The Power and Responsibility of Speech

מָ֣וֶת וְ֭חַיִּים בְּיַד־לָשׁ֑וֹן וְ֝אֹהֲבֶ֗יהָ יֹאכַ֥ל פִּרְיָֽהּ׃

Death and life are in the power of the tongue; Those who love it will eat its fruit.

יֵ֣שׁ בּ֭וֹטֶה כְּמַדְקְר֣וֹת חָ֑רֶב וּלְשׁ֖וֹן חֲכָמִ֣ים מַרְפֵּֽא׃

There is blunt talk like sword-thrusts, But the speech of the wise is healing.

בְּרֹ֣ב דְּ֭בָרִים לֹ֣א יֶחְדַּל־פָּ֑שַׁע וְחוֹשֵׂ֖ךְ שְׂפָתָ֣יו מַשְׂכִּֽיל׃

Where there is much talking, there is no lack of transgressing, But one who curbs the tongue shows sense.

נֹצֵ֣ר פִּ֭יו שֹׁמֵ֣ר נַפְשׁ֑וֹ פֹּשֵׂ֥ק שְׂ֝פָתָ֗יו מְחִתָּה־לֽוֹ׃

Those who guard their tongue preserve their life; Those who open wide their lips, it is their ruin.

שֹׁמֵ֣ר פִּ֭יו וּלְשׁוֹנ֑וֹ שֹׁמֵ֖ר מִצָּר֣וֹת נַפְשֽׁוֹ׃

One who watches over mouth and tongue Keeps out of trouble.

תַּפּוּחֵ֣י זָ֭הָב בְּמַשְׂכִּיּ֣וֹת כָּ֑סֶף דָּ֝בָ֗ר דָּבֻ֥ר עַל־אׇפְנָֽיו׃

Like golden apples in silver showpieces Is a phrase well turned.

מַֽעֲנֶה־רַּ֭ךְ יָשִׁ֣יב חֵמָ֑ה וּדְבַר־עֶ֝֗צֶב יַעֲלֶה־אָֽף׃

A gentle response allays wrath; A harsh word provokes anger.

מְֽכַסֶּה־פֶּ֭שַׁע מְבַקֵּ֣שׁ אַהֲבָ֑ה וְשֹׁנֶ֥ה בְ֝דָבָ֗ר מַפְרִ֥יד אַלּֽוּף׃

One who seeks love overlooks faults, But one who harps on a matter alienates friends.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא: מַאי דִּכְתִיב ״מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה״? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַלָּשׁוֹן: כׇּל אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם זְקוּפִים וְאַתָּה מוּטָל, כׇּל אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם מִבַּחוּץ וְאַתָּה מִבִּפְנִים, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהִקַּפְתִּי לְךָ שְׁתֵּי חוֹמוֹת, אַחַת שֶׁל עֶצֶם וְאַחַת שֶׁל בָּשָׂר, ״מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא: כׇּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע כְּאִילּוּ כָּפַר בָּעִיקָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ״. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא: כׇּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, נְגָעִים בָּאִים עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְלׇשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית״, וּכְתִיב הָתָם: ״לַצְּמִיתֻת״, וּמְתַרְגְּמִינַן: לַחֲלוּטִין.

§ The Gemara returns to the topic of malicious speech. Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Yosei ben Zimra: What is the meaning of that which is written: “What shall be given to you, and what more shall be done for you, you deceitful tongue” (Psalms 120:3)? The Holy One, Blessed be He said to the tongue: All the other limbs of a person are upright, but you are lying horizontally. All the other limbs of a person are external, but you are internal. And moreover, I have surrounded you with two walls, one of bone, i.e., the teeth, and one of flesh, the lips. What shall be given to you and what more shall be done for you, to prevent you from speaking in a deceitful manner, tongue? Furthermore, Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Yosei ben Zimra: Anyone who speaks malicious speech is considered as though he denied the fundamental belief in God. As it is stated: “Who have said: We will make our tongue mighty; our lips are with us: Who is lord over us” (Psalms 12:5). And Rabbi Yosei ben Zimra says: Anyone who speaks malicious speech will be afflicted by leprous marks coming upon him, as it is stated: “Whoever defames his neighbor in secret, I will destroy him [atzmit]; whoever is haughty of eye and proud of heart, I will not suffer him” (Psalms 101:5). And it is written there: “And the land shall not be sold in perpetuity [letzmitut]; for the land is Mine; for you are strangers and settlers with Me” (Leviticus 25:23). And we translate this term letzmitut as laḥalutin, in perpetuity or confirmed.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נָדָב מֵרַבִּי חֲנִינָא, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נָדָב חַתְנֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא מֵרַבִּי חֲנִינָא, וְאָמְרִי לַהּ מֵרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מָה נִשְׁתַּנָּה מְצוֹרָע שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה ״בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ״? הוּא הִבְדִּיל בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, בֵּין אִישׁ לְרֵעֵהוּ, לְפִיכָךְ אָמְרָה תּוֹרָה ״בָּדָד יֵשֵׁב וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לֵוִי: מָה נִשְׁתַּנָּה מְצוֹרָע שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה יָבִיא שְׁתֵּי צִיפֳּרִים לְטׇהֳרָתוֹ? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוּא עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה פַּטִּיט, לְפִיכָךְ אָמְרָה תּוֹרָה יָבִיא קׇרְבַּן פַּטִּיט.

Rabbi Shmuel bar Nadav asked Rabbi Ḥanina, and some say that it was Rabbi Shmuel bar Nadav, the son-in-law of Rabbi Ḥanina, who asked of Rabbi Ḥanina, and some say that he asked it of Rabbi Yehoshua ben Levi: What is different and notable about a leper, that the Torah states: “He shall dwell alone; outside of the camp shall be his dwelling” (Leviticus 13:46)? He replied: By speaking malicious speech he separated between husband and wife and between one person and another; therefore he is punished with leprosy, and the Torah says: “He shall dwell alone; outside of the camp shall be his dwelling.” Rabbi Yehuda ben Levi says: What is different and notable about a leper that the Torah states that he is to bring two birds for his purification (Leviticus 14:4)? The Holy One, Blessed be He says: He acted by speaking malicious speech with an act of chatter; therefore the Torah says that he is to bring an offering of birds, who chirp and chatter all the time.

הֵיכִי דָּמֵי חִילּוּל הַשֵּׁם? אָמַר רַב: כְּגוֹן אֲנָא, אִי שָׁקֵילְנָא בִּישְׂרָא מִטַּבָּחָא וְלָא יָהֵיבְנָא דְּמֵי לְאַלְתַּר. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּאַתְרָא דְּלָא תָּבְעִי, אֲבָל בְּאַתְרָא דְּתָבְעִי — לֵית לַן בַּהּ. אָמַר רָבִינָא: וּמָתָא מַחְסֵיָא אַתְרָא דְּתָבְעִי הוּא. אַבָּיֵי כִּדְשָׁקֵיל בִּישְׂרָא מִתְּרֵי שׁוּתָּפֵי, יָהֵיב זוּזָא לְהַאי וְזוּזָא לְהַאי, וַהֲדַר מְקָרֵב לְהוּ גַּבֵּי הֲדָדֵי וְעָבֵיד חוּשְׁבָּנָא. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּגוֹן אֲנָא דִּמְסַגֵּינָא אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלָא תּוֹרָה וּבְלָא תְּפִילִּין. יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמַר: כׇּל שֶׁחֲבֵירָיו מִתְבַּיְּישִׁין מֵחֲמַת שְׁמוּעָתוֹ (הַיְינוּ חִילּוּל הַשֵּׁם). אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: כְּגוֹן דְּקָא אָמְרִי אִינָשֵׁי: שְׁרָא לֵיהּ מָרֵיהּ לִפְלָנְיָא.

§ The Gemara asks: What are the circumstances that cause desecration of God’s name? Rav said: For example, in the case of someone like me, since I am an important public figure, if I take meat from a butcher and do not give him money immediately, people are likely to think that I did not mean to pay at all. They would consider me a thief and learn from my behavior that one is permitted to steal. Abaye said: They taught this statement of Rav only in a place where they do not ask for the money, where it is not customary for the butcher himself to come and collect payment from the customer. When the customer does not pay immediately, people may suspect him of theft. But in a place where they ask for the money from the customer some time later, we have no problem with doing this. Since everyone understands he is buying on credit, he is not desecrating God’s name. Ravina said: My native city of Meḥasya is a place where they ask for and collect the money. The Gemara relates that when Abaye bought meat from two partners, he would give the money to this one and the money to this one, so that each would know that he had paid. And afterward he would bring them together and perform the calculation to see whether he received his change. Rabbi Yoḥanan said: What is an example of desecration of God’s name? For example, someone like me, if I would walk four cubits without Torah and without phylacteries, and the onlookers did not know that it is only on account of my body’s weakness, that would be a desecration of God’s name. Yitzḥak from the school of Rabbi Yannai said: Any case when one’s friends are embarrassed on account of his reputation, meaning his friends are embarrassed due to things they hear about him, this is a desecration of God’s name. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: One creates a profanation of God’s name, for example, when people say about him: May his Master forgive so-and-so for the sins he has done.

אָמַר רַב אָשֵׁי: אַגְרָא דְבֵי הִלּוּלֵי — מִילֵּי.

Rav Ashi said: The primary reward for participating in a wedding is for the words, i.e., the good wishes with which the guests regale the bride and groom.

אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֲפִילּוּ יָחִיד הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת צָרִיךְ לוֹמַר ״וַיְכוּלּוּ״, דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא: כׇּל הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאוֹמֵר ״וַיְכוּלּוּ״, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ נַעֲשָׂה שׁוּתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְכוּלּוּ״ — אַל תִּקְרֵי ״וַיְכוּלּוּ״ אֶלָּא ״וַיְכַלּוּ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִין שֶׁהַדִּיבּוּר כְּמַעֲשֶׂה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ״. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: כׇּל הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאוֹמֵר ״וַיְכוּלּוּ״, שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִּין לוֹ לָאָדָם מַנִּיחִין יְדֵיהֶן עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ ״וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר״. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְלַוִּין לוֹ לְאָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְבֵיתוֹ, אֶחָד טוֹב וְאֶחָד רָע. וּכְשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ וּמֹצֵא נֵר דָּלוּק וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ וּמִטָּתוֹ מוּצַּעַת, מַלְאָךְ טוֹב אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת כָּךְ״, וּמַלְאָךְ רַע עוֹנֶה ״אָמֵן״ בְּעַל כׇּרְחוֹ. וְאִם לָאו, מַלְאָךְ רַע אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת כָּךְ״, וּמַלְאָךְ טוֹב עוֹנֶה ״אָמֵן״ בְּעַל כׇּרְחוֹ.

Rava said, and some say it was Rabbi Yehoshua ben Levi who said: Even an individual who prays on Shabbat evening must recite the passage: “And the heavens and the earth were finished [vaykhullu]” (Genesis 2:1–3), as Rav Hamnuna said: Anyone who prays on Shabbat evening and recites the passage of vaykhullu, the verse ascribed him credit as if he became a partner with the Holy One, Blessed be He, in the act of Creation. As it is stated: “And the heavens and the earth were finished [vaykhullu].” Do not read it as: Were finished [vaykhullu]; rather, as: They finished [vaykhallu]. It is considered as though the Holy One, Blessed be He, and the individual who says this become partners and completed the work together. Rabbi Elazar said: From where is it derived that speech is like action? As it is stated: “By the word of God the heavens were made, and all of their hosts by the breath of His mouth” (Psalms 33:6). Rav Ḥisda said that Mar Ukva said: One who prays on Shabbat evening and recites vaykhullu, the two ministering angels who accompany the person at all times place their hands on his head and say to him: “And your iniquity has passed, and your sin has been atoned” (Isaiah 6:7). It was taught in a baraita: Rabbi Yosei bar Yehuda says: Two ministering angels accompany a person on Shabbat evening from the synagogue to his home, one good angel and one evil angel. And when he reaches his home and finds a lamp burning and a table set and his bed made, the good angel says: May it be Your will that it shall be like this for another Shabbat. And the evil angel answers against his will: Amen. And if the person’s home is not prepared for Shabbat in that manner, the evil angel says: May it be Your will that it shall be so for another Shabbat, and the good angel answers against his will: Amen.

נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיָּבוֹא עַל סְפֵק אֵשֶׁת אִישׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים. מְנָא לַן? מִדְּדָרֵשׁ רָבָא, דְּדָרֵשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב ״וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ... קָרְעוּ וְלֹא דָמּוּ״? אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ, שֶׁאִם הָיוּ מְקָרְעִים בְּשָׂרִי, לֹא הָיָה דָּמִי שׁוֹתֵת לָאָרֶץ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא, אֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹסְקִין בִּנְגָעִים וְאֹהָלוֹת, אוֹמְרִים לִי: דָּוִד, הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, מִיתָתוֹ בַּמֶּה? וַאֲנִי אוֹמֵר לָהֶם: מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק, וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. אֲבָל הַמַּלְבִּין אֶת פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְאָמַר מָר זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ: אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, וְאָמְרִי לָהּ: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים. מְנָא לַן? מִתָּמָר, דִּכְתִיב: ״הִיא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ״.

It is preferable for a person to engage in intercourse with a woman whose married status is uncertain and not humiliate another in public. The Gemara asks: From where do we derive this? The Gemara answers: It is from that which Rava interpreted, as Rava interpreted: What is the meaning of that which is written: “And when I limped they rejoiced and gathered…they tore and did not cease [damu]” (Psalms 35:15)? The term “damu” can also be understood as a reference to blood. Concerning the fasting he undertook to atone for his sin with Bathsheba (see II Samuel, chapters 11–12), David said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, it is revealed and known before You that if my tormenters were to tear my flesh, my blood [dami] would not flow to the ground, due to excessive fasting. And moreover, they torment me to the extent that even at the time when they are engaged in the public study of the halakhot of leprous sores and tents in which there is a corpse, i.e., halakhic matters that have no connection to my sin, they say to me: David, one who engages in intercourse with a married woman, his death is effected with what form of execution? And I say to them: One who engages in intercourse with a married woman before witnesses and with forewarning, his death is by strangulation, but he still has a share in the World-to-Come. But one who humiliates another in public has no share in the World-to-Come. The transgression of you, who humiliate me, is more severe than my transgression. And Mar Zutra bar Toviyya says that Rav says; and some say Rav Ḥana bar Bizna says that Rabbi Shimon Ḥasida says; and some say Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: It is more comfortable for a person to cast himself into a fiery furnace, than to humiliate another in public to avoid being cast into the furnace. From where do we derive this? From Tamar, daughter-in-law of Judah. When she was taken out to be burned, she did not reveal that she was pregnant with Judah’s child. Rather, she left the decision to him, to avoid humiliating him in public, as it is written: “And Judah said: Bring her forth, and let her be burnt. When she was brought forth, she sent to her father-in-law, saying: I am pregnant by the man to whom these belong. And she said: Examine these, whose are these, the signet, and the cords, and the staff?” (Genesis 38:24–25).

לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית וּמִקֶּדֶם אֲשֶׁר לֹא נַעֲשׂוּ (ישעיה מו, י), שֶׁהַכֹּל הָיָה צָפוּי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אֶשְׁכּוֹל אוֹהֲבוֹ שֶׁל אַבְרָהָם הָיָה, וְנִקְרָא אֶשְׁכּוֹל, עַל אוֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל שֶׁעֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לִכְרֹת מִמְּקוֹמוֹ. וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְגוֹ', וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגוֹ', אֶפֶס כִּי עַז הָעָם. כָּךְ דַּרְכָּם שֶׁל מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרַע, פּוֹתְחִין בְּטוֹבָה וּמַשְׁלִימִין בְּרָעָה. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בָּאָרֶץ. מָה רָאוּ לִפְתֹּחַ בַּעֲמָלֵק. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְתִינוֹק שֶׁסָּרַח וְלָקָה בִּרְצוּעָה. כְּשֶׁמְּבַקְּשִׁין לְהַפְחִידוֹ, מַזְכִּירִין לוֹ הָרְצוּעָה שֶׁלָּקָה בָּהּ. כָּךְ הָיָה עֲמָלֵק רְצוּעָה רָעָה לְיִשְׂרָאֵל. וּמָה רָאָה לֵישֵׁב לוֹ עַל הַסְּפָר עַל דֶּרֶךְ כְּנִיסָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ. אֶלָּא כָּךְ צִוָּהוּ עֵשָׂו זְקֵנוֹ לְקַדְּמָן לַדֶּרֶךְ. וְעָקַר מִמְּקוֹמוֹ וְיָשַׁב לוֹ בַּדֶּרֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵב בָּהָר הַהוּא (במדבר יד, מה). וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם, אֵלּוּ הַגִּבּוֹרִים יוֹשְׁבִין עַל הַדֶּרֶךְ וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן. כָּךְ נִתְכַּוְּנוּ הַמְּרַגְּלִים לִשְׁבֹּר לִבָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

(Numb. 13:24:) “That place was called Wadi Eshcol.” This text is related (to Is. 46:10), “Declaring the end from the beginning, and from of old, things that have not yet happened,” in that everything is foreseen by the Holy One, blessed be He. Eshcol (according to Gen. 14:24) was Abraham's friend, and he was called Eshcol because of the grape cluster (eshkol), which Israel was going to cut from his place in his name. (Numb. 13:26-28:) “Then they went and came unto Moses and unto Aaron…. And they recounted to him and said, ‘We came unto the land …. However [the people who dwell in the land] are strong….’” Such is the way of those who recount slander. They open with what is good and finish with what is ill. (Numb. 13:29:) “Amalek dwells in the land [of the Negeb].” What [reason] did they see for opening with Amalek? A parable: To what is the matter comparable? To a child who misbehaves and is beaten with a strap. When they wanted to intimidate him, they reminded him of the strap. Similarly Amalek had been an evil strap for Israel. What [reason] did he see to post himself upon the border in the way of Israel’s entrance into the land? It is simply because his ancestor, Esau, had so commanded him in order to forestall them in their way. So he uprooted [himself] from his place and posted himself on the way, as stated (Numb. 14:45) “And there went down the Amalekite, and the Canaanite, who dwelt in that mountain.” (Numb. 13:29, cont.:) “And the Canaanite dwells by the sea and along the Jordan.” These are the mighty ones dwelling on the way. Therefore the spies intended to break the heart of Israel, as stated (in Numb. 32:9), “they turned away the heart of the Children of Israel.”

וְהָא גְּרַמָא לֵיהּ? וְהָאָמַר רַבִּי יִצְחָק: לְעוֹלָם אַל תְּהִי קִלְלַת הֶדְיוֹט קַלָּה בְּעֵינֶיךָ, שֶׁהֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ קִלֵּל אֶת שָׂרָה, וְנִתְקַיֵּים בְּזַרְעָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם״: אַל תִּקְרֵי ״כְּסוּת״, אֶלָּא ״כְּסִיַּית עֵינַיִם״! הָא וְהָא גְּרַמָא לֵיהּ. רָבָא אָמַר, מֵהָכָא: ״שְׂאֵת פְּנֵי רָשָׁע לֹא טוֹב״.

The Gemara asks: Did this cause Isaac’s blindness? Didn’t Rabbi Yitzḥak say: A curse of an ordinary person should not be lightly regarded in your eyes, because Abimelech cursed Sarah, and although he was not a righteous man, his curse was nevertheless fulfilled, albeit in her descendant. As it is stated that Abimelech said to Sarah with regard to the gift that he gave to Abraham: “Behold, it is for you a covering of the eyes” (Genesis 20:16). Do not read it as “a covering [kesut] of the eyes,” but rather read it as: A blindness [kesiat] of the eyes. Abimelech’s words were a veiled curse for Sarah to suffer from blindness. While she herself did not suffer, the curse was apparently fulfilled in the blindness of her son, Isaac. According to Rabbi Yitzḥak, Abimelech’s curse was the cause of Isaac’s blindness, and it was not, as Rabbi Elazar suggested, the fact he gazed at Esau. The Gemara explains: Both this and that jointly caused it. Rava said: The prohibition against gazing at the likeness of a wicked person is derived from here: “It is not good to raise the face of the wicked” (Proverbs 18:5).

מְשׁוּחַ מִלְחָמָה בְּשָׁעָה שֶׁמְּדַבֵּר אֶל הָעָם — בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ הָיָה מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה כְּקָרׇבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן״ — זֶה כֹּהֵן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, ״וְדִבֶּר אֶל הָעָם״ — בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ. ״וְאָמַר אֲלֵיהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ עַל אוֹיְבֵיכֶם״ — וְלֹא עַל אֲחֵיכֶם, לֹא יְהוּדָה עַל שִׁמְעוֹן וְלָא שִׁמְעוֹן עַל בִּנְיָמִין. שֶׁאִם תִּפְּלוּ בְּיָדָם יְרַחֲמוּ עֲלֵיכֶם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה וְכׇל מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן הַשָּׁלָל וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכׇל כּוֹשֵׁל וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן וְגוֹ׳״. עַל אוֹיְבֵיכֶם אַתֶּם הוֹלְכִים, שֶׁאִם תִּפְּלוּ בְּיָדָם אֵין מְרַחֲמִין עֲלֵיכֶם.

רָבָא רָמֵי, כְּתִיב: ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי״, וּכְתִיב: ״תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי״! אִם תַּלְמִיד חָכָם הָגוּן הוּא — כַּטַּל, וְאִם לָאו — עוֹרְפֵהוּ כַּמָּטָר.

The Gemara cites another interpretation of the verse from Deuteronomy. Rava raised a contradiction: At the beginning of the verse it is written: “My doctrine shall drop [ya’arof] as the rain,” in a harsh manner, and yet later in the verse, it is written: “My speech shall distill as the dew,” in a gentle tone. He resolves this apparent contradiction as follows: If he is a worthy Torah scholar, the Torah flows through him like the dew, but if he is not worthy, it snaps his neck [orfehu] like the powerful rain.

(שמות כג,א) ["לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא, אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס."] "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא", הֲרֵי זֶה אַזְהָרָה לְכָל מִי שֶׁהוּא מְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קמ,ד) שָׁנְנוּ לְשׁוֹנָם כְּמוֹ נָחָשׁ", וְכָתוּב: (תהלים קמ,יב) "אִישׁ לָשׁוֹן בַּל יִכּוֹן בָּאָרֶץ, אִישׁ חָמָס רָע יְצוּדֶנּוּ לְמַדְחֵפֹת."

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: אִי אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמִיקְרֵי גַּבְרָא מִבֵּי כְנִישְׁתָּא, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אִי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן הוּא — לֵימָא הִלְכְתָא, וְאִי תַּנָּא הוּא — לֵימָא מַתְנִיתִין, וְאִי קָרָא הוּא — לֵימָא פְּסוּקָא. וְאִי לָא, לֵימָא לֵיהּ לְיָנוֹקָא: אֵימָא לִי פְּסוּקָיךְ. אִי נָמֵי, נִישְׁהֵי פּוּרְתָּא וְנֵיקוּם.

Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: If a person needs to summon an individual from inside a synagogue, what should he do, since it is not permitted to enter a synagogue just for that purpose? Rav Ashi said to him: If he is a young Torah scholar, let him recite a halakha upon entering the synagogue; and if he is a tanna who memorizes large numbers of mishnayot, let him recite various mishnayot; and if he is an expert in the Bible, let him recite a verse; and if he is not able to do even this, let him say to a child: Recite for me a verse that you have learned today. Alternatively, he should remain in the synagogue for a short time and only afterward stand up and leave.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לַעֲמוֹד מִפְּנֵי סֵפֶר תּוֹרָה? רַבִּי חִלְקִיָּה וְרַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרִי: קַל וָחוֹמֶר, מִפְּנֵי לוֹמְדֶיהָ עוֹמְדִים – מִפָּנֶיהָ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! רַבִּי אִלְעַי וְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִּי הֲווֹ יָתְבִי. חָלֵיף וְאָזֵיל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא, וְקָמוּ מִקַּמֵּיהּ. אֲמַר לְהוּ: חֲדָא – דְּאַתּוּן חַכִּימֵי וַאֲנָא חָבֵר. וְעוֹד, כְּלוּם תּוֹרָה עוֹמֶדֶת מִפְּנֵי לוֹמְדֶיהָ. סָבַר לַהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר. דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לַעֲמוֹד מִפְּנֵי רַבּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. לָיֵיט עֲלַהּ אַבָּיֵי.

A dilemma was raised before them: What is the halakha as to whether one should stand before a Torah scroll? Rabbi Ḥilkiya and Rabbi Simon and Rabbi Elazar say that this dilemma can be resolved by an a fortiori inference: If one stands before those who study the Torah, is it not all the more so true that one should stand before the Torah itself? The Gemara relates: Rabbi Elai and Rabbi Ya’akov bar Zavdi were sitting and studying Torah. Rabbi Shimon bar Abba passed before them and they stood before him. Rabbi Shimon bar Abba said to them: You are not obligated to do this, for two reasons. One reason is that you are ordained scholars and I am only an associate, i.e., he had not been ordained. And furthermore, does the Torah stand before those who study it? Since you are engaged in Torah study at the present moment you are not required to stand before a Torah scholar. The Gemara comments: Rabbi Shimon bar Abba holds in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar says: A Torah scholar may not stand before his teacher when he is studying Torah, because he is engaged in honoring the Torah itself. The Gemara adds: Even so, Abaye cursed anyone who acted in accordance with this ruling, as he would give the appearance of one who disrespected his teacher.

מַתְנִי׳ הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בְּהֶעְלֵם אֶחָד — חַיָּיב. כָּתַב בִּדְיוֹ בְּסַם בְּסִיקְרָא בְּקוֹמוֹס וּבְקַנְקַנְתּוֹם וּבְכׇל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם. עַל שְׁנֵי כּוֹתְלֵי זָוִיּוֹת וְעַל שְׁנֵי לוּחֵי פִינְקָס וְהֵן נֶהֱגִין זֶה עִם זֶה — חַיָּיב. הַכּוֹתֵב עַל בְּשָׂרוֹ — חַיָּיב. הַמְסָרֵט עַל בְּשָׂרוֹ — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב חַטָּאת וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. כָּתַב בְּמַשְׁקִין בְּמֵי פֵּירוֹת, בַּאֲבַק דְּרָכִים בַּאֲבַק הַסּוֹפְרִים וּבְכׇל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּים — פָּטוּר. לְאַחַר יָדוֹ בְּרַגְלוֹ בְּפִיו וּבְמַרְפְּקוֹ, כָּתַב אוֹת אַחַת סָמוּךְ לַכְּתָב, וּכְתָב עַל גַּבֵּי כְּתָב, נִתְכַּוֵּון לִכְתּוֹב חֵי״ת וְכָתַב שְׁתֵּי זַיְינִין, אַחַת בָּאָרֶץ וְאַחַת בַּקּוֹרָה, כָּתַב עַל שְׁנֵי כּוֹתְלֵי הַבַּיִת, עַל שְׁנֵי דַּפֵּי פִנְקָס וְאֵין נֶהֱגִין זֶה עִם זֶה — פָּטוּר. כָּתַב אוֹת אַחַת נוֹטָרִיקוֹן — רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא מְחַיֵּיב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

MISHNA: One who writes two letters on Shabbat during one lapse of awareness is liable. The following substances used as ink are explained in the Gemara. One is liable if he wrote with deyo, with sam, with sikra, with gum [komos], or with copper sulfate [kankantom] or with any substance that makes a mark. If one wrote on two walls of a house that form a corner, or on two parts of a writing tablet, and the two items are read together, he is liable. One who writes on his flesh on Shabbat is liable. If one unwittingly scratches letters on his flesh on Shabbat, Rabbi Eliezer deems him liable to bring a sin-offering and the Sages deem him exempt. If one wrote with liquids or with fruit juice, or if one drew letters with road dust, with scribes’ dust that they use to dry the ink, or with any substance with which the writing does not endure, he is exempt. Similarly, if one wrote by holding the pen on the back of his hand, with his foot, with his mouth, or with his elbow; if one wrote only a single letter, even if it was adjacent to other preexisting writing; or if one wrote over other writing; if one meant to write the letter ḥet and instead wrote the two halves of the ḥet as two instances of the letter zayin; if one wrote one letter on the ground and one on a rafter; if one wrote one letter on two walls of a house, or on two parts of a writing tablet that are not read together, he is exempt. If one wrote one letter as an abbreviation representing an entire word, Rabbi Yehoshua ben Beteira deems him liable to bring a sin-offering, and the Rabbis deem him exempt.

(משלי יא כד): "יש מפזר ונוסף עוד" - אמר רבי אבהו: אם ראית אדם מפזר מעותיו לצדקה, הוי יודע שנוסף לו, שהוא מוסיף, שנאמר "יש מפזר ונוסף עוד". "וחושך מיושר אך למחסור" - אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יוחנן: אם ראית אדם שהוא מונע עצמו מן הצדקה, הוי יודע שהוא מתחסר, שנאמר: "וחושך מיושר אך למחסור". ד"א: "יש מפזר ונוסף עוד" - אם ראית דור שהתורה חביבה עליהם, הוי מפזר תורה להם. "וחושך מיושר אך למחסור" - אם ראית דור שהם מבקשים לתורה ואין אתה מלמדן, סוף שהתורה מתחסרת ממך, למה? שמתוך שאתה מלמד אתה לומד, שנאמר: (משלי יא כה): "נפש ברכה תדושן, ומרוה גם הוא יורא", ולא עוד, אלא כל מי שהוא מונע ללמוד תורה בעולם הזה, עתידין מלאכי השרת לעתיד לבוא לנקוב אותו ככברה. עולא אמר: אפילו עוברין שבמעי אימן מקללין אותו, שנאמר: (משלי יא כו): "מונע בר יקבוהו לאום, וברכה לראש משביר" - אין בר אלא תורה, שנאמר (תהלים ב יב): "נשקו בר פן יאנף", ואין יקוב אלא קללה, שנאמר (ויקרא כד יא): "ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל", ואין לאום אלא עוברין, שנאמר (בראשית כה כג): "ולאום מלאום יאמץ". "וברכה לראש משביר" - אמר רבי תנחומא: אם מלמד אדם תורה בעולם הזה, לעתיד לבוא עתידה להיות עטרה על ראשו, הה"ד (משלי ד ט): "עטרת תפארת תמגנך", ועוד: "וברכה לראש משביר".

הוא שהזהיר שלא לנקום קצתנו מקצתנו, והוא שתעשה מעשה אחד ולא תסור מלחפש אחריו עד שתגמלהו כמעשהו הרע אשר יביאהו כמו שהביאך, והזהיר מזה באמרו לא תקום. ובספרא עד היכן הוא כחה של נקימה אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו ולמחר אמר לו השאילני קרדומך ואומר לו לא אשאילך כדרך שלא השאלתני מגלך לכך נאמר לא תקום, ועל זה הדמיון ההיקש בכל הענינים. (שם, שם):

That is that He prohibited - that some of us not take revenge upon some of us. And that is that a deed was done, and you do not stop seeking him out until you repay him according to his evil deed; such that you bring upon him, [just] like what he brought upon you. And He prohibited this with His saying, "You shall not take revenge" (Leviticus 19:18). And in the [Sifra] (Sifra, Kedoshim, Chapter 4:10): "To where does the strength of revenge extend? [If] one said to another, 'Lend me your sickle,' but he did not lend [it to] him. And the next day, the other said to him, 'Lend me your spade'; and he said to him, 'I will not lend it to you, just as you did not lend me your sickle.' Hence it is stated, 'You shall not take revenge." And according to this example is the paradigm for all other matters. (See Parashat Kedoshim; Mishneh Torah, Human Dispositions 7.)

הַמְרַגֵּל בַּחֲבֵרוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט טז) "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ". וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקִין עַל דָּבָר זֶה עָוֹן גָּדוֹל הוּא וְגוֹרֵם לַהֲרֹג נְפָשׁוֹת רַבּוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. לְכָךְ נִסְמָךְ לוֹ (ויקרא יט טז) "וְלֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". צֵא וּלְמַד מָה אֵרַע לְדוֹאֵג הָאֲדֹמִי: אֵי זֶהוּ רָכִיל. זֶה שֶׁטּוֹעֵן דְּבָרִים וְהוֹלֵךְ מִזֶּה לָזֶה וְאוֹמֵר כָּךְ אָמַר פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עַל פְּלוֹנִי. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֱמֶת הֲרֵי זֶה מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם. יֵשׁ עָוֹן גָּדוֹל מִזֶּה עַד מְאֹד וְהוּא בִּכְלַל לָאו זֶה וְהוּא לָשׁוֹן הָרַע. וְהוּא הַמְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֵר אֱמֶת. אֲבָל הָאוֹמֵר שֶׁקֶר נִקְרָא מוֹצִיא שֵׁם רַע עַל חֲבֵרוֹ. אֲבָל בַּעַל לָשׁוֹן הָרַע זֶה שֶׁיּוֹשֵׁב וְאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה פְּלוֹנִי וְכָךְ וְכָךְ הָיוּ אֲבוֹתָיו וְכָךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עָלָיו וְאָמַר דְּבָרִים שֶׁל גְּנַאי. עַל זֶה אָמַר הַכָּתוּב (תהילים יב ד) "יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת":

A person who collects gossip about a colleague violates a prohibition as [Leviticus 19:16] states: "Do not go around gossiping among your people." Even though this transgression is not punished by lashes, it is a severe sin and can cause the death of many Jews. Therefore, [the warning]: "Do not stand still over your neighbor's blood" is placed next to it in the Torah [ibid.]. See what happened [because of] Doeg, the Edomite. Who is a gossiper? One who collects information and [then] goes from person to person, saying: "This is what so and so said;" "This is what I heard about so and so." Even if the statements are true, they bring about the destruction of the world. There is a much more serious sin than [gossip], which is also included in this prohibition: lashon horah, i.e., relating deprecating facts about a colleague, even if they are true. [Lashon horah does not refer to the invention of lies;] that is referred to as defamation of character. Rather, one who speaks lashon horah is someone who sits and relates: "This is what so and so has done;" "His parents were such and such;" "This is what I have heard about him," telling uncomplimentary things. Concerning this [transgression], the verse [Psalms 12:4] states: "May God cut off all guileful lips, the tongues which speak proud things..."

אֵין הַתְּשׁוּבָה וְלֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין אֶלָּא עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם כְּגוֹן מִי שֶׁאָכַל דָּבָר אָסוּר אוֹ בָּעַל בְּעִילָה אֲסוּרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ כְּגוֹן הַחוֹבֵל אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ הַמְקַלֵּל חֲבֵרוֹ אוֹ גּוֹזְלוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינוֹ נִמְחַל לוֹ לְעוֹלָם עַד שֶׁיִּתֵּן לַחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ וִירַצֵּהוּ. אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ צָרִיךְ לְרַצּוֹתוֹ וְלִשְׁאל מִמֶּנּוּ שֶׁיִּמְחל לוֹ. אֲפִלּוּ לֹא הִקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ וְלִפְגֹּעַ בּוֹ עַד שֶׁיִּמְחל לוֹ. לֹא רָצָה חֲבֵרוֹ לִמְחל לוֹ מֵבִיא לוֹ שׁוּרָה שֶׁל שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם מֵרֵעָיו וּפוֹגְעִין בּוֹ וּמְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ. לֹא נִתְרַצָּה לָהֶן מֵבִיא לוֹ שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. לֹא רָצָה מְנִיחוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ וְזֶה שֶׁלֹּא מָחַל הוּא הַחוֹטֵא. וְאִם הָיָה רַבּוֹ הוֹלֵךְ וּבָא אֲפִלּוּ אֶלֶף פְּעָמִים עַד שֶׁיִּמְחל לוֹ:

Teshuvah and Yom Kippur only atone for sins between man and God; for example, a person who ate a forbidden food or engaged in forbidden sexual relations, and the like. However, sins between man and man; for example, someone who injures a colleague, curses a colleague, steals from him, or the like will never be forgiven until he gives his colleague what he owes him and appeases him. [It must be emphasized that] even if a person restores the money that he owes [the person he wronged], he must appease him and ask him to forgive him. Even if a person only upset a colleague by saying [certain] things, he must appease him and approach him [repeatedly] until he forgives him. If his colleague does not desire to forgive him, he should bring a group of three of his friends and approach him with them and request [forgiveness]. If [the wronged party] is not appeased, he should repeat the process a second and third time. If he [still] does not want [to forgive him], he may let him alone and need not pursue [the matter further]. On the contrary, the person who refuses to grant forgiveness is the one considered as the sinner. [The above does not apply] if [the wronged party] was one's teacher. [In that instance,] a person should continue seeking his forgiveness, even a thousand times, until he forgives him.

יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות כל המספר לשון הרע כאלו כפר בעיקר כתיב בתרי' אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו בא וראה כמה כוחו של לשון הרע שאין לו שיעור ונלמד ממרגלים. ומה המוציא שם רע על ענין שאין שומעין ורואים ומקפידים בבזיונם כך המוציא שם רע על חבירו הנוצר בצלם ודמות על אחת כמה וכמה. ומה יתן לך לשון רמיה אמר הקב"ה ללשון מה אעשה לך כל אבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים ולא עוד אלא שתקנתי לך שתי חומות אחד של עצם ואחד של בשר עצם השניים ושל בשר השפתים. ברוב דברים לא יחדל פשע לעולם ירבה אדם בשתיקה ואל ידבר כלל אלא בדברי חכמים או בדברים הצריכים לו לצורך גופו אמרו עליו על רב תלמידו של רבינו הקדוש שלא שח שיחה בטילה כל ימיו. כל השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר (דברים ו ז) ודברת בם ולא בדברים אחרים ולאו הבא מכלל עשה עשה. וי"א בלאו ועשה שנאמר (קהלת א ח) כל הדברים יגיעים לא יוכל איש לדבר ואפילו בצרכי גופו לא ירבה דברים כי אם מעט מה שצריך לו בהכרח גופו. וכן בדברי תורה יהיו דבריו של אדם מעטים וענייניהם מרובים וכן אמרו חכמים לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה אבל אם דבריו מרובי' וענייניו מועטים זה ענין סכלות שנאמר (קהלת ה ב) וקול כסיל ברוב דברים סייג לחכמה שתיקה לפיכך אל ימהר אדם להשיב ולא ירבה לדבר ואף ילמד לתלמיד בשובה ונחת בלא צעקה בלא אריכות שדברי חכמים בנחת נשמעים:

“May the Lord cut off all flattering lips, The tongue that speaketh proud things!” (Ps. 12:4). He who relates evil gossip is regarded as if he had denied God, for it is written after that, they “who have said: ‛Our tongue will we make mighty: Our lips are with us: who is our lord over us?’” (Ps. 12:5). Gossip, which knows no limit, see how powerful it is, and let us take a lesson from the “spies.” Even when one slanders wood and stones, which do not hear and see, there is concern for their shame, so much more when one slanders his neighbor who is created in the (divine) image and likeness, “What shall be given thee, and what shall be done more unto thee, Thou deceitful tongue” (Ps. 1:23). The Holy One, blessed be He has said to the tongue, “What shall I do to you? All of man’s limbs are from without, you are within. Moreover, I have made for you two walls, one of bone and one of flesh; of bone, the teeth; and of flesh, the lips.” “In the multitude of words there wanteth not transgression” (Prov. 10:19). A man should always increase (his) silence and not speak at all, except (to indulge) in the words of the wise or in matters necessary for the needs of his body. It has been said of Rav, the student of Rabenu (Judah) the Pious, that in all his days he never indulged in idle talk. All who indulge in ordinary talk transgress a positive commandment as it has been said, “And shalt talk of them (Deut. 6:7) and not in other matters.” And (we know) that a prohibition which has been derived by implication from a positive command is a positive command. Others say, he violates both a prohibition and a positive command, as it is said, “all things toil to weariness; man cannot utter it …” (Eccl. 1:8). And even involving bodily needs, let his words not be excessive, but sparing, and concern only those matters which are deemed necessities. And so with words of Torah let a man’s talk be brief and the content great. For so have the scholars said, “let a man always teach his students by way of the short method.” But if his words are many and the content meagre, it is then foolishness, as it is written, “And a fool’s voice through a multitude of words” (Eccl. 5:2). A safeguard to wisdom is silence. Therefore let a man not be hasty in answering nor speak excessively. Also let him teach his student with composure and quietness, without shouting or lengthiness, for “the words of the wise (are) spoken in quiet” (Eccl. 9:17).

לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול וגו'. כבר הודעתיך עוד בסוד הברכות והתפלה כמה גדול כח הדבור לפעול הן לטוב הן להפך כי האותיות ביוצאם מהפה עושות רושם באויר ופועלות למטה ואף כי לפי האמת אין הבדל בין חרש לאדם אחר יש ליתן טעם לפי הפשט כי החרש חסר ממנו כח הדבור והשמיעה והחסר מן הדבר מוכן לקבל היזק מן החוש החסר בו יותר ממקום אחר. <:

עת לחשות ועת לדבר כשמחרפים ומקללים אותו וכשמדברים דברי הדיוטות אין להשיב ועת לדבר כשמדברים מדברי תורה לא עת לחשות. גם עת לחשות שלא להוכיח עד אשר ידעת כי בשום דבר לא יקבלו תוכחה כי מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים ועת לדבר כשבידך למחות ודבריך נשמעים:

“A time to keep silence and a time to speak” (Eccl. 3:7) (refers to) when they revile, curse him and say ignoble things (about him), there is (then) to be no reply. “And a time to speak,” also refers to when they speak in matters of Law, then is not a time to keep silent. (Another interpretation) also “A time to keep silence,” is not to reprimand those whom you know will not accept reproof in the slightest matter. For it is better that they act inadvertently rather than transgress willfully. “And a time to speak,” (refers to) when you are able to protest and your words are heard.

אָמְרוּ לֶחָכָם: מַה הוּא זֶה שֶׁאַתָּה מַרְבֶּה בִּשְׁתִיקָה? אָמַר לָהֶם: הַדִּבּוּר מָצָאתִי נֶחֱלָק לְאַרְבָּעָה חֲלָקִים: אֶחָד – כֻּלּוֹ נֶזֶק, כְּגוֹן בְּנֵי אָדָם הָרְגִילִים לְקַלֵּל בְּנֵי אָדָם, וּלְדַבֵּר דִּבְרֵי נְבָלָה. הַשֵּׁנִי – נֶזֶק מִצַּד אֶחָד, כְּגוֹן שֶׁמְּשַׁבֵּחַ אֶחָד לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ תּוֹעֶלֶת; וּבְאוֹתוֹ הַשֶּׁבַח שֶׁמְּשַׁבֵּחַ הוּא מַכְעִיס אֶת שׂוֹנְאוֹ, וְיַזִּיק לְמִי שֶׁמְּשַׁבֵּחַ לְשׂוֹנְאוֹ. הַשְּׁלִישִׁי – לֹא נֶזֶק וְלֹא תּוֹעֶלֶת, כְּגוֹן דְּבָרִים שֶׁל הֶבֶל: ״אֵיךְ נִבְנֵית חוֹמָה פְּלוֹנִית״, ״וְכָךְ וְכָךְ הוֹצִיא עָלֶיהָ״, וְסִפּוּרֵי מְלָכִים וְשָׂרִים. הָרְבִיעִי – כֻּלּוֹ תּוֹעֶלֶת, כְּגוֹן הַתּוֹרָה וּדְבָרִים שֶׁהֵם תְּלוּיִים בָּהּ. אֲבָל יֵשׁ חַכְמֵי הַתּוֹרָה הַמְּחַלְּקִים אֶת הַדִּבּוּר עַל חֲמִשָּׁה חֲלָקִים: הָאֶחָד – מְצֻוֶּה. הַשֵּׁנִי – נִזְהָר מִמֶּנּוּ. הַשְּׁלִישִׁי – נִמְאָס. הָרְבִיעִי – נֶאֱהָב. הַחֲמִישִׁי – מֻתָּר. מְצֻוֶּה – הַיְנוּ לְדַבֵּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם. נִזְהָר מִמֶּנּוּ – כְּגוֹן עֵדוּת שֶׁקֶר, וְנַבְלוּת פֶּה, וּרְכִילוּת. נִמְאָס – שֶׁאֵין בּוֹ לֹא עֲבֵרָה וְלֹא תּוֹעֶלֶת, כְּרֹב סִפּוּרֵי הָעוֹלָם, כְּגוֹן לְדַבֵּר מִזֶּה שֶׁנַּעֲשָׂה כְּבָר, וּמִמִּנְהַג מְלָכִים, וְכַמָּה דְּבָרִים מֵעִנְיְנֵי הָעוֹלָם. נֶאֱהָב – הוּא הַדִּבּוּר שֶׁמְּשַׁבֵּחַ מַעֲשִׂים טוֹבִים וּמְגַנֶּה מַעֲשִׂים הָרָעִים. לְשַׁבֵּחַ מַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים, כְּדֵי שֶׁיֵּיטִיבוּ מִנְהֲגֵיהֶם בְּעֵינֵי בְּנֵי אָדָם וְיֵלְכוּ בְּדַרְכֵיהֶם; וּלְגַנּוֹת הָרָעִים, עַד שֶׁיִּתְגַּנּוּ וְיִמָּאֲסוּ בְּעֵינֵי בְּנֵי אָדָם וְיִמַּח זִכְרָם, וְיִתְרַחֲקוּ מֵהֶם וְלֹא יִתְנַהֲגוּ כְּמִנְהָגָם. הַמֻּתָּר – אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּשְׁאָר צְרָכָיו; מִי שֶׁמְּמַעֵט דְּבָרָיו בְּעִנְיָן זֶה הוּא מְשֻׁבָּח. לְפִי דִּבְרֵי חֲכָמִים – רֹב דִּבְרֵי הָעוֹלָם אֵין בּוֹ צֹרֶךְ; מִלְּבַד דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ אִסּוּר גָּדוֹל לְדַבֵּר בָּהֶם, כְּגוֹן לֵיצָנוּת, חֲנִיפוּת וְשֶׁקֶר, וּמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע. וְעַל אֵלּוּ הָאַרְבָּעָה יֵשׁ לִכְתֹּב שַׁעַר לְכָל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ לְקַמָּן.

Said some people to a wise man, "Why are you so silent?" He said to them, "I have found that speech is divided into four categories. The first is altogether harmful, for example when people are accustomed to curse other people, or to speak vile words. The second involves damage on one side, for example when one praises another in order to derive some advantage from him, and with this very praise he angers the enemy of the man of whom he speaks so highly and will surely do harm to one who praises his enemy. The third type involves neither damage nor gain, for example, idle talk — how such-and-such a wall was built, and how much money was spent on it, and romances about kings and nobles. The fourth, which is altogether beneficial, for example, the Torah and things that depend upon it." But there are some men wise in the Torah who divide speech into five categories. The first, commandments of the Torah. The second, things to guard oneself against. The third, things that should be despised. The fourth, things that should be loved. The fifth, things that are permissible. Speech involving the commandments means to speak words of Torah and reverence of God. Things to guard oneself against — such as : giving false testimony, obscenity and gossip. Things to be despised are those which are neither sinful nor beneficial, as is the case with most stories in the world. For example, to speak about what has already happened, and of the habits of kings, and this and that concerning the matters of the world. Speech which should be loved is the speech which praises good deeds and denounces evil deeds. It praises the deeds of the righteous so that their ways will appear good in men's eyes and they will follow their example, and it denounces the wicked until they are scorned and detested in the eyes of people, and their memory will be blotted out and people will stay away from them, and will not follow their evil ways. Speech which is permissible is speech concerning merchandise for trade and matters concerning clothes, and the matter of food and drink and the rest of a person's needs, but he who minimizes his words in such matters is to be praised. According to the words of the wise, most of the words spoken in the world are unnecessary, not to mention those things the speaking of which is severely prohibited, for example : mockery, flattery, lies and gossip. On these four, it is our intention to write separate chapters further on in this book.

הזהיר מהיות רכיל. והוא אמרו לא תלך רכיל בעמך, אמרו (ספרא) לא תהא רך בדברים לזה וקשה לזה. דבר אחר שלא תהא כרוכל שטוען דברים והולך, ובכלל לאו זה אזהרה מהוצאת שם רע. (קדושים תהיו, מדע הלכות דעות פ"ז):

He prohibited us from being a talebearer. And that is His saying, "Do not be a talebearer (rakhil) among your people" (Leviticus 19:16). They said (Sifra, Kedoshim, Chapter 4:5), "You shall not be soft (rakh) with words to one and hard to the other. Another explanation: You shall not be like a merchant (rokhel), who bandies words and moves on." And included in this negative commandment is the prohibition of putting out a bad name. (See Parashat Kedoshim; Mishneh Torah, Human Dispositions 7.)

שֶׁלֹּא לְרַגֵּל – שֶׁנִּמְנַעְנוּ מֵרְכִילוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט טז) לֹא תֵלֵךְ רָכִיל. וְהָעִנְיָן הוּא, שֶׁאִם נִשְׁמַע אָדָם מְדַבֵּר רַע בַּחֲבֵרוֹ, שֶׁלֹּא נֵלֵךְ אֵלָיו וּנְסַפֵּר לוֹ פְּלוֹנִי מְדַבֵּר כָּךְ וְכָךְ, אֶלָּא אִם כֵּן תִּהְיֶה כַּוָּנָתֵנוּ לְסַלֵּק הַנְּזָקִין וּלְהַשְׁבִּית רִיב. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כתובות מו, א) בְּפֵרוּשׁ רָכִיל רַךְ לָזֶה וְקָשֶׁה לָזֶה, דָּבָר אַחֵר לֹא תְּהֵא כְּרוֹכֵל, מַטְעִין דְּבָרִים וְהוֹלֵךְ. מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. כִּי הַשֵּׁם חָפֵץ בְּטוֹבַת הַבְּרִיּוֹת אֲשֶׁר בָּרָא וְצִוָּנוּ בָּזֶה כְּדֵי לִהְיוֹת שָׁלוֹם בֵּינֵינוּ כִּי הָרְכִילוּת מֵבִיא לְרִיב וּמַצָּה. פְּרָטֵי הַמִּצְוָה וְרֹב הָאַזְהָרוֹת שֶׁהִזְהִירוּנוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל הָרְכִילוּת וְעַל לָשׁוֹן הָרַע שֻׁתָּפוֹ, יִתְבָּאֲרוּ בִּמְקוֹמוֹת מֵהַתַּלְמוּד וּבַמִּדְרָשׁוֹת בְּפִזּוּר [ה' דעות פ"ז]. וּבְפֵרוּשׁ אָמְרוּ (ערכין טו ב) בְּלָשׁוֹן הָרַע. שֶׁמֵּמִית הָאוֹמְרוֹ וְהַמְּקַבְּלוֹ וְהַנֶּאֱמָר עָלָיו, וְהַמְּקַבְּלוֹ יוֹתֵר מִכֻּלָּן, וְהִזְהִירוּ הַרְבֵּה עָלָיו עַד שֶׁאָמְרוּ דֶּרֶךְ מָשָׁל (ב"מ נט ב): מַאן דְּאִית [לֵהּ] זְקִיפָא בְּדֻקְתֵּהּ, לָא לֵימָא זְקוֹף בִּינִיתָא. וְאָמְרוּ (ערכין טז א) כִּי בִּכְלַל אֲבַק לָשׁוֹן הָרַע הוּא הַמְשַׁבֵּחַ חֲבֵרוֹ בִּפְנֵי שׂוֹנְאוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כז יד) מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ וְגוֹ'.

To not spy: That we have been prevented from talebearing, as it is stated (Leviticus 19:16), “You shall not go talebearing (rachil).” And the matter is that if a person hears something bad about his fellow, that he should not go to him and tell him “x” is saying so and so, unless his intention is to remove damages or to stop a quarrel. And our Sages, may their memory be blessed, said (Ketuvot 46a) about the meaning of rachil, rach la’zeh ve kashe la’zeh (soft to this one and hard to that one). A different explanation: Do not be like a rochel (peddler), who picks up things and goes [with them to others]. It is from the roots of the commandment that God in His goodness desires the good of the creatures that He created, and commanded them in this so that there will be peace among us, since talebearing leads to quarrel and strife. The details of the commandment and the great amount of warnings that they, may their memory be blessed, warned us about talebearing and about its partner — evil speech — are explained in scattered locations in the Talmud and in the Midrash. (See Mishneh Torah, Laws of Human Dispositions 7.) And they explicitly said about evil speech (Arakhin 15b), that it kills its speaker and its receiver (listener), (and) that it is said about it, “and the receiver more than all of them [does it kill].” And they warned much about it to the point that they said (Bava Metzia 59b), “One who has someone who was hung in his [family] record, let him not say, ‘Hang me a fish [on the grill].’” And they said, (Arakhin 16a), “Within the category of ‘the dust of (adjunct)’ evil speech is one who praises his friend in front of [his friend’s] hater, as it is stated (Proverbs 27:14), ‘He who blesses his friend, etc.’”

ומיהו רבינו האי גאון ז"ל אמר ירושה לנו מאבותינו שלא ישיח עד שיגמור כדי שלא יסיח דעתו כי כשהוא נמנע מן השיחה לבו מוכן למעשה ומי שלא עשה כן לא יצא ידי חובתו עכ"ל:

אסור להונות בדברים ולגנוב דעת הבריות ולרמות במקח וממכר. ובו כ סעיפים: כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים וגדולה אונאת דברים מאונאת ממון שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון זה בגופו וזה בממונו והצועק על אונאת דברים נענה מיד: הגה וי"א דאין מצווין על אונאת דברים אלא ליראי השם (נ"י פרק הזהב) ומי שמאנה את עצמו מותר להוניהו (שם בשם המדרש):

אָסוּר לְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ עַל (א) אֱמֶת גָּמוּר וְזֶה נִקְרָא בְּפִי חֲזַ"ל בְּכָל מָקוֹם לָשׁוֹן הָרָע, (דְּאִם יֵשׁ בְּהַסִפּוּר שֶׁלּוֹ (ב) תַּעֲרוֹבוֹת שֶׁל שֶׁקֶר וַעֲבוּר זֶה נִתְגַּנָּה חֲבֵרוֹ יוֹתֵר הוּא בִּכְלַל מוֹצִּיא שֵׁם רָע וַעֲוֹנוֹ גָּדוֹל הַרְבֵּה יוֹתֵר), וְהַמְסַפֵּר עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט, טז): (ג) "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ", (ד) וְזֶה גַּם כֵּן בִּכְלַל רְכִילוּת הוּא.

It is forbidden to speak demeaningly of one's friend, even if it be absolute truth. And this is termed everywhere by Chazal "lashon hara." (For if there were in his words an admixture of falsehood, by which his friend is demeaned even more, this is in the category of "motzi shem ra" [spreading a false report], in which his sin is far greater). And the speaker [of lashon hara] transgresses a negative commandment, viz. (Vayikra 19:16): "Do not go talebearing among your people." And this [lashon hara] is also in the category of rechiluth.

והנה התבאר בביאור גמור, כי מי שהוא חוטא בלשון הרע מגדיל עונות נגד אלו שלשה חטאים. ואל יתמה אדם אם ימצא חטא שנראה לאדם שהוא חטא קל והוא חמור מאד. שזהו כמו שאמרו לענין מצות שלפעמים יש מצוה קלה ויש עליה שכר גדול, שכן אמרו (אבות פ"ב) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה כי אין אתה יודע מתן שכרן של מצות. וכן לענין חטא יש חטא נראה קל ויש עליו עונש גדול כמו שאמרו במדרש לענין חטאים, ולכך תמצא בתלמוד על כמה חטאים שנראים קלים עונשם גדול. ואין חטא בכל החטאים הגדולים שהגדילו עונש כמו חטא הזה שהוא לשון הרע. ובמסכת סוטה בפרק אלו נאמרין (סוטה מ"ב, א') אמר רב חסדא אמר רבי ירמיה בר אבא ארבע כתות אינן רואות פני השכינה כת חנפים כת לצים כת שקרנים כת מספרי לשון הרע כת חנפים דכתיב כי לא לפניו חנף יבא כת לצים דכתיב משך ידו את לוצצים כת שקרנים דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיניו כת מספרי לשון הרע דכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע צדיק אתה לא יהיה במגורך רע עד כאן. וביאור ענין זה, כי ההדמות אל השם יתעלה במעשיו מביא אל האדם הקירוב והדיבוק בו יתעלה שמו, ולהפך זה גם כן הריחוק מן מעשיו יתעלה הוא הגורם הריחוק ממנו. וזה התבאר לך פעמים הרבה ממה שאמרו בסוטה סוף פרק ראשון (י"ד, א') אמר רבי חמא בר חנינא מאי דכתיב אחרי ה' אלקיכם תלכו וכי אפשר לאדם להלוך אחר השכינה אלא הדבק במדותיו מה הוא מלביש ערומים דכתיב ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם כו', כמו שמבואר שם. וצוה הקב"ה שיהיה האדם הולך אחר מדות הקב"ה, מפני כי הדברים המתדמים יחד יש להם חבור ביחד, ואשר הם הפכים אין להם חבור ודבוק יחד. וכאשר יתדמה אל בוראו אף שבודאי אי אפשר להתדמות אל בוראו ויוצרו, רק מה שאפשר להתדמות מן המדות הטובות והמשובחות בזה יהיה לו דביקות וחבור בו יתעלה, ואשר הוא עושה הפכו הוא מתרחק ממנו בתכלית הריחוק. ולפיכך אמר כי ארבעה אינם רואים פני השכינה שאין להם חבור ודבוק עם השם יתעלה רק הם מרוחקים ממנו בתכלית הריחוק. כי אשר הוא רואה פני המלך הוא מתחבר עמו פנים אל פנים, והוא יתעלה מתואר בארבעה תארים אלו מורים על אמתתו והכרתו יתעלה. התאר הראשון שהוא יתעלה אינו גוף, שאם היה ח"ו גוף היה מגיע לו מן החסרון אשר יש לכל גוף. התאר השני שהוא יתעלה מחויב המציאות כמו שידוע לנבונים וחכמי לב. התאר השלישי שהוא יתעלה נצחי באין התחלה ובאין סוף. התאר הרביעי שמאתו וממציאותו נמצא הכל. אלו הם הארבעה תארים אשר הם מורים על הכרתו יתברך שמו:

‏[רלד] על מחשבות בטילות לא נמצא שום איסור מפורש. רק לא תתורו וגו' מוקמי' בברכות (יב:) ‏בהרהור עבירה ולא הרהור בטל לבד. ואז"ל (קידושין מ.) דמחשבה רעה אין מצרפה למעשה ורק ‏במחשבה דע"ז. והיינו כי זה אינו ביד האדם ובבחירתו כלל וכמש"ל אות רכ"ז. וכן על מעשים ‏בטילים דרשות. רק על דברים בטילים יש עשה ול"ת כמ"ש ביומא (יט.). כי בדבור יש מצות ת"ת ‏שהוא תמידי לא ימוש וגו' ויוכל להיות כל דבוריו תורה. משא"כ מעשה אין כאן עשיית מצוה ‏בתמידות ואדם שיש לו כח הפעולה א"א שלא יפעיל. וכמו ששמעתי ג"כ על הדבור ע"פ זאת תורת ‏המצורע משז"ל (ערכין טו:) דתקנתי' דבעל לה"ר יעסוק בתורה לפי שהאדם שנברא בכח הדבור ‏א"א לו לעצור עצמו שלא ידבר רק העצה שידבר אבל שיהי' כל דבוריו תורה. וכך מי שנברא בכח ‏הפעולה וכד"ש (שבת יד.) סתם ידים עסקניות והגם דזהו מתעסק בעלמא דלאו מלאכה הוא לענין ‏שבת כל שאינו בכונה ולא מקרי מעשה כלל. מ"מ יש ג"כ בכונה ולהיות הכל עבודת ה' וכל מעשיו ‏לש"ש זה א"א כיון שאינו מעשה מצוה. רק ע"י סייעתא דשמיא כד"ש (מ"ר ר"פ בחוקותי) בדוד ‏המע"ה והי' רגלי מוליכות אותי לבתי כנסיות וב"מ שהי' הש"י עושה פעולותיו תכליתן לש"ש. וע"י ‏השמירה מדברים בטילים זוכה ג"כ לינצל ממחשבות בטילות ומעשה בטילות. ולהיפך המרבה ‏בדברים בטילים וא"צ לומר בדברים אסורים כלה"ר וכדומה לא ימלט ממ"ז כלל. ואז"ל (סנהדרין ‏קו:) בדואג כל תורתו מן השפה ולחוץ פי' שהמוח ולב הי' מלא ממ"ז והרהורים ע"י הלה"ר. ובאמת ‏המחשבה קודמת להדבור ומי שחפץ ומשתדל לינקות ממ"ז הקב"ה מסייעו ג"כ לינצל מדברים ‏בטילים. רק דואג שונא דוד המע"ה שזכה לברתא דמלכא דא צלותא שזו מדריגתו וכמ"ש בזוהר ‏‏(ח"ג מט רע"ב) ע"פ ואני תפלה והיינו שלא הי' לו לעולם שום מ"ז ובודאי מי ששונאו הרי שונא ‏לאותו דבר טוב והיינו שהוא ממש להיפך דמלא מ"ז כנ"ל דכל תורתו כו' ומזה נמשך לה"ר וגם ‏מעשים בטילים ולכן נאמר ואת נפש אויביך יקלענה וגו'. ובזוהר בשלח נ"ט א' דהוא על מעשים ‏שאינם לעבודת הש"י והיינו מעשים בטילים. וזה נפש אויביך פי' אויבי דהמע"ה שורש כחו וענינו ‏שהוא העדר המ"ז והם ממש היפוך זה. ונפש היינו דנודע כי יש נפש רוח נשמה המעשה מנפש ‏ודבור מרוח כמ"ש לרוח ממללא. ומחשבה מנשמה ויקלענה היינו כשיצא לפועל גם במעשים ‏בטילים. וז"ש שם הזוהר ע"פ כל המעשים כו' שממעשים בטילים נעשה הבל פי' זהו המחשבות ‏בטילות. ורעות רוח דהשברון רק לדברים בטילים שזהו האיסור ביחוד כנ"ל לכך בו העונש ולא על ‏מחשבה ומעשה דאינו בידו ואז יקלענה ומפ' בשבת (קנב:) זוממות והולכות פי' מחשבות והולכות ‏ר"ל שמתלבשות נפש רוח נשמה דבטלה הנ"ל. המעשה הוא גוף ונפש ודבור ומחשבה רוח ונשמה ‏להלבישה. ומחשבות והולכות בכל העולם כולו כמו בחיים באותם הדמיונות של קנאה תאוה וכבוד ‏וכאלו פועלות אותם הפעולות של הבל. זהו פי' כף הקלע שהוא הופך צרורות בצרור החיים שהוא ‏היפוך מחשבות הבל שאין בהם חיות כלל ואינו דבר קבוע ומחשבה שקביע וקיימא רק השתוטטות ‏מחשבתו בכל אשר תפנה. וזהו זוממות והולכות. אבל מחשבת אמת קבוע כיתד במקום נאמן ואינה ‏הולכת ומשוטטות ע"פ רחבי התפשטות המחשבה רק צרורה וקשורה בקשר החיים שלא לחשוב ‏ולהתבונן רק בדברים שהם חיי עולם. וכן שכרו מדה כנגד מדה ופעולתו לפניו: ‏

אמנם חכמים פרשו בפרק יש בערכין (ערכין ט"ו, ב') אמר רבא חמא בר חנינא מאי דכתיב החיים והמות ביד הלשון וכי יש יד ללשון אלא לומר לך מה יד ממיתה אף לשון ממיתה אי מה יד אין ממיתה אלא בסמוך לה אף לשון אין ממיתה אלא בסמוך לה ת"ל חץ שחוט לשונם אי מה חץ שחוט עד מ' ונ' אמה אף לשון עד מ' ונ' אמה ת"ל שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ וכי מאחר דכתיב שתו בשמים פיהם חץ שחוט למה לי קמ"ל דקטיל כחץ ומאחר דכתיב חץ שחוט לשונם החיים והמות ביד לשון למה לי כדרבא דאמר רבא דבעי חיי בלישנא דבעי מיית בלישנא. פירוש מה שאמר מה יד ממיתה, ר"ל כי אין דבר מיוחד יותר להמית כמו היד שמכה בכח ידו, וכך הלשון יש בו כח דהיינו כח בלתי גשמי רק כח נבדל מן הגשמי. וקאמר אי מה יד כו' כלומר שהלשון אינו דבר גופני כמו היד ולפיכך היד אינו ממית רק בסמוך לו, אבל הלשון היא בלתי גשמי שהלשון הוא השכל הדברי ולפיכך כח זה ממית אפי' ברחוק שכן כל כח נבדל פועל רחוק וקרוב כאחד. ואמר שם במערבא אמרי לשון תליתאי דקטיל שלשה לאומרו ולמקבלו ולאומרים עליו. ויש לך לדעת כי מה שאמר שהלשון ממית, לא בא לומר כי מן לשון הרע בא ריב וקטטה בין הבריות ומתוך כך אפשר שיבא לידי ש"ד, שזה אין צריך לומר דבר שנראה בכל יום. אבל בא לומר כי מסוגל בזה הלשון שמביאה המיתה לשלשה, כי לשון הרע לפי גודל כח הלשון כמו שיתבאר, כל אשר יש לו עסק עם הלשון לא יצא נקי ממנו כי הוא רע לגמרי וכל הנוגע בו ניזק לגודל הרעות בלשון שהוא כח נבדל בלתי גשמי. ודע כי אין שייך לשון הרע אלא בשלשה כמו שיתבאר בסמוך, דאם אומר לשון הרע על האדם בפניו ומביישו לא נקרא זה לשון הרע רק אם אומר לשון הרע לאדם אחד על אחר. ומפני כי לשון הרע מזיק כל אשר שייך אליו, ושלשה שהם שייכים אליו והם האומר ואשר נאמר אליו והאומרים עליו, ולכך מזיק הלשון כל שלשתן שהרי ע"י שלשתן נעשה לשון הרע ולפיכך שלשתן הורגתן. ולפי דעתי מה שנקרא לשון תליתאי הוא דבר נעלם, והוא נרמז מה שלשון הרע שקול כנגד שלשה בכל מקום דהיינו ג"ע וש"ד וע"ז, ולפיכך הלשון הוא משולש והורג שלשה והבן זה. ומזה תדע כי הלשון הוא כמו הנחש שממית ע"י ארס, וכך יש מי שיש לו כח נבדל רע והוא בלשון והוא ממית את האדם. וכן מה שאמר דקטיל כחץ היינו מפני שאין הלשון דבר גשמי שהדברים הגשמיים אין פעולתם במהירות, אבל הלשון אין הפעל הזה דבר גשמי וממית כמו החץ, והבן הדברים האלו. וכן מה שאמר מאן דבעי חיי בלישנא ומאן דבעי מיית בלישנא, שמסוגל הלשון להביא לאדם חיים ומיתה והלשון כולל הכל. וג' דברים אמרו על הלשון, כי מגיע מן הארץ עד השמים, ומהיר לפעול כמו חץ, וכולל החיים המות, והבן זה כי הוא משולש:

ועוד ראה דניאל חיה רביעית, והיא משניה מן כל חיותא (דניאל ז, ז). וכבר אמרנו, כי דבר זה נגד מה שהאדם כלול מן אלו ג' דברים, שהם; כח גופני שיש באדם, ויש כח נפשי, ויש לאדם כח שכלי. ואין אלו כוחות מחולקות, שאם כן יהיה לאדם ג' נפשות, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהקדמת הפרקים, אבל יש באדם כח משותף לכל אלו ג' חלקים ביחד, ואין כאן מקום זה לבאר, כי כך הם דברי חכמים בכל מקום, ובארנו זה בכמה מקומות. ואמרנו כי הדבור מן האדם, מה שנקרא האדם 'חי מדבר', הוא הכח הרביעי, אשר הוא כולל האדם בכל שלש כוחות שלו, שנקרא כל האדם 'חי מדבר'. וזה מפני שהדבור כולל כל הג' חלקים; כי הדבור על ידי הלשון, שהלשון הוא גופני. והוא צריך לפעול הדבור על ידי הנפש, שהיא נפש פועלת. וכל דבור הוא צריך גם כן אל השכל, שהרי הבהמה, שאינה שכלית, אין לה הדבור. ולפיכך כאשר השם יתברך העמיד ד' מלכיות מושלים בעולם, ראוי שיהיו כפי ענין האדם, אשר אליו ראוי הממשלה. ולכך ראה דניאל חיה ד' משונה מכל החיות, מפני כי חיה רביעית יש בה של אלו ג' כוחות, והיא כולל כל ג'. אבל ג' מלכיות הראשונות, כל אחד ואחד מהם חלק אחד, רק המלכות הרביעית כולל כלם.

ובמדרש (שו"ט פל"ט) החיים והמות ביד הלשון. מעשה היה במלך פרס שחלה אמרו ליה הרופאים אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לביאה ונעשה לך רפואה ענה אחד ואמר אני מביא לך חלב לביאה אם רצונך יתנו לי עשר עזים אמר לעבדיו שיתנו לו נתנו לו הלך לגוב אריות והיתה שם לביאה אחת מינקת גוריה יום אחד עמד מרחוק והשליך לה עז ואכלתה יום שני נתקרב לה מעט והשליך לה אחרת עשה לה כן עד שהיה משחק עמה ולקח מחלבה וחזר לו כשהיה בחצי הדרך וראה בחלום והיו האברים שלו מתרסין זע"ז הרגלים אומרים אין בכל האיברים דומים לנו אם אנו לא הלכנו לא היינו יכולים ליקח החלב. הידים אומרים אין כמותנו אם לא היינו עושין אין הדבר כלום. הלב אומר אם לא נתתי העצה מה הועלתם כלום. ענתה הלשון אם לא אמרתי הדבר מה היה עושה. השיבו לה כל האברים איך לא יראת להדמות אלינו ואת במקום חשך ואין בך עצה כבשאר האיברים. אמר להם היום תאמרו שאני שולט עליכם שמע האיש את האיברים הלך אצל המלך א"ל אדני המלך הילך חלב כלבתא. קצף המלך וצוה לתלותו כשהלך התחילו האיברים לבכות אמר להם הלשון לא אמרתי אליכם שאין בכם ממש אם אני מצלת אתכם תדעו שאני עליכם א"ל הן. אמר לתולין אותו השיבוני אל המלך אולי אנצל השיבוהו אליו א"ל למה צוית לתלותי א"ל אמרתי לך הבא לי חלב לביאה ואתה הבאת לי חלב כלבתא אמר ליה מאי אכפת לך ותהיה לך רפואה ועוד לביאה כלבתא קורין לה לקחו ממנו ונסו אותה ומצאוה חלב לביאה אמרו לו האיברים הרי אנו מודים לך הוי מות וחיים ביד הלשון. ראה הלשון היא גדולה מן הקרבנות שנא' אהללה שם אלקים בשיר ואגדלנו בתודה ותטב לה' משור פר ע"כ. והנה במדרש בא לבאר כח הלשון שהדבור הוא מוציא לפעל החיים והמות בכח, כמו זה שהיה הלשון פועל לפי רגע המות והיה פועל אח"כ החיים החיים אף שכבר נמסר לתלות אותו. וזה נקרא שיש בידו החיים והמות, כי היד אין בו החיים והמות שאין מסוגל לזה היד ואינו מיוחד לפעל דבר זה, אבל הלשון מסוגל לזה כי הלשון מוציא הכל אל הפעל, ולכך על ידי הלשון יצא אל הפעל לתלותו והוא המות ועל ידי הלשון יצא לפעל גם כן להחיותו. ומפני כך הלשון יותר במקום נסתר כי ע"י הלשון יוצא הדבור מן ההסתר אל הגלוי, וחשבו אליו דבר זה לשפלות שאמרו האיברים אליו את יושב במקום חושך, והוא מורה על מעלת הלשון שמוציא הכל מן הנסתר אל הגלוי. וכאשר היה מוציא אל פעל הדבור כמו שראוי הגיע לו החיים, וכאשר הוציא הדבור אל הפעל בהפך יש בידו המות, והרי יש בידו החיים והמות להוציא הדבר אל הפעל הרע והטוב דבר זה נקרא שיש בידו החיים והמות. ואמר ראה כמה גדול כח הדבור שהרי על ידי הדבור הוא נותן הודאה אל הש"י וההודאה היא על כל הקרבנות וכמו שמבואר במקום אחר. וכל זה כי יותר נחשב הדבור שהוא שכלי מן הקרבנות עצמם שהם ע"י דברים גשמיים, ולפיכך כתיב (תהלים ס"ט) ותיטב לה' משור פר כי הדבור הוא שכלי לכך הוא יותר נחשב מן הקרבנות, והבן זה מה שרמז כאן על הלשון שיש בו כח הודאה:

הזהיר כאן את האד' מחמת היותו עתה בזה העו' השפל שאינו רואה ומשיג הבנין או ההריסה חס ושלום הנעשה למעלה בהעולמות מכל דבור ודבור שלו. ויכול להעלות על דעתו ח"ו לומר במה נחשב דבור ושיחה קלה שתפעול שום פעולה וענין בעולם. אבל ידע נאמנה שכל דבור ושיחה קלה שלו לכל אשר יבטא בשפתיו לא אתאביד ואינו הולך לבטלה ח"ו.

Here it warns man, that because he is currently in this lowly world and doesn’t perceive the constructive effects or damage (heaven forefend) caused in the worlds above as an effect of each of his utterances, that it might occur to him (heaven forefend) to assert: “what possible importance could each utterance and simple conversation have, that it could cause any effect or situation in the world,” but it’s taken for granted that each of his utterances and light conversations, anything that he expresses with his lips, is not for naught and does not go to waste.

וּכְשֶׁעוֹשֶׂה מְלָאכָה אוֹ נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן — לֹא תִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא כְּדֵי לִמְצֹא צָרְכֵי הַגּוּף כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַעֲבֹד לְבוֹרְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וגו'" (מִשְׁלֵי סִימָן ג', ו') (וְעַיֵּן מִזֶּה בְּאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן פי"ז וּבִשְׁמוֹנָה פְּרָקִים לְהָרַמְבַּ"ם פֶּרֶק ה). וְחַיָּב כָּל אָדָם לְלַמֵּד לִבְנוֹ מְלָאכָה אוֹ לַעֲסֹק בִּסְחוֹרָה. וְאִם אֵינוֹ עוֹשֶׂה כֵּן — כְּאִלּוּ מְלַמְּדוֹ לִסְטוּת, שֶׁסּוֹפוֹ לְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָתוֹ. וְיִזָּהֵר לִשָּׂא וְלִתֵּן בֶּאֱמוּנָה שֶׁלֹּא יַחֲלִיף אֶת דִּבּוּרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם", שֶׁיִּהְיֶה הֵן שֶׁלְּךָ — צֶדֶק, וְלָאו שֶׁלְּךָ — צֶדֶק, כְּלוֹמַר כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּר הֵן אוֹ לָאו — קַיֵּם דְּבָרֶיךָ וְהַצְדֵּק אוֹתָם (וְעַיֵּן בְּהָרַמְבַּ"ם פֶּרֶק ה' מֵהִלְכוֹת דֵּעוֹת הֲלָכָה י"ג וּפֶרֶק ז' מֵהִלְכוֹת מְכִירָה הֲלָכָה ח' וּבְפֵרוּשׁ הַמִּשְׁנָיוֹת סוֹף שְׁבִיעִית וּבִשְׁלָ"ה בְּמַסֶּכֶת חֻלִּין שֶׁלּוֹ דַּף קי"ד ע"א גַּבֵּי עִנְיַן מַשָּׂא וּמַתָּן בֶּאֱמוּנָה). וְכָל הַמַּחֲלִיף אֶת דִּבּוּרוֹ — כְּאִלּוּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וַאֲפִלּוּ מַחֲשָׁבָה שֶׁנִּגְמְרָה בְּלִבּוֹ — טוֹב לְקַיְּמָהּ כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ" (תְּהִלִּים סִימָן טו). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּדָבָר שֶׁבֵּינוֹ לַחֲבֵרוֹ, אֲבָל (אִם) דִּבְרֵי עַצְמוֹ מִצְּרָכָיו אִם אֵין בָּהֶן סְמַךְ מִצְוָה — אֵין צָרִיךְ לְקַיְּמָן. וַאֲפִלּוּ מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם לֹא יַבְטִיחַ שֶׁקֶר לַחֲבֵרוֹ. וְלֹא אָמְרוּ "מֻתָּר לְשַׁנּוֹת מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם", אֶלָּא בְּסִפּוּר דְּבָרִים שֶׁכְּבָר עָבְרוּ (וּמִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ עִיּוּן קְצָת, כֵּיוָן שֶׁהַשָּׁלוֹם גָּדוֹל מִכָּל הַמִּצְווֹת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמִדְרָשׁ רַבָּה פָּרָשַׁת חֻקַּת עַל פָּסוּק "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ", וּבַגְּמָרָא הִתִּיר לְשַׁנּוֹת דִּבּוּרוֹ מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם, וְהָרִי"ף פֶּרֶק אֵלּוּ מְצִיאוֹת כָּתַב דְּלָאו הֶתֵּר הוּא אֶלָּא מִצְוָה, אִם כֵּן מִנָּלָן דִּלְשַׁנּוֹת בִּלְהַבָּא אָסוּר, שֶׁמָּא יֵשׁ לְהַתִּיר, עַל דֶּרֶךְ "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" פ"ט דִּבְרָכוֹת דַּף ס"ג ע"א, וְעַיֵּן בְּמִדְרָשׁ רַבָּה פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית פֶּרֶק א', וְעַיֵּן בְּאֵלִיָּה רַבָּה מִזֶּה וּבִפְרִי מְגָדִים), וְלֹא בְּדָבָר שֶׁלְּהַבָּא. וְיִזָּהֵר מִלְּהַזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁהַזְכָּרַת הַשֵּׁם מְצוּיָה — מִיתָה אוֹ עֲנִיּוּת מְצוּיָה (וּפָשׁוּט לְחַלֵּק בֵּין דִּין זֶה וּבֵין שְׁאִילַת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם שֶׁהִתִּירוּ חֲכָמִים בְּמִשְׁנָה פֶּרֶק ט' דִּבְרָכוֹת). וְיִזָּהֵר מִלִּשָּׁבַע אֲפִלּוּ בָּאֱמֶת, שֶׁאֶלֶף עֲיָרוֹת הָיוּ לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ וְכֻלָּם נֶחְרְבוּ, לְפִי שֶׁהָיוּ נִשְׁבָּעִים שְׁבוּעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ מְקַיְּמִים אוֹתָם:

לשון - הלשון משחיתה יותר מכח הזרוע והיא פועלת נגד האושר והמוסריות.

(א) בכל לשון - דכתיב וברכת בכל לשון שאתה מברך ודוקא שמבין באותו הלשון [בה"ל לעיל בסימן ס"ב ע"ש] וכתב הב"ח בסימן קצ"ג דכ"ז מצד הדין ולמצוה מן המובחר בעינן דוקא לשה"ק. כתב בספר החינוך כל הזהיר בבהמ"ז מזונותיו מצויות לו כל ימיו בכבוד. והמדקדק יזהר לברך לכתחלה תוך הספר ולא בע"פ. כתב בספר חסידים מעשה באחד שמת ונתגלה בחלום לאחר מקרוביו וא"ל בכל יום דנין אותי על שלא הייתי מדקדק לברך כל הברכות בכונת הלב וכו' ע"ש: (ב) בשפתיו - אבל אם הרהר בלבו לא יצא. ואם מחמת חולי או אונס אחר בירך בהמ"ז בלבו יצא [מ"א] ועיין לעיל בסימן ס"ב במ"ב סק"ז שביררנו דהאי יצא לא לגמרי קאמר דהא קי"ל הרהור לאו כדיבור דמי אלא ר"ל דעכ"פ בשעה שאינו יכול לברך יהרהר בלבו והקב"ה יקבע לו שכר עבור זה אבל בעצם אינו יוצא וע"כ כשנסתלק האונס אם עדיין לא נתעכל המזון יברך ברכת המזון ועיין במה שכתבנו שם במ"ב ובבה"ל בכל הסעיף כי הכל שייך לכאן: (ג) בקול רם - היינו כשאינם בקיאים בעצמם לברך והם יוצאים בשמיעתם ממנו ויש שכתבו דטוב לעולם לברך בקול רם כי הקול מעורר הכונה ובפרט אם הוא שבת או ר"ח לא ישכח עי"ז להזכיר מעין המאורע:

סדר משא ומתן. ובו סעיף אחד: אחר כך ילך לעסקיו דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון כי העוני יעבירנו על דעת קונו ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי ותורתו קבע וזה וזה יתקיים בידו וישא ויתן באמונה ויזהר מלהזכיר שם שמים לבטלה שבכל מקום שהזכרת השם מצויה מיתה מצויה ויזהר מלישבע אפילו באמת שאלף עיירות היו לינאי המלך וכולם נחרבו בשביל שהיו נשבעים שבועות אע"פ שהיו מקיימים אותם ויזהר מלהשתתף עם עכו"ם שמא יתחייב לו שבועה ועובר משום לא ישמע על פיך: הגה ויש מקילין בעשיית שותפות עם העכו"ם בזמן הזה משום שאין העכו"ם בזה"ז נשבעים בע"א ואע"ג דמזכירין העבודה זרה מ"מ כוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתתפים שם שמים ודבר אחר ולא מצינו שיש בזה משום לפני עור לא תתן מכשול דהרי אינם מוזהרים על השתוף [ר"ן ספ"ק דע"א ורבי' ירוחם ני"ז ח"ה ותוספות ריש פ"ק דבכורות] ולתת ולשאת עמהם בלא שותפות לכולי עלמא שרי בלא יום חגיהם (הגמ"י פ"ק מה' ע"א) ועבי"ד הלכות ע"א סי' קמ"ז:

The Arrangement of Buying and Selling (ie. How One Should Conduct Themselves in Business). Containing 1 Se'if: Afterwards he should go to his work because any Torah that does not have work with it will end up becoming null and will cause sin because the poverty will remove from him knowledge of his Creator. Nevertheless, he should not make his work primary, but rather temporary, and his Torah permanent; and [through this] both will be sustained. He should do business honestly and be careful not to mention the name of Heaven in vain, because in every place where the mention of God's name [in vain] is found, death is found. And he should be careful not to take an oath, even in truth, because 1,000 cities belonged to King Yannai and all of them were destroyed because they took oaths, even though they kept them. And he should be careful from partnering with the gentiles, for perhaps [the gentile] will be obligated to take an oath and [the Jew] will violate [the transgression of] "[The names of other gods] should not be heard on your lips." Rem"a: And some are lenient with partnering with gentiles these days because the gentiles nowadays do not take an oath by idols. And even though they mention their foreign god, nevertheless their intention is to the Creator of heaven and earth, except that they associate the name of Heaven with other forces. And we do not find that there is in this [a violation by the Jew of] "Before a blind person you shall not place a stumbling block," because the gentiles are not warned regarding partnership [of God with other forces]. (Ra"n - the end of the first chapter of Avodah Zarah; Rabbeinu Yerucham - netiv 17, chelek 5; Tosafot - beginning of the first chapter of Bechorot). And to do business with them without partnering, all agree is permitted, except on the day of their festivals. (Hagahot Maimoni - first chapter of the Laws of Idol Worship). And see Yoreh Deah on the Laws of Idol Worship chapter 147.)

וַאֲפִילוּ בִּבְחִינַת ״סוּר מֵרָע״, יָכוֹל כָּל אִישׁ מַשְׂכִּיל לִמְצוֹא בְּנַפְשׁוֹ שֶׁאֵינוֹ סָר לְגַמְרֵי מֵהָרָע בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל, בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְמִלְחָמָה עֲצוּמָה כְּעֵרֶךְ הַנִּזְכָּר לְעֵיל, וַאֲפִילוּ פָּחוֹת מֵעֵרֶךְ הַנִּזְכָּר לְעֵיל, כְּגוֹן לְהַפְסִיק בְּאֶמְצַע שִׂיחָה נָאָה, אוֹ סִיפּוּר בִּגְנוּת חֲבֵירוֹ, וַאֲפִילוּ גְּנַאי קָטָן וְקַל מְאֹד, אַף שֶׁהוּא אֱמֶת, וַאֲפִילוּ כְּדֵי לְנַקּוֹת עַצְמוֹ, כַּנּוֹדָע מֵהָא דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְאָבִיו רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ: ״לָאו אֲנָא כַּתְבֵיהּ, אֶלָּא יְהוּדָא חַיָּיטָא כַּתְבֵיהּ״, וְאָמַר לוֹ: ״כַּלֵּךְ מִלָּשׁוֹן הָרָע״ [עַיֵּין שָׁם בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק י׳ דְּבָבָא בַּתְרָא]. וּכְהַאי גַּוְנָא כַּמָּה מִילֵּי דִּשְׁכִיחֵי טוּבָא. וּבִפְרָט בְּעִנְיַן לְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בְּמוּתָּר לוֹ, שֶׁהוּא מִדְּאוֹרַיְיתָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ וְגוֹ׳״, ״וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וְגוֹ׳״. וְגַם, דִּבְרֵי סוֹפְרִים חֲמוּרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְכוּ׳.

Even in the category of “turn away from evil,” every intelligent person can discover within himself that he does not turn aside from evil completely and in every respect where a hard battle at a level such as described above is called for, or even on a lesser level than the aforementioned: for example, to stop in the middle of a pleasant gossip, or in the middle of a tale discrediting his fellow, even though it be a very small slur, and even though it be true, and even when the purpose is to exonerate oneself—as is known from what Rabbi Simeon said to his father, our saintly teacher, “I did not write it, but Judah the tailor wrote it,” when his father replied, “Keep away from slander.” [Note there, in the Gemara, beginning of ch.10 of Bava Batra.] The same applies to very many similar things which occur frequently, especially with regard to sanctifying oneself in permissible things, an enactment based on the Biblical text, “You shall be holy…” and “Sanctify yourselves….” Moreover, “Rabbinic enactments are even stricter than Biblical enactments,” and so forth.

אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים. וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.

But as for the person who is not one’s colleague and is not on intimate terms with him, Hillel the Elder said, “Be of the disciples of Aaron, loving peace and pursuing peace, loving the creatures and drawing them near to the Torah.” This means that even in the case of those who are removed from G–d’s Torah and His service and are therefore classified simply as “creatures,” one must attract them with strong cords of love, perchance one might succeed in drawing them near to the Torah and Divine service. Even if one fails, one has not forfeited the merit of the precept of neighborly love. Even with regard to those who are close to him, and whom he has rebuked, yet they had not repented of their sins, when he is enjoined to hate them, there still remains the duty to love them also, and both are right: hatred because of the wickedness in them, and love on account of the aspect of the hidden good in them, which is the Divine spark in them, which animates their divine soul. He should also awaken pity in his heart for [the divine soul], for she is held captive, as it were, in the evil of the sitra achara that triumphs over her in wicked people. Compassion destroys hatred and awakens love, as is known from the [interpretation of the] text, “To [the house of] Jacob who redeemed Abraham.”

מוציא שפתיך תשמור הוא שמירת הלשון שהפה הוא אבר פנימי יותר שכל ההבל ופנימיות האדם הוא יוצא ע"י מוצאות הפה ע"כ צריך שמירה יותר. ונראה דמצות תלמוד תורה הוא שמירת הפה דכל מ"ע נגד אבר מיוחד ולכן מצוה זו תמיד יום ולילה כי מוצאות הפה צריכין יותר שמירה כנ"ל. כי כל שורש החיות בהאדם הוא בהבל הפנימי וכשאדם שומר הבל פיו זה שורש לכל המעשים כדכתי' תשמור ועשית כו' שכל המעשים תלוי בשמירת הפה כי יתרון בריאת האדם על הבע"ח כי הוא מדבר. וכ"כ לנפש חי' לרוח ממללא. לזאת צריך לתת עיקר המעלה שלו להשי"ת כנ"ל. כי בריאת הפה ודיבור האדם הוא דבר נפלא יותר מכל הבריאה. כמו שמבין מי שמתבונן בפלא זה. וכל מה שברא הקב"ה הכל לכבודו ברא כמ"ש תהלתי יספרו. ואם כי להוציא דברים לפני השי"ת אינו בנקל אבל עכ"פ שנשמור הפה מדברים בטלים כנ"ל:

(Devarim 23:24) “Guard what comes out of your mouth” emphasizes the importance of guarding one’s speech. The mouth is the innermost limb, expressing the inner breath and essence of a person, thus requiring extra protection. The mitzvah of learning Torah serves to protect the mouth. Each mitzvah corresponds to a specific limb, and Torah study, which applies day and night, parallels the constant need to guard one’s speech. The root of man’s life force lies in the inner breath, and guarding this breath (speech) is fundamental to all actions. Speech distinguishes humans from other creatures, as indicated by Onkelos’ translation of “a living being” (Bereishis 2:7) as “a speaking spirit.” This unique capability should be dedicated to Hashem. The creation of speech is a wondrous gift, meant to praise Hashem, as it states, “They will tell my praise” (Yeshaya 43:21). While it may be challenging to express oneself perfectly before Hashem, one should at least guard against improper speech.

קבעו חכמים הרבה בקשות ביום הערבה. כי כחן של ישראל בפה. וערבה דומה לשפתים ופה כמ"ש חז"ל. והנה יש ב' שפתים. ונראה הרמז כי שבח הפה הוא בדיבור ובשתיקה כמ"ש מלה בסלע משתוקא בתרין. והרמז ב' ערבות ב' שפתים הם בחי' אהרן ומשה. כי משה רבינו הוא כח הפה בתורה. ואהרן כתיב בי' וידום אהרן והוא כח השתיקה. ומאחר שמצינו כי גדול לשון הרע מכל העבירות נמצא הבולם פיו בשעת מריבה גדול כחו. וכמ"ש ז"ל תולה ארץ על בלימה על הבולם פיו כו'. והוא אהרן אוהב שלום ורודף שלום. ובאמת ב' אלו תלוין זה בזה. כי כפי שמירת הפה כך יכולין לפתוח הפה בתורה. וזה הרמז שפתים ישק משיב דברים נכוחים. פי' המשיק שפתותיו שלא לדבר דברים בטלים הוא משיב דברים נכוחים ואולי זה החילוק בין ערבה שבלולב שהוא בחי' הדיבור בתורה ומתחבר בד' מינים שהם עמודים גדולים. וערבה בפ"ע היא כח השתיקה ושמירת הפה לכן אמרו חביט ולא בירך כי היא בחי' השתיקה כנ"ל:

ט – מכל הפעולות שאדם עושה, הדיבור הוא המבטא ביותר את היחוד שלנו כבני-אדם. ללא הדיבור לא ניתן היה לחברה האנושית להתקיים ולהתפתח, והשכל היה נשאר בכוחו הגולמי ללא יכולת לצאת אל הפועל. ולכן מתרגם אונקלוס את הפסוק: "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – לרוח ממללא (בראשית ב, ז), כלומר החיות שבאדם מתבטאת ביכולתו לדבר. כדי לשמור על מעלתנו האנושית, חובה עלינו להתייחס לדיבור בחרדת קודש, ולקיים את כל היוצא מפינו. וכן שנינו במשנה (שביעית י, ט): "כל המקיים את דברו – רוח חכמים נוחה הימנו". והטעם, משום שהוא מתייחס ברצינות הראויה לדבריו. למשל, אדם שאמר לחבירו שיתן לו מתנה, צריך להתאמץ לקיים את דברו. ואם לא נתן – הרי הוא לפי הגדרת חכמים ממחוסרי אמנה, כלומר אדם לא אמין. אמנם, אם אמר שיתן לחבירו מתנה גדולה, ולבסוף לא נתן – אין הוא נחשב מחוסר אמנה, משום שהיה ברור מלכתחילה, שהואיל ומדובר במתנה גדולה, רק אם יוכל – יתן אותה. אבל אם אמר שייתן מתנה רגילה, ברור שבכוונתו אכן לתת אותה, ואם לא נתן – הרי הוא ממחוסרי אמנה (ב"מ מט, א; שו"ע הרב מכירה ב').

כשאדם מתאר את האירועים בדייקנות ועומד בדיבורו, הוא נעשה קשור יותר למציאות כפי שהיא באמת, ועל ידי כך הוא מסוגל להכיר את מי שברא אותה. אבל כשאדם משקר ואומר את מה שנוח לו לומר, הוא נעשה תלוש מהמציאות, וכל מה שהוא יבנה יתמוטט, משום שהוא לא מחובר למציאות עצמה. ואפילו ירושלים, עיר קודשנו, חרבה מפני שפסקו ממנה אנשי אמנה, היינו אנשים אמינים. ואף שהיו מאמינים בתורה ולומדים אותה, מאחר שבמשאם ומתנם שיקרו ולא אמרו את האמת, נעשו תלושים מהמציאות וירושלים חרבה (שבת קיט, ב). וכן אמר רבי אלעזר: "כל המחליף בדיבורו כאילו עובד עבודה זרה" (סנהדרין צב, א). כשם שהעובד עבודה זרה מתכחש לבורא העולם, כך המשקר מתכחש למציאות. ומאחר שמידת האמת כל כך יקרה, אף שמצד הדין רק התחייבות בדיבור מחייבת, מכל מקום מנהג חסידות לקיים אף מחשבות. ולכן, אדם שרוצה להתקדש וללכת בדרכי החסידות, יקפיד לקיים את החלטותיו. חשוב לבאר, אין הכוונה שעליו לקיים כל מחשבה שעולה במוחו, אלא הכוונה שאם גמר בדעתו והחליט באופן סופי שכך וכך יעשה, בענייני מצווה או בעניינים שבין אדם לחבירו, מידת חסידות שיקיים את מחשבתו.

בּוֹרֵא נִיב, פרי, תנובת שְׂפָתָיִם, ה' הבורא את היכולת לדבר, הוא הגוזר למוכה ולאבלים דיבור של רפואה ושלום –שָׁלוֹם, שָׁלוֹם הן לָרָחוֹק, לאלו שנתרחקו ודוכאו, וְהן לַקָּרוֹב, אָמַר ה', וּרְפָאתִיו בדיבור פי ובהאצלת כוח הדיבור לזולתי.

Creator of the expression of the lips; as the Creator of speech, God decrees that the mourners and those who suffer will yet experience speech of healing and peace: Peace, peace for the far, those who have been distanced and downtrodden, and for the near, said the Lord; according to the Sages, the far and the near refer to righteous individuals and individuals who have repented. And I will heal him through My speech and by granting the power of speech to others.

עוד מרדכי הולך ומוסיף 'ואת ובית אביך תאבדו' (אסתר ד, יד) אמרה: והלוא אתה לקחתני כבת, אתה הוא בית אבי! תולה אתה את גורלך בגורלי? מיד עמדה ונטלה כוח דיבור שנאמר, 'ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי' (אסתר ד, טו) נטלה כוח בקשה ודרישה שנאמר, 'ותאמר שאלתי ובקשתי' (אסתר ה, ז).

"לנפש חיה". מתרגם אונקלוס "לרוח ממללא", ויונתן בן עוזיאל אף מוסיף "...לאנהרות עיינין ולמצתות אודנין" (למאור עיניים ולשמע אזניים). וקצת קשה, לשם מה ניתן לו כוח הדיבור כבר עתה, כשאין לו עם מי לדבר. ור' הווריאציות השונות בתרגום אונקלוס לביטוי זה - א, כ; שם, כא; שם, כד; ב, יט; ט, טז. וכן צריך לבדוק הווריאציות אצל רש"י. (פ' בראשית תשמ"ט)

תחות אלין אית וכו': תחת אלו אף וחמה, יש רוח אחד שעומד על כל אלו בעלי לשון הרע. כי כשבני אדם מתעוררים בלשון הרע, או אדם אחד שנתעורר בלשון הרע, אז נתעורר רוח הרע הטמא ההוא שלמעלה בכאן, הנקרא סכסיכ"א, והוא שורה על התעוררות ההיא של לשון הרע שפתחו בני אדם, והוא נכנס למעלה, וגורם, בהתעוררות ההיא של לשון הרע, מות וחרב והרג בעולם. אוי לאלו שמעוררים את צד הרע הזה ואינם שומרים פיהם ולשונם, ואינם דואגים על זה. שאינם יודעים, שבהתעוררות שלמטה תלויה התעוררות של מעלה, בין לטוב ובין לרע.

אשר על כן גמלה בדעתי ההחלטה לחזור ולהציע משהו מן החומר הרב משל מורנו, בו יש מן הסיכוי ולוּ גם הקל שבקלים, להביא צעירים ומבוגרים להשכיל ולהבין את הכשל הנורא של רצח רבין שניתן היה למונעו במעט יותר ערנות ופכחון, וכי ראויים נערי בני-ישראל היוצאים לעזרת העם ש'יקחו עמהם דברים' ויעדיפום על כלי-ירייה ומשחית, שהרי מותר האדם על החיה והבהמה - כוח הדיבור.