Discover
Yamim Tovimימים טובים

The Four Species of Sukkot: Meaning and Symbolism

Sources explore the theological and symbolic significance of the Four Species (lulav, etrog, myrtle, and willow) in Sukkot observance. Classical rabbinic interpretations connect the species to Jewish unity and diversity, divine gratitude, and spiritual atonement, while later commentators develop kabbalistic dimensions and agricultural symbolism within the festival's broader meaning.

מה עֲרָבָה זוֹ אֵין בָּהּ טַעַם וְאֵין בָּהּ רֵיחַ

32 sources · 29 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The Torah's foundational command, recorded in Vayikra 23:40, is to take on the first day of Sukkot "the product of hadar trees, branches of palm trees, boughs of leafy trees, and willows of the brook" and to rejoice before God seven days — the verse from which the entire rabbinic and exegetical tradition of the four species unfolds.

The Gemara in Sukkah 34b preserves the tannaitic derivation of the precise quantities required: Rabbi Yishmael counts one etrog, one lulav, three myrtle boughs, and two willows from the language of the verse, while Rabbi Akiva argues that just as the lulav and etrog are each one, so too the myrtle and willow are each one — a dispute the halachic tradition had to resolve.

The Rambam (Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 7:5) rules that the four species together constitute a single mitzvah in which each one is indispensable — they are collectively called "the mitzvah of lulav" — and no species may be added, diminished, or substituted; the Rambam (Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 7:6) further rules that the ideal fulfillment is to bind the lulav, myrtle, and willow into a single unified bundle, held in the right hand alongside the etrog in the left.

The richest strand of meaning comes from the midrashic allegory in Vayikra Rabbah 30:12, developed and transmitted by Rabbeinu Bahya (Vayikra 23:40): each species maps onto a distinct type within Israel — the etrog, which has both taste and fragrance, represents those with Torah and good deeds; the lulav (date palm), with taste but no fragrance, represents those with Torah but without good deeds; the myrtle, with fragrance but no taste, represents those with good deeds but without Torah; and the willow, with neither, represents those lacking both — and God commands them to be bound together as one, so that each atones for the other.

רש"ר הירש, ויקרא, וראה שם עוד presses further, arguing that one should not imagine the species as a simple harvest-thanksgiving symbol, since most of them have no connection to agricultural produce; rather, the etrog unites within itself the qualities distributed among the other three species, and all positions in Israel's spiritual life must be brought near to God and made complete — just as the sages compared the species to the Patriarchs, to the righteous, and to those with Torah and good deeds who must form one bundle.

A second major symbolic reading, found in Midrash Tanchuma, Emor 19 and drawn out by Sefer HaChinukh 324 and Sefer HaChinukh 324:4, maps the four species onto the principal limbs of the human body: the lulav corresponds to the spine, the myrtle to the eyes, the willow to the lips, and the etrog to the heart — hinting that one should serve the Creator with one's intellect, straighten one's whole body to His service, guard one's eyes, and place a bridle on one's speech.

Midrash Tanchuma, Emor 20 adds a remarkable note of wonder: even Solomon, the wisest of all men, set aside all his wisdom and sat bewildered before these four species, seeing in the verse of Mishlei — "Three things are wonders to me, and four I do not know" — an allusion to the four species of the lulav whose inner meaning he sought to fathom.

מדרש הגדול, ויקרא כג מ offers yet another reading, identifying the four species as corresponding to the four standards (דגלים) under which Israel encamped in the wilderness.

The Gemara in Sukkah 37b explains the practice of waving the lulav in all directions: Rabbi Yochanan teaches that the to-and-fro motion dedicates the species to the One to Whom all four directions belong, while the up-and-down motion dedicates them to the One to Whom heaven and earth belong; a parallel tradition from Eretz Yisrael adds that the waving is intended to ward off harmful winds and harmful dews.

On the Kabbalistic plane, Pri Etz Chaim, Gate of Lulav 1:3 teaches that the four species correspond to the four letters of the divine Name and to the sefirot of Zer Anpin, with the three myrtles and two willows expressing specific aspects of their inner structure, and the etrog receiving the unified flow — while Recanati on the Torah, Emor similarly reads the lulav as the central column and axis, the myrtle as an allusion to three sefirot simultaneously, and the etrog as standing apart from the bundle because it corresponds to Shemini Atzeret, a festival unto itself.

Hasidic interpretation adds further dimensions: Sefat Emet, Devarim, Sukkot 21:5 understands the lulav as corresponding to Moses — the "friend of the King" who brought Torah down from heaven — through whose taking Israel, as it were, draws close to God Himself, since Torah and the Holy One are one; Sefat Emet, Devarim, Sukkot 2:4 connects the act of taking the species to Israel's own inner desire to cleave to God, expressing through the physical act a reception of true life (noting that the gematria of לולב equals חיים); and Zera Kodesh, On Festivals, Sukkot reads the four species as drawing down all the divine attributes and influences through the midah of Yosef-Yesod, which blends and channels all bounty to the community of Israel.

The Ramban (Vayikra 23:40) situates the exegetical tradition honestly: the rabbinic identifications of "pri eitz hadar" with the etrog are, on his view, Scriptural supports (asmakhtot) for a received tradition, while his own preferred reading is that "hadar" is actually the Hebrew name for the tree the Aramaic calls etrog — meaning "delight" or "beauty" — making the identification intrinsic to the text itself rather than merely a homiletical peg.

Arukh HaShulchan, Orach Chaim 645:1 grounds the entire mitzvah in the verse of Vayikra and rehearses the received tradition (קבלה) that identifies each phrase with its species, while detailing the physical characteristics of the lulav as the young, tightly-closed frond of the date palm before its leaves spread apart — reminding the reader that the legal requirements flow directly from careful attention to the natural form of each species.

Source 1 · Tanach
Verified

Leviticus 23:40

ויקרא כ״ג:מ׳

Leviticus 23:40

Emor

The Torah commands taking the fruit of a beautiful tree, date-palm branches, a branch of a thick-leaved tree, and willows of the brook on the first day of Sukkot, rejoicing before God. This is the foundational biblical source for the Four Species.

וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַעֲנַ֥ף עֵץ־עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי־נָ֑חַל וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃

On the first day you shall take the product of hadar trees, branches of palm trees, boughs of leafy trees, and willows of the brook, and you shall rejoice before the ETERNAL your God seven days.

Full text on Sefaria ↗

See also

Source 2 · Tanach
Verified

Nehemiah 8:14-15

נחמיה ח׳:י״ד-ט״ו

Nehemiah 8:15

In the public renewal of Sukkot observance, the people gather branches of olive, myrtle, palm, and other trees. The passage illuminates the biblical language and the festival’s physical expression, though it is not itself the halakhic enumeration of the Four Species.

וַאֲשֶׁ֣ר יַשְׁמִ֗יעוּ וְיַעֲבִ֨ירוּ ק֥וֹל בְּכׇל־עָרֵיהֶם֮ וּבִירוּשָׁלַ֣͏ִם לֵאמֹר֒ צְא֣וּ הָהָ֗ר וְהָבִ֙יאוּ֙ עֲלֵי־זַ֙יִת֙ וַעֲלֵי־עֵ֣ץ שֶׁ֔מֶן וַעֲלֵ֤י הֲדַס֙ וַעֲלֵ֣י תְמָרִ֔ים וַעֲלֵ֖י עֵ֣ץ עָבֹ֑ת לַעֲשֹׂ֥ת סֻכֹּ֖ת כַּכָּתֽוּב׃ {ס}

and that they must announce and proclaim throughout all their towns and Jerusalem as follows, “Go out to the mountains and bring leafy branches of olive trees, pine trees, myrtles, palms and [other] leafy trees to make booths, as it is written.”

Full text on Sefaria ↗
Source 3 · Chazal
Verified

Vayikra Rabbah 30:12

מדרש רבה, ויקרא ל יא

Vayikra Rabbah 30:12

The Midrash compares the four species to four kinds of Jews: the etrog, which has both taste and fragrance, represents those with Torah and good deeds; the others represent different combinations or absences of these qualities. Binding them together expresses Israel’s unity.

דָּבָר אַחֵר, פְּרִי עֵץ הָדָר, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה אֶתְרוֹג זֶה יֵשׁ בּוֹ טַעַם וְיֵשׁ בּוֹ רֵיחַ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹרָה וְיֵשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים. כַּפֹּת תְּמָרִים, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה הַתְּמָרָה הַזּוֹ יֵשׁ בּוֹ טַעַם וְאֵין בּוֹ רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹרָה וְאֵין בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים. וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה הֲדַס יֵשׁ בּוֹ רֵיחַ וְאֵין בּוֹ טַעַם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים וְאֵין בָּהֶם תּוֹרָה. וְעַרְבֵי נָחַל, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה עֲרָבָה זוֹ אֵין בָּהּ טַעַם וְאֵין בָּהּ רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא תּוֹרָה וְלֹא מַעֲשִׂים טוֹבִים, וּמָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם, לְאַבְּדָן אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֻקְשְׁרוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אַחַת וְהֵן מְכַפְּרִין אֵלּוּ עַל אֵלּוּ, וְאִם עֲשִׂיתֶם כָּךְ אוֹתָהּ שָׁעָה אֲנִי מִתְעַלֶּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (עמוס ט, ו): הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָו, וְאֵימָתַי הוּא מִתְעֲלֶה כְּשֶׁהֵן עֲשׂוּיִין אֲגֻדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ט, ו): וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.

Another matter: “The fruit of a pleasant [hadar] tree” – this is Israel; just as the citron has taste and has fragrance, so Israel has people among them who have Torah and have good deeds. “Branches of date palms” – this is Israel; just as the date palm has taste but has no fragrance, so Israel has people among them who have Torah but do not have good deeds. “A bough of a leafy tree” – this is Israel; just as the myrtle has fragrance but has no taste, so Israel has people among them who have good deeds but do not have Torah. “Willows of the brook” – this is Israel; just as the willow has no taste and has no fragrance, so Israel has people among them who do not have Torah and do not have good deeds. What does the Holy One blessed be He do to them? To eradicate them is not possible. Rather, the Holy One blessed be He said: Let them all be bound together in a single bundle and they will atone for one another. If you do so, at that moment, I will be ascendant [mitaleh]. That is what is written: “Who built His upper chamber [maalotav] in the heavens” (Amos 9:6). When is He ascendant? When they are made into a single group, as it is stated: “And established His group upon earth” (Amos 9:6). Therefore, Moses exhorts Israel and says to them: “You shall take for you on the first day.”

Full text on Sefaria ↗

See also

  • Leviticus 23:42unverifiedFiled under: Sukkot I: The Sukkot Festival, the Sukkah, and the Four Species
  • Genesis 33:17unverifiedFiled under: Sukkot I: The Sukkot Festival, the Sukkah, and the Four Species
  • Exodus 13:21unverifiedFiled under: Sukkot I: The Sukkot Festival, the Sukkah, and the Four Species
Source 4 · Chazal
Verified

Midrash Tanchuma, Emor 19

מדרש תנחומא, אמור יט

Midrash Tanchuma, Emor 19

Emor

The Midrash presents the Four Species as a symbolic representation of the diverse members of Israel, whose joining together brings merit and reconciliation. It emphasizes communal unity as a central meaning of the mitzvah.

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ (שם לה, י). יָפֶה אָמַר דָּוִד שֶׁאָמַר הַפָּסוּק הַזֶּה. תֵּדַע לְךָ, שֶׁהַלּוּלָב הַזֶּה דּוֹמֶה לְשִׁדְרָה שֶׁל אָדָם, וְהַהֲדַס הַזֶּה דּוֹמֶה לָעֵינַיִם, וְהָעֲרָבָה דּוֹמָה לַשְּׂפָתַיִם, וְהָאֶתְרוֹג דּוֹמֶה לַלֵּב. אָמַר דָּוִד, אֵין לְךָ אֵיבָר אַחֵר גָּדוֹל מֵאֵלּוּ. שְׁקוּלִין הֵן כְּנֶגֶד הַגּוּף. הֱוֵי, כָּל עַצְמוֹתַי.

(Lev. 23:40:) “And you shall take for yourselves.” This text is related (to Ps. 35:10), “All my bones shall say, ‘Lord, who is like you?’” David has stated this verse beautifully. You yourself know that the lulav is like a human spine, the myrtle is like the eyes, the willow is like the lips, and the ethrog is like the heart. David said, “I have no greater organs than these, [since] they correspond to the [whole body (in importance)].” Ergo (in Ps. 35:10), “All my bones [shall say, ‘Lord, who is like you?’]”

Full text on Sefaria ↗
Source 5 · Chazal
Verified

Sukkah 34b-37b

סוכה ל״ד ב — ד"ה מַתְנִי׳ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר

Sukkah 34b:3

The Talmud analyzes the identities of the Torah’s four botanical terms and the laws of taking them together, including the aravah, hadas, lulav, and etrog. It also records the waving ritual and related interpretations of the species.

גְּמָ׳ תַּנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: ״פְּרִי עֵץ הָדָר״ — אֶחָד. ״כַּפֹּת תְּמָרִים״ — אֶחָד. ״עֲנַף עֵץ עָבוֹת״ — שְׁלֹשָׁה. ״עַרְבֵי נַחַל״ — שְׁתַּיִם. וַאֲפִילּוּ שְׁנַיִם קְטוּמִים, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ קָטוּם. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה, וַאֲפִילּוּ שְׁלָשְׁתָּן קְטוּמִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁלּוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד, כָּךְ הֲדַס אֶחָד וַעֲרָבָה אַחַת.

GEMARA: It was taught in a baraita that Rabbi Yishmael says: “The fruit of a beautiful tree” (Leviticus 23:40); that is one etrog. “Branches of a date palm”; that is one lulav. Based on tradition, kappot is written without the letter vav. Although the word is vocalized in the plural, the lack of the vav indicates that only one is required. “Boughs of a dense-leaved tree”; these are three, as the verse is referring to a branch with several stems. “Willows of the brook”; these are two, as it is plural. Even if the tops of two are severed and the top of one is not severed, it is fit. Rabbi Tarfon says: Even if the tops of all three are severed, it is fit. Rabbi Akiva says: Just as there is one lulav and one etrog, so too, there is one myrtle branch and one willow branch.

Full text on Sefaria ↗
Source 6 · Chazal
Verified

Pesikta DeRav Kahana 28:1

פסיקתא, הוספה פרשה ד ביום השמיני

Pesikta DeRav Kahana 28:1

In its treatment of Sukkot, the midrash connects the festival and its rituals with judgment, forgiveness, and Israel’s standing together before God. It offers a broader liturgical and theological setting for the Four Species.

ביום השמיני עצרת. הלכה, אדם מישר' מהו שיהא לו מותר לאכול בסוכתו ביום השמיני, כך שנו חכמ', אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה בשביל כבוד יום האחרון. א"ר יהושע בן לוי צריך אדם להפריש עצמו מסוכתו ביום השמיני שכבר אמרה תורה בסוכת תשבו שבעת ימים (ויקרא כג:מב), ולא שמנת ימים. ואם היתה סוכתו עריבה עליו היאך יעשה, א"ר הושעיה נכנס ומקדש בתוך ביתו, ונכנס ואוכל בתוך סוכתו. ד"א צריך לפוסלה מבעוד יום. וכיצד הוא פוסלה, מעביר חרות אחת הימנה והוא פוסלה. ולמה היטריחה עליו התורה שיכנס בתוך ביתו ביום השמיני, שרגל בפני עצמו. ורבנין אומר' יום השמיני רגל בפני עצמו, פייס בפני עצמו, קרבן בפני עצמו, טעון ברכה לעצמו. מה הוא טעון ברכה, א"ר אלע' להזכיר בו זמן. תדע לך שהוא מועד בפני עצמו, א"ר אבון הלוי א"ר אחא בכל ימות החג כתיב וביום (במדבר כט:יז), וביום (שם כט:כ), ובזה כתי' ביום (שם כט:לה), להודיעך שמועד בפני עצמו. מנין, ממה שכת' בעינין, ביום השמיני עצרת תהיה לכם (שם כ"ט). זהו שאמ' הכת' יספת לגוי י"י יספת לגוי נכבדת וג' (ישעיה כו:טו). מהו יספת לגוי, א' לו הנביא רבון העולמים נתת לגוי שלווה, קילסך עליה. את נותן לו בן ואינו מוהלו אלא מגדל לו ערלה ובלורית, את נותן לו בית והוא מעמיד בתוכו צלם, הוי יספת לגוי י"י, קראך, נכבדת הימנו, אבל ישראל יספת, נכבדת. את נותן לו בן והוא מוהלו לשמונה ימים, את נותן לו בית והוא קובע לו מזוזה, גג והוא עושה לו מעקה, הוי יספת לגוי נכבדת. ד"א יספת לגוי (ישעיה שם). רבנן אמרין כל שאת מוסיף לנו ימים טובים אנו מוסיפין לך קרבנות. א"ר לוי בכל חדש וחודש שבקיץ ביקש הק' ליתן לישר' מועד. בניסן נתן להם הפסח, באייר נתן להם פסח קטן, בסיון נתן להם עצרת, בתמוז היה בדעתו ליתן להם מועד גדול, ועשו להם את העגל, ובטל תמוז ואב ואלול, בא תשרי ופרע להם ראש השנה ויום הכיפורים והחג. א' הקב"ה לאחירין הוא פורע ושלו אינו נוטל, תן לו יומו, ביום השמיני עצרת תהיה לכם (במדבר כט:לה). זה הוא שא' הכת' תן חלק לשבעה וגם לשמונה (קהלת יא:ב). ר' ליעזר ור' יהוש'. ר' ליעזר א' תן חלק לשבעה, אילו שבעת ימי השבת. וגם לשמנ', אילו שמנה ימי המילה. ור' יהושע א' תן חלק לשבע', אילו שבעת ימי הפסח. וגם לשמנ', שמנה ימי החג. ד"א מהו תן חלק לש', א"ר לוי תן חלק לשבעת ימי החג. וגם לש', הזהיר הקב"ה אף בקדושת יום השמיני, ביום השמיני. ד"א מהו תן חלק לשבע', א"ר יהוד' בר' סימן בשם ר' מאיר אם נתתה חלק לשבעת ימי הנדה את זוכה שאתן לך בן ואת מוהלו לשמונה. ד"א ביום השמיני עצרת (במדבר כט:לה). להלן את או' עצרת לי"י אלהיך (דברים טז:ח), וכן עצרת תהיה לכם (במדבר שם). א"ר חנינ' בר אדא בפסח אני נועל מפניכם את הרוחות ואת הגשמים בשביל שתיזקקו למלאכת השדה, אבל עכשיו בחג אתם נועלים עצמיכם מלפני, ואני פותח לכם את האוצרות שבהם הרוחות ואוצרות שבהם הגשמים, הוי עצרת תהיה לכם (במדבר שם). ד"א להלן את או' עצרת וכאן עצרת, א"ר לוי בשם ר' חמא בר חנינה למה הדבר דומה, לשני פרגמטיוטין שניכנסו למדינה, נענה אחד מהן וא' לחבירו אם פותחין אנו שנינו באחת הרי אנו עושין אפרגיה במדינ', אלא את פתח שבתך ואני פותח שבתי. א"ר חנינה בר אדא מה יפו פעמיך (שה"ש ז:ב), בנעל אין כת' כאן אלא בנעלים (שם), בשתי נעילות, נעילה בפסח נעילה בחג. א' הקב"ה לישר', בניי נועלים אתם בפני בפסח ואני נועל בפניכם בחג, ואני משיב רוחות ומעלה ענני' ומוריד גשמים ומפריח טללים ומגדל צמחים ומדשן פירות, ואתם נועלים בפניי בפסח ואתם יוצאים וקוצרים ומוציאים אותה מליאה ברכות. לפיכך צריך הכת' לומר ביום השמיני (במדבר כט:לה). ד"א למה נעצרו עוד יום אחד, ר"א למה הדבר דומה, למלך שהיגי' לו יום טוב, באו אריסיו וכיבדו אותו, באו בני ביתו וכיבדו אותו, היתה מטרונא מרמזת בהן עד שנוהג עמכם באלרייה תבעו צורכיכן בידו, כיון שלא הבינו כבשה אותם מטרונא עוד יום אחד עד שיתבעו צורכיהן בידי המלך. כך התורה מרמזת לישר' תבעו צורכיכן, כיצד, ביום השני ונסכיהם (במדבר כט:כז), ביום הששי ונסכיה (שם ל), ביום השביעי כמשפטם (שם לג), מים, כיון שלא הבינו כבשה אותן עוד יום אחד, זה יום השמיני. את מוצא כשם שעצרת של פסח רחוקה חמשים יום אף זאת היתה צריך להיות רחוק חמשים יום. ולמה היא סמוכה לחג, א"ר יהושע בן לוי למה הדבר דומה, למלך שהיו לו בנים הרבה, מהם נושאים במקום רחוק, מהם נושאים במקום קרוב, כשהיו מבקשים אותם שהיו נושאין במקום קרוב באין אצלו, וכשהיו מבקשים לילך היה מנוחם. למה כן, שהדרך קרובה ובכל יום שהם מבקשים לילך ולחזור היו הולכים ובאין, אבל אותם שהיו נושאים במקום רחוק באין אצלו וכשהיו מבקשים לילך היה כובשן עוד יום אחד אצלו. כך בפסח ימי הקיץ והם עולין בעצרת לירושלם אחר חמשים יום, אבל עכשיו אחר החג ימות הגשמים הן והדרכים טרחות. לפיכך א' הק' עד שהם כאן יעשו את העצרת הוי ביום השמיני עצרת תהיה לכם (במדבר כט:לה). והקרבתם אשה עולה לי"י פר אחד איל אחד (במדבר כט:לו). א"ר פינחס בן חמ' שבעים פרים היו שהיו ישר' מקריבין בחג כנגד שבעים אומות העולם שישבו בשלווה. וכן היה ר' ברכיה מחשבן ביום הראשון שלשה עשר ובשביעי שבעה הרי עשרים, ביום השני שנים עשר ובששי שמנה הרי עשרים, ביום השלישי עשתי עשר ובחמישי תשעה הרי עשרין, וביום הרביעי עשרה הרי שבעים. א' הק' בניי כל ימי החג אנו סורחין עם האורחים, אנו ואתם נסעוד היום הזה, הוי פר אחד איל אחד. א"ר חוניא בר יודן כיון שהיו ישר' עולין לירוש' ומקריבין קרבנות החג הק' כביכול מסביר להם פנים, ומה היה או' להם, בניי תהו שונים היום הזה בטובה ובאין אצלי, מינין, שכת' אלה תעשו לי"י במועדיכם (שם כט:לט). אחר. [א] ביום השמיני עצרת תהיה לכם וג' (במדבר כט:לה). יספת לגוי י"י יספת לגוי (ישעיה כו:טו). נתת שלוה לפרעה הרשע שמא קראך י"י, לא בחירופים ובגידופים הוא אמר מי י"י אשר אשמע בקולו (שמות ה:ב). נתת שלווה לסנחריב הרשע שמא קראך י"י, לא בחירופים ובגידופים הוא או' מי בכל אלהי הארצות (מלכים ב' יח:לה). נתת שלווה לנבוכד נצר שמא קראך י"י, לא בחירופים ובגידופים הוא או' ומן הוא אלה די ישיזבינכון מן ידי (דניאל ג:טו). יספת לגוי נכבדת (ישעיה שם), נתת שלוה לדוד וכך ברכך, ויברך דוד את י"י לעיני כל הקהל (ד"ה א' כט:י). נתת שלווה לשלמה בנו וכך ברכך, ברוך י"י אשר נתן מנוחה לעמו ישראל (מלכים א' ח:נו). נתתה שלווה לדניאל וכך ברכך, ענה דניאל ואמר ליהוי שמיה די אלהא מברך (דניאל ב:כ). רחקת כל קצוי ארץ (ישעיה שם), א"ר לוי בדקת קריביך ובדקת רחיקיך, קרב קריביך ורחק רחיקיך. קרב קריביך, קרוב י"י לכל קוראיו (תהלים קמה:יח). רחק רחיקיך, רחוק מרשעים י"י (משלי טו:כט). ד"א יספת לגוי (ישעיה כו:טו), אומות העולם את נותן להם בן זכר והוא מושך לו ערלה ומגדל לו בלוריות, הגדיל הוא מוליכו לבית ע"ז שלו ומכעיסך, אבל ישר' את נותן לאחד מהם בן זכר והוא מונה לשמונה ימים ומל אותו, ואם היה בכור פודהו לשלשים יום, הגדיל הוא מוליכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומברכך בכל יום ויום, ברכו את י"י המבורך. ד"א יספת לגוי (ישעיה שם), אומו' העולם אם את מרבה להם ימים טובים הן אוכלים ושותים ופוחזים ונכנסים לבתי תייאטרייאות ולבתי קרקסאות ומכעיסין אותך בדבריהם ובמעשיהם, אבל ישר' את נותן להם ימים טובים והן אוכלים ושותים ושמחין ונכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומרבין בתפילות ומרבין במוספין ומרבין בקרבנות. לפיכך צריך הכת' לומר ביום השמיני (במדבר כט:לה).

Full text on Sefaria ↗
Source 7 · Chazal
Verified

Sukkah 29b

סוכה כ״ט ב

Sukkah 29b:4

A stolen or withered lulav is invalid; a lulav from an asherah tree or from an idolatrous city is invalid; a lulav whose top is cut off or whose leaves are breached is invalid, but one whose leaves are separated is valid.

לוּלָב הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ — פָּסוּל. שֶׁל אֲשֵׁירָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת — פָּסוּל. נִקְטַם רֹאשׁוֹ, נִפְרְצוּ עָלָיו — פָּסוּל. נִפְרְדוּ עָלָיו — כָּשֵׁר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יַאַגְדֶנּוּ מִלְמַעְלָה. צִינֵי הַר הַבַּרְזֶל — כְּשֵׁירוֹת. לוּלָב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים כְּדֵי לְנַעְנֵעַ בּוֹ — כָּשֵׁר.

Full text on Sefaria ↗
Source 8 · Chazal
Verified

Sukkah 37b:10

סוכה ל״ז ב

Sukkah 37b:10

Rabbi Yochanan states that the four species direct winds and bring rain to one whose dominion extends over the four directions and heavens and earth; in the West, it is taught that Rabbi Chama bar Ukva citing Rabbi Yosei ben Rabbi Chanina explains that the four species are taken to stop harmful winds and to stop harmful dews.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוֹלִיךְ וּמֵבִיא לְמִי שֶׁהָאַרְבַּע רוּחוֹת שֶׁלּוֹ, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד לְמִי שֶׁהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ שֶׁלּוֹ. בְּמַעְרְבָא מַתְנוּ הָכִי: אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר עוּקְבָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מוֹלִיךְ וּמֵבִיא כְּדֵי לַעֲצוֹר רוּחוֹת רָעוֹת, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד כְּדֵי לַעֲצוֹר טְלָלִים רָעִים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא: זֹאת אוֹמֶרֶת

Rabbi Yoḥanan said: He moves them to and fro to dedicate them to He Whom the four directions are His. He raises and lowers them to He Whom the heavens and earth are His. In the West, Eretz Yisrael, they taught it as follows. Rabbi Ḥama bar Ukva said that Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: He moves them to and fro in order to request a halt to harmful winds, storms and tempests that come from all directions; he raises and lowers them in order to halt harmful dews and rains that come from above. Rabbi Yosei bar Avin said, and some say that it was Rabbi Yosei bar Zevila who said: That is to say,

Full text on Sefaria ↗
Source 9 · Chazal
Verified

Sukkah 45b:1

סוכה מ״ה ב

Sukkah 45b:1

One who binds festive observance to the holiday through eating and drinking is regarded by scripture as having built an altar and offered a sacrifice upon it.

״אִסְרוּ חַג בַּעֲבוֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ״. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, וְרַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן הַמָּחוֹזִי מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן הַמָּכוֹתִי: כׇּל הָעוֹשֶׂה אִיסּוּר לֶחָג בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קׇרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִסְרוּ חַג בַּעֲבוֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ״.

“Bind [isru] with dense-leaved branches [ba’avotim] on the Festival until the horns of the altar” (Psalms 118:27), which alludes both to the binding of the lulav and to the myrtle branch, referred to in the Torah as the branch of a dense-leaved tree [anaf etz avot]. Rabbi Yirmeya said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai, and Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon HaMeḥozi, who said in the name of Rabbi Yoḥanan HaMakkoti: With regard to anyone who establishes an addition [issur] to the Festival on the day after the Festival by eating and drinking, the verse ascribes him credit as though he built an altar and sacrificed an offering upon it, as it is stated: “Add [isru] to the Festival with fattened animals [ba’avotim] until the horns of the altar.”

Full text on Sefaria ↗
Source 10 · Chazal
Verified

Sukkah 36a

סוכה ל״ו א — ד"ה תָּא שְׁמַע

Sukkah 36a:5

The passage lists conditions that render an etrog unfit for use: discoloration, spoilage, pickling, cooking, certain colors, spherical or twin shapes, unripeness (according to Rabbi Akiva), and artificial molding that makes it appear as a different entity.

תָּא שְׁמַע: אֶתְרוֹג תָּפוּחַ סָרוּחַ, כָּבוּשׁ, שָׁלוּק, כּוּשִׁי, לָבָן, וּמְנוּמָּר — פָּסוּל. אֶתְרוֹג כְּכַדּוּר — פָּסוּל, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַתְּיוֹם. אֶתְרוֹג הַבּוֹסֶר — רַבִּי עֲקִיבָא פּוֹסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. גִּדְּלוֹ בִּדְפוּס וַעֲשָׂאוֹ כְּמִין בְּרִיָּה אַחֶרֶת — פָּסוּל.

The Gemara answers: Come and hear a resolution to this dilemma based on that which was taught in a baraita. An etrog that is tafuaḥ, saruaḥ, pickled, boiled, a black Cushite etrog, a white etrog, or a speckled etrog is unfit. An etrog shaped like a ball is unfit, and some say even a twin, conjoined, etrog is unfit. With regard to an etrog that is unripe, Rabbi Akiva deems it unfit, and the Rabbis deem it fit. If he grew the etrog in a mold and shaped it to appear like a different entity, and it is no longer shaped like an etrog, it is unfit.

Full text on Sefaria ↗
Source 11 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Sukkah and Lulav 7:4-9

משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב ז׳:ד׳-ט׳

Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 7:5

Maimonides codifies the Four Species, their required measurements and species, the mitzvah of taking them on the first day, and the requirement to rejoice with them in the Temple. This is a concise halakhic presentation of the ritual’s structure.

אַרְבָּעָה מִינִין אֵלּוּ מִצְוָה אַחַת הֵן וּמְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה וְכֻלָּן נִקְרָאִים מִצְוַת לוּלָב. וְאֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן. וְאִם לֹא נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן אֵין מְבִיאִים תַּחְתָּיו מִין אַחֵר הַדּוֹמֶה לוֹ:

These four species are considered to be one mitzvah, and each one is required for its performance. All of them [together] are called the mitzvah of lulav. One may not diminish them or add to them. If one of the species cannot be found, a similar species may not be substituted for it.

Full text on Sefaria ↗
Source 12 · Rishonim
Verified

Sefer HaChinukh 324

ספר החינוך שכ״ד — ד"ה וּכְמוֹ כֵן מִצְוַת הַלּוּלָב עִם שְׁלֹשֶׁת

Sefer HaChinukh 324:4

The Sefer HaChinukh explains the mitzvah of the Four Species as a physical remembrance of God’s providence and kindness in bringing Israel out of the wilderness, while also associating the species with rejoicing before God.

וְעוֹד יֵשׁ בְּאַרְבָּעָה מִינִין אֵלּוּ עִנְיָן אַחֵר, שֶׁהֵם דּוֹמִים לְאֵבָרִים שֶׁבָּאָדָם הַיְּקָרִים (עי' מדרש רבה ויקרא פ' ל' ומדרש תנחומא אמור אות יט). שֶׁהָאֶתְרוֹג דּוֹמֶה לַלֵּב, שֶׁהוּא מִשְׁכַּן הַשֵּׂכֶל, לִרְמֹז שֶׁיַּעֲבֹד בּוֹרְאוֹ בְּשִׂכְלוֹ, וְהַלּוּלָב דּוֹמֶה לַשִּׁדְרָה שֶׁהִיא הָעִקָּר שֶׁבָּאָדָם לִרְמֹז שֶׁיַּיְשִׁיר כָּל גּוּפוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ בָּרוּךְ הוּא, וְהַהֲדַס דּוֹמֶה לָעֵינַיִם, לִרְמֹז שֶׁלֹּא יָתוּר אַחַר עֵינָיו בְּיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, וְהָעֲרָבָה דּוֹמָה לַשְּׂפָתַיִם, שֶׁבָּהֶן יִגְמֹר הָאָדָם כָּל מַעֲשֵׂהוּ בְּדִבּוּר, לִרְמֹז שֶׁיָּשִׂים רֶסֶן בְּפִיו וִיכַוֵּן דְּבָרָיו וְיִירָא מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אַף בְּעֵת הַשִּׂמְחָה. וְטַעַם שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בַּמְּדִינָה אֶלָּא יוֹם אֶחָד, לְפִי שֶׁיָּדוּעַ, כִּי עִקַּר הַשִּׂמְחָה, בְּיוֹם רִאשׁוֹן הוּא, וְאִם תִּשְׁאַל שְׁמִינִי עֲצֶרֶת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה לְיִשְׂרָאֵל, לָמָּה לֹא הָיָה נִטַּל בּוֹ. הַתְּשׁוּבָה, כִּי יוֹם שְׁמִינִי עֲצֶרֶת כֻּלּוֹ לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (במדבר ובה פ' כא אות כב ובמדרש הגדול שמות כט לו) מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה וכו'. כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ, וּלְבַסּוֹף אָמַר לָהֶם עַכְּבוּ עִמִּי יוֹם אֶחָד, שֶׁקָּשָׁה עָלַי פְּרֵדַתְכֶם, וּלְפִיכָךְ נִקְרָא עֲצֶרֶת, וְאִם כֵּן אֵין צָרִיךְ זִכָּרוֹן אַחֵר. וְחַג הַפֶּסַח אֵין צָרִיךְ הַזְכָּרָה בַּלּוּלָב, שֶׁהֲרֵי מַצָּה וּמָרוֹר וְגוּפוֹ שֶׁל פֶּסַח בֵּין יָדָיו, וְעוֹד שֶׁאֵינוֹ זְמַן שִׂמְחָה כְּמוֹ חַג הָאָסִיף, וְחַג הַשָּׁבוּעוֹת גַּם כֵּן אֵין צָרִיךְ הַזְכָּרָה אַחֶרֶת, כִּי עִקַּר הָרֶגֶל אֵינוֹ אֶלָּא מִצַּד מַתַּן תּוֹרָתֵנוּ, וְהִיא זִכְרוֹנֵנוּ הַגָּדוֹל לְיַשֵּׁר כָּל אָרְחוֹתֵינוּ. זֶהוּ הַנִּרְאֶה לִי בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ עַל צַד הַפְּשָׁט, וְהֶאֱמַנְתִּי כִּי יֵשׁ אֶל הַמְקֻבָּלִים סוֹדוֹת נִפְלָאִים בְּמִצְוַת הַלּוּלָב וּשְׁלֹשֶׁת הַמִּינִים.

And there is also another matter with these four things — that they are similar to precious limbs in a man (see Vayikra Rabbah 30:14; Midrash Tanchuma, Emor 19): As the citron is similar to the heart, which is the dwelling place of the intellect, to hint that he should serve His Creator with his intellect; the lulav is similar to the backbone, which is the essence of a person, to hint that he should straighten himself completely for His service, blessed be He; the myrtle [leaves are] similar to the eyes, to hint that he should not stray after his eyes “on the day of the rejoicing of his heart”; and the willow [leaves are] similar to the lips, with which a man completes all of his acts of speech, to hint that he should put a muzzle to his mouth, calibrate his words and fear God, may He be blessed, even at a time of joy. And the reason that it is only practiced one day in the country (outside of the Temple) is well-known — since the main joy is on the first day. And if you should ask, “Why would one not take it on Shemini Atseret, which has great joy on it for Israel” — the answer is that the day of Shemini Atseret is completely for God, may He be blessed. And [it is] as they, may their memory be blessed, said (Bamidbar Rabbah 21:22; Midrash HaGadol, Shemot 29:36), “A parable of a king who made a feast, etc.,” as it is [found] in the Midrash. And at the end, He said to them, “Remain with Me one day, as your departure is difficult for Me.” And therefore, it is called atseret (a stopping). And if so, there is no need for any other reminder. And the holiday of Pesach does not require another reminder with the lulav, as behold the matsah and marror and the body of the Pesach sacrifice are between his hands; and further since it is not a time of joy as [much as is] the holiday of the gathering. And the holiday of Shavuot also does not require another reminder, since the essence of [that] festival is only from the angle of the giving of our Torah — and that is the great reminder to straighten our ways. And this is what appears to me in these matters from the side of the simple understanding. And I have come to believe that the kabbalists (mystics) have wonderful secrets about the commandment of the lulav and the three [other plants].

Full text on Sefaria ↗
Source 13 · Rishonim
Verified

Rabbeinu Bahya, Vayikra 23:40

רבינו בחיי, כד הקמח לולב

Rabbeinu Bahya, Vayikra 23:40

Emor

A midrash teaches that the etrog (which has taste, smell, and edible fruit) symbolizes righteous people possessing both Torah and good deeds; the lulav (edible but no smell) symbolizes those with Torah but lacking good deeds; the myrtle (fragrant but inedible) symbolizes those with good deeds but lacking Torah; and the willow (lacking all three qualities) symbolizes those lacking both Torah and good deeds—and God declares that when all four are brought together as one bundle before Him, He forgives all their sins.

ועוד במדרש, פרי עץ הדר יש בו אוכל וטעם וריח, כפות תמרים יש בו אוכל ואין בו ריח, ענף עץ עבות יש בו ריח ואין בו אוכל, וערבי נחל אין בו לא אוכל ולא טעם ולא ריח. האתרוג רמז לצדיקים שיש בהם תורה ומעשים טובים, ולולב רמז לאותן שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים, הדס רמז למי שיש בו מעשים טובים ואין בו תורה, ערבה רמז למי שאין בו לא תורה ולא מעשים טובים, אמר הקב"ה יבאו כלן אגודה אחת לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם. ודומה לזה מצינו בסימני הקטרת שהן בעלי הריח הטוב וצוה הכתוב להכניס בתוכן חלבנה שריחה רע, להורות על רשעי ישראל שיכנסו בכלל הצדיקים בעלי הריח הטוב ויעשו כלם אגודה אחת לפניו והוא מקבלם בתשובה. ועוד דרשו בד' מינין הללו שהם רמז לד' מלכיות, והוא שאמרו בזכות ד' מינין שבלולב אני מצילכם מד' מלכיות. אתרוג זה מלכות בבל, מה אתרוג זה דומה לזהב כך בבל (דניאל ב׳:ל״ח) רישא די דהבא. כפות תמרים זה מלכות מדי, הלולב ארוך והמן נתלה על עץ ארוך. וענף עץ עבות זה מלכות יון, מה הדס זה עשגודה אחת לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם. ודומה לזה מצינו בסימני הקטרת שהן בעלי הריח הטוב וצוה הכתוב להכניס בתוכן חלבנה שריחה רע, להורות על רשעי ישראל שיכנסו בכלל הצדיקים בעלי הריח הטוב ויעשו כלם אגודה אחת לפניו והוא מקבלם בתשובה. ועוד דרשו בד' מינין הללו שהם רמז לד' מלכיות, והוא שאמרו בזכות ד' מינין שבלולב אני מצילכם מד' מלכיות. אתרוג זה מלכות בבל, מה אתרוג זה דומה לזהב כך בבל (דניאל ב׳:ל״ח) רישא די דהבא. כפות תמרים זה מלכות מדי, הלולב ארוך והמן נתלה על עץ ארוך. וענף עץ עבות זה מלכות יון, מה הדס זה עשאתרוג דר באילנו משנה לשנה. כפות תמרים ירמוז לשכר העוה"ב כשם שהלולב גדול כך שכר העוה"ב גדול, כשם שהלולב עלין שלו זו למעלה מזו כך מדרגות העוה"ב זו למעלה מזו, וכשם שהלולב אין פריו אלא לסוף שבעים שנה כך שכר העוה"ב אינו אלא בסוף ימיו של אדם שכתוב בו (תהילים צ׳:י׳) ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו'. הדס יש בו מרירות וריחו טוב ירמוז על הצער שהוא מדרכי התשובה, והוא שיצער אדם עצמו ושיסגף את גופו בתעניות ומלקיות ובגדרים רבים כפי מה שחטא ושיצטער כפי מה שנהנה, ועם זה יעלה ריחו לשמים. וערבה רמז להכנעה ושפלות, ולכך אינה גדלה על הרים אלא היא גדלה בנחל במקום נמוך ושפל, כדי שיכניע לבו וישפיל עצמו ויתכפר לו. ולפי הדרך הזה נאה ליטול ביד ימין הלולב עם ההדס והערבה כדי לרמוז על השכר הגדול, שכר העוה"ב המעותד לו בסוף עם הצער וההכנעה, וכן אתרוג רמז לשכר העוה"ז ליטלה ביד שמאל, שכן העוה"ב נמשל לימין והעוה"ז נמשל לשמאל, ממה שכתוב (משלי ג׳:ט״ז) אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, דרשו רז"ל למימינים בה אורך ימים למשמאילים בה עושר וכבוד. ובאור למימינים בה למי שהולך במצות לצד ימין ומכוין בהם לשכר העוה"ב, למשמאילים בה למי שהולך בהם לצד שמאל ומכוין בהם לשכר העוה"ז, לזה נותן אורך ימים ולזה נותן עושר וכבוד.

Yet another Midrash found in Vayikra Rabbah 30,12 comments on the words פרי עץ הדר by saying that the reason the etrog tree is called הדר, is that it is the epitome of beauty in that it dispenses fruit, good taste, and a pleasant fragrance. The species listed next to it in the Torah, i.e. the lulav, the palm frond, while not providing us with its fragrance does yield fruit. The third species listed in the Torah, the myrtle, while giving off a pleasant fragrance does not provide us with any fruit. Finally, the willow is a plant which does not offer us either fruit or fragrance. The etrog is taken to represent the righteous person who is both a scholar and performs deeds of loving kindness and observes the commandments. The lulav represents the Torah scholars (fruit) who do not however, excel in the performance of good deeds. The third plant, the myrtle is symbolic of people who do perform good deeds (fragrance) but who have not acquired a proficiency in Torah. Finally, the last plant, the willow, represents the Jews who have neither Torah knowledge nor good deeds to their credit. G’d said here: ‘let them all come and form one bunch in My presence and I will pardon them for all their sins.” We find a similar approach expressed by our sages when they examined the eleven spices which made up the incense offered in the Temple both mornings and evenings. The function of the incense was, of course, to provide a pleasant fragrance and for this purpose the Torah listed 11 different ingredients as well as the proportion in which these were to be mixed. Nonetheless, one of these ingredients is evil-smelling, not adding but detracting from the overall fragrance. The ingredient is known as חלבנה, galbanum. We have it on the authority of Keritot 6 that by itself this galbanum was exuding a bad smell. According to our sages there the reason that G’d wanted this ingredient to be part of the incense was to symbolise the fact that when sinners are part of a group of righteous people and surrounded by them, the fragrance of the good deeds performed by the righteous will neutralise the evil smell exuded by the sinner. When this is the case, G’d will accept the repentance from both the righteous and the sinners, each for the sins they are guilty of. Another exegesis by our sages in connection with these four species of plants: they are an allusion to the four kingdoms which host the Jewish people in exile. The author of that Midrash says that the four species waved by the Jewish people on Sukkot atone for the sins which resulted in the four exiles which we have been subjected to, and performance of that commandment redeems us from the respective exiles. The etrog represents the Babylonian Empire. Just as the etrog is the colour of gold, so the Babylonians set much stock by gold. Daniel 2,38 describes King Nevuchadnezzar by addressing him as “the head of gold.” The second species, the palm frond of the date palm, is symbolic of the kingdom of the Medes (exile under Achashverosh). The lulav is a long branch of the tree; Haman was hung on a gallows (tree) fifty cubits high. The third species, the myrtle branches, are symbolic of the exile under the Greeks. Just as the myrtle branch gives the appearance of consisting of a variety of plaits, so the Greek Empire was composed of a variety of fabrics. (i.e. each province was allowed its own king). The fourth species, the willow branches represent the Roman Empire, our present exile. Just as the colour of the willow branch (stem) is red, the Roman Empire is perceived of as “red,” i.e. the kingdom descended from the “red one,” Esau. Tanchuma Emor 20 in interpreting the somewhat enigmatic verse in Proverbs 30,18 that “four are amongst the things I do not know,” explains that Solomon speaks of the four species. [He meant that the significance of precisely the selection of these four plants as the ones with which we perform the commandment escaped him. Ed.] In Proverbs 30,24 Solomon adds the words: “four are the smallest of the world yet they are the wisest of the wise.” The Midrash understands these enigmatic comments to mean that although these four plants are seemingly some of the most insignificant phenomena on earth they are at the same time the most sophisticated, as by means of them the merits or demerits of people are deeply affected. They influence the decision made by the Creator regarding His creatures’ future lives. Still another comment based on this type of approach: etrog and lulav respectively are an allusion to the reward we can expect for performance of G’d’s commandments both here on earth and in the world to come, respectively. The myrtle and the willow branch are symbols of different ways of repentance, submitting to painful affliction and humbling oneself. The fruit of the tree called hadar points to the reward received for the commandments performed in this world as the tree grows from year to year, (compare Sukkah 35, that the fruit does not fall off the tree if not harvested). The words כפות תמרים are an allusion to the reward for merits accumulated in this life in the world after death, seeing that the lulav is so much bigger than the etrog and we have been assured that the reward in this life equals only dividends as compared to the capital payable in the life in the future. The leaves of the lulav grow in an ever upwardly direction, reminiscent of the greater value of the rewards it represents being so much greater in the hereafter. Moreover, the date palm does not yield fruit till after seventy years, a clear indication that it symbolises man’s reaping the “fruits” of a meritorious life in the hereafter. The average life span of man is seventy years as we know from Psalms 90,10. The myrtle branches (leaves) contain some bitter ingredient although its fragrance is very sweet; this is an allusion to the path of repentance containing painful episodes. Man is to afflict himself by means of fasting and self-flagellation. He who employs these means to assist in his path of repentance will ensure that his “fragrance” will waft heavenward. The willow branch is an allusion to humility and self-deprecation; to symbolise this we do not find the willow growing in mountainous parts of the earth; it grows only near water, low-lying areas. This is to remind the repentant sinner to humble himself as a result of which he will achieve atonement and will be forgiven. In accordance with this whole approach it is appropriate that one holds the three species lulav, myrtle, and willow in the right hand in order to point at the great reward in store for us in the hereafter, the eternal life; by the same token, the etrog which symbolises reward for our good deeds in this world is to be held in our left hand. Traditionally, the “left” describes the terrestrial world, whereas the “right” symbolises the celestial regions in which our souls will dwell after they leave our bodies. This is the way the Talmud Shabbat 63 interprets Proverbs 3,16: “Length of days is in the right hand, in her left hand riches and honour.” The way our sages arrive at this interpretation is by saying that those people who do the “right” things deserve to enjoy eternal life; the ones who concentrate on subordinate values, i.e. “leftists,” will be rewarded only with material rewards such as riches and honour in this world.

Full text on Sefaria ↗
Source 14 · Rishonim
Verified

Ramban on Leviticus 23:40

רמב"ן, ויקרא כג מ

Ramban on Leviticus 23:40

Emor

Ramban comments on the biblical command to rejoice before God with the Four Species and relates the mitzvah to thanksgiving for the agricultural harvest and divine beneficence. His reading highlights Sukkot as a festival of gratitude expressed through the natural world.

פְּרִי עֵץ הָדָר שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה, "הָדָר" הַדָּר בְּאִילָנוֹ מִשָּׁנָה לְשָׁנָה, וְזֶה אֶתְרוֹג, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על ויקרא כ"ג:מ'). וְהֵן אַסְמַכְתּוֹת שֶׁעָשׂוּ רַבּוֹתֵינוּ (ת"כ כאן סוכה לה) לְקַבָּלָתָם. וְר"א כָּתַב, וְהָאֱמֶת אָמְרוּ כִּי אֵין פְּרִי עֵץ יוֹתֵר הָדָר מִמֶּנּוּ, וְדָרְשׁוּ בּוֹ "הַדָּר בְּאִילָנוֹ" אַסְמַכְתָּא. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי, כִּי הָאִילָן הַנִּקְרָא בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּית "אֶתְרוֹג" נִקְרָא שְׁמוֹ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ "הָדָר", כִּי פֵּרוּשׁ אֶתְרוֹג - חֶמְדָּה, כְּדִמְתַרְגְּמִינַן "נֶחְמָד לְמַרְאֶה" (בראשית ב ט) - "דִּמְרַגַּג לְמִחְזֵי", "לֹא תַחְמֹד" (דברים ה יח) - "לֹא תִרֹג", וְאָמְרִינַן, מִכָּל שְׁפַר אֲרַג נִכְסִין. וּלְשׁוֹן חֶמְדָּה וְהָדָר שָׁוִים בַּטַּעַם. וְנִקְרָא הָעֵץ וְהַפְּרִי בְּשֵׁם אֶחָד, כִּי כֵן הַמִּנְהָג בְּרוֹב הַפֵּרוֹת: תְּאֵנָה אֱגוֹז רִמּוֹן זַיִת וְזוּלָתָם. וְכֵן זֶה שֵׁם הָעֵץ וְהַפְּרִי, שְׁנֵיהֶם בַּאֲרָמִית אֶתְרוֹג וּבִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הָדָר. וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא יֹאמַר שֶׁנִּקַּח לָנוּ פְּרִי עֵץ הָדָר וְנִקַּח כַּפּוֹת תְּמָרִים וְעָנָף אֶחָד מֵעֵץ עָבוֹת וְעָנָף אֶחָד מֵעַרְבֵי נַחַל, וְהִנֵּה הֵם אֶחָד מִכָּל מִין, כִּי כַּפּוֹת תְּמָרִים מְחֻבָּר אֶל "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם" שֶׁהֵם הָרַבִּים, כִּי הֲלָכָה הִיא כְּרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁאוֹמֵר (סוכה לד), כְּשֵׁם שֶׁלּוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד כָּךְ הֲדַס אֶחָד וַעֲרָבָה אַחַת. וּלְכָךְ תִּרְגֵּם אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על ויקרא כ"ג:מ') בְּכֻלָּן בִּלְשׁוֹן רַבִּים, מְחֻבָּר אֶל "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם" שֶׁהֵם הָרַבִּים. וּבְטַעַם הַמִּצְוָה הַזֹּאת אָמְרוּ (תענית ב) עַל דֶּרֶךְ הָאַגָּדוֹת, שֶׁהַמִּינִין הַלָּלוּ בָּאִין לְרַצּוֹת עַל הַמַּיִם. וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת "פְּרִי עֵץ הָדָר" הוּא הַפְּרִי שֶׁבּוֹ רֹב הַתַּאֲוָה וּבוֹ חָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג ו) "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל", וְהִנֵּה הַחֵטְא בּוֹ לְבַדּוֹ, וַאֲנַחְנוּ נְרַצֶּה לְפָנָיו עִם שְׁאָר הַמִּינִים. וְ"כַפּוֹת תְּמָרִים" הוּא הָרֹאשׁ הַקַּו אֶמְצָעִי כָּפוּל וְגָבוֹהַּ עַל כֻּלָּם. "וַעֲנַף עֵץ עָבֹת" רֶמֶז לְשָׁלֹשׁ סְפִירוֹת בְּבַד אֶחָד, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב" (שם מט כד). "וְעַרְבֵי נָחַל" כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת" (תהלים סח ה), כִּי יִתְעָרְבוּ מִדַּת הַדִּין בְּמִדַּת הָרַחֲמִים. מִכָּאן תָּבִין וְתֵדַע שֶׁאֵין הָאֶתְרוֹג עִמָּהֶם בַּאֲגֻדָּה, וְהוּא מְעַכֵּב בָּהֶם, כִּי הוּא כְּנֶגֶד הָעֲצֶרֶת שֶׁהוּא רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְתַשְׁלוּמִין דְּרִאשׁוֹן, וְהִנֵּה הֵם אֶחָד בְּכֹחַ וְלֹא בְּפֹעַל, וּכְבָר פֵּרַשְׁתִּי (רמב"ן על ויקרא כ"ג:ל"ו) טַעַם זֶה. וְהִנֵּה טַעַם כָּל הַפָּרָשָׁה, תָּחֹגּוּ אֶת חַג הַשֵּׁם הַגָּדוֹל שִׁבְעַת יָמִים שֶׁבְּמַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית וְתִסְמְכוּ לָהֶם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית" (תהלים ו א), וְגַם בְּאוֹתָן הַשִּׁבְעָה תִּקְחוּ בָּהֶם פְּרִי עֵץ הָדָר וְהַלּוּלָב בַּאֲגֻדָּה, וּלְכָךְ הִקְדִּים הָאֶתְרוֹג, אֲבָל בַּשְּׁמִינִי אֵינוֹ צָרִיךְ כִּי הוּא עַצְמוֹ הָדָר. וְזֶה טַעַם "וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה", שֶׁתָּחֹגּוּ שִׁבְעַת הַיָּמִים עִם הַשָּׁנָה, עִנְיַן סִבּוּב וְהַקָּפָה, מִלְּשׁוֹן "וְחוּג שָׁמַיִם" (איוב כב יד), "וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ" (ישעיהו מד יג), וְכֵן "הָמוֹן חוֹגֵג" (תהלים מב ה). וּכְבָר רָמְזוּ רַבּוֹתֵינוּ הַסּוֹד הַזֶּה, אָמְרוּ בְּוַיִּקְרָא רַבָּה (ל ט), "פְּרִי עֵץ הָדָר" זֶה הקב"ה, שֶׁנֶּאֱמַר "הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו" (תהלים צו ו), "כַּפּוֹת תְּמָרִים" זֶה הקב"ה, שֶׁנֶּאֱמַר "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח" (שם צב יג), "וַעֲנַף עֵץ עָבֹת" זֶה הקב"ה, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה" (זכריה א ח), "וְעַרְבֵי נָחַל" זֶה הקב"ה, שֶׁנֶּאֱמַר "סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת" (תהלים סח ה). וּבְמִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי נְחוּנְיָה בֶּן הַקָּנָה, מַאי "פְּרִי עֵץ הָדָר", כְּדִמְתַרְגְּמִינַן "פֵּירֵי אִילָנָא אֶתְרוֹגִין וְלוּלַבִּין", וּמַאי "הָדָר", הַיְנוּ הֲדַר הַכֹּל, וְהַיְנוּ הֲדַר שִׁיר הַשִּׁירִים דִּכְתִיב בְּהוּ "מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר" וְגוֹ' (ו י), וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ "הָדָר", אַל תִּקְרֵי הָדָר אֶלָּא הַדָּר, זֶה אֶתְרוֹג שֶׁהוּא נִפְרָד מֵאֶגֶד הַלּוּלָב וְאֵין מִצְוַת לוּלָב קַיֶּמֶת אֶלָּא בּוֹ, וְהוּא אָגוּד עִם הַכֹּל, שֶׁעִם כָּל אֶחָד הוּא וְעִם כֻּלָּם יַחַד הוּא. וּמַאי לוּלָב, כְּנֶגֶד חוּט הַשִּׁדְרָה. וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, שֶׁעֲנָפָיו חוֹפִין אֶת רֻבּוֹ, מָשָׁל לְאָדָם שֶׁבִּזְרוֹעוֹתָיו יָגֵן עַל רֹאשׁוֹ, עָנָף לִשְׂמֹאל עָבוֹת לְיָמִין, נִמְצָא עֵץ בָּאֶמְצַע, וְלָמָּה נֶאֱמַר בּוֹ "עֵץ", שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ הָאִילָן. וּמַאי "עַרְבֵי נָחַל", עַל שֵׁם הַמָּקוֹם שֶׁהֵם קְבוּעִים בּוֹ שֶׁשְּׁמוֹ נַחַל, דִּכְתִיב "כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם" וְגוֹ' (קהלת א ז), וּמַאי נִיהוּ יָם, הֱוֵי אוֹמֵר זֶה אֶתְרוֹג. וּמְנָא לָן דְּכָל מִדָּה וּמִדָּה מִכָּל אֵלּוּ הַשִּׁבְעָה אִקְּרִי נַחַל, שֶׁנֶּאֱמַר "וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל" (במדבר כא יט), אַל תִּקְרֵי נַחֲלִיאֵל אֶלָּא נַחֲלֵי אֵל וְכוּ'. וְהַמִּדְרָשׁ הַזֶּה עַל דַּעַת שְׁלֹשָׁה הֲדַסִּים וּשְׁתֵּי עֲרָבוֹת לוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד, וְהִיא הֲלָכָה לְדִבְרֵי הַגְּאוֹנִים וְהָרִאשׁוֹנִים כֻּלָּם:

AND YE SHALL TAKE YOU ON THE FIRST DAY ‘PRI EITZ HADAR’ (THE FRUIT OF GOODLY TREES). “[That is, a tree] whose bark has the same taste as its fruit. Hadar [a fruit] that ‘remains’ on its tree from one year to another, and this is the ethrog.” This is Rashi’s language. But these interpretations are merely Scriptural supports which our Rabbis taught as a basis for their tradition [that the reference here is to the ethrog]. And Rabbi Abraham ibn Ezra wrote: “And they [i.e., the masters of tradition] have said the truth [that pri eitz hadar refers to the ethrog], for there is no fruit of the tree more beautiful (hadar) than the ethrog. The Rabbis’ interpreted that hadar means [the fruit] that ‘remains’ on its tree [from one year to another], but this is merely a Scriptural support for a matter of tradition.” The correct interpretation appears to me to be that the tree which is called in the Aramaic language ethrog, is called in the Sacred Tongue hadar, for the meaning of the word ethrog is “desirable,” as [Onkelos] rendered: ‘nechmad’ (pleasant) to the sight —” dimrageig to see; “‘lo thachmod’ (Thou shalt not covet) — “thou shalt not theirog.” And we also say: “from all the best, arag (most desirable) properties.” And the terms hadar and chemdah are alike in meaning [“desirable”]. Thus the tree and the fruit [ethrog] are both called by one name [as hadar in Aramaic is ethrog], for such is the customary usage of names for most fruits: t’einah [denotes both the fig tree and the fruit]; egoz (nut); rimon (pomegranate); zayith (olive) and other fruits [in all of which cases both the tree and its fruit have the same name], and similarly this tree and fruit are both called in Aramaic ethrog, and in the Sacred Tongue they are called hadar. In line with the plain meaning of Scripture the verse is stating that we should take for ourselves a pri eitz hadar [“the fruit of a tree called hadar” in Hebrew, which is called ethrog in Aramaic], and that we take branches of palm-trees, and one bough of thick trees [known as hadas, the myrtle], and one bough of the willows of the brook [known as aravah]. Thus [we are to take] one of each of the [four] species, for the [plural] expression branches of palm-trees is connected with And ye shall take you, which refers to many people [so that each person is to take only one of these branches], since the final decision of the law is like Rabbi Akiba who says: “Just as only one palm-branch is needed and only one ethrog, so also [we need only] one myrtle-branch and one willow-branch.” Therefore Onkelos translated all these four species in the plural [ethrogin, lulavin, etc.], since they are all connected with the [preceding] phrase And ye shall take you, which refers to many people. And in [explanation of] the reason for this commandment, by way of homiletic discourse, the Rabbis have said that these [four] species are used to obtain the favor of G-d that He may give water. And by way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabala], ‘pri eitz hadar’ (the fruit of the goodly tree) is the fruit in which there is a great deal of desire, and the first man sinned with it, as it is said, And when the woman saw that the tree was good for food, and that it was a delight to the eyes, and that the tree was to be desired to make one wise, she took of the fruit thereof, and did eat. Thus the sin consisted [of taking the ethrog] alone, and we obtain His favor [by means of the ethrog] together with the other species … From here you will understand and know that the ethrog is not bound up with the other three species, and yet it invalidates [the performance of the commandment] if it is not taken together with them, for it is comparable to Atzereth (the eighth day of Tabernacles) which is a festival of its own, and yet is supplementary to the first days. Thus they are one in potentiality but not in actuality. I have already explained the reason for this. Thus the meaning of the whole section is as follows: “Ye shall keep the feast of the Great Name for the seven days of creation, and join on to them the eighth day, Atzereth, similar to what is said, For the leader with strong-music on the ‘sheminith’ [literally: ‘the eighth’]. And also on those seven days ye shall take the fruit of the tree called ‘hadar’ [i.e., the ethrog] together with the palm-branch in union [with the myrtle-branch and the willow]. That is why He mentioned first the ethrog [for it is not tied together with the palm-branch, which is in union with the other two species, since the ethrog alludes to the eighth day of the festival which is a feast of its own], but on the eighth day it is not necessary [to take these four species], for it is itself hadar.” And this is the explanation of the verse, ‘v’chagothem’ (and ye shall keep it a feast) unto the Eternal seven days ‘in the year,’ meaning that you are to keep it seven days “with the year,” that is with the surrounding and circular movement [around the altar in procession with the four species], related to the expressions: ‘v’chug (and the circuit) of heaven; and he marketh it out ‘bam’chugah’ (with the compass), and so also: a multitude ‘chogeig’ (keeping holyday). Our Rabbis have already alluded to this secret. Thus they have said in Vayikra Rabbah: “Pri eitz hadar, this alludes to the Holy One, blessed be He, as it is said, Honor ‘v’hadar’ (and majesty) are before Him. Branches of palm-trees, this refers to the Holy One, blessed be He, as it is said, The Righteous shall flourish like the palm-tree. And boughs of thick trees [i.e., the myrtle-branch], this applies to the Holy One, blessed be He, as it is said, and He stood among the myrtle-trees that were in the bottom. ‘V’arvei’ (and willows of) the brook, this refers to the Holy One, blessed be He, as it is said, Extol Him that rideth ‘ba’aravoth’ (in the skies).” And in the Midrash of Rabbi Nechunya ben Hakanah it is stated: “What is meant by pri eitz hadar? It is as we translate it in Onkelos’ Targum: ‘fruits of the tree, ethrogin and lulavin.’ And what is hadar? It is ‘the majesty’ of all, which is ‘the majesty’ referred to in the Song of Songs, as it is said, Who is she that looketh forth as the dawn, etc.? And why is it called hadar? Read not hadar (majesty), but hador (‘who resides therein’), this being the ethrog which is separate from the group of the lulav [and myrtle-branch and willow], and yet the commandment of taking the lulav is not fulfilled without it [the ethrog]; and it is tied to all, since it is with each one, and all together they are combined as one. And what is the lulav? It is symbolic of the spinal cord. And boughs of thick trees, meaning a tree the branches of which cover its larger portion. This may be likened to a person who with his arms protects his head. Thus the bough is to the left, and the thickness to the right, and the tree in the middle. And why is it called eitz (tree)? Because it is the root of the tree. And what are ‘arvei nachal’ (willows of the brook)? They are so called on account of the name of the place wherein they are affixed, which is nachal (brook, river), as it is written, All the rivers run into the sea etc. And what is ‘the sea’? I must say that it alludes to the ethrog. And how do we know that each midah of all these seven is called nachal? Because it is said, and from Mattanah to Nachaliel. Read not Nachaliel [the name of a place], but nachalei E-il (the brooks of G-d) etc.” Now this Midrash [referring to “these seven”] is in accordance with the opinion of the Sage who holds that we are to take three myrtle-branches, two willows, one lulav, and one ethrog, which is the final decision of the law according to the words of the Gaonim and all Rishonim.

Full text on Sefaria ↗
Source 15 · Rishonim
Verified

Akeidat Yitzchak, Sha'ar 67

עקידת יצחק ס״ז:א׳

Akeidat Yitzchak 67:1

Akeidat Yitzchak interprets the Four Species as symbols within Sukkot’s theological program of gratitude, divine protection, and rejoicing. It develops the idea that the festival’s agricultural imagery points beyond material prosperity to dependence on God.

וזה טעם מתקני התפלות באומרם אתה בחרתנו מכל העמים וכו' וקדשתנו במצותיך וכו'. ותתן לנו ה' אלהינו באהבה וכו'. וזה כי הם הזכירו אלו הג' לשונות שזכרנו בחירה אהבה ורצון וזיווגו לכל אחד מהם פעולתו הראויה לו כפי העניין כי כנגדו זכרו ג' פעולות רצופות. כי לפעולת הבחיר' אמרו ורוממתנו מכל הלשונות כי הוא ענין אמרם אתה בחרתנו מכל העמים כי לא יעיד ענין בחירה זו עליהם היותם טובים בהחלט אבל היותם טובים מזולתם וכן היה הפועל לרומם אותם מכל הלשונות. ולפעולת האהב' אמרו וקדשתנו במצותיך כמי שרואה אשה בעלת חן אוהב אותה יקדשה לעצמו והמצות הן הן הקדושין בלי ספק. אמנם לפעולות הרצון אמרו וקרבתנו מלכנו לעבודתיך כי הקירוב והדיבוק השלם הוא מרצון טוב ושלם כי הוא רוצה בו ובעבודתו. והיה ענין הקירוב מה שיחזור לבארו בזיווג שני שזיוג אל הג' לשונות הנזכרות אשר כנגד הראשון אמרו ושמך הלדול והקדוש עלינו קראת שהוא פי' ורוממתנו מכל הלשונות ובמה כי אם בהקרא שמו הגדול עלינו מזולתינו ושניהם מפעולות הבחיר'. אמנם על האהבה אמרו ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים וכו'. והם בכלל מה שנאמר ראשונה וקדשתנו במצותיך. והנה לענין הרצון אשר אמרו תחלה וקרבתנו מלכנו לעבודתך אמרו את יום חג פלוני הזה את יום טוב מקרא קדש הזה כי הרצון הטוב נראה בהווה והוא קירוב העם לעבודתו באופן קשה ההסרה. ואלו הלשונות חזרו בסוף ואמרו כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו יעיד כי כל אלו הלשונות של חבה נזדווגו אלינו ובכלן יותר חזק מהם קרבנו לעבודתו לתת לנו סדר המועדים המועילים לכל ההמון הנשים והטף אשר לא ידעו לדרוש אותם מעל ספר התורה כנזכר שידעו אותם מתוך מנהגם המתקיים בידם מתוך אלו המועדים וזכרם לא יסוף מזרעם וכמש"ה אלה מועדי ה' מקראי קדש וגו'. כי מי פתי אשר יושאל אליו למה אתה שובת ביום השביעי ואינך עוסק בו אפי' בצורך אוכל נפש עד שאתה צריך להכין מהיום הששי ולהטמין חמין מבעוד יום שלא ישיבך כי ששת ימים עשה ה' וגו' והרי הוא מעיד בחידוש העולם ולמד אותו משביתת השבת שהוא הדבר הראשון אשר נזכר בכאן. וכאשר יושאל למה אתה אוכל מצות ומרורים בלילי הפסח ושותה ארבע כוסות בהסב' כאחד הגדולים אין ספק שישיבך עבדים היינו לפרעה במצרים בעבודה קשה בחומר ובלבנים ויוציאנו יי' משם ביד חזקה ובזרוע נטויה והוליך אותנו קוממיות הרי שלמד חג הפסח אמונת היכולת המוחלט. וכאשר תשאלנו למה אתה חוגג את חג השבועות אשר תקראו אותו יום מתן תורה וקורין בו אזהרות ועושין בו משמרות התורה. ודאי ישיב אמריו כי הוא היום שנתפרסם באומה הישראלית שנתנה לו התורה האלהית בסיני. הנה למד מזה החג זה העיקר הנפלא מהנבוא' ותורה מן השמים. וכאשר יושאל למה אנו תוקעין ומריעין בר"ה ואלו מקדימין סליחות ותחנונים כל חדש אלול הנה ישוב באמת כי הוא יום הדין לפני אלהי העולם בו יושפטו כל המעשים לפניו הנה העיד על אמתת ההשגחה מזה המועד. וכאשר תשאלהו על יום הצום הנכבד למה אתה צם ולובש לבנים ומתעטף לבנים ועומדים כל היום בתפל' ומטילים שלום בין איש ובין אחיו ובין רעו ומוחלין זה לזה וכו'. ישיב כי הוא יום סליחה וכפרה והנה שלמד מהזמן הזה עקר גדול שכבר נתבאר הכרחיותו בשער ס"ג דכתיב (תלים ק"ל) כי עמך הסליח' למען תורא. וכאשר תשאלהו למה אתה יוצא בתחלת החורף מביתך שהוא דירת קבע אל הסוכה הקטנה הזאת שהיא דירת עראי ותקחו ביום הראשון אלו הד' מינים. הלא ישיבך הדעת היותר המוני שיאמר בזה והוא כי בחג האסיף הזה נצא מבתים מבטחים ומשכנות מנוחה לשבת בסתר עליון ולבא תחת כנפיו כי הוא המכין טרפנו ואשר עשה כל צרכנו ועל הכל אנו חייבים לבא ולשמוח לפניו ולולבנו בידינו לשבח ולהלל למי שהספיק בידינו כל הטובות ההנה אשר אספנו אל בתינו כדי שיוסיף ויתן לנו כהנה וכהנה בשנים הבאות חלף הודאותינו והנה בזה הוא מודה על אמונת השכר והעונש ועליך לפתוח לו פתח לשאר הענינים מהספיקות והדברים הנלוים אליו וגם להעיר את אזנו על חג העצרת הרומז על ענין העה"ב כמו שיבא ב"ה. הנה שהיו כל הפנות השרשיות מתורתנו האלהית נזכרים וחקוקים על לוח לבם לא יסורו ממנו. וזה מה שיחייב חיוב גמור לכל דורש ה' מהבאים בשערי ספר התורה הזאת לדרוש ולתור בכמו אלה העניינים לתת לכל אחד ואחד מאלו המועדים חלקו ומנת מדו מהלמוד והעיון בדיניו חוקיו ותורותיו כפי אשר נמצא בחבורים הראשונים אשר דרכו הדרך הזה ואין לחוש אל האריכות אשר יתחבר מכללם כי יש לסמוך על הבאים לדרוש מכל ספר שלא יטרחו עצמם בקרוא אותם בבת אחת אבל שיחלקום על זמנים רבים כפי ענינם אשר יקראו אותם מועדם ולזה ראיתי ליחד השער הזה אל הדבור במועדים כלם בכלל להיות בספר הזכרון לכל שרשי הדת האלהית כמו שאמרנו יהיו פרקיו למספר הדרושים הנכללים בו על הסדר אשר באו בכתוב. ויהיה הדבור בהם כדרכנו לבאר טעמי ענייניהם לא דקדוקי משפטיהם.

Full text on Sefaria ↗
Source 16 · Rishonim
Verified

Recanati on the Torah, Emor

רקנאטי על התורה, אמור

Recanati on the Torah, Emor

Emor

A great Torah scholar interprets the four species allegorically: the etrog represents the fruit through which Adam sinned and by which we seek atonement with God; the lulav (date palm) is the central axis rising above the others; the hadassim allude to three sefiros combining divine judgment and mercy; and the willows symbolize these attributes intermingling, while the etrog stands apart from the bundle because it corresponds to Shavuos as a separate festival and represents potential rather than actualized unity.

ולקחתם לכם פרי עץ הדר וגו'. כתב הרב הגדול ז"ל על דרך האמת פרי עץ הדר הפרי שבו רוב התאוה ובו חטא אדם הראשון שנאמר ותרא האשה כי טוב העץ וגו'. והנה החטא בו לבדו ואנחנו נרצה לפניו עם שאר המינין וכפות תמרים הוא הראש וקו האמצעי כפול וגבוה על כלם וענף עץ עבות רמז לג' ספירות בבת אחת כענין שנאמר מידי אביר יעקב וערבי נחל כענין סלו לרוכב בערבות (תהלים סח ה) כי יתערבו במדת הדין ומדת רחמים ומכאן תבין ותדע שאין האתרוג עמהם באגודה והוא מעכב בהם כי הוא כנגד העצרת שהוא רגל בפני עצמו ותשלומין דראשון והנה הוא אחד בכח ולא אחד בפועל עכ"ל ז"ל. והריני מוסיף לך ביאור על רמזיו הפרי שבו רוב התאוה רומז לכנסת ישראל שנאמר בו ומראך נאוה (שה"ש ב יד) והעץ ליסוד עולם שנאמר בו כי טוב העץ ולפי שהוא אצילות הראשונים צריך להיותו במצוה ומעכב בו ולייחד הכל במחשבה ומעשה המוכיח וקו האמצעי כפול רמז לשני המכריעים וזה טעם הכפל:

Full text on Sefaria ↗
Source 17 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 7:2

משנה תורה, לולב פרק ז כולו

Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 7:6

The obligation is to bind together the lulav, hadas, and arava into a single bundle, and when taking them one recites the blessing first on the lulav since the others are attached to it; one then holds the bundle in the right hand and the etrog in the left hand, oriented so their roots point downward and their tops upward, though if they were not bound together one would fulfill the obligation by taking them individually as long as all four species are present, but if even one species is missing the obligation cannot be fulfilled until the rest are obtained.

מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לֶאֱגֹד לוּלָב וַהֲדַס וַעֲרָבָה וְלַעֲשׂוֹת שְׁלָשְׁתָּן אֲגֻדָּה אַחַת. וּכְשֶׁהוּא נוֹטְלָם לָצֵאת בָּהֶן מְבָרֵךְ תְּחִלָּה עַל נְטִילַת לוּלָב הוֹאִיל וְכֻלָּן סְמוּכִין לוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל הָאֲגֻדָּה הַזֹּאת בִּימִינוֹ וְאֶתְרוֹג בִּשְׂמֹאלוֹ וְנוֹטְלָן דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן שֶׁיִּהְיוּ עִקְּרֵיהֶן לְמַטָּה לָאָרֶץ וְרָאשֵׁיהֶן לְמַעְלָה לַאֲוִיר. וְאִם לֹא אֲגָדָן וּנְטָלָן אֶחָד אֶחָד יָצָא וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ אַרְבַּעְתָּן מְצוּיִין אֶצְלוֹ. אֲבָל אִם לֹא הָיָה לוֹ אֶלָּא מִין אֶחָד אוֹ שֶׁחָסֵר מִין אֶחָד לֹא יִטּל עַד שֶׁיִּמְצָא הַשְּׁאָר:

The most desirable way of performing the mitzvah is to bind the lulav, myrtle, and willow together, thus making a single, unified entity from the three of them. Before one takes them to perform the mitzvah, he should recite the blessing on the mitzvah of taking the lulav, for all the others are dependent upon it. Afterwards, he takes this bound entity in his right hand and the etrog in his left hand. He must take them as they grow - i.e., their roots below towards the earth, and their heads upward towards the sky. If a person did not bind them together, but rather took them one by one, he has fulfilled his obligation, provided he possesses all four species. However, if he has only one species or he is lacking one species, he should not take them until he acquires the remaining species.

Full text on Sefaria ↗
Source 18 · Rishonim
attested

מדרש הגדול, ויקרא כג מ

מדרש הגדול, ויקרא כג מ

The four species correspond to the four flags under which Israel camped in the wilderness.

דבר אחר ארבעה מינים כנגד ארבעה דגלים שהיו ישראל במדבר.

View in Aspaklaria ↗
Source 19 · Rishonim
Verified

recovered from “Rabbeinu Bahya, Bereshit 23:40”

Rabbeinu Bahya on Leviticus

רבנו בחיי, בראשית כ״ג — ד"ה אורח חיים למעלה למשכיל למען סור

Rabbeinu Bahya, Bereshit 23:1

Chayei Sara

Rabbeinu Bahya offers symbolic and kabbalistic readings of the Four Species, connecting their forms and qualities with spiritual realities and the divine name. The passage expands the mitzvah from agricultural symbolism into a mystical act.

וידוע כי מיתת הגוף סבת החיים לנפש. על זה אמר שלמה ע"ה (קהלת ז׳:א׳) ויום המות מיום הולדו. שבח יום המיתה מיום הלידה בין בעוה"ז ובין בעוה"ב. לעולם הבא הוא שאי אפשר לנפש להשיג מעלת האדם העליון כי אם במיתת הגוף, ובעולם הזה לפי שאין שבחיו של אדם ומעשיו הטובים נכרים ומפורסמים כי אם ביום המיתה, שהרי ביום הלידה לא יכירו מי הוא, אבל ביום המיתה הכל מכירין אותו ומזכירין מעשיו הטובים וצדקותיו אשר עשה. וכן דרשו רז"ל בשרה אמנו כל זמן ששרה קיימת היה לה נר דלוק מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל וכשמתה פסקו ונתפרסם זכותה. ועוד שמתה בארץ ישראל ונקברה בארץ ישראל אחרי שהאריכה ימים, הוא שכתוב ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. וכתיב אחריו ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען. ראויה היתה פרשה זו להדבק ולהיותה סמוכה למעלה אחר פרשת העקדה, כי על שמועת העקדה מתה שרה ופרחה נשמתה.

It is also known that the death of the body causes the “life” of the נפש, i.e. releases it from imprisonment in a body. This is why Solomon said (Kohelet 7,1) “better the day of death than the day of birth.” He praised the day of death when compared to the day of one’s birth on two counts. On the one hand, dying in this life means transferring to the hereafter. Once the נפש has arrived in that region, it can no longer accumulate merits which will help its stature in the eternal world. Therefore, seeing that death of the body implies birth of one’s afterlife, such a “birthday” spells finis to any moral/ethical achievements of the נפש. At the same time, death of the body puts an end to the trials and disappointments which are an inevitable part of life on earth; achieving freedom from such troubles is preferable to being born to them. Hence, from that angle too the day of death has much to be said for it. Only when a person dies do his achievements during his life on earth become visible, appreciated and irreversible. As long as he is alive we can never be sure that he will not undo any good he may have done previously. Our sages have illustrated this concept in connection with the blessing provided for mankind during the lifetime of Sarah (compare Rashi on 24,67). We are told there that as long as she was alive there was a light burning in her tent which burned from one Friday to the next. Her dough was always blessed and a cloud was seen to hover over her tent. When Sarah died these phenomena disappeared. Only then did her merit become public knowledge, i.e. only then did it become clear that these blessings had been due to her all the time. Moreover, she died on holy soil [the first of the patriarchs or matriarchs of whom death and burial in Eretz Yisrael is reported. Ed.] and was buried in the holy soil of Eretz Yisrael after she had lived a long life. The Torah writes: “Sarah lived for 127 years, these were the years of the lives of Sarah.” The Torah continues: “Sarah died in Kiryat Arba which is Chevron in the land of Canaan.” This whole passage should have appeared immediately after the Torah concluded its narrative about the binding of Yitzchak seeing that according to Bereshit Rabbah 58,5 the immediate cause of her death were the rumours that her son Yitzchak had been slaughtered. We know that the order in which the various passages of the Torah have been arranged are not accidental, nor are they necessarily chronological. The sequence in which the Torah relates matters to us is of crucial significance to our proper understanding of the message the Torah wishes to teach us.

Full text on Sefaria ↗
Source 20 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 8:1

משנה תורה, לולב פרק ז כולו פרק ח א וב

Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 8:1

These four species—lulav, hadassim, aravot, and etrog—are invalid for use if any one of them is dry, stolen, or has been robbed even after the owner has despaired of recovery, or if it comes from an asherah that was worshipped even though the asherah is no longer being served.

אַרְבַעַת מִינִין הָאֵלּוּ שֶׁהֵן לוּלָב וַהֲדַס וַעֲרָבָה וְאֶתְרוֹג שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן יָבֵשׁ אוֹ גָּזוּל אוֹ גָּנוּב אֲפִלּוּ לְאַחַר יֵאוּשׁ אוֹ שֶׁיִּהְיֶה מֵאֲשֵׁרָה הַנֶּעֱבֶדֶת אַף עַל פִּי שֶׁבִּטְּלוּ הָאֲשֵׁרָה מִלְּעָבְדָהּ. אוֹ שֶׁהָיָה שֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת. הֲרֵי זֶה פָּסוּל. הָיָה אֶחָד מֵהֶן שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לֹא יִטּל לְכַתְּחִלָּה וְאִם נָטַל יָצָא. הָיָה כָּמוּשׁ וְלֹא גָּמַר לִיבַשׁ כָּשֵׁר. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק אוֹ בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה לוּלָב הַיָּבֵשׁ כָּשֵׁר אֲבָל לֹא שְׁאָר הַמִּינִין:

[These are the rules governing] the four species: the lulav, the myrtle, the willow, and the etrog. If one of them was: a) dried out, b) taken by force or stolen, even after [the owner had] despaired of its recovery, c) came from an ashera that has been worshiped, even though the worship of the ashera has already been nullified, d) or it came from an apostate city it is not acceptable. If one of them belonged to an idolater: at the outset, it should not be taken. If it was taken, the person has fulfilled his obligation. If [one of the species] was wilting, but had not dried out entirely, it is kosher. In extreme situations or in a time of danger, a dried out lulav is kosher. However, [this does not apply] to the other species.

Full text on Sefaria ↗
Source 21 · Acharonim
Verified

recovered from “Arukh HaShulchan, Orach Chaim 645:11”

Arukh HaShulchan, Orach Chaim

ערוך השולחן, אורח חיים תרמ״ה

Arukh HaShulchan, Orach Chaim 645:1

There is a positive commandment to take four species on the first day of Sukkos—etrog, lulav, hadassim, and aravos—which are identified through tradition with the species mentioned in the pasuk: "fruit of a goodly tree" (etrog), "palm fronds" (lulav), "branch of a thick tree" (hadassim), and "willows of the brook" (aravos).

מצות עשה ליטול ביום הראשון של סוכות ארבעה מינים: אתרוג, ולולב, והדסים, וערבות. דכתיב: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, וכפות תמרים, וענף עץ עבות, וערבי נחל". ובאה הקבלה ד"פרי עץ הדר" – זה אתרוג, "וכפות תמרים" – זה לולב, "וענף עץ עבות" – זה הדס, "וערבי נחל" – זו ערבות. וגם מקראי דרשינן בגמרא. ומהו לולב? דרך הדקל של תמרים דהלולב – והוא הענף בתחילת יציאתו מן הדקל – יוצא כולו עץ אחד כחץ. ולאחר שגדל מעט – נפתח מעט, שמתחילים העלים להפרד, ודבוקים זה בזה. וכל מה שמוסיף ליגדל – נמתחין עלין ביותר, ודבוקים כולם ביחד. אמנם כשעומדים זמן רב באילן – מתפרדים העלים זה מזה, ויוצאים כענפי האילן הרחק זה מזה. ואם עומדים זמן ארוך יותר – מתקשים העלים ונעשים כעץ. וזהו גידולו של הלולב.

Full text on Sefaria ↗
Source 22 · Acharonim
attested

רש"ר הירש, ויקרא, וראה שם עוד

רש"ר הירש, ויקרא, וראה שם עוד

The four species are not a thanksgiving offering for grain harvest, but rather represent different stages of plant development unified in the etrog—the date palm lacking beauty, the myrtle possessing only spiritual beauty without fruit, the willow being merely wood—which together symbolize how all aspects of human life must be complete, perfected, and brought close to God, and the Sages compare these species to the Patriarchs or righteous individuals whose diverse qualities unite as one group to atone for one another.

אין להניח כסברת אנשים קלי דעת שארבעת המינים הם אגד-הודיה על התבואה, כי לרוב המינים האלו אין שייכות לברכת ארץ ישראל, ומה ענין הדסים וערבות לתבואה ויבול? אם נעיין נמצא כי האתרוג מאחד בקרבו את סמלי שאר המינים, התמר הוא פרי בלי הדר, אין בו מהכח הרוחני, ולהיפך עץ העבות כולו הדר רוחני אך אין בו פרי, והערבה היא רק עץ בלבד, וכל שלשת הדרגות האלו בהתפתחות מדרגות הצומח מאוחדות באתרוג ומושלמים בו. כמו צמחים אלו כן גם כל עמדות חיינו ומצבנו השונים צריכים להיות קרובים אל השי"ת, להיות שלמים, תם והדר, וכן מצינו שחז"ל מדמים את המינים לאבות או לצדיקים, או לבעלי תורה ומעשים טובים, ויעשו כולם אגודה אחת ומכפרים זה על זה. ארבעת המינים מייצגים גם את אזורי האקלים השונים, מהתמר הטרופי עד לערבות הצומחות גם באזור הקר...

View in Aspaklaria ↗
Source 23 · Acharonim
Verified

recovered from “Shulchan Arukh, Orach Chayim 649:5”

Shulchan Arukh, Orach Chayim

שולחן ערוך, אורח חיים תרמ״ט — ד"ה דברים הפוסלים בד' מינים

Shulchan Arukh, Orach Chayim 649:1

The passage discusses conditions that invalidate the four species for use on Sukkot, including that they cannot be stolen or robbed property (with exceptions for one who has acquired ownership through means other than the mitzvah itself, though such a person should not recite a blessing), that borrowed species are invalid on the first day when personal ownership is required, and that one who has taken a vow not to benefit from a lulav cannot fulfill the obligation with it on the first day.

דברים הפוסלים בד' מינים. ובו ו סעיפים: כל ארבעה המינים פסולים בגזול ובגנוב בין לפני יאוש בין לאחר יאוש אבל גזול וקנאו בלא סיוע המצוה כגון גזל לולב ושיפהו כשר דקנייה בשינוי מעשה ומיהו לא יברך עליו ויש מי שאומר דלא נפסל גזול וגנוב אלא לגנב ולגזלן עצמו אבל לאחרי' כשר בשאר הימי' חוץ מיום ראשון: הגה ומשום זה יש ליזהר שלא יקצץ הישראל בעצמו אחד מארבעה המינים שבלולב לצורך לולבו דקרקע אינה נגזלת וסתם עכו"ם גוזלי קרקע הם ויבא בגזילה לידו אלא יקצצנו עכו"ם ויקנה מהם [תשובת הרשב"א סי' תתנ"ב הגהות אשירי ס"פ לולב הגזול] ואין חילוק בזה בין א"י או חוצה לארץ [אור זרוע]. לולב שאגדו עכו"ם ועשאו כשר כמו סוכת עכו"ם [מרדכי הלכות קטנות]:

Things That Invalidate The Four Species, 6 Seifim: All of the four species are rendered invalid if they are obtained by theft or robbery, whether the owners have not yet given up hope of recovering or whether they have. However if one stole it and then established ownership of it by means other than doing the mitzvah, like one who stole a lulav and then improved it, it is valid, as he acquired it with this changing action. However, he should not bless on it. There is one who says that the object obtained by theft or robbery is only invalid for the thief or robber themselves, but is valid for others on days besides the first day. Rema: Because of this one should be careful not to have a Jew themselves trim one of the [trees of the] four species of the lulav to make a lulav, because land cannot be [acquired by a changing action after it was] stolen and the typical non-Jew steals land, meaning that the stolen object will end up in one's hands. Rather, have the non-Jew trim and buy it from him (responsa of the Rashb"a 852, Hagahot Ashiri end of ch. "Lulav haGazul"). There is no distinction in this regard between the Land of Israel and outside of the Land (Or Zarua). A lulav that was made and assembled by a non-Jew is valid, just like the sukkah of a non-Jew (Mordechai in Minor Halakhot).

Full text on Sefaria ↗

See also

Source 24 · Acharonim
Verified

Pri Etz Chaim, Sha'ar HaLulav

פרי עץ חיים, שער הלולב — ד"ה השער הכ"ט - שער לולב וד'

Pri Etz Chaim, Gate of Lulav 1:3

The kabbalistic tradition of Rabbi Chaim Vital explains the ritual motions, arrangement, and intentions of the Four Species as affecting and unifying spiritual worlds and divine attributes.

ענין לולב ומיניו, הם ד' אותיות הוי"ה, וכולם בז"א, הנקרא הוי"ה, ואינם בנוקבא כלל, והויה זו היא בסוד ב"ן דההין, וכנגד ה' אותיות המלוי, בבחי' מלוי ההין דב"ן, הם סוד ג' הדסים, וב' ערבות, שהם ה"ח מחסד עד הוד, וכל הה' נוטלם הלולב, יסוד הנקרא כל, גי' יפ"ה, ה"ח הנ"ל, כל א' כלול מי', וניתנין לאתרוג הנקרא כלה, כל ה' הכלולה, והנה יוד יש בו ג' אותיות, נגד ג' הדסים, שהם חג"ת. (כי חג"ת כל א' יש בו ג' פרקין הרי ג' משולשים). וכל א' כלול מן הג', כי הם עבות, א"כ הם ג' של ג"ג הם ט', וכנגדם יו"ד וא"ו דלת מלוי המלוי של יוד דהוי"ה, הם ג' של ג"ג שהם ט', והטעם כי כל א' מהג' עבות, כלול משלשתן כנ"ל.

Full text on Sefaria ↗
Source 25 · Hasidic
Verified

Shem MiShmuel, Sukkot 1:18

שם משמואל, סוכות א׳

Shem MiShmuel, Sukkot 1:18

The passage explains that the four species of the lulav allude to four types of Jews—those with both Torah and mitzvos, those with Torah only, those with mitzvos only, and those with neither—and that taking them together signifies that each person surrenders their individual merit to the community so that their righteousness benefits the entire Jewish people collectively, comparable to Moses offering his merits on behalf of all Israel.

וימתקו הדברים במה שאיתא בספרים טעם על הגלות כדי שיהיו נכנעים ויכולים לסבול עליהם עול תורה ומצוות והבן, ולי יש להוסיף עוד דברים דבמד"ר ישראל נמשלו לשה מה שה אין להם אלא קול אחד כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, וזה טעם מצות פסח שה לבית אבות, להורות כי ישראל במצרים עדיין היו בקטנות המוחין ולא הי' להם עדיין כל אחד ואחד דעתו ומעלתו וכל מעלתם היתה מה שהם כלל ישראל, קול אחד לאביהן שבשמים, וזה אגודת אזוב שעשו כולם אגודה אחת להיות נכנעים להשי"ת, והנה אנשים נכנעים שאין לכל אחד ואחד מעלה מיוחדת אין רבותא כ"כ במה שהם נמסרים כולם לציבור להיותם אגודה אחת, לולב שעומד על האדם בכמה מיני דמים היינו שד' מינים שבלולב רומזים לד' כתות שבישראל בעלי תורה ומצוות, תורה בלי מצוות, מצוות בלי תורה, לא זה ולא זה, וכל אחד ואחד מוסר את שלו לציבור, היינו שזכותו לא לו לבדו תהי' רק לכל הציבור, וזה שאמרו יבואו אלו ויכפרו על אלו, וכעין מה שאמר מרע"ה מחני נא וגו' שפי' הספורנו מחה את הזכיות שלי מספרך ושים בחשבונם כדי שיזכו לסליחה, וכעין זה היא מצוות לולב שכל אחד מוסר את דעתו וזכיותיו לציבור למען יהיו כולם אחת להשי"ת עאכו"כ:

Full text on Sefaria ↗
Source 26 · Hasidic
Verified

Sefat Emet, Deuteronomy, Sukkot 21:5

שפת אמת, סוכות תרל"ד תרנ"ג

Sefat Emet, Deuteronomy, Sukkot 21:5

The sukkah corresponds to Aharon, the groom's companion of the divine presence who brings Israel near to the Holy One to shelter in His shadow, while the lulav corresponds to Moshe Rabbeinu, the groom's companion of the King who brought down Torah from heaven; since Torah and the Holy One are unified, by means of the lulav one takes, as it were, the Holy One.

בענין הלולב דכתיב ולקחתם לכם. כי סוכה בחי' אהרן שושבינא דמטרוניתא שמקרב בנ"י להקב"ה לחסות בצלו. והלולב הוא בחי' משה רע"ה שושבינא דמלכא שהוריד תורה לנו מן השמים. ואורייתא וקוב"ה כולא חד. וע"י הלולב כביכול לוקחין להקב"ה. כדאיתא במד' תרומה לקח טוב נתתי לכם ע"ש יש לך מקח יש בו זהב וכסף כו'. מסתמא רומז לכל אלה המינים שבלולב. ומסיים המוכר נמכר עמו. ואיתא במד' פרי עץ זה הקב"ה כו' כפות תמרים הקב"ה ע"ש. ואח"כ דורש על חלוקי נפשות בנ"י. וכל זה ענין אחד הוא. כי הקב"ה בחכמה יסד ארץ. ובודאי יש רמזים במינים הללו שאין נמצאים כזה רק בנפשות בנ"י. וכמו כן בשמים אין נמצאים בשום שר רק בהקב"ה. ולכן הוא עדות על דביקות בנ"י בהקב"ה כי חלק ה' עמו. וכ"כ בר"מ פ' אמור בפי' ולקחתם לכם ע"ש:

Full text on Sefaria ↗
Source 27 · Hasidic
Verified

Sefat Emet, Deuteronomy, Sukkot 2:4

שפת אמת, סוכות תרל"ב תרל"ד

Sefat Emet, Deuteronomy, Sukkot 2:4

The four species in the lulav collectively represent all of Israel, with each species corresponding to a type of Jew—the willow, for example, representing those without Torah knowledge or good deeds—and their binding together symbolizes the unification of all Israel.

ולקחתם לכם כו' פרי עץ הדר כו'. כי בסוכות השי"ת מקרב בנ"י כמ"ש פורס סוכת שלום ומגין עלינו מצד שנק' בנים למקום. ובנ"י מצד עצמם חפצים להתדבק בו ושיעשו מעשים טובים לפניו שלא יהי' מצד החסד בלבד. וזהו ולקחתם לכם מצדכם. וכתיב תודיענו אורח חיים. ואיתא לולב גי' חיים ובנ"י חפצים לקבל חיים אמיתים בפנימיות שלהם. וזהו נקרא שובע שמחות כפי עומק הקבלה בלב עד שנקרא שביעה. וזהו ע"י מיני הלולב שבני ישראל מרמזים במעשה להשי"ת לקבל אור הסוכה שניתן להם במתנה כנ"ל. וכשהמלך מזמן אורחים נותן להם משאלות לבם כדאיתא מאן דמזמן למיכלא ולמשתי' זמין. ולכן אומר לנו ולקחתם לכם שנבחר לנו החיים. ובסוכות ניתן הדעת לכל איש ישראל כדכתיב למען ידעו כו'. וכן נראה כי הדעת של כל השנה בא בחג הסוכות. שהוא רגל האחרון מהג' רגלים שכל השנה עומדת עליהם. ומצות סוכה היא מעצמה. ומיני הלולב היא הקבלה שבני ישראל מקבלין ומביאין הדעת לעומק לבבם כנ"ל: כי בכל שנה יורד חיים כדכתיב עיני ה' אלקיך כו' מראשית שנה. ופי' חז"ל שבתחילת השנה יש ברכה לכל השנה. ולזאת נתן לנו השי"ת זה החג בתחילת השנה. אחר ר"ה ויוהכ"פ שנטהרו כל בנ"י כדכתיב לטהר אתכם. וצריך כל אדם להאמין שנעשה טהור בימים אלו. וודאי שישאר הטהרה על כל השנה תליא בהכנת האדם לקבל הטהרה. אבל בימים אלו נעשה טהור כל איש ישראל. וע"ז עצמו יש קטרוג וצריך הגנה בסוכות כנ"ל. ואחר שנטהרו יש חג הסוכות שמתאספין כל בנ"י. כדאיתא בגמ' כל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת. ונק' חג האסיף. וגם מינים שבלולב הם כללות בנ"י. כמ"ש ז"ל ערבה מי שאין בו טעם וריח כו'. העצה ע"ז העירוב שמאסף עצמו בכלל ישראל. וזהו חשוב יותר לגרום ברכה דכתיב ערבי נחל. ונחל הוא ע"ש המשכת השפע. ונכתוב זה אצל ערבה דוקא כנ"ל. וימי החג מסייעין לזה שיוכלו בנ"י להתאסף ולבטל כל אחד עצמו לכלל ישראל. ועי"ז יכולין לקבל ברכת השנה כראוי כדאי' כלי מחזיק ברכה הוא שלום. והוא בחי' יוסף הצדיק וכתיב ועמך כולם צדיקים:

Full text on Sefaria ↗
Source 28 · Hasidic
Verified

recovered from “Shenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav Sukkot, Torah Ohr”

Zera Kodesh, On Festivals, Sukkot

זרע קודש, על המועדים, סוכות ע״ח

Zera Kodesh, On Festivals, Sukkot

The passage explains that the four species of the lulav, particularly the lulav itself, represent the quality of Joseph (yesod) which channels divine abundance through faith, and when used in the sukkah on the Sabbath of Sukkot, they draw down all types of blessings and divine influence from the highest realms.

וטבוח טבח והכן אמרו במדרש וכי מלך צריך הכנה אלא זה שבת ולכן אמר ית"ש חייך שבן בנך מקריב בשבת כמ"ש ביום השביעי הקריב נשיא לבני אפרים כו' מזה נראה שזכה שבזכותו הקריב בן בנו בשבת שיגרום נ"ר לפניו ית' בשבת כמו שיוסף הצדיק שמר השבת וגרם נ"ר א"כ בוודאי הבטיחו לו ג"כ כשיהי' הוא האשפוזא עמנו בסוכה באשפוזא שלו בשבת יום ו' דסוכות שיתפעל כל המשכות החסדים שאנו ממשיכין ע"י ד' מינים שבלולב דהנה צד מערב רומז למדת יוסף יסוד והענין שבמדת יוסף מתערבים כל המדות המוריקים שפע ובמדתו מתערבים כל מיני השפעות טובות ומשפיע לכנס"י ולכן מדתו מורה צד מערב שהוא לשון התערבות גם כי המשכת יוסף הי' מרקיע הז' שאחז"ל במס' חגיגה ששמו ערבות ובו צדק ומשפט וצדקה וגנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה ונשמתן של צדיקים ורוחות ונשמות שעתידין להבראו' וטל שעתיד ית"ש להחיות בו את המתים ייע"ש עוד מזה הרי שכל השפעות מתערבות שם ששם כל מיני שפע כנ"ל ולכן נקרא ערבות לשון התערבות כנ"ל ויוסף הי' ממשיך משם וז"ש ויוסף הוא המשביר כי המשביר עה"כ גי' ב"פ ערבה עם ד' אותיות ערבה רומז שלכן הי' המשביר וממשיך כל מיני שפע כי המשיך מרקיע ערבות כנ"ל ולכן נקרא יוסף לשון מוסף שפע תמיד ויסוד הוא מדתו של יוסף כי יסוד הוא שכל הבנין עומד עליו והיא מדת יוסף שנקרא יוסף הצדיק וכתיב צדיק יסוד עולם ולהבין כ"ז הענין הוא כי מדת יוסף הוא מדת אמונ' כנ"ל שנקרא צדיק וכתיב צדיק באמונתו יחי' נמצא שמדת צדיק הוא אמונ' ולכן נקרא יסוד כי האמונה הוא יסוד הכל שבלעדה אין בנין עבודתו ית"ש עומד כראוי ולנן ממשיך ע"י אמונה ממקום עליון כנ"ל מרקיע הז' ששמו ערבות שאחז"ל בחגיגה שם שברקיע זה יש אופנים ושרפים וחיות הקודש וכסה"כ ומלך רם ונשא שוכן עליהם ייע"ש וממקום עליון מקום קדוש משם ממשיך השפעות ע"י האמונה שהוא יסוד הכל כנ"ל כי האמונה היא למעלה ממדת חכמה כי בחכמה א"א להשיג רק לפי חכמתו ובאמת א"א להשיג מקום עליון כזה במדת חכמה כי החכמה פוסקת מלהשיג שם ולכן צריך לאמונה שמאמין מה שאינו משיג ועי"ז ממשיך שפע משם כנ"ל. וזהו מרמז הלולב שרומז על בחי' יוסף יסוד ולמטה הוא קשור עם הג' הדסים וערבות רומז שכל המדו' מתערבו' בו ולמעלה הוא הולך גבוה מכולם ולמעלה ירים ראש רומז כנ"ל שע"י יסוד האמונה יכול לעלות למעלה ולמעלה מהמדות וממשיך ממקום עליון מאד. והנה ע"ז מורה ג"כ ענין הסוכה שנקרא צילא דמהמנותא מורה על בחי' יסוד האמונה הנ"ל והענין כי בסוכה ג"כ ממשיכין מאוד ממקום עליון שא"א להשיג רק צריך לאמונה. וזהו שצריך להיות בסוכה הכוכבים נראין כי כוכב הוא אותיות כ"ו כ"ב רומז לכ"ב אותיות ברל"א שערים שאלו הרל"א שערים נארגים על שם הו"יה שמאלו הרל"א שערים הנ"ל יוצאין ונצרפין צרופין לאין שיעור וסוף שכל אדם נלאה מלהשיג וצריך לאמונה ולכן נקרא צלא דמהמנותא בחי' יסוד האמונה כנ"ל. והנה ע"י הני מילי מעליותא שהם ע"י יוסף הוא הדבר אשר דברנו והוכחנו ממדרש חז"ל שכשבא יוסף לאשפיזא שלו בתוך צלא דמהמנותא נפעל כל החסדים שצריכין להמשיך ע"ז הלולב ומינים כנ"ל שכולם רמוזים בו ומתערבים במדתו והלולב הולך גבוה מהם כמדת יוסף וכשבא יוסף לצלא דמהמנותא ממשיך אמונה עלינו ועי"ז נמשך ממקום עליון שממשיכין ע"י הלולב כנ"ל. ולרמז זה תמצא שיוסף הצדיק במילוי יו"ד וי"ו סמ"ך פ"ה ה"ה צד"י דלי"ת יו"ד קו"ף עה"א וכולל גי' לולב הדס אתרוג ערבה עם ד' כוללים לרמוז שע"י יוסף הצדיק ממשיכין כל הענינים שממשיכין ע"י הלולב. ויש עוד רמז כי מה שבירך משה ליוסף כמ"ש וליוסף אמר מברכת ה' ארצו ממגד שמים מטל אלו הו' תיבות הם כמנין לולב הדס אתרוג ערבה וג"פ דופן וסוכה עם ו' כוללים של ד' מינים ודופן וסוכה לרמז הנ"ל שיוסף על ידו ממשיכין מה שאנו ממשיכין ע"י סוכה וד' מינים כנ"ל:

Full text on Sefaria ↗
Source 29 · Modern
Verified

Sulam on Zohar, Ki Teitzei 143

זהר, כי תצא רע"מ קמג

Sulam on Zohar, Ki Teitzei 143

Ki Teitzei

The passage states that on Sukkot, the seven species—lulav, etrog, three hadassim, and two aravah branches—are summoned over the seven days, corresponding to calling forth the mochin (intellective illuminations) of Za in their season, similar to how matzah summons these mochin during Passover and Torah calls them forth during Shavuot, with each festival serving its particular spiritual function.

הכי בגוונא דא וכו': כך כעין זה, אנו קוראים המוחין מז"א שיאירו בעונתם בהשכינה, במצה, שמזמינים אותה לשבעת ימי הפסח. וכן מזמינים לשבעת ימים של סוכות, שבעה מינים, שהם, לולב, אתרוג, ג' הדסים. וב' בדי ערבה. שבועות, קוראים אותם את המוחין דז"א, בהתורה. ראש השנה, הוא יום הדין. כל אחד במינו.

Full text on Sefaria ↗
Source 30 · Modern
Verified

Sulam on Zohar, Emor 149

הסולם על ספר הזהר, אמור קמ״ט

Sulam on Zohar, Emor 149

Emor

When the Holy King awakens and the time of Torah arrives, trees that bear their fruit early raise up song, for through the illumination of the divine union they bring forth their fruit, and when the fruit is picked, they open and say: "The Lord in heaven has established His throne and His kingdom rules over all.

ודא שבע שבתות וגו': וזה, שבע שבתות תמימות, היינו, כי לאחר שעברו שבע שבתות אלו, יבא המלך הקדוש להזדווג בכנסת ישראל, כי ע"י מ"ט ספירות אלו דז"א נבנית כל קומתה (כנ"ל באות קמ"ו ע"ש) והתורה ניתנה. ואז מתעטר המלך, ז"א, ביחוד השלם, ונמצא אחד למעלה ולמטה. וכשנתעורר המלך הקדוש והגיע הזמן של התורה, כל אלו האילנות המבכירים פירותיהם מעלים שירה. כי ע"י הארת הזווג הם מבכירים פירותיהם. ומה אומרים בשעה שלוקטים הפירות, הם פותחים ואומרים, ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה. היינו שהכסא שהיא המלכות, נבנית והוכנה בשמים, שהוא ז"א, דהיינו במ"ט ספירות שלו, ואז מושלת המלכות בכל. וכן ה' בהשמים חסדך. היינו שמז"א נמשכים החסדים להמלכות. וכתוב, וכל עצי השדה ימחאו כף. דהיינו הארות המלכות הנקראת שדה, ימחאו כף. ועל זווג הזה, פתח ר"ש המאמר, בהכתוב, אז ירננו עצי היער וגו'.

Full text on Sefaria ↗
Source 31 · Modern
Verified

Sulam on Zohar, Noach 95

הסולם על ספר הזהר, נח צ״ה

Sulam on Zohar, Noach 95

Noach

A Jew explains to others that the four species of the lulav are needed to gain favor for the world, and when asked why they are required specifically on the festival and not at other times, he indicates that the Sages have already discussed their reasons, but invites him to share any new interpretation he might offer.

א"ל ההוא וכו' אמר להם אותו היהודי אלו ד' מינים שבלולב, שבכולם באים לרצות בעד העולם, השמעתם למה אנו צריכים להם בחג, ולא בזמן אחר. אמרו לו. כבר העירו בהם החברים לומר טעמם. אבל אם יש דבר חדש תחת ידך אמור אותו.

Full text on Sefaria ↗
Source 32 · Modern
External

ישיבת סוכה ומצות ד׳ מינים אם נצטוו ישראל עליהם במדבר

ציץ אליעזר, ח״ז סי׳ ל״א

Zera Kodesh, On Festivals, Sukkot

The passage discusses how the Torah designates the first and eighth days of Sukkot as sacred assemblies with specific offerings, and then introduces a particular commandment regarding the four species by citing the verses about taking them and dwelling in sukkot during the festival.

וטבוח טבח והכן אמרו במדרש וכי מלך צריך הכנה אלא זה שבת ולכן אמר ית"ש חייך שבן בנך מקריב בשבת כמ"ש ביום השביעי הקריב נשיא לבני אפרים כו' מזה נראה שזכה שבזכותו הקריב בן בנו בשבת שיגרום נ"ר לפניו ית' בשבת כמו שיוסף הצדיק שמר השבת וגרם נ"ר א"כ בוודאי הבטיחו לו ג"כ כשיהי' הוא האשפוזא עמנו בסוכה באשפוזא שלו בשבת יום ו' דסוכות שיתפעל כל המשכות החסדים שאנו ממשיכין ע"י ד' מינים שבלולב דהנה צד מערב רומז למדת יוסף יסוד והענין שבמדת יוסף מתערבים כל המדות המוריקים שפע ובמדתו מתערבים כל מיני השפעות טובות ומשפיע לכנס"י ולכן מדתו מורה צד מערב שהוא לשון התערבות גם כי המשכת יוסף הי' מרקיע הז' שאחז"ל במס' חגיגה ששמו ערבות ובו צדק ומשפט וצדקה וגנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה ונשמתן של צדיקים ורוחות ונשמות שעתידין להבראו' וטל שעתיד ית"ש להחיות בו את המתים ייע"ש עוד מזה הרי שכל השפעות מתערבות שם ששם כל מיני שפע כנ"ל ולכן נקרא ערבות לשון התערבות כנ"ל ויוסף הי' ממשיך משם וז"ש ויוסף הוא המשביר כי המשביר עה"כ גי' ב"פ ערבה עם ד' אותיות ערבה רומז שלכן הי' המשביר וממשיך כל מיני שפע כי המשיך מרקיע ערבות כנ"ל ולכן נקרא יוסף לשון מוסף שפע תמיד ויסוד הוא מדתו של יוסף כי יסוד הוא שכל הבנין עומד עליו והיא מדת יוסף שנקרא יוסף הצדיק וכתיב צדיק יסוד עולם ולהבין כ"ז הענין הוא כי מדת יוסף הוא מדת אמונ' כנ"ל שנקרא צדיק וכתיב צדיק באמונתו יחי' נמצא שמדת צדיק הוא אמונ' ולכן נקרא יסוד כי האמונה הוא יסוד הכל שבלעדה אין בנין עבודתו ית"ש עומד כראוי ולנן ממשיך ע"י אמונה ממקום עליון כנ"ל מרקיע הז' ששמו ערבות שאחז"ל בחגיגה שם שברקיע זה יש אופנים ושרפים וחיות הקודש וכסה"כ ומלך רם ונשא שוכן עליהם ייע"ש וממקום עליון מקום קדוש משם ממשיך השפעות ע"י האמונה שהוא יסוד הכל כנ"ל כי האמונה היא למעלה ממדת חכמה כי בחכמה א"א להשיג רק לפי חכמתו ובאמת א"א להשיג מקום עליון כזה במדת חכמה כי החכמה פוסקת מלהשיג שם ולכן צריך לאמונה שמאמין מה שאינו משיג ועי"ז ממשיך שפע משם כנ"ל. וזהו מרמז הלולב שרומז על בחי' יוסף יסוד ולמטה הוא קשור עם הג' הדסים וערבות רומז שכל המדו' מתערבו' בו ולמעלה הוא הולך גבוה מכולם ולמעלה ירים ראש רומז כנ"ל שע"י יסוד האמונה יכול לעלות למעלה ולמעלה מהמדות וממשיך ממקום עליון מאד. והנה ע"ז מורה ג"כ ענין הסוכה שנקרא צילא דמהמנותא מורה על בחי' יסוד האמונה הנ"ל והענין כי בסוכה ג"כ ממשיכין מאוד ממקום עליון שא"א להשיג רק צריך לאמונה. וזהו שצריך להיות בסוכה הכוכבים נראין כי כוכב הוא אותיות כ"ו כ"ב רומז לכ"ב אותיות ברל"א שערים שאלו הרל"א שערים נארגים על שם הו"יה שמאלו הרל"א שערים הנ"ל יוצאין ונצרפין צרופין לאין שיעור וסוף שכל אדם נלאה מלהשיג וצריך לאמונה ולכן נקרא צלא דמהמנותא בחי' יסוד האמונה כנ"ל. והנה ע"י הני מילי מעליותא שהם ע"י יוסף הוא הדבר אשר דברנו והוכחנו ממדרש חז"ל שכשבא יוסף לאשפיזא שלו בתוך צלא דמהמנותא נפעל כל החסדים שצריכין להמשיך ע"ז הלולב ומינים כנ"ל שכולם רמוזים בו ומתערבים במדתו והלולב הולך גבוה מהם כמדת יוסף וכשבא יוסף לצלא דמהמנותא ממשיך אמונה עלינו ועי"ז נמשך ממקום עליון שממשיכין ע"י הלולב כנ"ל. ולרמז זה תמצא שיוסף הצדיק במילוי יו"ד וי"ו סמ"ך פ"ה ה"ה צד"י דלי"ת יו"ד קו"ף עה"א וכולל גי' לולב הדס אתרוג ערבה עם ד' כוללים לרמוז שע"י יוסף הצדיק ממשיכין כל הענינים שממשיכין ע"י הלולב. ויש עוד רמז כי מה שבירך משה ליוסף כמ"ש וליוסף אמר מברכת ה' ארצו ממגד שמים מטל אלו הו' תיבות הם כמנין לולב הדס אתרוג ערבה וג"פ דופן וסוכה עם ו' כוללים של ד' מינים ודופן וסוכה לרמז הנ"ל שיוסף על ידו ממשיכין מה שאנו ממשיכין ע"י סוכה וד' מינים כנ"ל:

View on HebrewBooks — p. 159 ↗
Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify
  • Sefer HaChinukh 324:4unverified

    וְעוֹד יֵשׁ בְּאַרְבָּעָה מִינִין אֵלּוּ עִנְיָן אַחֵר, שֶׁהֵם דּוֹמִים לְאֵבָרִים שֶׁבָּאָדָם הַיְּקָרִים (עי' מדרש רבה ויקרא פ' ל' ומדרש תנחומא אמור אות יט). שֶׁהָאֶתְרוֹג דּוֹמֶה לַלֵּב, שֶׁהוּא מִשְׁכַּן הַשֵּׂכֶל, לִרְמֹז שֶׁיַּעֲבֹד בּוֹרְאוֹ בְּשִׂכְלוֹ, וְהַלּוּלָב דּוֹמֶה לַשִּׁדְרָה שֶׁהִיא הָעִקָּר שֶׁבָּאָדָם לִרְמֹז שֶׁיַּיְשִׁיר כָּל גּוּפוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ בָּרוּךְ הוּא, וְהַהֲדַס דּוֹמֶה לָעֵינַיִם, לִרְמֹז שֶׁלֹּא יָתוּר אַחַר עֵינָיו בְּיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, וְהָעֲרָבָה דּוֹמָה לַשְּׂפָתַיִם, שֶׁבָּהֶן יִגְמֹר הָאָדָם כָּל מַעֲשֵׂהוּ בְּדִבּוּר, לִרְמֹז שֶׁיָּשִׂים רֶסֶן בְּפִיו וִיכַוֵּן דְּבָרָיו וְיִירָא מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אַף בְּעֵת הַשִּׂמְחָה. וְטַעַם שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בַּמְּדִינָה אֶלָּא יוֹם אֶחָד, לְפִי שֶׁיָּדוּעַ, כִּי עִקַּר הַשִּׂמְחָה, בְּיוֹם רִאשׁוֹן הוּא, וְאִם תִּשְׁאַל שְׁמִינִי עֲצֶרֶת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה לְיִשְׂרָאֵל, לָמָּה לֹא הָיָה נִטַּל בּוֹ. הַתְּשׁוּבָה, כִּי יוֹם שְׁמִינִי עֲצֶרֶת כֻּלּוֹ לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (במדבר ובה פ' כא אות כב ובמדרש הגדול שמות כט לו) מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה וכו'. כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ, וּלְבַסּוֹף אָמַר לָהֶם עַכְּבוּ עִמִּי יוֹם אֶחָד, שֶׁקָּשָׁה עָלַי פְּרֵדַתְכֶם, וּלְפִיכָךְ נִקְרָא עֲצֶרֶת, וְאִם כֵּן אֵין צָרִיךְ זִכָּרוֹן אַחֵר. וְחַג הַפֶּסַח אֵין צָרִיךְ הַזְכָּרָה בַּלּוּלָב, שֶׁהֲרֵי מַצָּה וּמָרוֹר וְגוּפוֹ שֶׁל פֶּסַח בֵּין יָדָיו, וְעוֹד שֶׁאֵינוֹ זְמַן שִׂמְחָה כְּמוֹ חַג הָאָסִיף, וְחַג הַשָּׁבוּעוֹת גַּם כֵּן אֵין צָרִיךְ הַזְכָּרָה אַחֶרֶת, כִּי עִקַּר הָרֶגֶל אֵינוֹ אֶלָּא מִצַּד מַתַּן תּוֹרָתֵנוּ, וְהִיא זִכְרוֹנֵנוּ הַגָּדוֹל לְיַשֵּׁר כָּל אָרְחוֹתֵינוּ. זֶהוּ הַנִּרְאֶה לִי בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ עַל צַד הַפְּשָׁט, וְהֶאֱמַנְתִּי כִּי יֵשׁ אֶל הַמְקֻבָּלִים סוֹדוֹת נִפְלָאִים בְּמִצְוַת הַלּוּלָב וּשְׁלֹשֶׁת הַמִּינִים.

    Same passage as Sefer HaChinukh 324:3

  • Sukkah 37b:10Sifra, Emor, Chapter 16:4unverified

    אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוֹלִיךְ וּמֵבִיא לְמִי שֶׁהָאַרְבַּע רוּחוֹת שֶׁלּוֹ, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד לְמִי שֶׁהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ שֶׁלּוֹ. בְּמַעְרְבָא מַתְנוּ הָכִי: אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר עוּקְבָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מוֹלִיךְ וּמֵבִיא כְּדֵי לַעֲצוֹר רוּחוֹת רָעוֹת, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד כְּדֵי לַעֲצוֹר טְלָלִים רָעִים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא: זֹאת אוֹמֶרֶת

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Sukkah 45b:1Ibn Ezra on Leviticus 23:40unverified

    ״אִסְרוּ חַג בַּעֲבוֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ״. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, וְרַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן הַמָּחוֹזִי מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן הַמָּכוֹתִי: כׇּל הָעוֹשֶׂה אִיסּוּר לֶחָג בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קׇרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִסְרוּ חַג בַּעֲבוֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ״.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Sefer HaChinukh 324:4Sefat Emet, Deuteronomy, Sukkot 30:4unverified

    וְעוֹד יֵשׁ בְּאַרְבָּעָה מִינִין אֵלּוּ עִנְיָן אַחֵר, שֶׁהֵם דּוֹמִים לְאֵבָרִים שֶׁבָּאָדָם הַיְּקָרִים (עי' מדרש רבה ויקרא פ' ל' ומדרש תנחומא אמור אות יט). שֶׁהָאֶתְרוֹג דּוֹמֶה לַלֵּב, שֶׁהוּא מִשְׁכַּן הַשֵּׂכֶל, לִרְמֹז שֶׁיַּעֲבֹד בּוֹרְאוֹ בְּשִׂכְלוֹ, וְהַלּוּלָב דּוֹמֶה לַשִּׁדְרָה שֶׁהִיא הָעִקָּר שֶׁבָּאָדָם לִרְמֹז שֶׁיַּיְשִׁיר כָּל גּוּפוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ בָּרוּךְ הוּא, וְהַהֲדַס דּוֹמֶה לָעֵינַיִם, לִרְמֹז שֶׁלֹּא יָתוּר אַחַר עֵינָיו בְּיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, וְהָעֲרָבָה דּוֹמָה לַשְּׂפָתַיִם, שֶׁבָּהֶן יִגְמֹר הָאָדָם כָּל מַעֲשֵׂהוּ בְּדִבּוּר, לִרְמֹז שֶׁיָּשִׂים רֶסֶן בְּפִיו וִיכַוֵּן דְּבָרָיו וְיִירָא מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אַף בְּעֵת הַשִּׂמְחָה. וְטַעַם שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בַּמְּדִינָה אֶלָּא יוֹם אֶחָד, לְפִי שֶׁיָּדוּעַ, כִּי עִקַּר הַשִּׂמְחָה, בְּיוֹם רִאשׁוֹן הוּא, וְאִם תִּשְׁאַל שְׁמִינִי עֲצֶרֶת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה לְיִשְׂרָאֵל, לָמָּה לֹא הָיָה נִטַּל בּוֹ. הַתְּשׁוּבָה, כִּי יוֹם שְׁמִינִי עֲצֶרֶת כֻּלּוֹ לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (במדבר ובה פ' כא אות כב ובמדרש הגדול שמות כט לו) מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה וכו'. כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ, וּלְבַסּוֹף אָמַר לָהֶם עַכְּבוּ עִמִּי יוֹם אֶחָד, שֶׁקָּשָׁה עָלַי פְּרֵדַתְכֶם, וּלְפִיכָךְ נִקְרָא עֲצֶרֶת, וְאִם כֵּן אֵין צָרִיךְ זִכָּרוֹן אַחֵר. וְחַג הַפֶּסַח אֵין צָרִיךְ הַזְכָּרָה בַּלּוּלָב, שֶׁהֲרֵי מַצָּה וּמָרוֹר וְגוּפוֹ שֶׁל פֶּסַח בֵּין יָדָיו, וְעוֹד שֶׁאֵינוֹ זְמַן שִׂמְחָה כְּמוֹ חַג הָאָסִיף, וְחַג הַשָּׁבוּעוֹת גַּם כֵּן אֵין צָרִיךְ הַזְכָּרָה אַחֶרֶת, כִּי עִקַּר הָרֶגֶל אֵינוֹ אֶלָּא מִצַּד מַתַּן תּוֹרָתֵנוּ, וְהִיא זִכְרוֹנֵנוּ הַגָּדוֹל לְיַשֵּׁר כָּל אָרְחוֹתֵינוּ. זֶהוּ הַנִּרְאֶה לִי בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ עַל צַד הַפְּשָׁט, וְהֶאֱמַנְתִּי כִּי יֵשׁ אֶל הַמְקֻבָּלִים סוֹדוֹת נִפְלָאִים בְּמִצְוַת הַלּוּלָב וּשְׁלֹשֶׁת הַמִּינִים.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Shem MiShmuel, Sukkot 1:18Shem MiShmuel, Sukkot 8:2unverified

    וימתקו הדברים במה שאיתא בספרים טעם על הגלות כדי שיהיו נכנעים ויכולים לסבול עליהם עול תורה ומצוות והבן, ולי יש להוסיף עוד דברים דבמד"ר ישראל נמשלו לשה מה שה אין להם אלא קול אחד כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, וזה טעם מצות פסח שה לבית אבות, להורות כי ישראל במצרים עדיין היו בקטנות המוחין ולא הי' להם עדיין כל אחד ואחד דעתו ומעלתו וכל מעלתם היתה מה שהם כלל ישראל, קול אחד לאביהן שבשמים, וזה אגודת אזוב שעשו כולם אגודה אחת להיות נכנעים להשי"ת, והנה אנשים נכנעים שאין לכל אחד ואחד מעלה מיוחדת אין רבותא כ"כ במה שהם נמסרים כולם לציבור להיותם אגודה אחת, לולב שעומד על האדם בכמה מיני דמים היינו שד' מינים שבלולב רומזים לד' כתות שבישראל בעלי תורה ומצוות, תורה בלי מצוות, מצוות בלי תורה, לא זה ולא זה, וכל אחד ואחד מוסר את שלו לציבור, היינו שזכותו לא לו לבדו תהי' רק לכל הציבור, וזה שאמרו יבואו אלו ויכפרו על אלו, וכעין מה שאמר מרע"ה מחני נא וגו' שפי' הספורנו מחה את הזכיות שלי מספרך ושים בחשבונם כדי שיזכו לסליחה, וכעין זה היא מצוות לולב שכל אחד מוסר את דעתו וזכיותיו לציבור למען יהיו כולם אחת להשי"ת עאכו"כ:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Sefat Emet, Deuteronomy, Sukkot 2:4Sefat Emet, Deuteronomy, Sukkot 21:2unverified

    ולקחתם לכם כו' פרי עץ הדר כו'. כי בסוכות השי"ת מקרב בנ"י כמ"ש פורס סוכת שלום ומגין עלינו מצד שנק' בנים למקום. ובנ"י מצד עצמם חפצים להתדבק בו ושיעשו מעשים טובים לפניו שלא יהי' מצד החסד בלבד. וזהו ולקחתם לכם מצדכם. וכתיב תודיענו אורח חיים. ואיתא לולב גי' חיים ובנ"י חפצים לקבל חיים אמיתים בפנימיות שלהם. וזהו נקרא שובע שמחות כפי עומק הקבלה בלב עד שנקרא שביעה. וזהו ע"י מיני הלולב שבני ישראל מרמזים במעשה להשי"ת לקבל אור הסוכה שניתן להם במתנה כנ"ל. וכשהמלך מזמן אורחים נותן להם משאלות לבם כדאיתא מאן דמזמן למיכלא ולמשתי' זמין. ולכן אומר לנו ולקחתם לכם שנבחר לנו החיים. ובסוכות ניתן הדעת לכל איש ישראל כדכתיב למען ידעו כו'. וכן נראה כי הדעת של כל השנה בא בחג הסוכות. שהוא רגל האחרון מהג' רגלים שכל השנה עומדת עליהם. ומצות סוכה היא מעצמה. ומיני הלולב היא הקבלה שבני ישראל מקבלין ומביאין הדעת לעומק לבבם כנ"ל: כי בכל שנה יורד חיים כדכתיב עיני ה' אלקיך כו' מראשית שנה. ופי' חז"ל שבתחילת השנה יש ברכה לכל השנה. ולזאת נתן לנו השי"ת זה החג בתחילת השנה. אחר ר"ה ויוהכ"פ שנטהרו כל בנ"י כדכתיב לטהר אתכם. וצריך כל אדם להאמין שנעשה טהור בימים אלו. וודאי שישאר הטהרה על כל השנה תליא בהכנת האדם לקבל הטהרה. אבל בימים אלו נעשה טהור כל איש ישראל. וע"ז עצמו יש קטרוג וצריך הגנה בסוכות כנ"ל. ואחר שנטהרו יש חג הסוכות שמתאספין כל בנ"י. כדאיתא בגמ' כל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת. ונק' חג האסיף. וגם מינים שבלולב הם כללות בנ"י. כמ"ש ז"ל ערבה מי שאין בו טעם וריח כו'. העצה ע"ז העירוב שמאסף עצמו בכלל ישראל. וזהו חשוב יותר לגרום ברכה דכתיב ערבי נחל. ונחל הוא ע"ש המשכת השפע. ונכתוב זה אצל ערבה דוקא כנ"ל. וימי החג מסייעין לזה שיוכלו בנ"י להתאסף ולבטל כל אחד עצמו לכלל ישראל. ועי"ז יכולין לקבל ברכת השנה כראוי כדאי' כלי מחזיק ברכה הוא שלום. והוא בחי' יוסף הצדיק וכתיב ועמך כולם צדיקים:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Midrash Tanchuma, Emor 20unverified

    וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן. אַחַר כָּל הַחָכְמָה שֶׁכָּתוּב בִּשְׁלֹמֹה שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ, וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם (מ״א ה, יא), הִנִּיחַ כָּל הַדְּבָרִים וְיָשַׁב לוֹ תָּמֵהַּ עַל אַרְבַּע מִינִין הַלָּלוּ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: שְׁלֹשָה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים (משלי ל, יח), אֵלּוּ אַרְבָּעָה מִינִין שֶׁבַּלּוּלָב שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲמֹד עֲלֵיהֶם. וְאִם תֹּאמַר פְּרִי עֵץ הָדָר שֶׁהוּא אֶתְרוֹג, כָּל הָאִילָנוֹת עוֹשִׂין פֵּרוֹת. כַּפּוֹת תְּמָרִים, צָרִיךְ אָדָם לִטֹּל שְׁתֵּי כַּפּוֹת תְּמָרִים וְלוּלְבֵיהֶם, וְאֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא לְכַף שֶׁל תְּמָרָה, זֶה הַלּוּלָב. וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת, מִי אָמַר שֶׁהוּא הֲדָס. שֶׁכְּתִיב בְּמָקוֹם אַחֵר, צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדָס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב (נחמיה ח, טו). וְעַרְבֵי נַחַל, כָּל הָאִילָנוֹת גְּדֵלִים בַּמַּיִם. וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים. וּבְמָקוֹם אַחֵר אוֹמֵר, שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד וְאַרְבָּעָה מֵטִיבֵי לֶכֶת (משלי ל, כט), אֵלּוּ אַרְבַּע מִינִים שֶׁבַּלּוּלָב, שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הוֹלֵךְ וְרָץ לִיקַּח לוֹ מֵהֶם לְהַלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁיִּתְרַצֶּה לוֹ וִיכַפֵּר לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו. מֵטִיבֵי לֶכֶת. מִי שֶׁרוֹאֶה אֶת אַרְבַּע מִינִים הַלָּלוּ, הוּא בּוֹסֵר עֲלֵיהֶן, וְהֵן גְּדוֹלוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי אֶרֶץ (שם פסוק כד), אֵלּוּ אַרְבַּע מִינִים הַלָּלוּ. וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים (שם), שֶׁהֵן גְּדוֹלִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים, שֶׁהֵם מִתְחַכְּמִים וּמְלַמְּדִים זְכוּת וְחָכְמָה לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. דָּבָר אַחֵר, וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים. מִי פֵּרֵשׁ לָנוּ שֶׁאַרְבַּע מִינִים אֵלּוּ, שֶׁהֵן אֶתְרוֹג לוּלָב הֲדַס וַעֲרָבָה. חֲכָמִים, וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים. ולקחתם לכם. אחר כל החכמה שכתיב בשלמה, [ותרב חכמת שלמה וגו'] ויחכם מכל (אדם) [אדם] (מ"א ה י יא), הניח כל הדברים האלו וישב לו, תמיה על ארבעת המינין הללו, זש"ה שלשה המה נפלאו ממני (משלי ל יח), [פסח מצ ומרור, וארבע לא ידעתים (משלי דם)], אלו ארבעת מינין שבלולב (שאינו יכול) [שבקש] לעמוד עליהן, ואם תאמר פרי עץ הדר שהוא אתרוג, כל האילנות עושין פירות, כפות תמרים, צריך אדם ליטול שתי כפות [ולהלל בהם], ואינו נוטל אלא לבה של תמרה זה הלולב, וענף עץ עבות, מי אומר לך שהוא הדס, שכתיב במקום אחר צאו ההר והביאו עלי זית [ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות] (נחמיה ח טו), וערבי נחל כל האילנות גדלים במים. וארבעה לא ידעתים, ובמקום אחר אומר שלשה המה מטיבי צעד וארבעה מטיבי לכת (משלי שם כט). אלו ארבעה מינין שבלולב, שכל אחד ואחד מישראל הולך ורץ ויקח לו אחד מהם, ולהלל לפני קב"ה שנתרצה לו, ויכפר לו על כל עונותיו, מטיבי לכת, מי שרוא אותם ארבעה מינים הללו הוא בוסר עליהן, והן גדולות לפני הקב"ה, ארבעה הם קטני ארץ (שם שם כד), אלו ארבעת מינים הללו, והמה חכמים מחוכמים (שם), [שהן מתחכמין ומלמדין זכות (וחכמה) [וחיבה] לפני מי שאמר והיה העולם.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Arukh HaShulchan, Orach Chaim 645:1דיני ארבעת המינים בשביעיתscan

    מצות עשה ליטול ביום הראשון של סוכות ארבעה מינים: אתרוג, ולולב, והדסים, וערבות. דכתיב: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, וכפות תמרים, וענף עץ עבות, וערבי נחל". ובאה הקבלה ד"פרי עץ הדר" – זה אתרוג, "וכפות תמרים" – זה לולב, "וענף עץ עבות" – זה הדס, "וערבי נחל" – זו ערבות. וגם מקראי דרשינן בגמרא. ומהו לולב? דרך הדקל של תמרים דהלולב – והוא הענף בתחילת יציאתו מן הדקל – יוצא כולו עץ אחד כחץ. ולאחר שגדל מעט – נפתח מעט, שמתחילים העלים להפרד, ודבוקים זה בזה. וכל מה שמוסיף ליגדל – נמתחין עלין ביותר, ודבוקים כולם ביחד. אמנם כשעומדים זמן רב באילן – מתפרדים העלים זה מזה, ויוצאים כענפי האילן הרחק זה מזה. ואם עומדים זמן ארוך יותר – מתקשים העלים ונעשים כעץ. וזהו גידולו של הלולב.

Related sheets

Mitzvotמצוות

Honoring Parents: Obligation and Limits

Sources explore the biblical commandment to honor and revere one's father and mother, examining what honor entails, how it applies in practice, and where parental authority ends when it conflicts with Torah obligations or divine law.

View Sources56 sources
Machshavaמחשבה

Materialism and Spiritual Growth in Jewish Life

Sources examine the spiritual dangers of excessive material accumulation and luxury, presenting material abundance as a test of faith and warning that worldly attachment can obstruct spiritual development and divine service. The teachings emphasize that wealth brings worry rather than fulfillment, and that ultimate focus should remain on Torah and the World to Come.

View Sources55 sources
Halachaהלכה

Parental Authority and Torah Obligations

Sources address the limits of the commandment to honor parents, establishing that children are not bound to obey parental directives that contradict Torah law. The classical rabbinic and later authorities develop the principle that obligations to Heaven supersede filial duty in cases of transgression.

View Sources49 sources
Mussarמוסר

Bitachon and Hishtadlus: Faith Through Action

These sources explore the relationship between trust in God and practical human effort in Jewish thought. They address how faith is expressed through decisive action rather than passive waiting, while maintaining that ultimate success depends on divine blessing rather than human striving alone.

View Sources47 sources
Mitzvotמצוות

Honoring and Revering Parents

These sources establish the biblical commandment to honor and revere parents and explore its practical scope, including the distinction between honor (active service and material provision) and reverence (respectful conduct and speech), the limits of filial obedience when parental commands conflict with Torah, and illustrative examples of exceptional parental honor.

View Sources46 sources
Machshavaמחשבה

Classical Understanding of Teshuva and Return

Jewish sources explore teshuvah as a multifaceted return—to exclusive covenantal dependence on God, from destructive conduct to righteous behavior, and from spiritual distance to closeness with the Divine Presence. The sources emphasize both inward transformation (abandoning sin from thought and intent) and outward reorientation (renewed obedience, confession, and righteous action).

View Sources44 sources

Explore more

Honoring Parents: Obligation and LimitsMaterialism and Spiritual Growth in Jewish LifeParental Authority and Torah Obligations
Find sources for your own idea