וּמַתָּן, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת עֲשִׂיָּה, שֶׁעוֹלָה אֶל הַיְצִירָה, דְּהַיְנוּ הַתּוֹרָה כַּנַּ"ל, וּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה, הַיְנוּ בְּחִינוֹת הָאֱמוּנָה שֶׁבַּמַּשָּׂא וּמַתָּן כַּנַּ"ל, עוֹלָה מִן הַקְּלִפּוֹת, כִּי הִיא מְבָרֶרֶת הַנִּיצוֹצוֹת מֵהֶם וְעוֹלָה מֵהֶם, וְעַל יְדֵי שֶׁעָלָה חַבַּ"ד דַּעֲשִׂיָּה לַיְצִירָה, עַל יְדֵי זֶה יֵשׁ מָקוֹם לַמַּלְכוּת לַעֲלוֹת לַעֲשִׂיָּה,

Yetzirah is the aspect of the vav, which is the aspect of the Torah {as is brought in the holy Zohar}. Thus, when a person binds his inner thought to the Torah while engaging in business activity, as explained above, this is the aspect of the inner essence of the mentalities of Asiyah. That is, the business activity, which is the aspect of Asiyah, ascends to Yetzirah—i.e., the Torah—as explained above. And Malkhut of Asiyah—i.e., the aspect of faith within business activity, as explained above—ascends from the forces of evil, for it separates the sparks and ascends from [these forces]. Then, as a result of ChaBaD of I having ascended to Yetzirah, there is room for Malkhut to ascend to Asiyah.

Source 14 · Hasidic
Verified

recovered from “Sefat Emet, Genesis, Miketz 5658”

Sefat Emet on Miketz 5658

שפת אמת, בראשית, מקץ כ״ה — ד"ה במדרש קץ שם לחושך זמן נתן

Sefat Emet, Genesis, Miketz 25:3

Sfas Emes explains that Yosef’s steadfast trust in God while imprisoned brought his redemption before its appointed time, whereas even a slight turn toward human schemes delayed it by two years; similarly, the בני אפרים’s reliance on their own strength caused a further thirty-year delay, illustrating how the yetzer hara obscures the path to redemption.

במדרש קץ שם לחושך זמן נתן ליוסף כו'. דהנה ויהי לשון צרה. כי כל תהלוכות יוסף הי' הכנה לכל גלות מצרים ואיתא בעתה אחישנה זכו אחישנה. וכבר כתבתי מזה במ"א. אבל בודאי יוסף הצדיק שהיה בבית האסורים ולא ביקש לו תחבולות רק בטח בה' כמ"ש ויהי שם בבית הסהר לכן היה גאולה שלו קודם הזמן. וכמו כן ביצי"מ נעשו מת' שנה רד"ו. אכן כאן במאמר הזכרתני הי' נסיון שהגם שנרמז לו מקום גאולה אם לא היה פונה כלל. היה יוצא מיד. ומעט נטי' קלה שהיה לו נתוסף לו ב' שנים. ז"ש התנאי ולא פנה אל רהבים ופני' מועטת יכול לפגום. כדאיתא מחשבה מועלת. ויתכן לומר שאותן שלשים שנה שקדמו בני אפרים לצאת בודאי הי' גם זה מקום גאולה. אבל ע"י שבטחו בכחם נפגם. ונתאחרו עוד שלשים שנה. ז"ש שהיצה"ר אבן אופל ודו"ק:

Source 15 · Hasidic
Verified

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 37

תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים ל״ז

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 37:19-20

Tanya explains that charity is called simply “the commandment” because it surpasses the other practical mitzvos: whereas each other mitzvah engages only one faculty of the vital soul during its performance, giving charity—especially money earned through one’s labor or otherwise available for necessities—offers the soul’s full vitality to G‑d.

וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁהִפְלִיגוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בִּמְאֹד מְאֹד בְּמַעֲלַת הַצְּדָקָה, וְאָמְרוּ שֶׁ״שְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִצְוֹת״, וּבְכָל תַּלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי הִיא נִקְרֵאת בְּשֵׁם ״מִצְוָה״ סְתָם, כִּי כָּךְ הָיָה הֶרְגֵּל הַלָּשׁוֹן לִקְרוֹא צְדָקָה בְּשֵׁם ״מִצְוָה״ סְתָם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עִיקַּר הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וְעוֹלָה עַל כּוּלָּנָה, שֶׁכּוּלָּן הֵן רַק לְהַעֲלוֹת נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית לַה׳, שֶׁהִיא הִיא הַמְקַיֶּימֶת אוֹתָן, וּמִתְלַבֶּשֶׁת בָּהֶן לִיכָּלֵל בְּאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהֶן, וְאֵין לְךָ מִצְוָה שֶׁנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית מִתְלַבֶּשֶׁת בָּהּ כָּל כָּךְ כִּבְמִצְוַת הַצְּדָקָה, שֶׁבְּכָל הַמִּצְוֹת אֵין מִתְלַבֵּשׁ בָּהֶן רַק כֹּחַ אֶחָד מִנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית בִּשְׁעַת מַעֲשֵׂה הַמִּצְוָה לְבַד, אֲבָל בִּצְדָקָה, שֶׁאָדָם נוֹתֵן מִיגִיעַ כַּפָּיו, הֲרֵי כָּל כֹּחַ נַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית מְלוּבָּשׁ בַּעֲשִׂיַּית מְלַאכְתּוֹ אוֹ עֵסֶק אַחֵר שֶׁנִּשְׂתַּכֵּר בּוֹ מָעוֹת אֵלּוּ, וּכְשֶׁנּוֹתְנָן לִצְדָקָה – הֲרֵי כָּל נַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית עוֹלָה לַה׳. וְגַם מִי שֶׁאֵינוֹ נֶהֱנֶה מִיגִיעוֹ, מִכָּל מָקוֹם, הוֹאִיל וּבְמָעוֹת אֵלּוּ הָיָה יָכוֹל לִקְנוֹת חַיֵּי נַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית – הֲרֵי נוֹתֵן חַיֵּי נַפְשׁוֹ לַה׳.

In the light of the above, one can understand why our Rabbis, of blessed memory, so strongly emphasized the virtue of charity, declaring that “it balances all the other commandments,” and throughout the Jerusalem Talmud it is called simply “the commandment,” for such was the usage of the language to call charity simply “the commandment,” because it is the core of the precepts of action and surpasses them all. For all [precepts] are only intended to elevate the vital soul to G–d, since it is she [the soul] that performs them and clothes itself in them, thereby being absorbed into the light of the En Sof, blessed is He, which is vested in them. Hence you can find no commandment in which the vital soul is clothed to the same extent as in the commandment of charity: for in all [the other] commandments only one faculty of the vital soul is embodied, and then only at the time of the performance of the precept, while in the case of charity, which a man gives out of the toil of his hands, surely all the strength of his vital soul is embodied in the execution of his work or occupation by which he earned the money; when he gives it for charity, his whole vital soul ascends to G–d. Even where one does not depend on his toil for a livelihood, nevertheless since with this [charity] money he could have purchased necessities of life, for his vivifying soul, hence he is giving his soul’s life to G–d.

Source 16 · Modern
attested

Shiurei Daas (Telz)

שעורי דעת, ח״ג עמ׳ מ׳

Shiurei Daas 3 p. 40

The passage teaches that a person must strengthen intellectual awareness over instinct and habit, and that attentive prayer can gradually cultivate true faith in God’s governance and elevate one above natural tendencies that divert him from God’s path and will.

כבר נתבאר אצלנו, כי עיקר עבודת האדם וחובתו הוא להשתדל להגביר את הדעת על הטבע להתפתח ולהשתלם במעלות הנפש עד שהשקפותיו והכרותיו השכליות תהיינה חזקות וקיימות אצלו במדה כזו, שאל יחוש ואל יתנועע לבבו מפני טבעו והרגלו. כי אם תחסר לו מדה זו במלואה, טבעו עוד ישלוט וימשול בו, עלול הוא להכשל על ידי זה עד אין שיעור... ואם יתרגל אדם להתפלל בברכה הראשונה בשים לב ובהרגשה הראויה ירכוש בקרבו מעט מעט האמונה האמתית, ויתברר אצלו כי מתחלת הבריאה ועד נצח נצחים מתנהג הכל לפי רצונו ית' ולתכלית רצונו בבריאתו, ובברכה שניה כשהוא מספר גבורות ה' יכוון שכל הגבורות שבכח ברואי מטה ממנו הם ותלויות רק ברצונו, ובזה יתרומם מעל נטיותיו הטבעיות המניאות אותו מדרך ה' וממלוי רצונו ית'. כל זמן שלא תהיה ערה אצלו ההכרה האמתית בזה, יש לו לירא מאד כי עלול הוא להכשל ולסור חס ושלום מדרך ה' וממלוי רצונו, כל זמן שלא תהיה ערה אצלו ההכרה האמתית בזה...

Open the PDF on daat.ac.il ↗

Rav Yosef Yehuda Leib Bloch (Telz, 1860–1929); shiurim in machshava recorded by his talmidim, Netzach edition (chelek 1 Tel Aviv/New York 5709; chalakim 2–3 Tel Aviv 1953/5715). Shiurei Daas (Telz) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 17 · Modern
External

Beit Yaakov, Ki Tisa 31

בית יעקב מאיזביצא, כי תשא אות ל״א

Beit Yaakov, Ki Tisa 31

The passage states that when a person is brought to judgment, he is asked whether he conducted his business faithfully, set fixed times for Torah study, engaged in procreation, anticipated salvation, debated wisely, and understood one matter from another, yet even so, fear of God is his treasure.

On this pageThe passage states that when a person is brought to judgment, he is asked whether he conducted his business faithfully, set fixed times for Torah study, engaged in procreation, anticipated salvation, debated wisely, and understood one matter from another, yet even so, fear of God is his treasure.

Beit Yaakov, Ki Tisa 31 — page scan on HebrewBooks
Page 404

Rav Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin (1814-1878), the Beis Yaakov's author; Bereishis is on Sefaria ("Beit Yaakov on Torah") — this covers only Shemos and Vayikra, held here as page scans. Beis Yaakov (R' Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 18 · Modern
attested

Daas Torah (Rav Yerucham Levovitz)

רבינו ירוחם, דברים ב עמוד קכה

Daas Torah (Rav Yerucham Levovitz)

The passage explains that “El emunah” refers to repaying the righteous for their righteousness in the World to Come, and that emunah denotes constancy and unchangeability, encompassing נאמנות, the fulfillment of every commitment, as well as reward and punishment.

א-ל אמונה - וברש"י: לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא... כבר דיברנו בענין אמונה כי היא מדה, מדה של קיימות ואי השתנות, ומצד זה בא כל ענין הנאמנות, היא ההנהגה של אמונה לקיים כל דבר, ואחרי שהכל היא אמונה, הנה כי באמונה בה כבר עולם הבא, שכר ועונש... וענין נאמן וענין אמונה אחד הם.

Related sources· 7 found, not yet verifiedSign in to verify
  • אָמַר רָבָא: בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אָדָם לְדִין, אוֹמְרִים לוֹ: נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בָּאֱמוּנָה? קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? עָסַקְתָּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה? צִפִּיתָ לִישׁוּעָה? פִּלְפַּלְתָּ בְּחׇכְמָה? הֵבַנְתָּ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר? וַאֲפִילּוּ הָכִי, אִי יִרְאַת ה׳ הִיא אוֹצָרוֹ — אִין, אִי לָא — לָא. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ: הַעֲלֵה לִי כּוֹר חִיטִּין לָעֲלִיָּיה. הָלַךְ וְהֶעֱלָה לוֹ. אָמַר לוֹ: עֵירַבְתָּ לִי בָּהֶן קַב חוֹמְטוֹן? אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לוֹ: מוּטָב אִם לֹא הֶעֱלֵיתָה.

    Same passage as Shabbat 31a:10

  • Shabbat 31aunverified

    אמונה זה סדר זרעים... אמר רבא בשעה שמכניסין את האדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים (ישעיה כז). עיקר התורה והמצוה היא האמונה כי מי שאין לו אמונה נוח לו שלא נברא, והיא מצוה תלויה בלב והוא שיאמין האדם שיש לעולם בורא נמצא יחיד והוא משגיח בעולם השפל במין האדם בכלל ובפרט להוציא מלבם של כופרים והפושעים והמורדים בהקב"ה שאומרים שאין ההשגחה שופעת מגלגל הירח ולמטה כדעת איוב בבוא היסורים עליו והוא שאמר לו אליפז (איוב כב) ואמרת מה ידע אל הבעד ערפל ישפוט. עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך, האורח עולם תשמור אשר דרכו מתי און, ע"כ יזכירו הנביאים תמיד ענין ההשגחה וביארו אותה, והוא שביאר ירמיה הנביא ע"ה (ירמיה ל) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו. למדנו ענין ההשגחה במין האדם בכלל ובפרט כדי לקבוע בלב ענין ההשגחה ולעקור שורש אמונת הכופרים. וכן הזכיר דוד המע"ה ואמר (תהלים קלט) ה' חקרתני ותדע אתה ידעת שבתי וקומי בנת לרעי מרחוק, והזכיר עוד (שם לג) משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ. וזהו מה שאמרו חכמינו ז"ל (אבות פרק ג') הכל צפוי והרשות נתונה. וכאשר אבאר באות הה"א בהשגחה. וכן מצינו אליהוא שהיו כל דבריו חכמה מקובלת מאנשי החכמה והאמונה שבאר ואמר (איוב לד) כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה. (שם) אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און. ומתוך אמונת ההשגחה יגיע אדם לאמונת הנבואה והתורה שיאמין כי יצא מאת הבורא יתעלה שפע ההשגחה אל האדם עד שיתנבא ותנתן תורה על ידו, והתורה הזאת הצלחת נפשו של אדם, בה יושע תשועת עולמים בה ילמד ליישר מעשיו ועמה ידע דרכי החיים בכל פרטי פעולותיו בטהרת גופו ומחשבתו ותקון נפשו ומדותיו, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, ונצטוינו בה שלא נשכחנה שכתוב (דברים ד) השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. ענין הכתוב הזה שלא נשכח אחד מעיקרי התורה והמצות שנתנו לנו והגיד לך שאם נשכח שהוא עון עצום נוגע עד הנפש, ולזה הזכיר נפשך, ובמה יתרצה זה אל אדוניו וימלט מהשכחה שנזכיר אותה תמיד ונהגה בהם יום ולילה ואז יהיו שמורים בלב והוא שהזכיר שלמה המע"ה (משלי ד) אל יליזו מעיניך שמרם בתוך לבבך, ביאר הכתוב גם אם יש לך עסקים וטרדות או יבואו עליך מקרים תכופים זה אחר זה אל יליזו מעיניך אותם העסקים והמקרים מהיות המצות תמיד לזכרון בין עיניך, ודבר ידוע כי ישראל זרע קדש אף גם זאת בהיותם בגלות בארץ אויביהם ועם היות שהם מפוזרים בקצוות דחויים בגוים כזורה ברחת ובמזרה לא ישכחו עקרי התורה והמצות אך ישמרו משמרת האמונה ויעמדו חזקים באמונתם ובכל דור ודור כל אחד ואחד מן האומות מתגרה בהם להמיר דתם ולהחליף אמונתם ולא אבו שמוע, וכמו שדרשו חז"ל (שיר ז) שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך הזכיר הכתוב הזה ד' פעמים שובי כנגד ד' מלכיות שכל מלכות ומלכות אומרת לנו לחזור לאמונתם ויעשו ממנו גזברין ושלטנין זהו נחזה בך מלשון (שמות יח) ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וישראל משיבים להם מה תחזו בשולמית מה מעלה ושולטנות אתם יכולין לתת לנו כלום יש בכם כח לתת לנו כאותה מעלה של הר סיני זהו כמחולת המחנים כלומר שמא יש באלהיכם לעשות לנו כאותו מחול שהיו בו שתי מחנות מחנה ישראל ששים רבוא ומחנה מלאכי השרת כענין שכתוב (תהלים סט) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, ובזכות האמונה הזאת שהם חזקים באמונתם עתיד הקב"ה להשרות שכינתו ביניהם ולשוב לירושלים כבתחלה והבנים שגלו מעל שולחן אביהם ישובו לקדמותם, ועל זה הזכיר כאן ישעיה הנביא ואמר (ישעיה כו) פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, כי לפי שהזכיר בפסוק שלמעלה חומת ירושלים והוא שאמר (שם) ישועה ישית חומות וחיל על כן סמך לו מיד פתחו שערים כלומר שערי ירושלים שהיו עד עתה סגורים ויבאו ישראל שהם גוי צדיק שהמתינו בגלותם לאמונתו של הקב"ה, והנה זאת אמנה שרואים ישראל אדמתם לנגדם זרים אוכלים אותה והמורדים והפושעים משמרים הבלי שוא הם שוכנים בתוכה והם מגורשים מבית תענוגיהם משועבדים בין האומות ועומדים באמונתם, ולזה אמר דוד ע"ה (תהלים סח) עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם אף סוררים לשכון יה אלהים, ואמרו במדרש עלית למרום כשעלה כבודו למרום הגלה את ישראל שכל זמן שהיה הכבוד בבהמ"ק לא גלו ישראל לקחת מתנות באדם אותם מתנות שנתת להם שישרה כבודך ביניהם לקחת אותם מהם ובאו סוררים ושכנו שם במקום יה אלהים. וכדי להודיע שהאמונה עקר התורה כלה לכך מצינו שכל המצות כולן בנויות ומיוסדות עליה שכן דרשו חז"ל בא חבקוק והעמידן על אחת שנא' (חבקוק ב) וצדיק באמונתו יחיה וכן אמר שלמה ע"ה (משלי כט) איש אמונות רב ברכות. ויש לך לדעת למה תלו החכמים הענין הזה בחבקוק ולא בדוד והיו יכולין לומר בא דוד והעמידן על אחת שנא' (תהלים קיט) כל מצותיך אמונה. אבל היה הענין מפני ביאור הנזכר שהזכיר חבקוק ואמר יחיה, ובאר ואמר שכל המצות תלויות באמונה ועם האמונה יזכה האדם לחיי העוה"ב אבל דוד לא באר בענין השכר כלום ולכך תלה הענין בחבקוק ולא בדוד, והכונה בלשון יחיה הוא חיי העוה"ב שהם החיים הנצחיים האמתיים איננו נאמר על חיי בשרים הקצרים כי מפני שהאמונה יסוד המצות כלן על כן הוצרך להזכיר בה לשון יחיה כלשון האמור במצות (ויקרא יח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שעיקר הכונה בו חיי העוה"ב וכן תרגם אונקלוס ויחי בהון לחיי עלמא, ומכלל האמונה הוא שיאהוב האדם את האמת ושיבחר ושידבר בו והוא שאמר זכריה הנביא (זכריה ח) אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת איש את רעהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, וכן אמר שלמה ע"ה (משלי יב) שפת אמת תכון לעד יזהיר על הדבור שישתמש בו בכל ענין אמת ושיזהר מן השקר כי מי שיש לו שפת אמת והוא נזהר בדבורו שיוציאם על קו אמת הדבור ההוא יצליח ויכון לעד ויאמינוהו בכל דבריו כי הבריות יחזיקוהו באיש אמת כיון שהורגל כל ימיו לדבר אמת, אבל מי שיש לו לשון שקר לא יאמינו דבריו אלא עד רגע כי השומעים דבריו יאמינו בהם לשעה ואחרי כן כאשר יבקרו דבריו ויחקרו אותם יכירו כי שקר הם. ובא הכתוב הזה להזהיר את הבריות שיהיו טהורים בדבורם שלא ידברו רק אמת אפי' בספור דברים אע"פ שאין הספור ההוא עיקר ואיננו מעלה ומוריד ואין צ"ל במשאם ומתנם שיש להם לעסוק באמונה ולעמוד בדבורם ושיהיה הן ולאו שלהם אמת, וכמו שדרשו רז"ל (ויקרא יט) איפת צדק והין צדק שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק ואין צריך לומר אם כפל דבורו בהם הן או לאו שני פעמים שהרי זה לשון שבועה הוא וכן דרשו רז"ל לאו לאו תרי זימני שבועה הוי שנאמר (בראשית ט) ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול וכתיב (ישעיה נד) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי ולא מצינו שבועה בכל פרשת המבול אלא כפל הלאו ומדלאו לאו שבועה הן הן אין צריך לומר ואמרו ז"ל כי כל מי שאינו עומד בדבורו במקח וממכר ובכל משאו ומתנו שבינו לבין חבירו והוא חוזר בו יש לו לקבל עליו מי שפרע והוא שאמרו (פרק הזהב דף מט) מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה יפרע ממי שאינו עומד בדבורו. והענין במי שאינו עומד בדבורו הרי זה מביא את עצמו לדבר כזבים ומרגיל את עצמו בכך, ומי שמרגיל לדבר שקרים סופו להעיד עדות שקר. וכן אמר שלמה המע"ה (משלי ז) ויפיח כזבים עד שקר. והנה הוא מחלל שפתיו שהוא כלי הדבור שנברא באדם לספר תהלות הקב"ה, וז"ש (ויקרא כב) ולא תחללו את שם קדשי, ויש בכלל הזה דרך חיים לכל השומעים זה ומתבוננים בו שיזהרו בדבורם כי גדול כח האמת וכל המחזיק במדת אמת תפלתו נשמעת. וכן אמר דוד ע"ה (תהלים קמה) קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. כל המכוין את פעולותיו אל האמת הוא המתקרב אל בוראו ית' שהוא אחד אמת. והקירוב הזה הוא השכר העצום והזכות הגדול הנקרא חיי העולם הבא ואי אפשר לו לאדם שיתקרב אצלו ית' עד שיתדמה לו וילך בדרכיו, שכן נצטוינו והלכת בדרכיו, ומפורש אמרו ז"ל מה הוא רחום אף אתה היה רחום מה הוא חנון אף אתה היה חנון מה הוא מלביש ערומים אף אתה היה מלביש ערומים מה הוא מבקר חולים אף אתה היה מבקר חולים מה הוא מנחם אבלים אף אתה היה מנחם אבלים מה הוא קובר מתים אף אתה היה קובר מתים. וכן אתה יכול לומר בכל שאר המדות מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש שנאמר (ויקרא יא) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, מה הוא תמים שנא' (תהלים יח) האל תמים דרכו אף אתה היה תמים שנא' (דברים יח) תמים תהיה עם ה' אלהיך וכתיב (בראשית יז) התהלך לפני והיה תמים כי מי שהוא תמים והוא שתוכו כברו ידוע שעיקרי האמונה נטועים בלבו חקוקים במחשבתו. והנה מדת התמימות מעלה גדולה באדם ושורש עצום לכל שאר המדות החמודות והיא מדה נזכרת אצל אבות העולם והנביאים והצדיקים והיא מכלל המדות אשר בהם יזכה האדם לגור באהלו של מקום ולשכון בהר קדשו הוא שאמר דוד ע"ה (תהלים טו) ה' מי יגור באהלך ומי ישכון בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק, ואמר עוד (תהלים קא) אשכילה בדרך תמים, וכן הזכיר שלמה בנו (משלי י) הולך בתום ילך בטח:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • במדרש ויקחו לי, הדא הוא דכתיב כי לקח טוב וכו'... וצריך לזה אמונה לידע ברור כי כל המדרגות וקדושת התורה גבוה מעל גבוה הכל תלוי ברצון והכנת האדם, כתוב בטח בה' ועשה טוב, עיין בזוהר הקדוש, שעיקר הבטחון הוא להיות מובטח בעבודת השי"ת, כי השי"ת יעזור כי כן הוא, שכן ארץ ורעה אמונה, פירוש כי מקודם צריך להיות האמונה להאמין כי חיות הכל מהשי"ת, וכפי בירור האמונה בלב האדם כן נעשה באמת...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • במדרש ואהיה אצלו אמון... דבאמת התורה שמיוחדת לבני ישראל היא למעלה מהטבע, אבל כח התורה הוא להאיר גם בעולם הזה לקשר כל הדברים בשורשן ולכן נקראת ראשית דרכו. וזה הענין נקרא אמונה, הגם כי עצם התורה הוא למעלה מזה שנקרא תורת אמת, אבל היא מורה דרך לכל הנבראים, שיש מוצנע ומכוסה תוך הטבע נצוצים והארות מעולם העליון ועל ידי התורה יכולין להוציאן מכח אל הפועל, וזה הכח ניתן לבני ישראל על ידי התורה, וזה נקרא אמונה...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • והרב מתתיה היצהרי ז"ל כתב, על התורה - על קבלת התורה שיקבלו אותם עליהם, כענין שאמר רשב"ל תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם יקבלו ישראל את התורה מוטב, ואם לאו יחזירה לתהו ובהו. אי נמי הכל מדבר בתורה, אלא שעל התורה אמר על החלק שיש בתורה שיורה אל האדם האמונות ולהבין סודות התורה ופינותיה במציאותו יתברך וחידושיו הנמצאות מאין ליש... ועל העבודה הוא חלק שני שבתורה שהם המצות המעשיות, כגון הקרבנות ושביתת הימים ומאכלות אסורות וביאות אסורות. ועל גמילות חסדים הוא חלק שלישי שבתורה, והם ההנהגות שצריך לכל אדם להתנהג בו עם זולתו.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • אָמַר רָבָא: בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אָדָם לְדִין, אוֹמְרִים לוֹ: נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בָּאֱמוּנָה? קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? עָסַקְתָּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה? צִפִּיתָ לִישׁוּעָה? פִּלְפַּלְתָּ בְּחׇכְמָה? הֵבַנְתָּ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר? וַאֲפִילּוּ הָכִי, אִי יִרְאַת ה׳ הִיא אוֹצָרוֹ — אִין, אִי לָא — לָא. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ: הַעֲלֵה לִי כּוֹר חִיטִּין לָעֲלִיָּיה. הָלַךְ וְהֶעֱלָה לוֹ. אָמַר לוֹ: עֵירַבְתָּ לִי בָּהֶן קַב חוֹמְטוֹן? אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לוֹ: מוּטָב אִם לֹא הֶעֱלֵיתָה.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Filed under: Communal Responsibility

Related sheets

Halachaהלכה

Worms in Water and Other Liquids

These sources explore the halakhic treatment of worms and creeping creatures found in water and other liquids, including the biblical categories of שרץ המים, the distinction between creatures that remain in place versus those that separate from their source, and whether the rules applicable to water extend to other beverages.

View Sources83 sources
Machshavaמחשבה

Sin of Mistaken Belief Without Actual Transgression

These sources explore the Torah's treatment of a person who performs an action believing it to be prohibited, yet the act is objectively permitted due to circumstances unknown to them. The sources distinguish between legal culpability for actual violations and the spiritual or moral significance of a person's inner conviction and perceived transgression, examining how the Torah views the alignment between intention, belief, and objective reality.

View Sources76 sources
Shabbatשבת

Salt at the Table: Covenant and Sanctity

Jewish tradition places salt at every meal to commemorate the sacrificial requirement that every meal-offering be seasoned with salt, establishing salt as a sign of God's eternal covenant. The sources teach that salt represents permanence and binding fidelity, and that the home table functions as a spiritual altar, mirroring the Temple's role in atonement and sacred service.

View Sources74 sources
Mussarמוסר

Abraham, Alacrity, and Hineni

Abraham exemplifies zerizut (alacrity and eagerness) through his immediate response to divine commands—rising early for the Akedah, hastening to welcome guests, and answering 'Hineni' (here I am) with full readiness. Biblical and rabbinic sources present Abraham's energetic obedience and decisive action as foundational models for the virtue of prompt fulfillment of mitzvot and divine service.

View Sources70 sources
Machshavaמחשבה

Face and Inner Dimension in Jewish Thought

These sources explore the distinction between the visible, external aspect (panim) and the hidden, inner dimension (penimiyut) of spiritual life. They range from biblical encounters with divine presence to rabbinic and medieval teachings on the priority of inward intention, character formation, and authentic service over mere outward conformity.

View Sources69 sources
Machshavaמחשבה

Tzelem Elokim: Image, Identity, and Responsibility

Sources explore the classical understanding of humanity's creation in the divine image—from Tanakh through Chazal, the Rishonim, and later thinkers—examining how tzelem encompasses spiritual capacity, intellectual freedom, and human dignity, with implications for equality, the value of life, and ethical conduct.

View Sources59 sources