Torah and Talmud on Poverty Relief

כִּֽי־יִהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵאַחַ֤ד אַחֶ֙יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת־לְבָבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת־יָ֣דְךָ֔ מֵאָחִ֖יךָ הָאֶבְיֽוֹן׃ כִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַעֲבֵט֙ תַּעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ׃ כִּ֛י לֹא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹ֠חַ תִּפְתַּ֨ח אֶת־יָדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ׃ {ס}

If, however, there is a needy person among you, one of your kindred in any of your settlements in the land that the ETERNAL your God is giving you, do not harden your heart and shut your hand against your needy kindred. Rather, you must open your hand and lend whatever is sufficient to meet the need. For there will never cease to be needy ones in your land, which is why I command you: open your hand to the poor and needy kindred in your land.

וְכִֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶֽחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב וָחַ֖י עִמָּֽךְ׃ אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ׃

If your kin, being in straits, come under your authority, and are held by you as though resident aliens, let them live by your side: do not exact advance or accrued interest, but fear your God. Let your kin live by your side as such.

הֲל֨וֹא פָרֹ֤ס לָרָעֵב֙ לַחְמֶ֔ךָ וַעֲנִיִּ֥ים מְרוּדִ֖ים תָּ֣בִיא בָ֑יִת כִּֽי־תִרְאֶ֤ה עָרֹם֙ וְכִסִּית֔וֹ וּמִבְּשָׂרְךָ֖ לֹ֥א תִתְעַלָּֽם׃ וְתָפֵ֤ק לָֽרָעֵב֙ נַפְשֶׁ֔ךָ וְנֶ֥פֶשׁ נַעֲנָ֖ה תַּשְׂבִּ֑יעַ וְזָרַ֤ח בַּחֹ֙שֶׁךְ֙ אוֹרֶ֔ךָ וַאֲפֵלָתְךָ֖ כַּֽצׇּהֳרָֽיִם׃

It is to share your bread with the hungry, And to take the wretched poor into your home; When you see the naked, to clothe them, And not to ignore your own kin. And you offer your compassion to the hungry And satisfy the famished creature— Then shall your light shine in darkness, And your gloom shall be like noonday.

אֵין פּוֹחֲתִין לֶעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם מִכִּכָּר בְּפוּנְדְיוֹן, מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע. לָן, נוֹתְנִין לוֹ פַּרְנָסַת לִינָה. שָׁבַת, נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת. מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת, לֹא יִטֹּל מִן הַתַּמְחוּי. מְזוֹן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה סְעֻדּוֹת, לֹא יִטֹּל מִן הַקֻּפָּה. וְהַקֻּפָּה נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם, וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלשָׁה: מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מָאתַיִם זוּז, לֹא יִטֹּל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי. הָיוּ לוֹ מָאתַיִם חָסֵר דִּינָר, אֲפִלּוּ אֶלֶף נוֹתְנִין לוֹ כְאַחַת, הֲרֵי זֶה יִטֹּל. הָיוּ מְמֻשְׁכָּנִים לְבַעַל חוֹבוֹ אוֹ לִכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ, הֲרֵי זֶה יִטֹּל. אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ:

They may not give a poor person wandering from place to place less than a loaf worth a pundion at a time when four seahs [of wheat cost] one sela. If he spends the night [at a place], they must give him the cost of what he needs for the night. If he stays over Shabbat they must give him enough food for three meals. He who has the money for two meals, he may not take anything from the charity dish. And if he has enough money for fourteen meals, he may not take any support from the communal fund. The communal fund is collected by two and distributed by three people. One who possesses two hundred zuz, may not take gleanings” the forgotten sheaf, peah or the poor man’s tithe. If he possesses two hundred minus one denar, then even if a thousand [men] each give him at the same time, he may accept. If he had [two hundred zuz] mortgaged to a creditor or to his wife’s ketubah, he may take. They do not force him to sell his house or his tools.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״דֵּי מַחְסוֹרוֹ״ — אַתָּה מְצֻוֶּוה עָלָיו לְפַרְנְסוֹ, וְאִי אַתָּה מְצֻוֶּוה עָלָיו לְעַשְּׁרוֹ. ״אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ״ — אֲפִילּוּ סוּס לִרְכּוֹב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו. אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁלָּקַח לְעָנִי בֶּן טוֹבִים אֶחָד סוּס לִרְכּוֹב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו. פַּעַם אַחַת לֹא מָצָא עֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו, וְרָץ לְפָנָיו שְׁלֹשָׁה מִילִין. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּאַנְשֵׁי גָּלִיל הָעֶלְיוֹן שֶׁלָּקְחוּ לְעָנִי בֶּן טוֹבִים אֶחָד מִצִּיפּוֹרִי לִיטְרָא בָּשָׂר בְּכׇל יוֹם. לִיטְרָא בָּשָׂר מַאי רְבוּתָא? אָמַר רַב הוּנָא: לִיטְרָא בָּשָׂר מִשֶּׁל עוֹפוֹת. וְאִיבָּעֵית אֵימָא בְּלִיטְרָא, בָּשָׂר מַמָּשׁ. רַב אָשֵׁי אָמַר: הָתָם כְּפָר קָטָן הָיָה, בְּכׇל יוֹמָא הֲוָה מַפְסְדִי חֵיוְתָא אַמְּטוּלְתֵּיהּ.

Concerning this issue, the Sages taught: “Sufficient for his deficiency”; this teaches that you are commanded with respect to the pauper to support him, but you are not commanded with respect to him to make him wealthy, as the obligation encompasses only that which he lacks, as indicated by the word deficient. However, the verse also states: “Which is deficient for him”; this includes even a horse upon which to ride and a servant to run in front of him for the sake of his stature, if necessary. For someone accustomed to these advantages, their absences constitute a true deficiency, not an extravagant indulgence. The Gemara relates: They said about Hillel the Elder that he obtained for a poor person of noble descent a horse upon which to ride and a servant to run in front of him. One time he did not find a servant to run in front of him, and Hillel himself ran in front of him for three mil, to fulfill the dictate “which is deficient for him.” The Sages taught: There was an incident involving the people of the Upper Galilee, who bought for a poor person of noble descent from the city of Tzippori a litra of meat every day. The Gemara asks: If they provided him with the reasonable ration of a litra of meat, what is the novelty in this incident? Why does it bear repeating? Rav Huna said: It was a litra of meat of poultry, which is very expensive. And if you wish, say instead that for the weight of a litra of coins, they bought him actual red meat. The price of ordinary meat was so expensive that they had to pay the exorbitant price of a litra of coins. Rav Ashi said they did not spend a litra of coins for him. Rather, there, in the Galilee, it was a small village, and every day they would lose an entire animal just for him. They would slaughter an animal daily, simply to provide him with fresh meat, although there was otherwise no market for such a plentiful supply of meat in the village.

אָמַר רַב הוּנָא: בּוֹדְקִין לִמְזוֹנוֹת, וְאֵין בּוֹדְקִין לִכְסוּת – אִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא, וְאִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא; אִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא – הַאי קָא מִבַּזֵּי, וְהַאי לָא קָא מִבַּזֵּי. אִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא – ״הֲלֹא פָרֹשׂ לָרָעֵב לַחְמֶךָ״; בְּשִׁין כְּתִיב – פְּרֹשׁ, וַהֲדַר הַב לֵיהּ. וְהָתָם כְּתִיב: ״כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ״; ״כִּי תִרְאֶה״ – לְאַלְתַּר. תְּנַן הָתָם: אֵין פּוֹחֲתִין לְעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, מִכִּכָּר בְּפוּנְדְּיוֹן – מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע. לָן – נוֹתְנִין לוֹ פַּרְנָסַת לִינָה. מַאי ״פַּרְנָסַת לִינָה״? אָמַר רַב פָּפָּא: פּוּרְיָא וּבֵי סַדְיָא. שָׁבַת – נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת. תָּנָא: אִם הָיָה מְחַזֵּיר עַל הַפְּתָחִים – אֵין נִזְקָקִין לוֹ.

Rav Huna says: Charity collectors examine the level of poverty of one who asks for food, but they do not examine the level of poverty of one who asks for clothing. If a person comes before the charity collectors in tattered clothes, he is given clothing without any questions being asked. If you wish, say that this distinction is derived from a verse; if you wish, say instead that it is derived via logical reasoning. If you wish, say that this distinction is derived via logical reasoning: This one who stands before us in rags is exposed to contempt, whereas that one who is hungry is not exposed to contempt. If you wish, say instead that this distinction is derived from a verse, as it is written: “Is it not to share [paros] your bread with the hungry?” (Isaiah 58:7). The word paros is written with a shin, alluding to the word parosh, meaning examine and investigate, and only then should you give him. And there in the same verse it is written with regard to clothing: “When you see the naked, that you cover him,” indicating that “when you see” him you should immediately cover him. We learned in a mishna there (Pe’a 8:7): One does not give a poor person who is traveling from place to place requesting charity less than a loaf worth a pundeyon, one forty-eighth of a sela, when the standard price of grain is four se’a for a sela. If the poor person sleeps in that place, one gives him provisions for lodging. The Gemara asks: What is meant by provisions for lodging? Rav Pappa said: A bed and a pillow [bei sadya]. And if he spends Shabbat in that place, one gives him food for three meals. A Sage taught in a baraita: If a poor person was going door to door asking for charity, one is not required to attend to him and give him money from the charity fund.

"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ", יִשְׂרָאֵל וְגוֹי עוֹמְדִין לְפָנֶיךָ לִלְווֹת, עַמִּי קוֹדֵם; עָנִי וְעָשִׁיר עוֹמְדִין לְפָנֶיךָ, עָנִי קוֹדֵם; עֲנִיֶּיךָ וַעֲנִיֵּי עִירָךְ, עֲנִיֶּיךָ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִירָךְ; עֲנִיֵּי עִירָךְ וַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת, עֲנִיֵּי עִירָךְ קוֹדְמִין, שֶׁנֶּאֱמַר "אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ". "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה", אֲבָל הֱוֵה אַתְּ לֶעָשִׁיר כְּנוֹשֶׁה. "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה", שֶׁלֹּא תֵרָאֶה לוֹ בְּכָל זְמַן.

תְּנַן הָתָם: אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לִמְכּוֹר אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ. וְלָא? וְהָתַנְיָא: הָיָה מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי זָהָב — יִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי כֶסֶף, בִּכְלֵי כֶסֶף — יִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי נְחוֹשֶׁת! אָמַר רַב זְבִיד לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּמִטָּה וְשׁוּלְחָן, הָא — בְּכוֹסוֹת וּקְעָרוֹת. מַאי שְׁנָא כּוֹסוֹת וּקְעָרוֹת דְּלָא — דְּאָמַר: מְאִיסִי לִי. מִטָּה וְשׁוּלְחָן נָמֵי, אָמַר: לָא מְקַבַּל עִילָּוַאי. אָמַר רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה: בְּמַחֲרֵישָׁה דְכַסְפָּא. רַב פָּפָּא אָמַר, לָא קַשְׁיָא: כָּאן — קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי גִיבּוּי. כָּאן — לְאַחַר שֶׁיָּבֹא לִידֵי גִיבּוּי.

§ We learned in a mishna elsewhere (Pe’a 8:8): Who is entitled to receive charity? Whoever has less than two hundred dinars. However, the administrators of the charities do not require him to sell his house and his accessories to reach the threshold of two hundred dinars. For the purposes of charity, his wealth is calculated based on cash alone. The Gemara asks: And do we not insist that he sell property? But isn’t it taught in a baraita: If he was accustomed to use gold wares, he should now use silver wares. If he was accustomed to use silver wares, he should now use copper wares. This indicates that he is required to sell at least some of his possessions. Rav Zevid said: This is not difficult. This source, which requires him to sell wares and lower his standard of living, speaks of a bed and a table, and that source, which does not require him to sell his accessories, speaks of his cups and plates. The Gemara asks: What is different about cups and plates, that he is not required to sell them? It is because he says: The cheaper ones are disgusting to me, and I cannot eat with them. The Gemara asks further: If so, with regard to a bed and a table he may also say: I do not accept these lesser wares upon myself, as they are uncomfortable for me. What is the difference between the furnishings and the dishes? Rava, son of Rabba, said: There is no difference; he need not sell furnishings either. The baraita requiring him to sell his property speaks of a silver comb on his table or another comparable novelty or decorative item. Such articles must be sold, but necessities, even luxurious or high quality ones, need not be sold. The Gemara offers an alternative resolution to the contradiction concerning the requirement to sell property. Rav Pappa said: This is not difficult. Here, the source that does not require him to sell property describes circumstances before he comes to the point of collecting charity. There, the source that requires him to sell property addresses a case that may arise after he comes to the point of collecting charity. If he has more than two hundred dinars and nevertheless collects charity, the court will reclaim from him the charity he has collected. In the event that he does not have enough cash to pay, he is required to sell his property of any type and downgrade to lesser items.

הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ, הַמּוֹכֵר מֻתָּר וְהַלּוֹקֵחַ אָסוּר. לֹא יִשְׂכֹּר אָדָם אֶת הַפּוֹעֲלִים עַל מְנָת שֶׁיְּלַקֵּט בְּנוֹ אַחֲרָיו. מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ אֶת הָעֲנִיִּים לִלְקֹט, אוֹ שֶׁהוּא מַנִּיחַ אֶת אֶחָד וְאֶחָד לֹא, אוֹ שֶׁהוּא מְסַיֵּעַ אֶת אֶחָד מֵהֶן, הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים. עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כב) אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלִים:

מַתְנִי׳ וְעוֹד אָמַר רַבִּי מֵאִיר: פּוֹתְחִין לוֹ מִן הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה, וְאוֹמְרִין לוֹ: אִילּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה עוֹבֵר עַל ״לֹא תִקֹּם״, וְעַל ״לֹא תִטֹּר״, וְעַל ״לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ״, ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״, ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״, שֶׁהוּא עָנִי וְאֵין אַתָּה יָכוֹל לְפַרְנָסוֹ. אָמַר: אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא כֵּן, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר — הֲרֵי זֶה מוּתָּר. גְּמָ׳ אָמַר לְהוּ רַב הוּנָא בַּר רַב קַטִּינָא לְרַבָּנַן: נֵימָא, כֹּל דְּמִעֲנֵי לָאו עֲלַי נָפֵיל. מַאי דְּמָטֵי לִי לְפַרְנְסוֹ — בַּהֲדֵי כּוּלֵּי עָלְמָא מְפַרְנַסְנָא לֵיהּ. אָמְרִי לֵיהּ: אֲנִי אוֹמֵר כׇּל הַנּוֹפֵל, אֵינוֹ נוֹפֵל לִידֵי גַבַּאי תְּחִלָּה.

MISHNA: And Rabbi Meir further said: The halakhic authorities may broach dissolution with him from that which is written in the Torah, and they may say to him: Had you known that through your vow you are transgressing the prohibition “you shall not take vengeance” (Leviticus 19:18) and the prohibition “nor bear any grudge” (Leviticus 19:18), and the prohibition “you shall not hate your brother in your heart” (Leviticus 19:17), and “you shall love your neighbor as yourself” (Leviticus 19:18), as well as “and your brother should live with you” (Leviticus 25:36), as he, the one prohibited by the vow, is poor and now you are not able to provide him with a livelihood due to your vow, would you have vowed in that case? If he said in reply: Had I known that it is so, that my vow involved all these prohibitions, I would not have vowed; it is dissolved. GEMARA: Rav Huna bar Rav Ketina said to the Sages: But let the one who stated the vow say with regard to the last claim: All who become poor do not fall upon me; it is not my responsibility to provide for this specific poor person. What is placed upon me to provide for him together with everyone else, I will provide to him when I give money to those collecting for the communal charity fund. They said to him: I say that anyone who falls into poverty and requires assistance does not fall into the hands of the charity collector first. Rather, his descent begins when he encounters hard times, and it is at this stage that he may require individual, direct support to prevent him from plunging into a state of absolute poverty.

אָמַר רַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְבוּאָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁאֵין מְרִיבָה מְצוּיָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא עַל עִסְקֵי תְבוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ״. אָמַר רַב פָּפָּא, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: כְּמִשְׁלַם שְׂעָרֵי מִכַּדָּא, נָקֵישׁ וְאָתֵי תִּגְרָא בְּבֵיתָא. וְאָמַר רַב חִינָּנָא בַּר פָּפָּא: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְבוּאָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁלֹּא נִקְרְאוּ יִשְׂרָאֵל דַּלִּים אֶלָּא עַל עִסְקֵי תְבוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן״.

Apropos the topic of how a man should approach his household, Rav Yehuda says: A person must always be careful about ensuring that there is grain inside his house, as discord is found in a person’s house only over matters of grain, as it is stated: “He makes your borders peace; He gives you plenty with the finest wheat” (Psalms 147:14). If there is the finest wheat in your house, there will be peace there. Rav Pappa said: This is in accordance with the adage that people say: When the barley is emptied from the jug, quarrel knocks and enters the house. And Rav Ḥinnana bar Pappa says: A person must always be careful about ensuring that there is grain inside his house, as the Jewish people were characterized as poor only over matters of grain, as it is stated: “And it was, if Israel sowed, and Midian and the children of the east ascended” (Judges 6:3); and it is written: “And they encamped against them and they destroyed the crops of the land” (Judges 6:4); and it is further written: “And Israel was greatly impoverished due to Midian” (Judges 6:6).

לְפִי מַה שֶּׁחָסֵר הֶעָנִי אַתָּה מְצֻוֶּה לִתֵּן לוֹ. אִם אֵין לוֹ כְּסוּת מְכַסִּים אוֹתוֹ. אִם אֵין לוֹ כְּלֵי בַּיִת קוֹנִין לוֹ. אִם אֵין לוֹ אִשָּׁה מַשִּׂיאִין אוֹתוֹ. וְאִם הָיְתָה אִשָּׁה מַשִּׂיאִין אוֹתָהּ לְאִישׁ. אֲפִלּוּ הָיָה דַּרְכּוֹ שֶׁל זֶה הֶעָנִי לִרְכֹּב עַל הַסּוּס וְעֶבֶד רָץ לְפָנָיו וְהֶעֱנִי וְיָרַד מִנְּכָסָיו קוֹנִין לוֹ סוּס לִרְכֹּב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו ח) "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". וּמְצֻוֶּה אַתָּה לְהַשְׁלִים חֶסְרוֹנוֹ וְאֵין אַתָּה מְצֻוֶּה לְעַשְּׁרוֹ: בָּא הֶעָנִי וְשָׁאַל דֵּי מַחֲסוֹרוֹ וְאֵין יַד הַנּוֹתֵן מַשֶּׂגֶת נוֹתֵן לוֹ כְּפִי הַשָּׂגַת יָדוֹ וְכַמָּה עַד חֲמִישִׁית נְכָסָיו מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר. וְאֶחָד מֵעֲשָׂרָה בִּנְכָסָיו בֵּינוֹנִי. פָּחוֹת מִכָּאן עַיִן רָעָה. וּלְעוֹלָם לֹא יִמְנַע עַצְמוֹ מִשְּׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בְּשָׁנָה. וְכָל הַנּוֹתֵן פָּחוֹת מִזֶּה לֹא קִיֵּם מִצְוָה. וַאֲפִלּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה חַיָּב לִתֵּן צְדָקָה לְאַחֵר:

We are commanded to give a poor person according to what he lacks. If he lacks clothes, we should clothe him. If he lacks household utensils, we should purchase them for him. If he is unmarried, we should help him marry. And for an unmarried woman, we should find a husband for her. Even if the personal habit of this poor person was to ride on a horse and to have a servant run before him and then he became impoverished and lost his wealth, we should buy a horse for him to ride and a servant to run before him. [This is implied by Deuteronomy 15:8 which] speaks [of providing him with] "enough to [fill the] lack that he feels." You are commanded to fill his lack, but you are not obligated to enrich him. When a poor person comes and asks for his needs to be met and the giver does not have the financial capacity, he should give him according to his financial capacity. How much? The most desirable way of performing the mitzvah is to give one fifth of one's financial resources. Giving one tenth is an ordinary measure. Giving less [than that] reflects parsimony. A person should never refrain from giving less than a third of a shekel a year. A person who gives less than this has not fulfilled the mitzvah. Even a poor person who derives his livelihood from charity is obligated to give charity to another person.

כָּל עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יִשְׂרָאֵל חַיָּבִין לְהַעֲמִיד מֵהֶם גַּבָּאֵי צְדָקָה אֲנָשִׁים יְדוּעִים וְנֶאֱמָנִים שֶׁיִּהְיוּ מַחְזִירִין עַל הָעָם מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת וְלוֹקְחִין מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד מַה שֶּׁהוּא רָאוּי לִתֵּן וְדָבָר הַקָּצוּב עָלָיו. וְהֵן מְחַלְּקִין הַמָּעוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת וְנוֹתְנִין לְכָל עָנִי וְעָנִי מְזוֹנוֹת הַמַּסְפִּיקִין לְשִׁבְעָה יָמִים. וְזוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת קֻפָּה: הַקֻּפָּה אֵינָהּ נִגְבֵּית אֶלָּא בִּשְׁנַיִם שֶׁאֵין עוֹשִׂים שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר בְּמָמוֹן פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם. וּמֻתָּר לְהַאֲמִין לְאֶחָד הַמָּעוֹת שֶׁל קֻפָּה. וְאֵינָהּ נֶחְלֶקֶת אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּדִינֵי מָמוֹנוֹת. שֶׁנּוֹתְנִים לְכָל אֶחָד דֵּי מַחֲסוֹרוֹ לְשַׁבָּת. והַתַּמְחוּי נִגְבֶּה בִּשְׁלֹשָׁה שֶׁאֵינוֹ דָּבָר קָצוּב. וּמִתְחַלֵּק בִּשְׁלֹשָׁה: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת אָסוּר לוֹ לִטּל מִן הַתַּמְחוּי. הָיוּ לוֹ מְזוֹן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה סְעֻדּוֹת לֹא יִטּל מִן הַקֻּפָּה. הָיוּ לוֹ מָאתַיִם זוּז אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם [אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם] הֲרֵי זֶה לֹא יִטּל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעֲשֵׂר עָנִי. הָיוּ לוֹ מָאתַיִם חָסֵר דִּינָר אֲפִלּוּ אֶלֶף נוֹתְנִין לוֹ כְּאֶחָד הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִקַּח. הָיוּ בְּיָדוֹ מָעוֹת וַהֲרֵי הֵן עָלָיו חוֹב אוֹ שֶׁהָיוּ מְמֻשְׁכָּנִים לִכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִקַּח:

In every city where Jews live, they are obligated to appoint faithful, men of renown as trustees of a charitable fund. They should circulate among the people from Friday to Friday and take from each person what is appropriate for him to give and the assessment made upon him. They then allocate the money from Friday to Friday, giving each poor person sufficient food for seven days. This is called the kupah. [Money for] the kupah should be collected only by two people together, for no less than two communal trustees should ever be appointed over the financial interests of the community. It is permitted to entrust the money of the kupah to one person, but [the funds] should not be distributed by less than three trustees, because [the allocation] is comparable to a judgment concerning financial matters, since each person is given his needs for that week. [Donations for] the tamchui should be collected by three - because it does not involve a fixed amount - and it is distributed by three. When a person has enough food for two meals, it is forbidden for him to take from the tamchui. When he has enough food for fourteen meals, he should not take from the kupah. If he has 200 zuz, even if he does not invest or do business with them - or 50 zuz that he invests - he should not take shichachah, peah, or the tithe for the poor. If he has 200 zuz less a dinar, even though 1000 people give him at one time, he is permitted to take [the above]. If he has money in hand, but he owes a debt or it is under lien to his wife for her ketubah, he is permitted to take.

החלק השמיני והיא צדקה גדולה מכלן המלוה מעות לעני, לפי שההלואה גדולה מן המתנה שהוא מחזיק בידו ואינו מתבייש בזה, ולפיכך נצטוינו במצות עשה שבתורה על חיוב הלואה לעני, וזהו שכתוב אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, קבלו רז"ל אם זה חובה וכמוהו (שמות כ׳:כ״ב) ואם מזבח אבנים תעשה לי, וכן (שם כא) אם כופר יושת עליו

וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כתובות סז, ב) שֶׁעָנִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִקַּח מַעֲרִימִין עָלָיו וְנוֹתְנִין לוֹ לְשֵׁם הַלְוָאָה, וְאַחַר כָּךְ אֵין שׁוֹאֲלִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ, אֲבָל עָשִׁיר הַמְסַגֵּף עַצְמוֹ וְעֵינוֹ רָעָה בְּמָמוֹנוֹ אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם) דֵּי מַחְסֹרוֹ אַתָּה מְצֻוֶּה לְהַשְׁלִים חֶסְרוֹנוֹ, אֲבָל אֵין אַתָּה מְצֻוֶּה לְהַעֲשִׁירוֹ. וְכָתַב הָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה (מתנות עניים ט, ג) כִּי מֵעוֹלָם לֹא רָאָה וְלֹא שָׁמַע עִיר שֶׁיִּהְיוּ בָּהּ עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (גיטין ז, ב) שֶׁאֲפִלּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה חַיָּב לַעֲשׂוֹת צְדָקָה אִם יִמְצָא לְמַטָּה מִמֶּנּוּ שֶׁצָּרִיךְ לָהּ. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שמות רבה לוג) שֶׁאֵין שׁוּם אָדָם בָּא לַעֲנִיּוּת לְעוֹלָם בִּשְׁבִיל רִבּוּי הַצְּדָקָה שֶׁיַּעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו לב יז) וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם. וְאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּזְכוּת הַצְּדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם א, כז) צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה. וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ, בִּמְקוֹמוֹת בַּתַּלְמוּד בְּפִזּוּר, וְרֻבָּם בְּמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת (פרק שישי) וּבְבָבָא בָּתְרָא [פ"א].

And they, may their memory be blessed, said (Ketuvot 67b) that we trick a poor person who does not want to take [charity] and we give it to him [as] a loan, and afterwards we do not ask it back from him. But we do not pay attention to a wealthy person who torments himself and who has a bad eye with his [own] money. And they, may their memory be blessed, said (Ketuvot 67b), “‘Enough for his lack’ (Deuteronomy 15:8) — you are commanded to fill his lack, but you are not commanded to make him wealthy.” And Rambam, may his memory be blessed, wrote (Mishneh Torah, Laws of Gifts to the Poor 9:3) that he never saw and never heard of a city that has ten [or more] from Israel that did not have a charity fund. And they, may their memory be blessed, said that even a poor person that sustains himself from charity is obligated to [give] charity if he finds someone [more needy] than he, who needs it. And they, may their memory be blessed, said (Mishneh Torah, Laws of Gifts to the Poor 10:2) that no man ever came to poverty because of doing too much charity (tsedakah), as it is stated (Isaiah 32:17), “And the work of righteousness (tsedakah) shall be peace.” And Israel is only redeemed in the merit of charity, as it is stated (Isaiah 1:27), “Zion will be redeemed with justice (tsedakah).” [These] and the rest of its details are in [several] scattered places in the Talmud, but most of them are in Tractate Ketuvot (Chapter 6) and in Bava Batra (Chapter 1).

וְהַשֵּׁנִי כִּי הַבּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים נַפְשׁוֹ בִּמְנוּחָה וְלִבּוֹ שָׁלֵו מִצַּד הַגְּזֵרוֹת לְדַעְתּוֹ כִּי הַבּוֹרֵא יַנְהִיגֵן לְטוֹבָתוֹ בְּעוֹלָמוֹ וְאַחֲרִיתוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תהלים סב ו) אַךְ לֵאלֹהִים דּוֹמִּי נַפְשִׁי כִּי מִמֶּנּוּ תִּקְוָתִי. וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ בּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים הוּא בְּצַעַר תָּדִיר וּדְאָגָה אֲרֻכָּה וְאֵבֶל וְעֶצֶב לֹא יָמוּשׁוּ מִמֶּנּוּ בַּטּוֹבָה וּבָרָעָה. בַּטּוֹבָה מִפְּנֵי מִעוּט רְצוֹתוֹ בְּמַצָּבוֹ וּשְׁאִיפָתוֹ לְהוֹסִיף וּלְהַרְבּוֹת וְלִכְנֹס. וּבָרָעָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָץ בָּהּ וְהִיא כְּנֶגֶד תַּאֲוָתוֹ וְטִבְעוֹ וּמִדּוֹתָיו.

(2) One who trusts in the Al-mighty has tranquility of spirit and a heart at ease regarding bad decrees, knowing that the Creator will arrange them for what is his good in this world and the next, as King David said "my soul, wait you only on G-d; for my expectation is from Him" (Tehilim 62:6). But one who does not trust in G-d, even when he is prosperous, is always pained and in a state of continual anxiety. He is saddened and grieving, because he is little satisfied with his situation, and yearns to augment, increase, and hoard in. And likewise in bad times because he is disgusted by it, and it is contrary to his desires, nature and traits.

ועוד כי מדת העוני נמצאת בבריות כענין שכתוב (דברים טו) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. ודרז"ל לעולם יתפלל אדם על מדה זו שאם לא בא הוא בא בנו ואם לא בא בנו בא בן בנו שנא' (שם) כי בגלל הדבר הזה גלגל הוא שחוזר בעולם. והבוטח הזה המשליך יהבו על השי"ת צריך הוא שיחשוב כי מי שמטריף ומפרנס את העוף באויר והאפרוח בתוך הביצה שאין שם מקום ודרך לעבור המזון ואעפ"כ אין הפרנסה מנועה ממנו בחסד השי"ת על אחת כמה וכמה שיפרנס את האדם שיש בו נפש שכלית וההשגחה בו פרטית מצד שכלו ולא ימנע ממנו הפרנסה, וכך אמר הכתוב (תהלים לד) ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב וכתיב (שם קיא) טרף נתן ליראיו.

כמה ראוי ליתן לכל אחד ואחד. ובו ה' סעיפים: כמה נותנין לעני די מחסורו אשר יחסר לו כיצד אם היה רעב יאכילוהו היה צריך לכסות יכסוהו אין לו כלי בית קונה לו כלי בית ואפי' אם היה דרכו לרכוב על סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר והעני קונה לו סוס ועבד וכן לכל אחד ואחד לפי מה שצריך. הראוי לתת לו פת נותנים לו פת. עיסה נותנים לו עיסה. מטה נותנים לו מטה. הראוי ליתן לו פת חמה חמה. צונן צונן. להאכילו לתוך פיו מאכילין. אין לו אשה ובא לישא משיאין לו ושוכרים לו בית ומציעים לו מטה וכלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה: הגה ונראה דכל זה בגבאי צדקה או רבים ביחד אבל אין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו אלא מודיע צערו לרבים ואם אין רבים אצלו יתן לו היחיד אם ידו משגת (ב"י ודלא כמשמעות הטור) וכמו שנתבאר סימן רמ"ט: אשה שבאה לינשא לא יפחתו לה מנ' זוז ואם יש בכיס מפרנסים אותה לפי כבודה (ועיין לקמן סי' רנ"ז אם הגבאים צריכים ללוות):

How much is to be given to a poor man? Sufficient for his need in that which he wanteth. Thus, if he is hungry, he should be fed; if he needs clothing, he should be clothed; if he lacks household utensils, they should be purchased for him; and even if he had been accustomed before he was impoverished to ride on horseback with a slave running before him, he should be furnished with a horse and a slave. And so each and every one should be supplied with what he needs. If it is fit to give him [merely] a slice of bread, give him a slice; if it is proper to give him dough, give him dough; if he ought to be provided with lodging, too, provide a bed for him. If it is fit to give him a warm meal, give him warm food; if cold lunch, then cold lunch. If he has to be fed [like an infant] then he must be fed. If he is unmarried and he comes to take a wife, the community should find him a mate; but first they should rent him a home, prepare him a bed and furnish him with necessary household utensils, and then marry him off. RMI.—It appears that all this applies to Gabbaïm over public funds or to many doing charitable work together, but every individual is not bound to satisfy all the needs of a poor man who may chance to come his way. What he ought to do is to arouse public interest in a worthy case; but if he lives far from men, he should give what he can afford. A poor woman who has an opportunity of marrying, shall receive not less than fifty Zuz; and if there is enough in the treasury, she should be maintained as honorably as is befitting her.

כמה ראוי ליתן לכל אחד מהמקבלי צדקה • ובו י"ב סעיפים כמה נותנין לעני? כתיב: "כי פתוח תפתח את ידך לו וגו' די מחסורו אשר יחסר לו". ותניא בספרי: למה נאמרו כולם, כלומר כל אלו כפלי לשונות, דהא ב"די מחסורו" די? וכל שכן אם היה כתיב "די מחסורו אשר יחסר" ולמה לי למיכתב "לו"? אלא ללמדך דאין הנתינות שוות לכולם, ונותנין לכל אחד כפי הנהגתו מקודם זה. ולזה כתיב "לו", כלומר: לפי ערכו. וכפל לשון ד"אשר יחסר": נראה דב"די מחסורו" בלבד הייתי אומר רק על אכילה ושתייה בלבד. קא משמע לן "אשר יחסר", כלומר: כל מה שחסר, בגדים וכלים. והדר כתיב "לו", כלומר: דבכל אלו הדברים כפי מדרגתו. כתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף ה: עניי העיר מרובים, והעשירים אומרים יחזרו על הפתחים, והבינונים אומרים שלא יחזרו על הפתחים אלא תהיה פרנסתן מוטלת על הציבור לפי ממון – הדין עם הבינונים, כי עיקר חיוב הצדקה לפי הממון. ויש מקומות נוהגין ליתן כפי הנדבה, ויש לפי המס. והנותן לפי ברכתו – ראוי יותר לברכה. עד כאן לשונו. וכל זה הוא מתשובת הרשב"א (חלק שלישי סימן ש"פ). והוסיף לומר בלשון זה: שורת הדין כדברי הבינונים וכו', אלא שהדור נדלדל ואין עשירות לא בכיס ולא בדעת. ומכל מקום בכל המקומות מפרנסין לפי הקופה ולפי ממון. ואם יחזרו אחר כך על הפתחים – יחזרו. וכל אחד יתן לפי דעתו ורצונו וכו' עד כאן לשונו. ויראה לי בביאור הדברים: דהנה כפי מה שנתבאר מדין התורה – ליתן לעני "די מחסורו אשר יחסר לו", כפי הדינים שנתבארו. וכל זה היה טוב בזמן שישראל היו על מכונם, שרובן ככולם היו בעלי בתים, מתפרנסין בכבוד מאדמתם, וקצת מסחור, ועניים היו מועטין – היתה הצדקה מספקת ל"די מחסור" העניים. אבל בעוונותינו הרבים, זה הרבה מאות בשנים שנדחינו מדחי אל דחי, ואין לנו לא קרקעות ולא דבר קיימי. ופרנסתינו מאויר, ואנו נזונין במן כבדור המדבר. ורוב ישראל יחיו במצור ובמצוק, ונתרבו העניים, והעשירים נתמעטו, ואין בגדר כלל להספיק לכל העניים "די מחסורם". ונתבטלו קופות הצדקה בכל עיר ועיר להספיק להנצרכים, אלא העני הצריך מסבב על הפתחים, ומי שהוא בוש לחזור – יושב בביתו ברעב. ויש מרחמין שמאספין עבורו כידוע בזמנינו זה, שעם כל ריבוי הצדקות אינו מספיק אף לאחד מעשרה. ועל פי רוב העניים הפשוטים שבעים בלחם, והמפונקים גועים ברעב בעוונותינו הרבים. ואם כי זה מקרוב התאמצו באיזה ערים לעשות קופה כללית, ושלא יחזרו על הפתחים, ומשגיחים ביותר על בעלי בתים שירדו מנכסיהם; אמנם למשמע אוזן דאבה נפשינו, כי אין מעמד מפני ריבוי הנצרכים. ה' ירחם.

הנותן לבניו ובנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם כדי ללמד את הבנים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה וכן הנותן מתנות לאביו והם צריכים להם הרי זה בכלל צדקה ולא עוד אלא שצריך להקדימו לאחרים ואפילו אינו בנו ולא אביו אלא קרובו צריך להקדימו לכל אדם ואחיו מאביו קודם לאחיו מאמו ועניי ביתו קודמין לעניי עירו ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת (כ"מ בסמ"ג וסמ"ק וטור) : הגה והקבועים בעיר קרויים עניי העיר והם קודמין לעניים אחרים הבאים לשם ממקומות אחרים (טור דלא כר"י בר ברוך) ויושבי ארץ ישראל קודמין ליושבי חוצה לארץ: הגה פרנסת עצמו קודמת לכל אדם ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו ואח"כ יקדים פרנסת אביו ואמו אם הם עניים והם קודמים לפרנסת בניו ואח"כ בניו והם קודמים לאחיו והם קודמין לשאר קרובים והקרובים קודמים לשכיניו ושכיניו לאנשי עירו ואנשי עירו לעיר אחרת והוא הדין אם היו שבוים וצריך לפדותן (הכל בטור): כופין האב לזון בנו עני ואפילו הוא גדול כופין אותו יותר משאר עשירים שבעיר (וכן שאר קרובים וע"ל סי' רנ"ז סעיף י') (מרדכי פ"ק דב"ב): חייב להקדים להאכיל הרעב מלכסות הערום:

Helping one's grown up sons or daughters in need when he is not obliged to—in order to give his sons an opportunity of studying the Law, or to keep his daughters in the right path—and presenting gifts to one's father in need,—all this comes under the general head of Charity. In fact, such charity is to be preferred to other forms. Not only a father or child, but any relative should be given preference to a stranger; a brother of one's father, to a brother of one's mother; the poor of his own house to the poor of the city at large; the poor of his own city to the poor of other cities; and the poor that dwell in the Holy Land to those that dwell in other lands. The community can compel a father to support an impoverished son, and even where the son is an adult, the father is taxed more than the other wealthy men. (And so with other relatives). Feeding the hungry should precede clothing the naked.

והנה כבר בארנו בסימן רמ"ח סעיף ג דזה שכתבו שאינו חייב ליתן צדקה עד שיהיה לו פרנסתו – זהו בצדקה תמידיות: מעשר או חומש. אבל לקיים מצות צדקה שלישית שקל בשנה – מחוייב כל אדם, אף עני המתפרנס מן הצדקה. האמנם בעיקרי הדברים קשה לי טובא: דאם נאמר דברים כפשוטן, דאלו קודמין לאלו, ואלו לאלו, דהכוונה שאינו צריך ליתן כלל למדרגה שאחר זה. ולפי זה הא הדבר ידוע שלכל עשיר יש הרבה קרובים עניים, וכל שכן לבעל הבית שהצדקה שלו מועטת. ואם כן לפי זה אותם העניים שאין להם קרובים עשירים ימותו ברעב! ואיך אפשר לומר כן? ולכן נראה לעניות דעתי דבירור הדברים כך הם: דבוודאי כל בעל הבית או עשיר הנותן צדקה מחוייב ליתן חלק לעניים הרחוקים, אלא דלקרוביו יתן יותר מלשאינו קרוביו, וכן כולם כמדרגה זו. וגם בזה שכתבו דפרנסתו קודמת, אם נאמר כפשוטו, אם כן רובן של בעלי בתים פטורין מן הצדקה לגמרי, לבד שלישית שקל בשנה. וידוע דרוב ישראל הלואי שיספיק להם פרנסתם להוצאתם, ולפי זה יפטורו כולם מן הצדקה זולת עשירים גדולים. ובמקומות שאין עשירים – יגוועו העניים ברעב. ואיך אפשר לומר כן? וגם המנהג אינו כן. ולכן נראה לעניות דעתי ברור, דזה שכתב הגאון דפרנסתו קודמת – היינו באיש שאינו מרויח רק לחם צר ומים לחץ. ולכן מביא ראיה מהצרפית, שבשם היה תלוי חיי נפש ממש, שהיה רעב בעולם כמבואר במלכים שם. ואם נותר לו לחם ומים – אביו ואמו קודמין, ואחר כך בניו וכו' אבל האיש שמרויח פרנסתו כבעל בית חשוב, שאוכל כראוי לחם ובשר ותבשילין, ולובש ומכסה את עצמו כראוי – וודאי דחייב בצדקה מעשר או חומש מפרנסתו. וחלק גדול מהצדקה יתן לקרוביו ועניי עירו. ומעט מחוייב ליתן גם לרחוקים ועניי עיר אחרת, דאם לא כן עיר של עניים יגועו ברעב חס ושלום. אלא וודאי כמו שכתבתי. ותדע לך שכן הוא, דאם לא כן איזה גבול תתן לפרנסתו שהיא קודמת? וכל אחד יאמר "אני נצרך לפרנסתי כל מה שאני מרויח", שהרי אין גבול להוצאה כידוע. אלא וודאי כמו שכתבתי, דלא קאי רק על מי שיש לו רק לחם מצומצם, להחיות נפשו ונפש אשתו ובניו ובנותיו הקטנים. ואחר כך הביאו דברי הגאון, והוא עניין אחר לגמרי. והיינו באיש אינו מרויח רק חיי נפש, לחם צר ומים לחץ, דחייו קודמין. והביאו לשון זה המבואר בגמרא (בבא מציעא סב א), דמיירי בשנים שהיו מהלכים בדרך ואין להם כלום, וביד אחד קיתון של מים שאינו מספיק לשניהם – דחייו קודמין, עיין שם. כן הביא מהצרפית שהיה כעין זה, כמו שכתבתי. לכן אם נותר לו לחם – אביו ואמו קודמין, ואחר כך בניו הגדולים, ואחר כך אחיו וכו' וכן מה שהבאנו מתנא דבי אליהו – גם כן הכוונה בכהאי גוונא. ולכן אומר שם לשון "ואם הותיר", כלומר: אם נשאר מעט לחם – זה קודם לזה. ולכן אומר אם יש לאדם מזונות בתוך ביתו, ומבקש לעשות מהן צדקה, כלומר: שיש לו רק מזונות ההכרחיות לחיי נפש, ומדינא פטור, אם הוא רוצה לצמצם את עצמו – יתן תחילה לאביו ואמו וכו', כפי סדר המדרגות.

עוד שם בפ"ו דכתובות (ס"ז ב') ההוא דאתא לקמיה דרבא ואמר ליה במה אתה סועד אמר ליה בתרנגולת פטומה ויין ישן אמר ליה ולא חיישית לדוחקא דציבורא אמר ליה אטו מדידהו קאכילנא מדרחמנא קאכילנא דתניא עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו בעתם לא נאמר אלא בעתו מלמד שלכ"א ואחד נותן הקב"ה פרנסתו בעתו ע"כ. ר"ל כמו שהש"י ברא כל אדם ואדם בפני עצמו, כך אי אפשר לומר שלא יתן לכל אחד פרנסתו שא"כ היה האדם בריאה חסירה, ולפיכך מה שנותן לעני הוא משל הקב"ה אחר שאי אפשר לומר שלא יתן לכל אחד פרנסתו: ובפ"ק דבתרא (י', א') תניא ר' מאיר אומר יש לו פתחון פה לבעל הדין להשיבך ולומר לך אם אלקיכם אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסן אמר כדי להנצל אנו בהם מדינה של גיהנם וזו שאלה כו'. ומה שהשיב לו להנצל מדינה של גיהנם ולא השיב להנצל ממיתה, כי המיתה כבר נגזר על האדם אם אלף שנים יחיה סוף סוף ימות, אבל דבר זה מה שמצלת מדינה של גיהנם הוא תקנה שלא ישלוט הגיהנם באדם כדלעיל. ומפני כי השואל היה סובר כי אין עניות בלא חטא, ומפני כך שאל כיון שהעניות הוא בשביל חטא א"כ אין לפרנס העניים כמו שהוא יתב' אין רוצה לפרנס אותם בשביל חטא. אבל ר' עקיבא סבר חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא ולפיכך יש עניות בלא חטא. ואפי' אם היה העניות בשביל חטא כך גזר הקב"ה עליו שלא יהיה מתפרנס מן הש"י אבל יתפרנס מן האדם בשר ודם, ודומה לו החולה אע"ג שנגזר עליו מן הש"י שיחלה מ"מ מצוה לרפאותו, ולפיכך המפרנס את העני עושה רצון המקום, ודבר זה מבואר:

ועניות כמו מיתה, וזה מפני כי הממון הוא חיות של אדם, דכתיב (ויקרא כ"ה) וחי אחיך עמך, וכאשר אין לו חיות, ודבר זה נחשב אליו מיתה לגמרי כאשר יחסר לו החיות, וענין אחד הוא מי שחסר לו הפרנסה, שהיא חיותו, או מי שחסר לו החיים... והעוני נחשב כמו מיתה, כי שניהם הם ביטול מציאותו של דבר.

הרמב"ם קובע כאן שלפי מדת חסידות יש מקום לנתינת צדקה וגמילות חסדים יותר מחומש ממונו, ואילו בהלכה שהוזכרה לעיל מספרו „היד החזקה" הוא אומר, שנתינת יותר מחומש „אין זו חסידות אלא שטות"!

מי שאינו מניח את העניים ללקוט כו' .ע"ז נאמר אל תסג גבול עולם .התורה צותה דוקא לעזוב לפני העניים את הפאה ,והם ילקטו כאדם המלקט מתוך שדהו .להורות שהנתינה לעניים אינה בתור יתרון נדיבות והכמרת רחמים מצד הנותן ,כ"א הוא חק ומשפט חיובי ,וזה שקצבה להם תורה הוא ממש חלקם.

וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל ממנו אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות .העניות היא ג"כ אחת מתשמישי העולם הדרושה מאד לכלל האדם .ובאשר כל דבר הנצרך אל כלל החברה האנושית ,יסדה ההשגחה העליונה שימצאו יחידים שימלאו את החסרון .ע"כ גם העניות ,אם שקשה מאד להממלאים את החובה הכללית עצמם לסובלה ,מ"מ כך הוא משפט הצדק כי לא יבצר מהכלל כל הדרוש לו אף אם יעלה

פועל עני שאין לו מה לאכול, והוא גבר לא יוצלח למלאכה, וקרובו רוצה לעזור לו ואין באפשרותו לעזור לו אלא על ידי שיעשה מלאכה ויתן לקרובו מהריוח, יש להתיר לפועל זה לעשות מלאכה בחול המועד. ואף מותר לאחר לעשות מלאכה כדי שיהיה לחברו לשמחת החג. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקט] .

אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב במתנות לאביונים. [ב"ח, שיורי כנה"ג, וט"ז. והפר"ח חולק על זה, וכתב, שאין לזה טעם, אלא מסתברא ודאי שפטור. אך בספר מטה יהודה, דחה דבריו, והעלה, שדין מתנות לאביונים כשאר מצות צדקה, דקי"ל שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה] . ועני שנתן פרוטה לחבירו לקיים מצות מתנות לאביונים, וחזר חבירו העני ונתן לו פרוטה, שניהם קיימו מצות מתנות לאביונים. [כ"כ הפמ"ג (סי' תרצד מש"ז סק"א). ומטה יהודה שם. ילקו"י וחזו"ע שם] .