Redemption of Land, People, and Individual

וְלָקַחְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הַגּוֹיִ֔ם וְקִבַּצְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִכׇּל־הָאֲרָצ֑וֹת וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַתְכֶֽם׃ וְזָרַקְתִּ֧י עֲלֵיכֶ֛ם מַ֥יִם טְהוֹרִ֖ים וּטְהַרְתֶּ֑ם מִכֹּ֧ל טֻמְאוֹתֵיכֶ֛ם וּמִכׇּל־גִּלּ֥וּלֵיכֶ֖ם אֲטַהֵ֥ר אֶתְכֶֽם׃ וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר׃ וְאֶת־רוּחִ֖י אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְעָשִׂ֗יתִי אֵ֤ת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי֙ תֵּלֵ֔כוּ וּמִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶֽם׃

בִּבְכִ֣י יָבֹ֗אוּ וּֽבְתַחֲנוּנִים֮ אֽוֹבִילֵם֒ אֽוֹלִיכֵם֙ אֶל־נַ֣חֲלֵי מַ֔יִם בְּדֶ֣רֶךְ יָשָׁ֔ר לֹ֥א יִכָּשְׁל֖וּ בָּ֑הּ כִּֽי־הָיִ֤יתִי לְיִשְׂרָאֵל֙ לְאָ֔ב וְאֶפְרַ֖יִם בְּכֹ֥רִי הֽוּא׃ {פ} שִׁמְע֤וּ דְבַר־יְהֹוָה֙ גּוֹיִ֔ם וְהַגִּ֥ידוּ בָאִיִּ֖ים מִמֶּרְחָ֑ק וְאִמְר֗וּ מְזָרֵ֤ה יִשְׂרָאֵל֙ יְקַבְּצֶ֔נּוּ וּשְׁמָר֖וֹ כְּרֹעֶ֥ה עֶדְרֽוֹ׃ כִּֽי־פָדָ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶֽת־יַעֲקֹ֑ב וּגְאָל֕וֹ מִיַּ֖ד חָזָ֥ק מִמֶּֽנּוּ׃

מִֽי־שָׁמַ֣ע כָּזֹ֗את מִ֤י רָאָה֙ כָּאֵ֔לֶּה הֲי֤וּחַל אֶ֙רֶץ֙ בְּי֣וֹם אֶחָ֔ד אִם־יִוָּ֥לֵֽד־גּ֖וֹי פַּ֣עַם אֶחָ֑ת כִּי־חָ֛לָה גַּם־יָלְדָ֥ה צִיּ֖וֹן אֶת־בָּנֶֽיהָ׃ לְמַ֤עַן תִּֽינְקוּ֙ וּשְׂבַעְתֶּ֔ם מִשֹּׁ֖ד תַּנְחֻמֶ֑יהָ לְמַ֧עַן תָּמֹ֛צּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּ֖ם מִזִּ֥יז כְּבוֹדָֽהּ׃ {ס} כְּאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר אִמּ֖וֹ תְּנַחֲמֶ֑נּוּ כֵּ֤ן אָֽנֹכִי֙ אֲנַ֣חֶמְכֶ֔ם וּבִירוּשָׁלַ֖͏ִם תְּנֻחָֽמוּ׃

Who ever heard the like? Who ever witnessed such events? Can a land pass through travail In a single day? Or is a nation born All at once? Yet Zion travailed And at once bore her children! That you may suck from her breast Consolation to the full, That you may draw from her bosom Glory to your delight. Like one whom a mother comforts. So I will comfort you: You shall find comfort in Jerusalem.

הַזֹּרְעִ֥ים בְּדִמְעָ֗ה בְּרִנָּ֥ה יִקְצֹֽרוּ׃ הָ֘ל֤וֹךְ יֵלֵ֨ךְ ׀ וּבָכֹה֮ נֹשֵׂ֢א מֶשֶׁךְ־הַ֫זָּ֥רַע בֹּא־יָבֹ֥א בְרִנָּ֑ה נֹ֝שֵׂ֗א אֲלֻמֹּתָֽיו׃ {פ}

וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל לְעוֹלָם הַבָּא, ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ״.

אָמַר רַב: כָּלוּ כׇּל הַקִּיצִּין, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: דַּיּוֹ לָאָבֵל שֶׁיַּעֲמוֹד בְּאֶבְלוֹ. כְּתַנָּאֵי: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה – נִגְאָלִין, וְאִם לָאו – אֵין נִגְאָלִין. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אִם אֵין עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה אֵין נִגְאָלִין? אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲמִיד לָהֶן מֶלֶךְ שֶׁגְּזֵרוֹתָיו קָשׁוֹת כְּהָמָן, וְיִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וּמַחְזִירָן לְמוּטָב. תַּנְיָא אִידַּךְ: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה – נִגְאָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּא מְשׁוּבֹתֵיכֶם״. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ״? ״חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם״ – בַּעֲבוֹדָה זָרָה, ״וְלֹא בְּכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ״ – לֹא בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם״? אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״כִּי אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָכֶם וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן״?

§ Rav says: All the ends of days that were calculated passed, and the matter depends only upon repentance and good deeds. When the Jewish people repent, they will be redeemed. And Shmuel says: It is sufficient for the mourner to endure in his mourning to bring about the coming of the Messiah. Even without repentance, they will be worthy of redemption due to the suffering they endured during the exile. The Gemara notes: This dispute is parallel to a dispute between tanna’im: Rabbi Eliezer says: If the Jewish people repent they are redeemed, and if not they are not redeemed. Rabbi Yehoshua said to him: If they do not repent, will they not be redeemed at all? Rather, the Holy One, Blessed be He, will establish a king for them whose decrees are as harsh as those issued by Haman, and the Jewish people will have no choice but to repent, and this will restore them to the right path. It is taught in another baraita that Rabbi Eliezer says: If the Jewish people repent they are redeemed, as it is stated: “Return, wayward children, I will heal your iniquities” (Jeremiah 3:22). Rabbi Yehoshua said to him: But isn’t it already stated: “So says the Lord: You were sold for naught, and without money you shall be redeemed” (Isaiah 52:3)? Rabbi Yehoshua explains: “You were sold for naught” means you were sold for idol worship, which is a sin with no basis. “And without money you shall be redeemed” means you will be redeemed not through repentance and good deeds, but through the will of God. Rabbi Eliezer said to Rabbi Yehoshua: But isn’t it already stated: “Return to me and I will return to you” (Malachi 3:7)? Rabbi Yehoshua said to him: But isn’t it already stated: “For I have taken you to Myself; and I will take you one from a city and two from a family, and I will bring you to Zion” (Jeremiah 3:14), unconditionally?

וּמָה רָאוּ לוֹמַר גְּאוּלָּה בִּשְׁבִיעִית? אָמַר רָבָא: מִתּוֹךְ שֶׁעֲתִידִין לִיגָּאֵל בִּשְׁבִיעִית — לְפִיכָךְ קְבָעוּהָ בִּשְׁבִיעִית. וְהָאָמַר מָר: בְּשִׁשִּׁית קוֹלוֹת, בִּשְׁבִיעִית מִלְחָמוֹת, בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית בֶּן דָּוִד בָּא! מִלְחָמָה נָמֵי אַתְחַלְתָּא דִגְאוּלָּה הִיא. וּמָה רָאוּ לוֹמַר קִיבּוּץ גָּלִיּוֹת לְאַחַר בִּרְכַּת הַשָּׁנִים? דִּכְתִיב: ״וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא״. וְכֵיוָן שֶׁנִּתְקַבְּצוּ גָּלִיּוֹת — נַעֲשֶׂה דִּין בָּרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרוֹף כַּבּוֹר סִיגָיִךְ״, וּכְתִיב: ״וְאָשִׁיבָה שׁוֹפְטַיִךְ כְּבָרִאשׁוֹנָה״. וְכֵיוָן שֶׁנִּבְנֵית יְרוּשָׁלַיִם — בָּא דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר:

The Gemara continues: And why did they see fit to institute to say the blessing of redemption as the seventh blessing? Rava said: Since there is a tradition that the Jewish people are destined to be redeemed in the seventh year of the Sabbatical cycle, consequently, they fixed redemption as the seventh blessing. But didn’t the Master say in a baraita: In the sixth year of the Sabbatical cycle in the days of the arrival of the Messiah, heavenly sounds will be heard; in the seventh year there will be wars; and upon the conclusion of the seventh year, in the eighth year, the son of David, the Messiah, will come? The redemption will take place not during the seventh year but after it. The Gemara answers: Nevertheless, the war that takes place during the seventh year is also the beginning of the redemption process, and it is therefore correct to say that Israel will be redeemed in the seventh year. The Gemara asks: And why did they see fit to institute that one says the blessing of the ingathering of the exiles after the blessing of the years? As it is written: “And you, O mountains of Israel, you shall shoot forth your branches, and yield your fruit to My people Israel; for they will soon be coming” (Ezekiel 36:8), which indicates that the ingathering of the exiles will follow after Eretz Yisrael is blessed with bountiful produce. And once the exiles have been gathered, judgment will be meted out to the wicked, as it is stated: “And I will turn my hand against you and purge away your dross as with lye” (Isaiah 1:25), and immediately after it is written: “And I will restore your judges as at first” (Isaiah 1:26). For this reason the blessing of the restoration of judges comes after the blessing of the ingathering of the exiles. And once Jerusalem is rebuilt, the Messiah, scion of the house of David, will come, as it is stated:

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב: ״וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה׳ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְגוֹ׳״. אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְלֹא אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וְיִצְחָק? אֶלָּא, לֹא כְּאַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״הַר״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה׳ יֵרָאֶה״, וְלֹא כְּיִצְחָק שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״שָׂדֶה״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה״, אֶלָּא כְּיַעֲקֹב שֶׁקְּרָאוֹ ״בַּיִת״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גָּדוֹל קִבּוּץ גָּלִיּוֹת כַּיּוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ בּוֹ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל״, וּכְתִיב: ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד״.

The Gemara returns to its discussion of prophecies of consolation that are related to those in the book of Hosea. And Rabbi Elazar said: What is the meaning of that which is written: “And many peoples shall go and say: Go and let us go up to the mountain of the Lord, to the house of the God of Jacob; and He will teach us of His ways, and we will walk in His paths” (Isaiah 2:3)? The Gemara notes that Jacob is the only Patriarch mentioned and asks: Is He the God of Jacob and not the God of Abraham and Isaac? Rather, the verse specifically mentions Jacob to allude to the fact that the Temple will ultimately be described in the same way that Jacob referred to it. It will not be referred to as it was referred to by Abraham. It is written of him that when he prayed at the location of the Temple mountain, he called it mount, as it is stated: “As it is said on this day: On the mount where the Lord is seen” (Genesis 22:14). And it will not be referred to as it was referred to by Isaac. It is written of him that he called the location of the Temple field when he prayed there, as it is stated: “And Isaac went out to meditate in the field” (Genesis 24:63). Rather, it will be described as it was referred to by Jacob, who called it house, as it is stated: “And he called the name of that place Beth-El” (Genesis 28:19), which means house of God. Rabbi Yoḥanan said: The day of the ingathering of exiles is as great as the day on which heaven and earth were created. This is derived by means of a verbal analogy between the word day in these two contexts, as it is stated concerning the ingathering of exiles: “And the children of Judea and the children of Israel shall be gathered together, and they shall appoint themselves one head, and shall go up out of the land; for great shall be the day of Jezreel” (Hosea 2:2), and it is written in the narrative of Creation: “And there was evening and there was morning, one day” (Genesis 1:5).

דָּבָר אַחֵר, אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם, מָה הַיּוֹם מֵאִיר פְּעָמִים וּמַאֲפִיל פְּעָמִים, אַף אַתֶּם כְּשֶׁאֲפֵלָה לָכֶם, עָתִיד לְהָאִיר לָכֶם אוֹר עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה לְךָ ה' לְאוֹר עוֹלָם (ישעיה ס, יט). אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁתִּהְיוּ כֻּלְּכֶם אֲגֻדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאֲלִין עַד שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן אֲגֻדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר:

״בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פׇּקְדִי אוֹתָם נְאֻם ה׳״. וְרַבִּי זֵירָא — הָהוּא בִּכְלֵי שָׁרֵת כְּתִיב. וְרַב יְהוּדָה? כְּתִיב קְרָא אַחֲרִינָא: ״הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַים בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה וְגוֹ׳״. וְרַבִּי זֵירָא — הָהוּא שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל בְּחוֹמָה. וְרַב יְהוּדָה? ״הִשְׁבַּעְתִּי״ אַחֲרִינָא כְּתִיב.

“They shall be taken to Babylonia and there they shall remain until the day that I recall them, said the Lord” (Jeremiah 27:22). Based on that verse, Rav Yehuda held that since the Babylonian exile was imposed by divine decree, permission to leave Babylonia for Eretz Yisrael could be granted only by God. The Gemara asks: And how does Rabbi Zeira interpret that verse? The Gemara answers that Rabbi Zeira maintains that that verse is written about the Temple service vessels, and it does not refer to the Jewish people, as the previous verse states: “Thus says the Lord of Hosts, the God of Israel, concerning the vessels that remain in the house of the Lord” (Jeremiah 27:21). Consequently, Rabbi Zeira sought to ascend to Eretz Yisrael. The Gemara asks: And how does Rav Yehuda respond to this argument? The verse is clearly referring to the Temple vessels, not to the people. The Gemara answers that another verse is written: “I adjure you, O daughters of Jerusalem, by the gazelles and by the hinds of the field, that you not awaken or stir up love, until it please” (Song of Songs 2:7). Rabbi Yehuda derived from here that no act of redemption should be performed until a time arrives when it pleases God to bring about the redemption. And Rabbi Zeira maintains that the oath mentioned in that verse means that the Jews should not ascend to Eretz Yisrael as a wall, i.e., en masse, whereas individuals may immigrate as they wish. The Gemara asks: And what does Rav Yehuda reply to this? The Gemara answers that this command is derived from another verse in which “I adjure you” (Song of Songs 3:5) is written.

כְּקוֹנָהּ בְּפַרְוָארֵי יְרוּשָׁלַיִם. חַיֶּיבֶת בְּמַעֲשֵׂר וּבִשְׁבִיעִית כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – קָסָבַר כִּיבּוּשׁ יָחִיד שְׁמֵיהּ כִּיבּוּשׁ. וְהַקּוֹנֶה שָׂדֶה בְּסוּרְיָא כְּקוֹנָהּ בְּפַרְוָארֵי יְרוּשָׁלַיִם – לְמַאי הִילְכְתָא? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לוֹמַר שֶׁכּוֹתְבִין עָלָיו אוֹנוֹ, וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. בְּשַׁבָּת סָלְקָא דַעְתָּךְ?! כִּדְאָמַר רָבָא: אוֹמֵר לְגוֹי וְעוֹשֶׂה; הָכָא נָמֵי אוֹמֵר לְגוֹי וְעוֹשֶׂה. וְאַף עַל גַּב דַּאֲמִירָה לְגוֹי שְׁבוּת, מִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – לָא גְּזוּר רַבָּנַן.

is like one who purchases a field in the outskirts [parvarei] of Jerusalem. The Gemara clarifies: The tanna who says Syria is obligated in tithe and the mitzvot of the Sabbatical Year like Eretz Yisrael holds that the conquest of an individual is called a conquest. Once Syria was conquered by King David, who is considered an individual in this regard, the sanctity of Eretz Yisrael applied to it and its residents became obligated in the mitzvot of Eretz Yisrael. The baraita further teaches: And one who purchases a field in Syria is like one who purchases a field in the outskirts of Jerusalem. The Gemara asks: With regard to which halakha was this stated? What practical ruling is taught by this statement? Rav Sheshet says: This serves to say that one writes a bill of sale [ono] for this purchase, and one may write a bill of sale even on Shabbat. The Gemara asks: Can it enter your mind that one may write this bill of sale on Shabbat? Writing on Shabbat is a prohibited labor for which one is liable to receive court-imposed capital punishment. The Gemara explains: This is as Rava says with regard to a similar issue, that one tells a gentile that he should do it, and he does so. Here too, it is referring to a situation where one tells a gentile that he should write a bill of sale, and he does so. And even though the halakha generally is that telling a gentile to perform an action that is prohibited for a Jew on Shabbat violates a rabbinic decree, since the Sages prohibited instructing a gentile to perform prohibited labor on behalf of a Jew on Shabbat, here the Sages did not impose this decree, due to the mitzva of settling Eretz Yisrael.

כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּן צִוּוּ עַל הַתְּשׁוּבָה וְאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה. וּכְבָר הִבְטִיחָה תּוֹרָה שֶׁסּוֹף יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בְּסוֹף גָּלוּתָן וּמִיָּד הֵן נִגְאָלִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל א) "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים" וְגוֹ' (דברים ל ב) "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ל ג) "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ" וְגוֹ':

"רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת־צִיּוֹן", כִּי כְבָר הָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מְזֻמָּן לָחוּל כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה אִלּוּ הָיוּ מַסְכִּימִים כֻּלָּם לָשׁוּב בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, אֲבָל שָׁבוּ מִקְצָתָם וְנִשְׁאֲרוּ רֻבָּם וּגְדוֹלֵיהֶם בְּבָבֶל, רוֹצִים בַּגָּלוּת וּבָעֲבוֹדָה – שֶׁלֹּא יִפָּרְדוּ מִמִּשְׁכְּנוֹתֵיהֶם וְעִנְיָנֵיהֶם. "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר", כִּנָּה הַגָּלוּת בְּשֵׁנָה וְהַלֵּב הָעֵר הַתְמָדַת הַנְּבוּאָה בֵינֵיהֶם. "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק", קְרִיאַת הָאֱלֹהִים לָשׁוּב. "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן־הַחוֹר", עַל עֶזְרָא שֶׁהָיָה פוֹצֵר בָּהֶם וּנְחֶמְיָה וְהַנְּבִיאִים, עַד שֶׁהוֹדוּ קְצָתָם לָשׁוּב הוֹדָאָה בִלְתִּי גְמוּרָה, וְנָתַן לָהֶם כְּמַצְפּוּן לִבָּם, וּבָאוּ הָעִנְיָנִים מְקֻצָּרִים מִפְּנֵי קִצּוּרָם, כִּי הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי אֵינֶנּוּ חָל עַל הָאִישׁ אֶלָּא כְּפִי הִזְדַּמְּנוּתוֹ לוֹ, אִם מְעַט – מְעָט וְאִם הַרְבֵּה – הַרְבֵּה.

הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ עָתִיד לַעֲמֹד וּלְהַחְזִיר מַלכוּת דָּוִד לְיָשְׁנָהּ לַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה. וּבוֹנֶה הַמִּקְדָּשׁ וּמְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל. וְחוֹזְרִין כָּל הַמִּשְׁפָּטִים בְּיָמָיו כְּשֶׁהָיוּ מִקֹּדֶם. וְעוֹשִׂין שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת כְּכָל מִצְוָתָן הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה.

א"ר אבהו שלך ושלנו היא הגאולה דכתיב לפני אפרים ובנימן ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו, א"ר מאיר כתיב ויושע ה' ביום ההוא ויושע ה' כתיב כבידול כשישראל בצרה אף הוא עמהם שנאמר בכל צרתם לו צר, וכתיב יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה, וכתיב ושם דרך אראנו בישע אלהים, בישע ישרראל אינו אומר אלא בישע אלהים. א"ר ברכיה הכהן בר רבי ראה מה כתיב גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא ומושיע אין כתיב כאן אלא ונושע, וכה"א אמרי לבת ציון הנה ישעך בא מושיעך אין כתיב אלא ישעך. א"ר אמי משה מקלס לישראל אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'. לה' אין כתיב כאן אלא בה', לאדם שיש לו סאה של מעשר שני מהו עושה נותן מעות ופודה אותה, כך ישראל כביכול במה הם נפשים בהקב"ה עם נושע בה', אמר הקב"ה בעוה"ז הייתם נושעים ע"י בני אדם, במצרים ע"י משה ואהרן, בימי סיסרא ע"י דבורה וברק, ובמדינים ע"י שופטים, וע"י שהיו ב"ו הייתם חוזרים ומשתעבדים, אבל לעתיד לבא אני בעצמי גואל אתכם ועוד יותר אין אתם משתעבדים שנאמר ישראל נושע בה' תשועת עולמים:

ויתכן לפרש שכבר רמז לגאולת מצרים למעלה בתוך דבריו, כי מה שאמר והיה אלהים עמכם רמז להם גלות מצרים, ומה שאמר והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם זו גאולת מצרים, שהרי ישראל ראוים היו ליכנס לארץ תכף צאתם ממצרים לולא עון מרגלים שעכבם במדבר ארבעים שנה, ואחר שרמז לגאולת מצרים הוסיף לרמוז הגאולה האחרונה הזו באחרית הימים לפי ששתיהן דומות זו לזו וקבלה ביד הנביאים שעתידה גאולתנו זאת שתהיה בדמיון גאולת מצרים בהרבה ענינים, מלבד שתהיה בה תוספת מעלה והשגה בלבבות בידיעת הש"י. והזכיר בה שתי לשונות, והם האספו והקבצו לרמוז על שני קבוצים הם נדחי ישראל ונפוצות יהודה, על שם הכתוב (ישעיהו י״א:י״ב) ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ, ואמר הכתוב ג"כ (שם נו) עוד אקבץ עליו לנקבציו. כלומר עוד אוסיף קבוץ אחר, זהו שבט יהודה ובנימין, על הנקבצים ההם, והם עשרת השבטים ולא מצינו קבוץ כל גלות ישראל כי אם בגאולת ארץ מצרים ובגאולה זו העתידה, ומזה אמר הכתוב (שם יא) יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו, אמר שנית כנגד גאולת ישראל ממצרים ששם היו כל ישראל מקובצים כי בגאולת בבל לא נתקבצו כלם שלא עלו מבבל רק אלפים וארבע רבוא, ורוב ישראל גלו לחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי ושוב לא חזרו.

יש לך לשאול, אחר אשר אמרנו כי הזמן אשר הוא מסוגל שיגלה בו המשיח [הוא] באחרון ימי עולם, אם כן לא ימשך מלכות המשיח זמן רב. ואם כן מהו הטובה שיקבלו ישראל בזמן המשיח, אשר המשיח הוא תקות ישראל ותוחלתם. ואומר, דודאי למי שאומר בפרק חלק (סנהדרין צט.) כי זמן המשיח יהיה זמן ארוך, וכמו שיתבאר עוד, ואין זה סותר למה שאמרנו שימי המשיח באחרית הימים, כי ימי המשיח זמן אחד, לא כמו שהוא הזמן הזה, בשביל רוב הצרות שהם בזמן הזה, נחשב הזמן ארוך מאוד. אבל ימי המשיח, ימים שיהיו בסוף הזמן, הוא אחד. ולפי אותם שאומרים שאין מלכות המשיח נמשך כל כך, אין זה קשיא, שאם היינו אומרים כי טובת המשיח לאכול ולשתות בלבד, היה לך להקשות קושיא זאת. אבל אנו אומרים כי המשיח יבוא כדי להשלים ולהיישיר העולם, לקנות תחיית המתים ועולם הבא, אם כן מה בכך שלא יהיה נמשך מלכות המשיח, כל כי האי ריתחא לירתח, שיתן להם מדריגה יותר עליונה, הוא מדריגת תחיית המתים לעולם הבא, וימי המשיח אינו רק שעל ידה יזכו למדריגה יותר עליונה. כי אי אפשר שיזכה האדם ממדריגה הפחותה, הוא העולם הזה, למדריגה עליונה, הוא מדריגה תחיית המתים ועולם הבא, כמו שאמרנו למעלה. ולכך תחלה יקנו המעלה הזאת, שהוא ימי המשיח, ואחר כך יקנו המדריגה היותר עליונה. וזהו ענין המשיח, להעלות המציאות ממדריגה למדריגה וממעלה למעלה, לא זולת זה. ועוד תדע, כי מלכות ישראל הוא מלכות נבדלת מן מלכות האומות, ולכך המשיח מתעלה ומתגדל מתוך* מלכות האומות, כמו שיוצא הפרי מתוך הקליפה. וכך מלכות ישראל הוא נבדל מן מלכות האומות, ומלכות האומות נחשב כמו קליפה אל מלכות ישראל. וכמו הפרי שהוא גדל בתוך הקליפה, כאשר הפרי על שלימותו אז הקליפה נופלת ונבדלת ממנו, אבל* מכל מקום תחלת גידול הפרי הוא תוך הקליפה, כך ישראל מלכות שלהם היא מתעלה ומתגדל מתוך מלכות האומות. והיינו שמכח מציאות מלכות האומות וממדרגתם, מתעלה אל מדריגה יותר עליונה. וכאשר מלכות ישראל בשלימות, אז יסולק מלכות האומות, כמו שמסולק הקליפה ונופל, כאשר הפרי על שלימותו. ודבר זה עצמו פירוש הראשון כאשר תבין.

וכמו כן הפיזור אינו דבר טבעי, וכמו שחוזר כל דבר ודבר אל מקומו, כך חוזרים החלקים המפוזרים והנפרדים להיותם כלל אחד. ודבר זה מבואר לכל אדם אשר הוא בן דעת, כי כל החלקים ענין אחד להם. ואם כן למה יהיה חלוק ביניהם, ולא יתאחדו, מאחר שהם דבר אחד. ולכך כל פיזור עומד להתכנס יחד. ולפיכך פיזור ישראל בין האומות הוא דבר יוצא מן הטבע, שמאחר שהם אומה אחת, ראוי שיהיו עומדים יחד להיות אחד, כמו שתמצא כל הדברים הטבעיים אינם מחולקים לשנים, רק הם מתקבצים ביחד, וכן כל "הנחלים הולכים אל הים" (קהלת א, ז) להיות מתקבצים, ואין דבר אחד מתחלק. ומאשר האומה הישראלית אומה אחת בלתי מחולקת ומופרדת יותר מכל האומות, ראוי שיהיו מקובצין יחד. ומזה נראה כי הפיזור להם בפרט אינו טבעי כלל. ואי אפשר לומר שדבר זה הוא בשביל חטא ועון, סוף סוף דבר זה הוא בלתי טבעי, דהיינו הפיזור לישראל, ויהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי אם היה זה לעולם: ורמזו חכמים דבר זה בחכמתם בבראשית רבה בפרשת לך לך (מד, יח) "ויאמר ה' אל אברם ידוע תדע" (בראשית טו, יג), ידוע שאני מפזרן תדע שאני מקבצן. ידוע שאני ממשכנם תדע שאני פורקן. ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם, עד כאן. ולא הוצרכו במדרש לבאר כל אלו הדברים, שהם ענין אחד, ודי היה לו לומר 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', שזהו העיקר שמזכיר בכל מקום שיגאל ישראל, ולמה לו להזכיר הכינוס והפירוק. רק שרצו לפרש כי בשתי אלו מלות "ידוע תדע" נרמז הגלות והגאולה. הגלות בלשון "ידוע", והגאולה בלשון "תדע", שהיא לשון עתיד. ורצה לומר מן הגלות תדע הגאולה לעתיד, כמו שפירשו 'ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן', כי הפיזור אינו לפי סדר המציאות, שיהיה דבר אחד כמו ישראל - שהם עם אחד - מפוזר, כמו שהתבאר, כי הדברים שהם אחד הם יחד גם כן. וכן 'ידוע שאני ממשכנם', ונתתי אותם ברשות אחרים, ואין ראוי לפי סדר המציאות שיהיו ישראל עומדים ברשות אחר, כי מה שישראל הם בארץ אחרת יצאו מרשותם ועומדים ברשות אחר, כמו המשכון שנכנס לרשות אחר. וכן ישראל אינם ראוים לפי סדר המציאות שיהיו תחת ממשלת אחרים, ויהיו אחרים משעבדים בהם, כי לא על דבר זה הם נבראים. לכך 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', להוציא אותם מן השעבוד. כי הוא יתברך המסדר המציאות, אי אפשר שיבוא מאתו דבר יוצא מן הסדר, כי אם לפי שעה במקרה החטא, שאין זה נקרא יציאה מן סדר המציאות דבר שהוא עונש לשעה אחת מפני החטא. אבל שיהיה נשאר לעולם - זה אינו, כי לא תמצא דבר שהוא יוצא מן הסדר שיהיה מקויים. וכן מה שאמר 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', כי שעבוד אומה באומה אין זה לפי סדר המציאות אשר ראוי, כי ראוי שתהיה כל אומה בני חורין, כמו שהארכנו על זה בחבור גבורות ה' (פרק לה) אצל (ר' שמות יב, ב) "החדש הזה לכם ראשון וגו'", עיין שם. הנה התבאר באלו ג' דברים שמן הגלות יכול לעמוד על הגאולה: וכל זה תבין כי לשון 'גלה' ו'גאל' אותיות שניהם שוות, רק שבלשון 'גאל' נרמז בו שהוא יתברך גאל אותם מכל ד' רוחות עולם, ומאחד את הפיזור שלהם. וכל אחדות בעולם הוא באמצע, שהקצוות הם מחולקים, והאמצע אחד. ולכך האל"ף, שהוא האחדות והקבוץ מן הפיזור, הוא באמצע התיבה. אבל 'גלה' הוא בה"א, שהוא פיזור, והפיזור הוא בד' רוחות בכל הקצוות, וגם באמצע. שהדבר שהוא מפוזר - הוא מפוזר בכל השטח, שהוא כולל ארבע רוחות וגם באמצע. אף שהאמצעי אינו פיזור, דבר זה מה שיש בהם האמצעי בא להורות כי נשאר בישראל כח אחדות וקבוץ, כמו שיתבאר. ולומר לך, כי הגלות בעצמו הוא סבה לגאולה לקבץ הפיזור ולהיות ישראל אחד. לכך אותיות 'גלה' הם אותיות 'גאל', רק שנעשה הפיזור לאחדות, שהוא נרמז באל"ף של 'גאל'. ובמה שיש ה"א במלת 'גלה', אשר הה"א מורה על שישראל הם פזורים בכל ד' קצוות ובאמצע, בשביל זה נשאר בהם אחדות אף בגלותן, שהרי האחד שהוא באמצע בתוך הארבע, הוא מאחד ומקשר פיזור הארבע אליו. כי לעולם האמצעי מאחד ומקשר הכל. ודבר זה מורה כי עדיין יש כח אחדות בישראל בגלותן, ולא נחלקו לגמרי, ובשביל כח אחדות זה שנשאר אצלם יתאחדו עוד. שאם כבר חס ושלום לא נשאר בהם כח אחדות, כבר נתחלקו, ולא היה להם כח להיות חוזרים להתאחד. אבל עתה יתאחדו מכח אחדות שהוא נשאר אצל ישראל:

Similarly, dispersal is not a natural state of affairs. Just as each thing returns to its place, so dispersed and separated parts have to return to [become] one entity. This is clear to anyone of intelligence, that all parts have one essence to them. If so, why would there be a division between them, and not unity, since they are one thing? Therefore all dispersal stands only to be coalesced together. Therefore the dispersal of the People of Israel among the nations is a thing which exists outside of nature, since (the People of Israel) is one nation, suitable to be standing together as one, as is found in the case of all natural things which are not divided into two. Rather that they should be joined together. Similarly "All the rivers flow into the sea" (Kohelet 1:7) to be gathered together. One thing is not divided. So since the Jewish nation is a nation united more than any other nation, not divided or separated , it is appropriate that they should be gathered together. From this we can see that dispersal is particularly unnatural for them. It is impossible to say that this state of affairs is only because of sin and iniquity, after all the dispersal of the People of Israel is so unnatural, because if this were to become permanent, then the unnatural would have to become natural. The Sages hinted towards this idea, in their wisdom, in Midrash Bereishit Rabbah (44:18) [on the double language in the verse] "G-d said to Avram you shall surely know [lit: it is known, you will know]" (Gen 15:13)" [The Midrash says:] "(1) It is known that I will disperse them, you will know that I will gather them in. (2) It is known that I will pawn them, you will know that I will reclaim them. (3) It is known that I will subjugate them, you will know that I will redeem them." This Midrash did not need to express all three of these ideas, because they are all one concept. It would have been enough for them to express [only the third one] "It is known that I will subjugate them, you will know that I will redeem them" Because this is the essence which records that, in any case, that He will redeem Am Yisrael. So why did they need to mention also the idea of (1) gathering in and (2) reclaiming? The [Sages] wanted to express that by this double expression the exile and redemption are hinted at. The exile is referred to by the expression "it is known" and the redemption by the expression "you will know" in the future tense. They explain [that G-d is saying] "it is known that I disperse them, you will know that I will gather them in". Because dispersal is not according to the order of existence - that a single entity, like the People of Israel which is one people, should be dispersed, as has been explained already, that things which are one are together also. And [the Sages say] "it is known that I will pawn them" meaning that I will put them under the authority of others, and it is not appropriate according to the order of existence that the People of Israel should stand under any other sovereignty. Because when the People of Israel are in another land, they leave behind their own sovereignty and stand under the authority of another. Like a pawned object which is situated in the domain of someone other than its owner. So with the People of Israel, who should not, according to the order of existence, be under the government of others, and that others should be subjugating them, because it was not for this that they were created. Therefore, "by it being known that I will subjugate them, you will know that I will redeem them" - take them out of the subjugation. Because He is the One who ordered existence, it is impossible that something which comes from Him should depart from that order. Rather something temporary arising out of the happening of a sin, because something which is a temporary punishment because of sin is not called a departure from the order of existence. But for such a state of affairs to continue forever cannot be, because you will not find anything which departs from the natural order which sustains. Similarly when [the Sages] said "it is known that I will subjugate them, you will know that I will redeem them", it is because the subjugation of one nation by another is not in accordance with the order of existence as it should be, because it should be that every nation is free. This we have discussed at length in my book "Gevurot Hashem" (Chap 35) on the verse "This month shall be for you the first of months" (Ex 12:2) q.v. Thus has been explained by these three ideas [being out of place, dispersal, and subjugation] that one can come to an understanding of redemption from [understanding] exile. And you will understand all this, since the letters of the expressions, exiled [galah] and redeemed [gaal], are the same [even though only the first has a hey and only the second has an alef]. It is just that the expression, redeemed, hints within it that He, may He be blessed, redeemed them from all four directions of the world and united their dispersion. For all unity in the world is in the center, since the edges are divided but the center is one. And that is why the alef, which is unity and the unification of the dispersion, is in the middle [of the word]. However, exiled is with a hey, which is dispersion. And dispersion is in the four directions, in all of the edges, and also in the center. For something that is dispersed is dispersed in all of the space, which includes the four directions and also the center. And even though the middle is not dispersion — this thing that they have a middle comes to teach that a power of unity and assembly remains among the Jewish people, as will be explained. It also tells you that the exile itself is a cause for the redemption, to assemble the dispersion, and for the Jewish people to be one. Hence the letters of exiled are the letters of redeemed, except that the dispersion becomes a unification, which is hinted to in the alef of gaal; and with that which there is a hey in the word, galah, since the hey teaches that the Jewish people is dispersed in all of the corners and in the center. And because of this, unity remains among them, even in their exile. As, behold, the one that is in the center, in the middle of the four [directions], unites and binds the dispersion of the four to itself. For the middle always unites and binds everything. And this thing indicates that the Jewish people still have the power of unity in their exile, and that they have not been completely separated. And because of this power of unity that remains in them, they will again unite. For if, God forbid, there were no power of unity remaining in them, they would have already separated and they would not have the power to become reunited. However now they will unite from the power of unity that remains among the Jewish people.

והנה אחר חטאו של אדם ירד העולם ירידה רבה, וכמו שביארנו, ונוסף חסרון על חסרון במציאות התחתונים. על כן מה שצריך עתה הוא לתקן החסרונות הנוספים תחילה. ודבר זה הולך ונעשה עד זמן הגאולה, כי זאת היא הכוונה התכליתית בגלויות לתקן מה שנתקלקל, ולהרויח מה שחסרנו, כדי להשיג אחר כך הטוב שיבואנו אחר כך, כמו שהיה ראוי לבוא לאדם הראשון אילו לא חטא, וכמו שביארנו לעיל. ובהשתלם ענין זה - אז ניגאל גאולה שלמה. ונמצא, שאנו צריכים להרחיק הרע מן הגבול שנרחב לו אחר החטא כמו שביארנוג ולהשיב את הטובות שאבדנו. וכפי מה שמתחדש תמיד מענין זה ממעשי הצדיקים בהכנת התחתונים - כך האדון ב"ה משפיע להם:

וכתיב ובכל ארץ אחוזתכם שאין בזה מצוה אלא בשעה שכל הארץ ביד ישראל אלא שנמכר לעובד כוכבים איזה אחוזה ויעבוד בשביעית. משא״כ אם כל א״י ביד עובדי כוכבים וא״א לגאול כולה אין מצוה לגאול איזה מקום. זהו פשט המקרא והדרשה תדרש:

אמר רבי יוסי הגלילי (יומא פו:), גדולה תשובה שמביאה גאולה, שנאמר (ישעיה נט, כ) "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב*". מאי טעמא "ובא לציון גואל", משום "ולשבי פשע ביעקב". אמר רבי יונתן, גדולה תשובה שמקרבת גאולה לעולם, שנאמר (ישעיה נו, א) "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות". פירוש, מפני שבעל תשובה חוזר בתשובה, ונבדל מן היצר הרע, ויוצא בזה לחירות.

וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶת בִּתּוֹ – אוּמָּה הַקְּדוֹשָׁה, לְאָמָה – פֵּרוּשׁ, לֶהֱיוֹת שֶׁכְּבָר עָבְרוּ גָּלֻיּוֹת עַל יִשְׂרָאֵל: גָּלוּת מִצְרַיִם, גָּלוּת בָּבֶל וְכוּ׳, וְכֻלָּם לֹא נִשְׁתַּעְבְּדוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְאוּמָּה אַחַת, וְאֵין דָּבָר זֶה סוֹבֵב קְרִיאַת שֵׁם עַבְדוּת עַל יִשְׂרָאֵל. אֲבָל בַּגָּלוּת הַחֵל שֶׁאָנוּ בּוֹ עַתָּה, מִשְׁתַּעְבְּדִים יִשְׂרָאֵל לְכָל שִׁבְעִים אוּמּוֹת, בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר שָׁם עִבְרִי בָּזוּי הוּא וְשָׁפָל, וְכָל אֶחָד בּוֹזֵז וְחוֹזֵר לִקּוּטֵי בָּתַר לִקּוּטֵי, וְדָבָר זֶה יְנַסֶּה וִיסַמֵּן בָּהֶם בְּנִסָּיוֹן גָּדוֹל וְסִימָן מֻבְהָק. וְהוּא אָמְרוֹ לְאָמָה, כִּי אוּמָּתֵנוּ בְּגָלוּת זֶה קָנְתָה שֵׁם אָמָה, וּמֵעַתָּה גַּם בְּבוֹא גְּאֻלָּתֵנוּ וּפִדְיוֹן נַפְשֵׁנוּ כְּבָר קָנְתָה הָאוּמָּה שֵׁם עַבְדוּת.

ד' עניני גאולה יהיה בד' פרקים שהעולם נידון )ר"ה טז ע"א (, היינו בפסח יגאלו מהשעבוד,ובר"ה תהיה גמר הדין באויבי ה',ובעצרת יהיה קבוץ גליות ע"י משה רבינו ע"ה,ובסוכות בנין בית המקדש )תיקו"ז קכה ע"א.(

מעת הפקידה ילכו ויתגברו התיקונים והחיבורים בשמחה לאין קץ. והנה אמר "הניצנים נראו בארץ" והם התולדות הצומחות ובראשם המשיחים, ואז לא נפסק החבור חלילה אלא נתאמץ יותר ונתחזק מאד בתשוקה רבה ובאהבה עצומה, וזהו שאמר "עת הזמיר הגיע" שהשכינה מזמרת לבעלה. "וקול התור נשמע בארצנו" כי לא יצא המלך מן הגן אלא הוא מתהלך בו, ובו שמחים כל הצדיקים וכל ישראל הנגאלים מגלותם. וזאת היא השמחה הגדולה שתהיה לישראל תמיד מזמן הגאולה והלאה, כי כאשר נתקן הראשון בתוך הגלות עצמו טרם שיצאו משם, מן הזמן ההוא והלאה ישאר הכל בחבור אחד תמיד והאורות מתרבים בכל עת ובכל שעה, ונמצא שהשמחה תגיע לשיעור שאי אפשר לפרשה.

זה הפסוק מודיע סוד בטחון ישראל ותקותם שיגאלו גאולה שלימה במהרה בימינו אמן. ולגאלה ימצאו הכנות רבות ופעלות גדולות וחזקות מאד, נודעים למשכילים אשר נסו ללכת בדרכי החכמה ועמדו על אמתה. וכאשר תתפשט החכמה בעולם אז יראו וידעו הכל כמה "הגדיל ה' לעשות עמנו" (תהלים קכו, ג), כי כאשר חשבו ישראל שהסתיר הב"ה את פניו מהם ועזב אותם, אז היה מכין להם טובה וברכה, כי אז היה מכין להם אוצרות גדולים אשר לרחבם אין קץ ולגדלתם אין תכלית, ובאוצרות האלה היה נותן כל הון יקר ונעים וכל סגולת מלכים בכל עת ובכל שעה, עד שנתמלאו אלה האוצרות מה שאין הפה יכולה לדבר ואזן לשמוע ואפילו לב להרהר. וכשיגיע זמן המנוחה הגדולה העתידה להגלות בעולם יפתחו כל האוצרות האלה ומהם יצאו כל מיני מחמדים וינתנו לישראל חלק עבודתם הקשה שעבדו בגלותם.

וְעַל צַד הָרֶמֶז, יֵשׁ מָקוֹם אִתִּי לְפָרֵשׁ שְׁנֵי שְׁמוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב עַל שֵׁם שְׁנֵי הַגְּאוּלוֹת, יַעַן כִּי מָצִינוּ לְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ירמיהו כג:ז-ח) לֹא שֶׁתֵּעָקֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם לְגַמְרֵי, אֶלָּא שֶׁזְּכִירַת נִסֵּי יְצִיאַת מִצְרַיִם יִהְיוּ טָפֵל, וְזִכְרוֹן נִסִּים שֶׁלֶּעָתִיד יִהְיוּ עִקָּר. וְכֵן כָּאן אָמְרוּ (בראשית רבה עח:ג) לֹא שֶׁיֵּעָקֵר שֵׁם יַעֲקֹב לְגַמְרֵי, אֶלָּא יִהְיֶה טָפֵל וְשֵׁם יִשְׂרָאֵל עִקָּר. אִם כֵּן שְׁנֵיהֶם עִנְיָן אֶחָד. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בִּגְאוּלָה אַחֲרוֹנָה (ישעיהו מ:ד) ״וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר״ – עָקֹב נִגְזָר מִן שֵׁם יַעֲקֹב, וּמִישׁוֹר נִגְזָר מִן שֵׁם יִשְׂרָאֵל יָשָׁר אֵל. וּלְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז:טו) ״כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת״, שְׁמַע מִינָהּ שֶׁנִּסִּים שֶׁלֶּעָתִיד לֹא יִהְיוּ גְּדוֹלִים מִן נִסֵּי מִצְרַיִם, וְלָמָּה יִהְיוּ נִסֵּי מִצְרַיִם טָפֵל? אֶלָּא לְפִי שֶׁבִּגְאוּלָה שֶׁל מִצְרַיִם לֹא הָיָה זְכוּתָם מַסְפִּיק לְהוֹצִיאָם בְּיָד רָמָה, וְהֻצְרְכוּ לֵילֵךְ בְּעָקְבָה וּרְמִיָּה, כִּי אָמְרוּ ״נֵלְכָה לִזְבֹּחַ לַה׳ אֱלֹהֵינוּ״ (שמות ה:ג), וְכָל בּוֹרֵחַ הוֹלֵךְ בְּחִפָּזוֹן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות יב:יא) ״וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן״. וּגְאוּלַת בָּבֶל פְּשִׁיטָא שֶׁלֹּא הָיְתָה גְּאוּלָּה שְׁלֵמָה כִּי אִם פְּקִידָה בְּעָלְמָא, וְגַם שָׁם נֶאֱמַר (ישעיהו מח:כ) ״צְאוּ מִבָּבֶל בִּרְחוּ מִכַּשְׂדִּים״. אֲבָל בִּגְאֻלָּה אַחֲרוֹנָה, אַחַר שֶׁנִּתְמָרֵק הֶעָוֹן מִכָּל וָכֹל בְּאֹרֶךְ גָּלוּת הַחֵל הַזֶּה, יַסְפִּיק זְכוּתָם שֶׁיֵּצְאוּ בְּיָד רָמָה בְּמִישׁוֹר וְלֹא בְּעָקְבָה וְלֹא בְּחִפָּזוֹן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו נב יב) כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן, זֶהוּ שֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר״. וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יֵעָקֵר שֵׁם יַעֲקֹב לְגַמְרֵי, וְכֵן לֹא תֵּעָקֵר זִכְרוֹן יְצִיאַת מִצְרַיִם לְגַמְרֵי, כְּדֵי שֶׁיִּזְכְּרוּ שְׁנֵי הַגְּאֻלּוֹת יַחַד וְיֵדְעוּ וְיַכִּירוּ הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּינֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרַם הַחֵטְא, כִּי בְּלִי סָפֵק שֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם רָעִים וְחַטָּאִים כַּמְבֹאָר בִּנְבוּאַת יְחֶזְקֵאל (יחזקאל כ ח) אֲשֶׁר מִזֶּה הַצַּד רָאוּי שֶׁתִּהְיֶה טָפֵל, וְכֵן שֵׁם יַעֲקֹב לֹא נֶעֱקַר לְגַמְרֵי מִזֶּה הַטַּעַם. וְעוֹד שֶׁהַגְּאֻלָּה מְשַׁמֶּשֶׁת שְׁנֵי גְאֻלּוֹת, גְּאֻלַּת הַגּוּפוֹת מִן הַשִּׁעְבּוּד וְהַצָּרוֹת, וּגְאֻלַּת הַנֶּפֶשׁ מִצַּד הָעִנְיָנִים הָרוּחָנִיִּים שֶׁנִּתְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל, כְּהוֹרָאַת שֵׁם יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל, אֶחָד חָמְרִי, וְאֶחָד רוּחָנִי, כִּדְאִיתָא בְּרַבֵּינוּ בְּחַיֵּי. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָרוּחָנִי עִקָּר, מִכָּל מָקוֹם שֵׁם יַעֲקֹב לֹא יֵעָקֵר לְגַמְרֵי, כִּי צָרִיךְ הָאָדָם לִתֵּן חֵלֶק לָזֶה וְלָזֶה. אֲבָל שֵׁם אַבְרָם נֶעֱקַר לְגַמְרֵי, כִּי לְעוֹלָם בְּכָל הַדּוֹרוֹת הֲרֵי הוּא אַב הֲמוֹן גּוֹיִם, כִּי גַם אׇהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמָעֵאל מִיּוֹצְאֵי חֲלָצָיו הֵמָּה.

And by way of allusion, I have a way to explain Jacob’s two names in reference to the two redemptions, since we find in our Rabbis’ teachings that the Exodus from Egypt will not be completely uprooted, but rather the remembrance of the miracles of the Exodus will become secondary, while the remembrance of future miracles will become primary. Similarly here, they said that the name Jacob will not be completely uprooted, but will become secondary while the name Israel will be primary. Therefore, both are one matter. And so it says regarding the final redemption, And the crooked shall become straight (Isaiah 40:4). The word akov [crooked] is derived from the name Yaakov [Jacob], and mishor [straight] is derived from the name Yisrael [Israel], meaning “straight to God.” And since it is said As in the days when you left Egypt, I will show you wonders (Micah 7:15), this teaches that the future miracles will not be greater than the miracles of Egypt. So why will the miracles of Egypt become secondary? Because during the redemption from Egypt, their merit was not sufficient to bring them out with an upraised hand, and they needed to proceed with cunning and deception, saying “Let us go sacrifice to the Lord our God.” And every fugitive goes in haste, as it is written you shall eat it in haste (Exodus 12:11). And regarding the Babylonian redemption, it is obvious that it was not a complete redemption but merely a temporary visitation, and there too it is said Flee from Babylon, flee from the Chaldeans (Isaiah 48:20). However, in the final redemption, after the sin has been completely purged through the length of this current exile, their merit will be sufficient for them to depart with an upraised hand, on a straight path rather than with cunning/deception [reference to Jacob’s name’s meaning] and not in haste, as it is written For you shall not go out in haste, nor shall you depart in flight (Isaiah 52:14). This is what is meant by “the crooked shall become straight.” Nevertheless, the name Jacob will not be completely uprooted, and similarly, the memory of the Exodus from Egypt will not be completely uprooted, so that both redemptions will be remembered together, and they will know and recognize the difference between them which was caused by sin. For without doubt, they were evil and sinful in Egypt, as explained in Ezekiel’s prophecy (Ezekiel 20:8), which is why it is fitting that it [the first redemption] should be secondary. Similarly, the name Jacob is not completely uprooted for this reason, and additionally because the redemption serves two purposes: the redemption of bodies from subjugation and troubles, and the redemption of the soul in terms of spiritual matters that were given to Israel, as indicated by the names Jacob and Israel — one physical and one spiritual, as explained by Rabbeinu Bachya. And even though the spiritual is primary, nevertheless the name Jacob will not be completely uprooted, because a person needs to give a portion to both this and that. However, the name Abram was completely uprooted, because for all generations he remains the father of many nations, as both the tents of Edom and Ishmael are among his descendants.

וכאשר תבין דברי חז"ל תמצא שכנגד אלו ג' דברים בא העונש, שנאמר (בראשית טו, יג) "כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה". הזכיר ג' דברים; גירות, עבודה, ועינוי. ואם יש לך לב להבין תדע כל דבר ודבר מזה, ואי אפשר אשר לא ארמוז לך מעט מעט. כי הגירות הוא בעצמו מפני שפגם בתלמידי חכמים, ומדת תלמידי חכמים ומדת הגרים אחת, שנאמר (ויקרא יט, לב) "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", (שם פסוק לג) "וכי יגור אתך גר". וכן כללו רז"ל בברכה ביחד "ועל זקני עמך ישראל ועל פליטת סופריהם ועל גרי הצדק". והדברים ידועים לחכמים, כי השכל הוא גר בעולם הגשמי. ומפני שחטא במדת חכמים, נגזר על זרעו גירות, והבן דבר זה מאוד. וכן "ועבדום" נגד שהפריז על מדותיו של הקב"ה, וחטא במדת הדין, לכך בא מדת הדין של עבודה על זרעו, שזהו ממדת הדין. וכן מה שחטא שלא הכניס גרים תחת כנפי השכינה, ובשביל זה היה העינוי, כי אין העינוי רק שהיו צוררים את ישראל, וכדכתיב (במדבר לג, נה) "והיה אם לא תורישו את יושבי הארץ והיה אשר תותירו מהם לשכים ולצנינים וצררו אתכם". וזה בשביל שלא הכניסם תחת כנפי השכינה, היו נשארים כחות אשר דוחקים ולוחצים. הנה נרמז לך מעט מעט מה שאפשר לך להבין ולכתוב מזה, והוא עיקר ושורש הדבר, אך כל ענין זה בפרט אי אפשר לכתוב.

אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו וגו' ומונה והולך שבעה שבחים, הנה מספר שבעה הוא מספר כולל ששה צדדים ונקודה הפנימית באמצע, להורות שדביקות ישראל בהש"י איננה תלוי' בדבר רק הוא דיבוק עצמי ע"כ הוא כולל מכל צד, ונראה דלעומת זה בגאולת ישראל ממצרים נמי מונה והולך שבעה דברים שנאמר או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות וגו', והוא ג"כ מטעם הנ"ל, ולעומת שהי' נגוף למצרים הי' רפוא לישראל, ומזה נשאר לדורות שבעה ימי הפסח: והנה מוספין של יו"ט לבד השעיר חטאת שבא לכפר, העולות שהם דורן הם פרים ואילים וכבשים כנגד אברהם יצחק ויעקב, לרמוז שבראשונה אחר שכל ישראל התאחדו בכנסת ישראל מצד קדושת היום ומועד מלשון התועדות כמ"ש הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו, וכן מקראי קודש כמו קריאי העדה שהוזמנו כל ישראל לראות ולראות צריך כל פרט ופרט לטהר עצמו כדי שיהי' הכלל ישראל קולטתו עכ"פ, כמו שאמרו ז"ל ארץ ישראל אין מקיימת עוברי עבירה, ומובן שק"ו כנסת ישראל למעלה, אילים כנגד יצחק, והיינו שאף שיצחק הי' מדת הדין ומדת הדין בודאי נותן שיהי' כל פרט בפני עצמו נרצה, וכשנשאלה אמרה נפש החוטאת היא תמות מ"מ בעקידה נכלל יצחק באברהם ואברהם ביצחק, ע"כ קרבנו איל שמטבע האיל לנוגח כמ"ש ראיתי את האיל והנה מנגח ימה וצפונה וגו', ונוגח שהמית נתמעט מומן הצאן, מ"מ הוא מין צאן המורה ג"כ על התכללות כמו שאמרו ז"ל מה צאן אין להם אלא קול אחד, וראשו של זה בצד זנבו של זה, ואם אחד לוקה כולם מרגישים, וע"כ כבשים כנגד יעקב שהוא כלול, והי' לו קהלה גדולה וי"ב שבטי', וזה הסדר פרים בראשונה ואח"כ אילים ואח"כ כבשים להורות כנ"ל כי לעומת שנרצה מצד הפרט, מתעלה להכלל בכנסת ישראל מעלה אחר מעלה, ואז הריצוי מצד הכלל הוא יותר ויותר, וזהו תכלית הכוונה: והנה ישראל כשיצאו ממצרים שלא היו כ"כ נרצים מצד הפרט כמ"ש ואת עירום וערי' ומ"מ הי' נרצים מצד הכלל, וע"כ עומר הבא מצד שהוא ממחרת השבת ולא כתיב בי' יום החודש כמ"ש בקרבן פסח י"ד בניסן ולא כתיב בהעומר שהוא ט"ז בניסן והוא להורות שתלוי דווקא ממה שהוא ממחרת יו"ט של פסח ואלו יצוייר העדר יו"ט של פסח הי' נמי העדר העומר, ועיין באבני נזר סי' שפ"ד, וע"כ קרבן הבא עם העומר הוא כבש להורות הריצוי רק מצד הכלל ובכח הריצוי שבכלל מתחילין לספור ספירת העומר אחת לאחת למצוא חשבון עד יו"ט של עצרת שישראל נרצים גם מצד הפרט כאמרם ז"ל אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו וכו' ואז הריצוי מתעלה והולך מצד הפרט ואח"כ מצד הכלל ע"כ קרבן הבא בשביל הלחם הוא פר ואילים וכבשים:

ונראה דהנה כתיב גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה, משמע דשני זכותים של יעקב ושל יוסף השתמשו בהגאולה, וי"ל דהיות ידוע דיעקב הוא רחמן שבאבות, ע"כ היציאה שהיתה בחסד ורחמים היתה בזכות יעקב, ותדע שהיתה בחסד שהרי על הים מצינו שהי' קטרוג ולמה לא הי' קטרוג גם בהיציאה, אלא ודאי כמו מלך שנתן מתנה לעבדו שאינו שייך להמקטרג לקטרג שאינו מגיע לו בשכרו, שהרי כך היא הכוונה ליתן לו במתנה וע"כ מוכרח לומר שהיציאה היתה בחסד, והיינו דהנה בברית בין הבתרים לא נאמר שום תנאי אם יהיו ישראל ראויין לגאולה או אפי' ח"ו יהי' רשעים עליו ית"ש לגאלם, וכמו בגאולה העתידה בעתה עליו לגאלם אפי' יהיו ח"ו רשעים, ואפי' דור שכולו חייב, כך הי' אם הי' נשלמו הד' מאות שנה במצרים, וזה הי' בזכות אברהם, אך ליעקב מצינו לו עוד הבטחה ואנכי אעלך גם עלה, ובמדרש אותך ואת כל הצדיקים כיוצא בך והנה היתה הבטחה שיגאל צדיקים, וידוע שהיו ישראל אז במצרים במצב מוזר מאד במ"ט שערי הטומאה ולא יכלו להתמהמה שלא יפלו בשער הנ', שאז א"א ח"ו להשתנות לטובה, והיו מוכרחים לשהות במצרים עד תום ד' מאות שנה, ואז היתה הגאולה מוכרחת ואף לרשעים, א"כ לא היתה נתקיימת הבטחת יעקב לגאלם צדיקים, ע"כ דילג על החשבונות ונחשב משנולד יצחק והוציא את ישראל בעודם צדיקים ואף שהיו במ"ט שערי טומאה מ"מ נחשבו צדיקים שהרי בזמן מועט נשתנו לטובה וקרבו לפני הר סיני ופסקו זהמתן, וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, משא"כ אם לא הוציאם אז שלא הי' אפשר עוד להשתנות לטובה היתה הגאולה מוכרחת לרשעים מוחלטים, מעתה מובן שהיציאה היתה בזכותו של יעקב, ומחמת הבטחתו והקטרוג לא הי' שייך כנ"ל, שהרי הי' בחסד וברחמים, אך מ"מ הנה כבר אמרנו בשם ספה"ק כי כשהנהגה עליונה הוא בחסד לבד, אז באין שרי אומות ועשו בראשם בטענתם כי לחסד כל אפין שוין

אך הנה ידועין דברי מהר"ל, שעיקר הגלות הוא הפיזור, וההפרש בין גלה לגאל שגלה הוא בהא, והא היא ד' ויוד באמצע, הד' מורה על הפיזור לד' רוחות ורק נקודה קטנה שהיא היוד באמצע, להורות שעדיין נשאר נקודה טמונה שעל ידה יכולין עוד להתאחד ולא אבדה תקותם, וגאל הוא אות אלף באמצע שהיא האחדות, וע"כ שורש הגאולה היא הקיבוץ, והנה הקיבוץ והתאחדות בין ישראל אי אפשר רק ע"י שכל אחד ואחד בעצמו מקבץ כל חלקיו וחושיו כנ"ל ובאשר האדם הוא עולם קטן, כמו שהוא בעולם הקטן כן הוא בגדול, וסימנך בקטן החל ובגדול כלה, וע"כ כל עוד שכל אחד ואחד איננו מקובץ בעצמו, היפוך עשו שהוא מפוזר ומפורד כנ"ל, בלתי אפשר שתהי' הגאולה לקבץ הנפזרים, ומקרא מלא הוא לכן גלה עמי מבלי דעת, ע"כ עצת ה' היא תקום שמשה רבינו ע"ה שהוא דעת כנודע הוא הוא הגואל, והוא השפיע בחי' דעת בישראל, לא כמו שהי' אצל האבות שבחרו ולא קרבו כנ"ל. כי דור הזה בלתי אפשר הי' שיתקרבו מעצמם ואת עצמם כנ"ל. אלא שבזכותו פעל שהשי"ת נתחבר עמהם וזה גרם חיבור בין כל חלקי האיש בין בכלל בין בפרט, וכמ"ש בתחילת המאמר, וזה וידעתם כי אני ה' שהשי"ת נתן בהם בחי' הדעת, וע"כ איתא במדרש שמות שהשי"ת אמר למשה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, כי בלי משה רבינו ע"ה שהכניס בהם בחי' הדעת בלתי אפשר ה' להם להגאל, ומעתה כאשר משה רבינו ע"ה נשתלח בשליחות הראשון והכניס בהם בחי' הדעת, שוב צריכין להבחן בענין הדעת וזה הגזירה הרביעית

וענין זה הי' שורש והכנה להגאולה שעיקר הגלות הוא הפיזור כמ"ש מפוזר ומפורד. אבל בנ"י מתקשרין בנפש אחת אפילו בגלות כמ"ש עם אחד מפוזר כו'. א"כ זה הרצון שוה בכל נפשות בני ישראל ובזה הם נעשין נפש אחד. וגם עתה זה מפתח הגאולה אם יקבלו עומ"ש בק"ש בכל יום כראוי נעשין אחד ומוכנים לגאולה.

והיינו דהנה יש להבין ענין גאולה כפולה, ונראה שהוא להורות שגאולת ישראל איננה באופן אחד עם גאולת שאר אומות אומה מן אומה אחרת כי כל אומה יש לה מהות בפני עצמה, אלא שלפעמים תתגבר אומה על זולתה, וא"כ כאשר אך מסירין את כח אומה השולטת עלי' תשוב אומה הנכנעת למהותה, אך בני ישראל אינם באופן זה, כי ישראל אין להם שום מציאות בעולם זה הגשמי ונשמות צדיקים נקראים גרים בעוה"ז ותדע שהרי לפי הסדר של גרמיים השמימיים לא הי' אברהם ראוי להוליד כלל, א"כ אין להם שום מציאות בעוה"ז, וכל מציאותם הכל הוא מפאת דביקתם בהשי"ת, ודבר זה ביאר מהר"ל בספר הנצח באריכות, וא"כ גאולת ישראל איננה כמו שאר האומות שדי בהסרת כח זולתה השולטת עלי', כי ישראל אף שמסירין כח אומה השולטת עלי' עדיין אין לה מהות ומציאות בפני עצמה וכשהיו במצרים היו כעובר במעי בהמה כבמדרש ולא הי' חשוב שיש להם מציאות בפני עצמם כלל, וגם עתה כשמסירין מהם כח מצרים עדיין לא יספיק, אלא שצריכין עוד שהשי"ת יתן להם מציאות מצד דביקתם בו ית"ש, וע"כ משה שהי' תמה מה חטאו ישראל יותר מכל שבעים אומות להיות נרדין בעבודת פרך כשראה שהי' בהם דלטורין אמר אכן נודע הדבר, ואינו מובן שאפי' ישראל שהי' בהם דלטורין מ"מ טובה היתה צפרנם של הקטן שבהם מכל מצרים שישראל הי' גדורים מעריות היפוך המצרים אשר בשר חמורים בשרם ועוד מעלות ומדות טובות שלא הי' נמצא בטובים שבאומות, ועדיין תמיהתו קיומת למה ישתעבדו יותר מכל ע' לשון, אך לפי האמור יובן שהרי ישראל אין להם מציאות בפני עצמותם אלא מצד דביקתם בהשי"ת, ומאחר שהי' בהם דלטורין ואינם ראוין שהשי"ת יתן להם מציאותם שוב אין להם מציאות כלל והם רק כעובר במעי בהמה

כי בנ"י נבראו לתקן העולם והזמן דכתי' אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי ואין אדם אלא ישראל כמ"ש אדם אתם. וכמו שיש גאולה בנפש כמו כן כ' גאולה תתנו לארץ. וכמו שהיו בנ"י מקודם מעורבין בכלל האומות ואח"כ נבחרו כדאיתא במד' בורר וחוזר ובורר שע"ז כתי' הבדלתי אתכם מן העמים. וביציאת מצרים נגאלו בגשמיות וברוחניות.

בפסוק אלה מסעי כו' אשר יצאו מארץ מצרים כו'. תלה הכ' המסעות ביצ"מ להודיע כמו שיציאת מצרים הי' גאולה לדורות כמ"ש למען תזכור כו' כל ימי חייך. כן כל המסעות הללו היו הכנה לכל הדורות שתקנו מקומות המסוכנים כמ"ש מדבר הגדול והנורא. וכל מסע הי' מלחמה בפני עצמה לכן כ' אח"כ ויחנו. והי' הכל לצורך דורות השפלים ועברו כמה מיני מלחמות. וכ' מוצאיהם למסעיהם כו' כי לעולם יש מלחמות לאיש ישראל וצריכין לצפות לצאת מכל מסע לבוא אח"כ למסע ולמלחמה אחרת וכן לעולם מוצאיהם למסעיהם ומסעיהם למוצאיהם: בפסוק זאת הארץ אשר תפול לכם כו' במד' לכם היא ראוי'. דאיתא במד' מטות ג' מתנות זכה בא' זכה בכולן כו' בזמן שהן מתנת שמים ובאים בכח התורה דכ' שבתי וראה תחת השמש כו' לא לקלים המרוץ כו'. פי' העשירות והגבורה מצד הטבע אין בו תועלת. רק אם הוא בכח השורש שלמעלה מן השמש מתנת שמים ובאין בכח התורה כי בכל דבר יש חלק לתורה ואז יש לו קיום. וז"ש אל יתהלל כו' כי אם בזאת כו' השכל וידוע אותי. פי' אם במתנה יש ג"כ התקשרות ודביקות בשורש. וזה הי' מתנת ארץ ישראל שהבטיח להם הכתוב זאת הארץ אשר תפול. פי' שכמו שנכנסו למטה לא"י כך נתדבקו בשורש א"י למעלה כ"א במקומו כמ"ש המד' לכם הוא ראוי'. ולזה היו הגורלות שהראו משמים לכל אחד חלק המיוחד לו והי' מתנה למעלה ולמטה. וכן מבקשים שתעלנו לארצנו ותטענו בגבולנו פי' חלק השורש שלמעלה. ובאמת כשבאו בנ"י לא"י נתחדשה הארץ וירדה קדושה לא"י כאשר עתה בעונותינו יצאה הקדושה מא"י. וע"ז אנו מתאוננים ערי קדשך היו מדבר שפנה הודה זיוה הדרה של א"י ובעת שנכנסו אבותינו לא"י ירדה הארת הקדושה לא"י. ובזמן ההוא נמשך הקדושה גם לעבר הירדן. וז"ש במד' הנ"ל שע"י שחטפו להם נחלתן נק' נחלה מבוהלת כו' ע"ש. והיינו שכ"ז שלא נתקדשה הארץ לא הי' מקום להקדים עבר הירדן וז"ש שעשו מטפל עיקר ע"ש. ולא הי' אז עדיין הזמן להיות נחלת ה' עד שניתן ארץ ישראל לכל השבטים כנ"ל:

מלא הוא ישראל מאור הגבורה והתפארת העליונה, שהכרתן מלאה חיי חכמת עולמים, חיי חסד ואהבת כל הבריות, חיי פאר מקדושים. ישראל עומד הוא בקרן אורה זו ברוחו, בחיי כל נשמה בפרטיות ובחיי האומה כולה, בבנינה, בדורותיה, בשאיפת שיגוב פאר זיו הדר כוננניות מלכותה, בהיכל קדש מקדשה, בלהט אש חיי נעוריה, (תהלים קמד יב): "אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם, בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל", וחפץ רכושה ועשרה (תהלים קמד): "מזוינו מלאים מפיקים מזן אל זן, צאננו מאליפות מרובבות בחוצותינו, אלופינו מסובלים, אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו, אשרי העם שככה לו, אשרי העם שד' אלהיו".

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ. ומתוך כך אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל, ולהוציא לפועל את עומק חבתה, בשום השכלה רציונלית אנושית כי אם ברוח ד' אשר על האומה בכללה, בהטבעה הטבעית הרוחנית אשר בנשמת ישראל, שהיא ששולחת את קויה בצבעים טבעיים בכל הארחות של ההרגשה הבריאה, ומזרחת היא את זריחתה העליונה על פי אותה המדה של רוח הקדושה העליונה, הממלאת חיים ונעם עליון את לבב קדושי הרעיון ועמוקי המחשבה הישראלית.

התשובה העליונה באה מהברקה של הטוב הכללי, של הטוב האלהי השורה בעולמות כולם, אור חי העולמים. נשמת כל האצילית מצטירת לפנינו בהודה וקדושתה, כמה שהלב יכול לספוג. והלא באמת הכל הוא טוב וישר כל כך, והיושר והטוב שבנו הלא הוא בא מהתאמתנו אל הכל, ואיך אפשר להיות קרוע מן הכל, פרור משונה, מופרד כאבק דק שכלא נחשב. ומתוך הכרה זו, שהיא הכרה אלהית באמת, באה תשובה בחיי הפרט ובחיי הכלל. תשובה פרטית מפורשת ותשובה סתמית כללית יש תשובה מכוונת נגד חטא מיוחד או חטאים רבים. והאדם שם חטאו נוכח פניו, ומתחרט עליו ומצטער על אשר נוקש בפח החטא. ונפשו מטפסת ועולה, עד שהוא משתחרר מהעבדות החטאית, ומרגיש בקרבו את החרות הקדושה, הנעימה מאד לנפשו הנהלאה, והוא הולך ומתרפא. וזהרי אורה של שמש החסד, חסד עליון, שולחים אליו את קויהם, והוא הולך ומתאשר, הולך ומתמלא עונג ודשן פנימי, יחד עם לב נשבר ונפש שחה מדוכאה, שהוא מרגיש בקרבו, שגם רגש זה עצמו, הנאה לו לפי מצבו, מוסיף לו עונג רוחני פנימי ושלמות אמתית. הולך הוא ומרגיש שהוא מתקרב למקור החיים, לאל חי אשר זה לא כבר היה כל כך רחוק ממנו. נפשו הכמהה זוכרת בששון לב את עניה ומרודה הפנימיים, והיא מתמלאת רגשי תודה, בהלל וזמר היא נושאת קול: "ברכי נפשי את ד', ואל תשכחי כל גמוליו, הסולח לכל עונכי הרופא לכל תחלואיכי, הגואל משחת חייכי, המעטרכי חסד ורחמים, המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעוריכי, עושה צדקות ד' ומשפטים לכל עשוקים". (תהילים קג א-ו)

(5) The Supernal Teshuvah comes from a flash of the General Good, the Goodness of G-d which abounds in all the worlds, the Light of the Life of the Worlds. The Soul of All appears intimately before us in Her Splendor and Holiness, as much as the heart can absorb. Isn't the Whole really very good and honest, and the honesty and goodness within us comes from our faithfulness to the Whole? How could one be torn from the Whole, like a strange crumb or a single imperceptible grain of dust? From this realization, which is true G-dly realization, comes Teshuvah in the life of the individual and the collective. (1) Specific Specified Teshuvah and General Encompassing Teshuvah (2) There is Teshuvah which is directed to counteract a particular sin or many sins. A person puts their sin before their face, regrets it and suffers over having been ensnared in the trap of sin. One's soul climbs and ascends until one becomes free from the enslavement to sin and feels within oneself the holy freedom which is so pleasant to the soul and aura that one becomes increasingly healed. The rays of the light of the sun of Hesed, Supernal Compassion, send out their beams, and a person becomes increasingly happy, and increasingly filled with internal pleasure and delight. This is along with heartbrokenness and a soul swimming in sadness, since even this feeling is beneficial for the person in accord with their situation and can add more internal spiritual pleasure and true wholeness. A person feels themself drawing closer to the Source of Life, to the Living G-d in a way that has not been the case before when they were so far away from G-d. The person's longing soul remembers with heartfelt joy the internal suffering of before and is filled with feelings of gratitude, with thanksgiving and song the soul raises her voice saying " Bless GOD, O my soul, all my being, that holy name. Bless the ETERNAL One, O my soul, and do not forget all God’s bounties. All your sins are forgiven, all your diseases healed. Your life is redeemed from the Pit." You are surrounded with steadfast love and mercy. You are satisfied with good things in the prime of life, so that your youth is renewed like the eagle’s. GOD executes righteous acts and judgments for all who are wronged" (Psalm 103:1-6).

הרי שהחורבן והגלות והגאולה, הפורענות והנחמה, התשובה הסליחה והשמחה, כולם מאוחדים בתוכנם - הכל ענין אחד ממש. גם בחורבן טמון גרעין התשובה והגאולה, ובידינו כל אחד כשלעצמו כאיש הפרטי ככל הצבור, להצמיחו ולהפריחו שיעשה פרי.

וכן כל אדם לשיזכה לגאולת נפשו הפרטית צריך להרבה מאד סייעתא דשמיא, ולמדנו מכאן עצה טובה, שכדי לזכות לה, עליו לדקדק מאד במדת האמת, ובפרט באמירת דברים בשם אומרם, כי בזה יביא גאולה לעולמו הפרטי גם לעולם בכלל.

[יא] אין כמעט גם ספר-קבלה אחד שלא ידבר על דבר ארץ ישראל והגאולה, כי הקבלה כולה היא צפיית ישועה כראוי לחכמה עליונה שאינה מתפשרת עם ההוה הלקוי כי אם עולה היא ברוח-ד' אל העתיד המתוקן הנהדר בקודש. וכו' ראש לכל הלא בספר הזוהר אין כמעט פרשה אחת שלא ידובר בה על דבר גאולה וארץ ישראל (אגרות ח"ב עמ' צא)

[ג] כל ישראל, כל האומה כולה, בחטיבה אחת, נשמה אחת היא, מראשית ועד אחריתֵ, מרּום הגובה של נשמה היותר עליונה שבדור הראשון עד עמק תחתית של הנשמה היותר נמוכה שבדור אחרון; כולם באחדות אחת הם קשורים משורש העתיד הטוב, המוכן לעולם כולו, הם יונקים, וכולם יש להם חלק לעולם הבא, שבו קשורה כל פנימיות מאויים וחשקם היסודי. (עולת ראיה ח"ב עמ' קנז)

כראוי לדברי חכמים ז"ל אמרתי לתן עוד כונה שנייה במאמר זה, שרומז ג"כ על איחור הגלות. אע"פ שבידו יתברך לשוב שבותינו ולקבצנו ולשכון כבוד בתוכנו, אבל יש שלשה דברים מעכבים השראת שכינתו יתברך בנו, עד שיתמלאו אלו חסרונות. כי נודע, ישראל ע"י עבודתם בונים פלטרין של מעלה. שלא אכנס בירושלים של מעלה עד שאכנס בירושלים של מטה.

הגאולה מעבדות לחירות בכלל, פועלת בכלל עם-שלם שני עניינים. האחד הוא החופש שירגיש בנפשו התרוממות שיצא מכלל שפלות העבדות ונעשה בן חורין ואדון לעצמו. והשני הוא הפעולה הנגלית בעולם, בהיותו עם חפשי חי ופועל. ובישראל עוד יתר שאת לשני אלה, כי החופש הפנימי הוא התחלה לשלמות עצמם, בקדושת המדות בתורה ומצותי' וחכמתה.

ואף חז"ל הפליגו מאוד בנס קיבוץ הגלויות עד שאמרו: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ" (פסחים פח, א). והנה אירע הנס, דבר ה' קם. והיה זה קידוש השם גדול ונורא, שהלך והתעצם במלחמת ששת הימים, עת שחררנו את ירושלים והערים הקדושות שביהודה ושומרון.

מעלת הארץ / כלל ישראל בארץ לעומת יחידיות בחו"ל האמונה האחדותית מתבטאת גם בגילוי דבר ה' על ידי הכלל. מבין בני אומות העולם יש צדיקים גדולים, אבל הם צדיקים פרטיים. אולם אין עם באומות העולם שיכול להתגבש כעם לשם עבודת ה', לשם כך נבחר עם ישראל, שהוא היחיד שיכול לגלות את קדושת הכלל. זה החזון הגדול של גילוי האמונה השלימה בעולם, שעם שלם, על כל חלקיו וגווניו, חכמים ואנשי מעשה, כהנים לוויים וישראלים, כולם יחד יגלו את דבר ה'. זוהי קדושת הכלל שקיימת בעם ישראל בלבד. והמדרגה המיוחדת הזאת של עם ישראל יכולה להתגלות בארץ ישראל בלבד. וכמו שנאמר (שמואל ב' ז, כג): "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ". ופירשו בזוהר (ח"ג צג, ב) שדווקא בארץ עם ישראל נקרא גוי אחד ולא במקום אחר (אורות, מהלך האידיאות פרק ב'; עקבי הצאן מאמר 'דעת אלוהים' עמ' קלו).

קיומו של עם ישראל תלוי באמונה, בקשר שלו עם ה'. שלא כמו עמים אחרים שהחלו להתפתח באופן טבעי ואח"כ חיפשו לעצמם משמעות ואמונה, עם ישראל נוצר מתוך הגילוי האלוקי ביציאת מצרים ומתן תורה, כאשר המגמה אחת – להיכנס לארץ ולחיות בה חיי אמונה. נמצא איפוא שהאמונה היא החיים של עם ישראל, וארץ ישראל נקראת 'ארץ החיים' (אדר"נ לד, י; תנחומא ויצא כג), מפני שרק בה יכולה האמונה להתגלות בשלמות. אבל בחוץ לארץ, כפי שלמדנו, אין אפשרות לגלות את האמונה האחדותית. וממילא יש חשש שכל ניסיון להתקשר אל ה' יתברך יסטה לכיוון של עבודה זרה, וכמו שאמרו חז"ל (כתובות קי, ב): "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה". ועל כן החיים היהודיים בחוץ לארץ נקראים 'גלות', היינו מצב זמני ולא טבעי, שאין לו ערך בפני עצמו אלא רק כמצב של המתנה, ציפייה והכנה לחזור לארץ (מהר"ל נצח ישראל פרק א). ואם ינסה עם ישראל להתקיים בחוץ לארץ בלי להיות קשור לארץ ישראל, גם אם יתאמץ לשמור תורה ומצוות, לא יצליח וסופו שיתבולל וייטמע בין העמים. כי כל קיומו של עם ישראל בגלות תלוי בעומק התקשרותו וכיסופיו לארץ ישראל. וכפי שכתב מרן הרב קוק: "צפיית הישועה היא כוח המעמיד של היהדות הגלותית" (אורות ארץ ישראל א).