These sources portray Israel's redemption as a divinely promised restoration of the Jewish people to their land, marked by ingathering from exile, spiritual purification, national reunification, and the renewal of God's covenant. The sources span biblical prophecy and medieval interpretation, presenting redemption as both a physical return and a spiritual transformation.
This ingathering is tied to the people's return in heart and repentance, as Devarim 30:1-2 and Vayikra 26:41-42 describe a turning of heart that precedes restoration, and Mishneh Torah, Repentance 7:5 states that all the prophets commanded repentance because Israel is redeemed only through it, a position echoed in the dispute recorded at Sanhedrin 97b:14 between Rav, who holds redemption depends entirely on repentance, and Shmuel, who holds the suffering of exile itself suffices, with Yoma 86b:2 adding that repentance hastens the redemption.
The Rambam frames this national redemption concretely as the restoration of Davidic sovereignty, the ingathering of the exiles, and the rebuilding of the Temple in Mishneh Torah, Melachim and Wars 11:1, while Mishneh Torah, Melachim and Wars 12:2 clarifies that the messianic era differs from the present only in the removal of subjugation to foreign kingdoms, preceded by the war of Gog and Magog.
Several works stress that Israel's redemption is categorically different from ordinary national liberation: Kuzari 2:24 attributes the delay of full redemption in Second Temple times to the people's unwillingness to return wholeheartedly, Netzach Yisrael 1:2 argues that exile itself is an unnatural displacement proving that return to the Land is inevitable, and Shem MiShmuel, Vayechi 4:18 maintains that Israel's redemption cannot be compared to one nation's power simply replacing another's, since Israel's existence in this world depends entirely on its attachment to God.
Unity among the people is presented as a precondition of this redemption, as Chiddushei Aggadot, Eduyot 5 states that Israel will not be redeemed until they are completely united, and Chiddushei Aggadot, Sanhedrin 97 holds that the world itself remains incomplete so long as Israel lacks independent existence among the nations, so that God awaits Israel's redemption for the world's perfection.
Modern poskim treat the return to the Land and the ingathering of exiles as the concrete beginning of this national redemption: Peninei Halakhah, Zemanim 4:2 identifies the ingathering of exiles and the flourishing of the desolate land, given great impetus by the establishment of the State, as the start of the redemption, and Peninei Halakhah, The Nation and the Land 5:1 describes the vision of the nation settled in its land under Torah governance as a light to the nations, while Rav Kook (Otzrot HaRaayah, Volume 6, Part ב 108:3) describes all of Israel across all generations as bound together as a single soul rooted in this future redemption.
Tzitz Eliezer (14:14) frames the hoped-for redemption as the establishment of God's kingship permanently through Israel, praying that the revelation of divine glory and the removal of subjugation to outsiders take place within the lifetime of the speaker and the whole nation.
·
Source 1 · Tanach
Verified
Ezekiel 36:24–28
יחזקאל ל״ו
Ezekiel 36:24-27
God promises to gather Israel from the nations, bring them to their land, purify them, and renew their heart and spirit so that national restoration becomes spiritual renewal.
Isaiah portrays a second ingathering of Israel from the nations, the reunification of the dispersed tribes, and the song of thanksgiving that accompanies redemption.
In that day, my Sovereign will apply the divine hand again to redeeming the other part of this people from Assyria—as also from Egypt, Pathros, Cush, Elam, Shinar, Hamath, and the coastlands. [God] will hold up a signal to the nations And assemble the banished of Israel, And gather the dispersed of Judah From the four corners of the earth. Then Ephraim’s envy shall cease And Judah’s harassment shall end; Ephraim shall not envy Judah, And Judah shall not harass Ephraim.
Jeremiah announces the restoration of Jacob, the return to the ancestral land, freedom from foreign domination, and God's saving presence with the nation.
For days are coming—declares GOD—when I will restore the fortunes of My people Israel and Judah, said GOD; and I will bring them back to the land that I gave their ancestors, and they shall possess it. In that day—declares GOD of Hosts—I will break the yoke from off your neck and I will rip off your bonds. Strangers shall no longer make slaves of them; But you, Have no fear, My servant Jacob —declares GOD— Be not dismayed, O Israel! I will deliver you from far away, Your folk from their land of captivity. And Jacob shall again have calm And quiet with none to trouble him;
The redeemed nation is summoned to return from the ends of the earth; the passage emphasizes the gathering of Israel, consolation, abundance, and communal joy.
I will bring them in from the northland, Gather them from the ends of the earth— The blind and the lame among them, Those with child and those in labor— In a vast throng they shall return here. They shall come with weeping, And with compassion will I guide them. I will lead them to streams of water, By a level road where they will not stumble. For I am ever a Father to Israel, Ephraim is My first-born. Hear the word of GOD, O nations, And tell it in the isles afar. Say: The One who scattered Israel will gather them, And will guard them as a shepherd his flock.
The rabbinic ordering of the Amidah places the blessings of ingathering, restoration of judgment, and rebuilding Jerusalem within the structure of redemption.
The Gemara returns to its discussion of prophecies of consolation that are related to those in the book of Hosea. And Rabbi Elazar said: What is the meaning of that which is written: “And many peoples shall go and say: Go and let us go up to the mountain of the Lord, to the house of the God of Jacob; and He will teach us of His ways, and we will walk in His paths” (Isaiah 2:3)? The Gemara notes that Jacob is the only Patriarch mentioned and asks: Is He the God of Jacob and not the God of Abraham and Isaac? Rather, the verse specifically mentions Jacob to allude to the fact that the Temple will ultimately be described in the same way that Jacob referred to it. It will not be referred to as it was referred to by Abraham. It is written of him that when he prayed at the location of the Temple mountain, he called it mount, as it is stated: “As it is said on this day: On the mount where the Lord is seen” (Genesis 22:14). And it will not be referred to as it was referred to by Isaac. It is written of him that he called the location of the Temple field when he prayed there, as it is stated: “And Isaac went out to meditate in the field” (Genesis 24:63). Rather, it will be described as it was referred to by Jacob, who called it house, as it is stated: “And he called the name of that place Beth-El” (Genesis 28:19), which means house of God. Rabbi Yoḥanan said: The day of the ingathering of exiles is as great as the day on which heaven and earth were created. This is derived by means of a verbal analogy between the word day in these two contexts, as it is stated concerning the ingathering of exiles: “And the children of Judea and the children of Israel shall be gathered together, and they shall appoint themselves one head, and shall go up out of the land; for great shall be the day of Jezreel” (Hosea 2:2), and it is written in the narrative of Creation: “And there was evening and there was morning, one day” (Genesis 1:5).
§ Rav says: All the ends of days that were calculated passed, and the matter depends only upon repentance and good deeds. When the Jewish people repent, they will be redeemed. And Shmuel says: It is sufficient for the mourner to endure in his mourning to bring about the coming of the Messiah. Even without repentance, they will be worthy of redemption due to the suffering they endured during the exile. The Gemara notes: This dispute is parallel to a dispute between tanna’im: Rabbi Eliezer says: If the Jewish people repent they are redeemed, and if not they are not redeemed. Rabbi Yehoshua said to him: If they do not repent, will they not be redeemed at all? Rather, the Holy One, Blessed be He, will establish a king for them whose decrees are as harsh as those issued by Haman, and the Jewish people will have no choice but to repent, and this will restore them to the right path. It is taught in another baraita that Rabbi Eliezer says: If the Jewish people repent they are redeemed, as it is stated: “Return, wayward children, I will heal your iniquities” (Jeremiah 3:22). Rabbi Yehoshua said to him: But isn’t it already stated: “So says the Lord: You were sold for naught, and without money you shall be redeemed” (Isaiah 52:3)? Rabbi Yehoshua explains: “You were sold for naught” means you were sold for idol worship, which is a sin with no basis. “And without money you shall be redeemed” means you will be redeemed not through repentance and good deeds, but through the will of God.
Chachmei Hamidrash interpret Vayikra 25:47–49 as foreshadowing Israel’s redemption from Haman: Haman represents the prosperous resident stranger, Israel the impoverished brother, Achashverosh their sale to Haman, and Mordekhai and Esther their redeemers, while “erase the memory of Amalek” signifies Haman’s eradication in this world and the World to Come.
Rabbi Berekhya said: The Holy one blessed be He recorded the redemption of Israel in the Torah, as it is written: “If a stranger who is a resident among you shall prosper…” (Leviticus 25:47). “A stranger who is a resident” – that is Haman, who became great and grew rich, and became prosperous enough to weigh out ten thousand talents of silver (see Esther 3:9). He is called a resident stranger since he was a descendant of Amalek and was a stranger in Media and Persia. “And your brother becomes poor with him” (Leviticus 25:47) – these are [the people of] Israel who were destitute and poor. “And is sold to a resident stranger” (Leviticus 25:47) – that Aḥashverosh sold them to Haman, to destroy, to kill and to eliminate. “Or to an offshoot [eker] of a stranger’s family” (Leviticus 25:47) – that he made himself an object of idolatry. That is what is written: “Bowing and prostrating themselves to Haman” (Esther 3:2). “After he is sold, he shall have redemption” (Leviticus 25:48) – that the Holy One blessed be He redeemed them from his [Haman’s] hand and delivered them from his decree and rescued them. “One of his brothers shall redeem him” (Leviticus 25:48) – that is Mordekhai, as it is written about him “and accepted by most of his brethren” (Esther 10:3). “Or his uncle or his cousin shall redeem him” (Leviticus 25:49) – that is Esther, who was the daughter of his [Mordekhai’s] uncle, and Israel were redeemed by her. “For I will surely erase [maḥo emḥeh] the memory of Amalek” (Exodus 17:14) – erase [maḥo] in this world, surely erase [emḥeh] in the World to Come. “The memory [zekher] of Amalek” – that is Haman. Read with regard to him, “a male [zakhar] of Amalek.” Even Jacob our forefather alluded to it in the blessing of the tribes: “Benjamin, a wolf who will take prey. In the morning he will consume plunder” (Genesis 49:27) – that is Saul, who was the morning of Israel, as he was the first of the kings and was from the tribe of Benjamin, and [he] smote Amalek and plundered everything they had. “And in the evening will distribute booty” (Genesis 49:27) – that is Mordekhai and Esther, who arose for Israel in their exile, which resembles the evening, and distributed the booty of Haman. [Benjamin] is compared to a wolf, as the Holy One blessed be He set him to stand against the wolf – that is the kings of Media and Persia, who are compared to a wolf. That is what is written, “And behold, another beast, a second one, resembling a wolf” (Daniel 7:5). There they say that [the verse refers to] the kings of Media and Persia, who eat like a bear and have no rest like a bear and grow their hair like a bear. The Holy One blessed be He set Mordekhai and Esther to stand against them, as they were from the tribe of Benjamin, as it is written: “A wolf will take prey” (Genesis 49:27). Rabbi Ḥiya Raba and Rabbi Shimon ben Ḥalafta were walking in the valley of Arbel and they saw the breaking of the dawn’s light. Rabbi Ḥiya Raba said to Rabbi Shimon ben Ḥalafta: So is the greatness of Israel. First a little and then, as it proceeds, it continuously increases. What is the explanation? “Although I sit in darkness, the Lord is a light for me” (Micah 7:8). So initially “Mordekhai was sitting at the king’s gate…” (Esther 2:21) and afterwards, “And Mordekhai went forth from the presence of the king [in royal dress of blue and white wool, and with a great crown of gold]” (Esther 8:15), and afterwards, “For the Jews there was light and joy and jubilation and honor” (Esther 8:16).
Chachmei Bavel relate that Jacob’s attempt to reveal the end of days was interrupted when the Divine Presence departed, but his sons affirmed their shared faith, prompting him to recite “Blessed be the name of His glorious kingdom forever and ever”; the passage explains why this verse is generally recited quietly, though Rabbi Abahu says it should be recited aloud because of the heretics, while in Nehardea it remained quiet.
As Rabbi Shimon ben Lakish said that it is written: “And Jacob called his sons and said, Gather around and I will tell you what will occur to you in the end of days” (Genesis 49:1). Jacob wanted to reveal to his sons when the complete redemption would arrive at the end of days (see Daniel 12:13), but the Divine Presence abandoned him, rendering him unable to prophesy. He said: Perhaps the Divine Presence has abandoned me because, Heaven forfend, one of my descendants is unfit, as was the case with my grandfather Abraham, from whom Ishmael emerged, and like my father Isaac, from whom Esau emerged. His sons said to him: Hear Israel, our father, the Lord is our God, the Lord is One. They said: Just as there is only one God in your heart, so too, there is only one in our hearts. At that moment Jacob our father said in praise: Blessed be the name of His glorious kingdom for ever and ever, as all his children were righteous. The Rabbis said: What should we do? Shall we recite this verse? But Moses our teacher did not say it in the Torah as part of Shema. Shall we not recite it? But Jacob said it. In order to resolve this dilemma they established that this passage should be recited surreptitiously. Rabbi Yitzḥak said that the school of Rabbi Ami said: This is analogous to the daughter of a king who smelled the fragrance of the dried spices stuck to the bottom of the pot and craved to eat them. What can she do? If she tells her servants to give it to her, she will be disgraced, as the dried spices are a contemptible food. However, if she does not say she wants to eat them, she will endure suffering. Her servants began to bring them to her surreptitiously. One should conduct himself in that manner in similar cases of uncertainty. Rabbi Abbahu said: The Sages instituted that the people should recite it aloud due to the grievance of the heretics. It was instituted to prevent the heretics from claiming that the Jews are surreptitiously reciting inappropriate statements. The Gemara adds: In Neharde’a, where there are no heretics, they recite it surreptitiously even now.
The passage teaches that converts and men who marry girls too young to bear children delay the Messiah’s coming, explaining that redemption awaits the birth of all souls destined for physical bodies.
§ The Sages taught in a baraita: Converts and those who play with children delay the coming of the Messiah. The Gemara asks: Granted with regard to converts, this is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥelbo, as Rabbi Ḥelbo says: Converts are as harmful to the Jewish people as a leprous scab on the skin, as they are not proficient in the performance of the mitzvot and born Jews learn from them. But with regard to the category of those who play with children, to what is it referring? If we say that this is referring to homosexuality, such men are liable to be executed by stoning, and their behavior is criticized not simply because they delay the Messiah. Rather, one might suggest that this is referring to those who emit semen by way of other limbs, i.e., without engaging in intercourse; if so, they are considered as though they are bringing a flood, and are therefore liable to be punished themselves with a flood. Rather, the baraita means that they marry minor girls who are not yet capable of bearing children, consequently emitting semen for naught. As Rabbi Yosei said: The Messiah, son of David, will not come until all the souls of the body have been finished, i.e., until all souls that are destined to inhabit physical bodies do so. As it is stated: “For the spirit that enwraps itself is from Me, and the souls that I have made” (Isaiah 57:16). The verse is interpreted as follows: The spirit, i.e., the souls about which it has been decreed by Me that they are to be born, if they are not born, they enwrap the Messiah and prevent him from coming.
Chachmei Bavel teach that the three mentions of rishon regarding the Festivals merited the Jewish people three “first” matters: eradicating Esau’s descendants, building the Temple, and the name of Mashiach; the rishon associated with Passover, however, refers to the day before the Festival.
Rather, the Gemara explains that those three times the word rishon is mentioned with regard to the Festivals are necessary for that which the school of Rabbi Yishmael taught. As the school of Rabbi Yishmael taught: In reward for the three times the word rishon is stated with regard to the Festivals observed by the Jewish people, they were entitled to three matters also referred to as rishon: To eradicate the descendants of Esau, to the construction of the Temple, and to the name of Messiah. The tanna provides the sources for his statement. To eradicate the descendants of Esau, as it is written: “And the first [harishon] came forth red, all over like a hairy mantle; and they called his name Esau” (Genesis 25:25). And to the construction of the Temple, as it is written: “The Throne of Glory, on High from the beginning [merishon], the place of our Temple” (Jeremiah 17:12). And the Jewish people were also entitled to the name of Messiah, as it is written: “A harbinger [rishon] to Zion I will give: Behold, behold them; and to Jerusalem a messenger of good tidings” (Isaiah 41:27). However, harishon stated with regard to Passover is referring to the day before the Festival.
Chachmei Bavel report Rabbi Yonatan’s teaching that repentance hastens the redemption, based on Isaiah’s statement that a redeemer will come to Zion because of those who repent from transgression in Jacob.
Rabbi Yonatan said: Great is repentance, which hastens the redemption, as it is stated: “And a redeemer will come to Zion, and to those who repent from transgression in Jacob” (Isaiah 59:20). What is the reason that a redeemer will come to Zion? It is because there are those who repent from transgression in Jacob.
R. Saadia Gaon establishes redemption and the messianic era as a required belief grounded in prophecy and reason.
הודיענו אלהינו על פי נביאיו שיגאלנו קהל בני ישראל מן העוני אשר אנחנו בו, ויקבץ נפוצותינו ממזרח וממערב מצפון וים, ויביאנו אל עיר קדשנו וישכיננו, ונהיה סגולתו ונחלתו, כאמרו (זכריה ח' ז' ח') הנני מושיע את עמי מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש והבאתי אותם ושכנו בתוך ירושלים. והרחיבו נביאיו בענין הזה, עד שכתבו בו ספרים רבים, ולא הגיעתנו הידיעה הזאת מהנביאים האחרונים בלבד, אבל מהנביא הראשון מהרע"ה עמדנו על המועד הזה, שאמר בתורה (דברים ל' ג'), ושב יי' אלהיך את שבותך ורחמך, ושאר מה שכתוב בפרשה עד סופה. אבל שרש הגאולה הוא חייב מפנים רבים, מהם קיום אותות משה אשר החל ובשר בהם, והאותות אשר יתקיימו לישעיה, וזולתו מהנביאים אשר בשרו בהם, ושהשולח אותם משלימם בלי ספק, כמו שאמר (ישעיה מ"ד כ"ו) מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים. ומהם שהוא צדיק לא יעול, וכבר הביא על האומה הגולה הגדולה הזאת אצלנו הארוכה, ובלי ספק כי קצתה לענש, וקצתה לנסיון, ולכל אחד משני הענינים מדה בתכלית, ולא יתכן שיהיה באין תכלית, וכאשר תכלה, יתחייב שירפו מאלה, ושישלם גמול אלה, כמו שאמר (ישעיה מ' ב') כי נרצה עונה כי לקחה מיד יי' כפלים בכל חטאתיה.
Maimonides defines the messianic king's task as restoring Davidic sovereignty, gathering the dispersed of Israel, and restoring Torah-centered national life.
The Kuzari explains Israel's restoration in its land as a process in which the Divine Presence and prophecy return through national life in the Land of Israel.
Maimonides outlines the messianic future while cautioning against overconfident calculations and stressing that the central purpose is knowledge of God.
The passage states that the nation was elevated through three things: true faith in God, acceptance of the Torah and mitzvot, and receiving royal power with which to rule the entire world, alluded to in the account of Yehudah and Tamar.
...והנה נתעלתה האומה בג': האמונה האמיתית בה', קבלתם התורה והמצוה, ונתן בידם שבט המלכות לרדות בו העולם כולו, ונרמזו ג' אלה במעשה יהודה ותמר...
Rashi explains that the wording implies the Shechinah shares Israel’s distress in exile and returns with them upon redemption; he also suggests that the day of gathering the exiles is so difficult that God must personally gather each person from their place.
The Maharal analyzes the messianic redemption as the restoration of Israel's proper national order and discusses the distinctive relationship between exile, time, and redemption.
ועוד אמר שפעם אחת היו עולים לירושלים וכו'. ורוצה לומר, כי מפני שהיתה הגזירה על בית אלקינו אלו שני דברים ביחד, דהיינו השממון הגדול, וגם זה שישבו שם זקנים וזקינות. וכאשר כבר נתקיימה הגזירה האחת, שהיה מקוים "והר הבית לבמות יער", הרי אנו מובטחים שתצא הגזירה השנית לפעל גם כן. כי אלו שני עדים, דהיינו החורבן וגם שישבו בו* זקנים וזקינות בירושלים, האחד מעיד על השני. כי ההעדר היא סבת ההויה, ואם אין כאן העדר אז לא תחול שום הויה. שלא יתהוה דבר רק כאשר קדם לו העדר צורה לגמרי. ולפיכך אמר הכתוב "ואעידה עלי עדים נאמנים אוריה הכהן וזכריה בן יברכיהו", כי עדותם עדות אחת לגמרי. כי האחד הוא ההעדר, והשני הוא ההויה, וההעדר הוא סבה להויה. וכאשר מקוים הגזירה האחת, שהוא החורבן, אין ספק שיהיה גם כן מקוים הגזירה השנית, היא ההויה שהיא לבית המקדש. אבל אם לא היה מקוים הגזירה שהוא החורבן, היו מסופק בנבואת זכריה. אף על גב שאין לספק בנבואת הנביא, מכל מקום יש לחשוב כי בודאי יהיו יושבים זקנים וזקינות בירושלים, אבל לא הרבה, רק איזה יחידים, ולא תהיה מיושב לגמרי. אבל כאשר ראו החורבן והשממון הגדול, שיצא שועל מבית קדשי קדשים, וזה בודאי חורבן גדול, אז ידעו כי כמו ההעדר - שהוא קודם ההויה - כך יהיה ההויה, שיהיה ירושלים מיושב לגמרי בישוב הגמור. ולפיכך כאשר געת פעם ראשונה, אמר שחרב. ובפעם שניה אמר שנולד המשיח. כי כבר אמרנו למעלה כי חורבן הבית הוא סבה להויתו, מפני שהדבר השלם לא יתהוה. וכאשר חרב הבית, אז ראוי שיבוא המשיח. ומפני זה אמר ד'על רגליה מתבני', פירוש כי נולד המשיח. והלידה זאת אינה לידה* ממש גשמית כמו שהיה ענין כל לידה, כי אין החכמים מדברים מענין הגשמי כלל, רק מופשט מן הגשמי. ורצונם לומר 'שנולד המשיח', דהיינו מצד עצם כח המשיח שהוא נמצא בעולם. וזה כי קודם שחרב הבית לא שייך משיח בעולם כלל, כי השלם לא יתהוה, כמו שאמרנו. וכאשר חרב הבית, אז יש בעולם כח מה שלא היה קודם, ויש כאן ההעדר שהוא סבה אל ההויה. ובודאי יש מונע ומעכב מצד אחר, כי עדיין כחות הטומאה גוברים בעולם, עד שראוים שיעברם השם יתברך מן העולם. סוף סוף נולד שם משיח, שלא היה דבר זה קודם, כי קודם אין ראוי שיהיה המשיח כלל בעולם.
The Maharal frames exile and redemption as movements governed by the essential nature of Israel, arguing that the nation's endurance and eventual redemption are metaphysically rooted.
ועוד שיש לבאר ענין הגלות תחלה, כי הגלות בעצמו הוא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה. וזה כי אין ספק כי הגלות הוא שנוי ויציאה מן הסדר, שהשם יתברך סדר כל אומה במקומה הראוי לה, וסדר את ישראל במקום הראוי להם, שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שנוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקומם הטבעי. כי אם היו נשארים במקומם הבלתי טבעי להם, היה הבלתי טבעי נעשה טבעי, ודבר זה אי אפשר שיהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי. משל זה, אם אתה מכריח את חלק האש שיהיה עומד בארץ, שמקומו הטבעי שלו הוא למעלה, ואתה מכריח אותו חוץ למקום הטבעי להיות עומד למטה. וכן הארץ, מקומה הטבעי למטה, ואם אתה מכריח את חלק ממנו לעמוד למעלה, אם היה נשאר עומד שלא במקום הטבעי, כבר היה הבלתי טבעי נעשה טבעי: וכן ישראל בעצמם, אם היו עומדים בגלות לעולם, שאין זה מקומם הראוי להם, כי מקומם הראוי להם לפי סדר המציאות להיותם בארץ ישראל ברשות עצמם, ולא ברשות אחר. כמו כל דבר ודבר מן הנמצאים הטבעים יש להם לכל אחד מקום בפני עצמו, כמו שגזרו חז"ל (אבות פ"ד, מ"ג) 'אין לך דבר שאין לו מקום', וכל דבר הוא ברשות עצמו. ואם היו נשארים בגלותם לעולם, היה הדבר הזה - שהוא העמידה חוץ למקומם, שהוא בלתי טבעי - נעשה טבעי. שאין עומד בתמידות רק הדברים הטבעיים, כי הטבע שנתן השם יתברך לכל דבר ודבר מקיים אותו עד שהוא מקוים עומד תמיד. ואם הדבר הבלתי הטבעי קיים תמיד גם כן, אף כי אינו כסדר וכטבע המציאות, היה הטבע ההוא דבר מותר ובטל לגמרי ללא צורך, ודבר זה לא יתכן: וכמו כן הפיזור אינו דבר טבעי, וכמו שחוזר כל דבר ודבר אל מקומו, כך חוזרים החלקים המפוזרים והנפרדים להיותם כלל אחד. ודבר זה מבואר לכל אדם אשר הוא בן דעת, כי כל החלקים ענין אחד להם. ואם כן למה יהיה חלוק ביניהם, ולא יתאחדו, מאחר שהם דבר אחד. ולכך כל פיזור עומד להתכנס יחד. ולפיכך פיזור ישראל בין האומות הוא דבר יוצא מן הטבע, שמאחר שהם אומה אחת, ראוי שיהיו עומדים יחד להיות אחד, כמו שתמצא כל הדברים הטבעיים אינם מחולקים לשנים, רק הם מתקבצים ביחד, וכן כל "הנחלים הולכים אל הים" (קהלת א, ז) להיות מתקבצים, ואין דבר אחד מתחלק. ומאשר האומה הישראלית אומה אחת בלתי מחולקת ומופרדת יותר מכל האומות, ראוי שיהיו מקובצין יחד. ומזה נראה כי הפיזור להם בפרט אינו טבעי כלל. ואי אפשר לומר שדבר זה הוא בשביל חטא ועון, סוף סוף דבר זה הוא בלתי טבעי, דהיינו הפיזור לישראל, ויהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי אם היה זה לעולם:
There is another reason to explain the concept of exile first. The exile itself is proof and clear imperative for redemption. This is because there is no doubt that exile is an alteration and departure from the normal order. The Blessed Holy One arranged each nation in the place which is appropriate for it, so he arranged the People of Israel into the place which is appropriate for it, namely the Land of Israel. Exile from their place is a complete alteration and departure [from that order]. Anything which departs from its natural place, which is outside its place, is unable to stay in the place which is not natural for it. Rather they need to return to their natural place. Because if they remain in a place which is unnatural for them, then the unnatural would become natural. And it is impossible for the unnatural to become natural. A metaphor: it is like trying to force fire to stay down, when it's natural state is to rise - or like trying to hold up solid matter, when its natural state is to fall to the earth. If you could achieve that, then you would be making the unnatural natural. Similarly with the People of Israel themselves. If they were to stay in exile for ever, which is not the right place for them to be (since the right place for them, according to the order of existence, is the Land of Israel under their own sovereignty and not under the sovereignty of any other). Just like everything in natural existence, each one has its own place as our sages decreed (Pirkei Avot 4:3) "There is nothing which does not have its place". Each thing under its own sovereignty. If they would remain in exile forever, then this thing (unnaturally standing outside their place) would become natural. Only natural things can stand permanently, because the nature which the Blessed Holy One gave to each thing is what sustains it such that it is established to stand forever. If an unnatural state of affairs were to exist forever, even though it was not according to the order and nature of existence, then the nature of that thing would be loosened and nullified completely for no purpose, and such a thing could not happen. Similarly, dispersal is not a natural state of affairs. Just as each thing returns to its place, so dispersed and separated parts have to return to [become] one entity. This is clear to anyone of intelligence, that all parts have one essence to them. If so, why would there be a division between them, and not unity, since they are one thing? Therefore all dispersal stands only to be coalesced together. Therefore the dispersal of the People of Israel among the nations is a thing which exists outside of nature, since (the People of Israel) is one nation, suitable to be standing together as one, as is found in the case of all natural things which are not divided into two. Rather that they should be joined together. Similarly "All the rivers flow into the sea" (Kohelet 1:7) to be gathered together. One thing is not divided. So since the Jewish nation is a nation united more than any other nation, not divided or separated , it is appropriate that they should be gathered together. From this we can see that dispersal is particularly unnatural for them. It is impossible to say that this state of affairs is only because of sin and iniquity, after all the dispersal of the People of Israel is so unnatural, because if this were to become permanent, then the unnatural would have to become natural.
The passage states that the insults and abuse associated with the footsteps of Mashiach will bring those footsteps, and that their increase is a sign of his coming.
עקבות משיחך - על ידי החירופים יבואו עקבות משיח, ובעת שירבו הוא אות לבואו.
Or Hachaim states that Israel’s future redemption will not resemble the Exodus from Egypt, when God’s wonders were shown to one nation, but will occur through extraordinary miracles publicly recognized throughout the world, with kings honoring and bowing to Israel.
Derekh Hashem, Part Four, On the Sh'ma and Its Blessings:9
רמח"ל, דרך ה' חלק ב פרק ד, ה ט
Derekh Hashem, Part Four, On the Sh'ma and Its Blessings:9
Ramhal describes the Exodus as an enduring rectification through which Israel was purified in Egyptian bondage, freed from evil, elevated from degradation, and established as a complete nation attached to God; therefore, remembering and verbally recounting it continually reinforces this rectification and its benefits.
אח״כ מקבל עליו עול מצות ב״והיה אם שמוע ואח״כ מזכיר יציאת מצרים בפ׳ ציצית והיינו כי הנה יציאת מצרים היה תיקון גדול שנתקנו בו ישראל ונשאר הדבר לנצח והיינו כי מאחר חטאו של אדה״ר נשאר האנושיות כלו מקולקל כמ״ש בח״א והיה הרע מתגבר בכלו עד שלא היה נמצא מקום לטוב שיתחזק כלל ואעפ״י שנברר אברהם אבינו ע״ה להיות הוא וזרעו לה׳ נבדלים מכל האומות הנה עדיין לא היה להם מקום שיוכלו להתחזק ולהתכונן בבחי׳ אומה שלימה ולזכות לעטרות הראויות להם מפני הרע שהיה מחשיך עליהם והזוהמא הראשונה שלא יצאה מהם עדיין וע״כ הוצרך שיגלו למצרים וישתעבדו שם ובאותו השעבוד הגדול יצורפו כזהב בתוך הכור ויטהרו. והנה כשהגיע הזמן הראוי חיזק האדון ב״ה את השפעתו והארתו על ישראל וכפה את הרע לפניהם והבדיל אותם ממנו ורומם אותם מן השפלות שהיו בו והעלם אליו. ונמצאו גאולים מן הרע גאולת עולם ומשם והלאה הוקמו לאומה שלמה דבוקה בו ית׳ ומתעטרת בו. והנה זה תיקון שנתקן לעולמים כמ״ש וכל הטובות שהגיעו ושמגיעים לנו כלם תלוים בו וע״כ נצטוינו לזכור אותו תמיד ולהזכירו בפינו שעי״ז מתחזק התיקון ההוא עלינו ומתאמץ האור בנו ומתמיד בנו התועלת הנמשך מן התיקון ההוא:
מאמר הגאולה, פרק ד׳ · זכירה ד׳:ד׳ — ד"ה מעת הפקידה ילכו ויתגברו התיקונים והחיבורים
Maamar HaGeulah, Chapter 4 4:4
Ramhal describes that from the time of divine visitation, תיקונים and unions will intensify with boundless joy: the Messiah and his offspring will emerge, the bond between the Shechinah and her consort will grow in love, the king will continue walking in the garden among the redeemed, and Israel’s unity and spiritual illumination will increase continually after the redemption.
מעת הפקידה ילכו ויתגברו התיקונים והחיבורים בשמחה לאין קץ. והנה אמר "הניצנים נראו בארץ" והם התולדות הצומחות ובראשם המשיחים, ואז לא נפסק החבור חלילה אלא נתאמץ יותר ונתחזק מאד בתשוקה רבה ובאהבה עצומה, וזהו שאמר "עת הזמיר הגיע" שהשכינה מזמרת לבעלה. "וקול התור נשמע בארצנו" כי לא יצא המלך מן הגן אלא הוא מתהלך בו, ובו שמחים כל הצדיקים וכל ישראל הנגאלים מגלותם. וזאת היא השמחה הגדולה שתהיה לישראל תמיד מזמן הגאולה והלאה, כי כאשר נתקן הראשון בתוך הגלות עצמו טרם שיצאו משם, מן הזמן ההוא והלאה ישאר הכל בחבור אחד תמיד והאורות מתרבים בכל עת ובכל שעה, ונמצא שהשמחה תגיע לשיעור שאי אפשר לפרשה.
מאמר הגאולה, פתיחה א׳:ב׳ — ד"ה הכנת הגאולה בתקופת הגלות
Maamar HaGeulah, Peticha 1:2
Ramhal’s passage states that during the exile, God prepares many powerful means for Israel’s complete redemption, concealing vast, inexhaustible treasures of goodness, blessing, wealth, and royal bounty until wisdom spreads throughout the world and their redemption becomes evident.
הכנת הגאולה בתקופת הגלות. זה הפסוק מודיע סוד בטחון ישראל ותקותם שיגאלו גאולה שלימה במהרה בימינו אמן. ולגאלה ימצאו הכנות רבות ופעלות גדולות וחזקות מאד, נודעים למשכילים אשר נסו ללכת בדרכי החכמה ועמדו על אמתה. וכאשר תתפשט החכמה בעולם אז יראו וידעו הכל כמה "הגדיל ה' לעשות עמנו" (תהלים קכו, ג), כי כאשר חשבו ישראל שהסתיר הב"ה את פניו מהם ועזב אותם, אז היה מכין להם טובה וברכה, כי אז היה מכין להם אוצרות גדולים אשר לרחבם אין קץ ולגדלתם אין תכלית, ובאוצרות האלה היה נותן כל הון יקר ונעים וכל סגולת מלכים בכל עת ובכל שעה, עד שנתמלאו אלה האוצרות מה שאין הפה יכולה לדבר ואזן לשמוע ואפילו לב להרהר.
אבן שלמה, י״א:א׳ — ד"ה ד' עניני גאולה יהיה בד' פרקים
Even Sheleimah 11:1
The Gra states that redemption unfolds in four stages: on Pesach, Israel is freed from subjugation; on Rosh Hashanah, judgment against God’s enemies is completed; on Shavuot, the exiles are gathered through Moshe Rabbeinu; and on Sukkot, the Beit HaMikdash is built.
ד' עניני גאולה יהיה בד' פרקים שהעולם נידון )ר"ה טז ע"א (, היינו בפסח יגאלו מהשעבוד,ובר"ה תהיה גמר הדין באויבי ה',ובעצרת יהיה קבוץ גליות ע"י משה רבינו ע"ה,ובסוכות בנין בית המקדש )תיקו"ז קכה ע"א.(
גבורות השם ט׳ — ד"ה אמנם דעת שמואל בשביל שאמר אברהם
Gevurot Hashem 9:25
Maharal explains that because Abraham, the foremost believer, said “With what shall I know,” he was associated with exile, whereas faith signifies an enduring, independent existence that cannot be subjected to another; thus Israel merited redemption from Egypt through faith, which brings attachment to God, freedom from all other authority, and even ruach hakodesh.
אמנם דעת שמואל בשביל שאמר אברהם (בראשית טו, ח) "במה אדע". כבר אמרנו כי ראוי לאברהם יותר מכל האמונה, והוא היה המאמין הראשון אשר עליו נאמר (בראשית טו, ו) "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". וכבר הארכנו בענין האמונה כי המאמין ראוי שלא ישתעבד. כי אחר שהמשועבד הוא תלוי בזולתו, ודבר זה שייך לחלושי המציאות. אבל המאמין אשר הוא יסוד קיים באמונתו, איך יהיה נתלה בזולתו, וראוי שהוא יהיה יסוד קיים עומד בעצמו. ולפיכך אמרו ז"ל במדרש רבה* בפרשת שמות לא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בזכות האמונה, שנאמר (שמות ד, לא) "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את עמו". וכבר בארנו, כי האמונה מורה על חוזק מציאות המאמין, שמזה הצד יבא האמונה. ולפיכך יש בו הגאולה שלא ישתעבד לזולתו, ובחסרון אמונה יש שיעבוד. וכן מה שאמרו (ילקו"ש ח"א רמז רמ) כי כל מי שעושה מצוה אחת באמונה ראוי שתשרה עליו רוח הקודש. וזה כי כאשר הוא עושה מצוה מצד הידיעה, הנה זה מהשגתו וידיעתו, ואין בצד הזה רוח הקודש. אבל כאשר עושה מצוה באמונה, הנה הוא מצד השם יתברך אשר הוא מאמין בו, אף כי לא ידע, הוא מאמין בו יתברך, ולפיכך שורה עליו רוח הקודש, כדכתיב (שמות יד, לא) "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ועל ידי זה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה בשמחה רבה. ומזה הטעם זכו ישראל לגאולה על ידי האמונה, כי הגאולה היא החירות אשר הוא על ידי התדבקות בו יתברך, ואין רשות אחר עליו.
The Sefat Emet connects the Exodus and later redemptions, presenting Israel's liberation as the emergence of a unified national spiritual identity through Divine revelation.
במדרש ומשה הי' רועה כו' מוכן לגאולה ע"ש ובתנחומא. ז"ש משגב לעתות בצרה. משגב גי' משה. והוא שר התורה שנק' עוז וכל החירות תלוי בתורה כמ"ש חז"ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. ומאחר שהעוסק בתורה הוא ב"ח ממילא מרע"ה שהוריד התורה מן השמים הוא בעל החירות. ובאמת עיקר החירות שבא בכח התורה להיות הנפש בן חורין ממאסר הגוף. ובאמת כל זה נעשה בכח התורה כדאיתא בראשית ברא בשביל התורה שנק' ראשית ונתייעץ בתורה וברא העולם. שזאת הי' דרך התורה לברוא העולם ולהעלים בו כח מעשיו. ושע"י התורה יוציאו בנ"י מכח אל הפועל האור הגנוז במעשה בראשית. ולכן כ' ואלה שמות מוסיף על הראשונות על ספר בראשית שכמו שנברא העולם בתורה כמו כן כל גלות וגאולת מצרים הי' בכח התורה. וזה גמר הבריאה. הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ובכח התורה נסתר הכל בטבע ובכח התורה לפתוח המאסר לאמור לאסירים צאו כו': במדרש שדים נכונו ושערך צמח. והלא סימן התחתון בא קודם העליון אלא שדים זו משה ואהרן שני שדיך ושערך צמח שהגיע זמן הגאולה כו'. וקשה כיון שמפרש שדים על מו"א ושערך על זמן הגאולה אכתי הדרא קושי' לדוכתא דצריך להיות זמן גאולה קודם שדים. והענין הוא כדאי' בגמ' נדה פ' בא סימן ג"כ תי' על קו' זו כיון ששדים נכונו בידוע ששערך צמח. והפי' דבוודאי זה הי' סימן מהכנת משה ואהרן שהגיע זמן הגאולה. אבל לא הי' יכול להיות בהתגלות עדיין. ובוודאי ב' סימנים אלו של כנס"י הוא ב' הבריתות מילה ותפילין. תפילין הוא בחי' התורה וש"י וש"ר בחי' אהרן ש"י בעובדא ומשה רבינו תורת ה' בפיך תש"ר. ורמוז בהם שם שדי. ושערך צמח הוא ברית מילה סימן תחתון. והנה באמת מילה קודמת לכל התורה ומצות שניתנה לאברהם אע"ה. אבל באמת שורש יסוד הברית מילה מוכן לבנ"י רק אחר קבלת התורה. שבכח התורה שקיבלו בנ"י יצא הארת הברית מכח אל הפועל. וז"ש שלא ניתנה פריעה לאאע"ה. פריעה הוא התגלות אור המילה. וז"ש לבית יעקב אשר פדה את אברהם. כי באמת מאהבה שאהב הקב"ה את אברהם כרת עמו ברית מילה לו ולזרעו. ופי' ברית אעפ"י שלא הי' כל זרעו עדיין מוכנים אל קדושת הברית לזכות לחותם ברית קודש. עכ"ז כרת עמו הקב"ה הברית. ולכן הי' נצרך גלות מצרים וע"י הגאולה ניתתקנו להיות מוכן לברית. וכמ"ש הקימותי את בריתי כו' לכן אמור לבנ"י כו'. והוצאתי אתכם כו'. וכן הוא בנוסח הפסוקים וכרות עמו הברית כו' ותקם את דבריך כו' ותרא כו' עני אבותינו במצרים כו' שתכלית גאולת מצרים הי' לברר זה הברית. ולא זו לדורות. רק אפי' בפרט כל איש ישראל כך הוא שנימול לשמונה. אעפ"כ כפי עסק שלו בתורה ומצות בגדלותו כך מוציא מכח אל הפועל זאת הברית מילה. וזה עיקר החירות. נמצא שהגם שסימן התחתון קודם. עכ"ז אחר שזכו לסימן העליון בחי' ברית הלשון. נגמר בשלימות סימן התחתון. וז"ש המד' כאן שהגאולה הי' בזכות האבות שעדיין לא זכו בנ"י בעצמותם לזה ע"ש:
The Alter Rebbe explains the ultimate purpose of creation as the revelation of Divine sovereignty in the world, providing a theological framework for Israel's redemptive mission.
Clearly, the purpose of the hishtalshelut of the worlds and their descent, degree by degree, is not for the sake of the higher worlds, because for them this is a descent from the light of His Countenance, blessed be He. But the ultimate purpose [of creation] is this lowest world, for such was His will, blessed be He, that He shall have satisfaction when the sitra achara is subdued and the darkness is turned to light, so that the Divine light of the En Sof, blessed is He, shall shine forth in the place of the darkness and sitra achara throughout this world, all the more strongly and intensely, with the excellence of light emerging from darkness, than its effulgence in the higher worlds, where it shines through “garments” and in concealment of the Countenance, which screen and conceal the light of the En Sof, blessed is He, in order that they should not dissolve out of existence. For this purpose, the Holy One, blessed is He, gave to Israel the Torah which is called “might” and “strength,” as the Rabbis, of blessed memory, have said that the Almighty puts strength into the righteous in order that they may receive their reward in the hereafter, without being nullified in their very existence, in the Divine light that will be revealed to them in the hereafter without any cloak, as is written, “Your teacher shall no longer be concealed from you [literally: He will not conceal Himself from you with robe and garment]…but your eyes shall see your Teacher.” It is also written, “For they shall see eye to eye…” and “You shall no longer have the sun for light by day…for the Lord shall be to you for an everlasting light….” It is well known that the Messianic Era, and especially the time of the Resurrection of the Dead, is the fulfillment and culmination of the creation of the world, for which purpose it was originally created.
The Shem MiShmuel develops the Exodus as the paradigm for Israel's collective redemption: national freedom requires inner purification and preparation to receive Torah.
בשחהמ"פ מפטירין בעצמות היבשות, וכתבו הגאונים משום דקבלה בידיהם שתחיית המתים יהי' בפסח, ונראה הטעם משום דתחה"מ הוא מצד חסד לבד, ובמדרש פ' לך שאמר הש"י לאברהם לכשיעשו בניך פגרים בלי גידין ועצמות זכותך עומדת להם, וזה מדת אאע"ה שמדתו חסד, וע"כ בברכת מחי' מתים יש נוסחאות מחי' [בצירי] ובנוסח הרב דהוא תנא דווקנא כתיב בסגול כי נקודת סגול הוא בחסד כידוע, וע"כ יהי' תחה"מ בפסח שהוא זמן החסד ומתיחס היו"ט לאברהם, ונראה דכמו תחיית המתים האמיתית יש דוגמתה בכל שנה שאף לאנשים שהם פגרים בלי גידין ועצמות היינו בלי התקשרות הרומז אלי' גידין ובלי התחזקות הרומז אלי' עצמות, זכות אברהם עומדת להם ביו"ט הזה לקיים בהם ונתתי רוחי בכם וחייתם אף שאין להם זכות לזה כלל, אם אך רוצים מהיום ולהלאה לשוב לתחי', וכמים הפנים אל פנים וגו' מתעורר נמי בלב איש ישראלי הרצון להש"י אף שאיננו מרגיש המתיקות, כשם שהש"י רוצה בנו למעלה מהטעם אף שאנו בלתי ראויים, ולא כמו שכתיב, טעמו וראו כי טוב ה', אלא אף קודם הטעימה מתעורר הרצון כנ"ל, ואם ח"ו אין מתעורר בו הרצון, זה לאות שהוא בבחי' אינו רוצה לצאת ומתו בשלושת ימי האפילה, ובמדרש שהי' להם פטרונים מן המצרים, וכ"כ זה שאין מתעורר בו הרצון כנ"ל זה לאות שתשוקתו לדברים חומרים נוחים בעיניו ואינו רוצה לצאת, לאיש כזה גם היו"ט של פסח אינו מועיל, וצריך תשובה רבה ותפילה עצומה שיפתח ה' את עיניו ויקרע את סגור לבו: ויש לומר עוד דבזה עצמו שמרגיש שאיננו מתעורר ברצון יש לאדם ליקח התעוררת ולדמות עצמו למה שהיו ישראל במצרים שאמרו נואש מן הגאולה עד תום ד' מאות שנה כמ"ש רש"י שיר השירים, וכבר אמרנו שהיו כמתיאשים מהיות להם עוד תקוה ולא ציירו בנפשותם שיהי' ביכולתם לסבול עוד ק"ץ שנה אחרי שהיו במ"ט שע"ט, והיו כאובדי עצות, ומ"מ התעוררו ברצון ולא הניחו אז קבלת אבותם ולא נתבטלו להמצרים וזה הי' הסיבה לישועתם, כן נשאר לדורות, שכל איש אפי' כשהוא בשאול תחתי' יתאמץ בכל עוז ולא יניח דרגין שלו ובודאי יושע, כי לעומת שבירת לבו תבוא לו הישועה כי השי"ת רופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם, ובכן מוכרח עכ"פ להתעורר שישבר לבו בקרבו, וזהו מצות לחם עוני, וזה עצמו הוא סי' חירות כמ"ש המהר"ל, וכבר דברנו מזה, וכמו מתי יחזקאל שהרמז לכל בית ישראל שאמרו אבדו תקותינו נגזרנו לנו, וזה עצמו היא סיבה להחיותם, וזה שראינו שהי' אז במצרים זה עצמו נותן כח ותעצומות לבלי להתיאש ח"ו לגמרי, ובזה יש ליתן טעם להעומר ממחרת של פסח דהנה העומר הוא שעורים מאכל בהמה והוא כאמרם ז"ל בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה שפירש"י דכאי רוח, וזה נצרך שיהי' ממחרת יו"ט דוקא לזכור מה שהי' כנ"ל ולא יתיאש ח"ו לגמרי שזה גרוע מהכל:
Shem Mishmuel explains that exile is defined by dispersion, while redemption begins with gathering and unity, requiring each person to integrate his own faculties and the nation to unite through the da’at imparted by Moshe; Israel’s willingness to suffer rather than pressure one another demonstrated that this inner and communal unity remained intact.
אך הנה ידועין דברי מהר"ל, שעיקר הגלות הוא הפיזור, וההפרש בין גלה לגאל שגלה הוא בהא, והא היא ד' ויוד באמצע, הד' מורה על הפיזור לד' רוחות ורק נקודה קטנה שהיא היוד באמצע, להורות שעדיין נשאר נקודה טמונה שעל ידה יכולין עוד להתאחד ולא אבדה תקותם, וגאל הוא אות אלף באמצע שהיא האחדות, וע"כ שורש הגאולה היא הקיבוץ, והנה הקיבוץ והתאחדות בין ישראל אי אפשר רק ע"י שכל אחד ואחד בעצמו מקבץ כל חלקיו וחושיו כנ"ל ובאשר האדם הוא עולם קטן, כמו שהוא בעולם הקטן כן הוא בגדול, וסימנך בקטן החל ובגדול כלה, וע"כ כל עוד שכל אחד ואחד איננו מקובץ בעצמו, היפוך עשו שהוא מפוזר ומפורד כנ"ל, בלתי אפשר שתהי' הגאולה לקבץ הנפזרים, ומקרא מלא הוא לכן גלה עמי מבלי דעת, ע"כ עצת ה' היא תקום שמשה רבינו ע"ה שהוא דעת כנודע הוא הוא הגואל, והוא השפיע בחי' דעת בישראל, לא כמו שהי' אצל האבות שבחרו ולא קרבו כנ"ל. אלא שבזכותו פעל שהשי"ת נתחבר עמהם וזה גרם חיבור בין כל חלקי האיש בין בכלל בין בפרט, וכמ"ש בתחילת המאמר, וזה וידעתם כי אני ה' שהשי"ת נתן בהם בחי' הדעת, וע"כ איתא במדרש שמות שהשי"ת אמר למשה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, כי בלי משה רבינו ע"ה שהכניס בהם בחי' הדעת בלתי אפשר ה' להם להגאל, ומעתה כאשר משה רבינו ע"ה נשתלח בשליחות הראשון והכניס בהם בחי' הדעת, שוב צריכין להבחן בענין הדעת וזה הגזירה הרביעית ונראה שבענין זה נמי נמצאו שלימים כי אחר כל הטרדות והבהלות נשארו בבחי' זו, והיו מקובצים בכלל ובפרט, וע"כ נאמר ויוכו שוטרי בנ"י וגו' שהיו חסים על חבריהם לדוחקן וקבלו לרצונם מכות מפני שלא יכלו לסבול דוחק חבריהם, וזה לאות שנשאר בהם בחי' דעת שהיא קיבוץ שאם לא הי' בפרט לא הי' נמי בכלל, ואין בכלל אלא מה שבפרט:
The passage distinguishes Israel’s redemption from that of other nations: removing a foreign power restores other nations to their existing nature, whereas Israel has no independent worldly existence and requires God to grant them existence through attachment to Him; it explains their Egyptian enslavement in light of their loss of this attachment through informers among them.
והיינו דהנה יש להבין ענין גאולה כפולה, ונראה שהוא להורות שגאולת ישראל איננה באופן אחד עם גאולת שאר אומות אומה מן אומה אחרת כי כל אומה יש לה מהות בפני עצמה, אלא שלפעמים תתגבר אומה על זולתה, וא"כ כאשר אך מסירין את כח אומה השולטת עלי' תשוב אומה הנכנעת למהותה, אך בני ישראל אינם באופן זה, כי ישראל אין להם שום מציאות בעולם זה הגשמי ונשמות צדיקים נקראים גרים בעוה"ז ותדע שהרי לפי הסדר של גרמיים השמימיים לא הי' אברהם ראוי להוליד כלל, א"כ אין להם שום מציאות בעוה"ז, וכל מציאותם הכל הוא מפאת דביקתם בהשי"ת, ודבר זה ביאר מהר"ל בספר הנצח באריכות, וא"כ גאולת ישראל איננה כמו שאר האומות שדי בהסרת כח זולתה השולטת עלי', כי ישראל אף שמסירין כח אומה השולטת עלי' עדיין אין לה מהות ומציאות בפני עצמה וכשהיו במצרים היו כעובר במעי בהמה כבמדרש ולא הי' חשוב שיש להם מציאות בפני עצמם כלל, וגם עתה כשמסירין מהם כח מצרים עדיין לא יספיק, אלא שצריכין עוד שהשי"ת יתן להם מציאות מצד דביקתם בו ית"ש, וע"כ משה שהי' תמה מה חטאו ישראל יותר מכל שבעים אומות להיות נרדין בעבודת פרך כשראה שהי' בהם דלטורין אמר אכן נודע הדבר, ואינו מובן שאפי' ישראל שהי' בהם דלטורין מ"מ טובה היתה צפרנם של הקטן שבהם מכל מצרים שישראל הי' גדורים מעריות היפוך המצרים אשר בשר חמורים בשרם ועוד מעלות ומדות טובות שלא הי' נמצא בטובים שבאומות, ועדיין תמיהתו קיומת למה ישתעבדו יותר מכל ע' לשון, אך לפי האמור יובן שהרי ישראל אין להם מציאות בפני עצמותם אלא מצד דביקתם בהשי"ת, ומאחר שהי' בהם דלטורין ואינם ראוין שהשי"ת יתן להם מציאותם שוב אין להם מציאות כלל והם רק כעובר במעי בהמה
Sfas Emes states that just as Israel’s redemption involved both physical and spiritual deliverance from among the nations, the Land of Israel was redeemed from the seven nations in both physical and spiritual terms.
וכמו שהיו בנ"י מקודם מעורבין בכלל האומות ואח"כ נבחרו כדאיתא במד' בורר וחוזר ובורר שע"ז כתי' הבדלתי אתכם מן העמים. וביציאת מצרים נגאלו בגשמיות וברוחניות. וכמו כן הי' א"י מקודם תחת השבעה אומות ויצא אח"כ להיות ארץ ישראל והיא גאולה בגשמיות ורוחניות.
Sfas Emes explains that the birth of Yaakov from Yitzchak completed the three-avot connection and established a permanent chain of holiness among Israel’s descendants through successive generations until the coming of Mashiach, alongside the corresponding emergence of Esav and Edom as opposition that ultimately strengthens holiness.
במדרש גיל יגיל כו' גילה אחר גילה כו'. דכתיב ואלה תולדות מוסיף על ענין ראשון דכתיב תולדות השמים והארץ. ואלה התולדות של יצחק שנולד ממנו יעקב הוא גמר השלימות בקביעות. כדאיתא על פסוק לא ימושו מפיך כו' זרע זרעך שוב מעתה ועד עולם. לכן אחר שנעשה זה הקשר של ג' האבות נעשה תיקון קבוע לזרע ישראל. דגם מקודם היו צדיקים כאדם ונח מתושלח כו' אבל הי' במקרה שנמצא אחד במשפחה. אבל עכשיו נעשה תיקון בקביעות להיות נמשך שלשלת הקדושה בתולדותיהם דור אחר דור עד ביאת משיח צדקינו. ומיד באותו זמן נולד זה לעומת זה. עשו הוא אדום שנמשכת מלכותו עד משיח. כי בכל עת שנולד צדיק נולד כנגדו התנגדות. וכן הוא תמיד גם בפרט כל אדם בהתעלותו ממדריגה למדריגה כל ימי חייו. ובאמת זה ההתנגדות הוא רק לתת כח ותוקף להקדושה כמ"ש מלאום יאמץ:
שפת אמת, ויקרא, פסח ז׳ — ד"ה ואלו לא הוציא כו' הרי אנו
Sefat Emet, Leviticus, Passover 7:3
Sfas Emes explains that the Exodus and splitting of the sea were arranged as enduring preparations for redemption in every generation, including deliverance from spiritual “Egypts” and the four exiles, with the plagues’ excess force and the repeated redemption making their effects lasting.
ואלו לא הוציא כו' הרי אנו ובנינו. לשון הרי קשה. אכן כל הנסים שנעשו לאבותינו במצרים הם לדורות לכל איש ישראל בפרט לעובד ה' שיש לו כמה מיני מצרים מסט"א בעבודת הבורא. לכן מזכירין יציאת מצרים בכל יום. ובלא"ה הרי אנו ובנינו כלומר הרי אנו מרגישין עדיין הגלות. לכן נאמר ד' לשונות של גאולה שהי' הכנת הגאולה לכל הד' גליות. ונגד זה תקנו ד' כוסות כמ"ש ד' מלכיות נדוש נא. לכן אומרים שפוך חמתך בכוס אחרון שהוא נגד גלות המר הזה האחרון: ביד חזקה ובזרוע נטוי'. וע"ז נאמר שבח מיוחד כי לעולם חסדו. והענין הוא שלבד ההצלה שהי' לשעה היו המכות בכח גדול יותר ממה שהי' נצרך אז וז"פ זרוע נטוי' כאדם שמראה גודל כחו שיירא לנפשו פן יכנו עוד. כן הראה הקב"ה זרוע הנטויה שיניחו מלהרע לבנ"י. [וכמדומה שכ"כ בגבורות ה'] וזה היה רק בעבור דורות הבאים שיהי' גאולה זו הכנה לכל הדורות. לכן נאמר כי לעולם חסדו. ולכן מצינו בכל המכות שלא סרו רק עפ"י תפלת משה רבינו ע"ה. והפי' שלא גמרו המכות פעולתן שעוד יש בהם על להבא רק בתפלת מרע"ה פסקו אז כמ"ש בברד שהביאו הקב"ה אח"כ על סנחריב: ענין קי"ס דבר אל בני ישראל וישיבו כו'. נראה כי הי' הכנה לדורות. כענין שנה עליו הכתוב לעכב. כי דבר שנעשה ב"פ מתקיים לכן הי' גאולת מצרים ב"פ. וז"ש אשר ראיתם כו' לא תוסיפו כו'. פי' שהשיב להם מרע"ה שלא יתרעמו על אשר סיבב להם המיצר פעם ב'. כי אשר ראיתם כו' הוא כדי שלא תוסיפו עוד שיהי' זה גאולה קיימת לעד. ואיתא במדרש כי שביעי של פסח כמו שבת קודש. והשבת הוא מקיים הבריאה שנברא בששת ימים. כמו כן קי"ס הוא קיום גאולת מצרים:
The passage presents Onkelos’s interpretation of “ve-karkar kol bnei Shet” as ruling over humanity and Ibn Ezra’s interpretation as destruction, explaining the verse through the contrast between these readings.
לגבי המשמעות של „וקרקר כל בני שת״ ישנם, באופן כללי, שני פירושים: א) תרגום אונקלוס מבאר: וישלוט בכל בני אנשא. ב) אבן עזרא מפרש: „כמו מקרקר קיר״ והטעם הורס, כלומר, משמעות של הרס וחורבן
In this sichaThe sicha addresses the Messianic fate of the gentile nations based on Balaam's prophecy 'and destroy (ve-karkar) all the children of Seth' (Numbers 24:17). It resolves the conflict between Onkelos, who interprets it as ruling over them, and Ibn Ezra, who translates it as destruction, by explaining that the 'destruction' refers to the nullification of their independent, separate existence (bittul ha-metzius). In the future, the nations will lose their self-centered identity and exist solely to facilitate the divine service of Israel.
The passage explains that the division of Eretz Yisrael involved three dimensions: allocation by גורל and ruach hakodesh, and allocation according to the rational principle that larger tribes received larger portions; it further links גורל with the soul’s level beyond reason.
בס"ד. ד' פ' פינחס, ט"ז תמוז, תשל"ה . [cup]אך[/cup] בגורל יחלק את הארץ , חלוקת ארה"ק, שכבשו את ארץ כנען ועשו אותה ארץ ישראל, ועד שעוד בהיות בנ"י במדבר (טרם שבאו לא"י) נאמר עלי' ארץ אשר גו' עיני ה"א בה מרשית השנה ועד אחרית שנה , הנה מבאר אשר חלוקת ארה"ק הייתה ע"פ הגורל. והוספה בזה על פי ה' ומפרש רש"י ברוח הקודש. ועוד ענין הי' בחלוקת הארץ לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו , שהו"ע עפ"י שכל. שהרי פירוש הפשוט בלרב תרבה גו' הוא כמו שמפרש רש"י [אשר פירוש רש"י עה"ת הוא פשוטו של מקרא ] לשבט שהי' מרובה באוכ
The passage links the blessing “Who redeemed Israel” in the Amidah to the redemption from Egypt, when Israel attained complete freedom.
On this pageThe passage links the blessing “Who redeemed Israel” in the Amidah to the redemption from Egypt, when Israel attained complete freedom.
Page 227
Rav Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin (1814-1878), the Beis Yaakov's author; Bereishis is on Sefaria ("Beit Yaakov on Torah") — this covers only Shemos and Vayikra, held here as page scans. Beis Yaakov (R' Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
The passage states that God will ultimately redeem and release His word from exile, fulfilling His promise so that salvation is completed; this will be a complete redemption, also attributed to Israel’s efforts and their cries for help.
On this pageThe passage states that God will ultimately redeem and release His word from exile, fulfilling His promise so that salvation is completed; this will be a complete redemption, also attributed to Israel’s efforts and their cries for help.
Page 45
Rav Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin (1814-1878), the Beis Yaakov's author; Bereishis is on Sefaria ("Beit Yaakov on Torah") — this covers only Shemos and Vayikra, held here as page scans. Beis Yaakov (R' Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
The passage states that ישראל will not emerge from exile or be redeemed until they are completely united, citing the verse “the house of Judah shall walk with the house of Israel together.
On this pageThe passage states that ישראל will not emerge from exile or be redeemed until they are completely united, citing the verse “the house of Judah shall walk with the house of Israel together.
Page 66
The Maharal of Prague (R. Yehudah Loew) Chiddushei Aggadot (Maharal) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
The passage prays that God’s kingship be established permanently through Israel, without outsiders among them, and that the redemption through the revelation of God’s glory occur during the lifetime of the speaker, the community, and all Israel.
On this pageThe passage prays that God’s kingship be established permanently through Israel, without outsiders among them, and that the redemption through the revelation of God’s glory occur during the lifetime of the speaker, the community, and all Israel.
Page 42
Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
The passage states that Israel is holy to God as the first of His produce, and that when Israel is under the nations and lacks independent existence, the entire world is considered null because it was created for Israel; therefore, God awaits Israel’s redemption so that the world can exist in perfection.
On this pageThe passage states that Israel is holy to God as the first of His produce, and that when Israel is under the nations and lacks independent existence, the entire world is considered null because it was created for Israel; therefore, God awaits Israel’s redemption so that the world can exist in perfection.
Page 207
The Maharal of Prague (R. Yehudah Loew) Chiddushei Aggadot (Maharal) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
The passage distinguishes between “גאל ישראל” in the Shema blessings and “גואל ישראל” in the Amidah, explaining that Israel is already redeemed inwardly, which enables prayer, expectation, and hope to awaken the redemption outwardly.
On this pageThe passage distinguishes between “גאל ישראל” in the Shema blessings and “גואל ישראל” in the Amidah, explaining that Israel is already redeemed inwardly, which enables prayer, expectation, and hope to awaken the redemption outwardly.
Page 45
Rav Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin (1814-1878), the Beis Yaakov's author; Bereishis is on Sefaria ("Beit Yaakov on Torah") — this covers only Shemos and Vayikra, held here as page scans. Beis Yaakov (R' Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
Rav Kook (Otzrot HaRaayah, Volume 6, Part ב 71:22)
אוצרות הראי"ה, Volume 6 ע״א:כ״ב — ד"ה בכמותה עד שבין כה וכה יוצאים
Otzrot HaRaayah, Volume 6, Part ב 71:22
Kook urges raising the banner of Israel’s hidden inner light so that national awakening and the developing strength of life in the Holy Land can absorb the higher soul, revive the nation’s spirit from exile and degradation, and restore divine illumination—clothed in human knowledge—to an evident way of life, initially among the most capable individuals.
ע"כ הננו צריכים להרים את הנס של האורה הפנימית הגנוזה בישראל אם לא נוכל להראות בפעל צדק, דעה ואורה, מאיזה צד שהוא הנן כולן נמצאות בכנסת ישראל באופן עבּוד ומפותח, עד שיבאו הדברים לידי מצב כזה, שיספיק זה החיל של ההתעוררות הלאומית והכח המצער הנבנה ומשתכלל בימינו וה' עמנו על אדמת הקודש, להכניס בקרבו את אור הנשמה העליונה ולהחיות בטבעו את רוח האומה הנרדם מתרדמת הגלות והשפלות ע"י החיים העליונים של האורה האלהית המתעטפת בהאורה של הדעה האנושית, שהם עלולים לשוב ולשרות באורח חיים באופן בולט ומתגלה לכל הפחות ביחידים המסוגלים ביותר לזה[. שמכחם] יורחבו הדברים, יתעלו ויתבקשו ויתפסו
Rav Kook (Otzrot HaRaayah, Volume 6, Part ב 108:3)
אוצרות הראי"ה, Volume 6 ק״ח:ג׳ — ד"ה [ג] כל ישראל
Otzrot HaRaayah, Volume 6, Part ב 108:3
Kook states that all Israel, as one unified nation and soul spanning the generations from the highest to the lowest, is rooted in the future good prepared for the entire world, draws nourishment from it, and has a share in the World to Come.
[ג] כל ישראל, כל האומה כולה, בחטיבה אחת, נשמה אחת היא, מראשית ועד אחריתֵ, מרּום הגובה של נשמה היותר עליונה שבדור הראשון עד עמק תחתית של הנשמה היותר נמוכה שבדור אחרון; כולם באחדות אחת הם קשורים משורש העתיד הטוב, המוכן לעולם כולו, הם יונקים, וכולם יש להם חלק לעולם הבא, שבו קשורה כל פנימיות מאויים וחשקם היסודי. (עולת ראיה ח"ב עמ' קנז)
Rav Kook (Otzrot HaRaayah, Volume 6, Part ב 108:13)
אוצרות הראי"ה, Volume 6 ק״ח:י״ג — ד"ה [יא] אין כמעט גם ספר-קבלה אחד
Otzrot HaRaayah, Volume 6, Part ב 108:13
Kook’s passage states that nearly every kabbalistic work discusses the Land of Israel and redemption, since Kabbalah looks beyond the flawed present toward a perfected, sanctified future; it adds that almost every section of the Zohar likewise speaks of redemption and the Land of Israel.
[יא] אין כמעט גם ספר-קבלה אחד שלא ידבר על דבר ארץ ישראל והגאולה, כי הקבלה כולה היא צפיית ישועה כראוי לחכמה עליונה שאינה מתפשרת עם ההוה הלקוי כי אם עולה היא ברוח-ד' אל העתיד המתוקן הנהדר בקודש. וכו' ראש לכל הלא בספר הזוהר אין כמעט פרשה אחת שלא ידובר בה על דבר גאולה וארץ ישראל (אגרות ח"ב עמ' צא)
עין איה, ברכות א׳:א׳ (ברכות ב׳ ע״א) — ד"ה מאימתי קורין את שמע בערבית משעה
Ein Aya, Berakhot 1:1
The evening and morning recitations of Shema represent two types of proclamation of God's name incumbent upon Israel: in exile (compared to evening), the primary action is fortifying ourselves through God's name against trials, while in the redemption (corresponding to morning), Israel's role naturally extends to inspiring all peoples to recognize God's kingship and Israel's light.
ק"ש של ערבית ושל שחרית, מורים על ב' מיני הקריאה בשם ד' המוטלת על ישראל. אנו צריכים לקבל עול מלכות שמים על עצמנו, ולפעול ג"כ בקריאת שם ד' אחד שלנו, שסוף כל סוף יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי ד' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. והנה בגלות, הדומה לערב, עיקר פעולתנו היא רק בנוגע לעצמנו, כדי לעמוד בפני הגלים העוברים עלינו בעז שם ד'. אמנם בעת הגאולה שתרום קרן ישראל, אז ממילא תבא שעת הפעולה של ק"ש דשחרית, אהבה רבה, שכל העמים יאמרו שאור ישראל יהי' לאור עולם.
Kook attributes despair over Israel’s redemption during exile and the resulting rejection of commandments and political authority to inadequate recognition of Israel’s stature, asserting that the spiritual and material institutions sustaining the nation remain prepared for redemption and have not been annulled by exile.
אך מחסרון הידיעה במעלתם של ישראל, שהוא גורם להכניס יאוש בלב הרפויים בדעת למראה הגלות, ולאבד מן הלב את ערך כח גאולתם של ישראל, נבעו דעות חיצוניות, שמעמדן של המצוות נהפך בהן לרועץ. כי מתוך הרפיון בציור ישועת ד' לעמו נאבדה דרך ההכרה שגם בגלותנו הננו עומדים הכן למצב הגאולה, ואשר על כן לכל דבר הקיים בתוכנו בתור תשמיש לאומה מזה יש לו כל ערכו בכל עת וזמן. ומתוך חסרון הכרה זו באה המחשבה, שעכ"פ אותו הכח המדיני הרודה כופה ומעניש צריך להינטל בגלות, ויחס השלילה הזה אל כח המשפט והחיוב המוחלט גרם גם לביטול גמור. אבל באמת יש לדעת שדוד מלך ישראל חי וקיים, וכל העניינים הנועדים לקיומה וחיזוקה הרוחני והחומרי של כללות האומה עומדים בנו הכן, ולא נתבטלו כלל מפני הגלות, הנחשבת רק לשצף קצף ולרגע קטן לעומת ימי העץ ימי עמי, שיבואו לטובה בחסדי ד', כשיתן עוז למלכו וירים קרן משיחו.44
Kook concludes with a prayer that Israel’s redemption on the holy land be strengthened, that fellow Jews recognize and support this mission joyfully, and that they join in reviving the spirit of the living God among the people.
והנני חותם בתפלה ממעקים לצור ישראל, שישגבנו בישועתו ושיתן בלב אחינו שיכירו לטובה את משאת נפשנו, ויצאו לעזרתנו בשמחה כל ישראל חברים. -לעדור עמנו יחד בתחית רוח אלהים חיים על עמנו בארץ חמדה. אסיר התקוה, הצופה לישועת ד' על עמו על אדמת הקודש –. הק' אברהם יצחק הכהן קוק עבד לעם קדוש על אדמת הקדש פה עיר הקדש יפו והמושבות תובב"א פרוגרמה מפורטת תפורסם אי"ה
עין איה, שבת ג׳:ב׳ (שבת מ״א ע״א) — ד"ה דאמר רב יהודה
Ein Aya, Shabbat 3:2
The passage states that the purpose of Israel's connection to Eretz Yisrael is for Israel to become one nation whose Divine glory is manifest through God's hand in its history, serving as the sole source from which humanity draws knowledge of God's ways as a complete moral system applicable to both individual conduct and the conduct of nations; this requires that the Divine seal be placed upon the nation as a whole so it knows itself distinguished among peoples as God's people in God's land, and though in Babylon Israel's spirit strengthened and Judaism was founded on the basis of Torah's holiness (from which great Torah centers emerged), only when this consciousness is fully internalized will the nation be able to return to its place and land in full strength, at which time God will remember His people in a general way and raise a banner before the nations.
תכלית חיבור ישראל וארץ ישראל היא שתהיה אומה אחת בעולם שכבוד השם אלהי עולם חופף עליה, על ידי התגלות יד השם בה, במאורעותיה ובכל שלשלת תולדתה, ותהיה היא המקור היחידי למין האנושי לשאוב ממנו דעת השם ודרכיו בארץ, בתור מוסר אלהי שיוכל למלא אומה שלמה, למען יהיו דרכיה לקו לא רק בהליכות החיים הפרטיים של איש פרטי, כי אם גם בהליכות עמים וממלכות ויחוסם זה לזה, על פי עומק דרכי השם המלאים חסד משפט וצדקה. לזה התכלית מוכרח הוא שחותם האלהי הכללי יהיה מונח על האומה בכללה, שתדע שהיא מצויינת מכל העמים בהיותה עם השם, ושארצה היא ארץ השם. אמנם בעת עזב ישראל צור מעוזו, אף על פי שהפרטים היו מקיימים איזה מצוות, מכל מקום כיון שמהכלל נפקע החותם המיוחד, מבלי להכיר את הארץ לארץ השם, ואת הגוי והממלכה לעם השם, בהיותם מוצאים בעצמם שגם הם להם ישנם עניינים אנושיים כלכל העמים, ארץ ותוקף ממשלה, על כן גלה ישראל מארצו, כדי שיהיה נודד בגולה בין עמים רבים, בלא שום קניינים פרטיים לאומיים, ומכל מקום ימצא את עצמו מצויין ומופרש מכל העמים בזה ידע כי לו יש ענין מיוחד שנושא עליו את נשוא עצמיות לאומיותו, והוא שם ה' אשר עליו נקרא.
Kook expresses hope that, through measured thought and dedicated work, they will become leading bearers of God’s Torah within the future national movement, and that the light of repentance—described as the key to redemption—will soon appear, bringing honor, awe, and salvation to the Jewish people in their holy land.
תקותי חזקה היא, מתוך המחשבה המתונה, ומתוך הנסיון של העבודה, שאם במהלך זה נלך עכשיו, נהיה אנחנו נושאי דגל תורת ד׳ ראשי המדברים במכמני התנועה הלאומית בעתיד, ובהדרת כבוד יביטו עלינו כל הבנים אשר שם ישראל והבת ציון הוא יקר להם. ואור תשובה, שבה גנוז המפתח של הגאולה, יופיע עלינו בקרוב, וראו כל עמי הארץ הגויים וגס כל עמי הארץ שלנו כי שם ד׳ נקרא עלינו וייראו ממנו יראת רוממות יראת כבוד ותפארת, הראויה לבא מבני עם המונהג למטרתו אשרו ופדותו על ידי מנהיגיו וצופיו הנאמנים. ואם דברי אלה רצויים ומקובלים יהיו לכ״ג וגאוני רבני הגולה ואשר ילוו אלינו, יודיעני נא דברי אמת וצדק, ונראה מה לעשות לטובת עם ד׳ ואה״ק לפי המצב לימים הבעל״ט בחסדי גואל ישראל ב״ה והנני בזה חותם בכל חותמי ברכות באה"ר ונאמנה וצפיית ישועה קרובה לגוי קדוש על אדמת קדשו כנה״י ונפש ידי״ע דוש״ת באה״ר מהר הקודש מירושלם.
Rav Kook (Otzrot HaRaayah, Volume 6, Part ב 71:23)
אוצרות הראי"ה, Volume 6 ע״א:כ״ג — ד"ה יותר מקום בחיים
Otzrot HaRaayah, Volume 6, Part ב 71:23
Kook states that national renewal will not come through technical actions alone but through the inner spiritual light of the nation, awakened by studying the razei Torah and cultivating worthy Torah scholars in Eretz Yisrael, thereby restoring grace and divine radiance throughout the nation.
יותר מקום בחיים, עד שיהיו מצטרפים עם הפועל והמעשה ועם סגנון החיים לכל דרכיו וישוב החן והנועם להיות חוזר ומורגש על כל הנמצא אתנו מרוח ה' אשר על עמנו מימי עולם ושנים קדמוניות 120,גם ללב הבתים המרוחקים, בין אותם שנתרחקו מחמת רוב טובה ואורה שבקשו ולא מצאו, בין אותם שנתרחקו מחמת רוב שפלות ועורון של בערות 123,שהם מתחזקים בכשלונם ע"י השפעתם המרובה של הראשונים. כל אלה הדברים לא יבאו ע"י פעולות טכניות לבד, כי אם הם מתילדים מאור הסגולה המסורה בכללות האומה. ע"כ כשנאיר באורם הפנימי של רזי תורה, ע"י קביעות מדרש והגיון למוכשרים, וע"י השתדלות של הבאת הכשר לראויים להתכשר לזה 127,מבנינו בחירי בני תורה שבארץ ישראל 128,תחל הסגולה להאיר פניה מאור האלהי הגנוז בקרבה, ואור חדש יופיע לנו,
The passage cites Amos’s promise that Israel will return, rebuild ruined cities, plant vineyards and gardens, and remain rooted in its land, and states that the ingathering of exiles and flourishing of the desolate land, greatly advanced by the establishment of the state, is the beginning of redemption.
"וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹוהֶיךָ" (עמוס ט, יד-טו). אבל אחר שעברו כל כך הרבה שנים, ודבר ה' לא התקיים, התגבר חילול השם בעולם, ושונאי ישראל כבר גמרו בדעתם כי אבד הסיכוי שעם ישראל יחזור לארצו. תהליך זה של קיבוץ הגלויות והפרחת השממה, שקיבל דחיפה עצומה בעת הקמת המדינה, הוא התחלת הגאולה.
Rav Eliezer Melamed (Peninei Halakhah, The Nation and the Land 5:1)
פניני הלכה, העם והארץ ה׳:א׳
Peninei Halakhah, The Nation and the Land 5:1
The passage envisions Israel settled throughout its land, with the Mikdash in Jerusalem and national life guided by Torah, morality, and holiness, so that Israel becomes an אור לגוים from whom the nations learn Torah and peace; it adds that non-Jews who embrace this vision may join as ger toshav and urges pursuing its realization as far as possible.
החזון הגדול של עם ישראל בארצו, שהארץ תהיה מיושבת על ידי עם ישראל, ובהר הבית בירושלים יעמוד בית המקדש, וכל מערכות החיים הלאומיים יתנהלו על פי הדרכות התורה במוסר וקדושה, ועם ישראל יהיה אור לגוים, שיבואו לבקר בארץ ולקבל השראה לתיקון העמים והעולם. וכדברי הנביא (ישעיהו ב, ב-ד): "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". כדי להגשים את החזון, צריך שהארץ כולה תהיה מיושבת על ידי ישראל, ורק גויים שחפצים להיות שותפים לחזון הגדול של ישראל, יוכלו להצטרף לעם ישראל במעמד של 'גר תושב'. אמנם הדרך עוד ארוכה להגשמת החזון, אולם עלינו לחתור כפי מידת האפשר כדי להגשימו.
Contemporary Halakhic Problems, Vol I, Part I, CHAPTER I Israel
בעיות הלכתיות עכשוויות, כרך א, חלק ראשון, פרק א: מדינת ישראל
Contemporary Halakhic Problems, Vol I, Part I, CHAPTER I Israel
The passage links Jewish survival through exile and assimilation to the enduring aspiration to return to the Land of Israel, expressed in the thrice-daily prayer for the ingathering of the exiles.
Jews are unique not only in having survived as a distinct people despite generations of exile, but also in having maintained a bond with a homeland which for so long was merely an historic memory. There is undoubtedly a causal connection between the fervent aspiration of the community of Israel to return to its land and the survival of Jewry despite intense sociopolitical assimilationist pressure. "Lift up a banner for the ingathering of our exiles and gather us together from the four corners of the earth" is not only a prayer it is a thrice-daily reaffirmation of the centrality of the Land of Israel in the life of the people of Israel. It is a key to the survival of the Jew.
לקריאת הלל דעלמא. ונראה לבאר בזה גדר ״שירה חדשה״, שעל גאולה החיוב הוא שירה, וכהיום שאנו בגלות ם תשובות אורח חיים והנהגות הנא ובהסתר, השמחה וההתלהבות עדיין לא כשלימות, אבל כשנזכה לגאולה העתידה עם נפלאות הבורא ית״ש, בלי
ש&ע. כנאמך יהורה וישראל: כמו שנאמר )ישעי׳ נ״ו ו׳( נאום ה׳ אלקים מקבץ נרחי ישראל עור אקבץ עליו לנקבציו, וכתיב )ירמי׳ ל״ג ר( הנה ימים באים נאום ה׳ והקימותי את הרבר הטוב אשר רברתי אל בית ישראל ועל בית יהורה, אתה ה׳ גואלנו
נשחרשו בה בגולה לא״י ואח״כ ואעשך לגד גדול שנזכה לחשובה עילאה דעי״ז נקראים גד גדול במהרה בימינו אמן ע״ש. ומבואר דקודם ביאח המשיח ילכו ישראל לארצינו הקדושה ואפי׳ ח״ו בלי חשובה ובחטאם אשר נשחרשו בגולה ואח״כ יעשו חשובה והוא
אנחנו מצפים לגאולד, שלימד, ע״י זכו אחישנד״ כתב המהדש״א בח״א שם )בנדד,(, צ״ל ג״כ כדברי התום׳ הנ״ל, _ וא״כ בין גאולת מצרים, ובין גאולה העתידר״ תלוי בריבוי ישראל, — וד,נד, איתא כש״ס )דתענית ד״ב(, ג׳ מפתחות בידו של הקב״ד״
ק נצטוינו לסמוך גאולה לתפלה שבאם לא היה השורש נשמת ישראל בלי שום עול זר אין ביכולת לעמוד להתפלל לפני השי״ת . וזהו שנתקן לומר בגאולה של ערבית ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולס . וזהו דאיתא במס׳ )פסחים קי״ז (: דק״ש גאל
בצירוף הפפקאומ והפ״נ נתקבל לנכון לכ״ק מרן אלמו״ר שלינו״א. והנה פפת לבריך יאיר בהלגשת הס״ת צבאו׳ת שמ׳ו קלו׳ש ישרא׳ל היא השנה תשל״ו שנת גאולי באה. והנה גאלנו ה׳ צבאת שמו קלוש ישראל בגי׳ אלף ממק״ו ועס הכולל הוא אלף תתק״ז,
בצירוף הפפקאומ והפ״נ נתקבל לנכון לכ״ק מרן אלמו״ר שלינו״א. והנה פפת לבריך יאיר בהלגשת הס״ת צבאו׳ת שמ׳ו קלו׳ש ישרא׳ל היא השנה תשל״ו שנת גאולי באה. והנה גאלנו ה׳ צבאת שמו קלוש ישראל בגי׳ אלף ממק״ו ועס הכולל הוא אלף תתק״ז,
