Sefat Emet on Divine Light and Revelation

לְכָךְ נֶאֱמַר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת. הַקָּרְבָּנוֹת, כָּל זְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָשׁ קַיָּם הֵם נוֹהֲגִים, אֲבָל הַנֵּרוֹת לְעוֹלָם (במדבר ח, ב): אֶל מוּל פְּנֵי הַמְנוֹרָה יָאִירוּ, וְכָל הַבְּרָכוֹת שֶׁנָּתַתִּי לְךָ לְבָרֵךְ אֶת בָּנַי, אֵינָן בְּטֵלִין לְעוֹלָם.

Perhaps it is because of me that the Holy One blessed be He is not accepting the tribe of Levi.’ The Holy One blessed be He said to Moses: ‘Go and say to Aaron: Fear not. You are designated for greater than this. That is why it is stated: “When you kindle the lamps.” The offerings, as long as the Temple is standing, they are in practice. But the candles, forever, “toward the front of the candelabrum…shall illuminate,” and all the blessings that I gave you to bless My children, are never voided.’

אָמַר לָהֶן: אוֹר נִבְרָא תְּחִלָּה, אוֹ חֹשֶׁךְ? אָמְרוּ לוֹ: מִילְּתָא דָּא אֵין לַהּ פָּתַר. וְנֵימְרוּ לֵיהּ חֹשֶׁךְ נִבְרָא תְּחִלָּה, דִּכְתִיב: ״וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ״, וַהֲדַר ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר״!

He said to them: Was the light created first, or was the darkness created first? They said to him: This matter has no solution, as the verses do not indicate an answer. The Gemara asks: But let them say to him that the darkness was created first, as it is written: “Now the earth was unformed and void, and darkness was upon the face of the deep” (Genesis 1:2), and only then does it state: “And God said: Let there be light. And there was light” (Genesis 1:3). Why did they not say that the darkness was created first?

לְאוֹר הַנֵּר וְכוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב חִסְדָּא: לָמַדְנוּ מְצִיאָה מִמְּצִיאָה, וּמְצִיאָה מֵחִיפּוּשׂ, וְחִיפּוּשׂ מֵחִיפּוּשׂ, וְחִיפּוּשׂ מִנֵּרוֹת, וְנֵרוֹת מִנֵּר. מְצִיאָה מִמְּצִיאָה — כְּתִיב הָכָא: ״שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא״. וּמְצִיאָה מֵחִיפּוּשׂ דִּידֵיהּ. וְחִיפּוּשׂ מִנֵּרוֹת, דִּכְתִיב: ״בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַים בַּנֵּרוֹת״, וְנֵרוֹת מִנֵּר, דִּכְתִיב: ״נֵר (אֱלֹהִים) [ה׳] נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כׇּל חַדְרֵי בָטֶן״.

The mishna states that one searches for leaven by the light of the lamp, etc. The Gemara asks: From where are these matters, i.e., that the search should be conducted by the light of the lamp, derived? Rav Ḥisda said: We derive it by the hermeneutic principles of verbal analogy and juxtaposition: The term finding in one context is derived from finding in another context, and finding is derived from the word searching, and this searching is derived from searching elsewhere, and searching there is derived from the word lamps, and lamps is derived from lamp. The Gemara cites the relevant verses included in the above derivation. Finding in one context is derived from finding in another context by verbal analogy, as it is written here: “Seven days leaven shall not be found in your houses” (Exodus 12:19), and it is written there: “And he searched, starting with the eldest, and ending with the youngest; and the goblet was found in Benjamin’s sack” (Genesis 44:12). And the word finding in this verse is connected to searching in that same verse by juxtaposition, as the verse says: “And he searched... and was found.” And searching is derived from lamps by means of juxtaposition, as it is written: “And it shall come to pass that at that time I will search Jerusalem with lamps” (Zephaniah 1:12). And finally, the word lamps is derived from lamp by means of juxtaposition, as it is written: “The spirit of man is the lamp of God, searching all the inward parts” (Proverbs 20:27). Together these verses indicate that the search for leaven must be conducted by the light of the lamp.

מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: ״מִחוּץ לְפָרוֹכֶת הָעֵדוּת יַעֲרוֹךְ״, וְכִי לְאוֹרָהּ הוּא צָרִיךְ? וַהֲלֹא כׇּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר לָא הָלְכוּ אֶלָּא לְאוֹרוֹ! אֶלָּא עֵדוּת הִיא לְבָאֵי עוֹלָם שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל. מַאי עֵדוּת? אָמַר רַב: זוֹ נֵר מַעֲרָבִי שֶׁנּוֹתֵן בָּהּ שֶׁמֶן כְּמִדַּת חַבְרוֹתֶיהָ, וּמִמֶּנָּה הָיָה מַדְלִיק וּבָהּ הָיָה מְסַיֵּים. וְהָא הָכָא כֵּיוָן דִּקְבִיעִי נֵרוֹת, לָא סַגְיָא דְּלָא מִשְׁקָל וְאַדְלוֹקֵי. קַשְׁיָא בֵּין לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה, וּבֵין לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם אַכְחוֹשֵׁי מִצְוָה!

Rav Sheshet raised an objection from that which was taught in a baraita. With regard to the Temple candelabrum, it is stated: “Outside the veil of the testimony, in the Tent of Meeting, shall Aaron order it from evening to morning before the Lord continually; it shall be a statute forever throughout your generations” (Leviticus 24:3). It must be understood: And does God require its light for illumination at night? Didn’t the children of Israel, all forty years that they walked in the wilderness, walk exclusively by His light, the pillar of fire? Rather, the lighting of the candelabrum is testimony to mankind that the Divine Presence rests among Israel. The Gemara asks: What is this testimony? Rav said: That is the westernmost lamp in the candelabrum in which the measure of oil placed was the same measure of oil as was placed in the other lamps, and nevertheless he would light the others from it each day and with it he would conclude, i.e., the westernmost lamp would continue burning throughout the day after all the others were extinguished. The rest of the lamps burned only at night, and each night he would relight the rest of the lamps from the westernmost lamp. But isn’t it true that here, in the Temple, since the lamps were fixed in the candelabrum, it was impossible to light directly from lamp to lamp? There was no alternative to taking a wood chip and lighting the rest of the lamps from the westernmost lamp. Consequently, it is difficult both according to the one who said that one may not light from lamp to lamp due to contempt for the mitzva and according to the one who said that one may not light from lamp to lamp due to weakening the mitzva.

אֶלָּא: חֲלָלָהּ — קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְאוּר דִּידֵיהּ — בְּשֵׁנִי בַּשַּׁבָּת. וְאוּר דִּידַן — בְּמַחְשָׁבָה עָלָה לִיבָּרְאוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְלֹא נִבְרָא עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת. דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שְׁנֵי דְבָרִים עָלוּ בְּמַחְשָׁבָה לִיבָּרְאוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְלֹא נִבְרְאוּ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דֵּיעָה בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן מֵעֵין דּוּגְמָא שֶׁל מַעְלָה, וְהֵבִיא שְׁנֵי אֲבָנִים וּטְחָנָן זוֹ בָּזוֹ, וְיָצָא מֵהֶן אוּר, וְהֵבִיא שְׁתֵּי בְהֵמוֹת וְהִרְכִּיב זוֹ בָּזוֹ וְיָצָא מֵהֶן פֶּרֶד. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: פֶּרֶד בִּימֵי עֲנָה הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר״.

Rather, the void of Gehenna was created before the world was created, and its fire was created only on the second day of the week. And the thought arose in God’s mind to create our fire on Shabbat eve; however, it was not actually created until the conclusion of Shabbat, as it was taught in a baraita that Rabbi Yosei says: The thoughts of two phenomena arose in God’s mind on Shabbat eve, but were not actually created until the conclusion of Shabbat. At the conclusion of Shabbat, the Holy One, Blessed be He, granted Adam, the first man, creative knowledge similar to divine knowledge, and he brought two rocks and rubbed them against each other, and the first fire emerged from them. Adam also brought two animals, a female horse and a male donkey, and mated them with each other, and the resultant offspring that emerged from them was a mule. Rabban Shimon ben Gamliel disagrees and says that the first mule was in the days of Anah, as it is stated: “And these are the children of Zibeon: Aiah and Anah; this is Anah who found the mules in the wilderness, as he fed the donkeys of Zibeon his father” (Genesis 36:24).

והרמז שבעולם החדש כבר יזרח להם אור הדעת והאמונה ע"י יחידי סגולה ויהיו חלוני שקופים אטומים כמו שהיו במקדש שהי' משקוף על החלון, לרמז שאור ה' תבא בצמצום לפי המקבלים.

והשבטים הם שמתפשטין הארות הקדושה גם בתוך הטבע ועש"ז נק' שבטים מלשון התפשטות. ולכך ירדו למצרים לעורר הארת הקדושה גם תוך המיצר וההסתר.

ולכן המצוה לענג הגוף. ואיתא בזוה"ק כי בפורים מתקנים ע"י עונג כמו ביוה"כ ע"י עינוי ע"ש.

כי באמת פנימית בנ"י מוכנים בכל עת לקבלת התורה רק מה שמתלכלכין בחטא וגשמיות הגוף שזה מעכב הארת הנשמה בהגוף. ובימים אלו יורד טהרה וקדושה משמים כמ"ש וכבסו שמלותם הוא המלבוש. שהגוף מלבוש הנשמה הוא. וע"י שבמתן תורה יורד נשמה וחיות חדש לאיש ישראל צריכין מקודם לכבס ולטהר הגוף.

ובלי ספק דור ההוא הי' עיקר צער שלהם בגלות על חלישות דעתם בעבודת ה'. רק הג' רגלים המפורשים בתורה הם תורה שבכתב.

Hanukkah and Purim are illuminations deriving from the three Biblical holidays. Only the three holidays explicitly mentioned in the Torah are considered “Written Torah.” Corresponding to them are the holidays are of the “Oral Torah.” These are lights that are received similarly to how the light of the moon derives from the light of the sun, as everyone knows.

במדרש בזעקך יצילוך קבוציך כו' כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו ואלופיו כו' כולם ישא רוח כו'. פירוש אף כי הכתוב נאמר בתוכחת ישראל. רק עיקר המכוון שהכל תלוי בכח הכינוס כמאמר חכמים כנסי' שהיא לשם שמים סופה להתקיים. והנה עשו הרשע היה אצל אביו כל השנים הללו. ויעקב הי' מפוזר במקומות נכרים. עכ"ז בסוף כתיב בעשו וילך אל ארץ. וביעקב כתיב וישב כו'. כי חכמים הגידו פיזור יפה לרשעים וכינוס לצדיקים טוב להם וטוב לעולם כו'. פי' כי כל מה שביטל עצמו עשו הרשע לאביו לא הי' באמת רק הכינוס הי' כדי שיוכל אח"כ לפשט עצמו. כי כל ביטול שלהם לגרמייהו. ולכן אין סופו מתקיים. ויעקב אע"ה כל הימים שהי' מפוזר הי' כל המכוון כדי לבוא אל הכינוס ולקרב גם כל ההארות שהוציא מכל המקומות לקרב הכל אל הקדושה. ולכן הצליח וסופו מתקיים. וז"ש בתוכחות בזעקך יצילוך קבוציך. פי' שאין הכינוס לשם שמים כראוי. לכן אין בו כח להציל. ולא הועיל לעשו גם הביטול כיון שלא הי' לשם שמים כנ"ל. וביעקב נתקיים מ"ש בצדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה. וכן זה נוהג בכל איש ישראל שהוא ענין ימי המעשה שהוא הפיזור במלאכות שונות. ובשבת מתאחדין ברזא דאחד. ואם בימי המעשה זוכרין בבחי' השבת אף שטרודין במשא ומתן וכדומה. עכ"ז צריכין להתגעגע לבוא למנוחת השבת ואז זוכין בשבת לקרב הכל אל הקדושה. וממילא כל הפסולת נדחה. דכתיב בית יעקב אש. יוסף להבה. עשו לקש. כי יעקב הוא למעלה מהטבע והוא אש. אבל כחו של יוסף להתפשט האש. לקרב כל הסבובים שהוא ענין להבה. כח התפשטות של האש. ועי"ז נעשה בית עשו לקש. כי כל כח הרשעים הוא הניצוצות קדושות שנמצא בהם וכשהצדיק מוציא את בלעם מפיהם נשארו קש. וז"ש במדרש ראה כת של כלבים וישב לו ביניהם. כלומר שהוציא כל החיות שנמצא בהם. וממילא וילך אל ארץ. ישא רוח יקח הבל. כמוץ אשר תדפנו רוח:

The Midrash (Bereishis Rabbah 84:14), quoting Yeshaya 57:13, teaches that Yaakov’s ingathering with his children saved them from Eisav and his generals, who were all blown away like the wind. This illustrates that everything depends on the power of gathering for the sake of Heaven, as stated in Avos 4:11, "Any gathering that is for the sake of Heaven will endure." Even though Eisav stayed with his father Yitzchak, while Yaakov was spread out in foreign lands, it was Eisav who eventually left for another land because of Yaakov. Yaakov, on the other hand, settled in the land of his fathers, demonstrating that spreading out benefits the wicked, while gathering in benefits the righteous and the world. Eisav’s ingathering wasn’t genuine; it was only to facilitate his future spread. His nullification was self-serving and thus did not endure. Conversely, Yaakov’s time of dispersion aimed to ultimately gather and sanctify all the light he encountered. This is why Yaakov succeeded and endured. The rebuke in Yeshaya 57:13 highlights that gatherings not for the sake of Heaven lack the power to save. Yaakov’s true ingathering led to lasting tranquility, as righteous beginnings in suffering end in serenity (Bereishis Rabbah 66:4). This concept applies to all of Yisrael. The weekdays represent dispersion through various tasks, while Shabbos unifies everything with the secret of oneness. By longing for Shabbos during the busy week, one can uplift everything to holiness, causing all waste to fall away. The verse in Ovadia 1:18—“The House of Yaakov will be a fire, the House of Yosef a flame, and the House of Eisav like straw”—illustrates that Yaakov’s fire (holiness) and Yosef’s flame (spreading holiness) ultimately reduce Eisav to straw. The wicked's power derives from sparks of holiness within them, which, when extracted by the righteous, leaves them powerless. This idea is echoed in the Midrash: Yaakov, by not fearing Eisav, removed his power, leaving him as chaff blown by the wind.

ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. בודאי יעקב לא רצה לישב בשלוה עד שתיקן עצמו לגמרי ולא הי' לו חשש מזה. אך רצון הקב"ה מאיש הישראלי. אשר יהיה כל ימיו ביגיעה להוסיף בעבודתו ית"ש כי ענין התוספות אין לו שיעור.

For it was a significant thing for the righteous Joseph to retain his holiness in Egypt. So it appears that the Holy One, blessed be He, did everything for the good.

כי הנס למעלה מהטבע וע"י המעשה במצות נר חנוכה ושאר התעסקות הלל והודאה. ממשיכין הארת הנס בעוה"ז ומתפשט כח הנס כי מצות התלוין במעשה הנס הן המה כח התפשטות הנס.

ועבודת האדם לברר זה שכל מעשה ע"י חיות השי"ת. וכשהאדם עושה מעשיו עפ"י כח התורה להשלים רצון הבורא אז מחדש האור שנגנז בהטבע. וע"ז נאמר ואשים דברי בפיך כו' וליסוד ארץ לאמור לציון עמי אתה ודרשו חז"ל אל תקרא עמי אלא עמי שהוא שותף במעשה בראשית בזוה"ק [בהקדמה דף ה']. פי' ציון הוא הנקודה שיש בכל דבר רשימה ואות לזכור שהוא מהשי"ת. והוא החיות שמחי' כל דבר. והאדם הדבוק בנקודה זו וכל חיותו נמשך אחר זאת הנקודה נעשה שותף במעשה בראשית. ועי"ז לתת להם נחלת גוים שיהי' נחלה בלי מצרים שע"י שאדם מקשר עולם הטבע בכח הפועל.

When a person performs any action, it is [only] because of the power of Torah to fulfill the will of the Creator, thus renewing the light hidden within Creation. This is hinted at in the verse "I have put my words in your mouth...who laid the foundations of the earth and say to Zion 'You are my people'." The sages interpret the verse: Don't read ami/my people--rather immi/with me, as a partner in the work of Creation. The Zohar interprets 'Zion' as the inner point within all things as a imprint and sign to remember that the Holy One is [the source] of all things.

ובימים האלו מתנוצץ הארות מבית המקדש ויכולין לעסוק בהלל והודאה כי הנרות הם הארות ממנורה שבמקדש. וע"י שהיונים רצו להשכיח תורת ה' וגם בזמן שהי' המקדש קיים פרצו בו פרצות וטמאו שמנים שבהיכל. לכן כשנקם הקב"ה וב"ש את נקמתינו. עשה לנו זכר במצות נר חנוכה להיות נמשך קדושת ביהמ"ק גם בזמן הזה שהמקדש חרב. ויכולין בימים אלו למצוא הארת קדושה וטהרה גם מבחוץ.

במד' יום ליום יביע אומר ולילה ללילה כו'. היום לוה מן הלילה כו'. פי' כי כח עשרה מאמרות מתפשטין ממדרגה למדרגה. ואלה הימים ההארות שעשה הקב"ה להיות כל כך מדרגות כדי שיהי' ביכולת לקבל ההארה גם בעוה"ז. והנה בעוה"ז שהחיצוניות מתנגד להקדושה אעפ"כ ע"י התגברות האדם לדחות הרע עי"ז עצמו מתגלה הקדושה. כי מ"ט פנים טהור יש נגדן מ"ט פנים טמא. ואלה הכחות שבאין ע"י התגברות הנ"ל נקראים לילות. יחוה דעת הוא שעל ידם מתברר האמת ומתיישרים האורחות עקלקלות אעפ"כ נאמר כי היום לוה מן הלילה כי עוד גדלו מעלות הלילות מעל הימים כנ"ל. והמשל שכ' במדרש כי כל כוחות הסט"א הם ג"כ ברצון הבורא ית' שנתן ממשלה לכוחות הטבעיים וליצה"ר להיות שולט באדם. ולכן אמר כי קודם שמתפשט לפרטות כשהכל בכלל השורש שם הכל נכלל בקדושה. וכח מאמר ה' כולל הכל. אך כשיצאו כל פרט לעצמו אז נראין כנפרדים. אבל האדם השלם יכול להחזירן אל הכלל. ואיתא דבר שהי' בכלל ויצא כו' ללמד על הכלל כולו יצא. פי' שדברים הללו הם צורך הכלל. כענין שכתבנו היום לוה מן הלילה אין אומר כו' כשהוא נכלל רק כשיוצא לפרט אז בכל הארץ יצא קום כו' כמו המשל שהביא המדרש. ולכן תחתונים צריכין ב' אמירות א' נגד הכלל וא' נגד הפרט. ואמרת אליהם כמו שהמה במקומותם כל פרט ופרט למינהו. וזה ענין השבת וימי השבוע הם כלל ופרט. כי השבת כולל שורש כל הימים. וכן ענין הספירה הוא ממחרת השבת היינו אחר יצ"מ שניתן לישראל שורש הנקודה של אמת צריכין אח"כ לברר הפרטים עד שאח"כ מתאחד הכלל והפרט. ואז מביאים שתי הלחם ב' הבחי' הכלל והפרט כנ"ל. והכל ע"י הביטול לקשר כל הפרטים בהשורש והוא ענין יוסף הצדיק מאלמים אלומים כו' קמה אלומתי וגם נצבה ע"י התקשרות אל השורש שזה בחי' יוסף הצדיק ונק' ברית וזה ענין ספירת העומר:

The Midrash (Vayikra Rabbah 26:4) explains the pasuk “Day to day makes utterances” (Tehillim 19:3) by noting that during the summer and winter months, the day borrows from the night, and the night from the day. They repay each other without enforcement, demonstrating the harmony Hashem created in the universe. This means that the power of the ten utterances with which Hashem created the world descends from level to level, allowing even this lowly world to receive some light. In this world, where externalities oppose holiness, man reveals holiness by overcoming his desires and pushing away evil. There are 49 facets of holiness opposed by 49 facets of impurity, and the powers that come from overcoming these impurities are called “nights.” The phrase “Night to night speaks out” means that truth is revealed and paths are straightened through these struggles, giving nights an advantage over days. The parable in the Midrash explains that negative forces have power from Hashem, who gave the physical forces and the evil inclination control over man. Before they are divided, everything is included in holiness. However, once they leave their source, they appear divided. An upright person can return everything to its source. The principle that something included in the general and specified teaches about the entire principle, meaning individual parts serve the whole. This is similar to the day borrowing from the night, revealing hidden light through individual struggles. Therefore, lower beings need two “sayings”: one for the general principle and one for the individual parts. “You shall say to them” refers to each part in its place. Shabbat and the days of the week represent the general principle and the individual parts. Shabbat contains the source of all days. Similarly, the sefira begins after the exodus from Mitzrayim, when Bnei Yisrael received the source of truth. Subsequently, we need to purify individual parts until they become unified. On Shavuot, we bring two loaves representing the Klal and Prat. This unification is achieved by nullifying oneself and connecting all parts to the source, exemplified by Yosef Hatzadik's dream of tying bundles, symbolizing connection to the source, which is the essence of counting the Omer.

אא"ז מו"ר זצלל"ה הגיד בשם רבותינו נ"ע כי תיבת נח הוא תיבת התורה ותפלה כו' וכן איתא בגמ' התורה קולטת גבי ערי מקלט דכ' וזאת התורה כו' ע"ש. והפי' כי בכל דבר יש נקודה חיות מהתורה ואף שיש הסתר לפעמים מ"מ ע"י ביטול אמיתי לחיות התורה שיש בכל דבר חוזר להתקשרות ולהמשיך חיות מחדש גלמי ראו עיניך וכו' כאשר נעשה אצל האדם באמת להיות בטל להשי"ת כמו שהי' בבטן אמו ממילא מתחדש החיות שבו כמו מקודם כמ"ש בזוה"ק ע"פ יוצר רוח האדם בקרבו. ואותיות התורה הם ההארות שלמעלה מהשגה כי השגת האותיות הוא ע"י תיבות כשנעשה צירוף תיבה באיזה אותיות יש בהם ציור פשוט ויכולין להשיגם ונמצא התיבה כלי לאור הפנימיות. ובאופן זה כל הדברים הם כלים להאותיות שגנוזים בפנימיותם. בא אל התיבה הוא אותיות הגנוזים בתיבה כנ"ל. נשכח השאר:

The Chidushei Harim, citing his teachers, explained that Noach's Ark (תיבת נח) symbolizes the words of Torah and Tefila (תיבה also means "word"). The Gemara (Makos 10a) mentions that the words of Torah protect a person, similar to how the cities of refuge protect someone who has unintentionally killed. Every entity contains a life force from the Torah, which grants it existence. Although this life force is often hidden, true nullification to the Torah reveals it and renews its existence. The Zohar explains this concept through the pasuk (Tehilim 139:16) "Your eyes saw my unformed substance," indicating that when a person returns to their original state, as in the womb, they can reveal Hashem's life force. The letters of the Torah are divine lights beyond our comprehension, but when they form words, they gain a simple structure that we can understand. Thus, words serve as vessels for the inner light. Everything in existence acts as a vessel for these letters, which are hidden within. When Hashem commanded Noach to "Come to the teiva," it implied entering into the hidden letters within the words, revealing their inner essence.

פי' שכל יום מאיר ומסייע לאלה העשרה תיקונים רחצו הזכו כו'.

במדרש שמעי בת משל לעובר ממקום למקום וראה בירה דולקת כו' כי אברהם אע"ה ראה שכל העולמות מסודרין עפ"י הסדר שנתן הקב"ה וכשבא לעיין בעוה"ז ראה אשר הוא בלי תיקון וחשב לעמוד על בירור הדבר כי תאמר ח"ו שהוא בלי מנהיג ובודאי השגחת הקב"ה בעוה"ז ג"כ והשיבו השי"ת לך לך כלומר שלא יעכב כאן וילך לדרכו כי א"י לתקן אלו המקומות עד שמשליכין מקודם כל עניני עוה"ז. ומס"נ לעבודת השי"ת יותר מהשגת חכמת האדם. ואז זוכין לבסוף ג"כ לתקן הכל. כי בודאי בריאת האדם הי' ע"ז לתקן אלה הדברים רק שמקודם צריכין לבטל הכל שלא בהדרגה. וז"ש שמעי בת ראי הטי אזנך כי שמיעה ראשונה הוא מה שהשי"ת פותח שער לכל ברי'. ואח"כ צריך האדם לדבק עצמו בנקודה זאת. ולעזוב הכל אז זוכה להרחיב זאת הנקודה ונאמר והטי אזנך כלומר להטות כל שמיעת גוף האדם אשר בא ממנו. וכ"ז ע"י שכחי עמך וכן נוהג זה הענין בכל אדם ע"י שמסר נפשו בתחילה כראוי יכול לתקן אח"כ כל הדברים בדרך הישר. וגם בכל ש"ק שהוא ענין לך לך שיש בו מנוח מכל המלאכות. וכשמקבלין השבת כראוי יכולין לתקן אח"כ ימי המעשה כנ"ל:

The Midrash explains the verse (Tehillim 45:11): "Hear my daughter and see, turn your ear, and forget your nation and the house of your father." This verse refers to Avraham, who is likened to a traveler. He journeyed from place to place and came upon a castle that was illuminated, deducing that it must have an owner. Similarly, Avraham observed the ordered nature of creation, yet it seemed incomplete, prompting him to question if there was no one in charge. Hashem responded with "Lech Lecha," signifying that Avraham should continue his journey, for he must first remove all worldly matters from himself to truly repair these places. This self-sacrifice in serving Hashem is greater than wisdom, and only afterward can one merit to repair everything. Our mission is evidently to repair these places, but it requires initial, illogical nullification. The verse teaches: "Hear my daughter," signifying the initial awakening from Hashem that people experience. Subsequently, a person must connect to this point and detach from everything. Only then can one expand this point, represented by "Turn your ear," acknowledging that everything in their life and body comes from Hashem. Through proper self-sacrifice, one can subsequently repair all paths effectively. This concept also applies to every Shabbos, which is akin to a mini "Lech Lecha." During this time, a person takes a break from work, and by accepting Shabbos properly (nullification), one can also repair the days of the week. By dedicating oneself fully to Shabbos, one is empowered to address and repair the workdays that follow.

במדרש קץ שם לחושך כו'. אופל וצלמות כו'. כי המות והרע בא מחטא אדם הראשון כמ"ש בשער הקדושה כי ע"י החטא הנ"ל נתערב טו"ר בכל הבריאה ע"ש. וזה פי' שנתים ימים שאין דבר של קדושה שלא יהי' קליפה והסתר נגד זה. ולעתיד יתבטל זה השניות כמ"ש יהי' ה' אחד ושמו אחד. ובעת התחלת גלות מצרים הי' לתקן בחי' שנתים ימים הנ"ל. וע"ז הי' כל מראה החלום כי ז' שנות הרעב אין להם מקום בפ"ע אבל הם נמשכים אחר ז' שנות שובע. שהם ז' מדות שבקדושה. רק שסט"א נמשך אחריהם כקוף כו'. ולכן גמר כל דבר צריך סייעתא דשמיא. כי העיקר שיהי' נגמר בטוב כי לבסוף נמשך קלקול אם אינו כראוי רק השי"ת עוזר לבנ"י כמ"ש לאל גומר עלי. וזה יכולין להבין מחלום זה כי אין דבר רע בעולם שלא יהי' בו הקדמה רפואה קודמת שיוכל האדם ליקח מהארה הקודמת עצה על ימי הרעה כנ"ל. וזה בא המד' לומר כי אין להרע קיום בעולם כי השי"ת נותן רק טוב שלפי קבלת המקבלים נמשך צל רע כמו הצל שבא ממעשה האדם ותנועותיו ונק' צלמות. ומי שדבוק רק בנקודה של אמת ע"ז נאמר גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי אתה עמדי. וכל ההפרש בין שנות השובע. מה שהי' בהם האחדות כמ"ש ותרעינה באחו וכ' ותכלינה דרשו במדרש יצאו מכוללות ע"י שהיו מיוחדין ודבקין בשורש החיות. וזהו העיקר כמ"ש בזוה"ק ומסתכלין עיקרא חד ושורשא חד. שלא לשכוח השורש והעיקר בכל מקום שהוא. אבל בשנות הרעב כתיב ותחילנה ודרשו לשון חולי כמ"ש וחלי רע כו'. אשר יתן כו' האלקים עושר ונכסים וכבוד כו' ולא ישליטנו לאכול כו'. פי' כי החולה יש בו החיות. רק שאינו מסודר באיבריו. באופן שאינו יכול לקבל החיות בתוך אבריו. כמו כן ימי הרעה ג"כ יש בהם החיות רק שהוא נסתר ואינו מיושר כראוי. ומי שיודע זה ומצפה לבוא לנקודה הפנימיות וליישר עצמו יכול למצוא הטוב הגנוז בהם. ויוסף הוא השליט על הארציות והגשמיות. והוא הרצון של אמת שיש בכל איש ישראל. הוא המשביר לכל עם הארץ. כי נקודה של אש יש בכל איש ישראל ובכל מקום רק הארציות מסתיר ומכבה. כמ"ש בספרים פי' ע"ה מלשון גחלים עוממות. ויוסף שובר זאת הקליפה וההסתר ומתגלה הפנימיות: ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו. כי במצרים היו כולם בהסתר. כי החושך יכסה ארץ. וכמ"ש לעיל שכל ענין החלום הי' זה. ושגלות מצרים התחיל אז. והיינו להיות נסתר הקדושה אעפ"כ יוסף הכירם והם לא הכירוהו והבן:

The Medrash (Yalkut Shimoni 147:4) states there is an end to darkness, but as long as the yetzer hara exists, darkness prevails. The sin of Adam Harishon mixed good and evil in creation, creating a secondary force of evil. This is hinted at in the verse “It was at the end of two years,” where "shnatayim" (two years) represents this secondary force. In the future, this will be nullified, and Hashem will be one. The beginning of the exile in Egypt aimed to address this secondary strength, as Pharaoh's dream showed the seven lean years following the seven years of plenty, symbolizing how evil forces derive their power from holiness. Pharaoh's dream and the years of famine illustrate that even in dark times, there is hidden good. The seven years of plenty were unified and connected to the source of life, while the years of famine represented disconnection and illness. The Medrash teaches that evil doesn't exist independently; it is a shadow created by man's actions. One who is attached to truth can navigate even the darkest times, as it is written, “Even if I walk in the valley of the shadow of death, I will fear no evil, for You are with me.” The difference between the years of plenty and famine lies in their connection to the source of life. The seven years of plenty were unified, while the years of famine showed disconnection. Yosef, who ruled over the land, symbolizes the desire for truth within every Jew. He provided for the entire nation, representing the internal fire within each person that physicality often hides. Yosef's role was to break through this outer shell and reveal the inner goodness. This teaches us that even in times of darkness, the hidden light can be accessed by those who seek it and align themselves with truth. Yosef recognized his brothers, but they did not recognize him, even on a spiritual level, because in Mitzrayim (Egypt), the place where holiness is restrained, everyone is hidden. As it says, "The darkness covers the light," and this was the essence of Pharaoh's dream discussed earlier. The exile of Mitzrayim had already begun, meaning the holiness was concealed. Despite this, Yosef was able to recognize his brothers, while they did not recognize him.

במדרש תנחומא בחול י"ח ברכות ובשבת שבע כו'. ובמד"ר ואחר עורי נקפו זאת. כי שמעתי ממוזז"ל שמלכות שמים נקרא זאת בעבור כי אין לשום דבר חיות רק מנקודה זאת הפנימיות כו'. והכלל כי השי"ת נותן חיות לכל דבר כדכתיב ואתה מחי' כו' אך שיש דבר שמתגלה בו יותר ויש דבר שנסתר בחיצוניות יותר. ובהסיר הקליפה אשר סובבת הפנימיות מתגלה סוד הפנימי וז"ש במד' סוד ה' ליראיו לכן אחר המילה כתיב וירא אליו שנתגלה לו ה' בכל מקום כדכתיב מלא כל הארץ כבודו ורק מי שאינו נימול אינו יכול לראות הפנימיות. ואחר עורי נקפו זאת כנ"ל. והפסוק משבח לאברהם אע"ה וירא כו' יושב פתח האהל כי אף שנתגלה לו כ"כ ישב אצל הפתח והאמין כי איננו כדאי להסתכל בשכינה ולא הי' מצד חסרון התהלהבות כדכ' כחום היום. והאמת כי אדרבא מי שאינו כראוי צריך להתחזק להתקרב להשי"ת שהוא מקרב גם רחוקים. רק אברהם אע"ה לפי גודל כחו הי' שפל בעיניו. ואיתא וירא לבקר את החולה. דכ' חולת אהבה כו' כי בודאי צריך האדם לבקש לקרב גם גופו וכל איבריו להקדושה. והוא ענין התפלה בחול. אבל יש דרך אחר לאדם גדול וקדוש שבוש לבקש התקרבות גופו כמ"ש ואנכי עפר ואפר וע"י שיושב בפתח ומשליך גופו ונפשו ומשתוקק רק לעשות רצון בוראו. וכמו בש"ק דכתיב ממצוא חפצך כו' ע"י שמתגלה בש"ק הארה יתירה צריך האדם לשכוח עניני גופו וניתקן רק בקשה למנוחה וטהר לבנו כו' רק ממילא בודאי האדם שנזכר לפני השי"ת ממילא כ' אין מחסור ליראיו וממילא מי שיש לו חולה מתרפא ע"י תפלת שבת ג"כ אף שאיננו מתפלל עליו וזהו ענין לבקר את החולה כי מנקודה הפנימיות נמשך חיים ורפואה לכל הדברים הנשרשים שם:

The Midrash Tanchuma (Vayera 1) states that on weekdays, the Shmona Esrei contains 18 blessings, while on Shabbos there are seven. This relates to the Midrash (Bereishis Rabbah 48b) on the verse, “And this, after my skin will have been pulled off.” The Chidushei Harim explains that the kingdom of Heaven is called זאת (this), signifying that everything derives its life force from Hashem. The principle is that Hashem gives life to everything, but this life force is more apparent in some things and more hidden in others. When the external layers are removed, the inner divine secret is revealed. This is why, after Avraham’s circumcision, Hashem appeared to him, revealing His presence everywhere, as expressed by “the world is filled with His glory.” The pasuk praises Avraham for sitting at the opening of the tent despite Hashem’s revelation. This humility, even amid great spiritual excitement, shows Avraham’s sense of unworthiness. In truth, those who feel distant from Hashem should strive to draw closer, for Hashem embraces all. However, Avraham’s greatness made him feel humble. The Midrash also mentions that Hashem visited Avraham to heal him, linking to the concept of being “faint with love” from Shir HaShirim. While one should strive to sanctify their entire being through weekday prayers, a great person like Avraham, feeling unworthy, focuses solely on fulfilling Hashem’s will. On Shabbos, when an extra divine light is revealed, one should set aside personal needs and pray for rest and purity of heart, trusting that Hashem will provide for all needs. This is why, even without explicit prayers for healing, the merit of Shabbos prayers can bring healing. This concept of “visiting the sick” signifies that the internal divine point brings life and healing to all things rooted in it.

טוב מאוד. וזה לשון בריאה מה שמתגלה ומתפשט לחצונות העולם:

The praise in the creation of the heavens and the earth, as it says, "See who created these," is the wonder of how HaShem's energy can spread into physical things. This is the meaning of the word "creation" (בריאה): to reveal and spread from something internal to the external part of the world.