Spiritual Work During Tammuz

בְּעַשְׁתֵּֽי־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ לְצִדְקִיָּ֔הוּ בַּחֹ֥דֶשׁ הָרְבִיעִ֖י בְּתִשְׁעָ֣ה לַחֹ֑דֶשׁ הׇבְקְעָ֖ה הָעִֽיר׃

And in the eleventh year of Zedekiah, on the ninth day of the fourth month, the [walls of] the city were breached.

וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת־הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן־הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם׃ וַתִּשָּׂא֙ כׇּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת־קוֹלָ֑ם וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא׃ וַיִּלֹּ֙נוּ֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן כֹּ֖ל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם כׇּל־הָעֵדָ֗ה לוּ־מַ֙תְנוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם א֛וֹ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֖ה לוּ־מָֽתְנוּ׃ וְלָמָ֣ה יְ֠הֹוָ֠ה מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה׃ וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה׃

we saw the Nephilim there—the Anakites are part of the Nephilim—and we looked like grasshoppers to ourselves, and so we must have looked to them.” The whole community broke into loud cries, and the people wept that night. All the Israelites railed against Moses and Aaron. “If only we had died in the land of Egypt,” the whole community shouted at them, “or if only we might die in this wilderness!” “Why is GOD taking us to that land to fall by the sword?” “Our wives and children will be carried off!” “It would be better for us to go back to Egypt!” And they said to one another, “Let us head back for Egypt.” Then Moses and Aaron fell on their faces before all the assembled congregation of Israelites.

וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃ וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מִיָּדָו֙ אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר׃

When the people saw that Moses was so long in coming down from the mountain, the people gathered against Aaron and said to him, “Come, make us a god who shall go before us, for we do not know what has happened to Moses—the man who brought us from the land of Egypt.” As soon as Moses came near the camp and saw the calf and the dancing, he became enraged; and he hurled the tablets from his hands and shattered them at the foot of the mountain.

חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵירְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וְכוּ׳. נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, מְנָלַן? דְּתַנְיָא: בְּשִׁשָּׁה לַחֹדֶשׁ נִיתְּנוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת לְיִשְׂרָאֵל, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּשִׁבְעָה בּוֹ. מַאן דְּאָמַר בְּשִׁשָּׁה נִיתְּנוּ — בְּשִׁשָּׁה נִיתְּנוּ, וּבְשִׁבְעָה עָלָה מֹשֶׁה. בְּשִׁיבְסַר בְּתַמּוּז נְחֵית, אֲתָא וְתַבְרִינְהוּ לְלוּחוֹת, וּכְתִיב: ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחוֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר״. בָּטַל הַתָּמִיד — גְּמָרָא.

§ The mishna taught: Five calamitous matters occurred to our forefathers on the seventeenth of Tammuz, one of which was that the tablets were broken. The Gemara asks: From where do we derive that the tablets were broken on this day? As it is taught in a baraita: On the sixth of the month of Sivan the Ten Commandments were given to the Jewish people. Rabbi Yosei says: It was on the seventh of that month. The Gemara comments: According to the one who said that they were given on the sixth of Sivan, they were given on the sixth, and on the seventh Moses ascended to Mount Sinai. On the seventeenth of Tammuz, Moses descended, came, observed the people worshipping the Golden Calf, and broke the tablets. And it is written: “And it came to pass, as soon as he came near to the camp, that he saw the calf and the dancing, and Moses’ anger burned, and he cast the tablets out of his hands, and broke them beneath the mount” (Exodus 32:19). This shows that the tablets were shattered on the seventeenth of Tammuz. § The mishna taught that on the seventeenth of Tammuz the daily offering was nullified. The Gemara explains: It is a tradition that this occurred on that date.

חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהֻבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפּוֹסְטֹמוֹס אֶת הַתּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל.

The mishna discusses the five major communal fast days. Five calamitous matters occurred to our forefathers on the seventeenth of Tammuz, and five other disasters happened on the Ninth of Av. On the seventeenth of Tammuz the tablets were broken by Moses when he saw that the Jews had made the golden calf; the daily offering was nullified by the Roman authorities and was never sacrificed again; the city walls of Jerusalem were breached; the general Apostemos publicly burned a Torah scroll; and Manasseh placed an idol in the Sanctuary.

עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה דְּסִיוָן, וְשִׁיתְּסַר דְּתַמּוּז, מְלוֹ לְהוּ אַרְבְּעִין. הֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכׇל, מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם״. וְחַד הֲוָה? וְהָכְתִיב: ״וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם״! אָמַר רָבָא: ״וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן״.

§ The mishna taught: Five calamitous matters occurred to our forefathers on the seventeenth of Tammuz, one of which was that the tablets were broken. On the seventeenth of Tammuz, Moses descended, came, observed the people worshipping the Golden Calf, and broke the tablets. This shows that the tablets were shattered on the seventeenth of Tammuz. The mishna further taught that on the seventeenth of Tammuz the city walls of Jerusalem were breached.

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם" וְגוֹ':

This will serve as a reminder of our wicked conduct and that of our ancestors, which resembles our present conduct and therefore brought these calamities upon them and upon us. By reminding ourselves of these matters, we will repent and improve [our conduct], as [Leviticus 26:40] states: "And they will confess their sin and the sin of their ancestors."

הַדֶּרֶךְ הַשְּׁלִישִׁית – כַּאֲשֶׁר יִשְׁמַע מוּסַר הַחֲכָמִים וְהַמּוֹכִיחִים יַקְשִׁיב וְיִשְׁמַע וְיִכָּנַע וְיַחְזֹר בִּתְשׁוּבָה. וִיקַבֵּל בְּלִבּוֹ כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹכָחוֹת וְשֶׁלֹּא יִגְרַע דָּבָר מִדִּבְרֵיהֶם. וְהִנֵּה הָאִישׁ הַזֶּה בְּרֶגַע קָטָן יָצָא מֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל. כִּי עֵת אֲשֶׁר יַאֲזִין וְיַסְכִּית וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וִיקַבֵּל בְּיוֹם שָׁמְעוֹ דִּבְרֵי הַמּוֹכִיחַ.

The third path is [that] when he hears reproof from the sages that are reprimanding [him], he listens, submits, repents and accepts in his heart all the words of reprimand - and not subtract one thing from their words. And behold that man went out from darkness to a great light at that instant. For at the time that he listened and paid attention and his heart understood and repented and accepted the words of the rebuker on the day he heard them and took upon himself to do like everything that the holders of Torah instructed him - from that day onward - to be careful as the knowers of understanding of the times instructed him: His repentance is effective and he is changed into a different person.

להתענות ד' תעניתים. ובו ב סעיפים: חייבים להתענו' בתשעה באב ובשבעה עשר בתמוז ובג' בתשרי ובעשרה בטבת מפני דברים הרעים שאירעו בהם: אף על גב דכתיב בקרא בחדש הרביעי בתשעה לחודש הובקעה העיר אין מתענין בט' בו אלא בי"ז בו מפני שאף על פי שבראשונה הובקעה בט' בו כיון שבשניה הובקעה בי"ז בו תקנו להתענות בי"ז בו משום דחורבן בית שני חמיר לן:

We are required to fast on the 9th of Av, [and] on the 17th of Tammuz, and on the 3rd of Tishrei, and on the 10th of Teves because of the bad occurrences that occurred on those [days]. Even though it is written in the verse (Jeremiah 39:2) "[During the eleventh year [of the reign] of Tzidkiyahu] in the fourth month [i.e., Tammuz], on the ninth day of the month, the city was crossed", we do not fast on the 9th day of that [month], rather on the 17th of that [month] -- since, despite the fact that originally (i.e.; the First Temple) [the city of Jerusalem] was breached on the 9th of that [month] -- since the second time (i.e.; the Second Temple) [the city] was breached on the 17th of that [month], [the sages] decreed a fast on the 17th of that [month] because the destruction of the Second Temple was stronger than it (i.e; the destruction of the First Temple).

לזאת הרי כי ודאי עיקר ענין הקדש והמקדש ושריית שכינתו ית' הוא האדם שאם יתקדש עצמו כראוי בקיום המצות כולן שהם תלויין ג״כ בשורשן העליון בפרקי אברי השיעור קומה כביכול של כלל כל העולמות כולם. (וע' זוהר תרומה קס״ב ב' ואת המשכן תעשה גו'. הא הכא רזא דיחודא כו' עש״ה) אז הוא עצמו המקדש ממש ובתוכו ה' ית״ש. כמ״ש (ירמיה ז') היכל ה' היכל ה' המה. וכמאמרם ז״ל. ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם כו' ולדרכינו י״ל ג״כ שר״ל אל תחשבו שתכלית כוונתי הוא עשיית המקדש החיצוני. אלא תדעו שכל תכלית רצוני בתבנית המשכן וכל כליו. רק לרמז לכם שממנו תראו וכן תעשו אתם את עצמיכם שתהיו אתם במעשיכם הרצויים כתבנית המשכן וכליו. כולם קדושים ראוים ומוכנים להשרות שכינתי בתוככם ממש. זהו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם דייקא שככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו'. תכלית כוונתי שכן תעשו את עצמיכם.

For this reason, definitely the focal point of holiness and the Holy Temple, and the appearance in a particular place of the Sh’kheena, is man. For if he makes himself as holy as is possible by fulfilling all of the commandments (for they are also dependent on their upper roots, in the components of the organs/limbs of the Stature, so to speak, of the entirety of all the worlds taken together, and refer to Zohar T’rooma 162b “and you shall make the Tabernacle… this is the secret of the unity…”,—refer there in depth), then he becomes the actual Holy Temple, and within him is YHV”H (blessed be He), as is written (Yirmiya 7:4):” They [emphatic—three times] are the abode of YHV”H. And as they (OBM) said: “and I will dwell within them”—it does not say “among them” but rather “within them.” And according to our method we can say also that it desires to convey: don’t think that My focus of intention is the external Holy Temple. Rather, you should know that the whole point of My intention regarding the physical design of the Tabernacle and all its utensils is only to provide a hint for you so that you should see, and then you should do likewise to yourselves, that you should in your actions be completely holy and worthy and ready for My Sh’kheena to actually settle within you. This is specifically “And they shall make me a Holy Temple and I will dwell within them”; [And regarding the verse] “that all I show you, the plans of the Tabernacle…”—My entire intention is that you should do the same with yourselves.

שלמה המלך עליו השלום רצה להזהיר את האדם על התורה, ואמר כאשר נתן התורה אל האדם, אמר השם יתברך אל האדם "יתמוך דברי לבך", כלומר התורה, שהיא דברי השם יתברך, יתמוך לבך. כי לב האדם שם החיים, והתורה תחזיק לבך ותתן לך חיים, ותשמור מצותי וחיה. כי דברי תורה תומכים ומאשרים כל העולם כולו, ואיך לא יהיו מאשרים ותומכים את האדם עצמו, שהוא עוסק בתורה, והיא עם האדם.

ולפיכך אילו היו מברכין בתורה תחלה, מה שהוא יתברך סבה לתורה ונתן להם התורה, והיו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל, ומצד* הדבקות הזה היה השם יתברך סבה גם כן שלא תתבטל התורה. אבל מפני שלא ברכו בתורה תחלה, שלא היו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל, לא היה כאן סבה מקיימת את התורה בישראל, ובאו לידי זה שעברו על התורה, ודבר זה גורם שאבדה הארץ.

ולעבדו מה היא עבודה שאדם עושה בעולם הזה זו תפלה שנאמר (תהלים ק ב) עבדו את ה' בשמחה. ואומר (שם צה א) לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו. וכן דריוש אומר לדניאל (דניאל ו יז-כא) אלהך די אנת פלח ליה בתדירא. ומהו הפולחן זו תפלה שנאמר (שם יא) זימנין תלתא ביומא הוה בריך על ברכוהי.

This is what is written in Zephaniah 3:9: 'For then I will convert the nations to a clear language, that they may all call upon the name of the Lord, to serve Him with one accord.' And what is His service? Prayer, as Moses says in Deuteronomy 11:13: 'And it shall come to pass if you will diligently listen to My commandments.' And what is meant by serving Him in this world? It is prayer, as it says in Psalms 100:2: 'Serve the Lord with gladness.' And it says in Psalms 95:1: 'Come, let us sing joyfully to the Lord; let us acclaim the rock of our salvation.' And likewise, Darius says to Daniel in Daniel 6:21: 'Your God whom you serve continually.' And what is meant by 'serve continually'?

וְרַבּוֹתֵינוּ נִתְעוֹרְרוּ בָּזֶה, אָמְרוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה ט"ז:ה'), "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג יב) "תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים", הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר כח ב), "תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ". וְהַכַּוָּנָה לָהֶם בָּזֶה לוֹמַר כִּי הַצְּמָחִים וְכָל בַּעֲלֵי חַיִּים צְרִיכִים לַכּוֹחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, וּמֵהֶם יָבֹא לָהֶם הַגִּדּוּל, וּבַקָּרְבָּנוֹת יִהְיֶה מֶשֶׁךְ הַבְּרָכָה לָעֶלְיוֹנִים, וּמֵהֶם לְצִמְחֵי גַּן עֵדֶן, וּמֵהֶם יִהְיוּ וְיִחְיוּ לְעוֹלָם בְּגִשְׁמֵי רָצוֹן וּבְרָכָה שֶׁיִּגְדְּלוּ בָּהּ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (ב"ר טו א)

It is this which Scripture says, ‘Tishm’ru’ (Ye shall keep) to offer unto Me in its appointed season.” The intent of the Rabbis in this interpretation is that plants and all living beings are in need of primary forces from which they derive the power of growth and that through the sacrifices there is an extension of the blessing to the higher powers. From them it flows to the plants of the garden of Eden, and from them it comes and exists in the world in the form of “rain of goodwill and blessing,” through which they will grow. This conforms to what the Rabbis have said: “The trees of the Eternal have their fill, the cedars of Lebanon, which He hath planted.

הללוהו כל צבאיו: זה הוא מקום שיוצאים ממנו כל צבאות הקדושים העליונים, הוא סוד אות ברית קדש, דהיינו יסוד דז"א. והוא רשום בכל שאר הרבבות היוצאות ממנו. כמו שאמרנו שכתוב, ה' צבאות שמו, היינו כי אות הוא בכל שאר צבאות ורבבות.

בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה שַׁפְּרוּ מַעֲשֵׂיכֶם. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אִם שִׁפַּרְתֶּם מַעֲשֵׂיכֶם הֲרֵינִי נַעֲשָׂה לָכֶם כַּשּׁוֹפָר הַזֶּה, מַה שּׁוֹפָר זֶה מַכְנִיס בָּזוֹ וּמוֹצִיא בָּזוֹ, כָּךְ אֲנִי עוֹמֵד מִכִּסֵּא הַדִּין וְיוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים וְהוֹפֵךְ לָכֶם מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים, אֵימָתַי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.

The Holy One blessed be He said to Israel: ‘If you have improved your actions, I will become like this shofar for you. Just as this shofar takes in from this side and lets out from that side, so I rise from My throne of justice and sit on My throne of mercy and transform the attribute of justice to the attribute of mercy.’ When? In the seventh month.

רַב מַתְנָה אָמַר מֵהָכָא: ״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב״, אֵיזוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב? הֱוֵי אוֹמֵר: זֹה שִׁירָה. וְאֵימָא דִּבְרֵי תוֹרָה, דִּכְתִיב: ״פִּקּוּדֵי ה׳ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב״! ״מְשַׂמְּחֵי לֵב״ אִיקְּרִי, ״טוֹב״ לָא אִיקְּרִי.

Rav Mattana said that the source for the requirement to accompany the Temple offerings with song is derived from here: “Because you did not serve the Lord your God with joyfulness, and with goodness of heart” (Deuteronomy 28:47). What is this service of God that is performed with joyfulness and with goodness of heart? You must say that this is song. The Gemara objects: But you can say that this service is studying the words of Torah, as it is written: “The precepts of the Lord are upright, rejoicing the heart” (Psalms 19:9). The Gemara explains: Torah is indeed called a matter that rejoices the heart, but it is not called “goodness.”

תָּנָא: לֹא שֶׁלּוֹ הָיְתָה אֶלָּא שֶׁל שְׁכֶינְתּוֹ הָיְתָה, וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא מִיחָה בָּהּ נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ. רַב וְרַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרַב חֲבִיבָא מַתְנוּ: בְּכוּלֵּיהּ דְּסֵדֶר מוֹעֵד כָּל כִּי הַאי זוּגָא חַלּוֹפֵי רַבִּי יוֹחָנָן וּמְעַיֵּיל רַבִּי יוֹנָתָן. כׇּל מִי שֶׁאֶפְשָׁר לִמְחוֹת לְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ וְלֹא מִיחָה — נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. בְּאַנְשֵׁי עִירוֹ — נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי עִירוֹ. בְּכָל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ — נִתְפָּס עַל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.

The Gemara answers: It was taught in the Tosefta: The cow was not his; rather, it was his neighbor’s. And because he did not protest her conduct and tell her that doing so is prohibited the cow was called by his name to his discredit, as if it were his. It was related that Rav, and Rabbi Ḥanina, and Rabbi Yoḥanan, and Rav Ḥaviva taught the statement cited below. The Gemara comments: Throughout the order of Moed, wherever this pair of Sages is mentioned, exchange Rabbi Yoḥanan and insert Rabbi Yonatan in his place. In any event, they said: Anyone who had the capability to effectively protest the sinful conduct of the members of his household and did not protest, he himself is apprehended for the sins of the members of his household and punished. If he is in a position to protest the sinful conduct of the people of his town, and he fails to do so, he is apprehended for the sins of the people of his town. If he is in a position to protest the sinful conduct of the whole world, and he fails to do so, he is apprehended for the sins of the whole world.

וזהו כי שאל נא לימים ראשונים הם הימים שמיום החדש השלישי שבאו לסיני עד יום שנתנה תורה והוא כי שם על יום אחד לסיון נאמר ביום הזה באו מדבר סיני ושם הערנו מאי היום הזה היום ההוא מיבעי ליה אך הוא כי למדנו מספר הזוהר כי הימים שנעשים בהם מצות ובמעשים טובים קונים קדושה והויה רוחניות קיימת לעד ועל כן נאמר ויקרבו ימי ישראל ויקרבו ימי דוד כי חיים רוחנים המה קיימת לעד. וכענין זה הוא הששת ימים שהיו ישראל לפני השכינה בהר סיני וזהו אומר היום הזה כמורה באצבע כי רוחני וקיים הוא ואם היום האחד כך כ"ש שאר השש ימים ועליהם יאמר כי באל נא לימים ראשונים ובאיזה ימים אמרתי הלא הוא באותם אשר היו לפניך כי הימים עצמם היו נצבים לפניך כי חיים וקיימים היו אתך שאל נא להם.

בְּבֵאוּר כְּלַל חוֹבַת הָאָדָם בְּעוֹלָמוֹ יְסוֹד הַחֲסִידוּת וְשֹׁרֶשׁ הָעֲבוֹדָה הַתְּמִימָה הוּא שֶׁיִּתְבָּרֵר וְיִתְאַמֵּת אֵצֶל הָאָדָם מָה חוֹבָתוֹ בְּעוֹלָמוֹ וּלְמָה צָרִיךְ שֶׁיָּשִׂים מַבָּטוֹ וּמְגַמָּתוֹ בְּכָל אֲשֶׁר הוּא עָמֵל כָּל יְמֵי חַיָּיו. וְהִנֵּה מָה שֶׁהוֹרוּנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הוּא, שֶׁהָאָדָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא לְהִתְעַנֵּג עַל ה' וְלֵהָנוֹת מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ שֶׁזֶּהוּ הַתַּעֲנוּג הָאֲמִתִּי וְהָעִדּוּן הַגָּדוֹל מִכָּל הָעִדּוּנִים שֶׁיְּכוֹלִים לְהִמָּצֵא.

The foundation of piety and the root of perfect service [of G-d] is for a man to clarify and come to realize as truth what is his obligation in his world and to what he needs to direct his gaze and his aspiration in all that he toils all the days of his life. Behold, what our sages, of blessed memory, have taught us is that man was created solely to delight in G-d and to derive pleasure in the radiance of the Shechina (divine presence).

ובוא וראה מה כתוב מקודם, מאת כל איש אשר ידבנו לבו, שכולל הכל, ואפילו את הערב רב, משום שרצה הקב"ה לעשות מעשה המשכן מכל הצדדים, במוח ובקליפה. ומשום שהיו אלו ערב רב ביניהם, נאמר, מאת כל איש אשר ידבנו לבו. לכלול אותם בין ישראל, שהם מוח. וכולם נפקדו להשתתף במשכן.

כך הוא הענין נשיאת ראש שהוא רצון התחתון הנולד משכל ומדות כחות הנפש להעלות למעלה לבחי׳ גולגלותם דווקא דהיינו גולגולת שלהם עצמם שהוא שרש נשמתם למעלה כי שם מאיר רצה״ע כנ״ל (ועמ״ש פ׳ כי תשא סד״ה שמאלו תחת לראשי וע״פ ויקהל משה) וזהו ענין ספירת העומר היום יום כו׳ פי׳ כי ימים הם בחי׳ המשכות והיינו המשכת רצון העליון (עמ״ש בד״ה וספרתם הנ״ל בפי׳ וענין תספרו חמשים יום וע׳ ג״כ מ״ש בפ׳ אמור בפי׳ וספרתם לכם ממחרת השבת כו׳) מלמעלה למטה והיינו ע״י בחי׳ אהל מועד כי מועד על שם ונועדתי שמה לבני ישראל. והנה ונועדתי ונודעתי הוא ענין אחד אותיות דדין כאותיות דדין ושניהם לשון התקשרות ודביקות הקב״ה בנש״י, אלא שנודעתי הוא ע״י הדעת וההשגה בגדולתו ית׳ כמ״ש נודע בשערים בעלה, אבל ונועדתי הוא בחי׳ יחוד וקשר עליון מבחי׳ אנכי מי שאנכי לקשר נפשם להשתפך אל חיק אביה (ועמ״ש ע״פ להקריב לי במועדו וע׳ בזהר פ׳ ויגש דר״ו ע״ב ובהרמ״ז שם ובזהר משפטים דצ״ז ע״א). אך אי אפשר להמשיך ולהאיר על נפשם בהתגלות ממש אור בחינה זו כ״א ע״י בחי׳ אהל ומשכן שהוא מה שכתוב אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי בית אמי זו תורה שבכתב וחדר הורתי זו תושבע״פ כמו שהולד ניתן בבטן אמו כך הוא ענין רצה״ע המ

And in order that it also be the will of his animal soul to be encompassed in the One, and to sacrifice itself, etc., and to transform darkness into light, there must be a revelation of the aspect of 'I am' also in it. So that through this, it will yearn and pine for Him, may He be blessed, with the negation of its essence.

אבל האדם צריך לפשוט עצמו מגשמיות בכדי שיתביישו מלפניו כל הניצוצות. אז כובש אותם.

‎‎“and G’d has acted so that [man] should stand in awe of Him.” ‎Accordingly, it appears that the author understands the word ‎ניצוצות‎ here as negative forces that obstruct man in his quest to ‎fulfill the Creator’s commandments. When these negative forces ‎‎(commonly called Satan) observe how man goes out of his way to ‎fulfill G’d’s commandments, they become ashamed, and while in ‎that state man can easily overcome their feeble efforts to distract ‎him from serving G’d. (and, according to our author elevate these ‎negative forces to a higher spiritual level in the process of his ‎worshipping Gd.) There is, however a limitation to the statement ‎expressed in the rule expressed at the beginning of our exegesis, ‎and this is that the rule that the person wishing to worship G’d ‎can overcome external obstacles is based on the premise that he ‎himself has freed himself of subjective, sensually influenced ‎considerations when setting out to perform one of G’d’s ‎commandments.‎ The choice of the words ‎שלח‎

אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. נ"ל דהנה האדם העוסק בעבודת הבורא יתברך ויתעלה בכל מעשיו, דהיינו אפילו בדברים הגשמיים כמו אכילה ושתיה, שאוכל ושותה בקדושה, עכ"פ בכוונה לדחות את הפסולת ולהעלות את הרוחניות שבו, אזי בכל פעם שעולה ובא בבחינה אחרת יתירה זה נקרא בשם 'דור', דהבחינה הראשונה שהיה מתנהג בה, כל ימי נהוגו בה היא כמו 'דור', ואחר שנופל מבחינה זאת ונופל לבחינה אחרת, הרי הוא כמו שבא בדור אחר. וזה הוא "דור הולך ודור בא", פירושו כנ"ל, שזה נופל מבחינה ראשונה שהיה מתנהג עד הנה, הבחינה הזאת הולכת ממנו זה "דור הולך", "ודור בא", ג"כ כנ"ל שבא לבחינה אחרת, ואמר הכתוב אך צריך שיהיה באופן "והארץ לעולם עומדת", פירוש שהארציות, דהיינו הגשמיות, צריך להעמידה שיהא מתנהג בהם בקדושה כנ"ל, והיינו "לעולם עומדת", ר"ל לעולם העליון. והאדם המתנהג כנ"ל, בא בכל פעם בבחינה אחרת, אבל מי שאינו מתנהג בקדושה לא שייך בו כל זאת, שאין עולה כלל לבחינה אחרת. וזהו "דור לדור", פירוש אדם הרוצה לצאת ולבוא מדור לדור, דהיינו מבחינה לבחינה כנ"ל, "ישבח מעשיך", פירוש צריך לקדש עצמו אף בגשמיות כ"כ, עד שגם מעשיו הגשמיים ישבחו להשי"ת ב"ה. וזהו "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", פירוש בכל בחינותיו שהיה בו, בכל פעם היה צדיק תמים בהם, וכל זה היה לו מחמת ש"את האלקים התהלך נח", ר"ל שכל מעשיו לא היו רק לשמו הגדול יתברך, לכן הלך בכל פעם מבחינה לבחינה.

These are the generations of Noach, Noach was a righteous person, complete in his time (Genesis 6:9) It appears to me that the person who deals with serving the Blessed and Exalted Creator in all their deeds, meaning, even in physical things such as eating and drinking, that that person eats and drinks in holiness, in any instance trying to distance from the dross and to raise the spirituality in themselves, then in every time that they raise up and get to a different, more complete, level, this is called "generation". This is because the first aspect that they were acting on, all the days they are acting on that aspect, that aspect is called "generation". And after they fall into a different aspect, behold, that person is like one who came into a different generation. And this is the meaning of "a generation goes and a generation comes", as just explained, that the one who falls from one's first aspect in which they were acting until now, that aspect is gone from them, like "a generation goes". "And a generation comes" it is also as explained, that they came to a different aspect, and the text says that nevertheless the person needs to get through the method "and the land [eretz] stands forever", meaning, that the corporeality [artziut], that is, physicality, needs to be maintained so that one will act in it with holiness, as explained, and "stands forever [le'olam]" really means to the Upper World [olam]. And a person that acts as described come to a different aspect every moment, but to one who does not act with holiness, none of this applies, since they do not go to any other aspect at all. And this is "from generation to generation", meaning, a person who wants to go out and enter from a generation to another generation, that is, from one aspect to another, as explained, "Your deed will be praised", meaning, one needs to make even oneself holy even in their corporeality, to the point that even one's physical deeds will be praise to the Holy Exalted Name, Blessed be. And this is "Noach was a righteous man, perfect in his generations" - the explanation is that in all his aspects, all that was in him, in every moment he was righteous and perfect, and all that was due to "Noach walked with E-lohim", meaning, all his deeds were only for the Great Blessed Name, and so he always went from one aspect to another aspect.

בּוֹ יְבֹאַר, שֶׁלִּמּוּד הַתּוֹרָה הוּא תִּקּוּן לִפְגַּם לָשׁוֹן הָרָע וְגֹּדֶל חִיּוּב הָאָדָם לַתּוֹרָה.

In the chapter there will be explained that Torah study is a tikkun [amendment] of the taint of lashon hara, and the greatness of the obligation of a man to Torah.

תשובה טבעית, אמונית, שכלית

Teshuva of Nature, Faith, and Intellect