Personal, National, and Territorial Redemption

הִנְנִי֩ מֵבִ֨יא אוֹתָ֜ם מֵאֶ֣רֶץ צָפ֗וֹן וְקִבַּצְתִּים֮ מִיַּרְכְּתֵי־אָ֒רֶץ֒ בָּ֚ם עִוֵּ֣ר וּפִסֵּ֔חַ הָרָ֥ה וְיֹלֶ֖דֶת יַחְדָּ֑ו קָהָ֥ל גָּד֖וֹל יָשׁ֥וּבוּ הֵֽנָּה׃ בִּבְכִ֣י יָבֹ֗אוּ וּֽבְתַחֲנוּנִים֮ אֽוֹבִילֵם֒ אֽוֹלִיכֵם֙ אֶל־נַ֣חֲלֵי מַ֔יִם בְּדֶ֣רֶךְ יָשָׁ֔ר לֹ֥א יִכָּשְׁל֖וּ בָּ֑הּ כִּֽי־הָיִ֤יתִי לְיִשְׂרָאֵל֙ לְאָ֔ב וְאֶפְרַ֖יִם בְּכֹ֥רִי הֽוּא׃ {פ} שָׁמ֣וֹעַ שָׁמַ֗עְתִּי אֶפְרַ֙יִם֙ מִתְנוֹדֵ֔ד יִסַּרְתַּ֙נִי֙ וָֽאִוָּסֵ֔ר כְּעֵ֖גֶל לֹ֣א לֻמָּ֑ד הֲשִׁבֵ֣נִי וְאָשׁ֔וּבָה כִּ֥י אַתָּ֖ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהָֽי׃

I will bring them in from the northland, Gather them from the ends of the earth— The blind and the lame among them, Those with child and those in labor— In a vast throng they shall return here. They shall come with weeping, And with compassion will I guide them. I will lead them to streams of water, By a level road where they will not stumble. For I am ever a Father to Israel, Ephraim is My first-born. I can hear Ephraim lamenting: “You have chastised me, and I am chastised Like a calf that has not been broken. Receive me back, let me return, For You, O ETERNAL One, are my God.

וְשַׁבְתָּ֞ עַד־יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ וְשָׁמַעְתָּ֣ בְקֹל֔וֹ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם אַתָּ֣ה וּבָנֶ֔יךָ בְּכׇל־לְבָבְךָ֖ וּבְכׇל־נַפְשֶֽׁךָ׃ וְשָׁ֨ב יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת־שְׁבוּתְךָ֖ וְרִחֲמֶ֑ךָ וְשָׁ֗ב וְקִבֶּצְךָ֙ מִכׇּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֧ר הֱפִֽיצְךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה׃ וֶהֱבִיאֲךָ֞ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֶל־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר־יָרְשׁ֥וּ אֲבֹתֶ֖יךָ וִֽירִשְׁתָּ֑הּ וְהֵיטִֽבְךָ֥ וְהִרְבְּךָ֖ מֵאֲבֹתֶֽיךָ׃

and you return to the ETERNAL your God, and you and your children heed God’s command with all your heart and soul, just as I enjoin upon you this day, then the ETERNAL your God will restore your fortunes and take you back in love. You will be brought together again from all the peoples where the ETERNAL your God has scattered you. And the ETERNAL your God will bring you to the land that your ancestors possessed, and you shall possess it; and you will be made more prosperous and more numerous than your ancestors.

בּוֹנֵ֣ה יְרוּשָׁלַ֣͏ִם יְהֹוָ֑ה נִדְחֵ֖י יִשְׂרָאֵ֣ל יְכַנֵּֽס׃ הָ֭רֹפֵא לִשְׁב֣וּרֵי לֵ֑ב וּ֝מְחַבֵּ֗שׁ לְעַצְּבוֹתָֽם׃

GOD rebuilds Jerusalem, gathering in the exiles of Israel— healing their broken hearts, and binding up their wounds.

וְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כֹּה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ הִנֵּ֨ה אֲנִ֤י לֹקֵ֙חַ֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֵּ֥ין הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֣ר הָֽלְכוּ־שָׁ֑ם וְקִבַּצְתִּ֤י אֹתָם֙ מִסָּבִ֔יב וְהֵבֵאתִ֥י אוֹתָ֖ם אֶל־אַדְמָתָֽם׃ וְעָשִׂ֣יתִי אֹ֠תָ֠ם לְג֨וֹי אֶחָ֤ד בָּאָ֙רֶץ֙ בְּהָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמֶ֧לֶךְ אֶחָ֛ד יִהְיֶ֥ה לְכֻלָּ֖ם לְמֶ֑לֶךְ וְלֹ֤א (יהיה) [יִֽהְיוּ־]עוֹד֙ לִשְׁנֵ֣י גוֹיִ֔ם וְלֹ֨א יֵחָ֥צוּ ע֛וֹד לִשְׁתֵּ֥י מַמְלָכ֖וֹת עֽוֹד׃ וְלֹ֧א יִֽטַּמְּא֣וּ ע֗וֹד בְּגִלּֽוּלֵיהֶם֙ וּבְשִׁקּ֣וּצֵיהֶ֔ם וּבְכֹ֖ל פִּשְׁעֵיהֶ֑ם וְהוֹשַׁעְתִּ֣י אֹתָ֗ם מִכֹּ֤ל מוֹשְׁבֹֽתֵיהֶם֙ אֲשֶׁ֣ר חָטְא֣וּ בָהֶ֔ם וְטִהַרְתִּ֤י אוֹתָם֙ וְהָיוּ־לִ֣י לְעָ֔ם וַאֲנִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃

and you shall declare to them: Thus said the Sovereign GOD: I am going to take the Israelite people from among the nations they have gone to, and gather them from every quarter, and bring them to their own land. I will make them a single nation in the land, on the hills of Israel, and one king shall be king of them all. Never again shall they be two nations, and never again shall they be divided into two kingdoms. Nor shall they ever again defile themselves by their fetishes and their abhorrent things, and by their other transgressions. I will save them in all their settlements where they sinned, and I will purify them. Then they shall be My people, and I will be their God.

וְלָקַחְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הַגּוֹיִ֔ם וְקִבַּצְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִכׇּל־הָאֲרָצ֑וֹת וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַתְכֶֽם׃ וְזָרַקְתִּ֧י עֲלֵיכֶ֛ם מַ֥יִם טְהוֹרִ֖ים וּטְהַרְתֶּ֑ם מִכֹּ֧ל טֻמְאוֹתֵיכֶ֛ם וּמִכׇּל־גִּלּ֥וּלֵיכֶ֖ם אֲטַהֵ֥ר אֶתְכֶֽם׃ וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר׃ וְאֶת־רוּחִ֖י אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְעָשִׂ֗יתִי אֵ֤ת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי֙ תֵּלֵ֔כוּ וּמִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶֽם׃

שְׂאִֽי־סָבִ֤יב עֵינַ֙יִךְ֙ וּרְאִ֔י כֻּלָּ֖ם נִקְבְּצ֣וּ בָֽאוּ־לָ֑ךְ בָּנַ֙יִךְ֙ מֵרָח֣וֹק יָבֹ֔אוּ וּבְנוֹתַ֖יִךְ עַל־צַ֥ד תֵּאָמַֽנָה׃

אָמַר רַבִּי לֵוִי בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מְהַלֵּךְ בַּאֲרַם נַהֲרַיִם וּבַאֲרַם נָחוֹר, רָאָה אוֹתָן אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּפוֹחֲזִים, אָמַר הַלְּוַאי לֹא יְהֵא לִי חֵלֶק בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְסֻלָּמָהּ שֶׁל צוֹר, רָאָה אוֹתָן עֲסוּקִין בְּנִכּוּשׁ בִּשְׁעַת הַנִּכּוּשׁ, בְּעִדּוּר בִּשְׁעַת הָעִדּוּר, אָמַר הַלְּוַאי יְהֵא חֶלְקִי בָּאָרֶץ הַזֹּאת אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בראשית יב, ז): לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת.

אָזְלָא (וְדַלְדַּלָהּ) [וְנָוְולָה], וְאֵין שׁוֹאֵל וְאֵין מְבַקֵּשׁ. עַל מִי יֵשׁ לְהִשָּׁעֵן — עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. בְּעִקְבוֹת מְשִׁיחָא חוּצְפָּא יִסְגֵּא וְיוֹקֶר יַאֲמִיר. הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהַיַּיִן בְּיוֹקֶר, וּמַלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת וְאֵין תּוֹכַחַת. בֵּית וַועַד יִהְיֶה לִזְנוּת וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב, וְהַגַּבְלָן יִשּׁוֹם, וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנְנוּ, וְחַכְמוֹת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֵסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעֱדֶרֶת. נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים — בֵּן מְנַוֵּול אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמוֹתָהּ, אוֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ, פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּישׁ מֵאָבִיו, וְעַל מָה יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן — עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

אָמַר עוּלָּא: אֵין יְרוּשָׁלָיִם נִפְדֵּית אֶלָּא בִּצְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה״. אָמַר רַב פָּפָּא: אִי בָּטְלִי יְהִירֵי – בָּטְלִי אַמְגּוּשֵׁי, אִי בָּטְלִי דַּיָּינֵי – בָּטְלִי גְּזִירְפָּטֵי. אִי בָּטְלִי יְהִירֵי בָּטְלִי אַמְגּוּשֵׁי, דִּכְתִיב: ״וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כׇּל בְּדִילָיִךְ״. וְאִי בָּטְלִי דַּיָּינֵי בָּטְלִי גְּזִירְפָּטֵי, דִּכְתִיב: ״הֵסִיר ה׳ מִשְׁפָּטַיִךְ פִּנָּה אֹיְבֵךְ״. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא אֶלָּא בְּדוֹר שֶׁכּוּלּוֹ זַכַּאי, אוֹ כּוּלּוֹ חַיָּיב. בְּדוֹר שֶׁכּוּלּוֹ זַכַּאי – דִּכְתִיב: ״וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ״. בְּדוֹר שֶׁכּוּלּוֹ חַיָּיב – דִּכְתִיב: ״וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ״, וּכְתִיב: ״לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה״. אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי רָמֵי, כְּתִיב ״בְּעִתָּהּ״ וּכְתִיב ״אֲחִישֶׁנָּה״. זָכוּ – אֲחִישֶׁנָּה, לֹא זָכוּ – בְּעִתָּהּ.

Ulla says: Jerusalem is redeemed only by means of righteousness, as it is stated: “Zion shall be redeemed with justice and those who return to it with righteousness” (Isaiah 1:27). Rav Pappa says: If the arrogant will cease to exist, the Persian sorcerers will cease to exist as well. If the deceitful judges will cease to exist, the royal officers [gazirpatei] and taskmasters will cease to exist. Rav Pappa elaborates: If the arrogant will cease, the Persian sorcerers will cease, as it is written: “And I will purge away your dross [sigayikh] as with lye, and I will remove all your alloy [bedilayikh].” When the arrogant [sigim] are purged, the sorcerers, who are separated [muvdalim] from the fear of God, will also cease. And if the deceitful judges cease to exist, the royal officers and taskmasters will cease to exist, as it is written: “The Lord has removed your judgments; cast out your enemy” (Zephaniah 3:15). And Rabbi Yoḥanan says: The son of David will come only in a generation that is entirely innocent, in which case they will be deserving of redemption, or in a generation that is entirely guilty, in which case there will be no alternative to redemption. He may come in a generation that is entirely innocent, as it is written: “And your people also shall be all righteous; they shall inherit the land forever” (Isaiah 60:21). He may come in a generation that is entirely guilty, as it is written: “And He saw that there was no man, and was astonished that there was no intercessor; therefore His arm brought salvation to Him, and His righteousness, it sustained Him” (Isaiah 59:16). And it is written: “For My own sake, for My own sake will I do it; for how should it be profaned? And My glory I will not give it to another” (Isaiah 48:11). § Rabbi Alexandri says: Rabbi Yehoshua ben Levi raises a contradiction in a verse addressing God’s commitment to redeem the Jewish people. In the verse: “I the Lord in its time I will hasten it” (Isaiah 60:22), it is written: “In its time,” indicating that there is a designated time for the redemption, and it is written: “I will hasten it,” indicating that there is no set time for the redemption. Rabbi Alexandri explains: If they merit redemption through repentance and good deeds I will hasten the coming of the Messiah. If they do not merit redemption, the coming of the Messiah will be in its designated time.

וְרַב יְהוּדָה? כְּתִיב קְרָא אַחֲרִינָא: ״הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַים בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה וְגוֹ׳״. וְרַבִּי זֵירָא — הָהוּא שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל בְּחוֹמָה. וְרַב יְהוּדָה? ״הִשְׁבַּעְתִּי״ אַחֲרִינָא כְּתִיב. וְרַבִּי זֵירָא — הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר: שָׁלֹשׁ שְׁבוּעוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל בְּחוֹמָה, וְאַחַת שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִמְרְדוּ בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם, וְאַחַת שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַגּוֹיִם שֶׁלֹּא יִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִדַּאי.

The Gemara asks: And how does Rav Yehuda respond to this argument? The verse is clearly referring to the Temple vessels, not to the people. The Gemara answers that another verse is written: “I adjure you, O daughters of Jerusalem, by the gazelles and by the hinds of the field, that you not awaken or stir up love, until it please” (Song of Songs 2:7). Rabbi Yehuda derived from here that no act of redemption should be performed until a time arrives when it pleases God to bring about the redemption. And Rabbi Zeira maintains that the oath mentioned in that verse means that the Jews should not ascend to Eretz Yisrael as a wall, i.e., en masse, whereas individuals may immigrate as they wish. The Gemara asks: And what does Rav Yehuda reply to this? The Gemara answers that this command is derived from another verse in which “I adjure you” (Song of Songs 3:5) is written. The Gemara asks: And how does Rabbi Zeira explain the repetition of this oath in these verses? The Gemara explains: That verse is necessary for that which was taught by Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, who said: Why are these three oaths (Song of Songs 2:7, 3:5, 8:4) needed? One, so that the Jews should not ascend to Eretz Yisrael as a wall, but little by little. And another one, that the Holy One, Blessed be He, adjured the Jews that they should not rebel against the rule of the nations of the world. And the last one is that the Holy One, Blessed be He, adjured the nations of the world that they should not subjugate the Jews excessively.

וַיַּרְאֵהוּ ה׳ אֶת כָּל הָאָרֶץ מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְיֻשֶּׁבֶת עַל שַׁלְוָתָהּ, וְחָזַר וְהֶרְאָהוּ מְצִיקִים הַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. אֶת הַגִּלְעָד, מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מְיֻשָּׁב עַל שַׁלְוָתוֹ וְחָזַר וְהֶרְאָהוּ הַמַּחֲרִיבִים לוֹ, וְאֵין גִּלְעָד אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כב ו): ״גִּלְעָד אַתָּה לִי רֹאשׁ הַלְּבָנוֹן״.

“And HASHEM showed him the entire Land” (Dt. 34:1)— this teaches that He showed him the Land of Israel, peacefully settled; then He showed it to him occupied by invaders. “Gilead” (Dt. 34:1)— This teaches that He showed him the Abode of Holiness peacefully established on its foundation; then He showed him its destroyers. Actually, Gilead can refer to the Abode of Holiness, as it is said: “Gilead, to me you are the best of Lebanon” (Jer. 22:6)— [and “Lebanon” can itself represent the Abode].

דָּבָר אַחֵר, אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם, מָה הַיּוֹם מֵאִיר פְּעָמִים וּמַאֲפִיל פְּעָמִים, אַף אַתֶּם כְּשֶׁאֲפֵלָה לָכֶם, עָתִיד לְהָאִיר לָכֶם אוֹר עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה לְךָ ה' לְאוֹר עוֹלָם (ישעיה ס, יט). אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁתִּהְיוּ כֻּלְּכֶם אֲגֻדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם (דברים ד, ד).

מַתְנִי׳ כׇּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר״. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא: הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, וְאֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, וְאֶפִּיקוֹרוֹס.

וְעַל כֵּן הֶחְמִיר הַכָּתוּב בַּשְּׁמִטָּה יוֹתֵר מִכָּל חַיָּבֵי לָאוִין וְחִיֵּב הַגָּלוּת עָלֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁהֶחְמִיר בָּעֲרָיוֹת (ויקרא י"ח:כ"ח), שֶׁנֶּאֱמַר "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ" (ויקרא כ"ו:ל"ד), וְהֶחְזִיר הָעִנְיָן פְּעָמִים רַבּוֹת "כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת" (שם שם לה), וְנֶאֱמַר "וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ" (שם שם מג) וְכֵן שָׁנִינוּ (אבות פ"ה מ"ט), גָּלוּת בָּאָה עַל עִנּוּי הַדִּין וְעַל עִוּוּת הַדִּין וְעַל שְׁמִטַּת הָאָרֶץ; מִפְּנֵי שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ אֵינוֹ מוֹדֶה בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית וּבָעוֹלָם הַבָּא. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת" (כאן), "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ" (ויקרא כ"ה:י'), כִּי הִיא אֶרֶץ הַחַיִּים הַנִּרְמֶזֶת בַּפָּסוּק הָרִאשׁוֹן (בראשית א א), שֶׁבָּהּ נֶאֱמַר "וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (ויקרא כ"ו:מ"ב), וּכְבָר זָכַרְתִּי זֶה פְּעָמִים.

הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ עָתִיד לַעֲמֹד וּלְהַחְזִיר מַלכוּת דָּוִד לְיָשְׁנָהּ לַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה. וּבוֹנֶה הַמִּקְדָּשׁ וּמְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל. וְחוֹזְרִין כָּל הַמִּשְׁפָּטִים בְּיָמָיו כְּשֶׁהָיוּ מִקֹּדֶם. וְעוֹשִׂין שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת כְּכָל מִצְוָתָן הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה.

הוֹבַשְׁתַּנִי מֶלֶךְ כּוּזָר, וְהֶעָוֹן הַזֶּה הוּא אֲשֶׁר מְנָעָנוּ מֵהַשְׁלָמַת מַה שֶּׁיְּעָדָנוּ בוֹ הָאֱלֹהִים בְּבַיִת שֵׁנִי, כְּמָה שֶׁאָמַר: "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת־צִיּוֹן", כִּי כְבָר הָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מְזֻמָּן לָחוּל כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה אִלּוּ הָיוּ מַסְכִּימִים כֻּלָּם לָשׁוּב בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, אֲבָל שָׁבוּ מִקְצָתָם וְנִשְׁאֲרוּ רֻבָּם וּגְדוֹלֵיהֶם בְּבָבֶל, רוֹצִים בַּגָּלוּת וּבָעֲבוֹדָה – שֶׁלֹּא יִפָּרְדוּ מִמִּשְׁכְּנוֹתֵיהֶם וְעִנְיָנֵיהֶם. "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן־הַחוֹר", עַל עֶזְרָא שֶׁהָיָה פוֹצֵר בָּהֶם וּנְחֶמְיָה וְהַנְּבִיאִים, עַד שֶׁהוֹדוּ קְצָתָם לָשׁוּב הוֹדָאָה בִלְתִּי גְמוּרָה, וְנָתַן לָהֶם כְּמַצְפּוּן לִבָּם, וּבָאוּ הָעִנְיָנִים מְקֻצָּרִים מִפְּנֵי קִצּוּרָם, כִּי הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי אֵינֶנּוּ חָל עַל הָאִישׁ אֶלָּא כְּפִי הִזְדַּמְּנוּתוֹ לוֹ, אִם מְעַט – מְעָט וְאִם הַרְבֵּה – הַרְבֵּה. וְאִלּוּ הָיִינוּ מִזְדַּמְּנִים לִקְרַאת אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּלֵבָב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, הָיִינוּ פוֹגְעִים מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁפָּגְעוּ אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם.

כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּן צִוּוּ עַל הַתְּשׁוּבָה וְאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה. וּכְבָר הִבְטִיחָה תּוֹרָה שֶׁסּוֹף יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בְּסוֹף גָּלוּתָן וּמִיָּד הֵן נִגְאָלִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל א) "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים" וְגוֹ' (דברים ל ב) "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ל ג) "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ" וְגוֹ':

כי הגאולה העתידה תתחלק לג', הא', זמן המשיח שנהיה בני חורין מושלים על האומות, ויתברכו פירות הארץ ויתמיד השלום כמפורש במזמור ע"ב. הב', תחיית המתים, הג', ענין עולם הבא, וכאומרו (משלי ו') "והקיצות היא תשיחך" לעולם הבא. ועל זו המעלה האחרונה נאמר (ישעיה ד') "קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלים". ואלה הג' מעלות ירשנו בזכות איתני עולם אבותינו אברהם יצחק ויעקב, בזכות אברהם זמן המשיח, כי השי"ת כרת עמו ברית בלי תנאי לתת לזרעו עשרה עממים... בזכות יצחק תחיית המתים, שפשט צוארו על גבי המזבח ותקרב לשחת נפשו וחייתו לממיתים, ושם נאמר (בראשית כ"ב) "והרבה ארבה את זרעך ככוכבי" וגו', ועולם הבא בזכות יעקב שהיתה מטתו שלמה בלי פיסול כלל, והגיע קדושתו אל הגבול האחרון שאי אפשר להגיע ילוד אשה...

עין יעקב אל ארץ - להוציא עשו וישמעאל מירושת הארץ, כי בד' דברים זכתה האומה הישראלית, נבואה, תורה, ארץ ישראל ותחיית המתים...

אלא שהאמת הוא שיש בתורה ובדברי הנביאים כתובים מוכיחים בהכרח על צמיחת ישראל ומעלתם שלא נתקיימו לעולם לא כלם ולא מקצתם, וזה כמו מה שנאמר בתורה דרך כוכב מיעקב וקם שבט בישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת, ואמרו רבותינו ז״ל ומחץ פאתי מואב זה דוד, וקרקר כל בני שת זה מלך המשיח, וזה אמת בהכרח כי לא משל דוד בכל בני שת, וגם לא נמצא בישראל מלך לעולם שימשול בכל העולם שהם בני שת, וכן בישעיה נאמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי וגו׳, והרי אנחנו בגלות היום, אם כן עדין לא נתקיימה בהכרח, ועוד בישעיה נאמר כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה׳ כן יעמוד זרעכם ושמכם, וזה היעוד מורה בהכרח על קיום האומה בכללה בכל זמן ושתעלה בסוף למעלה גדולה.

וְהֵבֵאתִי וְגוֹ׳. קָשֶׁה, כִּי דִּבְרֵי אֵל עֶלְיוֹן דְּבָרוֹ טָהוֹר הוּא, כִּי יוֹצְאֵי מִצְרַיִם הֵם הַנִּכְנָסִים לָאָרֶץ, דִּכְתִיב: ״וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ״, וְלֹא מָצִינוּ שֶׁכֵּן הָיָה, אֶלָּא וְאֶת בְּנֵיהֶם הֵבִיא שָׁמָּה, אֲבָל כָּל דּוֹר יוֹצְאֵי מִצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה נָפְלוּ פִּגְרֵיהֶם בַּמִּדְבָּר. וְתִגְדַּל הַקֻּשְׁיָא לְמַה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁנִּשְׁבַּע ה׳ עַל כָּל הַדְּבָרִים בְּאָמְרוֹ ״לָכֵן״, וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שמות רבה ו,ד) אֵין ״לָכֵן״ אֶלָּא לְשׁוֹן שְׁבוּעָה. וְנִרְאֶה כִּי מְקוֹר הַחָכְמָה נִתְחַכֵּם עַל קֻשְׁיָא זוֹ, וְקוֹדֶם אָמְרוֹ וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם וְגוֹ׳, אָמַר וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה׳ הַמּוֹצִיא וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ תְּנַאי הוּא הַדָּבָר וּבָזֶה ״וְהֵבֵאתִי״ וְגוֹ׳, וְזוּלַת זֶה אִם תְּנַאֲצוּ ה׳ אֵין כָּאן הַבְטָחָה זוֹ. וַאֲשֶׁר עַל כֵּן כָּתַב פְּרָט זֶה שֶׁל יְדִיעַת ה׳ וְגוֹ׳ בְּאֶמְצַע הַבְטָחוֹת הַטּוֹבוֹת, וְלֹא אִחֵר וְלֹא הִקְדִּים, לוֹמַר עַד כָּאן הוּא בִּשְׁבוּעָה בְּלֹא תְּנַאי, אֲבָל פְּרָט זֶה שֶׁל הֲבָאָתָם לָאָרֶץ תְּנַאי הוּא הַדָּבָר ״וִידַעְתֶּם״ וְגוֹ׳, אָז ״הֵבֵאתִי״, וְזוּלַת זֶה יִהְיֶה מַה שֶׁיִּהְיֶה.

והבאתי אתכם אל הארץ, "And I shall bring you to the land, etc." It is difficult to reconcile this promise with our tradition that G'd speaks the unvarnished truth when we know it to be a fact that the generation G'd was addressing at that time did not get to the Holy Land. Only the children of that generation actually crossed the Jordan and took possession of the land of Canaan. Every one of the people who left Egypt at an age of twenty or over died on the way. Our problem is even more serious in view of the statement of our sages (Shemot Rabbah 6:4) that the word לכן in 6,6, is a form of an oath. I believe that G'd Himself was already aware of this problem and that is why He prefaced the statement "I will bring you to the land, etc," with the words: "you will know that I am the merciful G'd who is about to take you out from under the slave labour of Egypt." The two statements are to be considered as conditions. What G'd meant was simply this. "Provided that you will have realised that I am the One who takes you out of Egypt and that I have demonstrated to be the merciful G'd,-then you will also experience that I shall bring you to the land which I have sworn to your forefathers and will give it to you as an inheritance." G'd was very careful to insert this condition in the very midst of the promise He made and not only as an afterthought. In the event that the Israelites would not fulfil the conditions laid down history would have to take its course in accordance with their conduct.

וכן ישראל בעצמם, אם היו עומדים בגלות לעולם, שאין זה מקומם הראוי להם, כי מקומם הראוי להם לפי סדר המציאות להיותם בארץ ישראל ברשות עצמם, ולא ברשות אחר. כמו כל דבר ודבר מן הנמצאים הטבעים יש להם לכל אחד מקום בפני עצמו, כמו שגזרו חז"ל (אבות פ"ד, מ"ג) 'אין לך דבר שאין לו מקום', וכל דבר הוא ברשות עצמו. ואם היו נשארים בגלותם לעולם, היה הדבר הזה - שהוא העמידה חוץ למקומם, שהוא בלתי טבעי - נעשה טבעי. שאין עומד בתמידות רק הדברים הטבעיים, כי הטבע שנתן השם יתברך לכל דבר ודבר מקיים אותו עד שהוא מקוים עומד תמיד. ואם הדבר הבלתי הטבעי קיים תמיד גם כן, אף כי אינו כסדר וכטבע המציאות, היה הטבע ההוא דבר מותר ובטל לגמרי ללא צורך, ודבר זה לא יתכן: וכמו כן הפיזור אינו דבר טבעי, וכמו שחוזר כל דבר ודבר אל מקומו, כך חוזרים החלקים המפוזרים והנפרדים להיותם כלל אחד. ודבר זה מבואר לכל אדם אשר הוא בן דעת, כי כל החלקים ענין אחד להם. ואם כן למה יהיה חלוק ביניהם, ולא יתאחדו, מאחר שהם דבר אחד. ולכך כל פיזור עומד להתכנס יחד. ולפיכך פיזור ישראל בין האומות הוא דבר יוצא מן הטבע, שמאחר שהם אומה אחת, ראוי שיהיו עומדים יחד להיות אחד, כמו שתמצא כל הדברים הטבעיים אינם מחולקים לשנים, רק הם מתקבצים ביחד, וכן כל "הנחלים הולכים אל הים" (קהלת א, ז) להיות מתקבצים, ואין דבר אחד מתחלק. ומאשר האומה הישראלית אומה אחת בלתי מחולקת ומופרדת יותר מכל האומות, ראוי שיהיו מקובצין יחד. ומזה נראה כי הפיזור להם בפרט אינו טבעי כלל. ואי אפשר לומר שדבר זה הוא בשביל חטא ועון, סוף סוף דבר זה הוא בלתי טבעי, דהיינו הפיזור לישראל, ויהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי אם היה זה לעולם: ורמזו חכמים דבר זה בחכמתם בבראשית רבה בפרשת לך לך (מד, יח) "ויאמר ה' אל אברם ידוע תדע" (בראשית טו, יג), ידוע שאני מפזרן תדע שאני מקבצן. ידוע שאני ממשכנם תדע שאני פורקן. ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם, עד כאן. ולא הוצרכו במדרש לבאר כל אלו הדברים, שהם ענין אחד, ודי היה לו לומר 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', שזהו העיקר שמזכיר בכל מקום שיגאל ישראל, ולמה לו להזכיר הכינוס והפירוק. רק שרצו לפרש כי בשתי אלו מלות "ידוע תדע" נרמז הגלות והגאולה. הגלות בלשון "ידוע", והגאולה בלשון "תדע", שהיא לשון עתיד. ורצה לומר מן הגלות תדע הגאולה לעתיד, כמו שפירשו 'ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן', כי הפיזור אינו לפי סדר המציאות, שיהיה דבר אחד כמו ישראל - שהם עם אחד - מפוזר, כמו שהתבאר, כי הדברים שהם אחד הם יחד גם כן. וכן 'ידוע שאני ממשכנם', ונתתי אותם ברשות אחרים, ואין ראוי לפי סדר המציאות שיהיו ישראל עומדים ברשות אחר, כי מה שישראל הם בארץ אחרת יצאו מרשותם ועומדים ברשות אחר, כמו המשכון שנכנס לרשות אחר. וכן ישראל אינם ראוים לפי סדר המציאות שיהיו תחת ממשלת אחרים, ויהיו אחרים משעבדים בהם, כי לא על דבר זה הם נבראים. לכך 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', להוציא אותם מן השעבוד. כי הוא יתברך המסדר המציאות, אי אפשר שיבוא מאתו דבר יוצא מן הסדר, כי אם לפי שעה במקרה החטא, שאין זה נקרא יציאה מן סדר המציאות דבר שהוא עונש לשעה אחת מפני החטא. אבל שיהיה נשאר לעולם - זה אינו, כי לא תמצא דבר שהוא יוצא מן הסדר שיהיה מקויים. וכן מה שאמר 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', כי שעבוד אומה באומה אין זה לפי סדר המציאות אשר ראוי, כי ראוי שתהיה כל אומה בני חורין, כמו שהארכנו על זה בחבור גבורות ה' (פרק לה) אצל (ר' שמות יב, ב) "החדש הזה לכם ראשון וגו'", עיין שם. הנה התבאר באלו ג' דברים שמן הגלות יכול לעמוד על הגאולה:

Similarly with the People of Israel themselves. If they were to stay in exile for ever, which is not the right place for them to be (since the right place for them, according to the order of existence, is the Land of Israel under their own sovereignty and not under the sovereignty of any other). Just like everything in natural existence, each one has its own place as our sages decreed (Pirkei Avot 4:3) "There is nothing which does not have its place". Each thing under its own sovereignty. If they would remain in exile forever, then this thing (unnaturally standing outside their place) would become natural. Only natural things can stand permanently, because the nature which the Blessed Holy One gave to each thing is what sustains it such that it is established to stand forever. If an unnatural state of affairs were to exist forever, even though it was not according to the order and nature of existence, then the nature of that thing would be loosened and nullified completely for no purpose, and such a thing could not happen. Similarly, dispersal is not a natural state of affairs. Just as each thing returns to its place, so dispersed and separated parts have to return to [become] one entity. This is clear to anyone of intelligence, that all parts have one essence to them. If so, why would there be a division between them, and not unity, since they are one thing? Therefore all dispersal stands only to be coalesced together. Therefore the dispersal of the People of Israel among the nations is a thing which exists outside of nature, since (the People of Israel) is one nation, suitable to be standing together as one, as is found in the case of all natural things which are not divided into two. Rather that they should be joined together. Similarly "All the rivers flow into the sea" (Kohelet 1:7) to be gathered together. One thing is not divided. So since the Jewish nation is a nation united more than any other nation, not divided or separated , it is appropriate that they should be gathered together. From this we can see that dispersal is particularly unnatural for them. It is impossible to say that this state of affairs is only because of sin and iniquity, after all the dispersal of the People of Israel is so unnatural, because if this were to become permanent, then the unnatural would have to become natural. The Sages hinted towards this idea, in their wisdom, in Midrash Bereishit Rabbah (44:18) [on the double language in the verse] "G-d said to Avram you shall surely know [lit: it is known, you will know]" (Gen 15:13)" [The Midrash says:] "(1) It is known that I will disperse them, you will know that I will gather them in. (2) It is known that I will pawn them, you will know that I will reclaim them. (3) It is known that I will subjugate them, you will know that I will redeem them." This Midrash did not need to express all three of these ideas, because they are all one concept. It would have been enough for them to express [only the third one] "It is known that I will subjugate them, you will know that I will redeem them" Because this is the essence which records that, in any case, that He will redeem Am Yisrael. So why did they need to mention also the idea of (1) gathering in and (2) reclaiming? The [Sages] wanted to express that by this double expression the exile and redemption are hinted at. The exile is referred to by the expression "it is known" and the redemption by the expression "you will know" in the future tense. They explain [that G-d is saying] "it is known that I disperse them, you will know that I will gather them in". Because dispersal is not according to the order of existence - that a single entity, like the People of Israel which is one people, should be dispersed, as has been explained already, that things which are one are together also. And [the Sages say] "it is known that I will pawn them" meaning that I will put them under the authority of others, and it is not appropriate according to the order of existence that the People of Israel should stand under any other sovereignty. Because when the People of Israel are in another land, they leave behind their own sovereignty and stand under the authority of another. Like a pawned object which is situated in the domain of someone other than its owner. So with the People of Israel, who should not, according to the order of existence, be under the government of others, and that others should be subjugating them, because it was not for this that they were created. Therefore, "by it being known that I will subjugate them, you will know that I will redeem them" - take them out of the subjugation. Because He is the One who ordered existence, it is impossible that something which comes from Him should depart from that order. Rather something temporary arising out of the happening of a sin, because something which is a temporary punishment because of sin is not called a departure from the order of existence. But for such a state of affairs to continue forever cannot be, because you will not find anything which departs from the natural order which sustains. Similarly when [the Sages] said "it is known that I will subjugate them, you will know that I will redeem them", it is because the subjugation of one nation by another is not in accordance with the order of existence as it should be, because it should be that every nation is free. This we have discussed at length in my book "Gevurot Hashem" (Chap 35) on the verse "This month shall be for you the first of months" (Ex 12:2) q.v. Thus has been explained by these three ideas [being out of place, dispersal, and subjugation] that one can come to an understanding of redemption from [understanding] exile.

...ובגאולה הבאה או ישובו מעצמם או על ידי חבלי משיח, שנמסור עצמנו על קדוש השם מאהבה לצורך השעה, ולכן לא יגלו אחריה עוד.

כי הנה כתוב "הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו אל תחשוכי" והוא סוד גדול כי בזמן בית המקדש היתה הקדושה מצומצמת בארץ הצבי ולא היתה יוצאת החוצה. ובזמן הגלות נתצמצמה יותר וחזרה להיות נקודה קטנה. והנה בזמן הגאולה במהרה בימנו – תשוב להתרחב על הארץ הקדושה שגם היא תהיה עוד רחבת ידים מאד ועל זה נאמר "הרחיבי מקום אהלך". ואמנם מן המדרגה התחתונה החיצונה שבמלכות יתפשטו ענפים לכסות על פני האדמה, כי כבר נטהרה מטומאתה ואז תהיה כל הארץ טהורה ולא קדושה, כי אין קדושה אלא לארץ ישראל, ושאר כל העולם יהיו כסוריא – 'כיבוש יחיד'...

ובכל ארץ אחוזתכם גאלה תתנו לארץ. אפילו כבר נמכרה לעובד כוכבים מצוה לגאול אותה שלא תהא נעבדת בשביעית. ומש״ה אין מצות גאולה אלא ביד הקרובים אבל גאולת הארץ מיד הקונה העובד כוכבים העובד בה בשביעית מצוה לגאלה. וכתיב ובכל ארץ אחוזתכם שאין בזה מצוה אלא בשעה שכל הארץ ביד ישראל אלא שנמכר לעובד כוכבים איזה אחוזה ויעבוד בשביעית.

והנה לשתתחזק הקדושה כראוי צריך שיהיו ישראל בארץ ישראל, כי הם העם הנבחר והיא הארץ הנבחרת ובישראל ימלוך מלך מבית דוד שהוא המלך הנבחר, ובו נקשרים כל ישראל לקשר בקדושה. ואם אחד מהתנאים האלה חסר, אין הקדושה מתחזקת כראוי. ואמנם על פי הסדר הזה מתפללים, והיינו, אחר שהתפללנו על עיטור כללם של ישראל, מתפללים על הארץ והיינו "שמחה לארצך" וכו' ואחר כך על מלכות בית דוד והיינו "וצמיחת" וכו'.

כי מלאה צבאה, ר"ל או שיגאלו בעת שיתמלא זמנה הקצוב וזה יהיה אם לא יזכו להגאל קודם לכן או יגאלו קודם הזמן, ע"י כי נרצה עונה, אם ירצו עונם ע"י תשובה וזכות, או ע"י כי לקחה מיד ה' כפלים, שיכפיל יסוריהם וענשם עד שיעלה מדת העונש והיסורים לעומת כל חטאתיה כמשל מי שנגזר עליו שישב במאסר עשר שנים וירדוהו בכל יום עשר מלקות, ושר הסוהר רדהו בכל יום מאה מלקות שאז קבל ענשו לעומת חטאתיו בשנה אחת, ויצא לחפשי וכן היה במצרים שקושי השעבוד השלים מנין ארבע מאות שנה, ברד"ו שנה, (ודלתות הכתוב מגבילים דברו על לב ירושלים כי מלאה צבאה, וקראו אליה כי נרצה עונה, כי מי שנגזר עליו גלות זמן ארוך וסבל ענשו כפי הזמן הנחרץ, א"צ לקראו אח"כ שישוב לביתו, כי בכלות הזמן ישוב מעצמו, אבל צריך לנחמו ולדבר על לבו על שסבל כ"כ ולא עשו לו חסד לוותר לו מאומה ועז"א דברו על לב ירושלים כי מלאה צבאה אבל אם נעשה לו חסד ומחלו עונו קודם הזמן הנחרץ, אז א"צ לדבר על לבו תנחומים, אבל צריך לקראו כי לא ישוב מעצמו אחר שעוד לא נשלם זמן עניו, ועז"א וקראו אליה כי נרצה עונה וכו'):

לעתיד לבוא יטהר הגיהנם מטומאתו ויוכלל בגן עדן,ושניהם יוקבעו בארץ ישראל )דברים לד ג,חבקוק ג ח.(

והנה צריך שתדע שאף על פי שישראל מצד עצמם כבר הם נבחרים ומקודשים, ומעוטרים בעטרותיו ית', הנה עד שהעולם כולו בכל חלקיו אינו נתקן – גם ישראל אינם מגיעים לתכלית מעלתם. אמנם כשכבר יתגלה מלכותו ית' בעולמו וישלוט הטוב ויכפה הרע כראוי – אז יירשו ישראל מעלתם בשלמות וזהו "ובכן תן כבוד לעמך".

ופורים הכנה לגאולה העתידה תחילת נצחון אדום שכחו חזק מאוד. כמ"ש במדרש שראה יעקב אבינו ע"ה שרו של אדום עולה ואינו יודע כמה עולה ע"ש. שהוא כחו של מדה"ד שירש מאת יצחק ועל חרבך תחי'. והוא מתגאה בזה שאין מלחמה שנוצחת שלא יהי' בו מזרע עשו.

ובזה ניחא מה שנראה לכאורה סתירה לדברינו שיזכו ישראל אז למעלה זו מהא דאמרו ז"ל בפסוק ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים במשפחה, אחד מעיר מזכה לכל העיר ואחד ממשפחה מזכה לכל המשפחה, משמע שיקבלו השלמה מאחד שבעיר ומהשנים שבמשפחה, אך לפי דברינו אלו יש לומר שתחילת הזכות לצאת מן הגלות בודאי אז עדיין לא יהיו ישראל במעלה ההוא, אך בבואם לארץ תחת מלכות מלך המשיח יושירם מלך המשיח במעלה זו וכן יש לפרש דברי רש"י פ' נצבים בפסוק ושב ה' אלקיך את שבותך שפירש"י שגדול יום קיבוץ גליות ובקושי כאלו כביכול צריך להיות אוחז בידו ממש איש איש ממקומו, שהגיד כ"ק זקני אדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שהיינו שיבחן לבב כל איש ואיש בפרטות ולא מצד הכלל עכ"ד, אין הפירוש שיצטרך להיות כל איש ואיש מישראל נרצה בפרטות בעודם בגלות שזה אי אפשר וח"ו לומר כן כשתהי' הגאולה בעתה שהרי אפי' אם יהיו ישראל בלתי ראוים כלל יהיו נגאלים עכ"פ, ואפי' כשתהי' בבחי' אחישנה, ע"י תשובה שפרשה ההיא מדברת מזה, מ"מ שיהיו שלמים כל אחד בפני עצמו בלתי צורך לסיוע מזולתו קשה לצייר שיהי' זה בעודם בגלות אלא שיבחן לבב כל איש מה שיהי' ממנו אחר הגאולה והיישרת מלך המשיח: ובזה ניחא מה שנראה לכאורה סתירה לדברינו שיזכו ישראל אז למעלה זו מהא דאמרו ז"ל בפסוק ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים במשפחה, אחד מעיר מזכה לכל העיר ואחד ממשפחה מזכה לכל המשפחה, משמע שיקבלו השלמה מאחד שבעיר ומהשנים שבמשפחה, אך לפי דברינו אלו יש לומר שתחילת הזכות לצאת מן הגלות בודאי אז עדיין לא יהיו ישראל במעלה ההוא, אך בבואם לארץ תחת מלכות מלך המשיח יושירם מלך המשיח במעלה זו

כי בנ"י נבראו לתקן העולם והזמן דכתי' אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי ואין אדם אלא ישראל כמ"ש אדם אתם. וכמו שיש גאולה בנפש כמו כן כ' גאולה תתנו לארץ. וכמו שהיו בנ"י מקודם מעורבין בכלל האומות ואח"כ נבחרו כדאיתא במד' בורר וחוזר ובורר שע"ז כתי' הבדלתי אתכם מן העמים. וביציאת מצרים נגאלו בגשמיות וברוחניות.

במדרש בלבת אש. אני ישנה ולבי ער כו'. שנקודה חיות הפנימיות שבישראל דבוקה בהש"י ורק שנסתר בגלות. וז"ש אהי' זמין לאתגליא. כמ"ש אח"כ אני יוצא בתוך מצרים אנא מתגלי. ומ"מ עיקר הגאולה ע"י התחזקות בנקודה הפנימיות והוא בח" יוסף הצדיק. וז"ש אשר לא ידע את יוסף. ומאז התחיל הגלות. וגם יחוד הלבבות של בנ"י להיות אחד הוא בחי' יוסף הצדיק. וי"ל בזה מ"ש רש"י ז"ל אכן נודע הדבר שהייתי תמה מה כו'. ותמוה שע"י שאחד דיבר לה"ר ר"ל ראוין כל בנ"י להיות נרדין בעבודת פרך. אך כי על הגלות אין קושיא ותמי' כלל. כי הגלות אינו שעבוד בלבד. רק הכל לכבודו ית' שבנ"י הוצרכו לברר גם במצרים הקדושה עד לכלות כל המצריים. וזה שנק' צבאי ה' ככוכבים בירידתן שם. ובאה"ח הק' פי' שהוא שבח וחיבה לבנ"י שירדו למצרים ע"ש כנ"ל שהוא לכבודו ית'. רק שתמה מרע"ה איך יוכלו מצרים לשלוט בהם. ואיך יהיו בנ"י נרדין ע"י מצרים. ובאמת אם היו מיוחדין באחדות לא היו שולטין בהם. ורק אשר לא ידע את יוסף כנ"ל. וכיון שהי' דלטורין ביניהם נודע הדבר כנ"ל: במד' וברש"י נמשלו ככוכבים מונה במספר צבאם כו' ולמה דוקא ככוכבים. דאיתא שקיטרגה לבנה ונתמעטה לכך הוסיף לה הקב"ה הכוכבים לפייס דעתה כו' לימנו בך צדיקיא. כי ממשלת הלבנה בלילה והוא לרמוז כח מלכותו ית' אשר נתלבשה תוך הטבע ואינו ניכר שם כביכול כוחו ית' רק ע"י עבודת הצדיקים. ובאמת כל הגליות של הד' מלכיות הם רק להסתיר מלכות שמים. ובנ"י ירדו בגלות לסייע ללבנה כנ"ל לכן נקראו נר ה' נשמת אדם. כי המה מאירים בליל הגלות. ובאמת כפי מה שבנ"י פועלים בנפשותם קבלת עול מלכותו ית' כמו כן ניתקן בכלל הבריאה. ונק' גלות ע"ש גילוי כבוד מלכותו ית' גם בתוך הטבע. וזה הגילוי הוא עיקר העבודה לכן כח הלבנה עמוק ביותר מה שיכולה להאיר גם בלילה ותוך החושך כנ"ל. וגלות מצרים כולל כל הגליות וז"ש במד' אוהבו שחרו מוסר. כי הקב"ה ראה שיהי' בכוחם אז לעמוד במקומם אף במצרים כי היו קרובים ליעקב אבינו ע"ה. לכן בהתחלה הביאם לגלות הקשה והי' הכנה לדורות. וכ' הבאים לשון הוה כי אלה השמות באים לבנ"י בכל מקום צרה שלא תבוא מסייעי' להם אלה השמות לדורותם: דברי מו"ז ז"ל על המד' עתה יאכלם חדש כו' חלקיהם. כי ע"י שנלקח מבנ"י ההתחדשות לכך נאמר בהם ויקם מלך חדש. כי מאין להם זאת ההתחדשות. אין כל חדש תחת השמש כו'. ולהוסיף ע"ד נראה כי כל הגלות מצרים הי' לברר זאת ההתחדשות דכ' אחר הגאולה החודש הזה לכם שזכו אח"כ לבחי' ההתחדשות. ופי' הדברים כמ"ש הקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית שהכל מושכין חיות מהקב"ה ובשורש יש תמיד ההתחדשות רק כפי מה שנתגלה מלכותו ית' בכל העולמות שקיומם רק מאתו ית'. ניכר זאת ההתחדשות. וכמ"ש במ"א באורך שזה עיקר עבודת האדם זו תפלה. וצריך כ"א לידע כי כפי קבלת מלכותו ית' בלב האדם כך נמשכין כל הנבראים אחר הקדושה. כדכ' כל שתה תחת רגליו. ובמד' שהפרו ברית מילה ואמרו נהי' כמצרים נראה שזה רק הירהור שעלה בלבם לעשות כמעשיהם. וזו המחשבה נתנה כח להמצריים כדכ' ויקם. כי אם הי' מבורר מלכותו ית' בעיני האדם כחומה שלא יוכל להיות מחשבה ורצון [אחר] כלל [כענין בטל רצונך. בטל דייקא. שלא יהי' נמצא בלב. ע"י תגבורות רצונו ית' כמ"ש במ"א ]. לא הי' יכול לשלוט כח סט"א באדם כלל. רק מהירהור האדם יש להם כח במעשה. וברש"י ומד' עשה עצמו כאילו לא ידע. הוא אשר דברנו בכמה דוכתי. כי כל החיות מהקב"ה. וכח הסט"א הוא להסתיר שיהי' נראה כאילו יש להם כח נפרד בפני עצמו. וכח זה להם בקילקול האדם כמ"ש:

ברש"י מה ענין שמיטה אצל הר סיני כו' מה שמיטה כו' אף כל המצות כו'. ומדתלינהו בשמיטה. משמע שהיא מצוה שכל המצות תלוין בה. כמו שבת דשקולה נגד כל המצות וע"י מצוה זו מקיימין כל המצות. וכתיב כי תבואו כו' שהקב"ה נתן א"כ לבנ"י וסוף הכוונה כדי שבאמצעיות בנ"י יתמשכו כל הדברים להקב"ה. וגם רצון בנ"י להיות שולטין על הכל צריך להיות ג"כ על כוונה זו כדי לבטל עצמם וכל התלוין בהם להקב"ה. וז"ש ושבתה הארץ שאחר שזכו בנ"י בארץ כנען ישבתו בשמיטה לבטל עבודת הארץ בעבור הש"י. וכמו שמצינו באדם דכ"ז דמשועבד לאחר א"י לקבל עמ"ש כדאיתא בזוה"ק האי עול לא שריא במאן דכפות באחרא. לכן הוציאנו המקום ב"ה ממצרים. ויש להוסיף עוד כי צריך להיות מקודם עול ושיעבוד אחר. ואח"כ כשפורק ממנו עול זה זוכה לקבל עמ"ש. וכן הוא באדם שמשועבד ת"י היצה"ר בתחילת שנותיו כנודע. וכמו כן הארץ הי' מקודם ת"י כנען אח"כ נפדית ונכנסת ברשות ישראל. ואח"ז צריך לצאת גם משיעבוד בנ"י להיות רק תחת רשות הקב"ה בעצמו. ודבר זה נוהג בכל הדברים והנבראים והבן. ועיקר מצות שבת ושמיטה היא להעיד על שהקב"ה מקיים הנבראים בכל עת מחדש. כמאמר אומר ועושה פי' לבד המציאות שהמציא יש מאין רק שנותן בהם כח חדש תמיד. וכמו כן בבחי' תורה ומצות שנתן לבנ"י ג"כ נוהג דבר זה שנותן תמיד כח והארה בלב איש ישראל לקבל התורה ולקיים המצות. ולכן כפי בירור התחדשות הזאת שבנ"י מבררין. כמו כן זוכין לתורה. כי חידוש העולם הי' הקדמה לנתינת התורה וכן לדורות ג"כ כנ"ל:

כמעשה א"מ כו' ל"ת וכמעשה א"כ כו' ל"ת כו' ושמרתם כו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'. ובמדרש כשושנה בין החוחים ע"ש. כמו שברא הקב"ה העולם מתלבש כ"ד בטבע ויש בו פנימיות נסתר כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ. כמו כן בנפשות. ובכ"מ שיש אור יש עליו מתלבש קליפה מסתרת האור. ואות ברית מילה יוכיח שהוא האור המאיר ומעלה את האדם עד לשמים ויש עליו ערלה. ובהסיר הערלה בחיתוך ופריעה ואטופי דדמא מתגלה סוד ה' ליראיו. וכמו כן בכלל. וג' ערלות הנ"ל הם עצמם בחי' ע"ז ג"ע וש"ד שהם ג' עבירות החמורות. וכמו כן היה הגאולה ממצרים שהוא ראש לכל ע"ז שבעולם והוא ערלת החיתוך שמשליכין לעפר. וארץ כנען שהיה מיוחד לקדושה רק שהכנענים הסתירו אור הצפון שם ובנ"י איבדו אותם שהוא בחי' ג"ע והוא עור הפריעה שצריכין להסירו כדי לגלות העטרה. ולכן איתא כי מצות פריעה ניתן ליהושע. ומולים היו העם היוצאים ממצרים בחיתוך. ואפילו למ"ד שניתן מצות פריעה מקודם מ"מ אלו ואלו ד"א חיים שיסוד מצות פריעה ניתן ליהושע כנ"ל. ולעתיד שימסור לנו קיני קניזי וקדמוני חלקו של עשו הוא אדום יהי' תיקון ש"ד בחי' אטופי דדמא. והכל רמז באות ברית קודש. וע"ז כתיב ה"א מתהלך בקרב מחניך. להצילך הוא יצ"מ. ולתת אויביך לפניך היא ירושת א"י לאבד הז' אומות. ובאיבוד הרשעים ומעשיהם מתגלה אח"כ אור הצפון לצדיקים. ושמרתם כו' להיות משתוקקין ומצפין להתגלות הפנימיות והוא אשר יעשה אותם האדם וחי. דאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. ובאמת בנ"י הם כלים וכלי אומנות שלהם הוא תורה ומצות ובאמצעיותם חל נועם ה' ובכלל שלש הכוחות נגלה חיות הפנימי. וזהו אשר יעשה אותם המצות. האדם הוא כח הנפש דכתיב ויהי האדם לנפש חי' שנעשה כלי לעורר החיות שגנוז ונסתר. וחי בהם אני ה' שכח הש"י שורה בעשיות המצוה. ועל אלה הג' מבקשים ויהי נועם ה' כח ה'. ומעשה ידינו הוא כח המצות. ומעשה ידינו כוננהו הוא הכנת האדם העושה המצוה. וכתיב יעשה לשון עתיד. כשיהיה הכל מתוקן אז יהי' נגלה החיות שיהי' אחדות אחת לקוב"ה ותורה וישראל כנ"ל. ועתה צריכין לשמור להשתוקק להיות נכלל בזה היחוד שעתיד להיות בשלימות. וזה שרמזו במשנה א"ת כעבדים המשמשין כו' לקבל פרס. פרס הוא חלק. אבל האדם צריך לעשות המצוה להיות בטל ומדובק בשורש אלה השלשה הנ"ל:

אך יש אופן שלישי – ירושה – שמשמעותו אינה כנתינה של דבר לזולת, אלא שהיורש ממלא את מקומו של המוריש. היורש איננו מציאות אחרת, המקבלת נכסים מן המוריש, אלא, כלשון הפסוק „תחת אבותיך יהיו בניך“, היורש נמצא במקומו של המוריש

מלא הוא ישראל מאור הגבורה והתפארת העליונה, שהכרתן מלאה חיי חכמת עולמים, חיי חסד ואהבת כל הבריות, חיי פאר מקדושים. ישראל עומד הוא בקרן אורה זו ברוחו, בחיי כל נשמה בפרטיות ובחיי האומה כולה, בבנינה, בדורותיה, בשאיפת שיגוב פאר זיו הדר כוננניות מלכותה, בהיכל קדש מקדשה, בלהט אש חיי נעוריה, (תהלים קמד יב): "אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם, בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל", וחפץ רכושה ועשרה (תהלים קמד):

המחשבה על דבר ארץ ישראל, שהיא רק ערך חיצוני כדי העמדת אגודת האומה, אפילו כשהיא באה כדי לבצר על ידה את הרעיון היהדותי בגולה, כדי לשמור את צביונו ולאמץ את האמונה והיראה והחזוק של המצות המעשיות בצורה הגונה, אין לה הפרי הראוי לקיום, כי היסוד הזה הוא רעוע בערך איתן הקודש של ארץ ישראל. האמוץ האמתי של רעיון היהדות בגולה בא יבא רק מצד עמק שקועו בארץ ישראל, ומתקות ארץ ישראל יקבל תמיד את כל תכונותיו העצמיות. צפית ישועה היא כח המעמיד של היהדות הגלותית, והיהדות של ארץ ישראל היא הישועה עצמה.

התשובה העליונה באה מהברקה של הטוב הכללי, של הטוב האלהי השורה בעולמות כולם, אור חי העולמים. נשמת כל האצילית מצטירת לפנינו בהודה וקדושתה, כמה שהלב יכול לספוג. והלא באמת הכל הוא טוב וישר כל כך, והיושר והטוב שבנו הלא הוא בא מהתאמתנו אל הכל, ואיך אפשר להיות קרוע מן הכל, פרור משונה, מופרד כאבק דק שכלא נחשב. ומתוך הכרה זו, שהיא הכרה אלהית באמת, באה תשובה בחיי הפרט ובחיי הכלל. תשובה פרטית מפורשת ותשובה סתמית כללית וישנה עוד הרגשת תשובה, סתמית כללית. אין חטא או חטאים של עבר עולים על לבו, אבל ככלל הוא מרגיש בקרבו שהוא מדוכא מאד, שהוא מלא עון, שאין אור ד' מאיר עליו. אין רוח נדיבה בקרבו, לבו אטום, מדותיו ותכונות נפשו אינן הולכות בדרך הישרה והרצויה, הראויה למלאת חיים הגונים לנפש טהורה. השכלתו היא גסה, רגשותיו מעורבבים בקדרות וצמאון שמעורר לו געול רוחני. מתביש הוא מעצמו, יודע הוא כי אין אלוה בקרבו. וזאת היא לו הצרה היותר גדולה, החטא היותר איום, מתמרמר הוא על עצמו, אינו מוצא מנוס מפח מוקשים שלו, שאין לו תוכן מיוחד, רק הוא כולו כמו נתון בסד.

(5) The Supernal Teshuvah comes from a flash of the General Good, the Goodness of G-d which abounds in all the worlds, the Light of the Life of the Worlds. The Soul of All appears intimately before us in Her Splendor and Holiness, as much as the heart can absorb. Isn't the Whole really very good and honest, and the honesty and goodness within us comes from our faithfulness to the Whole? How could one be torn from the Whole, like a strange crumb or a single imperceptible grain of dust? From this realization, which is true G-dly realization, comes Teshuvah in the life of the individual and the collective. (1) Specific Specified Teshuvah and General Encompassing Teshuvah (4) There is another experience of Teshuvah which is general and all-encompassing when there is not a single sin or set of sins from the past on the heart of a person, but in general a person feels within themself very sad, that they are full of wrongdoing, and that G-d's light does not shine upon them. A spirit of generosity does not flow within, their heart is closed-off, their personal character traits do not go on an upright and desirable path that would be appropriate for a fulfilling good life and a pure soul. This person feels their mind is grotesque, their emotional awareness is mixed with gloom and thirst that stirs up spiritual nausea. They feel ashamed of themself and knows that G-d is not within them. This is the worst pain for a person, the most awful sin, they resent themself and cannot find refuge from this ensnaring trap that does not have particular substance but rather they just feel trapped in chalk.

מכאן נלמוד להבין אשר כל הגוים סוף כל סוף מתקוממים כאומות עלי ארץ ואדמה, כגדול כקטן, ולמה נגרע אנחנו עם ישראל אשר אין לנו כל העת כלום לאומיות? אלא הוא סוד הארץ, ארץ ישראל אלינו אינה ענין של לאומיות חס ושלום, קוב"ה, אורייתא וישראל חד הוא, ואחדות זו לא נשלמת כי אם - עם הארץ ובארץ. כל הדר בחוצה לארץ כמי שאין לו אלוק! על החטא של "וימאסו" ניתנה גלות עד סוף כל הדורות, עד קץ הגאולה, החטא של "וימאסו" לא גרע מן חטא של אדם הראשון, אשר על ידו נגזר עלינו מיתה עד ימות המשיח, עד ביטול היצר - ככה כולנו אנחנו סובלים החטא של וימאסו בארץ חמדה...

כל מדינה ומדינה ועם ועם מצטיין במדות שונות לטוב ולמוטב, וישראל שגלו ביניהם למדים מהם... כי המדות השונות הן לתכלית גילוי כבודו ית' בפנים שונות... וכשאנו רואים בזמננו שהקב"ה חוזר ומערב את כלל ישראל ובין בארץ בין בחוצה לארץ יהודים ממדינות שונות גרים ביחד, צריך להבין שזהו גדר צירופי שמות. כי רק בהצטרף כל השמות - פירוש כל הגילויים יוצא הגילוי הגדול. ומכאן ראיה שאנו עומדים סמוך לימות המשיח, כי ראינו שהשי"ת חוזר ומערב את מדות כלל ישראל, והיינו לשם צירופי הגילוים שזהו ההתקרבות לתכלית הנ"ל.

ארץ ישראל מתנה גדולה היא, ולא רק גשמיותה של ארץ ישראל, אלא ובעיקר קדושת הארץ הנה סייעתא דשמיא עליונה לבא לידי דרגות עליונות בעבודת ה'... אך יש סכנה בכלי אדיר זה ארץ ישראל, כי עלול הוא גם להביא לידי חטא, ואמנם גם כיום רואים אנו זאת ותמהים, אבל מפורש בחז"ל, עיין רש"י עקב דברים י"א: "ואבדתם מהרה מעל הארץ, אגלה אתכם מן האדמה שגרמה לכם לחטא", הרי שהפושע בבחירתו ילמד לחטא אפילו מארץ ישראל.

אם כן מה כתיב וכו': שואל, אם כן שהגאולה תהיה לאלף רע"ב שנה, מה כתוב למעלה, רנ"ו ליעקב שמחה, שמשמע שבשנת אלף רנ"ו תהיה הגאולה. ומשיב, אלא ארבע גאולות עתידים להיות כנגד ארבע כוסות של פסח, שה"ס חו"ב תו"מ, משום שישראל מפוזרים בארבע רוחות העולם, שה"ס חו"ב תו"מ, ואלו שיהיו מאומות הרחוקות, מקדימים להגאל לאלף רנ"ו. והשניים לאלף ומאתים וששים, והשלישיים לאלף ומאתים וששים ושש. והרביעיים לאלף ומאתים וע"ב.

[ג] כל ישראל, כל האומה כולה, בחטיבה אחת, נשמה אחת היא, מראשית ועד אחריתֵ, מרּום הגובה של נשמה היותר עליונה שבדור הראשון עד עמק תחתית של הנשמה היותר נמוכה שבדור אחרון; כולם באחדות אחת הם קשורים משורש העתיד הטוב, המוכן לעולם כולו, הם יונקים, וכולם יש להם חלק לעולם הבא, שבו קשורה כל פנימיות מאויים וחשקם היסודי. (עולת ראיה ח"ב עמ' קנז)

אע"פ שבידו יתברך לשוב שבותינו ולקבצנו ולשכון כבוד בתוכנו, אבל יש שלשה דברים מעכבים השראת שכינתו יתברך בנו, עד שיתמלאו אלו חסרונות. כי נודע, ישראל ע"י עבודתם בונים פלטרין של מעלה. שלא אכנס בירושלים של מעלה עד שאכנס בירושלים של מטה. והנה אי אפשר שתהיה השראת שמו ית' על ישראל כ"ז שלא הושלם התיקון, מפני ג' דברים:

[יא] אין כמעט גם ספר-קבלה אחד שלא ידבר על דבר ארץ ישראל והגאולה, כי הקבלה כולה היא צפיית ישועה כראוי לחכמה עליונה שאינה מתפשרת עם ההוה הלקוי כי אם עולה היא ברוח-ד' אל העתיד המתוקן הנהדר בקודש. וכו' ראש לכל הלא בספר הזוהר אין כמעט פרשה אחת שלא ידובר בה על דבר גאולה וארץ ישראל (אגרות ח"ב עמ' צא)

העם שמתעלה הרבה בערכו עד שראוי הוא להיות עם נצחי, יסוד עילויו צריך שיוכר שיהי' גם לכל איש פרטי ממנו ענין של ערך נכבד, והפעולה הטובה שתצא לעולם ע"י העם לא דוקא ע"י כללותו בלבד תצא, כ"א גם ע"י כ"א מפרטיו. ע"כ מי שזכה להיות לראש פינה בממלכת ישראל לדורות עולם, צריך שתהיה השפעתו השפעה של קדושה, המלאה מוסר וצדק עולמים, בין ביחש האיש הפרטי בין ביחש הגוי כולו בכללו. ע"כ נקבע אז בעת ההכרה של קישור לאומיותם של ישראל בקדושת התורה, בצירוף קודש הקדשים, ושניהם יחד במלוכת בית דוד הנצחית, ידעו כי אותו העון כ"כ נטהר ממנו אדוננו משיח ד', וכ"כ פעל עליו כחה של תשובה לטובה, עד שלא די שבעצמיותו הפרטית נהפך, כל הגרעון שאפשר לו לעון לחולל בנפש, לטובה, כ"א גם על ההשפעה החיצונה, הכללית והפרטית, לא יפעל שום גרעון, כ"א יתרון וקדושה להורות תשובה לרבים ע"כ ידעו כל העם בתור אנשים פרטיים, וכל ישראל בערך שצריך הגוי בכללותו להיות מושפע בעיקר עצמיותו של עם ישראל גוי קדוש, שהיא השפעה של קדושה ודרכי קודש, ממלכו שהוא משוח בשמן משחת קודש, ידעו בין בהכרה פרטית בין בהכרה כללית, שמחל לו הקכ" ה על אותו עון.

תכלית חיבור ישראל וארץ ישראל היא שתהיה אומה אחת בעולם שכבוד השם אלהי עולם חופף עליה, על ידי התגלות יד השם בה, במאורעותיה ובכל שלשלת תולדתה, ותהיה היא המקור היחידי למין האנושי לשאוב ממנו דעת השם ודרכיו בארץ, בתור מוסר אלהי שיוכל למלא אומה שלמה, למען יהיו דרכיה לקו לא רק בהליכות החיים הפרטיים של איש פרטי, כי אם גם בהליכות עמים וממלכות ויחוסם זה לזה, על פי עומק דרכי השם המלאים חסד משפט וצדקה. לזה התכלית מוכרח הוא שחותם האלהי הכללי יהיה מונח על האומה בכללה, שתדע שהיא מצויינת מכל העמים בהיותה עם השם, ושארצה היא ארץ השם. אמנם בעת עזב ישראל צור מעוזו, אף על פי שהפרטים היו מקיימים איזה מצוות, מכל מקום כיון שמהכלל נפקע החותם המיוחד, מבלי להכיר את הארץ לארץ השם, ואת הגוי והממלכה לעם השם, בהיותם מוצאים בעצמם שגם הם להם ישנם עניינים אנושיים כלכל העמים, ארץ ותוקף ממשלה, על כן גלה ישראל מארצו, כדי שיהיה נודד בגולה בין עמים רבים, בלא שום קניינים פרטיים לאומיים, ומכל מקום ימצא את עצמו מצויין ומופרש מכל העמים בזה ידע כי לו יש ענין מיוחד שנושא עליו את נשוא עצמיות לאומיותו, והוא שם ה' אשר עליו נקרא.

סימני גאולה מובהקים הופיעו בדורות האחרונים, ביניהם פריחתה המחודשת של ארץ ישראל — ש"שממה", כל עוד אויביה היו עליה — ושהחלה לתת את פירותיה בשפע. כמו שנאמר: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" כששבה "בתולת ישראל אל עריה", וכן, הכרת אומות העולם בזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל העצמאית והמחודשת, וקיבוץ גלויות — בהיקף ללא תקדים — יחד עם פריחה אדירה, ב"ה, של עולם התורה. כוס יסורים שמלאה, וסגולת ישראל שאינה תלויה במעשים, חברו יחדיו לעורר "עת דודים". הקב"ה, ארץ ישראל ועם ישראל קוראים זה לזה: "שובו אלי ואשובה אליכם".

והנה אירע הנס, דבר ה' קם. והיה זה קידוש השם גדול ונורא, שהלך והתעצם במלחמת ששת הימים, עת שחררנו את ירושלים והערים הקדושות שביהודה ושומרון. תהליך זה של קיבוץ הגלויות והפרחת השממה, שקיבל דחיפה עצומה בעת הקמת המדינה, הוא התחלת הגאולה. "כשתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר".

There is undoubtedly a causal connection between the fervent aspiration of the community of Israel to return to its land and the survival of Jewry despite intense sociopolitical assimilationist pressure. "Lift up a banner for the ingathering of our exiles and gather us together from the four corners of the earth" is not only a prayer it is a thrice-daily reaffirmation of the centrality of the Land of Israel in the life of the people of Israel. It is a key to the survival of the Jew.