Biblical and rabbinic sources envision Israel's redemption as a comprehensive restoration: the ingathering of the dispersed Jewish people to their ancestral land, the spiritual and physical renewal of the land itself, the unification of the nation under one covenant, and the sanctification of God's name through this restoration.
וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ
50 sources · 42 verified
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The prophetic vision of geulah is threefold, encompassing land, people, and nation: Yeshayahu 11:11-12 speaks of God gathering the dispersed of Israel and Judah from the four corners of the earth, while Yechezkel 37:22 envisions them made into one nation under one king, and Yeshayahu 60:1-22 adds that the people, all righteous, shall possess the land forever.
This ingathering is bound up with teshuvah, as Devarim 30:1-2 conditions the return from exile on turning back to God, and Mishneh Torah, Repentance 7:5 states that Israel is redeemed only through repentance, which the Torah promised would occur at the end of their exile.
The redemption of the nation is inseparable from the land itself, since Mishneh Torah, Melachim and Wars 11:1 describes the messianic king as one who restores the kingdom of David, builds the Temple, and gathers the dispersed of Israel, and Netzach Yisrael 1:2 explains that exile is itself an unnatural displacement of the nation from the place appointed for it, the Land of Israel, so that the very fact of exile proves the necessity of return.
Chazal likewise link the redemption of Jerusalem and the nation to conduct and merit, as Sanhedrin 98a records that the flourishing of the land is a sign of approaching redemption and that Jerusalem is redeemed only through righteousness, while Ketubot 111a discusses the oaths restricting Israel's return to the land before its appointed time.
Rashi (Devarim 30:3) reads the wording of the verse to teach that the Divine Presence itself dwells with Israel in their exile and returns with them at the ingathering of exiles, tying the fate of the Shechinah to that of the people and the land together, as Rashi (Devarim 30:3) states.
Teshuvos V'hanhagos (3:140) addresses the topic that redemption entails an obligation to sing, and that full joy and enthusiasm are not yet complete in the present exile and concealment, with the complete new song awaited for the future redemption and its wonders.
Divrei Yatziv (Likutim 87) addresses the topic of a specific dating of a redemption of Israel by God in the year 5736, tied to a numerical association with a phrase referencing the God of Israel's hosts.
Tzitz Eliezer (10:1) addresses the topic of whether the renewed conquest and settlement of Eretz Yisrael after the Six-Day War restores or establishes the sanctity of the land for Torah-level obligations such as terumot and maasrot, proposing that a conquest by at least 600,000 Jews on behalf of the nation may achieve this sanctity even absent a king or prophet.
·
Source 1 · Tanach
Verified
Isaiah 11:11-12
ישעיהו י״א
Isaiah 11:11-12
Isaiah prophesies a second gathering of the Jewish remnant from the nations, explicitly joining the return of dispersed people with the restoration of national unity.
The prophet presents the ingathering of Israel, reunification under one king, covenantal restoration, and God's dwelling among the people in their land.
Raise your eyes and look about: They have all gathered and come to you. Your sons shall be brought from afar, Your daughters like babes on shoulders. You shall suck the milk of the nations, Suckle at royal breasts. And you shall know That I GOD am your Savior, I, The Mighty One of Jacob, am your Redeemer. And your people, all of them righteous, Shall possess the land for all time; They are the shoot that I planted, My handiwork in which I glory.
Jeremiah portrays the return of Israel as a renewed national procession to the land, accompanied by consolation, agricultural abundance, and restoration of the people.
They shall come with weeping, And with compassion will I guide them. I will lead them to streams of water, By a level road where they will not stumble. For I am ever a Father to Israel, Ephraim is My first-born. Hear the word of GOD, O nations, And tell it in the isles afar. Say: The One who scattered Israel will gather them, And will guard them as a shepherd his flock. For GOD will ransom Jacob, Redeem him from one too strong for him.
The sugya discusses messianic redemption, including the possibility that redemption unfolds through repentance, merit, or an appointed historical process.
§ And Rabbi Abba says: You have no more explicit manifestation of the end of days than this following phenomenon, as it is stated: “But you, mountains of Israel, you shall give your branches, and yield your fruit to My people of Israel, for they will soon be coming” (Ezekiel 36:8). When produce will grow in abundance in Eretz Yisrael, it is an indication that the Messiah will be coming soon. Rabbi Eliezer says: You have no greater manifestation of the end of days than this following phenomenon as well, as it is stated: “For before these days there was no hire for man, nor any hire for beast; nor was there peace from the oppressor to him who exits and to him who enters” (Zechariah 8:10). When there are no wages for work and no rent paid for use of one’s animal, that is an indication that the coming of the Messiah is at hand. Ulla says: Jerusalem is redeemed only by means of righteousness, as it is stated: “Zion shall be redeemed with justice and those who return to it with righteousness” (Isaiah 1:27). Rav Pappa says: If the arrogant will cease to exist, the Persian sorcerers will cease to exist as well. If the deceitful judges will cease to exist, the royal officers [gazirpatei] and taskmasters will cease to exist. Rav Pappa elaborates: If the arrogant will cease, the Persian sorcerers will cease, as it is written: “And I will purge away your dross [sigayikh] as with lye, and I will remove all your alloy [bedilayikh].” When the arrogant [sigim] are purged, the sorcerers, who are separated [muvdalim] from the fear of God, will also cease. And if the deceitful judges cease to exist, the royal officers and taskmasters will cease to exist, as it is written: “The Lord has removed your judgments; cast out your enemy” (Zephaniah 3:15). And Rabbi Yoḥanan says: The son of David will come only in a generation that is entirely innocent, in which case they will be deserving of redemption, or in a generation that is entirely guilty, in which case there will be no alternative to redemption. He may come in a generation that is entirely innocent, as it is written: “And your people also shall be all righteous; they shall inherit the land forever” (Isaiah 60:21). He may come in a generation that is entirely guilty, as it is written: “And He saw that there was no man, and was astonished that there was no intercessor; therefore His arm brought salvation to Him, and His righteousness, it sustained Him” (Isaiah 59:16). And it is written: “For My own sake, for My own sake will I do it; for how should it be profaned? And My glory I will not give it to another” (Isaiah 48:11).
The discussion of the oaths surrounding exile and return presents a major rabbinic framework for the relationship between the Jewish people, the Land of Israel, and the process of redemption.
“They shall be taken to Babylonia and there they shall remain until the day that I recall them, said the Lord” (Jeremiah 27:22). Based on that verse, Rav Yehuda held that since the Babylonian exile was imposed by divine decree, permission to leave Babylonia for Eretz Yisrael could be granted only by God. The Gemara asks: And how does Rabbi Zeira interpret that verse? The Gemara answers that Rabbi Zeira maintains that that verse is written about the Temple service vessels, and it does not refer to the Jewish people, as the previous verse states: “Thus says the Lord of Hosts, the God of Israel, concerning the vessels that remain in the house of the Lord” (Jeremiah 27:21). Consequently, Rabbi Zeira sought to ascend to Eretz Yisrael. The Gemara asks: And how does Rav Yehuda respond to this argument? The verse is clearly referring to the Temple vessels, not to the people. The Gemara answers that another verse is written: “I adjure you, O daughters of Jerusalem, by the gazelles and by the hinds of the field, that you not awaken or stir up love, until it please” (Song of Songs 2:7). Rabbi Yehuda derived from here that no act of redemption should be performed until a time arrives when it pleases God to bring about the redemption. The Gemara asks: And how does Rabbi Zeira explain the repetition of this oath in these verses? The Gemara explains: That verse is necessary for that which was taught by Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, who said: Why are these three oaths (Song of Songs 2:7, 3:5, 8:4) needed? One, so that the Jews should not ascend to Eretz Yisrael as a wall, but little by little. And another one, that the Holy One, Blessed be He, adjured the Jews that they should not rebel against the rule of the nations of the world. And the last one is that the Holy One, Blessed be He, adjured the nations of the world that they should not subjugate the Jews excessively.
ספרי דברים מ״ג — ד"ה שׁוּב פַּעַם אַחַת הָיוּ עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם
Sifrei Devarim 43:13
The passage recounts how Rabbi Akiva comforted mourners over Jerusalem’s desolation by interpreting the fulfillment of Uriah’s prophecy of destruction as evidence that Zechariah’s prophecy of Jerusalem’s future restoration will also be fulfilled.
Further, another time— they were ascending to Jerusalem. When they reached Tzofim, they tore their garments. When they reached the Mount of the Abode, they saw a fox leaving the Most Holy Domain. They began to weep, but R. Akiva laughed. They said to him: Akiva! You are always a puzzle! For we are in tears, while you laugh! He replied to them: But why are you in tears? They said to him: Shouldn’t we weep for the place of which it is written: “And the foreigner who draws near will be put to death” (Nu. 1:51)— yet now a fox emerges from it? Through us has the meaning of this verse become clear: “For this our heart is pining away . . . for the ruin of Mt. Zion, in which foxes run” (Lam. 5:17-18). He replied to them: That’s why I’m laughing! Look at what He says: “I will bring testimony from reliable witnesses— Uriah the Priest and Zechariah b. Yevorachiah . . . I was intimate with the Prophetess, who conceived and bore a son . . . And before that boy can say ‘Mother’ or ‘Father’, the wealth of Damascus and the spoils of Samaria . . . will be carried off before the king of Assyria!” (Is. 8:2). Now, you might ask: What does Uriah have to do with Zechariah? What did Uriah say?— “Zion will be plowed like a field, Jerusalem shall be in ruins, and the Mount of the Abode like forested hills (Jer. 26:18). What did Zechariah say? “Thus says HASHEM of Retinues! Elders and wise women will sit in the boulevards of the city” (Zekh. 8:4). Said the All-Present: These are my two witnesses! If the predictions of Uriah come true, the predictions of Zechariah will also come true, and if the predictions of Uriah are foiled, the predictions of Zechariah will also be foiled. I am laughing because the prediction of Uriah came true. Ultimately, then, the prediction of Zechariah will also come true! With this phrase, they replied: Akiva,! You have consoled us!
The Mishnah and Gemara describe the signs of the period preceding redemption, including national decline and the loss of ordered authority, framing geulah as a transformation of the Jewish collective condition.
Chachmei Bavel report that Ben Zoma argued the exodus from Egypt will not be mentioned in the messianic era, based on Jeremiah’s prophecy, while the Sages explained that it will remain secondary to the primary redemption from the subjugation of the kingdoms.
GEMARA: The fundamental dispute between Ben Zoma and the Sages appears in the mishna, and the baraita cites its continuation. Disputing the position of the Sages that: All the days of your life, refers to both this world and the days of the Messiah, it was taught in a baraita that Ben Zoma said to the Sages: And is the exodus from Egypt mentioned in the days of the Messiah? Was it not already said that Jeremiah prophesied that in the days of the Messiah: “Behold, days are coming, says the Lord, that they will no longer say: The Lord lives Who brought up the children of Israel out of the Land of Egypt. Rather: As the Lord lives, that brought up and led the seed of the house of Israel up out of the north country and from all the countries where I had driven them” (Jeremiah 23:7–8). The Sages rejected this claim and they said to him that these verses do not mean that in the future the exodus from Egypt will be uprooted from its place and will be mentioned no more. Rather, redemption from the subjugation of the kingdoms will be primary and the exodus from Egypt will be secondary.
Chachmei Bavel explain that purchasing a field in Syria is treated like purchasing land near Jerusalem, allowing a bill of sale to be written through a gentile even on Shabbat because the Sages suspended the usual rabbinic prohibition for the mitzvah of settling Eretz Yisrael.
The baraita further teaches: And one who purchases a field in Syria is like one who purchases a field in the outskirts of Jerusalem. The Gemara asks: With regard to which halakha was this stated? What practical ruling is taught by this statement? Rav Sheshet says: This serves to say that one writes a bill of sale [ono] for this purchase, and one may write a bill of sale even on Shabbat. The Gemara asks: Can it enter your mind that one may write this bill of sale on Shabbat? Writing on Shabbat is a prohibited labor for which one is liable to receive court-imposed capital punishment. The Gemara explains: This is as Rava says with regard to a similar issue, that one tells a gentile that he should do it, and he does so. Here too, it is referring to a situation where one tells a gentile that he should write a bill of sale, and he does so. And even though the halakha generally is that telling a gentile to perform an action that is prohibited for a Jew on Shabbat violates a rabbinic decree, since the Sages prohibited instructing a gentile to perform prohibited labor on behalf of a Jew on Shabbat, here the Sages did not impose this decree, due to the mitzva of settling Eretz Yisrael.
The passage interprets Vayikra 25:47–49 as foretelling Israel’s redemption from Haman: Ahasuerus sold Israel to Haman, while Mordekhai and Esther brought their deliverance, and the destruction of Amalek is understood as beginning in this world and being completed in the World to Come.
Rabbi Berekhya said: The Holy one blessed be He recorded the redemption of Israel in the Torah, as it is written: “If a stranger who is a resident among you shall prosper…” (Leviticus 25:47). “A stranger who is a resident” – that is Haman, who became great and grew rich, and became prosperous enough to weigh out ten thousand talents of silver (see Esther 3:9). He is called a resident stranger since he was a descendant of Amalek and was a stranger in Media and Persia. “And your brother becomes poor with him” (Leviticus 25:47) – these are [the people of] Israel who were destitute and poor. “And is sold to a resident stranger” (Leviticus 25:47) – that Aḥashverosh sold them to Haman, to destroy, to kill and to eliminate. “Or to an offshoot [eker] of a stranger’s family” (Leviticus 25:47) – that he made himself an object of idolatry. That is what is written: “Bowing and prostrating themselves to Haman” (Esther 3:2). “After he is sold, he shall have redemption” (Leviticus 25:48) – that the Holy One blessed be He redeemed them from his [Haman’s] hand and delivered them from his decree and rescued them. “One of his brothers shall redeem him” (Leviticus 25:48) – that is Mordekhai, as it is written about him “and accepted by most of his brethren” (Esther 10:3). “Or his uncle or his cousin shall redeem him” (Leviticus 25:49) – that is Esther, who was the daughter of his [Mordekhai’s] uncle, and Israel were redeemed by her. “For I will surely erase [maḥo emḥeh] the memory of Amalek” (Exodus 17:14) – erase [maḥo] in this world, surely erase [emḥeh] in the World to Come. “The memory [zekher] of Amalek” – that is Haman. Read with regard to him, “a male [zakhar] of Amalek.” Even Jacob our forefather alluded to it in the blessing of the tribes: “Benjamin, a wolf who will take prey. In the morning he will consume plunder” (Genesis 49:27) – that is Saul, who was the morning of Israel, as he was the first of the kings and was from the tribe of Benjamin, and [he] smote Amalek and plundered everything they had. “And in the evening will distribute booty” (Genesis 49:27) – that is Mordekhai and Esther, who arose for Israel in their exile, which resembles the evening, and distributed the booty of Haman. [Benjamin] is compared to a wolf, as the Holy One blessed be He set him to stand against the wolf – that is the kings of Media and Persia, who are compared to a wolf. That is what is written, “And behold, another beast, a second one, resembling a wolf” (Daniel 7:5). There they say that [the verse refers to] the kings of Media and Persia, who eat like a bear and have no rest like a bear and grow their hair like a bear. The Holy One blessed be He set Mordekhai and Esther to stand against them, as they were from the tribe of Benjamin, as it is written: “A wolf will take prey” (Genesis 49:27).
Maimonides defines the messianic framework through restoration of Davidic sovereignty, rebuilding the Temple, gathering the dispersed, and renewed observance of Torah.
Maimonides presents repentance as a condition and pathway of redemption, emphasizing the return of Israel from exile and the restoration of collective religious life.
כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּן צִוּוּ עַל הַתְּשׁוּבָה וְאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה. וּכְבָר הִבְטִיחָה תּוֹרָה שֶׁסּוֹף יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בְּסוֹף גָּלוּתָן וּמִיָּד הֵן נִגְאָלִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל א) "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים" וְגוֹ' (דברים ל ב) "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ל ג) "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ" וְגוֹ':
The Kuzari argues that the divine presence and Israel's spiritual fullness are especially realized in the Land of Israel, making the land central to national redemption.
Rashi explains that the wording indicates the Shechinah shares Israel’s suffering in exile and returns with them at redemption; alternatively, it highlights the difficulty and greatness of gathering each exile individually, as reflected in the ingathering of Israel and other nations.
Q — How should we read the sequence in Yaakov's dream-vision — "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה... כי לא אעזבך" — multiplication, then expansion, then divine accompaniment? Why this specific order?
A — For Sforno the verse encodes Jewish history in two stages. "כעפר הארץ" doesn't mean "as numerous as the dust" but as *trampled* as the dust — "ותשימי כארץ גוך וכחוץ לעוברים" (Yeshayahu 51:23) — the depth of galut, "בתכלית השפלות." Only AFTER this descent does "ופרצת" arrive — the geulah breaks forth in all four directions, "כי אמנם תשועת האל העתידה תהיה אחר רוב שפלות ישראל ההוה היום בגלותם אשר כמוהו לא נהיה" (Sanhedrin 98a: "אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר, חכה לו"). The "כי לא אעזבך" is the guarantee that sustains us *through* the galut so we survive to see the geulah. And after geulah Hashem upgrades from "לא אעזבך" to "והתהלכתי בתוככם" — from non-abandonment to active companionship.
Rashi explains that the people bowed in thanksgiving for the tidings of the approaching geulah, their future entry into the land, and the children they would have.
ויקד העם AND THE PEOPLE BOWED THE HEAD in thanksgiving for the tidings of the approaching deliverance and for the promise of their coming into the land, and for the tidings regarding the children whom they would have (since v. 26 implies that they would be blessed with children).
Ohr Hashem, Third Treatise, Section One, Fourth Principle 4
אור ה', מאמר ג פרק ד
Ohr Hashem, Third Treatise, Section One, Fourth Principle 4
Crescas explains that the resurrection will include the completely righteous and completely wicked, who will thereby receive eternal life or eternal disgrace, while intermediate people will receive their reward of the soul; thus divine justice is fulfilled through the combined measure of physical and spiritual reward, and “all Israel have a share in the World to Come” may refer either to most Israelites or to an inherited promise in the Torah.
ואולם הג' הנתלה במה שהונח היות חנס בקצתם ובקצתם לא איך יעבור זה בהק היושר האלהי הנה ראה שנצרף לו מה שיעדנו בפ׳ הא' והוא באור החלק שתאמת בו הראות היושר האלהי ואומר לפי שאין המלט מפשט הכתוב חמורה שלא תהיה התחייה כוללת והיה שכבר התבאר שאחר התכליות העצמיים בהראות היושר האלהי כבר יראה שתהיה התחייה בצדיקים גמורים וברשעים גמורים וזה שרי בהם הראות היושר האלהי לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם. ואמנם הבינוניות ואותם שלא הגיעו למדרגה שעשה הנס הגדול והנורא הזה בעבורם הנה להם בגמול הנפש. ואם היה שלא ישיגו מהגמול הנפשי בחייהם קרה להם זה למעוט מדרגתם. והנה נאמן הדיין לשקול במאזני חכמתו שיעור הגמול הגשמי ההוא שהיה ראה לתת לו פי שנים או כאשר יגזור חסדו הפשוט בגמול הנפשי והנה יצדק היושר האלהי באלה במשקולת שני מיני הגמול לזה יראה שאמר המשורר משפטי י״י אמת צדקו יחדו כלומר שאם היה שהגמול הגשמי לא יצדק בקצת בני אדם הנה יצדקו יחד הגשמי והנפשי והנה ראינו לפרש זה על משפטי י״י המשלו לאדם ולא ראינו לפרשו בהגהת המשפטים כי באלה לא יפול עליו אמת ושקר אלא נאה ומגונה או נכון ונאות או בלתי נכון ונאות והנה לפי זה הזוכים לתחיה הם הצדיקים הגמורים שהבינוניים שאינם ראוים לנס הגדול היה היושר האלהי יתן להם שלא יזכו בו ולפי זה יהיה אמרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא אחד מב' עניינים אם שנאמר שירצה בו רוב ישראל למה שהשרש אצלנו אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ ואם נאמר שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא כלומר שהוא ירושה להם ייעוד בתורה הזאת ואם היה בתורות האלהיות שעברו לא תיעד לעולם עד שאם היו כולם צדיקים היו זוכין לזה והוכיחו זה מפסוק ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ והיא ארץ החיים מה שאין כן בעם אחר ואם שנאמר שהעולם הבא כולל זמן התחיה והגמול הנפשי אחר המות וכבר יראה באמרם חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא ואינו נראה שיזכו לנועם התחיה וכן נראה ממטבע ברכת מאורות של שבת שיש בה הוראה על ד' עתות באמרם אין ערוך לך י״י אלהינו בעולם הזה ואין זולתך מלכנו לחיי העולם הבא אפס בלתך גואלנו לימות המשיח מי דומה לך מושיענו לתחיית המתים.
The Maharal explains exile and redemption as expressions of the metaphysical order of Israel's national existence, with geulah restoring Israel to its proper form and relationship with the land.
ועוד שיש לבאר ענין הגלות תחלה, כי הגלות בעצמו הוא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה. וזה כי אין ספק כי הגלות הוא שנוי ויציאה מן הסדר, שהשם יתברך סדר כל אומה במקומה הראוי לה, וסדר את ישראל במקום הראוי להם, שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שנוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקומם הטבעי. כי אם היו נשארים במקומם הבלתי טבעי להם, היה הבלתי טבעי נעשה טבעי, ודבר זה אי אפשר שיהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי. משל זה, אם אתה מכריח את חלק האש שיהיה עומד בארץ, שמקומו הטבעי שלו הוא למעלה, ואתה מכריח אותו חוץ למקום הטבעי להיות עומד למטה. וכן הארץ, מקומה הטבעי למטה, ואם אתה מכריח את חלק ממנו לעמוד למעלה, אם היה נשאר עומד שלא במקום הטבעי, כבר היה הבלתי טבעי נעשה טבעי: וכן ישראל בעצמם, אם היו עומדים בגלות לעולם, שאין זה מקומם הראוי להם, כי מקומם הראוי להם לפי סדר המציאות להיותם בארץ ישראל ברשות עצמם, ולא ברשות אחר. כמו כל דבר ודבר מן הנמצאים הטבעים יש להם לכל אחד מקום בפני עצמו, כמו שגזרו חז"ל (אבות פ"ד, מ"ג) 'אין לך דבר שאין לו מקום', וכל דבר הוא ברשות עצמו. ואם היו נשארים בגלותם לעולם, היה הדבר הזה - שהוא העמידה חוץ למקומם, שהוא בלתי טבעי - נעשה טבעי. שאין עומד בתמידות רק הדברים הטבעיים, כי הטבע שנתן השם יתברך לכל דבר ודבר מקיים אותו עד שהוא מקוים עומד תמיד. ואם הדבר הבלתי הטבעי קיים תמיד גם כן, אף כי אינו כסדר וכטבע המציאות, היה הטבע ההוא דבר מותר ובטל לגמרי ללא צורך, ודבר זה לא יתכן: וכמו כן הפיזור אינו דבר טבעי, וכמו שחוזר כל דבר ודבר אל מקומו, כך חוזרים החלקים המפוזרים והנפרדים להיותם כלל אחד. ודבר זה מבואר לכל אדם אשר הוא בן דעת, כי כל החלקים ענין אחד להם. ואם כן למה יהיה חלוק ביניהם, ולא יתאחדו, מאחר שהם דבר אחד. ולכך כל פיזור עומד להתכנס יחד. ולפיכך פיזור ישראל בין האומות הוא דבר יוצא מן הטבע, שמאחר שהם אומה אחת, ראוי שיהיו עומדים יחד להיות אחד, כמו שתמצא כל הדברים הטבעיים אינם מחולקים לשנים, רק הם מתקבצים ביחד, וכן כל "הנחלים הולכים אל הים" (קהלת א, ז) להיות מתקבצים, ואין דבר אחד מתחלק. ומאשר האומה הישראלית אומה אחת בלתי מחולקת ומופרדת יותר מכל האומות, ראוי שיהיו מקובצין יחד. ומזה נראה כי הפיזור להם בפרט אינו טבעי כלל. ואי אפשר לומר שדבר זה הוא בשביל חטא ועון, סוף סוף דבר זה הוא בלתי טבעי, דהיינו הפיזור לישראל, ויהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי אם היה זה לעולם:
There is another reason to explain the concept of exile first. The exile itself is proof and clear imperative for redemption. This is because there is no doubt that exile is an alteration and departure from the normal order. The Blessed Holy One arranged each nation in the place which is appropriate for it, so he arranged the People of Israel into the place which is appropriate for it, namely the Land of Israel. Exile from their place is a complete alteration and departure [from that order]. Anything which departs from its natural place, which is outside its place, is unable to stay in the place which is not natural for it. Rather they need to return to their natural place. Because if they remain in a place which is unnatural for them, then the unnatural would become natural. And it is impossible for the unnatural to become natural. A metaphor: it is like trying to force fire to stay down, when it's natural state is to rise - or like trying to hold up solid matter, when its natural state is to fall to the earth. If you could achieve that, then you would be making the unnatural natural. Similarly with the People of Israel themselves. If they were to stay in exile for ever, which is not the right place for them to be (since the right place for them, according to the order of existence, is the Land of Israel under their own sovereignty and not under the sovereignty of any other). Just like everything in natural existence, each one has its own place as our sages decreed (Pirkei Avot 4:3) "There is nothing which does not have its place". Each thing under its own sovereignty. If they would remain in exile forever, then this thing (unnaturally standing outside their place) would become natural. Only natural things can stand permanently, because the nature which the Blessed Holy One gave to each thing is what sustains it such that it is established to stand forever. If an unnatural state of affairs were to exist forever, even though it was not according to the order and nature of existence, then the nature of that thing would be loosened and nullified completely for no purpose, and such a thing could not happen. Similarly, dispersal is not a natural state of affairs. Just as each thing returns to its place, so dispersed and separated parts have to return to [become] one entity. This is clear to anyone of intelligence, that all parts have one essence to them. If so, why would there be a division between them, and not unity, since they are one thing? Therefore all dispersal stands only to be coalesced together. Therefore the dispersal of the People of Israel among the nations is a thing which exists outside of nature, since (the People of Israel) is one nation, suitable to be standing together as one, as is found in the case of all natural things which are not divided into two. Rather that they should be joined together. Similarly "All the rivers flow into the sea" (Kohelet 1:7) to be gathered together. One thing is not divided. So since the Jewish nation is a nation united more than any other nation, not divided or separated , it is appropriate that they should be gathered together. From this we can see that dispersal is particularly unnatural for them. It is impossible to say that this state of affairs is only because of sin and iniquity, after all the dispersal of the People of Israel is so unnatural, because if this were to become permanent, then the unnatural would have to become natural.
מאמר הגאולה, פתיחה א׳:ב׳ — ד"ה הכנת הגאולה בתקופת הגלות
Maamar HaGeulah, Peticha 1:2
Ramhal’s passage describes Israel’s confidence in attaining complete redemption, saying that during the apparent concealment of the Divine presence, vast stores of blessing and precious treasures were prepared for them and will be opened and bestowed upon them when the future era of great rest arrives, as a reward for their labor in exile.
זה הפסוק מודיע סוד בטחון ישראל ותקותם שיגאלו גאולה שלימה במהרה בימינו אמן. ולגאלה ימצאו הכנות רבות ופעלות גדולות וחזקות מאד, נודעים למשכילים אשר נסו ללכת בדרכי החכמה ועמדו על אמתה. וכאשר תתפשט החכמה בעולם אז יראו וידעו הכל כמה "הגדיל ה' לעשות עמנו" (תהלים קכו, ג), כי כאשר חשבו ישראל שהסתיר הב"ה את פניו מהם ועזב אותם, אז היה מכין להם טובה וברכה, כי אז היה מכין להם אוצרות גדולים אשר לרחבם אין קץ ולגדלתם אין תכלית, ובאוצרות האלה היה נותן כל הון יקר ונעים וכל סגולת מלכים בכל עת ובכל שעה, עד שנתמלאו אלה האוצרות מה שאין הפה יכולה לדבר ואזן לשמוע ואפילו לב להרהר. וכשיגיע זמן המנוחה הגדולה העתידה להגלות בעולם יפתחו כל האוצרות האלה ומהם יצאו כל מיני מחמדים וינתנו לישראל חלק עבודתם הקשה שעבדו בגלותם.
מאמר הגאולה, פרק ה׳ · תיקוני הקדושה ע״י המשיחין י״א:א׳ — ד"ה והרי פירשתי לך היטב איך כל
Maamar HaGeulah, Chapter 5 11:1
Ramhal explains that whatever was damaged and corrupted during the exile will be repaired in the redemption, even more completely than before, so that the Shechinah will be restored and adorned beyond its original state; he interprets “Lecha Dodi, netzeh hasadeh” as the Shechinah inviting the Holy One to leave the exile and enter the upper place of joy and delight.
והרי פירשתי לך היטב איך כל מה שנפגם ונתקלקל בגלות – חוזר ונתקן בגאולה, ונתקן יותר ממה שנתקלקל. ונמצא שאז תהיה השכינה מתוקנת ומקושטת יותר ממה שהיתה מאז היות עולם. ועל זה הענין אמר הכתוב "לכה דודי נצא השדה". והנה הפסוק הזה השכינה אומרת אותו לקב"ה. ומה היא אומרת? "לכה דודי" כי בהיותה עדין בגלות שלא יצאה ממנו אומרת כן, אבל בזמן הגאולה ששם דודה עמה ואומרת לו "נצאה" – נצא מן הגלות, נצא אל השדה הוא המקום העליון מקום השמחה והעונג, שדה אשר ברכו ה', "נשכימה לכרמים".
Maharal describes the first of three qualities of Eretz Yisrael: it is called the land of God, and dwelling there is portrayed as accepting God as one’s Elokim, whereas being driven from it is likened to being told to serve other gods.
כי כאשר תעיין תמצא כי ג' תוארים הם לארץ ישראל; הראשון, כי נקרא שמו יתברך על הארץ, שהוא "אלהי הארץ", ומקרא מלא הוא (דברים לא, טז) "וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ", ופירש הרמב"ן ז"ל (שם) אלהים שהוא נכר בארץ, כי השם הנכבד הוא אלהי הארץ, שנאמר (מ"ב יז, כו) "כי לא ידעו משפטי אלהי הארץ", וכן (ר' דהי"ב לב, יט) "וידברו אל אלהי כעל אלהי עם הארץ", וכתיב (הושע ט, ג) "לא ישבו בארץ ה'", עד כאן לשון הרמב"ן. ובדברי רבותינו ז"ל מבואר הרבה, עד שאמרו ז"ל (כתובות קי:), ומביאו רש"י בפרשת לך לך (בראשית יז, ח), "לתת לך את הארץ להיות לך לאלהים" (ר' ויקרא כה, לח), הדר בארץ ישראל אני לו לאלוה, ומי שאינו דר בארץ ישראל אין אני לו לאלוה, עיין שם. וכן אמר דוד (ש"א כו, יט) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", ומי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים, אלא כיון שגרשו אותו מארץ ישראל כאילו אמרו לך עבוד אלהים אחרים (כתובות קי:).
Or Hachaim describes the present exile as Israel’s subjugation and degradation among all seventy nations, and promises that the nation’s future redemption will occur through extraordinary, universally public miracles rather than like the Exodus from Egypt, with kings bowing before them.
Netziv explains that even land sold to a non-Jew must be redeemed so it will not be worked during shemitah; although ordinary redemption is the duty of relatives, redeeming land from a non-Jewish buyer is a mitzvah, applying when the rest of the land is in Jewish possession.
ובכל ארץ אחוזתכם גאלה תתנו לארץ. אפילו כבר נמכרה לעובד כוכבים מצוה לגאול אותה שלא תהא נעבדת בשביעית. ומש״ה אין מצות גאולה אלא ביד הקרובים אבל גאולת הארץ מיד הקונה העובד כוכבים העובד בה בשביעית מצוה לגאלה. וכתיב ובכל ארץ אחוזתכם שאין בזה מצוה אלא בשעה שכל הארץ ביד ישראל אלא שנמכר לעובד כוכבים איזה אחוזה ויעבוד בשביעית.
The passage states that the messianic era will bring a great rectification of the body alongside the soul’s rectification, restoring the world from humanity’s primordial sin; the purified bodies of Israel will radiate through the revelation of the hidden light once evil and the wicked no longer remain.
...אבל האמת הוא, שהתיקון הגדול שיתוקן בימות המשיח במהרה בימינו הוא תיקון הגוף מלבד תיקון הנשמה, וה עיקר גדול, כי באמת בזה תלוי הרבה תיקון העולם, כי זה נתקלקל בחטא האדם, ואחריו נמשכים שאר הקילקולים. והנה הנשמה נאמר בה "בני אתה" (תהלים ב'), אבל הגוף שכבר נתקן נאמר בו "ויאמר לי עבדי אתה" (ישעיה מ"ט), כי האמת תפארת הקדושה תגדל בגוף מבנשמה, כי הלא על כן שולחה הנשמה בעולם לתקן את הגוף העומד במדרגה התחתונה. והנה בהיות הגוף נתקן נאמר בו (ישעיה מ) "וראו כל בשר יחדיו", והוא עצמו יהיה מזהיר כאשר קרן עור פני משה... והנה לעתיד לבא יגלה זה האור הגנוז, כיון שאין עוד קליפה ורשעים, והוא שנאמר "קומי אורי כי בא אורך" (ישעיה ס') ולכן ימשך האור הזה אל ישראל ויהיה גופם זך מכח האור ההוא.
The passage discusses how the redemption and vitality of the Jewish people comes from maintaining an inner connection to God while restraining worldly desires, allowing the inherent love of God implanted in every Jewish soul to naturally emerge.
א"נ היום כולכם כו'. כי הכלל ישראל לעולם עומדין לפני הקב"ה והעבודה רק לכל פרט לבטל עצמו אל הכלל. וזה היום הוא בכל יום ויום. וגם מאחר שכ' בתורה אתם נצבים. ושפת אמת תכון לעד כי אם הי' הפסק לדבר לא הי' נאמר זאת בתורה. ומצד זה יכולין כל הרשעים לחזור בתשובה כי החטא רק במקרה שנפרש מכללות ישראל ולכן יכול לחזור לשורשו כמאמר לירושת אבותי אני חוזר. וכתיב והשבות אל לבבך כו' ושבת עד ה"א. פי' שיש בכל איש ישראל נקודה מקודשת אליו ית' והיא נשמת חיים רק ע"י החטאים מתרבה משא החומר וגשמיות על אור הנשמה וא"י להאיר. לכן בשבת זמן תשובה כי יש לכל א' נשמה יתירה והוא התרבות כח הנשמה להאיר בגוף. וז"ש והשבות זאת הנקודה אל לבבך והוא התפשטות החיות בגוף כמאמר לבבך ב' יצריך. וכפי מה שמחזיר כח הנשמה להיות מיושבת בגופו כמו כן מאיר כח הנשמה בשורשו למעלה. וכ' ושבת עד ה"א דרשו חז"ל שמגעת עד כה"כ. וכמה רחוק זה החוטא מכסה"כ. ופ' הדברים כי הקב"ה ברא מקומות מעוקמים גם בעולמות עליונים שיצטרכו תיקון ע"י עבודת האדם. ובל"ז לא הי' שייכות חטא בעולם וכמו כן ע"י התשובה מתישבין אותן המקומות ליישר העקמימות וזה זכותו של בע"ת. וכל דבר תלוי במה שלמטה ממנו. נמצא זה השב מעורר חזרת כל המקומות להשיבם לדרך הישר. ועי"ז מתעוררין עולמות העליונים יותר ויותר עד שנאמר שמגעת עד כה"כ מגעת דייקא. לכן אחז"ל שכל יחיד ששב מביא רפואה לעולם: ומל ה"א את לבבך וא"ל זרעך. פי' כי השב בתשובה יזכה גם לזרעיו אחריו להסיר ערלת לבבם. והקדמונים נתנו רמז בפסוק זה א"ל ואת לבב ר"ת אלול הוא כנ"ל. כי בזמן זה היו בנ"י בעלי תשובה בעת שקיבל מרע"ה לוחות שניות. לכן אלו הימים הם ימי רצון גם לנו זרעם אחריהם בזכות התשובה שעשו אבותינו כנ"ל: במדרש תנחומא כולכם. כולכם ערבים זה בזה צדיק א' בכם בזכותו כולכם עומדין כו'. פי' כפי מה שמכניס אדם עצמו בזה הערבות לקבל כ"א על עצמו עונש כללות ישראל. עי"ז זוכין ג"כ לעמוד בזכות זה הצדיק שזה בא בזכות הערבות. ובאמת סטרא דקדושה נקודה קטנה כוללת הכל כי אין הפרש בין רב למעט. לכן אם יש צדיק א' לפני השי"ת ניתקן ע"י הכל. אך שצריכין להכניס עצמו בכלל ישראל ע"י הערבות ועי"ז יש לנו חלק במעשה הצדיק. לכן אמר הכתוב כי זה הרשע שמיציא עצמו מהכלל עליו חל העונשין אבל כלל בנ"י לא יכלו ח"ו. ומאוד צריכין לעשות כל המצות ומעש"ט בכלל בנ"י. וגם צריכין לידע כי גם כל הדורות שלאחרינו הכל תלוי במעשינו. לכן נאמר לא אתכם בלבדכם כו' וקשה למה אמר להם זה. רק כדי שידעו כי בקבלת הברית שהם מקבלין עי"ז מזכין לכל הדורות הבאים. וכן הוא גם עתה בכל מעש"ט שבישראל:
שם משמואל, ראש השנה ג׳ — ד"ה בגמ' מנין שאומרים מלכיות תניא רבי
Shem MiShmuel, Rosh Hashanah 3:2
The Shem MiShmuel explores national renewal and the restoration of Israel's spiritual unity through the themes of judgment, repentance, and redemption associated with Rosh Hashanah.
בגמ' מנין שאומרים מלכיות תניא רבי אומר אנו ד' אלקיכם ובחודש השביעי זו מלכות, הענין סמיכות מצות פאה לר"ה, דלכאורה הלא בכל הדברים הראשית הוא לה' ופאה היא בסוף, אך הענין הוא דהנה כל המצוות אין להם סוף שיאמר האדם שגמר עבודתו, רק אם עשה מצוה צריך להתחיל מחדש ומצוה גוררת מצוה, לזה מצות פיאה היא לבסוף להראות שבסוף נמי יש מצוה וגוררת מצוה, וצריך להתחיל מחדש ולאחר מצוות פיאה מתחיל מצוות תרומה ומעשר, ובר"ה הוא ג"כ זה הענין דכל מה שעשה בכל השנה עם אותם הכחות, צריך עתה להתחיל מחדש, וזהו מלכות, דמלכות נמשלה לירח שמתחדשת בכל פעם, ותשובה היא ג"כ זאת שצריך להתחיל מחדש, הרבי ר"ב זצוקלל"ה אמר בזה"ל תשובה איז נישט קיין לאטע גילעגט רק כמו האדם שנפל מגג והי' לו ריסוק איברים, ונשתברו כל עצמותיו, ואח"כ השיג אברים חדשים, כמו כן צריך להתחיל מחדש כקטן שנולד עכלה"ק, וזהו פי' המדרש ישראל שאין מכלין שדותיהן ומניחין פאה לא אעשה אותם כלה, הפי' כנ"ל דלגבי ישראל לא שייך כלה וסוף, אצלם הסוף היא התחלה מחדש, וזה הי' טעות המן הרשע שכאשר נפל הגורל בחודש אדר שמח שבו מת מרע"ה, היינו שסבר שהוא הסוף, אך באותו החודש נולד מרע"ה היינו התחלה מחדש, וזהו ג"כ המנהג שמרבין בפירות חדשים בר"ה לברך שהחיינו, אף שזה אינו מעכב להברכה ואפי' כשאין לו פרי חדש מברך שהחיינו, אבל הרמז הוא כנ"ל להתחדשות, וזהו בליל ב' שאז הוא מלכות דינא רפיא וסימנא מילתא והבן: בגמ' אר"י ד' דברים מקרעין גז"ד של אדם צדקה צעקה שה"ש ושינוי מעשה, פרש"י ז"ל שינוי מעשה שב מרעתו, והק' הריטב"א ז"ל דהלא אצל השלשה דברים אם לא הי' שב מרעתו הוי כטובל ושרץ בידו ואם שב מרעתו א"צ לכל זה וסגי בזה ע"כ: אך הענין דהנה יש ב' מיני תשובה, והוא כמו אדם שהולך בדרך ורואה שהולך בדרך רע, יש שנשאר עומד על מקומו באמצע הדרך ואינו הולך יותר ויש ששב וחוזר לאחריו מדרך הזה, וובתשובה היא ג"כ כן, יש שמקבל עליו שלא לעשות עוד מכאן ולהבא, וזהו יעזוב רשע דרכו, ולתשובה כזו צריכין כל הנ"ל צדקה צעקה וכו', ויש ששב מעיקרו ומתחיל מחדש כתינוק שנולד, ואם עשה חבילות של עבירות יתחזק בעצמו עוד יותר ויעשה חבילות של מצות, וזהו ששב וחוזר לאחוריו מדרכו הרע, וזאת היא עיקר התשובה, ולזה אין צריכין שום דבר, כי תשובה קדמה לעולם, וזהו ששב מרעתו והבן:
The passage teaches from “ושב ה' אלקיך” that the Shechinah is present with Israel in the suffering of their exile.
אך מכאן, מן הפסוק בפרשתנו "ושב ה' אלקיך" לומדים רבותינו "שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם", שהשכינה עצמה נמצאת, כביכול, ביחד עם ישראל בגלות.
In this sichaThe sicha analyzes Rashi's commentary on the verse 'ושב ה' אלקיך את שבותך', explaining that the term 'ושב' (and He will return) rather than 'והשיב' (and He will bring back) teaches that God dwells with Israel in exile and is, so to speak, redeemed along with them. The discourse resolves several textual difficulties in Rashi, distinguishing between God's general empathy with Israel's suffering and this unique dimension of shared exile and redemption. Ultimately, this reveals the deep, intrinsic bond between God and the Jewish people, which guarantees the ultimate personal and collective redemption of every Jew.
The Sefat Emet reads the Torah’s language of return as a spiritual process in which Israel’s return to its root restores inner attachment to God. The Devarim context links this movement to the return to the Land.
[ובכל ארץ אחוזתכם כו'. ע"י הרצון והתשוקה תמיד להתדבק בהש"י נפתח הפנימיות ובא גאולה. ארץ לשון רצון להתדבק בשורש ואחיזת כל אדם במקור החיות בו ית'. ועי' בס' ד"א מעין זה]:
Shem Mishmuel maps four expressions onto four stages—this world, the messianic era, resurrection, and the World to Come—describing struggle against evil, purification of Israel, profound attachment to God after the bodies are refined, and finally direct instruction and communion with God without an intermediary.
ויש לומר עוד דארבעה דברים מקבילים לארבע עולמות שהאדם נמצא בהם עוה"ז, וימות המשיח, ותחיית המתים, ועוה"ב, שבעוה"ז רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה', וצריכין לזיין ללחום נגד כחות הרעות הממלאים כל חללו של עולם וזהו יזיינני, ולימות המשיח אז יוטהרו כל ישראל כענין טהרת השקה ורוח הטומאה תעביר מן הארץ וזהו יטהרני, ובתחיית המתים אחר שהגופים יעמדו מזוככים בתכלית הזיכוך אז גם הגופים יהיו ראוים לדביקות כי בעוד הגוף הוא עכור וגם ממשכא דחויא אי אפשר בו הדביקות כי אפי' העליונים אינם סובלין כל שהוא מהאי עלמא כבזוה"ק ח"א (ד':) מאן יהיב הכא בר נש לביש מדא דההוא עלמא, כ"ש להיות לו דביקות בהש"י, ואז אחר תחיית המתים יתדבקו ישראל בו יתברך דיבוק עצום וזהו ידבקני, ובעוה"ב אז הוא תכלית הנרצה כמ"ש כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל ובמד"ר במדבר פרשה כ' סי' י"ט ראתה עינו את ישראל יושבין לפני הקב"ה כתלמיד לפני רבו לעת"ל ושואלין ממנו כל פרשה ופרשה למה נכתבה וכן ה"א כי ליושבים לפני ה' יהי' סחרה לאכול ולשבעה ולמכסה עתיק ואומר ולא יכנף עוד את מוריך והי' עיניך רואות את מוריך ומלה"ש רואין אותן ושואלין אותן מה הורה לכם הקב"ה וכו', וזהו יוציא לי נשיקות מתוך פיהו בלי אמצעי:
The passage cites the prophets’ promises that Israel would return from exile, rebuild and inhabit its land, cultivate it, and remain there, and presents the ingathering of exiles and the land’s renewal as a miraculous fulfillment of those promises and the beginning of geulah.
נביאי ישראל התנבאו בשם ה': "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם" (יחזקאל לו, כד). "וּבָנוּ בָתִּים וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְאָכְלוּ פִּרְיָם" (ישעיהו סה, כא). "עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ" (ירמיהו לא, ד). "וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר. וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ" (יחזקאל לו, לד-לה). "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹוהֶיךָ" (עמוס ט, יד-טו). אבל אחר שעברו כל כך הרבה שנים, ודבר ה' לא התקיים, התגבר חילול השם בעולם, ושונאי ישראל כבר גמרו בדעתם כי אבד הסיכוי שעם ישראל יחזור לארצו. ואף חז"ל הפליגו מאוד בנס קיבוץ הגלויות עד שאמרו: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ" (פסחים פח, א). והנה אירע הנס, דבר ה' קם. והיה זה קידוש השם גדול ונורא, שהלך והתעצם במלחמת ששת הימים, עת שחררנו את ירושלים והערים הקדושות שביהודה ושומרון. תהליך זה של קיבוץ הגלויות והפרחת השממה, שקיבל דחיפה עצומה בעת הקמת המדינה, הוא התחלת הגאולה. וכפי שאמר רבי אבא (סנהדרין צח, א): "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו, ח): וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". ופירש רש"י: "כשתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר".
The prophets of Israel prophesied, in God’s name, that the exile will eventually end: “I will take you from among the nations and gather you from all the countries, and I will bring you back to your own land” (Yeḥezkel 36:24); “They shall build houses and dwell in them; they shall plant vineyards and enjoy their fruit” (Yeshayahu 65:21); “Again you shall plant vineyards on the hills of Samaria; Men shall plant and live to enjoy them” (Yirmiyahu 31:4); “And the desolate land, after lying waste in the sight of every passerby, shall again be tilled. And men shall say, ‘That land, once desolate, has become like the Garden of Eden; and the cities, once ruined, desolate, and ravaged, are now populated and fortified” (Yeḥezkel 36:34-35); “I will restore My people Israel. They shall rebuild ruined cities and inhabit them; they shall plant vineyards and drink their wine; they shall till gardens and eat their fruits. And I will plant them upon their soil, nevermore to be uprooted from the soil I have given them – said the Lord your God” (Amos 9:14-15). However, after so many years passed without God’s word coming to fruition, God’s name became increasingly desecrated in the world, and the enemies of Israel decided that there is no chance that the Jews would ever return to their land. Even the Sages spoke in hyperbole about the miracle of the ingathering of the exiles, to the point that they said, “The ingathering of the exiles is as great as the day upon which the heaven and earth were created” (Pesaḥim 88a). But a miracle occurred, and God fulfilled His promise, causing an enormous and awesome kiddush Hashem (sanctification of God’s name). This kiddush Hashem became amplified even further during the Six-Day War, when Jerusalem was reunified and the holy cities within Judea and Samaria were recaptured. This process – the ingathering of the exiles and the blooming of the wasteland – which gained tremendous momentum when the State was established, marks the beginning of the redemption. As R. Abba said, “There is no clearer sign of the end of the exile than this verse: ‘But you, O mountains of Israel, shall yield your produce and bear your fruit for My people Israel, for their return is near’ (Yeḥezkel 36:8) (San. 98a).” Rashi comments, “When Eretz Yisrael yields its fruit in abundance, the End will be near, and there is no clearer sign of the end of the exile.”
Rav Kook presents the Land of Israel as organically bound to the life, holiness, and national renewal of Israel, rather than merely as a place of individual religious refuge.
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ. יצירה עצמית ישראלית, במחשבה ובתקף החיים והמפעל, אי אפשר לישראל אלא בארץ ישראל. לעומת זה, כל הנעשה מישראל בארץ-ישראל מתבטלת הצורה הכללית שבו לגבי הצורה העצמית המיוחדה של ישראל, וזהו אושר גדול לישראל ולעולם. החטאים שגורמים גלות הם הם שמדלחים את המעין העצמי, והמקור מזיל הזלות טמאות, (במדבר יט יג): "את משכן ד' טמא". וכשהמקור העצמי המיוחד נשחת, מתעלה המקוריות היסודית לאותו החלק העליון התמציתי, שיש לישראל בסגולת האדם, וזה נשאב דוקא בגלות, והארץ מתחרבת ומשתוממת וחרבנה מכפר עליה. המעין פוסק מלהזיל והוא מסתנן קמעא קמעא, וההופעות של החיים והמחשבה יוצאות דרך הצנור הכללי, שהוא פזור בכל העולם כלו, (זכריה ב י): "כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם", עד אשר ההזלות הטמאות הפרטיות מתפסקות וחוזר כח המקור לטהרתו. ואז נמאסת הגלות לגמרי והרי היא מיותרת, והאורה הכללית חוזרת היא להיות נובעת מהמעין העצמי הפרטי בכל חילו, ואורו של משיח המקבץ נדחים מתחיל להופיע, וקול בכי תמרורים של רחל המבכה על בניה מתמתק על ידי שפעת תנחומים, של (ירמיהו ל״א:ט״ז): "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך, נאם ד', ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך, נאם ד' ושבו בנים לגבולם". ויצירת החיים המיוחדים בכל מאורם וחטיביותם המיוחדה, רוויה בטל העושר הכללי של האדם הגדול בענקים, ברכת אברהם, חוזרת היא דוקא ע"י שיבה זו להתגלות. (פסחים קיז, ב): "והיה ברכה - בך חותמים"
Orot, Lights from Darkness, Israel and its Rebirth 1-3
אורות, אורות מאופל, ישראל ותחיתו א׳-ג׳
Orot, Lights from Darkness, Israel and its Rebirth 1-3
Rav Kook analyzes the revival of Jewish national life, portraying the return to the land and the rebuilding of national institutions as stages in a broader redemptive process.
ישראל עומד הוא בקרן אורה זו ברוחו, בחיי כל נשמה בפרטיות ובחיי האומה כולה, בבנינה, בדורותיה, בשאיפת שיגוב פאר זיו הדר כוננניות מלכותה, בהיכל קדש מקדשה, בלהט אש חיי נעוריה, (תהלים קמד יב): "אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם, בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל", וחפץ רכושה ועשרה (תהלים קמד): "מזוינו מלאים מפיקים מזן אל זן, צאננו מאליפות מרובבות בחוצותינו, אלופינו מסובלים, אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו, אשרי העם שככה לו, אשרי העם שד' אלהיו".
Kook expresses hope that following this course will make them bearers of God’s Torah and leading voices in the future national movement, and that the light of repentance—the key to redemption—will soon appear, bringing honor to Israel and guiding decisions for the welfare of God’s people and the Land of Israel.
תקותי חזקה היא, מתוך המחשבה המתונה, ומתוך הנסיון של העבודה, שאם במהלך זה נלך עכשיו, נהיה אנחנו נושאי דגל תורת ד׳ ראשי המדברים במכמני התנועה הלאומית בעתיד, ובהדרת כבוד יביטו עלינו כל הבנים אשר שם ישראל והבת ציון הוא יקר להם. ואור תשובה, שבה גנוז המפתח של הגאולה, יופיע עלינו בקרוב, וראו כל עמי הארץ הגויים וגס כל עמי הארץ שלנו כי שם ד׳ נקרא עלינו וייראו ממנו יראת רוממות יראת כבוד ותפארת, הראויה לבא מבני עם המונהג למטרתו אשרו ופדותו על ידי מנהיגיו וצופיו הנאמנים. ואם דברי אלה רצויים ומקובלים יהיו לכ״ג וגאוני רבני הגולה ואשר ילוו אלינו, יודיעני נא דברי אמת וצדק, ונראה מה לעשות לטובת עם ד׳ ואה״ק לפי המצב לימים הבעל״ט בחסדי גואל ישראל ב״ה והנני בזה חותם בכל חותמי ברכות באה"ר ונאמנה וצפיית ישועה קרובה לגוי קדוש על אדמת קדשו כנה״י ונפש ידי״ע דוש״ת באה״ר מהר הקודש מירושלם.
עין איה, ברכות א׳:ט׳ (ברכות ג׳ ע״א) — ד"ה ת"ר מפני שלשה דברים אין נכנסים
Ein Aya, Berakhot 1:9
Kook’s passage states that the future redemption and divine presence are delayed until three deficiencies are repaired: the foundations are securely established through suffering in exile and genuine repentance, the unworthy are removed and the worthy refined, and all breaches are mended so that the nations cannot allege desecration of God’s name.
אע"פ שבידו יתברך לשוב שבותינו ולקבצנו ולשכון כבוד בתוכנו, אבל יש שלשה דברים מעכבים השראת שכינתו יתברך בנו, עד שיתמלאו אלו חסרונות. ועוד שהשי"ת רוצה שתהי' הגאולה העתידה גאולה שלמה שאין אחריה שיעבוד, א"כ צריך להמתין עד שיעמוד הכל על בסיס נכון, שלא יתקלקל ח"ו, וזה אי אפשר כי אם ע"י תיקון גדול, מירוק הגליות ותשובה אמתית. ועוד כל זמן שנמצאים רשעים בישראל שלא נבררו והם אינם ראוים להנות מאור ד' ית', א"א שתהי' הגאולה עד שידחו הנדחים [] ויצטרפו הראויים לצירוף, וכמו שכתוב: "ואסירה כל בדיליך כו'", וזה שרמזו מפני שלשה דברים אין נכנסים לחורבה, שאין השי"ת משרה שכינתו ולא ישראל מתקבצים למקומם כל זמן שלא נתקנו כל הבקיעים, מפני החשד של חילול השם ח"ו, שיאמרו האומות משא פנים יש בדבר.
עין איה, שבת ג׳:ב׳ (שבת מ״א ע״א) — ד"ה דאמר רב יהודה
Ein Aya, Shabbat 3:2
The passage states that the purpose of Israel's connection to Eretz Yisrael is for Israel to become one nation whose Divine glory is manifest through God's hand in its history, serving as the sole source from which humanity draws knowledge of God's ways as a complete moral system applicable to both individual conduct and the conduct of nations; this requires that the Divine seal be placed upon the nation as a whole so it knows itself distinguished among peoples as God's people in God's land, and though in Babylon Israel's spirit strengthened and Judaism was founded on the basis of Torah's holiness (from which great Torah centers emerged), only when this consciousness is fully internalized will the nation be able to return to its place and land in full strength, at which time God will remember His people in a general way and raise a banner before the nations.
תכלית חיבור ישראל וארץ ישראל היא שתהיה אומה אחת בעולם שכבוד השם אלהי עולם חופף עליה, על ידי התגלות יד השם בה, במאורעותיה ובכל שלשלת תולדתה, ותהיה היא המקור היחידי למין האנושי לשאוב ממנו דעת השם ודרכיו בארץ, בתור מוסר אלהי שיוכל למלא אומה שלמה, למען יהיו דרכיה לקו לא רק בהליכות החיים הפרטיים של איש פרטי, כי אם גם בהליכות עמים וממלכות ויחוסם זה לזה, על פי עומק דרכי השם המלאים חסד משפט וצדקה. לזה התכלית מוכרח הוא שחותם האלהי הכללי יהיה מונח על האומה בכללה, שתדע שהיא מצויינת מכל העמים בהיותה עם השם, ושארצה היא ארץ השם. על כן, כאשר בבבל גבר ישראל לרוחו, ומרכז היהדות נוסד רק על הבסיס של קדושת התורה, בה נוסדו המרכזים הגדולים להפצת תורה בישראל, על כן ממנה צָמַח צֶמַח השם לתשועת האומה, להשיב לה עומק הכתרה בעצמיותה, וכאשר ההכרה הזאת תתמלא בכל עומק הדרוש לה, אז רק אז תוכל לשוב אל מכונה ולארצה ולכל תוקף קנייניה, אבל אז הלא יבא מועד שיפקד השם את עמו באורח כללי, לשָׂא נֵס לַגּוֹיִם אבל אישים פרטים, אף על פי שכבר השתלמו בעצמם כפי הראוי לקדושת ארץ ישראל, אבל לא על השלמת הפרטים נוסד הגלות, כי אם על הכלל כולו, על כן צריך שלא יטושטש כח זה על ידי ההמשכה של הפרטים להשכיח עיקר התכלית, שהוא תיקון הכללי, בתור אומה נושאת ברמה דגל צור ישראל, בתור עמו ונחלתו, היושבת ומושלת על ארצו אשר בחר לו לנחלה עדי עד.
Rav Kook (Otzrot HaRaayah, Volume 6, Part ב 71:18)
אוצרות הראי"ה, Volume 6 ע״א:י״ח — ד"ה ימי נודנו בגולה בין עמים רבים
Otzrot HaRaayah, Volume 6, Part ב 71:18
Kook’s passage envisions the return of scattered communities and lost “flocks” from exile, joined by a new force, with awakened spirit restoring inner unity, peace, justice, and righteousness within Israel.
ימי נודנו בגולה בין עמים רבים, ישוב וחי בקרבנו. ישובו לנו עדרים עדרים של צאן אובדות, והחיל הישן ילו[ו]ה עם חיל חדש מקרוב בא, אשר יהגה הלב המתעורר והמתנשא ומנשא הרוח למקום היסוד האחדות שכל הפלגים ממנו מתפלגים, ותשוב הסגולה של השלום ושל האחדות הפנימי[ת] להתפשט במשפט בישראל באמת ובצדקה.
Rav Kook (Otzrot HaRaayah, Volume 6, Part ב 108:13)
אוצרות הראי"ה, Volume 6 ק״ח:י״ג — ד"ה [יא] אין כמעט גם ספר-קבלה אחד
Otzrot HaRaayah, Volume 6, Part ב 108:13
Kook states that nearly every kabbalistic work discusses Eretz Yisrael and redemption, since Kabbalah looks beyond the flawed present toward a perfected and holy future; he especially notes that the Zohar contains almost no section without discussion of redemption and Eretz Yisrael.
[יא] אין כמעט גם ספר-קבלה אחד שלא ידבר על דבר ארץ ישראל והגאולה, כי הקבלה כולה היא צפיית ישועה כראוי לחכמה עליונה שאינה מתפשרת עם ההוה הלקוי כי אם עולה היא ברוח-ד' אל העתיד המתוקן הנהדר בקודש. וכו' ראש לכל הלא בספר הזוהר אין כמעט פרשה אחת שלא ידובר בה על דבר גאולה וארץ ישראל (אגרות ח"ב עמ' צא)
The passage describes Israel’s redemption and the rectification of the world, explaining that “Mi Chamocha” was instituted to recount God’s mighty acts in which His will transcends and operates through the boundaries of nature.
On this pageThe passage describes Israel’s redemption and the rectification of the world, explaining that “Mi Chamocha” was instituted to recount God’s mighty acts in which His will transcends and operates through the boundaries of nature.
Rav Yosef Yehuda Leib Bloch (Telz, 1860–1929); shiurim in machshava recorded by his talmidim, Netzach edition (chelek 1 Tel Aviv/New York 5709; chalakim 2–3 Tel Aviv 1953/5715). Shiurei Daas (Telz) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
The passage explains that redemption entails an obligation to sing, while in the present exile and concealment, joy and enthusiasm are not yet complete; full “new song” will come with the future redemption and its divine wonders.
On this pageThe passage explains that redemption entails an obligation to sing, while in the present exile and concealment, joy and enthusiasm are not yet complete; full “new song” will come with the future redemption and its divine wonders.
Page 154
Rav Moshe Sternbuch Teshuvos V'hanhagos is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
The passage states that Israel is meant to dwell in the Land of Israel, but that the exile decreed upon them by God is contrary to the natural order, since nations ordinarily remain under their own authority rather than living within another nation’s land.
On this pageThe passage states that Israel is meant to dwell in the Land of Israel, but that the exile decreed upon them by God is contrary to the natural order, since nations ordinarily remain under their own authority rather than living within another nation’s land.
Page 189
The Maharal of Prague (R. Yehudah Loew) Chiddushei Aggadot (Maharal) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
The passage states that God will redeem His people Israel with an eternal redemption, offering even now a limited experience of it in this world, as expressed by the verse, “For I know the thoughts that I think concerning you… thoughts of peace.
On this pageThe passage states that God will redeem His people Israel with an eternal redemption, offering even now a limited experience of it in this world, as expressed by the verse, “For I know the thoughts that I think concerning you… thoughts of peace.
Page 380
Rav Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin (1814-1878), the Beis Yaakov's author; Bereishis is on Sefaria ("Beit Yaakov on Torah") — this covers only Shemos and Vayikra, held here as page scans. Beis Yaakov (R' Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
the Klausenberger Rebbe (Divrei Yatziv Likutim 87)
דברי יציב, ליקוטים והשמטות סי׳ פ״ז
Divrei Yatziv Likutim 87
The passage states that, in the year 5736, God redeemed Israel, and associates the phrase “יה גאלנו ה׳ צבאות שמו קלוש ישראל” with a numerical value of 1,907.
On this pageThe passage states that, in the year 5736, God redeemed Israel, and associates the phrase “יה גאלנו ה׳ צבאות שמו קלוש ישראל” with a numerical value of 1,907.
Page 101
Divrei Yatziv is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
The passage examines whether renewed Jewish conquest and settlement after the Six-Day War restore or establish the sanctity of various areas of Eretz Yisrael and thereby create Torah-level obligations of terumot and maasrot and other land-dependent mitzvot, proposing that a conquest undertaken with at least 600,000 Jews and on behalf of the nation may constitute “all its inhabitants” and achieve sanctity even without a king or prophet, while noting that counting yovel requires additional conditions concerning all tribes and their proper allotments.
On this pageThe passage examines whether renewed Jewish conquest and settlement after the Six-Day War restore or establish the sanctity of various areas of Eretz Yisrael and thereby create Torah-level obligations of terumot and maasrot and other land-dependent mitzvot, proposing that a conquest undertaken with at least 600,000 Jews and on behalf of the nation may constitute “all its inhabitants” and achieve sanctity even without a king or prophet, while noting that counting yovel requires additional conditions concerning all tribes and their proper allotments.
Page 10
Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
שו"ת הרב הראשי, כ״א:נ׳ — ד"ה השכינה כבר אינה בגלות
Shut HaRav HaRashi 21:50
Rabbi Mordechai Eliyahu states that the Shechinah has returned from exile with the Jewish people’s return to Eretz Yisrael, and that most Jews have gathered there in the present generation; he calls for blessing over the ingathering of its children and concluding with “Who gladdens Zion through her children.
השכינה כבר אינה בגלות, היא שבה עם עם ישראל שחזר לארצו, כמו שאמרו חז"ל: "אף כשהן עתידין ליגאל, שכינה עמהן, שנאמר: 'ושב ה' אלקיך את שבותך', 'והשיב' לא נאמר אלא 'ושב' – מלמד שהקב"ה שב עמהם מבין הגלויות" (מגילה כ"ט ע"א).
זכינו בדורנו, שרוב עם ישראל עלה והתכנס בארץ-ישראל, ואלו שאינם בתוכה זה רק בגלל יצר הרע המונע מהם מלעלות לארץ ולקיים את מצות ישוב ארץ-ישראל. לכן, אנו מצווים לברך כדברי התנחומא ע"י פתיחת הברכה בפסוק: "שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה לתוכה", ולסיים: "משמח ציון בבניה".
Contemporary Halakhic Problems, Vol II, Part II, Chapter IX Judea and Samaria, Settlement and Return
בעיות הלכתיות עכשוויות, כרך ב, חלק שני, פרק ט: יהודה ושומרון: התנחלות או החזרה
Contemporary Halakhic Problems, Vol II, Part II, Chapter IX Judea and Samaria, Settlement and Return
The passage states that although the Almighty dispersed the Jewish people among the lands of the Diaspora, He promised to bring them out of exile, return them to the Land of Israel, and restore it to them in its entirety.
We have a claim against the Almighty. He has dispersed us in the lands of the Diaspora, but He has promised us that He will lead us out of exile. He has promised that He will lead us back to the Land of Israel and restore it to us in its entirety.
Contemporary Halakhic Problems, Vol I, Part I, CHAPTER I Israel
בעיות הלכתיות עכשוויות, כרך א, חלק ראשון, פרק א: מדינת ישראל
Contemporary Halakhic Problems, Vol I, Part I, CHAPTER I Israel
The passage presents study as expressing a continuing desire for redemption from exile and appreciation of aliyah, identifies the establishment of a Jewish commonwealth after crossing the Jordan as fulfillment of a biblical commandment, and asks whether that commandment remains binding after the Temple’s destruction and subsequent exile.
Such study bore eloquent testimony not only to an unabated desire for redemption from exile, but also to an appreciation of the ultimate goal of aliyah. The establishment of a Jewish commonwealth following the crossing of the Jordan by our ancestors constituted the fulfillment of a biblical commandment. But does this commandment retain its binding force throughout the epoch following the destruction of the Temple and subsequent exile?
ולכן אין לפרש ענין הגאולה האחרונה, אם לא שנבאר ענין הגלות והחורבן, שבזה יוודע הטוב והתשועה שאנו מקוין. וכאשר אנו באים לבאר ענין הגלות ידיעה אמיתית, צריך לבאר קודם הסבה לגלות, והדברים השייכים אל הגלות: ועוד שיש לבאר ענין הגלות תחלה, כי הגלות בעצמו הוא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה. וזה כי אין ספק כי הגלות הוא שנוי ויציאה מן הסדר, שהשם יתברך סדר כל אומה במקומה הראוי לה, וסדר את ישראל במקום הראוי להם, שהוא ארץ ישראל.
כלומר שגאולתנו תהיהבחגיגיותוהתעלותהנפשות -בטח אטמעגםקולשופרכפשוטו -כמה שנתבארלנוכיהעניניםהגשמיים מקושרים עםהעניניםהרוחניים - אבל העיקר הואכי תהיה תנועהחגיגית בעולםשעי*ז יתעלה הכל ונזכהלהגיע לאור הגאולה האמיתית, ולבן בריה
בצירוף הפפקאומ והפ״נ נתקבל לנכון לכ״ק מרן אלמו״ר שלינו״א. והנה פפת לבריך יאיר בהלגשת הס״ת צבאו׳ת שמ׳ו קלו׳ש ישרא׳ל היא השנה תשל״ו שנת גאולי באה. והנה גאלנו ה׳ צבאת שמו קלוש ישראל בגי׳ אלף ממק״ו ועס הכולל הוא אלף תתק״ז,
כאן בארץ ישראל. ובע״ה נזכה לבסוף גם שכולם ישובו גם לגבולם הרוחני ויקבא עליהם עול מלכות שמים ועול תורה וקיום מצוותיה באהבה ובשמחה. י( ה ר ח מן הוא יברך את כולט בכתיבה וחתימה טובה ונזכה לשנת גאולה וישועה בגשמיות וברוחניות,
הפסוק מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור״. ג( בפרק ראשון מביא להדיא שהגאולה תלויה בלימוד חכמת הקבלה ועל ידי זה תתגלה קימעא קימעא תורת משיח צדקינו והיא תורת ארץ ישראל. ד( בפ״א שם ־ קיבוץ גלויות תלוי בזכות קיום מצוות התלויות בארץ,
מוכרע בסברא שדין זה בכלל הרצון שתהי׳ הארץ מיושבת מישראל ולא יחנו באח עע״ז וארץ ישראל היא גם בגלותנו והרי אנו חייבים בישובה ולדור בה גס בגלותנו וכמו שהאריך הר״מ פ״ה מה׳ מלכים וכמש״כ הרדב״ז פ״ד מה׳ סנהדרין ה״ו, והדבר מבואר
